ויקיטקסט

תוספות רבינו יהודה שירליאון על הש"ס/ברכות/פרק א

< תוספות רבינו יהודה שירליאון על הש"ס
מסכת ברכות


רעיון מוסרי לפתיחת הדף הזה: כל הגמרות מתחילות תמיד מדף ב' ולא בדף א'. למה? לומר לך שלא משנה כמה למדת, דע לך שאפי' את דף א' עדיין לא למדת.


פרק ראשון

עריכה

דף ב'

עריכה

דף ב.

עריכה

לצורת הדף ראה כאן

V++_

עד סוף האשמורת הראשונה. יש לומר, דבהכי פליגי. ר' אליעזר סבר בשכבך [כל זמן שעוסקים][1] בשכיבה, דומיא דובקומך דלא משמע כולי יומא אלא כל זמן שעוסקים בקימה. ורבן גמליאל סבר האי כמשמעו והאי כמשמעו.(א)

כל הנאכלים ליום אחד. בגמ' קאמר {לקמן ט.} ואילו אכילת פסחים לא קתני. פירוש, בכלל הני [דאינן][2] (ד)נאכלים [3](אינו) אלא עד חצות. ואם תאמר אמאי, [דילמא הוי][4] בכלל הנאכלים ליום אחד וכו', דהכי אמרינן בפסחים {ע.} [5]מה פסח נאכל ליום ולילה אף חגיגה נאכל[ת][6] וכו'(ב). [7][ו]יש לומר, דהתם קאמר יום ולילה שעיקר אכילתו בלילה, ולא נקט יום אלא לפי שנשחט ביום. אבל הכא שלא הזכיר כלל לילה, משמע(1ב) דלא מיירי כלל בפסח. ועוד דהכא איכא למטעי והתם ליכא למטעי(ג), ולכך אינו חושש אם הזכיר שם יום.

נתני דשחרית ברישא. שעקר [המצוות][8] ביום. ובקרא נמי הקדים תמיד של שחר לשל בין הערבים {במדבר כ"ח, ד'}.

בשחר מברך שתים לפניה וכו'. בירושלמי {ברכות פ"א, ה"ה} מפרש טעמא על שם שבע ביום הללתיך {תהילים קי״ט, קס״ד}. ואותה ברכה של ישתבח אחר פסוקי דזימרא נתקנה. וכן [לפניהם][9] ברוך שאמר נתקנה ברכה לפתיחה. אבל פסוקים שלפני יראו עינינו והברכה [לא נתקנו][10] בימי חכמי התלמוד, [אלא][11] לפי שאנו סוברים תפלת ערבית רשות כמו שנפרש {לקמן כז:, ד"ה ורב אמר}, [12][ו]לפי שבתי כנסיות שלהם [היו אז][13] רחוקים מבתיהם ולא היו יכולים לאחר עד [אחר][14] תפלת ערבית, תקנו להם אותם פסוקים שיש בהם שמונה עשרה אזכרות כנגד ברכות של שמונה עשרה, והברכה אח"כ לשבח בעלמא. וכיון שנקבעו שוב לא נסתלקו(ד).

והא קמ"לן דכפרה לא מעכבא. ואם תאמר מאי קמל"ן, משנה שלימה היא בנגעים ומייתי לה בפרק הערל ביבמות {עד:} טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים. ואומר רבי[15], כיון שאינו מאריך בלשונו, אשמועינן חידוש אגב אורחיה אע"פ ששנוי [במשנה][16] אחרת. וכן בפרק נערה בכתובות {מח./מח:} לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה, לאפוקי ממשנה ראשונה וכו'. ואע"פ שהיא משנה שנויה בפרק אע"פ {שם נז./נז:}, [בית דין של אחריהם][17] אמרו עד שתכנס לחופה. וכן יש בריש [יבמות][18] {ג.} כדפי' בתוספות. מ"ר[19].

ממאי דהאי ובא השמש ביאת שמשו הוא. פירש רש"י ביאת שמשו, שקיעת החמה[20]. דילמא ביאת אורו הוא, שיאור(2ב) יום השמיני ויטהר האיש בהבאת קרבנותיו. ואין נראה לרבינו שמואל דהוי ביאת אורו זריחת השמש, שלא מצינו ביאה אלא לשון(3ב) שקיעה, דכתיב כי בא השמש {בראשית כ"ח, י"א}, עד בא השמש {שמות כ"ב כ"ה}, ובלשון זריחה הוא אומר השמש יצא על הארץ {בראשית י"ט, כ"ג}. (4ב)ועוד, לבני מערבא דפשטי [21][מ]ברייתא דלאו ביאת אורו הוא אלא ביאת שמשו דהיינו טהר יומא, ממתניתין משמע הכי, דקתני משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן דהיינו ערבית. ע"כ פירש רבינו שמואל, ממאי דהאי ובא השמש ביאת שמשו הוא שנשקעה כל השמש ברקיע לגמרי, [ומאי וטהר טהר יומא דהיינו צאת הכוכבים][22] דנטהר ב[ו][23] שמשו. דילמא ביאת אורו הוא, תחילת שקיעתו של שמש שנכנס ברקיע ואין למטה אלא צל, והוא תחילת כניסתו ברקיע, ועדיין יש לו שהות חמשה מילין {פסחים צג:} עד שיהיה כולו ברקיע [ויגיע][24] צאת הכוכבים[25]. ומאי וטהר טהר גברא, כדאשכחן קרא[י][26] טובא וטמא עד הערב וטהר {ויקרא י"ז, ט"ו}. ומשני, אם כן לימא קרא ויטהר. אע"ג דבדוכתי טובא כתיב ורחץ בשרו במים וטהר {ויקרא ט"ו, י"ג}, האי דאיכא למטעי הוה ליה למכתב ויטהר. והשתא פשטינן שפיר במערבא מברייתא דצאת הכוכבים [דטהר][27] (ד)היינו טהר יומא. ואע"ג דביאת אורו משמע כיסוי הגלגל, מ"מ ביאת שמש דקרא היינו שקיעת השמש לגמרי. ובערוך {ערך אֹר (אור א')} פירש כפירוש רבינו שמואל [אלא][28] שמהפך הגירסא, שגורס(5ב) ביאת אורו במקום ביאת שמשו[29].

  1. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש. וטעם הגהה זו, כיון שהמילה "בשכיבה" המובאת כאן בכתה"י השונים (הנראית מיותרת בלא הגהה) נמצאת גם בלשון תוס' הרא"ש, ודברי תוס' הרא"ש על מסכתנו הלא מושתתין על פי רוב על דברי רבינו כמו שניכר בהרבה מדיבוריו. ולכך צ"ל שהיה כתוב בדברי רבינו כפי הכתוב בתוס' הרא"ש, ונשמטו בטעות מילים אלו (שהוספתי) מכתה"י השונים. ותורף דברים אלו יהיה בנין אב לכל מקום שהוגה על ידי מלשון תוס' הרא"ש.
  2. ^ ע"פ הגהותיו של הרב ניסן זק״ש המגיה על ספר תוספות רבינו יהודה שירליאון (ומעתה כל פעם שאזכיר הגהותיו, אזכירו בתור "המגיה"), ובכת״י השונים חסר. ובהתאם לכך הקפתי האות ד׳ שבתחילת המילה שאחרי כן ע"מ להתאים הלשון למבנה המשפט.
  3. ^ לא שייך ע"פ מה שהגהנו לפני כן.
  4. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש בדף ט' ע"א, בד"ה ואילו אכילת פסחים וכו'. אך בכתה"י השונים כתוב כאן "דאי", ואינו מובן לפי עינינו. ואולי התכוון המעתיק לכתוב "דא"י" (או כל כעין זה) שהוא קיצור אותיות תחילה וסוף של "דילמא הוי" , ושובש אח"כ מריבוי העתקות.
  5. ^ לפנינו בפסחים שם כתובה הלשון אחרת, וז"ל הגמ': דתניא בן תימא אומר, חגיגה הבאה עם הפסח הרי היא כפסח ואינה נאכלת אלא ליום ולילה וכו', וכן הוא ברוב כתה"י הישנים (ובמעט מהם כתוב "ואינה נאכלת אלא ללילה", ולגרסה זו ליתא לקושית רבינו ["המגיה"]). ואפשר שהיית לפני רבינו גרסא אחרת, או שרבינו גרס כמותנו אלא שכתב את תוכן כוונת הדברים ולא את הלשון הנאמרת שם. וראה עוד בגמ' פסחים דף פט ע"א, שביחס לפסח נאמר שם בלשון "דאילו פסח ליום ולילה וכו'", וכך היא הגרסא בד"ה שבתוס' שם וברוב כתה"י הישנים (ועל הגמ' הזו מקשים תוס' שם את קושית רבינו שבכאן). ובתוס' שאנץ גרס שם "דאילו פסח נאכל ליום ולילה", ושם הקשה קושית רבינו ותירץ אחרת. ע"ש. ולפי הצד שאמרנו שרבינו הביא בדיבור זה את תוכן כוונת הדברים ביחס לפסח אך לא גרס כך בפועל, א"כ מה שאמר בסוף דבריו "ולכך אינו חושש אם הזכיר שם יום" צ"ל שחוזר על הדברים הנ"ל שנאמרו בדף פ"ט ע"א, דבדברים שנאמרו בדף ע' ע"א לא הוזכר לא יום ולא לילה ביחס לפסח. ועוד אפשר שכוונתו למה שהזכיר יום ביחס לחגיגה הנאכלת עמו ודכוותה גבי פסח, ושפיר מוקמינן ליה אדף ע' ע"א.
  6. ^ תוקן ללשון נקיבה, דחגיגה נקיבה היא.
  7. ^ כך נראה להגיה ע"פ הרגל לשון בעלי התוס', וכן הוא בלשון תוס' הרא"ש. אך בכתה"י השונים אינו.
  8. ^ הוגה בהתאם ללשון תוספות הרא"ש (המגיה), אך בכתה"י השונים כתוב כאן "שעקר מצותה ביום". ולא נהירא לי גרסת כתה"י השונים, דהלא ק"ש של ערבית עיקרה בלילה ושל שחרית עיקרה ביום, ואין עדיפות לשל יום על פני של לילה. והמשך הדברים שכתב ובקרא נמי הקדים וכו' אינו נתינת טעם למה שכתב לפני, אלא סיבה נוספת. דאם נאמר שהוא נתינת טעם, היה לו לומר "דבקרא הקדים וכו'".
  9. ^ ע"פ הגהות הרב זבולון זק"ש שהגיה על פיענוח כת"י ניו יורק במאמר "השלמת תוס' ר"י למסכת ברכות" (הובא בירחון "סיני" של מוסד הרב קוק כרך ל"ז מעמ' פ"ז ואילך. ומכאן ואילך כל מקום שאזכיר הגהותיו אקראם בשם "הגהות סיני"). וטעם ההגהה, שבכת"י ניו יורק כתוב כאן לפני, ושיער ב-"הגהות סיני" שכנראה היה כתוב: לפני' (קיצור של "לפניהם") והושמט הגרש.
  10. ^ "הגהות סיני" ע"פ לשון הסמ"ג עשין מצוה י"ט, ע"ש. ובכתה"י השונים כתוב כאן "נתקנה" בלבד בלא המילה "לא" קודם, אך אינו מסתדר לפי עינינו. ואף שבלשון הסמ"ג כתוב "לא נתקנה" בלשון יחיד, הנראה יותר שיש להגיה אף בלשון הסמ"ג "נתקנו" בלשון רבים, שהלא מדבר הוא על הפסוקים והברכה יחד שהם רבים.
  11. ^ כך הנראה לענ"ד, וכן יש שהגיהו זאת על לשון הסמ"ג הנ"ל. ובכתה"י השונים אינו.
  12. ^ "הגהות סיני", וכן ניכר מלשון המשפט ומלשון הסמ"ג הנ"ל. ובכתה"י השונים אינו.
  13. ^ כך נראה לענ"ד להגיה. ובכתה"י השונים כתוב כאן "אז היו" בהיפוך לשון, ואינו נראה.
  14. ^ "הגהות סיני" ע"פ לשון הסמ"ג הנ"ל. ובכתה"י השונים חסר.
  15. ^ בכת"י ניו יורק ובעוד כת"י אחרים הגרסא כאן היא ואומר ר' (קיצור של "רבי"), אך בכת"י אוקספורד הגרסא כאן היא "ואומר רבינו". והיותר נראה לענ"ד כגרסת כת"י ניו יורק והשאר, דהלא רבינו מדבר כאן בשם רבו המובהק, ודרכם של בעלי התוס' היה לקרוא לרבם המובהק בשם "רבי" סתם. ובלשון "רבינו" לעומת זאת, השתמשו בהזכירם דברי גדולים אחרים שאינם רבותיהם המובהקים. ועיין עוד מה שכתבתי בהערה האחרונה בדיבור זה.
  16. ^ "הגהות סיני". ובכתה"י השונים כתוב כאן "במשמ'" או "במשמע" תלוי בכת"י, אך ניכר שטעות סופר הוא.
  17. ^ "הגהות סיני" והוא ע"פ גרסת המשנה שם. ובכתה"י השונים כתוב כאן "כדי שהם ברשות אביהם" בשיבוש.
  18. ^ בגרסת כתה"י השונים כתוב כאן "בריש ב"מ", וכן הוא בתוס' הרא"ש בברכה משולשת. אך הנראה שהגרסא הנכונה היית יבמות ונשתבש, וכך אכן הגיהו בלשון תוס' הרא"ש שם. וטעם הדבר, כיון שאם נאמר שגורסים "בריש ב"מ", בהכרח פירושו הוא בתחילת פרק "ב' מידות" וכוונתו לסוגיא במנחות בדף צג ע"א. וא"כ קשה, דהלא הוא אינו בראש הפרק אלא בסופו. ועיין עוד במנחות בדף הנ"ל בתוס' ד"ה "הכל" שדנו שם בנידון דידן, ושם הזכירו את הראיות שהביא רבינו. וכשהזכירו ראיה זו שאנו דנים בה, כתבו זאת בלשון: "וכן בריש יבמות" בדומה ללשון רבינו, וא"כ מוכח שכך יש לגרוס גם כאן. וע"ש בתוס' הנ"ל בביאור הראיה מריש יבמות.
  19. ^ "המגיה" פירש זאת בתור "מפי רבי". וכן מצינו בברכות דף נא: בתוס' ד"ה "והלכתא בכולהו", את הלשון: מפי רבי משה הלברט. וכפי שאמרתי לעיל שכשמשתמשים בעלי התוס' בלשון זו, בדרך כלל מתייחסת היא לרבם המבוהק. וכשמדברים על שאר גדולים שאינם רבותיהם המובהקים, מתייחסים אליהם בעלי התוס' בדרך כלל בתור "רבינו פלוני בן פלוני" או "רבינו פלוני אלמוני", אלא א"כ יש להם שם מיוחד כעין "השר מקוצי" שאז מזכירים אותו בשמו המיוחד לו. והכוונה כאן בדברי רבינו היא, לרבינו יצחק הזקן (אחיינו ותלמידו של רבינו תם) ששמו מוזכר בתוס' שבדף בתור "ר"י" בקיצור. והוא היה דודו ורבו המובהק של רבינו.
  20. ^ לפנינו ברש"י חסר, וקיים הוא בדפוס שונצינו-פיזרו עם עוד כמה דיבורים החסרים לפנינו. וכפי הנראה הושמטו בטעות בדפוסים מאוחרים (המגיה).
  21. ^ "המגיה" ע"פ לשון תוספות הרא"ש. ובכתה"י השונים כתוב כאן "די ברייתא" בשיבוש, או "ברייתא" בלא מ' בתחילה, תלוי בכת"י.
  22. ^ "המגיה" ע"פ לשון תוס' הרא"ש, ובכתה"י השונים אינו.
  23. ^ כך נראה לענ"ד. ובכתה"י השונים כתוב כאן "בא", ואינו מובן.
  24. ^ כך נראה לענ"ד או כל כעין זה כיון שהלשון מרגשת חסרה, אך המגיהים הגיהו אחרת ולא נראה בעיני. ובכתה"י השונים אינו, ועיין עוד בהערה הבאה.
  25. ^ הוסיף "המגיה", שאפשר שהמילים "צאת הכוכבים" שבכאן הם בעצם תוספת מאוחרת שנשתרבבה לתוך דברי רבינו, שהלא אינם קיימים בלשון תוס' הרא"ש שדבריו מושתתים על דברי רבינו.
  26. ^ "הגהות סיני", והוא ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים אינו.
  27. ^ כך נראה לענ"ד לגרוס כאן, כיוון שהלשון "דהיינו טהר יומא" כמו שהיא מרגשת חסרה ביחס למבנה המשפט. ובהתאם להגהתי, הקפתי את האות ד' שבמילה שאחר כך בכדי להתאים הלשון למבנה המשפט. ובכתה"י השונים אינו.
  28. ^ כך נראה לענ"ד להגיה. ובגרסת כתה"י השונים כתוב כאן "אך", ואינו נראה.
  29. ^ והיא גרסת הגאונים (המגיה).

דף ב:

עריכה

V++_

לצורת הדף ראה כאן


משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח עד (6ב) שעומד ליפטר מתוך הסעודה. ואם תאמר והעני מתי יקרא ק"ש[1], וכי בעניים נכרים(7ב) [יהיב][2] שיעורא למילתיה. [3][ו]יש לומר, שיקרא ויתפלל בשעה שיכינו לו סעודתו. ורבינו חננאל גריס עד שעה שעומד לישן[4], ומשמע [לגירסתו][5] שיתפלל ויקרא ק"ש קודם שילך לישן אחר אכילתו. ואין נראה, דהא אמרינן {לקמן ד:} אדם בא מן השדה בערב [וכו'][6] וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך.

ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר וכו'. ואם תאמר, והא ראיה גדולה היא ומפקינן מינה במגילה {כ:} שמצאת(8ב) הכוכבים עד עמוד השחר לילה [גמור הוא][7] לענין כל דבר שמצותו בלילה. [8][ו]יש לומר, דודאי לילה [גמור הוא][9], אבל לענין שכיבה שתהא זמנה באותה שעה אינו כי אם זכר. ואם תאמר, כיון דקיימא לן דצאת הכוכבים לילה גמור [הוא][10], [ואמרינן][11] בשלהי במה מדליקין {לקמן לה:} כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלשה לילה. אם כן, למה נחלקו שם {לקמן לד:} התנאים בשיעור בין השמשות, ניחזי אנן למנין צאת הכוכבים. [ו]יש לומר, שאין אנו בקיאים בשיעור הכוכבים, כדאמרינן התם {שם} לא כוכבים גדולים הנראים [ביום][12], ולא קטנים הנראים [בלילה][13], אלא בינוניים. ואם תאמר, ולמה לא נחלקו כמו כן בעמוד השחר [14][ו]יתנו בו זמן מתי הוא. [ו]יש לומר, שזמנו קבוע (ידוע)[15], כמו שמפרש(9ב) בירושלמי בפרק קמא דברכות {הלכה א'}. מפי רבי.

ר' אחאי(10ב) ואמרי לה ר' אחא [16] משעה שרוב בני אדם נכנסים להסב. פרש רש"י לשון אחר, בערבי שבתות. מיהו, למאי דמסקינן דעני וכהן לאו חד שיעורא הוא, (היה)[17] משמע (אז)[18] דהדר למאי דאמרינן מעיקרא דעני [19][ו]בני אדם בערבי שבתות חד שעורא הוא. ואם כן קשה, [20](ו)למה אין מקשה ר' אחא היינו [רבי חנינא][21] דאמר משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח. ולפי זה יש לנו לפרש בלשון אחר, דבחול מיירי(11ב). אי נמי, נפרש דיאמר דעני ובני אדם לאו חד שעורא הוא, אך היה לו להקשות ולתרץ כן. ואם תאמר, אם עני ובני אדם לאו חד שיעורא הוא, למה לא שאל התלמוד(12ב) הי מינייהו מאוחר. [22][ו]יש לומר, דפשיטא ליה כיון דעני אחר צאת הכוכבים דשל בני אדם מוקדם, שממהרים לאכול פתן בערבי שבתות קודם צאת הכוכבים מטעם שהכל מוכן להם, וממהרים פן יכלו הנרות.

ר' חנינא היינו ר' אליעזר. [23][תימה, ו]לימא דשני שיעורי[ם][24] הם, עני וקדוש היום. [25][ו]יש לומר דלא מסתבר ליה לחלק כל כך בשעורי זמן שכיבה דקודם צאת הכוכבים.

ביאורים

עריכה 
א. כתב הכסף משנה על הרמב"ם בהלכות ק"ש פ"א הי"ג, שיש שואלין מדוע לרבן גמליאל יש שינוי בדרשת הפסוקים. שבשכבך משמע כל זמן ששוכבים במיטתם דהיינו כל הלילה, ולעומת זאת ובקומך מפרש שהכוונה רק בשעה שעוסקים בקימה, ולא כל זמן שהם בתקומה דהיינו כל היום. והמג"א והט"ז בשולחן ערוך או"ח סימן נ"ח סעיף ו' מתרצים על כך, שאמנם בשכבך משמע כל זמן שהוא שוכב במיטתו, מפני שכל זמן שהוא שוכב שפיר קרינן בה בשכבך. אבל ובקומך קרינן רק בזמן שעוסק בקימה בפועל, משום דאחרי כן הוא הולך או יושב או עומד, אך אינו במצב קימה ממטתו יותר. (ע"כ תוכן דבריהם). וכך נראה שהיא שיטת רבינו והרא"ש בדעת רבן גמליאל. ואף ר' אליעזר מודה לרבן גמליאל שכך פירוש הדברים בפשטות, אלא כיון שהוקשו אחד לשני, לכך הוגבל זמן "ובשכבך" לזמן שעוסקים בשכיבה בלבד דומיא דובקומך. (המגיה). וכך אכן כתב תוספות הרא״ש בסוף דיבור זה.

ב. עתה בקושיא מבין רבינו שהסיבה שהבינה הגמ' שאין פסח כלול בכלל כל הנאכלים ליום אחד, הוא מפני שאין הפסח נאכל ליום אחד אפי' למ"ד שנאכל כל הלילה, כיון שאינו נאכל ביום כלל אלא רק נשחט בו, ולערב הוא דנאכל. ועל זה הקשה, מדוע אי אפשר להבין שפסח כלול מדברי המשנה, הלא בברייתא שהשוותה ביו פסח לחגיגה הנאכלת עמו, נקטה הברייתא שהחגיגה נאכלת ליום ולילה כדין הפסח, אע"פ שהפסח עצמו אינו נאכל ביום אלא רק נשחט בו. אלמא לא קפיד התנא לומר על הפסח שנאכל ליום אחד אע"פ שאינו נכון, ומדוע א"כ לא נאמר זאת אף על משנתנו?

ג. נראה לבאר כוונת רבינו בזה ע"פ התוס' בפסחים {פט.}. שרצונו לומר, שאפי' אם נאמר שאינו משנה לעניין זה אם כתב או לא כתב לילה בדבריו, ולכן ע"פ זה אפשר להניח שפסח כלול בדברי המשנה, אעפ"כ עדיין אי אפשר לומר שפסח כלול בדברי המשנה. כיוון שבמידה והיתה כוונת המשנה גם לפסח וכדעת ר' עקיבא הסובר שנאכל הפסח כל הלילה, א"כ היה על המשנה לכתוב זאת במפורש ע"מ לבאר לנו שאינה סוברת כהמשנה באיזהו מקומן הסוברת שפסח נאכל עד חצות. ומכיוון שלא כתבה משנתנו במפורש בכדי להוציא משיטת משנת איזהו מקומן, אנו מסיקים מכך שבודאי סוברת היא כדעת המשנה של איזהו מקומן, וגם לשיטתה אכילת הפסח עד חצות. ואלו הם למעשה תמצית כוונת דברי רבינו. ועפ"ז נפרש עתה את דבריו הכתובים כאן: דהיינו שכיוון " שאצלנו יש מקום לטעות" ולומר שסוברת משנתנו שפסח נאכל עד חצות כשיטת משנת איזהו מקומן, לכך היה עליה לפרש לנו אחרת אם אינה סוברת כך. ולכך כיוון שלמעשה לא פירשה משנתנו אחרת, בהכרח שבאמת אין פסח כלול בדבריה, ובאמת סוברת היא שפסח נאכל עד חצות כהמשנה באיזהו מקומן. אבל שם בברייתא בפסחים {ע.} שהברייתא רק משווה את דיני חגיגה הנאכלת עם הפסח לדיני קרבן הפסח, "אין שם מקום לטעות" ולחשוב שיאכל הפסח עד חצות או עד עלות השחר אם לא תפרש זאת הברייתא. וזאת מכיוון שאין אנו עוסקים שם בדיני הפסח, אלא בדיני החגיגה הנאכלת עם הפסח. שהלא כל עיסוק הברייתא שם היא להשוות את דיני החגיגה הנאכלת עם הפסח לדיני הפסח עצמו שנאכלת עמו, ללמד שדינם שווה מבלי לדקדק בעד מתי בלילה נאכלת. ולכן אפשר שסוברת הברייתא שם שהפסח נאכל עד חצות או לחלופין עד עלות השחר, ואין שום הכרח לכאן או לכאן מלשונה, שהלא אין זה עיקר עיסוקה. ומימלא "אין הברייתא שם חוששת להזכיר יום בדבריה" אע"פ שאין הפסח נאכל ביום בפועל. וזאת מכיוון שאין הדקדוק שם על זמני אכילת הפסח, אלא על זמני אכילת קרבן חגיגה שבאופן ההוא בחגיגה הנאכלת עם הפסח, הוגבל זמן אכילתה של החגיגה ליום ולילה כנגד זמני שחיטת ואכילת הפסח, ואע"פ שבדרך כלל נאכלת החגיגה לשני ימים ולילה אחד. ולכן כתבה הברייתא "יום" בהתייחסות לקרבן החגיגה שאכן נאכל ביום כיון שזהו דינו, והוא עיקר עניינה של הברייתא שם.

ד. עניין ראשון: יוצא לפי דעת רבינו שטעם תיקון ברכת יראו עינינו היא בכדי להחליף את תפילת העמידה של ערבית, ולא היו מתפללים עמידה כלל אלא הולכים לביתם אחר אמירת יראו עינינו. ויכלו לעשות זאת ע"י צירוף שתי טעמים שהם: א. שתפילת ערבית רשות. וב. שלא יכלו אז להתעכב בבתי הכנסת מחוץ לעיר מפני הסכנה. וכך היא שיטת הרא"ש בתוספותיו דף ד:, ובפסקיו סימן ה' ובעוד ראשונים. ומוסיף רבינו שכיון שנקבעו אז פסוקים וברכה זו, אף שכיום בתי הכנסיות בתוך העיר ואין חשש סכנה שמשום כך חזרו להתפלל עמידה של ערבית וקבעוה חובה, אעפ"כ לא נתבטלה התקנה וממשיכים לומר יראו עינינו קודם שמונה עשרה של ערבית. אך דעת התוס' שבדף ודעת תוס' רבנו פרץ, שאכן היו מתפללים ערבית גם אז. וסיבת תקנת ברכה זו, היא בכדי להמתין למאחרים שלא ישארו לבד בסיום התפילה מפני הסכנה. (המגיה. וע"ש עוד בדבריו והמקורות.)
עניין שני: רבינו לא ביאר מתי נתקנה ברכת יראו עינינו (אלא רק מאיזה טעם נתקנה), וישנם בזה כמה דעות בגאונים ובראשונים. ומכל מקום נראה שמוסכם אצל כולם שתקנה זו נעשתה אחר חתימת התלמוד בזמן תקופת הסבוראים - גאונים, כיון שבזמן הגאונים כבר היית קיימת ודנו עליה.
  1. ^ דאינו יכול לאכול קודם ק"ש כפי שאמרה הגמ' בדף ד: שהזכיר רבינו בסוף דבריו בדיבור זה (התוס' שבדף). וכן קשה הדבר למ"ד משעה שבני אדם נכנסין להסב (תוס' הרא"ש).
  2. ^ "הגהות סיני" והוא ע"פ לשון תוס' הרא"ש, וכעין זה ברשב"א. ובכתה"י השונים של רבינו כתוב "איכא".
  3. ^ כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון בעלי התוס', וכן הוא בלשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים אינו.
  4. ^ כך נמצא לפנינו בגמ' כת"י פירנצה-לורנציאנה. ובכת"י פריס כתוב עד שעה שעומד לישן וליפטר מתוך הסעודה, וכנראה הוא תוצאה של עירוב גרסאות (המגיה). ופירוש הר"ח על ברכות לא זכינו לו אלא רק מעט מזער.
  5. ^ כך הוא בלשון תוס' הרא"ש, וכך נראה דצ"ל גם כאן. ובכתה"י השונים כתוב לפי' (לפירושו), אך אין נראית לי גרסת כת"י זו נכונה, כיון דאין זה פירושו של ר"ח אלא גרסתו.
  6. ^ "המגיה" בהתאם ללשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים אינו.
  7. ^ בגרסת כתה"י השונים כתוב כאן "גמורה היא" בלשון נקבה. אך הנראה שצריך לגרוס בלשון זכר, שהלא לילה זכר הוא. לכך הגהתי זאת כאן ובעוד שני מקומות בדיבור זה.
  8. ^ כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון בעלי התוס', וכן הדין בשאר המקומות בדיבור זה. ובכתה"י השונים אינו.
  9. ^ תוקן ללשון זכר כדלעיל. ובגרסת כתה"י השונים כתוב כאן "גמורה היא" בלשון נקבה וכדלעיל.
  10. ^ כצ"ל וכנ"ל, ובכתה"י השונים כתוב "גמור היא". והשיבוש ברור, שמצד אחד נקט "גמור" בלשון זכר ומצד שני נקט "היא" בלשון נקיבה.
  11. ^ כצ"ל לענ"ד, וכן הוא בתוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים כתוב "אני", וכנראה שהכוונה היית ל-אמ' (קיצור של "אמרינן") ונשתבש מריבוי העתקות.
  12. ^ כן הוא בלשון תוס' הרא"ש ובגמ' שלפנינו, וכן הוא בגרסת התוס' שבדף בשבת לה. בד"ה "תרי תילתי מיל". ובכתה"י השונים כתוב "בלילה", והשיבוש ברור.
  13. ^ כנ"ל בהערה הקודמת. ובכתה"י השונים כתוב "ביום" בשיבוש.
  14. ^ "הגהות סיני" והוא ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים כתוב "או יתנו" בשיבוש.
  15. ^ מילה זו אינה בלשון תוס' הרא"ש, וכן ניכר שמיותרת היא. "והמגיה" טוען שאפשר שהיא פירוש מאוחר למילה "קבוע" שנשתרבב בטעות ללשון כתה"י השונים.
  16. ^ נראה שיש להוסיף פה את המילה "אומר". וכך הוא בגמ' לפנינו, ובכל הדפוסים ישנים וכתה"י שראיתי.
  17. ^ בלשון תוס' הרא"ש כתוב "משמע דהדר" בלא המילים "היה" "ואז", ועל פי זה הקפתי המילים בסוגרים עגולות אך לא הסרתים. וכן ניכר שמיותרים הם.
  18. ^ עיין הערה קודמת.
  19. ^ "המגיה" ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים כתוב "כבני" או "בבני" בשיבוש תלוי בכת"י.
  20. ^ כך נראה לענ"ד להשמיט את ה-ו', כי לפי עיניינו הוא המשך המילים "ואם כן קשה, למה וכו'" ולא מתחיל קושיה אחרת.
  21. ^ "המגיה" בהתאם לדברי ר' חנינא בגמ' לפנינו, וברור. ובכתה"י השונים חסר.
  22. ^ כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון בעלי התוס'. ובכתה"י השונים אינו.
  23. ^ כך נראה לענ"ד ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים אינו.
  24. ^ "הגהות סיני" ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים כתוב "דשאני שיעוריה" או "דשני שיעוריה" תלוי בכת"י.
  25. ^ כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון בעלי התוס', וכן הוא בתוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים אינו.

דף ג'

עריכה

דף ג.

עריכה

V++_

לצורת הדף ראה כאן


תרי תנאי ואליבא דר' מאיר. ואם תאמר, אמאי(13ב) לא משני דאידי ואידי חד שעורא הוא. [1][ו]יש לומר, דלא מסתבר ליה למימר דרוב בני אדם ממהרין לאכול כל כך בערבי שבתות בזמן שהכהנים [טובלים][2] שהוא מבעוד יום. אי נמי אי הוי טעם אמת דעני ובני אדם חד שיעורא הוא, א"כ הוי אחר צאת הכוכבים כיון דשיעור דעני(14ב) מאוחר. ועוד לספרים דגרסי(15ב) בדרבי אחא בשעה שבני אדם נכנסים להסב בערבי שבתות[3] לא היה יכול לומר כן, דאם כן ר' מאיר היינו ר' אחא. מפי רבי.

[4] [כי][5] קא תשיב משמרה ראשונה בסופה[6]. (כן)[7] ראיתי כתוב בספר ר' יהודה בן(16ב) ברזילי, דתנן בפ"ק דיומא {כ.} בכל יום תורמין את המזבח מקרות הגבר [או][8] בסמוך לו בין מלפניו בין מלאחריו(17ב), ביום הכפורים מחצות, ברגלים מאשמורת(18ב) הראשונה(19ב). וכשיזכור הקב"ה אותן ג' עבודות שהיו בסוף משמרה ראשונה, ובחצות לילה ובתחילת אחרונה(א), כביכול אין שמחה לפניו. ויהיב בהו תנא סימנא שיהא אדם מצר ודואג כמו שהקב"ה דואג באותן שעות. וגם ראוי באותה שעה להפיל תחינה על חרבן הבית, שנאמר קומי רוני בלילה {איכה ב', י"ט}.

[9] למאן דגני בבית אפל. ואם תאמר, והלא ר' אליעזר לית ל[יה][10] לקמן {ט:} ק"ש בעמוד השחר [מיד][11], אלא עד שיכיר בין תכלת לכרתי(20ב). [12][ו]יש לומר, כשידע מתי יעלה עמוד השחר, אז יוכל לכוין לאותו שיעור. מפי רבי.

[13] אוי לי שהחרבתי את ביתי. כלומר, הרבה יש לי להתאונן ולהצטער על זאת(21ב). ואית דלא גרסי לי(ה)[14]. ולא גרסי נמי לקמן [אוי לאב][15], אלא גרסי אוי שהגלה את בניו, כלומר אוי לרשעים. מיהו, אתי שפיר [כדפרישית][16].

היה לך להתפלל תפלה קצרה. תימה, דהא [תפילה קצרה][17] גבי גדודי חיה ולסטים תנן [18] לקמן בפרק תפלת השחר {כ"ט:} (תפלה קצרה)[19] ולא בדרך שלא במקום סכנה, וכאן בדרבי יוסי לא הייתה סכנה. ואי [20][ב]הביננו [מיירי][21], לא אשכחנא דקרי לה לקמן {כ"ט.} תפילה קצרה אלא (22ב) מעין שמנה עשרה. [22][ועוד] , [23][ד]קאמר(23ב) לקמן {ל.} מאי איכא בין הביננו לתפילה קצרה, [מכלל דהביננו לא מקרי תפילה קצרה][24]. ועוד, מנא [לן][25] דגבי דרך דמישתרי הביננו יותר(24ב). דאיכא מאן דאמר לקמן {כ"ח:} בכל יום מתפלל אדם הביננו(ב), ולאביי דלייט עלה לקמן {כ"ט.} לא אשכחנא שהוא מחלק בין דרך לעלמא[26]. על כן נראה לרבי , (25ב)דכולי עלמא(ג) אומרים הביננו בדרך והיא תפילה קצרה דנסבא. אבל אין להביא ראיה מדאמרינן לקמן {ל.}, מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה. איכא, דאלו הביננו צריך לומר ג' ראשונות וג' אחרונות, וכי הדר לביתיה לא הדר ומצלי. תפלה קצרה [27][וכו'] דהוה משמע שנתקנה הביננו בדרך, דהא אינו אלא לומר איזה חילוק יש בין הביננו לתפלה קצרה(ד). מפי רבי.

ועונים אמן יהא שמו(26ב) הגדול מבורך. מכאן קשיא לרבי על שיש במחזורים {מחזור ויטרי (מהדורת גולדשימדט) הלכות שחרית, סימן מ"ח[28]} בפירוש קדיש, יהא שמיה רבא מברך, [יהא][29] שם י"ה [30][גדול ושלם ו]מבורך לעולם. דהא משמע הכא דאינו כי אם תרגום של שמו [הגדול][31]. ומה שפירש שם {מחזור ויטרי שם, באמצעו} שאינו אומר אותו לשון [עברי][32] כולו, בשביל שהוא שבח נאה והשטן מקטרג אם היה מבין. והוא אינו מבין, דאין מלאכי השרת מכירים בלשון(27ב) ארמי {שבת יב:}, לא נהירא כלל. אלא נראה הטעם, שהיו רגילים לאומרו ב[דרשא][33] שהיו [שם][34] עמי הארץ שאין מכירים אלא לשון(28ב) ארמי. וכדאמרינן בשלהי סוטה {מט.} על[מא][35] אמאי מקיים, אסדרא דקדושתא ואיהא שמיה רבא דאגדתא.

  1. ^ כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון בעלי התוס', וכן הוא בתוס' הרא"ש. אך בכתה"י השונים אינו.
  2. ^ בכתה"י השונים כתוב "אוכלים", אך בהכרח שהגרסא כאן היא "טובלים", וכן הוא בתוס' שבדף ובתוס' הרא"ש. וגרסת כתה"י השונים טעות סופר היא.
  3. ^ כך נמצא בגרסת התלמוד הבבלי כת"י פירנצה-לורנציאנה (המגיה).
  4. ^ דיבור זה מובא בכתה"י השונים לקמן בדף ג' ע"ב אחר ד"ה "ראש האשמורת התיכונה", והצגתיו במקומו הראוי לו. וכן הוא סדר הדיבורים בתוס' הרא"ש.
  5. ^ "המגיה" ע"פ לשון תוספות הרא"ש. אך בכתה"י השונים כתוב כאן פי' בשיבוש.
  6. ^ גרסת בעלי התוס' כאן היית שונה מהגרסא שלפנינו, וגרסתם כעין: כי קא חשיב משמרה ראשונה בסופה ואמצע דאמצעיתא (או דמציעתא) ותחילת אחרונה (ע"פ כת"י פירנצה-לורנציאנה של הגמ'. "המגיה").
  7. ^ נראה מיותר, וכן אינו בלשון תוס' הרא"ש. "והמגיה" טוען דשמא היה כתוב כו' ונשתבש.
  8. ^ כך היא גרסת המשנה בגמ' הבבלית של יומא ובעוד מקומות, וכן הוא בתוספות הרא"ש (המגיה).
  9. ^ דיבור זה מובא בכתה"י השונים לקמן בדף ו' ע"ב בתוך ד"ה "אגרא דבי טמיא" בשיבוש, והצגתיו במקומו הראוי לו.
  10. ^ בכתה"י השונים כתוב כאן "לו" (או "לן" בשיבוש תלוי בכת"י), והגהתי הדבר לפי הנראה לענ"ד ע"פ הרגל הלשון בכל מקום. ועוד, שהתוס' מדברים במשפט זה בארמית ו-"לו" הוא בעברית ואינו מזדווג נכון.
  11. ^ "המגיה". ובכתה"י השונים כתוב "מאי", ואינו מובן.
  12. ^ כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון בעלי התוס', וכן הוא בלשון התוס' שבדף. אך בכתה"י השונים אינו.
  13. ^ דיבור זה מובא בכתה"י השונים אחר הדיבור שאחריו, והצגתיו במקומו הראוי לו. וכן הוא בסדר הדיבורים בתוס' הרא"ש.
  14. ^ "המגיה". ורצונו לומר שאינם גורסים "אוי לי" אלא רק "אוי שהחרבתי", מפני שאין ראוי לומר לשון "אוי לי" כלפי הקב"ה. ואכן בכמה כת"י ישנים של הגמ' הגרסא היא "אוי שהחרבתי" (דברי). ועיין בתוס' הרא"ש ליישוב נוסף לגרסת "אוי לי".
  15. ^ בכתה"י השונים חסר, והוגה ע"פ לשון תוספות הרא"ש (המגיה). ובכמה כת"י ישנים של הגמ' הגרסא היא "אוי לו לאב".
  16. ^ "המגיה". ובכתה"י השונים כתוב "כדפרש"י". והשערת המגיה שהיה כתוב כדפרשי' שהוא קיצור של "כדפרישית", ונשתבש.
  17. ^ הובא בסוף המשפט, איך היותר נראה שזהו מקומו ובטעות השתרבב לסוף המשפט.
  18. ^ בהתאם להגהה שהגהתי קודם לכן נראה שיש להוסיף פה את המילה "לה" לתיקון הלשון, שיהיה כתוב "גבי גדודי חיה ולסטים תנן לה לקמן".
  19. ^ עיין בהערה הראשונה בדיבור זה.
  20. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, וכך נראה לענ"ד דצ"ל גם כאן.
  21. ^ כנ"ל בהערה קודמת.
  22. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים כתוב כאן "ואדרבה".
  23. ^ כך נראה לענ"ד נכון להגיה בהתאם ללשון המשפט, אך בכתה"י השונים אינו.
  24. ^ "המגיה" ע"פ לשון תוס' הרא"ש, ובכתה"י השונים אינו. ושיער המגיה, שכנראה מחמת כפילות המילים הדומות "תפילה קצרה, תפילה קצרה" שבסוף כל משפט, הושמט בטעות חלק זה מדברי רבינו, ונראה.
  25. ^ המגיה. ובכתה"י השונים אינו.
  26. ^ ומ"מ בכתה"י מינכן, אוקספורד, ופריס כתוב בפירוש "אביי לייט אמאן דמצלי הביננו במתא", ומשמע דבדרך מותר אף לאביי. וכן בכת"י פירנצה-לורנציאנה הוסיפו המילה "במתא" מעל השורה בסוף דברי אביי. ועיין עוד לקמן {כט.} בתוס' ד"ה לייט וכו' מה שכתבו שם בשם "יש ספרים".
  27. ^ "הגהות סיני". ובכתה"י השונים כתוב כאן "כי" בלא הבנה, וההשערה היא שהוא שיבוש של כו'.
  28. ^ דף נ'.
  29. ^ כך נראה להגיה לענ"ד בהתאם לגרסת הדברים בתוס' הרא"ש ושאר בעלי תוס'. אך בכתה"י השונים אינו.
  30. ^ כך נראה לענ"ד בהתאם ללשון תוס' הרא"ש, ובהתאם להבנת העניין וגרסת הדברים גם בשאר בעלי התוס'. אך בכתה"י השונים אינו.
  31. ^ "המגיה" ע"פ לשון תוס' הרא"ש. אך בכתה"י השונים אינו.
  32. ^ "המגיה". וכן משמע כדבריו מלשון המחזור ויטרי, עיין שם היטב. וכוונת העניין, שאינו אומר אותו לשון עברי כולו, אלא מתחיל בעברית: "יתגדל ויתקדש", וממשיך בארמית: "שמיה רבא". ובכתה"י השונים כתוב כאן "תרגום" בשיבוש.
  33. ^ "הגהות סיני", והוא ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים כתוב כאן "ברשא" בשיבוש, וכנראה שנשמטה ה-ד' באמצע המילה.
  34. ^ כך נראה לענ"ד להגיה שהלשון כאן מרגשת חסרה, וכן הוא בלשון תוס' הרא"ש. אך בכתה"י השונים אינו.
  35. ^ "הגהות סיני", והוא ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים כתוב כאן "על" בלבד בחיסור אותיות.

דף ג:

עריכה

V++_

לצורת הדף ראה כאן


במקומן חיישינן. ואם תאמר, והא אמרינן בתרי ופריצי דליכא [אלא][1] חשד ולא מזיקין. [2][ו]יש לומר דהיינו בסתמא, אבל הכא מיירי שידוע(29ב) שמזיקין רגילים שם. אי נמי איפכא, דמסתמא יש לחוש למזיקין, אבל התם איירי(30ב) שידוע לנו שאין מזיקין רגילים שם כלל(ה). מפי רבי.

ראש האשמורת התיכונה. במחנה מדין משתעי קרא, ומלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא.

ר' יהושע[3] אומר עד שלש שעות. פירוש, עד סוף שלוש שעות. שכן בני מלכים עומדים בשתי שעות ביום[4] כדאמרינן הכא, ויקראוה בשעה שלישית.

אלא לדברי תורה וכ"ש מילי דעלמא. ואם תאמר, והא אמרינן לקמן בפרק מי שמתו {יח.} דדברי תורה אסורים [5][לפני ה]מת משום לועג לרש {משלי י"ז, ה'}, והא לא שייך במילי דעלמא. [6][ו]יש לומר, דהיינו תוך ארבע אמות כדקאמר(31ב) התם. והכא חוץ לארבע אמות שמותר אז בדברי תורה כדמשמע התם {שם}, וכדאמרינן בירושלמי דמי שמתו {פ"ג, ה"א}, ושם יש יותר גנאי במילי דעלמא.(ו)

כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת. דהא ארבע רוחות מנשבות בכל יום. רוח מזרחית בשש שעות ראשונות של יום, ורוח מערבית בשש שעות אחרונות, ורוח דרומית בתחילת הלילה, ורוח צפונית [בחצות הלילה. ואע"ג דאמרינן בפרק לא יחפור {בבא בתרא כה.} ורוח צפונית][7] מנשבת עם כולם, [מ"מ][8] כשהייתה לבד[ה][9] בחצי הלילה הייתה בחזקה ובגבורתה ועורר הכינור. [10][ו]משמע נמי שאין מתחלקים לפי גודל הלילות והימים(ז), וכן לא [משתנה][11] לעולם סדר השעות(ח). וכן משמע לפי סדר חנ"כל ש"צם {שבת קכט:}, דקיל"ן שלעולם יש י"ב שעות ביום וי"ב שעות בלילה(ט). ור' יהושע נמי שהזכיר לעיל {ט:} שלש שעות , וכן לקמן בפרק תפלת השחר {כו.} דמזכ[י]ר[12] זמן ארבע שעות, אם היו משתנות לפי גודל הלילות והימים, היה לו להזכיר שליש היום או רביע היום(י).

ואין הבור מתמלא מחולייתו. פירש רש"י, דעוקר חוליא(32ב) מבור כרוי(ה)[13] וחוזר ומשליכה[14] לתוכו, אין(33ב) מתמלא ממנה. וקשה לרבינו תם דהא אין המשל דומה לענין, שהן נוטלים ממון מאלו ונותנים לאלו. ואם היו נוטלים ממון מן העניים וחוזרים ונותנים להם, אז היה דומה למשל(יא). על כן פירש רבינו תם, אין הבור מתמלא מחולייתו פירוש ממקום כרייתו(34ב), שלא יתמלא הבור מים מן המים הנובעים בו. והכי נמי אמרינן במדרש שמואל {פרק כ"ז, ג'}, אין הבור מתמלא מים מחולייתו אלא [א"כ][15] ממשיכים לו אמת המים ממקום אחר, כן לא יוכלו לפרנס [16][ה]עניים אם לא יפשטו ידיהם בגדוד. והא דאמרינן לקמן בפרק הרואה {נט.} נטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם, ובתר הכי קאמר נטל שני כוכבים מעש והחזירם לכימה. ופריך, ונמלייה מדידיה(35ב), ומשני אין הבור מתמלא מחולייתו. והשתא לפירוש רש"י אתי שפיר טפי(יב), שסובר ששני כוכבים של כימה לא אבדו, ולכך מקשה שיחזירם לה כמו ש[היו][17] בתחילה. ומשני, אין הבור מתמלא מחולייתו כמו בתחילה. אבל לפירוש רבינו תם צריך לפרש, שאבדו אותם שני כוכבים(יג). ופריך, ונמלייה מדידיה(36ב), כלומר ירדד כמכה בקורנס וירחיב הכוכבים למלאת הנקב. [ומשני][18], אין הבור מתמלא מחולייתו אם לא [יביא ממקום][19] אחר, [ומנהגא][20] דרקיעא כעין [מנהגא][21] דארעא. ויש ספרים דגרסי(37ב) התם וליהדרינן לה, משמע שלא אבדו. ולא תיקשי דהיכא אשכחנא בור גבי מים נובעים, [דלא מקרי בור][22] אלא גבי מכונסים. דטובא אשכחנא, כמו בור הגולה דמדות {פ"ה, מ"ד}, ובור של עולי בבל {נדרים מח.}. וריב"א פירש אין הבור מתמלא מחולייתו, כמו חוליית הבור והסלע {שבת פי"א, מ"ב}. כלומר, אין רגילים לעשות שפה [גבוהה לבור][23], שאם תשליך החוליא(38ב) לתוך עומקו ש[י]תמלא[24] ממנה. ורבי פירש, שאם תחפור חוליא(39ב) בבור זה ותניחנה מצד זה אינו מתמלא, כי מה שנתן בצד זה חסר בצד זה. כך מה שנפרנס העניים חסר מן העשירים. מפי רבי.

ונמלכים בסנהדרין. כדתנן {סנהדרין פ"א, מ"ה} אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. וגם הם היו בעלי עצה וגבורה.

וכן הוא אומר ועצת אחיתופל וכו'. מפרש בירושלמי {סנהדרין פ"י, ה"ב} שהיו שואלים אח"כ באורים ותומים ומוצאים כדבריו, שנאמר כאשר ישאל איש בדבר האלוקים.

ביאורים

עריכה 
א. ואע"פ שקרות הגבר בסמוך לו הוא הזמן השלישי שתורמין בו המזבח, והוא אין זמנו בתחילת המשמרה השלישית דהיא עלות השחר אלא זמן מועט קודם לכן. מ"מ כיון דקרות הגבר אין זמנו מוגדר, נקבע כאן זמן עלות השחר לזמן שכנגדו כיון שהוא מוגדר וסמוך לו. כך נראה לענ"ד.

ב. לקמן במשנה בדף כח: שנינו דרבי יהושע סובר שמתפלל אדם בכל יום הביננו (מעין שמונה עשרה), ועל שיטה זו קילל אביי בגמ' שלא להתפלל אותה. והנראה שהזכיר רבינו שיטה זו דר' יהושע עם קללת אביי דווקא בתור המקור לקושיתו, כיון שרוצה רבינו לומר בזה דלדעתו למ"ד שאין אדם מתפלל הביננו בכל יום אין רלוונטיות לשאלתנו, כיון דאין לו תפילת הביננו כלל. וכן לר' עקיבא שפוסק שיכול לאומרה גם בבית הכנסת אם אין שמונה עשרה שגורה בפיו, א"כ הוא הדין דיוכל לאומרה בדרך אם דעתו טרודה. ואפי' למ"ד שמתפלל אדם תפילת שמונה עשרה בכל יום, בלא קיללת אביי מותר הוא להתפלל הביננו בבית הכנסת אף אם בקיא בשמונה עשרה ברכות וכל שכן בדרך. ויוצא א"כ דלכל השיטות הנ"ל אין מקום להקשות כלום. ורק לאביי שקילל והגביל את היתר השימוש בתפלת הביננו למ"ד שמתיר להתפלל הביננו בכל יום, יש מקום למצוא הגבלה של היתר בדרך. דאף לאביי שאין דעתו נוחה בתפילה זו, לא מסתבר שיקלל את מי שאנוס ומוכרח להשתמש בה כגון בדרך, אלא שאין ראיה מדברי הגמ' לחלק לשיטתו בין דרך לעלמא לפי גרסתנו בגמ'. ולכך הוקשה זאת לרבינו.

ג. בגרסא כת"י אוקספורד הגרסא היא "דכ"ע" (דכולי עלמא) בלא ל', ואומר המגיה שהכוונה בזה שכולם אפי' מי שאינו נמצא במקום גדודי חיה ולסטים, יכולים לומר הביננו בדרך. ומביא ראיה שכך פירוש העניין מלשון חידושי הרא"ה (דפוס תשס"ז} בדף טו (מדפי הספר) שהזכיר עניין זה שדנו בו תוס', ומסיק "ושמעינן מינה דכולי עלמא בדרך שארי לצלויי לכתחילה הביננו". אך שאר כת"י של רבינו גורסים "דלכולי עלמא". ואולי אפשר ליישב בדוחק לגרסתם, דהכוונה דבין למאן דאמר שאין מתפלל אדם הביננו בכל יום, ובין לאביי דלייט עלה, לכולם מותר לומר הביננו בדרך. אך היותר נראה כהבנת הרא"ה. ומכל מקום נראה דאף לגרסא הגורסת "דכולי עלמא", בכלל כוונת הדברים היא שלכל השיטות (דהיינו דאף למאן דאמר שאין אדם מתפלל הביננו בכל יום) מותר להתפלל בדרך הביננו (ולאפוקי מההבנה הקודמת שלמ"ד אין אדם מתפלל הביננו בכל יום, אין תפילת הביננו כלל ואפי' בדרך). ומ"מ כוונת ר"י (רבו של רבינו) לומר בתירוצו, דלא כמו שהבנו עד עכשיו דכל דיוני החכמים היו על השימוש בהביננו בין בעיר ובין בדרך. אלא כל דיוני התנאים והאמוראים על הביננו מתחילים אך ורק כשהאדם בעיר, אבל בדרך לא דנו בזה דודאי מותר לכולי עלמא.

ד. דהיינו שאף בלא תירוצו של ר"י אין ראיה שהביננו נתקנה בדרך, כיון שהיה אפשר לומר שדברי הגמ' האלו נאמרו רק בכדי לפרש חילוק דיניה של הביננו מתפילה קצרה שכל אמירתה היא רק בדרך במקום לסטים, ולעיקר הדין בלא קיללת אביי. וזה בין למ"ד מתפלל אדם הביננו בכל יום ובין לדעת ר' עקיבא שם שסובר שנתקנה עבור מי שאינו בקיא (שלשיטתם אפשר לאומרה אפי' בבית הכנסת, ואין חילוק מיוחד לדרך). אבל אחר קללת אביי היינו סוברים (בלא תירוץ ר"י) שאין להתפלל הביננו כלל ואפי' בדרך. ומ"מ אפי' אחר תירוץ ר"י  אין שום הכרח מגמ' זו שעיקר תקנת הביננו היא בדרך, כיון שהשימוש בה בדרך הוא רק מסתעף להיתר להשתמש בה במקום אחר, דהיינו או להיתר להשתמש בה במקום שמונה עשרה אם רוצה או להיתר למי שאינו בקיא בשמונה עשרה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, אך לא במיוחד לדרך. ואפי' למ"ד אין אדם מתפלל הביננו בכל יום (אחר תירוצו של ר"י), כל ההיתר להשתמש בה בדרך הוא מפני שהוא סבור שנתקנה למקרים של אונס, ובדרך נחשב לאונס מפני שמפסיקים בו עוברי דרכים, אך לא נתקנה במיוחד עבור הדרך כמו שנתקנה התפילה קצרה (דברי). אך תוס' הרא"ש והרשב"א אכן הוכיחו מכאן דהביננו נתקנה בדרך (המגיה)

ה. "והמגיה" הקשה א"כ איך יתיישב לפי"ז פירוש המילה "במקומן". ונלענ"ד ליישב, דלפירוש זה "במקומן" הכוונה במקומות שרגילים להיות מצויים בהם, והיינו סתם חורבות דהם מקום המוחזק ורגיל במזיקין. והגמ' שהעמידה הברייתא שאסרה בחשד אף בלא חשש מפולת ומזיקין (בחדתי ובתרי ופריצי), מדברת דווקא במקום שידוע לנו שאין מזיקין מצויין שם, אלא שחוששים שמא יזדמן לשם מזיק מפני שהוא מקום עזוב, ולכך לא יכנס אפ' בהכי כשהוא יחידי.

ו. דהיינו שבתוך ארבע אמות דהוא אסור משום לועג לרש בדברי תורה, הרי יש איסור חמור יותר בעיסוק בדברי תורה דהוא גם משום לועג לרש וגם משום כבוד המת, מהאיסור לעסוק בדברים בטלים דאינו אלא משום כבוד המת שנראה כאילו נתייאש מליטפל בו. אך מחוץ לארבע אמות דאינו אלא משום כבוד המת, העיסוק בדברים בטלים יש בו יותר גנאי מעיסוק בדברי תורה כיון דחשובים הם.

ז. רצונו ז"ל להוכיח מכאן שחישוב השעות הוא לעולם לפי שעות זמניות, דהיינו שלעולם מחלקים את היום ל-12 שעות ואת הלילה ל-12 שעות בין בימים והלילות הארוכים ובין בימים והלילות הקצרים. ובא לאפוקי שאין מחלקים את ה24 שעות ל24 חלקים שווים כך שכל חלק יחשב לשעה, שהם הנקראים שעות שוות או שעות בינוניות. ומה שכתב רבינו "שאין מתחלקים לפי גודל הלילות והימים", הכוונה היא אין שאין אומרים שבימים ארוכים לדוג' מתחלקים השעות באופן שיש 18 שעות ביום ובלילה 6 שעות, שבזה נמצא שמתחלקים השעות לפי גודל הימים והלילות. אלא לעולם שתים עשר שעות לזה ושתים עשר שעות לזה.

ח. נראה לענ"ד כוונתו בזה, שמכאן משמע שאין משתנים זמני נשיבת הרוחות כשמשתנים אורך וקוצר היום והלילה. 
וכן נראה מהזוהר הקדוש בפרשת בראשית שאומרים חז"ל על ענין זה וז"ל: ותאנא, אמר ר' יצחק ארבע רוחות מנשבות בכל יום, מארבע רוחות העולם. רוח מזרח מנשבת מהבוקר ועד חצי היום וכו' רוח מערב מנשבת מחצי היום עד הלילה וכו' רוח דרום מנשבת מרישא דליליא עד פלגות ליליא וכו' רוח צפון מנשבת מחצי הלילה עד הבוקר (עכ"ל הזוהר הקדוש). ומשמע מזמני נשיבת הרוחות, שחישוב זמני השעות בזמני נשיבת הרוחות הוא ליום בפני עצמו וללילה בפני עצמו. ולכך, אין משתנה לעולם זמני נשיבתם של הרוחות, אלא כל רוח נושבת בשעה שלה בין בימים הארוכים ובין בימים הקצרים.

ט. שצ"ם חנכ"ל הם ראשי תיבות לשמות כוכבי המזלות המשמשים במהלך היום שהם: שבתאי, צדק, מאדים, חמה, נוגה, כוכב, לבנה. וסדר שצ"ם חנכ"ל שהוזכר הינו לפי סדר תחילת שימושם בשעה שנתלו בשמים בתחילת ליל רביעי. ששעה ראשונה של ליל רביעי שימש שבתאי, ובשעה שאחרי צדק, ובשעה שלישית מאדים וכו', ואחר שבע שעות, חוזר שבתאי ומשמש שוב ואחריו צדק וחוזר חלילה. ולפי סדר זה, כל תחילת לילה מימי השבוע מתחיל לשמש בו מזל אחר משבעת המזלות, שבתחילת ליל ראשון שהוא מוצ"ש משמש מזל כוכב, ובליל יום שני משמש מזל צדק וכו' לפי סדר סימני המזלות כצנ"ש חל"ם. וכן בכל תחילת יום מימי השבוע מתחיל לשמש בו מזל אחר, שבתחילת יום ראשון משמש מזל חמה, ובתחילת יום שני משמש מזל לבנה וכו' לפי סדר סימני המזלות חל"ם כצנ"ש. ונמצא א"כ, שחישוב השעות נעשה ליום בפני עצמו ולילה בפני עצמו, שאם תאמר שהמדובר הוא לפי שעות שוות, נמצא א"כ שאין המזלות מתחילות לשמש בתחילת ימי השבוע לפי הסדר הנ"ל כפי שאמרנו, אלא רק בזמנים שהיום והלילה שווים. שהלא אין שתים עשר שעות הלילה בשעות שוות, מסתיימות בתחילת היום ממש ברוב ימי השנה.

י. רצונו לומר, שאם המדובר הוא בשעות שוות, נמצא שיש יותר משתים עשר שעות ביום או פחות מכך ברוב ימי השנה, וא"כ לבוא ולומר שלש שעות או ארבע שעות אינו מדד נכון לשליש היום או לרביע היום, שאפשר שהם יותר מכך או פחות מכך. ולכך אם ובאמת כוונתם היית לשעות שוות, היה להם לנקוט בלשון שליש היום ורביע היום שהם גדר הזמן הנכון. ולפיכך מסיק רבינו שבהכרח חז"ל חישבו את הזמנים לפי שעות זמניות, שלעולם שתים עשרה שעות ליום ושתים עשרה שעות ללילה. ולכן שלש שעות וארבע שעות הם גדר זמן נכון לשליש היום ורביע היום.

יא. מה שנראה בעיני ישוב לדעת רש"י בזה הוא, שדפנות הבור החפור הוא במשל העניים, וחסרון העפר שבבור החפור, הוא במשל חסרון ממונם. ודפנות קרקעית הבור שמלא עפר הוא במשל העשירים, והעפר שבקרקעית הוא במשל ממון העשירים. וכשאתה נוטל מן העפר שבתחתית הבור ומחזיר העפר חזרה, אינו מתמלא חיסרון הבור בכך. ושפיר הוי דומה לנמשל. דהבור הוא במשל כלל ישראל, ונטילת העפר מתחתית הבור ונתינתו בחזרה, הוא במשל נטילת הממון מן העשירים ונתינתו לעניים להשלים חסרונם. ואח"כ ראיתי דכן אמר הגר"א מוילנא זצ"ל באמרי נועם, דהבור הוא במשל כלל ישראל וז"ל: לפי פרש"י שלפנינו שכתוב העוקר חוליא מבור כרוי וכו' אתי שפיר. דהם אמרו לו עמך ישראל וכו', פי' כלל ישראל בין עשירים בין עניים. ונמצא דהם דומים בכלל כבור כרוי(ה) שאינו מלא מהם וכו'. וכן בספר קדושה וברכה לבעל סמיכת חכמים כתב על קושית ר"ת, וז"ל: לכאורה אין מקום לקושייתם, כי רש"י סובר שכל ישראל הם כאיש אחד כדאשכחן בכמה דוכתי וכו' ושפיר הוא דומה לנמשל ממש. וק"ל. והנראה שכוונתם של הגר"א והקדושה וברכה בזה הוא כפי שאמרנו, שתוכן הבור מכוון על כלל ישראל, אלא שהחסרון שבבור על חסרון ממון העניים והעפר שבתחתית הבור על ממון העשירים כנ"ל.

יב. אך ראה תוס' המקביל בסנהדרין טז. שהקשו על רש"י מגמ' זו של כימה. אך יש מקום לתרץ בפשטות, דאף פה אין זה ראיה גמורה לרש"י, אלא כוונת רבינו שגמ' זו יותר מתיישבת עם דברי רש"י מאשר עם דבריו של ר"ת. שאין בהבנת ר"ת שום דמיון להבנת הדברים ששם, והוצרך רבינו להסביר הבנה אחרת בדברים שבגמ' שם, על מנת שיתאפשר לדמות הדברים להבנתו של ר"ת.

יג. אך ראה בספר הישר לרבינו תם סימן תיט (במהדורת דבליצקי) שסובר לכאורה שלא אבדו, וז"ל: וההיא דהרואה פריך, ונימליה מדידיה. ה"פ, ירחיב ויאריך ב' כוכבי כימה וימלא וכו' וא"כ בפירוש כתב דצריך להאריך ולהרחיב השני כוכבים שנטל ולא את הכוכבים שנותרו, וא"כ לא אבדו. אך אפשר שהמילה ב' טעות סופר היא, וא"כ אתיא שפיר עם דברי רבינו. ואכן בספר הישר בדפוס ראשון דשנת תקע"א כתוב: ה"פ יאריך וירחיב כוכב[י] (כצ"ל) כימה בלא האות ב'. והמגיה טוען ביחס לגרסה שגורסת ב', שאפשר שהגרסא היית "יאריך וירחיב בכוכבי כימה" והופרדה ה-ב' בטעות. ומ"מ כך או כך אותם שתי כוכבים אינם מוזכרים בפירוש בדברי ר"ת. ולגבי מה שכתב רבינו בלשון המורה על כך שכביכול הוא זה שחידשו בדעת ר"ת. צריך לפרש דכוונתו לומר, דפירוש דברי ר"ת כשאמר "יאריך וירחיב כוכבי כימה", הכוונה לכוכבים שנותרו ולא על אותם ב' כוכבים שנטל, דהם אבדו. דהיינו שבא לפרש דברי ר"ת שכתב בספר הישר ולא לחדשם מאפס.
  1. ^ ע"פ תוס' חכמי אנגליה. אך בכתה"י השונים חסר, וגרם לכמה מגיהים להגיה דברים אלו לא נכון מחמת הקושי.
  2. ^ כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון בעלי התוס'. אך בכתה"י השונים אינו.
  3. ^ בכתה"י השונים כתוב כאן "רבי יהושע בן לוי". אך טעות סופר הוא, דהלא תנא זה הוא ר' יהושע סתם דהוא ר' יהושע בן חנניא.
  4. ^ נראה לענ"ד בכוונת רבינו דהיו עומדים בסוף שתי שעות בתחילת שעה שלישית כפי שכתב רש"י, דאי לאו הכי נמצא דשעה שלישית איננה זמן קימה והיאך יקראו בני מלכים בה. וכן משמע מלשונו דר' יהושע שאמר "שכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות" דסוף עמידתם היא לכל הפחות בתחילת שעה שלישית, דאי לאו הכי לא היה שייך לומר "לעמוד בשלש שעות" אלא "בשתי שעות". וכאן שכתב רבינו דעומדים "בשתי השעות", נראה דכוונתו שעומדים אחר שתי שעות שלימות, לאפוקי שעה שלישית שאינה אלא תחילתה. וכן רבינו בעצמו לקמן בדף ז' ע"א בד"ה "בתלת שעי קמייתא" הביא את דברי רבינו שמעיה וכתב בשמו שהמלכים קמים בשעה שלישית. ואם אינו סובר כשיטתו היה צריך שלא להזכיר דבריו או לחלוק עליו, ומכך שלא עשה זאת משמע דהכי סבירא ליה לרבינו גם כן.
  5. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש. אך בכתה"י השונים כתוב "יותר למת" או "למת" (תלוי בכת"י) בשיבוש.
  6. ^ כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון בעלי התוס', וכן הוא בתוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים אינו.
  7. ^ בברכה משולשת הגיהו בלשון תוס' הרא"ש (שדבריו דומים לדברי רבינו) אחרת, אך הגהה זו לא נראתה בעיני כלל. ולכך הגהתי ע"פ מה שנראה לענ"ד שהוא כפי לשון רש"י, ובהתאם ללשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים חסר כל זה.
  8. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, ובכתה"י השונים חסר.
  9. ^ כך נראה להגיה לשונית, שהלא רוח נקבה היא. ובכתה"י השונים כתוב כאן "לבד" בלשון זכר.
  10. ^ כך נראה לענ"ד להגיה בהתאם למבנה לשון המשפט.
  11. ^ "הגהות סיני". ובכתה"י השונים חסר.
  12. ^ כצ"ל לענ"ד. אך בכל כתה"י כתוב "דמזכר" בשיבוש.
  13. ^ הגהתי ללשון זכר, כיון שהענין חוזר על בור ו-"בור" זכר הוא. ועיין בהערה הבא לחיזוק דברי.
  14. ^ כאן הוא לשון נקבה כיון שחוזר על החוליא שהיא נקבה, ומיד כותב "לתוכו" בלשון זכר מכיון שחוזר בזה על הבור שהוא זכר. והרי זה סייעתא למה שכתבתי בהערה קודמת.
  15. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים חסר.
  16. ^ כך נראה להגיה לענ"ד בהתאם למבנה לשון המשפט, ואע"פ שאינו מוכרח. ובכתה"י השונים אינו.
  17. ^ המגיה. אך אפשר גם להגיה "כמו שהיה". ובכתה"י השונים כתוב כאן "כמו שהוא".
  18. ^ בכתה"י השונים כתוב כאן "ומתרץ" בלשון עברי. אך הנראה לענ"ד כמו שהגהתי, שהרי כך היא לשונו לעיל לגבי פירוש שיטת רש"י. ועוד שבלשון הקושיא בפירוש שיטת ר"ת, השתמש רבינו בלשון ארמי "ופריך", וא"כ מסתבר דגם בתשובה ישתמש בלשון ארמי.
  19. ^ בהתאם ללשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים כתוב כאן "אם לא יבא במקום" בשיבוש.
  20. ^ בגרסת כתה"יהשונים הגרסא היא "ומלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא" ולא זכיתי להבין עינינו, דמה עניין מלכות שמים לענייננו?. אי לכך הגהתי על פי לשון ספר הישר לר"ת סימן שמ (בדפוס ראשון דשנת תקע"א). ובזה מובן, דבא להשוות מנהג כוכבי הרקיע למנהג הארץ. וכנראה שהמעתיק נמשך בלשונו אחר הלשון שהזכיר בדיבור המתחיל "ראש האשמורת התיכונה".
  21. ^ עיין הערה קודמת.
  22. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, אך בכתה"י השונים חסר.
  23. ^ כצ"ל בהתאם ללשון תוס' הרא"ש, איך בכתה"י השונים כתוב "לבור גבוה" ולשון מגומגמת היא.
  24. ^ בכתה"י כתוב "שתתמלא". אך כיוון שבור לשון זכר הוא ותתמלא לשון נקבה, אינו מתיישב נכון. לכך הגהתיו ללשון זכר.

דף ד'

עריכה

דף ד.

עריכה

V++_

לצורת הדף ראה כאן


הכי גריס רבינו תם. יהוידע בן בניהו זה סנהדרין, וכן הוא אומר ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי. ולמה נקרא שמם כרתי ופלתי. כרתי, שכורתים דבריהם, [פירוש, שחותכים ודנים דין אמת][1]. פלתי, שמופלאים בדבריהם (פירוש, שחותכים ודנים דין אמת, מופלאים)[2], כמו מופלא שבבית דין. ואביתר אלו אורים ותומים, שכן מצינו שהיה שואל דוד בו באורים ותומים. ורש"י הפך הגרסא, ודחק לפרש דכרתי ופלתי הם אורים ותומים, ובניהו היה קודם להם. וגרסת ספרים ישנים ניחא טפי.

תנא, לא מפיבושת שמו אלא איש בושת [שמו][3]. כך גרסת הספרים(40ב) שלנו. ורבינו תם גריס לא מפיבושת שמו אלא [אש][4] בעל שמו, והוא מפיבושת בן שאול בן רצפה בת איה, והוא [5][ה]נזכר בדברי הימים {א'. ח', ל"ג. וכן ט', ל"ט}. ואיש בושת לא נזכר עם בני שאול לא בשמואל {א. י"ד, מ"ט} ולא בדברי הימים {שם} .[6][ו]מפיבושת מתוך חכמתו זכה ונמנה עם בני שאול בדברי הימים, [ודוד][7] בעל כרחו העבירו לפני הארון כמו שהעביר מפיבושת בן יהונתן אלא שביקש שלא יקלטנו הארון(א) {יבמות עט.}. ושמא [אף][8] על רבו ביקש רחמים ולא נענה [9][כיון ש]לא נמצא יותר (או)[10] מבני שאול להשלים השבעה. ועל מפיבושת בן יהונתן ביקש רחמים מפני הברית. והרב רבינו שמעיה גריס, אלא מריבעל שמו שנקרא [כך][11] בדברי הימים {שם} [משום][12] שהיה מריב עם דוד בעליו בהלכה. ואגב ריהטיה לא עיין בה, דהא דריש ליה בשבת {נו:} בעניין אחר, למה נקרא שמו מריבעל (41ב) שהיה מריב עם בעליו, שאמר לו אין לי תרעומת אלא על מי שהביאך בשלום, ואותו היה, מפיבושת בן יהונתן בן שאול. ואין לגרוס לא מפיבושת שמו אלא מריבעל שמו, ולמה נקרא שמו מפיבושת [וכו'][13], דאדרבה עיקר [שמו][14] של בן יהונתן מפיבושת [הוא][15]. (אבל בהא הוה ניחא שבקש עליו [רחמים][16], שהיה רבו[17]. אבל קשה, דבשבת לא ראיתי כלל דרשה זו אם היינו גורסים כן, ולא הכא דרשא דהתם. ש"מ תרתי נינהו.)[18]

חכמים כמאן סבירא להו. בעל כרחין(42ב) אינו כל כך זמן שכיבה אלא [אי][19] כר' אליעזר אי [כרבן גמליאל][20]

  1. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש וכעין זה בתוס' שבדף, וכן ניכר מהלשון. ובכתה"י השונים משפט זה כתוב בהמשך בשיבוש.
  2. ^ עיין בהערה הקודמת.
  3. ^ חסר בכתה"י השונים, והשלמתיו כפי הנראה נכון לעין הקורא. וכן הוא בלשון תוס' הרא"ש.
  4. ^ בכתה"י השונים כתוב כאן "איש בעל", אך בדברי הימים כתוב אשבעל בלא יו"ד. ואכן בתוס' הרא"ש כתב "אש בעל" כפי הכתוב בדברי הימים, ולכך הגהתי גם כאן.
  5. ^ כך נראה לענ"ד ע"פ מבנה הלשון.
  6. ^ בכתה"י השונים כתוב כאן "אלא מפיבושת", אך הלשון קשה שהלא כבר אמר זאת קודם לכן. ולכך הגהתיו בהתאם לענ"ד, ורצונו להוסיף פה הטעם מדוע נימנה בדברי הימים עם הגיבורים מבני שאול אע"פ שלא היה מהם.
  7. ^ בכתה"י השונים יש רווח מקום חלק לפני מילה זו, וכך הגהתי לענ"ד.
  8. ^ כך נראה לענ"ד לפי מבנה לשון המשפט, אך בכתה"י השונים אינו.
  9. ^ בכתה"י השונים יש כאן רווח מקום חלק לפני מילה זו. "והמגיה והגהות סיני" הגיהו כאן באופנים מסוימים אך לא נראו בעיני, ולכך הגהתיו בהתאם לענ"ד.
  10. ^ כך כתוב בכתה"י השונים בשיבוש והקפתיו, אך "המגיה" טען שצריך להגיה זאת בתור "אז".
  11. ^ המגיה, אך בכתה"י השונים אינו.
  12. ^ כך נראה לענ"ד לפי מבנה לשון המשפט, אך בכתה"י השונים אינו.
  13. ^ "המגיה". ובכתה"י השונים כתוב כאן "כלל".
  14. ^ ניכר כאן שחסרה מילה זו לענ"ד. ובכתה"י השונים חסר.
  15. ^ בכתה"י השונים כתוב כאן "שמו" אך אינו נכון לפי לשון המשפט. וזאת כיון שהלא בהכרח היה כתוב לפני כן במשפט זה: "שעיקר שמו של בן יהונתן וכו'" וכפי שהגהתי, ולכך אי אפשר לומר שעוד הפעם אמר בסוף "מפיבושת שמו" שאינו נכון לשונית ומיותר הוא, לכך הגהתיו בהתאם ללשון המשפט. ואפשר שהמילה "שמו" שאמורה להיות בתחילת המשפט כפי שהגהתי, השתרבבה בטעות לסוף המשפט והחליפה את המילה "הוא".
  16. ^ כך נראה נכון לענ"ד, אך בכתה"י השונים אינו.
  17. ^ לא זכיתי להבין מה רצה לומר פה. דאם נאמר שחוזר משפט זה על מפיבושת בן יהונתן א"כ מאי ניחא, הא מפני הברית התפלל ולא מפני שהיה הוא רבו של דוד. ואם נאמר שחוזר על מפיבושת בן שאול דהוא אשבעל, א"כ איפכא הוה ליה למימר "דהשתא ניחא שלא התפלל עליו, כיון שלא היה רבו". ואולי דברים אלו הם מדברי מגיה שנשתרבבו לתוך דברי רבינו, וכן המשך הדברים עד סוף הדיבור. וראיה לכך, שכתב מיד דקשיא ליה על גרסת רבינו שמעיה מדוע לא הזכיר דרשה דכאן שם ודרשה דשם כאן. ולכאורה קשה על קושיתו, דהלא רבינו כבר דחה גרסת רבינו שמעיה משני טעמים, וכיון דכבר העמיד רבינו את דעתו ביחס אליהם היאך יחזור מדבריו בלא שום יישוב וטענה. ואף הלשון ניכרת קצת, שנכתבה בלשון חפוזה כדרך הגהות קצרות. ועוד שאינו דומה להרגל דברי רבינו.
  18. ^ ראה הערה קודמת.
  19. ^ "הגהות סיני", אך בכתה"י השונים אינו.
  20. ^ "הגהות סיני", אך בכתה"י השונים כתוב "כרבנן" בשיבוש.

דף ד:

עריכה

V++_

לצורת הדף ראה כאן


וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו וכו'. מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן ק"ש של לילה שאין לאדם לאכול בתחילה סעודה של לילה עד שיקרא ק"ש ויתפלל.

מסייע ליה(43ב) לר' יוחנן, דאמר רבי יוחנן איזהו בן העולם הבא זה הסומך וכו'. תימה לרבי, [ואנן][1] כמאן קיימא לן שאין [אנו][2] סומכים גאולה של ערבית, שהרי אנו מפסיקים בפסוקים ויראו עינינו וקדיש. ושמא סבירא לן כרב דאמר לקמן בפרק תפלת השחר {כז:} דרשות ה[י]א[3]. ואע"ג דקיימא לן בכל דוכתא דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן {ביצה ד.}, (או)[4] שמא סובר ר' יוחנן כרב [ואפילו הכי][5] (ו)מחייב לסמוך[6], ואם כן גם לנו יש לסמוך. והסומך אחר יראו עינינו אין מזיחין אותו.

ר' יהושע בן לוי אומר תפלות באמצע תיקנום. [וקי"ל][7] כר' יוחנן ולא כר' יהושע בן לוי, וכן עמא דבר, וכן פוסק בה"ג. והני אמוראי דלקמן[8] {כז.}, משום של שבת בערב שבת ולא משום דסבירא להו כר' יהושע בן לוי, [ולא היו קורין][9] ק"ש בלילה אלא הכל אומרים מבעוד יום, וסמכו על ר' יהודה דחשיב מפלג המנחה ואילך לילה לעניין תפילה {כו. / כו:} ולעניין ק"ש כמו שפירש רבינו תם בריש פירקין[10]. ועוד אומר רבי שלא על חינם היו עושים כן, אלא שהיו טרודין בלילה [בשום מצווה][11]. תדע, שהיו אומרים הבדלה בשבת [כדאמר][12] ר"ת[13] [לקמן][14] {כז:}, [15][ו]לכתחילה ודאי לא היו עושים כן.

[16][ד]אילו במיכאל כתיב ויעף אלי אחד מן השרפים. תימה, דאמרינן ביומא (44ב)פרק אמר להם הממונה {לז.}, וכן אתה מוצא בשלשה מלאכים[17] שבאו [אצל][18] אברהם, מיכאל וגבריאל [19][ורפאל], [20](תימה כן) [21]דקרי [ליה][22] הכא שרף [והתם][23] קרי ליה מלאך. ומשמע באגדה של פסח ששני ענינים הם, דכתיב(45ב) {שמות י"ב, י"ב} ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך. והכתי כל בכור, אני ולא שרף. ויש לומר דודאי שני ענינים הם, אלא זימנין דקרי ליה הכי וזמנין דקרי ליה הכי[24].

ביאורים

עריכה 
א. יוצא לפי דעת ר"ת שיש כאן שלושה אנשים. מפיבושת שהוא אשבעל רבו של דוד ובנו של שאול שהוזכר בדברי הימים מפני חכמתו. איש בושת שהוא בן נוסף של שאול שלא הוזכר בדברי הימים. ומפיבושת בן יהונתן בן שאול שהוזכר אף בשם מריבעל, שהוא שהעביר דוד לפני הארון והתפלל עליו שלא יקלטנו.
  1. ^ "המגיה", ודומה לזה בלשון הרשב"א. אך בכתה"י השונים כתוב "יוחנן" בשיבוש.
  2. ^ בהתאם ללשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים חסר.
  3. ^ כך נראה להגיה לענ"ד, שהלא חוזר על ערבית וערבית נקיבה היא. ובכתה"י השונים כתובה בלשון זכר.
  4. ^ כך נראה לענ"ד. והטעם, מכיון שאם נגרוס "או" נמצא שישנם שני תירוצים בדברי רבינו, ותירוצו הראשון מתעלם לחלוטין מהכלל שהלכה כר' יוחנן לגבי רב וזה אינו מסתבר. וכן ניכר שצריך להגיה כדברי מלשון תוס' הרא"ש.
  5. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, ובכתה"י השונים חסר. והסרתי את האות ו' שבתחילת המילה שאחרי בהתאם להגהה זו בכדי להתאים הלשון.
  6. ^ ונראה לומר דכוונת רבינו כאן כשאמר "מחייב לסמוך", היינו שכשרוצה להתפלל ערבית חייב הוא להקדים ברכות ק"ש לערבית, ובזה מתחייב לסומך גאולה לתפילה לעתחילה. וצריך לומר לפי"ז שחיוב הסמיכה דערבית שונה מחיוב הסמיכה דשחרית. דבשחרית הוא חיוב סמיכה, ואמירת ק"ש וברכותיה קודם התפילה הוא תוצאה יוצאת לחיוב לסמוך, אבל בערבית אינו מחויב סמיכה אם אינו מתפלל. ואם בא להתפלל ערבית מתחייב להקדים ק"ש וברכותיה וממילא מחייבינן ליה לסמוך לכתחילה. דכיון שמקדים הוא בלאו הכי, מדוע לא יסמוך. ונראה לי דזה הוי דומיא דגאולת מצרים, דכמו שבמצרים יכלו בני ישראל לצאת בלילה ולא יצאו מרצונם, נמצא דהגאולה היית תלויה ברצונם, לכך גם פה אם ירצו להתפלל ערבית יחויבו להסמיך הגאולה, ואם לא ירצו להתפלל לא יחויבו. אך בשחרית דיצאו בפועל, מחויב הוא לסמוך הגאולה תמיד.
  7. ^ ע"פ לשון תוספות הרא"ש. אך בכתה"י השונים כתוב "וקאמר" בשיבוש.
  8. ^ כוונתו לאותם אמוראים שהתפללו קודם זמן ק"ש, והוקשה מכך שלכאורה לא סמכו גאולה לתפילה. דכיון שצריך לברך ברכות ק"ש ביחד עם ק"ש, איך ברכו הברכות ועוד לא הגיע זמנה. וא"כ נמצא שסוברים הם לכאורה כר' יהושע בן לוי שאינו מצריך סמיכה בלילה, והיו מתפללים ערבית בלא ק"ש וברכותיה, וכשהגיע זמנה ברכו וקראו. ולכך העיר רבינו שלא נטעה לומר כך, כיון שמנהגם לא היה מטעם שסברו שאין צורך לסמוך, אלא סיבת ההקדמה היא משום של שבת בערב שבת'
  9. ^ כך נראה לענ"ד. "והמגיה" טען שצריך לגרוס כאן "אי נמי לא היו קורין" שסובר הוא שתירוץ אחר נאמר כאן, אך אין הגהתו מוכרחת. ובכתה"י השונים יש כאן מקום חלק המורה על חסר, ומיד כתוב "מתפללים ק"ש". והגהתי הלשון ל-"קורין ק"ש", דלשון "מתפללים" גבי ק"ש טעות סופר הוא, דק"ש אינה תפילה.
  10. ^ מכאן יש להוכיח שלכל הפחות חסר הדיבור הראשון בתחילת פרק א'. וכן ניכר מתוס' הרא"ש שדבריו מושתתין על דברי רבינו על פי רוב, שכתב את הדיבור הראשון בפרק א' שבו מוזכרים דברי ר"ת ובדברי רבינו אינו.
  11. ^ המגיה, והוא ע"פ פסקי הרא"ש בפרק ד' סימן ו'. ובכתה"י השונים כתוב "בשם מיניה" בשיבוש.
  12. ^ בכתה"י השונים כתוב "כדפירש". ובהתאם למה שהעמדנו בהערה הבאה שמדובר כאן על אמורא אין לשון זו נראית, שהרגלם של בעלי התוס' לומר "פירש" כלפי ראשונים כמותם ולא כלפי אמוראים בגמ'. ולכך הגהתי בהתאם.
  13. ^ כך כתוב כאן בכתה"י השונים, ואומר "המגיה" שהכוונה ל-"רב תחליפא" וכגירסא אחרת בגמ' לקמן דף כז:, והיא: "ת"ש דאמר רב תחליפא בר אבדימי אמר שמואל מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת ואומר הבדלה על הכוס" (וכך הוא בכתה"י פריס ובפסקי הרא"ש שם. וכן מובא בכתה"י פירנצה, אוקספורד בתור "איתמר נמי".). אך בגרסתנו בגמ' שם מופיעה מימרא זו בשם "רב יהודה אמר שמואל". ומ"מ קשה לי מדוע לא אמר רבינו "כדאמרינן לקמן" בלא להזכיר דאמרו רב תחליפא. ואולי משום "כל האומר דבר בשם אומרו וכו'".
  14. ^ בכתה"י השונים אינו, והגהתי בהתאם למה שנראה לשונית.
  15. ^ "המגיה". ובכתה"י השונים אינו.
  16. ^ "הגהות סיני" והוא מלשון תוס' הרא"ש. וכן נראה ממבנה לשון השקלא וטריא שכך ראוי לגרוס. ובכתה"י השונים כתוב כאן "ואילו"
  17. ^ הגרסא אצלנו בגמ' שם שונה מלשון זו, ואפשר שהיא לשון קצרה. ומ"מ אין נפקא מינה כך או כך.
  18. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכת"י איטליה כתוב "אל אברהם", ואפשר לקיימו אלא שהעדפתי לשון תוס' הרא"ש. ובשאר כתה"י השונים כתוב "מעל" בשיבוש.
  19. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש וכן הוא בגרסת הגמ' לפנינו, ובכתה"י השונים חסר. ותדע, שנקט רבינו בדבריו שלשה מלאכים והזכיר רק שתים.
  20. ^ נראה מיותר, שהלא כבר אמר לפי כן את המילה "תימה" בתחילת הדיבור. ולכך הקפתים.
  21. ^ בכתה"י השונים כתוב כאן "דקרי הכא שרף והכא קרי ליה מלאך", והגהתיו בהתאם ללשון תוס' הרא"ש שנראה יותר, אך ע"פ מבנה הלשון שבכאן בכתה"י השונים.
  22. ^ בכתה"י השונים כתוב כאן "דקרי הכא" בלא המילה "ליה" באמצע, והגהתיו בהתאם ללשון תוס' הרא"ש ובהתאם ללשון שמוזכרת בסמוך.
  23. ^ בכתה"י השונים כתוב כאן "והכא קרי וכו'" בשיבוש, והגהתי בהתאם להרגל הלשון התלמודי. וכן הוא בתוס' הרא"ש.
  24. ^ ובסיום דיבור זה בתוס' הרא"ש כתוב, "הכל לפי השליחות" (המגיה).

דף ה'

עריכה

דף ה.

עריכה

V++_

לצורת הדף ראה כאן


ואין רשף אלא מזיקין. ולקמן {בסמוך} קאמר אין רשף אלא יסורין, וכולהו מדסמכי למזי רעב ולקטב מרירי.

דף ה:

עריכה

V++

לצורת הדף ראה כאן


ונגעים לא, והא אמר מר[1] כל מי [שיש][2] וכו'. ואם תאמר(א), והא אמרינן בערכין פרק [ג'][3] {ט"ז.} ובפרק קמא דשבועות {ח.} על שבעה דברים נגעים באים, ואמרינן {שם[4]} דחטאת מצורע אינו בא על חטא(ת)[5] משום דמנגעיה איכפר ליה[6]. [7][ו]יש לומר, [8]ש[ע]ל כולם לוקין בעון הדור(46ב) והני [ייסורי][9] אהבה. אי נמי יש לומר דהכי פריך, ונגעים לא, והלא הם מזבח כפרה [יותר משאר][10] ייסורין, [אם כן פעמים הם של אהבה יותר משאר יסורין][11], וקשיא לר' יוחנן דאמר שאינן של אהבה כלל. אבל [12][ודאי ד]פעמים שעל חטא הם באים.

אי בעית אימא הא לן והא להו. פרש רש"י (הא לן)[13] [בני][14] ארץ ישראל שמשתלחים חוץ לערי חומה. וקשה להר"ר אלחנן דאמרינן בערכין פרק המקדיש שדהו {כט.} דאין בתי ערי חומה נוהג[ין][15] בזמן שאין היובל נוהג [וא"כ בא"י עצמו יכול לחלק, כאן בזמן שהיובל נוהג וכאן בזמן שאין היובל נוהג][16]. ושמא התם איירי(47ב) לענין בתי [ערי][17] חומה, אבל לענין קדושה דשילוח מחנות נוהגים עכשיו למ"ד קדשה לעתיד לבא {מגילה י.}, [ובמסכת כלים {פ"א מש' ז' - ח'} שנינו(ב), ערי חומה מקודש[ות][18] [ממנה שמשלחין מתוכן את המצורעים וכו' הר הבית מקודש ממנו][19] שאין זבין [וזבות וכו' נכנסים לשם. החיל מקודש ממנו שאין גוים][20] וטמאי מתים נכנסים לשם][21]. מיהו היה יכול לפרש הא לן והא להו לענין טומאה שנזהרים (48ב)מהם [22][ב]א"י ולא בבבל. (נוהג בזמן הזה למ"ד קדשה לעתיד לבא)[23]

והאמר ר' יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר. פרש רש"י לאדם חשוב כר' יוחנן לא באו לו [אלא][24] רק ייסורין של אהבה. וקשה דהא מסיק [25][ד]היכא דלא הוה ליה כלל לא הוי ייסורין של אהבה, והרי כמה [צדיקים][26] אין להם בנים, וגם יהושע לא מצינו שהיה לו בן {מגילה יד:}. ואי משום בנות, ר' יוחנן [נמי הוו ליה בנות בפרק בתרא דקידושין {עא:}. ויש לומר דהכי פריך, והאמר ר' יוחנן][27] דין גרמא דעשיראה ביר אלמא [היה][28] רגיל לנחם אחרים בכך, ואי לא הו[ו][29] יסורין של אהבה לא [היה][30] מנחם בה אחרים. והכי נמי פריך [31][ב]פרק יש נוחלים {ב"ב קטז.} והא[מר][32] ר' יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר שמנחם אחרים בכך, ואי[ך][33] קאמר התם הקב"ה מעלה עליו [עברה][34].

ה"ג אין כל אדם זוכה לשתי שולחנות. ולא גרסינן אין אדם, דהא כמה צדיקים (49ב) זוכים לשתי שולחנות כדאמרינן בפרק בתרא דהוריות {י:}, אשרי הצדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים של עולם הזה בעולם הזה

ואי משום [בני . תימה][35] והא הוה ליה ר' פדת, כדאמרינן לקמן (בפ' ב')[36] {יא:} וכן אורי ליה ר' [אלעזר][37] לר' פדת [בריה][38] אהבה רבה. וכן בפרק קמא דנדה {ח.} ובכמה (50ב)דוכתי[39]. [ו]יש[40] לומר, שעדיין לא נולד או שמא נפטר בחיי ר' [אלעזר][41].

וכי עביד [קב"ה][42] דינא בלא דינא. הרבה צדיקים יש שלוקין בגופן ובממונן, אבל הם [היו][43] יודעים דלא הוה יהיב שבישתא לאריסא והיו רוצים לרמוז(51ב) לו שלא יעשה עוד.

שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר. אבל על הארון שחוצץ בינו ובין הקיר אין לחוש. וכן התיבה שמניחים עלי[ה][44] הס"ת [45][כש]קורין ב[ו][46], כיון שהיא קבועה שם אינו חושש.

אלא [אימא][47] סמוך למטת[י][48]. כלומר שלא היה עושה מלאכה עד שיתפלל בעומדו [49][מ]מטתו. ורש"י פירש(52ב) שגם לתלמוד תורה לא היה מפסיק, ולא ידענא מנא ליה. והערוך פירש כמה(53ב) פירושים ואינם נכונים.

שנאמר טורף נפשו באפו. ונפשו לשון תפלה כדכתיב {שמואל א'. א', ט"ו} ואשפוך את נפשי לפני ה'. פירש רבינו חננאל דוקא בבית הכנסת שלהם שהיו רחוקים מן העיר ויש לירא מן המזיקין, ושמא גם בשלנו בלילה. ורבי [היה][50] רגיל להמתין אפי' ביום, ודוקא כשהיה עומד להתפלל.

  1. ^ כך נמצא בכמה כת"י של הגמ'. אך לפנינו בגמ' כתוב "כדתניא", ובתוס' הרא"ש גרס "והא"ר יוחנן".
  2. ^ "הגהות סיני", והוא ע"פ לשון תוס' הרא"ש וכן הוא בגמ' לפנינו. ובכתה"י השונים כתוב כאן "שלא" בשיבוש.
  3. ^ "הגהות סיני". ובכתה"י השונים כתוב ב' או שני בשיבוש.
  4. ^ וכן סוטה לו., כריתות כו.
  5. ^ הוקף ע"פ לשון תוס' הרא"ש וברור, וכן העיר "המגיה". והמעתיק נמשך בשוגג אחר הלשון שנאמרה קודם לכן בסמוך כפי הנראה.
  6. ^ ובתוס' הרא"ש מסיים בכאן בלשון הזו: אלמא נגעים באים בעון האדם ואינן יסורין של אהבה. ואפשר שזוהי היית גם גרסת רבינו ונשמט.
  7. ^ הוגה ע"פ הרגל לשון בעלי תוס', וכן הוא בלשון תוס' הרא"ש (אלא שתירץ רק את התירוץ השני). ובכתה"י השונים אינו.
  8. ^ כך נראה לענ"ד. ובכתה"י השונים כתוב "של כולם" וכנראה שנשמטה ה-ע' בטעות.
  9. ^ ע"פ "הגהות סיני". ובכתה"י השונים כתוב כאן "אסירי" בשיבוש. והכוונה שעל כל סוגי הנגעים לוקין הצדיקים בעון הדור והם ייסורי אהבה, שהלא לא על חטאם של הצדיקים הם באים.
  10. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, ובכתה"י השונים מופיע בהיפוך לשון "משאר יותר" בשיבוש.
  11. ^ בכתה"י השונים חסר, והוסף ע"פ לשון תוס' הרא"ש שנסמך רבות על לשון רבינו כפי שאמרנו לעיל. "והמגיה" טוען דשמא נשמט בטעות מחמת כפילות הלשון הדומה של "ייסורין, ייסורין" שבסוף כל משפט.
  12. ^ בכת"י ניורק יש כאן מקום חלק והוספתי מילים אלו לפי הנראה, אך אפשר שהיה כתוב אחרת. ומכל מקום אין זה משנה את עצם משמעות העניין.
  13. ^ עיין בהערה הבאה.
  14. ^ כך נראה לענ"ד להגיה, ובכתה"י השונים כתוב כאן "הא לן א"י". אך שיבוש גרסא הוא, שהלא "לן" המוזכר בגמ' על בני בבל מכוון, ועתה הלא דנים אנו על בני א"י. והגהתי ע"פ לשון תוס' הרא"ש הנסמך רבות על דברי רבינו כנ"ל, וכן הוא בתוס' שבדף ועוד.
  15. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש וראשונים אחרים בקושיית רבינו אלחנן. ובכתה"י השונים כתוב כאן "נוהג", והמעתיק נמשך בשוגג אחר הלשון שאחרי כן בסמוך כפי הנראה.
  16. ^ "המגיה" ע"פ לשון תוס' הרא"ש וראשונים אחרים בקושיית רבינו אלחנן. וטוען דשמא נשמט בטעות מכתה"י השונים מחמת כפילות הלשון הדומה של "נוהג, נוהג" הנאמרת בסוף כל משפט כאן.
  17. ^ "המגיה" בהתאם ללשון הרשב"א בזה. ובכתה"י השונים חסר.
  18. ^ ע"פ גרסת הרשב"א ור"א אלשבילי. ובכתה"י השונים כתוב "מקודשים" בלשון זכר. ולפנינו במשנה שם הגרסא היא "עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה".
  19. ^ בהתאם לגרסת המשנה שם {כלים א', ז'} וכנראה שנשתבשה הגרסא בכתה"י השונים מריבוי העתקות.
  20. ^ גם כאן הוגה בהתאם לגרסת המשנה שם {כלים א', ח'}.
  21. ^ נמצא בכל כתה"י בסוף הדיבור (אחר המילים "ולא בבבל"), והבאתיו למקומו הראוי לו בהתאם לגרסת הרשב"א ור"א אלשבילי בדברי רבינו אלחנן.
  22. ^ כך נראה להגיה ע"פ לשון תוס' הרא"ש ורבינו פרץ. ובכתה"י השונים כתוב כאן "ברוב א"י" ואינו ברור.
  23. ^ משפט זה הובא מיד אחר המשפט ב-"ובמסכת כלים וכו' וטמאי מתים נכנסים לשם" שהיה כתוב כאן והקדמתיו לעיל. אך כיון שכבר הסיק זאת קודם לכן, ובעניין זה רק הביא ראיה ממשנה דכלים, לכך הקפתיו כמשפט מיותר. וכן ליתא ברשב"א ובר"א אלשבילי שהביאו את אותה הלשון. ומי שבכל זאת רוצה לקיימו, יש לו לגרוס כך (או כל כעין זה): "אלמא דשילוח מחנות" נוהג בזמן הזה וכו', ולהקדים משפט זה גם כן.
  24. ^ כך נראה לענ"ד להגיה או שמא יש להחליף את המילה "רק" במילה "אלא" כתוס' שבדף. ומכל מקום גם בתוס' הרא"ש מובא בלשון זו בלא המילה "אלא", ואולי גם שם יש להגיה. ובכתה"י השונים אינו.
  25. ^ כן נראה נכון לפי מבנה המשפט, אך בכתה"י השונים אינו.
  26. ^ ע"פ לשון בעלי התוס' השונים. ובכתה"י השונים כתוב כאן "והרי כמה ביסורין" בשיבוש.
  27. ^ "המגיה" ע"פ לשון בעלי התוס' השונים. וטענתו שכנראה נשמט מכתה"י השונים בטעות מחמת כפילות הלשון הדומה של "ר' יוחנן, ר' יוחנן" שבסוף כל משפט.
  28. ^ בכתה"י השונים כתוב "הוה" והגהתי ל-"היה" שכך יותר נראה נכון. וכן הוא בלשון תוס' הרא"ש.
  29. ^ כך נראה לי להגיה בהתאם ללשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים כתוב כאן "הוה".
  30. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים אינו.
  31. ^ כן נראה לענ"ד נכון לשונית, אך בכתה"י השונים אינו.
  32. ^ בכתה"י השונים כתוב "והא", והמסתבר שהכוונה ל-והאמר כפי שהוא בדיבור המתחיל ובגמ' שלפנינו וברוב כת"י והדפוסים הישנים. וצריך לומר שהיה שם גרש כך: והא' המורה על קיצור המילה "והאמר", ומריבוי ההעתקות הושמט הגרש בטעות. ומ"מ ברוב כתה"י של רבינו גם בדיבור המתחיל מובא בלשון "והא ר' יוחנן" בשיבוש. וצ"ל לגרסא זו של דברי רבינו שרבינו גרס בגמ' "והא א"ר יוחנן" כגרסת חלק מכתה"י של הגמ', ומריבוי העתקות הוחלף בטעות "א"ר יוחנן" ל-"ר' יוחנן" בלבד בכתה"י של רבינו שלפנינו.
  33. ^ "המגיה". וזאת מכיוון שמעניין "דין גרמא וכו'" הקשתה הגמ' בבבא בתרא על דבריו של ר' יוחנן עצמו, כיצד אמר בשם רשב"י בהיפך. אך בכתה"י השונים כתוב כאן "אין".
  34. ^ "הגהות סיני" ע"פ לשון הגמ' בבא בתרא שלפנינו. ובכתה"י השונים חסר.
  35. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, ובכתה"י השונים אינו.
  36. ^ הוא בפרק ראשון ולא בשני. וכנראה שרצה אחד המעתיקים לסמן את המיקום, ובהעתקות מאוחרות הוכנס בטעות לגוף דברי רבינו, ושובש לפרק שני.
  37. ^ "המגיה" ע"פ גרסת הגמ' בכל כתה"י ודפוסים ישנים שלפנינו, והוא ר' אלעזר בן פדת. ובכתה"י השונים כתוב כאן "אליעזר" בטעות.
  38. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, וכן הוא בגמ' לפנינו ובכל כתה"י ודפוסים ישנים של הגמ'. ובכתה"י השונים של רבינו חסר.
  39. ^ מו"ק כ., ירושלמי יומא פ"ב ה"ב, מגילה פ"ד ה"י.
  40. ^ ע"פ הרגל לשון בעלי תוס', וכן הוא בתוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים אינו.
  41. ^ "המגיה" ע"פ גרסת הגמ' בדפוסים ישנים וכת"י כדלעיל. ובכתה"י השונים כתוב כאן "אליעזר" בטעות וכדלעיל.
  42. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, וכן הוא בגמ' לפנינו (אלא שהגרסא שם היא "מי חשיד קב"ה", וכן הוא בכל כתה"י ודפוסים ישנים). וכן הגרסא בכל כתה"י ודפוסים ישנים כאן כעין המילה "קב"ה" בשינויי לשון, שיש גורס' "קב"ה" כגרסתנו, וי"ג "הקב"ה", וי"ג "מריה דעלמא". ובכתה"י השונים של רבינו חסר.
  43. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים אינו.
  44. ^ בכתה"י השונים כתוב כאן "עליו" בלשון זכר, והגהתיו ללשון נקבה בהתאם ל-"תיבה" דעלה קאי, והיא נקיבה. ותדע, דהלא אומר בסמוך "כיון שהיא קבועה" בלשון נקבה ביחס לתיבה.
  45. ^ "הגהות סיני". ובכתה"י השונים כתוב כאן "יש קורין" בשיבוש.
  46. ^ בכתה"י השונים כתוב כאן "בה" בלשון נקיבה, והגהתיו ללשון זכר בהתאם ל-"ספר" דעליה קאי, והוא זכר.
  47. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים כתוב כאן "אומר" בשיבוש.
  48. ^ כנ"ל בהערה הקודמת. ובכתה"י השונים כתוב כאן "למטתו" בשיבוש.
  49. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים כתוב כאן "על מטתו".
  50. ^ כך נראה לענ"ד, דהלא הוא אומר בהמשך ודוקא כשהיה עומד וכו' בלשון עבר, וא"כ יש להגיה גם פה בלשון עבר. שאל"כ, היה לו לומר ודוקא כשעומד להתפלל או ודוקא כשהוא עומד להתפלל שמשמע שמדבר בדבר שבהווה. ומ"מ בכתה"י השונים אינו.

ביאורים

עריכה 
א. נראה לענ"ד שהוקשה לרבינו, שהיאך הבינה הגמ' מכך שנאמר שנגעים "אינן אלא מזבח כפרה" דנגעים הוי יסורים של אהבה, הלא מצינו שהנגעים באו לכפר על עוונות וא"כ אפשר שמזבח כפרה דנגעים דבכאן גם כן בא לכפר עוונות ואינן יסורים של אהבה. ותירץ בתירוץ ראשון, דאין הכי נמי על ייסורים הם באים, אלא שייסורים אלו אינם על עוון עצמם אלא עוונות הדור, ובכהאי גוונא הוי שפיר ייסורים של אהבה דעל מקבלם לא היו ראויים לבוא. והיינו שהמקבלם תמורת עוונות הדור, הוי דומיא דמזבח שמקבל האש והקרבן תמורת עוונות ישראל. ובתירוץ שני תירץ, דאין הכי נמי על חטא היחיד הם באים, אלא שמכל שכן דהוו גם כן ייסורים של אהבה. שהלא אע"פ שישנם ייסורים לא פחות קשים מהם, אעפ"כ כפרה מיוחדת נתנה בנגעים שאין בשאר ייסורים, א"כ מכל שכן שיהיו הם ראויים לבוא בתור ייסורים של אהבה להרבות שכר למקבלם יותר משאר ייסורים. שכיון שמטרת הייסורים של אהבה היא להרבות שכר, א"כ ודאי שראוי שתינתן האפשרות שיקבלו את הייסורים שמרבים את הכי הרבה שכר שהם הנגעים.

ב. הנראה שרוצה להוכיח שכיוון שנשנו כולם בחדא מחתא, א"כ כשם שקדושת המקדש קדשה לעתיד לבוא ולפיכך איסור הכניסה לטמאים נוהג במיקום בית המקדש כיום, לכך ה"ה שיש איסור כניסה למצורעים כיום גם כן אף בעיירות המוקפות חומה (הגהות סיני).

דף ו'

עריכה

דף ו.

עריכה

V++

לצורת הדף ראה כאן


ככסלא לגיא[1]. פרש(54ב) רבי [כעין][2] התלמים המקיפים המחרישה כדאמרינן בריש נדרים {ו:} הדין לגיא להוי פאה.

חד לא מכתבן מיליה בספר זכרונות. פירוש עם האחרים, אבל בספר לבדו נכתבים. דהא תנן {אבות פ"ב, מ"א}, וכל מעשיך בספר נכתבים, וכל שכן הכא דמדה טובה מרובה {סוטה יא.}.

וכיון דאפילו תלתא עשרה למה לי וכו'. תימה דבמסכת אבות (תנן)[3] פרק עקביא {פ"ג, מ"ו} [תנן][4] מנין אפילו חמשה, והכא לא דריש מיניה מידי. ואמאי לא מייתי ליה [5](ו)הכא, [6][ו]מפרש דכיון דאפילו [בתלתא חמשה][7] למה לי. ואומר רבי דחמשה דהתם מיירי (כגון)[8] בדברים שצריך [חמשה][9] דיינים, כגון בחליצה [10][למאן ד]אית ליה, [ומדידת עגלה][11] וכיוצא בהם[12]. ותיסק אדעתין שאינם חשובים אפילו כשאר דין, שאינו צריך אלא ראיה בעלמא, קמ"ל. והכי גרסינן {אבות שם} מנין שאפילו חמשה, שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה {עמוס ט', ו'}. פירוש, אותם שצריכים ליאגד יחד דהיינו אגודה שלו, אלמא שכינה ביניהם. ומנין שאפילו שלשה, שנאמר בקרב אלהים ישפוט, דמשמע שלשה כדאמרינן הכא. ואית דגרסי התם איפכא ולא נהירא, [13][דהא אמרינן הכא] דמבקרב אלהים ישפוט [14](ד)משמע שלשה שיושבין בדין. ולפי גירסתם מפרשי [הכי][15], דמבקרב משמע חמשה, כלומר חצי העדה שהזכרנו למעלה. ואגודתו משמע שלשה, כמו אגודת אזוב שהיא שלשה קלחים. ויש מפרשים, אגודתו חמשה כמו חמש אצבעות שביד.

ובזרוע עוזו אלו תפילין. והכי נמי אמרינן בנזיר {ג:} מנין לאומר ימינו שהיא שבועה, שנאמר {ישעיה סב, ח} נשבע ה' בימינו. שמאלו שהיא שבועה, שנאמר ובזרוע עוזו. אלמא זרוע משמע ליה שמאל.

תניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפילין שבראש. פירש [רש"י][16] רוב אותיות שדי כתובות בו, השי"ן בקומט העור והדלי"ת בקשר. ואין נראה לרבי, דהא אמרינן בפרק בתרא [דמגילה][17] {כו:} תשמישי קדושה נרתיק תפלין ורצועותיהן וכו', [אלמא][18] דלא קרי להו אלא תשמישי [קדושה][19] בעלמא. ועוד דבכל התלמוד קורא אותם קשר, כדאמרינן {ברכות ז.} מלמד שהראה לו קשר של תפילין. ואמרינן בשבת פרק במה מדליקין {כח:}, לא [20][הוכשרו] למלאכת שמים אלא מין(55ב) בהמה טהורה בלבד. ואמרינן למאי הלכתא. אילימא לעורן(56ב), והאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני. אלא לרצועות, והאמר ר' יצחק רצועות שחורות הלכה למשה מסיני. ואי הוי [21][ה]דלי"ת [והיו"ד][22] מן השם, הוה ליה לאקשויי כמו שמקשה גבי שי"ן, [אלמא][23] שאינם חשובות מאותיות השם אלא [24](ב)קשר בעלמא. ועוד אמרינן בבמה אישה {שבת סב.} [והרי][25] תפילין דמחופה עור, ותניא הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו. ומשני, התם משום שי"ן. ומשום דלי"ת לא [אמר][26], שמע מינה שאינם חשובות מאותיות השם. (מיהו יש לדחות(57ב), כיון [27][דשרי ל]התירו כל [זמן שרוצה][28], לא הזכיר [רק][29] השי"ן)[30]. [31](ו)על כן פירש רבי אלו תפילין שבראש, לפי שהן בגובהה של ראש דנראים לכל. אבל של יד אינן נראים, דכתיב לך לאות ולא לאחרים [לאות][32]. מפי רבי. (מיהו למאי דפריש דאותיות של דלי"ת ויו"ד לא חשיבי, צ"ע אם יוכל להכניס תפילין של יד לבית הכסא כיון שמחופות עור ואין בהן שי"ן, או דילמא לא שנא.)[33]

  1. ^ בגמ' לפנינו מופיע "לאוגיא", וכן הוא בתוס' הרא"ש. ואפשר שהיית לרבינו גירסא שונה במשנה ובגמ'.
  2. ^ "הגהות המגיה" ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכת"י כתוב "כיאן" וכן בעוד באופנים בשיבוש.
  3. ^ עיין בהערה הבאה.
  4. ^ ע"פ "הגהות סיני", והוא ע"פ לשון תוס' הרא"ש.
  5. ^ ע"פ "הגהות המגיה" מסברתו.
  6. ^ ע"פ "הגהות המגיה" מסברתו. ובכתה"י השונים אינו
  7. ^ בכתה"י השונים כתוב כאן "דכיון דאפי' בחמש בתלתא למה לי", וניכר ששיבוש הוא דהיה לו לומר כפי שהגהנו שהוא הנכון לפי סדר הדרשה. וכך הוא אכן בתוס' הרא"ש.
  8. ^ נראה מיותר שהרי כתב "כגון" בסמוך. ואכן בלשון תוס' הרא"ש אינו.
  9. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים אינו.
  10. ^ כנ"ל בהערה הקודמת. ובכתה"י השונים כתוב כאן "ואית ליה", ובלא המילה "למאן"
  11. ^ כנ"ל בהערות הקודמות. ובכתה"י השונים כתוב כאן "המארת שלה" או דומה לכך, בשיבוש.
  12. ^ כתב "המגיה" שבא לרבות סמיכת זקנים, הכולל סמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של ציבור, וסמיכת זקנים כפשוטו שיהיו הנסמכים להקראות בתואר "רבי".
  13. ^ נראה מדבריו שבא להוכיח כפי דעתו מכך שדרשו חז"ל אצלנו אחרת, ולא מחמת שכך מוכח מהכתוב, וכמו שכתב רבינו זאת כמה שורות לפני כן בדיבור זה. וכן הוכיחו התוס' בסוכה באופן זה {יג.}, וכן הוא בתוס' הרא"ש שם. אך הגהה זו מסברא היא שאפשר שנכתב בלשון אחר, ומכל מקום בודאי שזוהי כוונת רבינו. ובכתה"י השונים אינו.
  14. ^ אינו נראה נכון לשונית לענ"ד, מצד מבנה המשפט.
  15. ^ "הגהות המגיה". ובכת"י השונים כתוב "מפר' קא'" ובעוד אופנים בשיבוש.
  16. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, וכן הגיה הב"ח על התוס' שבדף. וכתב "המגיה" שאכן נמצא בכת"י של התוס' שבדף כדברי הב"ח. ובכתה"י השונים של דברי רבינו כתוב כאן "שברצועותיו" בשיבוש.
  17. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים אינו.
  18. ^ כנ"ל בהערה הקודמת.
  19. ^ ניכר החיסרון, וכן הוא בתוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים חסר.
  20. ^ "הגהות סיני" ע"פ לשון הגמ', וכן הוא בתוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים כתוב "הכשירו" בטעות.
  21. ^ כך צ"ל בבירור, וכן הוא בתוס' הרא"ש. ובכל כתה"י כתוב בשיבוש "בדלית" .
  22. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים כתוב כאן "והא" בשיבוש.
  23. ^ כך נראה להגיה ע"פ לשון תוס' הרא"ש, בכתה"י השונים חסר. ואולי אפשר להגיה באופן אחר ולכתוב "שמע מינה" כמו שאומר רבינו לקמן.
  24. ^ כך נראה לענ"ד להגיה, וכן הוא בתוס' הרא"ש.
  25. ^ השלמת לשון הקושיא ע"פ לשון הגמ' שם, ובכתה"י השונים אינו.
  26. ^ כך נראה לענ"ד להגיה, ובכתה"י השונים אינו.
  27. ^ ע"פ "הגהת המגיה" מסברתו, ובכתה"י השונים אינו.
  28. ^ ע"פ "הגהת המגיה" בתור הגהה אפשרית, והיא ישרה בעיני. ומכל מקום נראה דזוהי כוונת הדברים בכל מקרה. ובכתה"י השונים כתוב כאן "כל שרואה" בשיבוש.
  29. ^ ע"פ "הגהות סיני" מסברתו. ובכתה"י השונים אינו.
  30. ^ נראה דהגהה היא שהוכנסה לתוך דברי רבינו.
  31. ^ נראה מיותר לענ"ד.
  32. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים אינו.
  33. ^ נראה שהגהה היא שהוכנסה לתוך דברי רבינו.

דף ו:

עריכה

V++

לצורת הדף ראה כאן


כל הקובע מקום לתפלתו. ואינו הולך פעמים לבית הכנסת זה ופעמים לבית הכנסת זה. אבל בחד בית הכנסת אפילו בשני מקומות שפיר דמי, דאמרינן בירושלמי פרק תפילת השחר {הלכה ד'}, צריך אדם ליחד מקום [1]לבית הכנסת, שנאמר, ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם {שמואל ב'. ט"ו, ל"ב}. השתחוה לא נאמר, אלא ישתחוה.

אגרא דפירקא ריהטא. פירש רש"י זהו עיקר שכרם, שיש בני אדם שאין מבינים הדרשה מפי הרב. וקצת תימה, דר' זירא גופיה קאמר לעיל דמריש הוה אמינא דמחללי שבתא כי רהטי, ועתה אומר שאין [להם שכר][2] רק במרוצתם. ורבי מפרש אם רוצה לעשות מצוה כמאמרה בלי חסרון, יעשה כל הדברים שבסמוך.

אגרא דבי טמיא [3][שתיקותא. אין נראה לפרש דמיירי באבל ושותק ומקבל שכר כדכתיב וידום אהרון, דכל הני מיירי במי ש]עושה המצוה, והאבל אינו עושה שום מצוה. ומפרש רבי שהבאים בבית האבל לנחמו יושבים ושותקים ומקשיבים לדברי הגדול הבא לנחם אותו, ואם היו מדברים האחרים[4] אין זה כבוד ותנחומין לאבל. וטמ[י]א[5] על שם עצמות המת, כמו שפירש רבינו שלמה(58ב) בפירוש חומש, (בעצם אדם)[6] בטמי נפשא, לשון עצם [אדם][7] בלשון ארמי. וכן במדרש, אנדריאנוס שחיק טמיא, פירוש שחוק עצמות. ובערוך פירש טמא, אבל. באטב"ח האל"ף טי"ת, ובאלב"ם המ"ם נעשית בי"ת והלמ"ד אל"ף.

כל המתפלל אחורי בית הכנסת. פירש רש"י, שכל בתי כנסיות שלהם פתחיהם למזרח, כדתניא בתוספתא דמגילה {פרק ד', י"ד}, ואחוריהם היו למערב. והמתפלל אחורי בית הכנסת, זהו שהופך פניו למערב, ואחוריו לכותל מערבי של בית הכנסת ששם משתחוים הצבור. וק"ל, דהא משמע שלא היה דומה כשתי רשויות אם (59ב) הופך פניו כלפי הרוח שהופכים הצבור פניהם. (וא"ר)[8] שלפי שיטת התוספתא משמע שהיו משתחוים למערב, או משום דילפינן ממשכן כמו שנאמר(60ב) שם שפתח המשכן היה למזרח, או לפי שהיתה ירושלים במערבה דבעינן והתפללו אליך דרך ארצם {מלכים א'. ח', מ"ח} כדלקמן במכילתין {ל.}. וא"כ, אם היה עומד אחורי בית הכנסת ופניו למערב אז היה עושה כדרך שהעם עושים, אבל אם היה הופך פניו, אז היה דומה לשתי רשויות. על כן יש לפרש, דאחורי בית הכנסת קרוי מי שהוא אחורי העם במזרח בית הכנסת לאותם שמשתחוים למערב(61ב). ואפילו הפתח למזרח(62ב), קורא אחורי בהכ"נ לפי שהוא אחורי העם. וכפירוש זה משמע בפרקין לקמן {ח:} [9][ו]בפרק הרואה {סא.} דקאמר אסור [לעבור][10] אחורי בהכ"נ בשעה שהציבור מתפללין. ומסיים בה, הני מילי דליכא פיתחא אחרינא, פירוש לפי(63ב) שדומה שהוא לפני הפתח ואינו חושש ליכנס. משמע שבאותו צד שקורא אחורי בהכ"נ, באותו צד הוי הפתח. והפתחים היו לצד מזרח, שהיו מתפללים לצד מערב. מיהו קשה, דלשון אחורי בהכ"נ [11][משמע כמו] (ו)אחורי המשכן (משמע)[12], שקרוי אחורים (אחורי)[13] אותו צד שהופכים את פניהם, כדפירש רש"י. ולפירוש רש"י, הא דקאמר כי מהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה, אע"פ שאינו הופך פניו לצד אותו הרוח ששם הופכים הצבור פניהם, לא מיחזי כשתי רשויות כיון שכולם הופכים פניהם כלפי הארון, כדאמרינן נמי במכילתין {ל.}, שמארבע רוחות הופכים פניהם לצד הכפורת. מיהו יש לפרש לפי(64ב) ששם השכינה על הכפורת בבית קדשי הקדשים. מפי רבי.

כדובר. הערוך גריס(65ב) בד[ו]בר[14] בדלי"ת, ופי' אחוריך בלשון ערבי[15].

כרום זלות לבני אדם. פשטיה דקרא מפרש רבינו יעקב, סביב רשעים יתהלכון כרום זלות, כלומר הרשעים מתקנאים כשרואים [16](כ)שירום זלזול מבני אדם, [17][ו]מבקשים עליו תחבולות להזיקו. ועל עצמו היה דוד אומר(66ב) כן. ורבינו מאיר פירש, כרמה הזאת שזוללת וסובאה דם האדם. וכן הוא בתרגום בהדיא, עלקא דמצצא דמא דאינשא, וכן פירש בנו רבינו שמואל. ומנחם פירש, כרום לשון ראם.

ולא נענה אלא בתפלת המנחה. תימה למה נקרא תפלת המנחה, [18][ד]אי משום מנחת הערב, כמו כן בבקר יש(67ב) מנחה. ושמא לפי שתפלת שחרית וערבית יש להם שם אחר, נקראת (68ב)[זו][19] על שם המנחה. או שמא לפי שאליהו נענה בה, או משום דשל שחרית זמנה מבבקר(69ב) [וזו][20] עיקר התחלת זמנה בשעת המנחה. ובירושלמי דפרק תפלת השחר {הלכה א'} קאמר, תמן תנינן תמיד נשחט בשמונה ומחצה וכו', הכא את עביד מנחה שלש שעות ומחצה, והכא את עביד שתי שעות ומחצה. ופירש ה"ר אלחנן שכך ר"ל, וכי נחלק בתפלת המנחה כמו כן, שבערב פסח נמהרנה ובשאר ימים נאחרנה. ומשני, אמר ר' יוסי לא הוקשה תפלת המנחה אלא לקטורת, שנאמר {תהלים קמא ,ב'} תכון תפילתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב. כלומר, קטורת זמנה קבוע בערב הפסח כמו בשאר ימים. ומשמע דלקטורת מדמי לה התם, ומכל מקום נקראת מנחה על שהיא סמו[כה][21] למנחה. ואע"ג דקאמר לקמן בפרק תפלת השחר {כו:} תפלות כנגד תמידין תקנום, וקאמר דתפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים, מכל מקום יכול להיות דמדסמכי מנחה אקטורת, שהכל הוא מסדר התמיד. וגם קטורת קודמת לנסכים, ומנחת נסכים היא עם הנסכים כדמשמע ביומא {לג:, לד.}.

לא נענה אלא בתפלת המנחה. לפי שהיא גמר תפלות היום, משמע שהיא עת רצון יותר.

ביאורים

עריכה 
א. נראה להסביר כוונת התירוצים הללו כך:
1. ושמא לפי שתפילת שחרית וערבית יש להם שם אחר כל אחד על שם קרבן אחר. שתפילת שחרית קבלה את שמה על שם קרבן תמיד של שחרית שנקרב בזמנה. וערבית קבלה את שמה על שם תמיד של בן הערבים שנקרב בסמוך לזמנה. ולכך נתנו לתפילת הצהרים את שמה גם כן על שם קרבן מסוים שהוא קרבן המנחה.
2. או שמא לפי שאליהו נענה בזמן תפילת הצהרים, שנאמר ביחס לזמן ההוא ויהי בעלות המנחה, לכך נקראת תפילת הצהרים על שם המנחה ההיא.
3. או משום שכיון שתפילת שחרית זמנה מבבוקר שלכך נקראת "שחרית", לכן גם תפילת הצהרים שזמנה נוהג בזמן קרבן המנחה דהיינו קרבן תמיד של בן הערביים (שאפשר שאף היא נקראת קרבן מנחה), לכך נקראתה תפילת הצהרים בשם תפלת המנחה. (ובאמת התירוץ השלישי מסתבר יותר, שכתוב אצל יעקב אבינו כשפגש בעשיו "ויאמר יעקב אם נא מצאתי חן בעיניך ולקחת מנחתי מידי" ותרגם אונקלוס "וַאֲמַר יַעֲקֹב בְּבָעוּ אִם כְּעַן אַשְׁכַּחִית רַחֲמִין בְּעֵינָךְ וּתְקַבֵּיל תִּקְרוּבְתִּי מִן יְדִי", ומכאן שהמנחה המדוברת שהיית כוללת בהמות הייתה נקראת "קרבן", שמנחה היא מתנה של ריצוי. וא"כ אפשר שאף קרבן התמיד של בין הערבים נקראת בלשון מנחה. וכן ראיתי שכתבו המפרשים שאכן הכוונה לקרבן התמיד של בן הערבים במעשה דאליהו בהר הכרמל).
4. ואפשר עוד שהטעם הוא משום שהוקשה תפילת הצהרים לקטורת "תכון תפלתי וכו'", וכיוון שהוסמכה הקטורת גם כן לקרבן המנחה בפסוק, לכך נקראת התפילה על שם המנחה (ואפשר שהסיבה שלא קראה תפילת הקטורת, משום שרצה לקוראה על שם קרבן, וקטורת אינה קרבן). ואע"ג שאמרנו תפילות כנגד תמידין תקנום ותפלת הצהרים כנגד תמיד של בן הערבים, אפשר לומר שכיוון שהקטורת סמוכה לנסכים בפסוק ואף נעשית קודם לה בסמוך, ומנחת נסכים הלא נעשית עם הנסכים של הקרבן, לכך נמצא שהכל הוא מסדר קרבן התמיד של בן הערבים ושפיר הוי כנגד תמיד של בן הערבים.
  1. ^ רוב כתה"י גורסים "בבית הכנסת", אך אין זו גרסא נכונה לא כאן ולא בדברי תוס' הרא"ש שדבריו נסמכים על דברי רבינו. וזאת מכיוון, שא"כ נמצא שהגמ' מורה שיש לאדם לייחד לעצמו מקום בבית הכנסת להתפלל בכדי שיתפלל במקום אחד בתוך בהכ"נ, וא"כ זוהי ראיה לסתור דבריו ולא לסייע. וק"ל.
  2. ^ ע"פ "הגהות המגיה" מסברתו. ובכתה"י השונים כתוב "להשתכר"בשיבוש.
  3. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים חסר כל זה, ובמקום הוכנס כאן בטעות ד"ה "למאן דגריס בבית אפל" (שהצגתיו במקומו הראוי לו לעיל בדף ג' עמ' א'). ואח"כ ממשיך בענין התוס' שלנו במילים "העושה המצוה וכו', והגהתי דיבור זה בהתאם.
  4. ^ כך הגרסא בכל כתה"י, אבל הלשון נשמעת לא ישרה. ואפשר שהיה כתוב "ואם היו האחרים מדברים" בהיפוך לשון. או שמא היה כתוב "ואם היו מדברים בדברים אחרים" והושמט בטעות המילה "בדברים" מחמת הדומות "מדברים, בדברים" שנראה ככפילות לשון.
  5. ^ כן הוא בלשון תוס' הרא"ש, ובכתה"י השונים כתוב בלא יו"ד.
  6. ^ כן נראה לענ"ד להגיה, שהלא רבינו מבאר ענין זה ע"פ פירוש רש"י ומילים אלו אינם נמצאות בדבריו של רש"י. ועוד, שהלא עניין זה שטמיא פירושו עצם אדם הלא רבינו מבאר זאת מיד בסמוך, וקשה לומר שאמר ביאור מילת טמיא קודם לכן גם כן. וכנראה שנתווסף כאן מלשון הרא"ש ששונה מלשון רבינו.
  7. ^ הוספתי מילה זו בכדי להתאים הלשון לפירוש רש"י על החומש שלפנינו. וז"ל רש"י בחומש: "טמא לנפש". דמסאב לטמי נפשא דאנשא, אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי.
  8. ^ נראה מיותר כיון שכבר כתב בסוף הדיבור דהוא "מפי רבי". ועוד נראה להשמיט מכיון שהוא אינו מתחיל עניין חדש בכאן, אלא בא להשלים דבריו ולומר מדוע משמע שאין זה נראה כשתי רשויות, שבלא דברים אלו לא ברור מניין משמע לו כך. ויש כת"י שפתח ראשי תיבות אלו בתור "ואית דאמרי", שכנראה לפניו היה כתוב "וא"ד". ומ"מ אינו נראה שייך בכאן גם לפי גרסא זו.
  9. ^ בכתה"י השונים כתוב כאן "דבפרק הרואה" בשיבוש, והוגה בהתאם ללשון הנכונה לענ"ד.
  10. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, וכן הוא בלשון הגמ' שלפנינו ובכל כתה"י ודפוסים ישנים של הגמ' (למעט כמה שכתוב בהם לשון הילוך). ובכתה"י השונים של רבינו כתוב כאן "לעמוד".
  11. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים חסר.
  12. ^ נראה מיותר.
  13. ^ כך נראה לענ"ד להגיה. וכן הוא בלא זה בתוס' חכמי אנגליה. אך בתוס' הרא"ש נקט בהיפך, דהיינו שנקט לשון "אחורי" בלבד בלא מילת "אחורים". אך היותר נראה לשונית נכון לענ"ד בכאן, אם ננקוט לשון "אחורים" כלשון תוס' חכמי אנגליה.
  14. ^ בערוך שלפנינו מופיע כפי שהגהתי.
  15. ^ כותב שם הערוך שבלשון ערבי אומרים "מוסתדבר" שפירושו לאחורנית. וזה חיזוק לכך שגירסת רבינו כאן היית בדובר, ולא בדבר או בדבד כגרסא שבכתה"י שלפנינו.
  16. ^ נראה לענ"ד שיש לגרוס בלא האות כ', ולכך הקפתיה.
  17. ^ כך נראה לענ"ד נכון מבחינה לשונית, אך אינו בכתה"י השונים.
  18. ^ בתוס' על דף בפסחים קז. כותבים לשון שאלה זו בד"ה "דאי" כמו שהגהתי כאן. אך בכת"י השונים של רבינו כתוב כאן "ואי" ואינו נראה לשונית נכון.
  19. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים כתוב כאן "לו". ומכל מקום אפשר שצריך להגיה "נקראת לה".
  20. ^ ע"פ "הגהות סיני" מסברתו. ובכתה"י השונים כתוב כאן "או".
  21. ^ כך נראה לענ"ד לתקן ללשון נקבה, כיוון שמדבר על תפילה שהיא נקבה. ובכתה"י השונים כתוב כאן "סמוך" בלשון זכר.

דף ז'

עריכה

דף ז.

עריכה

V++

לצורת הדף ראה כאן


עד שיעברו פנים של זעם. ולפי זה יש לפרש אם אין פניך הולכים, אם לא יעברו פנים של זעם. ולפי הפשט קשה לדברי פירוש רבינו שמואל(ה). [1][ש]תחלה אמר לו הקב"ה הנה מלאכי ילך לפניך וביום פקדי וגו'. ומשה השיבו הודיעני נא את דרכיך, שתלך אתה עמנו ואני אחריך. והקב"ה השיבו פני ילכו, אני בעצמי אלך לכבש המלכים. [והניחותי לך] [2], כלומר אניח [לך][3] בא"י[4], כמו עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם {יהושע א', ט"ו}. פני ילכו, כמו ופניך הולכים בקרב דאבשלום {שמואל ב'. י"ז, י"א}. ומשה אמר, אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, והקב"ה [כבר][5] נתרצה לו.

וכמה רגע אחד מחמשת רבוא ושמנת אלפים וכו'. ורבינו יעקב[6] הגיה {ספר הישר סימן רצ"ג} על פי התוספתא דברכות {פ"א, ה"ג}, אחד מרבוא ושלשת אלפים ושמונה מאות ועשרים [וארבעה][7] בשעה. [8][ד]קתני התם , השעה[9] אחת[10] מכ"ד ביום, העונה אחת מכ"ד בשעה, העת אחת מכ"ד בעונה, הרגע אחד מכ"ד בעת. וזה עולה למה שהגיה רבינו יעקב, ודוק ותשכח. ומיהו אומר רבי דבירושלמי {הלכה א'} גרסינן לתרוייהו, דיש רגעים גדולים וקטנים. [11][ו]כן יסד ר' [אלעזר][12] קליר, ורגעי העונה כעונות כל היום, [זוהי][13] גרסת התוספתא. והמדקדק מחלק הרגע לכמה רגעים, [14](ו)זוהי גרסת הספרים שלנו.

רגע כמימריה שנאמר כי רגע באפו. תימה, היכי משמע מכאן רגע כמימריה. ואי הוה גרי'[15] וכמה זעמו רגע שנאמר כי רגע באפו, אי נמי חבי כמעט רגע (70)עד יעבור זעם. ובתר הכי גר'[16] וכמה רגע כמימריה, הוה ניחא טפי. ואם תאמר, מה היה יכול לומר בלעם(71) בשעה מועטת כזו. ויש לומר שהיה יכול לומר כלם. מיהו לא משמע הכי, אלא כיון [שמתחיל][17] קללתו באותה שעה היה מזיק [אפילו לאחר כן][18]. וכן משמע באגדת חלק, מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו, שבקש לומר שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי(72) מדרשות, ולא תמשך מלכותם וכו'(א). וגם נראה שלא היה יכול להמית אומה שלימה, דא"כ היה בו כח להחריב העולם. אלא היה יכול להזיקם בקללתו הרבה.

בתלת שעי קמייתא. פירש ה"ר שמעיה דהיינו שעה שלישית שמלכי מזרח ומערב משתחוים לחמה כדאמרינן בסמוך, שהרי הם עומדים בשעה שלישית כדאמרינן לעיל {ד.}. והא דאמרינן בפ"ק דע"א {ד:} לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא בריש שתא ביחיד, דילמא איכא ריתחא וכו'. ואע"פ שאינו כי אם(73) בשעה שלישית [19], כיון שהריתחא בא אחרי [20][כן] לאו אורח ארעא[21]

ההוא מינאה דהוה בשיבבותיה דר' יהושע וכו' לאו אורח ארעא(74). ואע"ג דאמרינן {ע"ז כו:} המינין והמסורות מורידים ולא מעלים, מ"מ לאו אורח ארעא להטריח שמים להורגו שלא כדרך בני אדם. ויש ספרים [דגרסי][22] ההוא נכרי(75)

תחת גערה במבין. פירש רבינו נסים[23] {כמודפס על הדף} בלב, כדאמרינן לקמן {סא.} לב מבין.

(76)כשרציתי לא רצית. פירוש[24] (כשרציתי)[25] כשהורשת לראות מה [שהייתי][26] מרשה לך לראות, לא רצית. ועכשיו שאתה רוצה לראות פני ממש, איני רוצה. ותימה, למה הענישו כל[27] כך.

ביאורים

עריכה 
א. רצונו להוכיח מבלעם שרצה להאריך הרבה בקללתו על ישראל על אף שהיה לפניו רק רגע אחד בלבד שבו הקב"ה כועס, וזו ראיה לתירוץ השני (תוס' חכמי אנגליה).
  1. ^ כך נראה לענ"ד נכון מבחינה לשונית. ובכתה"י השונים אינו.
  2. ^ בכתה"י השונים כתוב כאן "שהנחתי לך", והגהתי זאת על פי סדר לשון הפסוק, שהלא רבינו כאן מפרש והולך על פי סדר הפסוק. וגם לשון "שהנחתי לך" אינו מסתדר מצד העניין.
  3. ^ בכתה"י השונים כתוב כאן "אניח אותך בא"י", והוגה בהתאם למה שנראה נכון לשונית. וראה עוד בהערה הבאה.
  4. ^ והיינו שאניח לך מכל אויבך בא"י. "והמגיה" כותב שאפשר שצריך לגרוס "אניח אותך מאויבך", שהיה כתוב אוי' בלשון מקוצרת, וטעו המעתיקים וכתבו "בא"י".
  5. ^ ע"פ "הגהות המגיה" מסברתו. ובכתה"י השונים אינו.
  6. ^ בן מאיר דהוא רבינו תם.
  7. ^ "המגיה" כתב להגיה "כ"ד" דכך מדויק על פי החשבון שיכתוב רבינו מיד. ובכתה"י השונים כתוב "כ"ח", ואין זה נכון על פי החשבון הנ"ל. ואני המרתי את האותיות למספרים בכאן.
  8. ^ ע"פ "הגהות המגיה" מסברתו, ונראה. ובכתה"י השונים כתוב כאן "וקתני".
  9. ^ אינו מופיע בתוספתא שלפנינו. אך הגר"א הגיה והוסיף התיבות הללו ללשון התוספתא הזו שהובאה בירושלמי שיוזכר לקמן {המגיה}.
  10. ^ בכל כתה"י כתוב "אחד" בלשון זכר בכל לשון התוספתא, למעט כת"י אחד שבמקום לכתוב אחד כתבו א' לכך ארוך התוספתא. וכיוון שאין מוכח אם רצה לכתוב אחד או אחת, המרתי את לשונו ללשון הנראית נכונה דהיינו ללשון נקיבה למעט ביחס ל-"רגע" דהוא זכר. וכן הוא בלשון התוספתא שלפנינו (אלא ששם גם ביחס ל"רגע" שהוא זכר נאמר "אחת" בלשון נקיבה ההיפך מכאן).
  11. ^ כך נראה לענ"ד להגיה, וכעין זה נמצא בתוס' רבינו אלחנן {ע"ז ד.}.
  12. ^ "הגהות המגיה". ובכתה"י השונים כתוב כאן "אליעזר" בטעות.
  13. ^ כך נראה לענ"ד לפי מבנה הלשון, ובהתאם ללשונו בהמשך. ובכתה"י השונים כתוב כאן "וזהו".
  14. ^ נראה מיותר לענ"ד.
  15. ^ נראה דהוא קיצור של "גריסנא" ולא של "גריס", דכך יותר מסתדר מהבחינה ההבנתית, וכן י"ל בהמשך. אך ישנם כת"י שכתבו בפירוש שבכאן גורסים "גריס", ושבסמוך גורסים את מילת הקיצור של "גרסינן". אבל אפשר שהם פתחו הקיצורים או הוסיפו עליהם בצורה מוטעית מכל הרגל הלשון או בהתאם למה שראו בלשון תוס' הרא"ש. אך תוס' הרא"ש אינו הוכחה מוכרחת לכאן, כיון שהשתמש בלשון אחרת.
  16. ^ ראה הערה קודמת.
  17. ^ ע"פ "הגהות המגיה", והוא בהתאם לגרסת בעלי התוס' השונים. ובכתה"י השונים כתוב כאן "שמתקבל".
  18. ^ כך נראה לענ"ד ע"פ לשון התוס' שבדף, וכן נראה לשונית נכון. אך בכתה"י השונים חסר.
  19. ^ אפשר שהיה כתוב בכאן "לא יתחיל להתפלל", וראה הערה אחרונה בדיבור זה להרחבת העניין.
  20. ^ המגיה. ובכתה"י השונים כתוב "אחריך" או "אחריו", והוגה בהתאם למה שנראה נכון.
  21. ^ נראה שנשתרבב לכאן לשון "לאו אורח ארעא" מהדיבור הבא, וזאת כיון שאיני מבין מדוע הוא אינו דרך ארץ להתפלל קודם שעת הכעס. אך טעם הנראה יותר הוא מהטעם שכתב רבינו אלחנן במסכת ע"ז {ד.}, דטעמו שמא ימשך בתפילתו ותגיע שעה שלישית. וראית באחד מכת"י שיש רווח בין המילים "בשעה שלישית" לבין המילה "כיון", ולכך אפשר שנחסרו שם מילים או שהיה לא ברור למעתיק ולכן השאיר חלק. ומכח כך אפשר לומר שהלשון של רבינו הייתה "ואע"פ שאינו כי אם בשעה שלישית, "לא יתחיל להתפלל" כיון שהריתחא בא אחרי [כן] (או כל כעין זה). וזה מתאים בדיוק לפירוש רבינו חננאל.
  22. ^ כןך מוכרח להוסיף, שהלשון נמצאת קטועה בלא זה.
  23. ^ הוא רבינו נסים גאון.
  24. ^ כך היית הגרסא בחלק מכתה"י, ובחלק מהם כתוב כאן "כלל". ורצה המגיה לומר ש-"כלל" הכתוב שם, הוא כתוצאה משיבוש המילה כלומר, שכן בלשון תוס' הרא"ש מצינו שגורס כאן כלומר. ואני נקטתי כגרסת כתה"י האחרים.
  25. ^ נראה מיותר, וכן ליתא בתוספות הרא"ש.
  26. ^ כך הוא בתוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים כתוב כאן "שהיה" בשיבוש.
  27. ^ בתוס' הרא"ש גרסינן "על כך", ונראה לומר שכך היית הגרסא גם פה.

דף ז:

עריכה

V++

לצורת הדף ראה כאן


עד שבא אברהם וקראו אדון שנאמר ויאמר אדני אלקים במה אדע כי ארשנה. ואם תאמר, והכתיב ברוך ה' אלקי שם {בראשית ט', כ"ו}. ויש לומר, דגבי שבח לא איירי(77) [ר' יוחנן][1]. אי נמי, כפירוש ה"ר שמעיה שפירש דמיירי בשם שכת[וב][2] [באל"ף][3] דל"ת, דמשמע לשון אדנות ככתבו. ואם תאמר, והכתיב בקרא דמקמי הכי, ויאמר [אברם][4] ה' אלוקים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי {בראשית ט"ו, ב'}, והוא כתוב באל"ף דל"ת ואותו פסוק היה לו לתלמוד להביא. [5][ו]יש לומר, שהתלמוד(78) לא דקדק בכך. ולמאי דפרי[שית][6] בפ"ק דשבת {י:} שאותו [פסוק][7] דבמה אדע {בראשית ט"ו, ח'} היה בברית בין הבתרים שהיה [אז][8] אברהם בן שבעים. ואותו פסוק דמה תתן לי היה אחר שכבש המלכים, והוא[9] אז בן שבעים ושלש כמו שמוכיח בסדר עולם[10]. [11](ו)א"כ נאמר זה קודם ואין מוקדם ומאוחר, [12][ו]אתי שפיר שהביא כאן הפסוק דבמה אדע שנאמר תחלה בברית בין הבתרים. מפי רבי.

למען ה'. גם הוא כתוב בדניאל באל"ף דל"ת {דניאל ט', י"ז}.

א"ל כולי האי. א"ל הכי אמר ר' יוחנן אין תפלתו(79) של אדם נשמעת אלא עם הציבור וכו'. פירש רבינו יעקב בפ"ק דע"א {ד:} גבי לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא בריש שתא ביחיד וכו', עד אי הכי אפילו דצפרא נמי. ומשני, כיון דאיכא ציבורא דמצלו בההיא שעתא לא מדחי, פירוש בשום מקום. והא דקאמר(80) הכא שנשמעת בשעה שהצבור מתפללים ומשמע דהיינו דווקא בעירו. מ"מ, אהני מה שהצבור מתפללים בשום מקום לענין דלא מדחי ולא מפקיד דינא עליה. אבל לענין עת רצון צריך שיתפלל בשעה שהצבור מתפללים בעירו. ואם מצלי עם הציבור כ"ש דעדיף טפי.

  1. ^ בגרסאות כתה"י השונים כתוב כאן בת או בח ועוד כעין שיבוש זה. והנכון לענ"ד שהיה כתוב "ר' יוחנן" או בקיצור "ר"י" (דהוא בעל המימרא זו), ומריבוי העתקות השתבש.
  2. ^ כצ"ל כנראה לעין. ובכתה"י השונים כתוב כאן "שכת". וכנראה שהיה גרש אחר ה-ת' לסימן קיצור, והושמט בשוגג מריבוי העתקות.
  3. ^ כצ"ל. ובכתה"י השונים כתוב כאן באו ד' או באופנים משובשים אחרים הדומים לזה. והכוונה היית ב-א' ד', דהיינו בשם אדנות המתחיל באל"ף ודל"ת. וכן מוגה באחד מכת"י בצד הגיליון.
  4. ^ הושלם בהתאם ללשון הפסוק, ובכתה"י השונים חסר.
  5. ^ כך נראה להגיה ע"פ הרגל לשון בעלי התוס', וכן הוא בלשון תוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים אינו.
  6. ^ בכתה"י השונים כתוב כאן "דפריך", ובהגהות סיני כתב להגיה "דפריש'" עם גרש, שהלא אינו קושיא אלא הסבר ופירוש. והוא קיצור של "דפרישית", כיוון שאינו מפורש בגמ' אלא הראשונים הם שדנו והוכיחו הדבר. אך לצערנו דברי רבינו על שבת לא זכינו להם כיום. אך עיין בתוס' שבדף בשבת דף י' עמ' ב' ד"ה "ושל סדום וכו'" לביאור הדברים בהרחבה.
  7. ^ "הגהות סיני", וכן הוא הלשון בהמשך דברי רבינו, וכך גם הוא בלשון תוס' הרא"ש. ובתה"י השונים חסר.
  8. ^ "הגהות סיני", וכן הוא בתוס' הרא"ש. ובכתה"י השונים חסר.
  9. ^ הנראה לענ"ד שהיה כתוב כאן "והיה אז" או "והוא היה אז" דכעין זה מצינו בלשון תוס' הרא"ש. אך אפשר לקיים הגרסא הנוכחית.
  10. ^ קשה, דבסדר עולם משמע שהיה אז בן שבעים וחמש, וכך אכן העירו התוס' בשבת, וא"כ כיצד אומר רבינו שמשמע מסדר עולם שהיה בן ע"ג שנים. לכך (אם לא נאמר שהיית לרבינו גרסא אחרת בסדר עולם) מוכרח להגיה באחד משלושה אופנים. או שהגרסא בדברי רבינו היא שבעים וחמש שנים, או שהגרסא היא דלא כמו שמוכיח בסדר עולם. או שאפשר שגרס את שניהם (כמו שגרסו התוס' שבדף שניהם). שגרס "והוא אז בן ע"ג (לפי חשבונו) או ע"ה כמו שמוכיח בסדר עולם".
  11. ^ כך נראה להגיה לענ"ד ע"פ סדר לשון המשפט.
  12. ^ כנ"ל בהערה קודמת. ובכתה"י השונים אינו.

ביאורים

עריכה

(ה) [לדברי פירוש רבינו שמואל] נראה לענ"ד לפרש כך: שאין הכוונה שלפי פירוש הגמ' היה קשה לרבינו שמואל, שהלא פירוש רבינו שמואל שונה מפירוש הגמ'. אלא הכוונה לפי צורת הדיון של פירוש הגמ' בין הקב"ה למשה, היה קשה גם לפירושו של רבינו שמואל על הפסוקים. דהיינו שאם לפירוש הגמ' אמר הקב"ה למשה "פני ילכו" דהיינו המתן עד שיעברו פנים של זעם, א"כ "אם אין פניך הולכים" הכתוב אחריו, הכוונה בו שאומר משה בטענה לפני הקב"ה, אם אתה לא מעביר פנים של זעם מעם ישראל אל תעלינו מזה. ואע"פ שכבר אמר לו הקב"ה שהוא יעביר פניו, ביחס לפירוש הגמ' זה אינו קשה, שאפשר שאמר הקב"ה המתן עד שיעברו פנים של זעם ביחס למשה לבד, אבל לא ביחס לעם ישראל. ומשה ביקש שגם על ישראל יעברו פנים של זעם ובקשתו מוצדקת. אבל ביחס לפירוש של רבינו שמואל שאמר לו הקב"ה למשה "פני ילכו" דהיינו שהוא עצמו יעבור למלחמה לפני ישראל, א"כ מה טען משה אחרי כן אם "אין פניך הולכים" שכביכול טען משה על כך שסירב הקב"ה לילך למלחמה לפני ישראל. הלא הקב"ה כבר אמר שילך לכבוש ולא ימנע, א"כ מהי טענתו של משה?

דף ח'

עריכה

דף ח.

עריכה

V++

לצורת הדף ראה כאן


אימא שיעור שני פתחים. שלא ימהר להתפלל כשנכנס מיד, אבל אם יושב סמוך לפתח שפיר דמי. ודלא כפירוש ה"ר יוסף.[1]

שערים המצויינים בהלכה. משערי ציון דייק, דלא כתיב שערי ירושל[י]ם[2].

רב ששת מהדר אפיה וגריס. תימה, והא אמרינן בסוטה פרק אלו נאמרין {לט.}, כיוון שנפתח ספר תורה אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר וכפתחו עמדו כל העם {נחמיה ח', ה'}. ואין לומר דשאני הכא דמהדר אפיה, דא"כ הוה ליה (למימר)[3] לאתויי מילתא דרב ששת התם. אלא נראה לרבי, דהא דקאמר התם אסור לספר בדבר הלכה, היינו בקול רם שמעכב האחרים מלשמוע, אבל בלחש שפיר דמי. והא דמהדר אפיה וגריס, ה"ה דבדלא מהדר אפיה היה יכול לגרוס בלחש שלא היה נראה כמניח ספר תורה, אלא רבותא נקט דאפילו מהדר אפיה שנראה(81) כמניח ס"ת, שפיר דמי. והוא היה מהפך פניו כדי שיכוין לבו לגרסתו. ואני שמעתי שפירש הרי"ף ז"ל(82), דדוקא כשיש שם עשרה אז יכול להיות מהדר אפיה. אבל אין שם כי אם עשרה, אסיר[4] לאהדורי אפיה, שאנו רוצים שיהיו עשרה שומעים לספר תורה.

[5] ישלים פרשיותיו עם הצבור. נראה לרבי(83) דכל השבוע קרי עם הצבור. ואע"פ שלכאורה(84) משמע דכל קמי שבתא דהיינו מיום רביעי ואילך קרי עם הצבור, מ"מ כיון שמתחילים בו(85) ממנחתא דשבתא(86) הכל קרוי עם הצבור. וזמן השלמה כתוב (א)במדרש[6] [ז][7] דברים צוה רבינו הקדוש(7) את בניו בשעה שנפטר לבית עולמו(88), ג' ליראת שמים, [8][ו]ד' לדרך ארץ. ואלו הם של יראת שמים [וכו'][9], אל תאכל[10] לחם בשבת עד שתגמר כל הפרשה(89). משמע שקודם אכילה יש(90) לו להשלימה, מיהו אם השלים לאחר אכילה שפיר דמי.

[11] שנים מקרא ואחד תרגום וכו'. יש מפרשים דהכי מהני(91) לכל הלועזות [12][ב]לעז שלהם. שהתרגום מפרש (להבין)[13] לעמי הארץ שאינם מבינים בלשון(92) הקודש, וה"ה בלשון(93) לעז למכירים(94) בו. אבל אין נראה בעיני רבי(95), שהרי התרגום מפרש כמה דברים שאין ללמוד מתוך המקרא, כדאמר רב יוסף אלמלא תרגומא דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר וכו'.

ביאורים

עריכה 
א. 1. גרסת המדרש בספר חופת אליהו רבה (דפוס זולקווא) -בשער הששה, דף י"ג-: (ששה) [שבעה] דברים צוה רבינו הקדוש את בניו, שלשה ליראת חטא (ושלשה) [וארבעה] לדרך ארץ. ג' ליראת חטא: אל תישן על המיטה עד שתקרא ק"ש. ואל תכנס לבית הכנסת אחרון. ואל תאכל בשבת עד שתגמור הפרשה. (וג') [וד'] בדרך ארץ ואלו הן: אל תחתוך בשר על (יריכך) [ידך] שלא תחתוך בשרך. ואל תשיח אחר הכותל דאזיל-[אולי צ"ל דאמרו] אוזנים לכותל. וכשתגיע לנהר תן מנעליך ברגליך עד שתעבור. ואע"פ שיש לך עבדים ושפחות שיציעו מטתך אל תסמוך בהם, אלא אתה בעצמך הצע מטתך.
2. וגרסת המדרש בחופת אליהו רבה (בספר כבוד חופה) -בדף 47-: שבעה דברים צוה רבינו הגדול את בנו, שלשה ליראת חטא וארבעה לדרך ארץ. ג' ליראת חטא: אל תישן על המיטה עד שתקרא קרית שמע ותתפלל. ואל תכנס לבית המדרש אחרון. ואל תאכל בשבת עד שתגמור הפרשה. וד' של דרך ארץ: אל תחתוך על ידך בשר כדי שלא יחתוך בשרך ונמצאת מבזה את האוכלין. ואל תשיח אחרי הכותל שכך אמ' חכמים, אזנים להם לכותל ואזנים לבית הכסא. וכשתגיע לנהר תן מנעליך ברגליך עד שתעבור. ואל יציע אחר מיטתך. ואע"פ שיש לך עבדים ושפחות שיציעו מטתך, אל תיסמך בהם אלא אתה בעצמך תציע מטתך.
3. וגרסת המדרש בספר הליקוטים (גרינהוט) -בחלק ג', דף ל"ג-: שבעה דברים צוה רבינו הקדוש את בנו. שלשה על יראת חטא וד' על דרך ארץ. של יראת חטא: אמר לו, אל תישן על מטתך עד שתקרא את שמע ותתפלל. ואל תכנס באחרונה לבית המדרש. ואל תשב לאכול בשבת עד שתגמור את הפרשה. ושל ד"א: אמר לו, אל תחתוך בשר על ידך [שמא תחתך ידך] ונמצאת מבזה את השלחן. ואל תסיח אחורי הכותל מפני ששנו חכמים עינים להרים, ואזנים לכתלים. אזנים לבית הכסא, אזנים לד"א. וכשאתה מהלך בדרך ומגיע לנהר ואין מנעל ברגליך, הנעל רגליך ועבור. ואפילו יש לך כמה עבדים ושפחות ומציעים לך את המטה, אל תניחם אלא הצע את בעצמך.
  1. ^ כך הוא בגרסת כל כתה"י, וכעין זה כתוב בתוס' חכמי אנגליה "דלא כפירוש ה"ר יוסי". והנראה מכל בעלי התוס' שדנו בנושא, שהכוונה לפירוש כעין מה שפירש רש"י. אך אפשר באמת שהוא טעות סופר והכוונה היית לרש"י, כמו שכתבו התוס' שבדף בד"ה "שיעור שני פתחים", המובא בגרסת דפוס ישן שונצינו-פיזארו לתלמוד הבבלי בדף שלנו (ומובא גם כן בהגהות הב"ח כאן). וסיבת השיבוש בזה נראה לומר, שהוא כיוון שהיה כתוב במקור "דלא כפירוש רש"י", ומאוחר יותר נשתבש ל-הר"י (הרב רבינו יצחקי) מריבוי העתקות, והמעתיקים המאוחרים פירשו ופתחו קיצור זה לה"ר יוסף או ה"ר יוסי. אך בלשון תוס' רבינו פרץ כתוב "בלשון יש מפרשים", ואולי כוונתו היית לכלול בלשון זו גם את שיטת רש"י וגם את שיטת ה"ר יוסף שאמרו דבר אחד.
  2. ^ בכתה"י השונים כתוב בלא יו"ד.
  3. ^ בכת"י אוקספורד כתוב "הוי ליה למימר לאתויי", ובהכרח שהמילה "למימר" מיותרת והשתרבבה לכאן בטעות.
  4. ^ באור זרוע {חלק א', הלכות ק"ש, סימן י"א} הביא את דברי רבינו שבדיבור זה, ובדבריו גרס "אסור" בוא"ו, וכך נראה יותר מבחינה לשונית.
  5. ^ דיבור זה מובא אחר ד"ה "שנים מקרא" אך אין זה מקומו, והצגתיו במקומו הראוי לו. וכן הוא בתוס' הרא"ש קודם.
  6. ^ בבית יוסף באו"ח סימן רפ"ה הובא שמקור הדברים במכילתא פרשת בא אל פרעה, אך אינו נמצא לפנינו. ולשון מדרש זה כיום מובא בספר חופת אליהו הנביא שער השישה ועוד. ועיין בביאורים לגרסאות שקיימות לפנינו.
  7. ^ בגרסת כתה"י השונים מובא "ג'", אך בגרסאות המדרש שלפנינו כתוב "ז'" (עיין בגרסאות בביאורים). וכן נכון יותר לפי המשך דבריו.
  8. ^ כך נראה נכון יותר מבחינה לשונית, וכן הוא בחלק מגרסאות המדרש שלפנינו. ובכתה"י השונים בלא.
  9. ^ כך נראה להגיה מסברא, שהלא "אל תאכל לחם וכו'" הוא האחרון מתוך השלושה של יראת שמים.
  10. ^ כך הוא בלשון יחיד לכל אורך דברי מדרש זה בגרסת המדרשים שלפנינו. ובחלק מהם אף כתוב "צווה רבינו וכו' את בנו בלשון יחיד גם כן. אך אפשר לקיימו אף לגרסתנו, שאפשר שאמר רבינו הקדוש דבריו בלשון ציווי כללי, ולא בלשון המתייחסת אל בניו. אך בכת"י ירושלים של רבינו וכן בתוס' שבדף, לשון המדרש כתוב בלשון רבים המתייחסת אל בניו.
  11. ^ דיבור זה מובא אחר הד"ה "עטרות ודיבון", אך אין זה מקומו דעטרות ודיבון שייך לעמ' ב' ועניין זה לעמ' א'. והצגתיו במקומו הראוי לו כפי שהוא בתוס' שבדף.
  12. ^ כך נראה לענ"ד נכון מבחינה לשונית. ובכתה"י השונים אינו.
  13. ^ כך הוא בכל בכתה"י אך נראה מיותר לפי לשון המשפט, ולכך הקפתיו בסוגרים עגולות.

דף ח:

עריכה

V++

לצורת הדף ראה כאן


ואפילו עטרות ודיבון. פירש רש"י שאין בו(96) תרגום. וקשה, דהוה מצי למימר אפי' ראובן שמעון וגו'(97) וכיוצא בהן {שמות א', ב-ד}. ואומר רבי שיש ספרים שכתוב בהם תרגום בעטרות ודיבון, וכן תרגום ירושלמי, ועתה צ"ל[1] ואפילו עטרות ודיבון שאין כל כך צורך בתרגום שלו(א), אע"פ כן יש לומר(98) שנים מקרא ואחד תרגום, [אבל ראובן שמעון וכיוצא בהן אין צריך לקרותן ג' פעמים][2]. ומ"מ אנו מחמירין כפירוש רש"י לומר במקום שאין תרגום, ג' פעמים מקרא. ותרגום של ברכת כהנים יברכך, יאר, ישא, מפרש במגילה(99) {כה:} שאינו מתרגם(100) משום ישא. כלומר, שאין לפרסם שהקב"ה נושא פנים לישראל, שאומות העולם מליזין עליו, אע"פ שתירצנוהו בנדה בפרק בתרא {ע:} ולקמן במכילתין {כ:}. מפי רבי.

[ל]הני [פרשייתי][3] דכולי שתא. יש ספרים דגרסי דכלה, וכן גריס(101) רבינו חננאל ז"ל(ב). פירוש שבתות הכלה שהיו דורשים בהלכות המועד, ואז לא היה לו(102) פנאי. וכן נראה יותר.

כאלו התענה תשיעי ועשירי. פירוש אם נצטוה.

דאמר מר לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. כדדרשינן בפרק קמא דבבא בתרא {יד:} מושמתם בארון {דברים י', ב'}. וזה היה כשהניחו הארון בבית עולמים בימי שלמה, ואז לא היו מוליכין הארון למלחמה. אבל עד בית עולמים היו שברי לוחות לבד בארון שעשה משה, ולא בשל בצלאל. [4][ו]אותו של בצלאל לא היה הולך עמהן למלחמה, אלא פעם אחת בימי עלי ונענשו עליו ונשבה. והא דאמרינן בעירובין פרק הדר {סג:}, גמירי דכל זמן שארון ושכינה שלא במקומן, ישראל אסורים בתשמיש המטה. זהו הארון שעשה בצלאל שנשאו הכהנים סביב יריחו. וההיא(103) דאוריה דכתיב הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות וגו' {שמואל ב'. י"א, י"א} דמשמע שם(104) שדוד שמש מיטתו, ואוריה נמי מחמיר על עצמו היה. אותו הארון היה ששברי לוחות מונחים בו, והוא היה הולך עמהם למלחמה ששני ארונות היו כדפרישית(105), וכדתניא בספרי {במדבר, פר' בהעלותך, פיסקא פב (פר' י' פס' ל"ג)} וארון ברית ה' נוסע לפניהם {במדבר י', ל"ג}, זהו ארון ששברי לוחות מונחין בו(106). והא דכתיב ושמתם בארון שהיו לוחות ושברי לוחות יחד, נאמר לימי(107) שלמה שהכניס הארון לבית קדשי הקדשים, ושוב לא יצא עמהם למלחמה(108). ובירושלמי דסוטה פרק משוח מלחמה {פ"ח, ה"ג} איכא פלוגתא דאמוראי בהא מילתא(109), איכא מאן דאמר שני ארונות היו, ואיכא מאן דאמר ארון אחד היה. וזה לשון הירושלמי, קרא מסייע ליה לר' יהודה(110) בן לקיש. פירוש, שאמר שני ארונות היו, הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות. מה עבדון ליה רבנן. פירוש, שהיו(111) אומרים שלא היה כי אם(112) ארון אחד שהיה בקירוי, שעדיין לא נבנה בית הבחירה. כלומר, קירוי של חול בעלמא, שלא היה יושב כי אם בתוך היריעה. מפי רבי.

הלכה כרבן גמליאל. דאע"ג דרבנן פליגי עליה ומצרכי עד חצות(113) לחומרא, מ"מ הלכה כרבן גמליאל ואין צריך להחמיר ולהרחיק מחצות לגבי ק"ש כמו לגבי שאר דברים. ומ"מ צריך למהר לכתחלה מתחלת הלילה כדאמרינן בריש פרקין {דף ד:} שלא יאמר אדם(114) אוכל קימעא וכו' .

לעולם ליליא הוא, והאי דקרי ליה יממא וכו'. ואם תאמר, כיון שלאחר עמוד השחר נמי ליליא הוא, א"כ היה לו לומר פעמים שאדם קורא ק"ש ב' פעמים אחר עמוד השחר, ויוצא אחד של לילה ואחד של יום. דהא דקאמר דליליא הוא, משמע לענין שכיבה. ושמא יש לומר דלענין דבר אחר קרוי ליליא, כגון לתפילין וציצית, ולא לק"ש. אי נמי הכי קאמר, לעולם ליליא הוא שאין דרך בני אדם לעמוד באותה שעה, ומכל מקום יממא הוא לענין ק"ש דהוי זמן קימה, דאיכא מיעוטא וכו'. מפי רבי. וכן יש לפרש ברייתא שאחר כך.

  1. ^ ישנם כת"י שבהם כתוב כאן "צריך לפרש", ובספר ברכה משולשת כתוב כאן "צריך להשמיענו". אך בכת"י ירושלים שעל פיו כפי הנראה נכתב "תוס' רבינו יהודה החסיד" בברכה משולשת, כתוב "צ"ל" בראשי תיבות. וכיון שאין הכרעה לכאן או לכאן, השארתי את ראשי התיבות כמו שהן.
  2. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ואכן ניכרת ההשמטה מכך שאומר מיד, "ומ"מ אנו מחמירין וכו' במקום שאין תרגום וכו'". ואם היו חוזרים דבריו על עטרות ודיבון, הלא יש לו תרגום ירושלמי.
  3. ^ בכתה"י השונים כתוב כאן, "הני פרשיות". אבל כפי הנראה הוא שיבוש מריבוי העתקות, שהלא בארמית הלשון כאן. והגהתיו ע"פ לשון תוס' הרא"ש.
  4. ^ כן נראה יותר נכון לשונית. ובכתה"י השונים אינו.

ביאורים

עריכה 
(א)  [ואע"פ שאינו אלא]
נראה שכוונתו שאין צורך בתרגום שלו הכוונה לתרגום הירושלמי, מכיוון שהתרגום הזה איננו תרגום אונקלוס שעליו התכוונה הגמ' שיקרא שנים מקרא ואחד תרגום. ולכך, אין צריך אותו כל כך, כיון שרק אם יש תרגום הצריכה הגמ' לתרגמו. אך אם אין תרגום אפשר שלא הצריכה הגמ' לתרגמו כלל או שהצריכה לקוראו שלש פעמים מקרא בלבד ולא לפנות לתרגומים אחרים.

(ב)  [ואע"פ שאינו אלא]
תוס' הרא"ש כותב שגרסת ר"ח היא "פרשייתי דכלה". דהיינו שכפי הנראה גרס ר"ח בגמ': "סבר לאשלומינו להני פרשייתי דכלה".

דף ט'

עריכה

דף ט.

עריכה

V++

לצורת הדף ראה כאן


לא(115), לעולם יממא הוא. פירוש קודם הנץ החמה. ולא מיירי לאחר עמוד השחר מיד, דהא ר' עקיבא אית ליה לקמן בפרקין משיכיר בין חמור לערוד. ואע"פ שיוצא בק"ש של לילה קודם הנץ, מ"מ קאמר בסמוך ר' עקיבא[1] דמשיכיר בין חמור לערוד יממא הוא. והוה מצי למינקט תרוייהו קודם הנץ החמה, אלא אשמעינן(116) דאחר הנץ החמה יממא הוא ואינו יוצא בו בשל לילה. אי נמי, תרי תנאי אליבא(117) דר' עקיבא. ולקמן בשמעתא דותיקין נפרשנה בס"ד(118). מפי רבי.

ואילו אכילת פסחים לא קתני וכו'. משמע דהלכתא כרבי אלעזר בן עזריה מדסתם(119) הך משנה כותיה, וההיא דשלהי ערבי פסחים {קכ:} ובאיזהו מקומן(120) {זבחים נו:}. מיהו במגילה פרק הקורא למפרע {כא.}, מוקי לה לסתם משנה כר' עקיבא. [ואע"ג דהכא חדא והכא תלת, מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא][2], דהכי פרכינן בעלמא {יבמות קא:[3]} מה לי חד ומה לי תרי. וגם אין לפסוק כר' עקיבא מכח דתנן(121) לה גבי הלכתא פסיקתא במגילה(א) {שם}, דלא דמיא כל כך לההיא דהשוכר את האומנין {ב"מ עו.}, כל החוזר בו ידו על התחתונה(ב). ואם הלכה כר' אלעזר בן עזריה צריך למהר לאכול מצה קודם חצות, כדאמרינן בערבי פסחים {קכ:} אכל מצה אחר חצות לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו. מיהו, מדמוקמינן(122) הכא פלוגתא דרבי אליעזר ור' יהושע בפלוגתא דראב"ע ור' עקיבא, ומוקמינן ר' יהושע כר' עקיבא, משמע קצת דהלכה כר' עקיבא. ושמא להרחיק אדם מן העבירה(123) [4](שמא) היה מודה דהוי פסח עד חצות(124). מיהו, גבי מצה אין לנו להחמיר כל כך, וגם לשון מצותם עד שיעלה עמוד השחר משמע שאינו חושש בהרחקה ואפילו באכילת פסחים(125). אבל אי הוה שייך הרחקה בהלל וק"ש, כל שכן במצה. ואפילו נקל בק"ש, יש לנו להחמיר במצה כיון שהיא מן התורה, אבל ק"ש דרבנן. ואפילו למ"ד(126) לקמן בפרק מי שמתו {כא.} ק"ש דאורייתא, שמא ר"ל דאסמכוה אקרא. ומ"מ נוהג רבי לאכול מצה קודם חצות, וכן מצה של אפיקומן. ואפילו בהלל היה נכון להקדימו קודם חצות אע"פ שאין בו חומרא יותר מבק"ש, דפסקינן לעיל {ח:} כר"ג. והא דמוקמינן(127) בירושלמי דברכות {פ"א, ה"א} משנה דערבי פסחים כר' עקיבא, חולק על תלמוד שלנו שמעמידה שם {קכ:} דלא כר' עקיבא. מפי רבי.

יכול יהא נאכל כקדשים ביום, ת"ל [5][ב]לילה. ואם תאמר, לרבי אלעזר הך דרשא מנא ליה, כיון דאיצטריך ליה לילה לילה לג"ש. ואין לומר דמהזה ממעט יום שלפניו, [6][ד]מדקאמר ורבי עקיבא הזה למה לי, משמע דמוקי ליה כוליה(128) לג"ש. [7][ו]יש לומר, דממילא שמעינן מינה דלילה אתא למעוטי יום.(ג)

ויהא נאכל לשני לילות ויום אחד. ואם תאמר, לימא(129) ליום ולילה כתודה. ויש לומר, דיש להקישו לשלמים, משום דמותר הפסח קרב שלמים. ועוד, דלא קאמר שיהא נאכל ממש, אלא שלא יהא נפסל עד יום שני.

והני תנאי כהני(130) תנאי וכו'. ואם תאמר, וכי חולקות הדרשות זו על זו. דלעיל מפיק ליה מלילה וחפזון, והכא מפיק ליה מתזבח הפסח בערב. [8][ו]יש לומר, דמשמעות דורשין איכא בינייהו. ורבי אומר דלא פליגי, אלא כל אחד מיישב פסוק דמשנה תורה לפי סברתו.

  1. ^ כך כתוב בכל כתה"י השונים. אך לענ"ד יש להגיה הלשון ולגורסו בהיפוך, דהיינו "מ"מ קאמר ר' עקיבא בסמוך. וכן משמע קצת שכך הרגל לשונו של רבינו לומר את שם האומר קודם שיאמר "בסמוך", כמו שמצינו בדף כ' בד"ה א"ר אבינא וכו', שכתב שם באמצע הדיבור "ואע"ג דר' יהודה פליג עליה בסמוך". ואע"ג שאינו ראיה גמורה, כך נראה לי יותר.
  2. ^ בכתה"י השונים משפט זה כתוב בהיפוך. דהיינו שבתחילה כתוב "מאי אולמיה וכו'" ואח"כ "דהכא חדא וכו'". אך לא נראה בעיני נכון לשונית, והפכתיו.
  3. ^ וכן קידושין נד:
  4. ^ נראה מיותר לענ"ד, דמשפט זה הוא המשך המשפט הקודם ולא עניין נוסף. ולכך הקפתיו
  5. ^ כך הוא בלשון תוס' הרא"ש, וכן היא גרסת הגמרא שלפנינו. אך בכתה"י השונים חסר.
  6. ^ כך נראה נכון לשונית לענ"ד. ובכתה"י השונים אינו.
  7. ^ כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון בעלי התוס'. ובכתה"י השונים אינו.
  8. ^ כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון בעלי התוס'. ובכתה"י השונים אינו.

דף ט:

עריכה

V

לצורת הדף ראה כאן


בעל כרחם דמצרים. לפי שלא היו ישראל רוצים לצאת[1].

וינצלו את מצרים. משמע שהסירו מן המצולה כל מה שבה והם הדגים, וכן ריקנו אותם(14) מממונם. ומאן דדריש וינצלו כמצודה, דריש וינצלו כמו וינצדו(ד) . ויש מהפכי(15) וגרסי כמצודה דגים, כמו מצודת ים(16), וכמצולה דגן. ולא נהיר[א][2] [וי"ג בכת"י אחרים ואין נראה], דמה [וי"ג דלא] שייך דגן למצולה שהוא עמקי ימים [וי"ג מים].

אלא* בין תכלת שבה ללבן שבה. פירש רש"י ז"ל*, דקאי אגבבא דעמרא שנתנוהו [וי"ג שנתנו] ביורה ולא נקלט הצבע יפה בכל מקום. ואין נראה לרבי, דהא בברייתא לא קתני גבבא [י"ג לגבבא], שאין זה לשון ברייתא. ועוד דמשמע במנחות פרק התכלת {מג:} דמיירי בציצית, דקאמר ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת. ואיזו זו, ק"ש, כדתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית [וי"ג בשחרין], *משיכיר בין תכלת ללבן. וא"כ ע"כ הכי פירושו, משיכיר בין חוליא של לבן לחוליא של תכלת המוטל בציצית. וכן מוכח בירושלמי דפרקין, כיני* מתניתין בין תכלת שבה ללבן שבה, (ה). מאי טעמא דרבנן, וראיתם אותו מן הסמוך לו*. ומאי טעמא דרבי אליעזר, וראיתם אותו כדי שיהא ניכר בין הצבועים [וי"ג צבעין], פירוש בין תכלת לכרתי [וי"ג כרתן]. מפי רבי. וכן פירש בערוך בערך תכלת.

אחרים אומרים כדי שיראה חברו ברחוק ד' אמות ויכירנו. והאי אחרים לאו היינו ר' מאיר דלעיל. וכהאי [וי"ג וכי האי] גונא איתא [וי"ג איכא] לקמן בפרק שלשה שאכלו {מז:} דקאמר איזהו עם הארץ. וכן בסוטה פרק [היה][3] נוטל {כב.}. וכן יש בפרק קמא דבבא בתרא {טו:} יש אומרים שאינו* [וי"ג שהוא אינו] ר' נתן, שנזכרו שם עם ר' נתן גבי איוב. ירושלמי {בפרקין ה"ב}. [4][ב]מה אנן קיימין, אי* [וי"ג אם] ברגיל, אפילו רחיק [וי"ג רחוק] כמה[5], חכים ליה. ואי בשאינו רגיל, אפילו קריב (נמי)[6] גביה לא חכים ליה. אלא [כי][7] אנן קיימין ברגיל ואינו רגיל, כה[די]ן [8] דאזיל (ליה)[9] לאכסניא[10] ואתי לקייצין.

לתפילה* כאחרים. פירוש, תפילין [וי"ג לתפילין]. תימה, אמאי שבקיה לציצית ונקט תפילין, שיש אומרים* [וי"ג שאומרים] במנחות סוף פרק הקומץ [וי"ג סוף הקומץ] {לו:} שמצותן בלילה והלכה* ואין מורין כן, ושבקיה לציצית דקיימא לן כר' שמעון דאמר מצות עשה שהזמן גרמא היא {שם מג.} [וי"ג "דהוה וכו' גרמא", ולא גריס "היא" לבסוף. וכן יש גרוסים במקום "דהוה", "דהוא"], ואין מצותו אלא ביום. מיהו אומר רבי דיכול [וי"ג כי יכול] להיות שזמן ציצית נמי הוי לאחרים משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה, כדאמרינן [וי"ג כדקאמ'] במנחות פרק התכלת [וי"ג בהתכלת] {מג:}, ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת. ואיזו זו, ק"ש. מפי רבי.

לק"ש כותיקין, דא"ר יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. ואם תאמר, אם כן על מה אנו סומכים שאנו קורין אותה אחר הנץ החמה*. נהי דא"ר יהושע עד ג' שעות, ואמר רב יהודה אמר שמואל לקמן {י:} הלכה כר' יהושע, הא אביי אמר הכא לק"ש כותיקין* והוא בתראה. ואומר רבי, דותיקין נמי מודו דזמנה עד ג' שעות, אע"פ שהיו ממהרין [לקרות אותה][11] עם הנץ החמה. והכי מוכח לקמן בסוף* גמרא דמי שמתו {כב:}. דקתני במשנה על בעל קרי, ירד לטבול, *אם יכול* לעלות ולהתכסות עד שלא תנץ [וי"ג יהא הנץ] החמה יעלה ויקרא. וקאמר בגמ' {כה:}, לימא תנן סתמא כרבי אליעזר דאמר עד הנץ החמה. אפילו תימא כר' יהושע דילמא* כותיקין, *דא"ר יוחנן וכו'*, משמע בהדיא שהם סוברים כר' יהושע. ומוכח נמי, דגומרין אותה עם הנץ החמה היינו קודם הנץ החמה*, דמוקי המשנה שצריך לקרותה* קודם הנץ החמה כותיקין. ואביי נמי לא נקט לק"ש כותיקין אלא לומר דאע"ג דהלכה כאחרים לק"ש, צריך לאחר[ה][12] מעט קודם הנץ החמה כותיקין, כדי שיסמוך גאולה לתפלה וכו'. וכן [וי"ג ומן] הדין שזמן* ק"ש מתחיל כאחרים, וזמנ[ה][13] עד שלש שעות כר' יהושע, אלא שהותיקין מקדימין למצות ומשכימים לקרותה קודם הנץ החמה* כדי שתהא תפלתם* [וי"ג תפלה] ביום אחר הנץ, כדכתיב ייראוך עם שמש שהוא אחר זריחת השמש. ומן [וי"ג דמן] הדין היה להקדימה כאחרים שאז הוא זמן קימה, (ו), אלא שמאחרין אותה עד מעט קודם הנץ כדי לסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. וכן משמע בירושלמי {בפרקין ה"ב} דקאמר, מאן דאמר כדי שיהא רואה את חברו [וי"ג כדי שיראה חברו וי"ג כדי שיהא רואה חברו] ברחוק ארבע אמות ויכירנו, כמאן דאמר בין תכלת ללבן. אבל אמרו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך וכו', וזהו כפירוש רבי. ולקמן נמי בפרק תפילת השחר {כט:} מוכח דהאי ייראוך עם שמש אתפלה קאי* [וי"ג דקאי ייראוך עם שמש אתפלה] גבי מתפלל עם דמדומי חמה, דכתיב יראוך עם שמש [ולפני ירח דור דורים][14] ואתפילת מנחה קאי התם. ואל תתמה דעם הנץ החמה משמע קודם, ועם שמש משמע אחר [י"ג כאן, הנץ החמה דהיינו אחר] זריחת השמש, דעם בסמוך משמע כמו ערב שבת עם חשכה, וגם עם שמש משמע בשעת זריחה [וי"ג ועם שמש גם הוא משמע עם זריחה]. והא דאמר לקמן בפרק תפלת השחר {כו.}, דקאמר במשנה*, תפלת השחר עד חצות, ופריך בגמ' ורמינהי [וי"ג מהא דתנן] מצותה עם הנץ החמה. פירוש, דמצותה דק"ש עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה מיד. ומשני, ההיא כותיקין וכו'. מיהו אע"פ שאינו יכול להמתין ק"ש בברכותיה עד חצות, ואינו יכול לסמוך גאולה לתפלה, מ"מ שכר תפלה בזמנה יהבו [וי"ג יבהי] ליה עד חצות. /-ולא תיקשי הא דאמרינן ביומא פרק אמר להם הממונה {לז:}, אף היא עשתה נברשת של זהב, בשעה שהחמה זורחת בה ניצוצות יוצאין [וי"ג יוצאות] ממנה, וידעו כל העם שהגיע זמן [י"ג כאן, של] ק"ש. ואמר אביי לשאר עמא דבירושלם, [15]משמע שאינו מתחיל עד אחר הנץ, והא לא אשכחן שום תנא שיקבע זמן אחר הנץ. אלא ודאי הוקבע אותו זמן לצבור, לפי שאינן יכולים להקדים ולמהר כותיקין, כי רוב בני אדם אינם בקיאים לכוין. ואם תאמר, והא"ר שמעון בן יוחאי משום ר' עקיבא לעיל {ח:}, פעמים שאדם קורא ק"ש וכו'* אחד קודם הנץ החמה ואחד אחר הנץ החמה, ויוצא בה אחד משום יום ואחד משום לילה, ופסיק ריב"ל {ט.} כרשב"י שאמר משום ר' עקיבא. אלמא קודם הנץ לילה הוא [וי"ג ליליא הויא או לילה הויא], ותחלת זמנה דיום הוי אחר הנץ כאותה משנה דיומא. *ויש לומר, דאפילו פליג ריב"ל אאביי, הלכה כאביי דפסיק כותיקין דהוא בתראה. ועוד י"ל דלא פסיק ריב"ל כרבי שמעון אלא במה שסובר שקודם הנץ יוצא בשל לילה, כדקאמר בתר הכי* דלא בפירוש איתמר אלא מכללא אתמר, דהנהו זוגא דרבנן דאשתכור וכו'. אבל במה שתחילת זמנ[ה][16] דיום אחר הנץ לא פסיק [וי"ג פסק] כלל. אי נמי י"ל, דאפי' ר' שמעון מודה שזמן ק"ש של יום קודם הנץ החמה*. והא דלא נקט פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים קודם הנץ, ויוצא בשל יום ובשל לילה, והוי רבותא טפי. איכא למימר דבעי לאשמעינן [וי"ג לאשמועינן] שאינו יוצא בשל לילה אחר הנץ. ואפי' נאמר דר"ש סבר דזמן ק"ש הוי אחר הנץ, *(ו)מ"מ אין נכון להעמיד המשנה דיומא* כר"ש ודלא ככל הני תנאי. דא"כ הוה לה לגמ' דיומא* לדקדק כן [וי"ג כך], ולהעמידה כרשב"י אליבא דר' עקיבא. מפי רבי. ורבינו יעקב פירש בתשובתו לה"ר [וי"ג לרבינו] שמשון [וי"ג שמעון] בן ה"ר [וי"ג בן הרב] יוסף, דזמן ק"ש הוי אחר הנץ החמה* כההיא משנה דיומא*, וכר"ש דאמר משום ר' עקיבא דפסיק ריב"ל כותיה*, דשל יום הוי אחר הנץ החמה*. והויתיקין היו ממהרים שלא כדין קודם הנץ, כדי שיסמכו גאולה לתפלה ונמצאו מתפללים ביום. ובשביל חביבות התפלה שתהא עם השמש היו ממהרים ק"ש. ואע"ג דתפלות כנגד תמידים תקנום והתמיד היה קודם הנץ, מ"מ זמנה של תפלה בשעת הנץ עם השמש. והיינו דפריך בפרק תפלת השחר {כו.}, ורמינהו [וי"ג ורמינהי] מצותה [י"ג כאן דק"ש] עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. פירוש ולא עד חצות, דזמן תפלה עם הנץ משמע ליה, דקא מיירי [וי"ג דקמיירי] בחביבות התפלה ולא בעיקר ק"ש. ולהכי לא פריך מיניה גבי ק"ש, שהיה יודע שהיו קורין שלא כדין מפני חביבות התפלה, וממהרין אותה* קודם זמנה*. והכי אית ליה לרבי שמעון משום ר' עקיבא דזמנה* הוי אחר הנץ ופסיק ריב"ל כותיה, וכן המשנה דיומא. מיהו קשה לשון מצותה דקאי אק"ש, משמע שזוהי* המצוה ועיקר* הזמן. וגם אביי דבתראה הוא [י"ג הוי] פסיק כאחרים וכותיקין. ורבינו יעקב פירש דאביי סימנא בעלמא נקט. כלומר, סמוך להנץ החמה כמו שעושים ותיקין יש לו לעשות, אך הם מקדימים מעט קודם הנץ, ואביי קאמר [וי"ג קאי] אחר הנץ כמשנה דיומא. ואמרינן נמי במגלה פרק הקורא {כ.}, ואין טובלין אלא ביום, וכן שומרת יום כנגד יום לא* תטבול עד שתנץ* החמה [י"ג הנץ החמה]. וכולם שעשו משעלה עמוד השחר כשר, אלמא דבר שזמנו ביום מצותו משעת הנץ החמה. אבל קשה לפרש כן שאביי יאמר לק"ש כוותיקין וליה לא סבירא ליה. והא דאמרינן לקמן בגמ' [17]בשחר מברך* {יב.}, דזמן יוצר אור לא מטא בעמוד השחר כשהיו קורין אותו אנשי משמר, לא בעי למימר דלא הוי עד הנץ החמה שהוא ה' מילין לאחר* [וי"ג אחר] עמוד השחר. אלא יכול להיות בזמנים השנויים גבי ק"ש במשנתנו, שאז שייך למימר [י"ג לומר] יוצר אור. ובתוספות ה"ר יוסף שפירש לפני רבינו שמואל, משמע שסובר כפירוש רבי. ורבינו חננאל פירש, דהאי גומרין, קוראין*. ופוסק דזמן ק"ש מהנץ החמה עד ג' שעות כר' יהושע [בן לוי][18], ומפרש ייראוך עם שמש [היינו ק"ש, כלומר][19] *שיקבלו עליהם עול מלכות שמים. ואין נראה, דלישנא דכדי שיסמוך גאולה לתפלה משמע דמיירי בעיקר תפלה. וגם קרא דייראוך עם שמש מוקמינן ליה גבי תפילה [וי"ג בתפלה] בפרק תפלת השחר. ועוד, דלשון גומרין[20] לא אתי שפיר. ושמא י"ל* (שלא)[21] [ש]היו גומרין אותה בעונתה [22][כד]לקמן בפרק שני {יד., ד"ה ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל, השלישי} [23], וכדפר' ניחא טפי. מפי רבי.

כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל היום [י"ג כאן כולו]. פירוש כוותיקין [וי"ג וכעין ותיקין] דוקא. וה"נ משמע לישנא דבסמוך, דקאמר זמנא חדא סמך גאולה לתפלה וכו'.

אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם וכו'. בירושלמי {פ"ג, ה"א}, מצוה לראות גדולי מלכות וכו', משמע אפילו גדולי [יגו"מ מלכי] אומות העולם קאמר.

מכדי יהיו לרצון אמרי פי וכו' (ו)נימריה מעיקרא. ואם תאמר *ומאי קושיא, יותר נכון לומר ה' שפתי תפתח מעקרא, ויהיו לרצון לבסוף שכתוב בסוף המזמור. *ויש לומר, דדרשינן בירושלמי {בפרקין, ה"א} סמיכת גאולה לתפלה מדכתיב ה' צורי וגואלי, וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה, ועל כן נכון היה [וי"ג היה נכון] לאומרו [וי"ג לומר אותו] מתחלה [וי"ג תחילה בלא מ"ם] דהוי וגואלי סמוך לתפילה. ה"ר אלחנן.

אשרי האיש *ולמה רגשו גוים חדא פרשתא* היא. מכאן קשה לפירוש רש"י שפירש במגילה פרק שני {יז:} גבי ברכת השנים*: ודוד כי אמרה בפרשה תשיעית אמרה. ואם תאמר שמינית היא, אשרי האיש ולמה רגשו גוים תרתי [פרשתא][24] נינהו [וי"ג שתים הן] {ע"כ}, והכא מוכח דחדא נינהו. אלא י"ל למה ה' תעמוד ברחוק שיש שם [25][ב]פרשה, הויא תחילת מזמור[26] [וי"ג פרשה וי"ג שניהם, אך אינו מסתבר וכנראה עירוב גרסאות יש כאן][27]

  1. ^ הקשה "המגיה", שהלא הטעם שהוא בעל כרחם דמצרים הוא משום שלא רצו המצרים להשאילם, וכמו שהגמ' אומרת שהטעם משום "ונות בית תחלק שלל". ולכך הגיה כאן מסברא שצ"ל כאן שני דיבורים: "בעל כרחן דמצרים. לפי שלא רצו להשאילם. בעל כרחן דישראל. לפי שלא היו ישראל רוצים לשאת" (תיקן "לשאת" במקום "לצאת" כפי שהגמ' אומרת שהטעם הוא "משום משוי"), והשאיר בצ"ע. אך לענ"ד אין זה מוכרח, מכיוון שדברי רבינו כפי שהם נכונים. שבעל כרחם דמצרים לדעת רבינו אפשר שלא היה משום שלא רצו להשאילם, ונכפו מאת ה' להשאילם סתם, אלא משום שלא רצו ישראל לצאת בלא שישאילו להם. והוכרחו המצרים להשאילם, כיון שאחר מכת בכורות היו המצרים בהולים להוציא ישראל ממצרים. ואולי זה מה שנתכוון רבינו להעירנו בזה, שלא תחשוב הטעם כפי שהבין המגיה, אלא כפי שאמרתי. וכך משמע קצת מרש"י על התורה, שהיו נותנים לישראל כדי שילכו.
  2. ^ כך נראה מסברא ע"פ הרגל לשונם של תוס'. אך בכתה"י שגורסים כך, הגרסא היא "נהיר".
  3. ^ כן הוא נקרא לפנינו, וכך נראה להגיה לענ"ד, כיון שהפרק מתחיל ב-"היה נוטל".
  4. ^ כך הוא בתוס' הרא"ש ובתוס' שעל הדף. אך בכת"י השונים כתוב כאן "מה".
  5. ^ כן הוא גם בלשון תוס' הרא"ש. אך בתוס' שבדף גורס במקום "טפי". וצ"ל לגרסתו של רבינו, שפירושו "אפי' רחוק כמה אמות יותר מארבע", אך העיקר חסר מן הספר.
  6. ^ ניכר שמיותר הוא, ולכך הקפתיו. ויש כת"י שגורסים כאן "ליה" במקום ועדיין נראה מיותר.
  7. ^ כך היא בגרסת הירושלמי שלפנינו וכך נראה לענ"ד יותר. אך בגרסת תוס' הרא"ש כתוב "כן" במקום, ופחות נראית גרסא זו, ואפשר שגם שם נפלה טעות סופר. ומ"מ בכתה"י של רבינו אינו.
  8. ^ בכתה"י השונים כתוב "כהן", ובחלקם אף מנוקד עם צירי תחת הה"א ופירושו "כההוא" או "כהזה". והגהתיו בהתאם לגרסת התוס' שבדף שנראית יותר. אך בתוס' הרא"ש גורס בלשון "כההוא".
  9. ^ אינו בתוס' הרא"ש, וכן נראה מיותר לפי עינינו. וגרסת התוס' שבדף הוא "כהדין אכסניא".
  10. ^ וגרסת התוס' שבדף היא "כהדין אכסניא".
  11. ^ כך צ"ל. אך בכתה"י כתוב בהיפוך לשון "אותה לקרות" בשיבוש.
  12. ^ הוגה ללשון נקבה שק"ש משמש בלשון נקבה. וכן רבינו בדיבור זה משתמש כמה פעמים בלשון נקבה ביחס ק"ש.
  13. ^ עיין הערה קודמת.
  14. ^ כן נראה לענ"ד להוסיף, מכיוון שמ-"לפני ירח" הוא שמוכיח על זמן דמדומי חמה, ולא מייראוך. וכן בלשון תוס' הרא"ש מביא את "ולפני ירח דור דורים" בתור ראיה לעניין זה. ובכת"י ירושלים כתוב אחרי יראוך עם שמש, "וגו'". וכפי הנראה שהפסוק קוצר, ומחמת כך בכת"י אחרים טעו שאין סוף הפסוק נצרך, והושמט "וגו'" לחלוטין.
  15. ^ אפשר שצריך להוסיף את האות ד' בתחילה ולגרוס "דמשמע".
  16. ^ הוגה ללשון נקבה, שק"ש משמש בלשון נקבה. וכן הוא בלשון רבינו בדיבור זה כמה פעמים.
  17. ^ אפשר שצריך להוסיף ד' בתחילת המילה לפי לשון לשון המשפט.
  18. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ומפרש הרא"ש שם שהוא כריב"ל שפסק שהלכה כר' שמעון משום ר' עקיבא שזמן ק"ש מהנץ והלאה עד ג' שעות ולא קודם הנץ, וכמו שמשמע מהמשנה ביומא.
  19. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, וכך נראה נכון כאן.
  20. ^ ונראה לומר שהכוונה בזה, שאם היית הכוונה בגומרין, לקוראין סתם, היה לו לומר "קוראין". א"כ מדוע נקט התנא לשון "גומרין"?. לכך אין פירושו של ר"ח מתיישב לשיטת רבינו. אלא משמע כמו שיפרש רבינו מיד.
  21. ^ כן נראה לענ"ד להקיף, מכיוון שלא בא לשלול, אלא בא הוא לפרש פירוש אחר בכוונת "גומרין". דהיינו שבא לפרש שגומרין אינו קוראין סתם כפי' ר"ח, אלא גומרין היינו משלימין קריאתה עם הנץ החמה שהיא עונתה למצווה מן המובחר. ולכך הוספתי את האות ש' במילה שאחר כך.
  22. ^ כך נראה להגיה לענ"ד מסברא או כל כעין זה. וכן כתבו התוס' שבדף ביומא {לז:} וז"ל: ועוד דלשון גומרין משמע שמתחילין לקרות קודם הנץ ומכוונין כך שגומרין אותה בתחלת הנץ, כדי שיתפללו בתחלת הנץ.
  23. ^ ויש שהקשו שהלא רבינו בעצמו מודה בדף י"ד שגומרין אף הוא פירושו קוראין, א"כ משמע שפירש כפירוש הר"ח. אך למעשה אינו קושיא כלל, וזאת מחמת שבלשון העברי יכולים להיות שני מילים שמשמעותם קרובה אחת לשניה, אך לעולם לא יהיו שני מילים עם משמעות זהה. ולכך אע"פ שגומר מתפרש אף כקורא, עדיין אין משמעותו קורא כפשוטו, אלא פירושו "קורא ומשלים". אלא שלדעת רבינו חננאל לשון גומרין בכאן הוא במשמעות קוראין כפשוטו, בשונה ממשמעותו הרגילה שהיא "קורא ומשלים". ור"י חולק ואומר שאף כאן משמעות גומרין היא קוראין ומשלימין בעונתה כבדרך כלל, וכמו שביאר רבינו בפרק ב' בדף יד עמ' א' לגבי ההלל שלשון גומרין מתפרש גם כקוראין, אלא שגומרין מדבר על קריאת ההלל כשמשלימים כולה, וקוראין כשקוראים אותה בדילוג. לכן גם כאן לשון גומרין, מתפרש כקוראין ומשלימין קריאתה בעונתה.
  24. ^ ברש"י אצלנו: "תרתי פרשתא היא", וכך נראה מלשון תוס' הרא"ש שראה כעין זה בלשון רש"י. ודבריו הם ראיה גדולה לגרסת רבינו, כי כפי שהזכרנו כבר רוב דברי תוס' הרא"ש כאן מושתתין על דברי רבינו.
  25. ^ כך נראה לענ"ד להגיה או כל כעין זה, ועיין בהערה הבאה.
  26. ^ בתוס' הרא"ש מובא במגילה שם בלשון "דלמנצח על מות לבן ולמה ה' תעמוד ברחוק שתי פרשיות הם", וכעין זה בתוס' שבדף שם, וזוהי כוונת רבינו.
  27. ^ ע"פ דברי רש"י וכן ע"פ דברי התוס' במגילה שם, ניכר שמזמור למנצח עלמות לבן ומזמור למה ה' תעמוד ברחוק, היו מופיעים בספריהם כמזמור אחד. ולכך נתקשה רש"י שהלא שמונה פרשיות הן עד המזמור שבו הפסוק שבור זרוע רשע. והוצרכו רש"י לשיטתו ותוס' לשיטתם לתרץ להיכן נעלם מזמור אחד. אך אפשר לומר בדוחק שטעות סופר יש ברש"י, ובאמת שאלתו היית הפוכה, דהיינו: וא"ת עשירית היא, ותירץ אשרי האיש ולמה רגשו גוים חדא פרשתא הוא, ובכך אתיא שפיר. אך קשה לומר שכל כך יטעה הסופר.

ביאורים

עריכה 
א. הלשון הלכתא פסיקתא מתכוונת למשנה הראשונה בפרק השוכר את האומנין במסכת בבא מציעא {עו.}, ששם נקטה המשנה הלכות פסוקות אחת אחרי השניה, והן עיקר להלכה. והראיה לכך, שאין הלכות אלו שייכות לעניין המדובר שם, ולכך בהכרח נכתבו משום שפסקם התנא להלכה, כן כתב רש"י בבבא קמא פרק הגוזל עצים {קב.}. ושם הוסיף שמשמעות "הלכתא פסיקתא" היא, שלא נחלק עליהם אדם. אך התוס' שם כתבו בתירוץ שני שאפשר שנקרא הלכתא פסיקתא מחמת ששנה התנא משנה זו בלשון פסיקת הלכות אחד אחרי השני. וכעת מבין רבינו שהמשנה במגילה בפרק הקורא למפרע {כ:} ששם סידר התנא דינים שאינם קשורים לעניין המדובר במגילה, ה"ה שנחשבת משנה זו "הלכתא פסיקתא". ולפי"ז נראה לומר שסובר רבינו כתירוץ השני של התוס' בבא קמא {שם}. וזאת מכך שראה רבינו לומר שמשנה זו במגילה נחשבת הלכתא פסיקתא, אע"פ שאמרה הגמ' שם {כא.} שלשון המשנה, "דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה" בא להוציא משיטת ר' אלעזר בן עזריה שחולק על דין זה. וא"כ נמצא שיש דין השנוי שם שנחלק עליו אדם.
ב. רבינו לא פירש מה החילוק שבין המשנה של בבא מציעה לבין זו של מגילה, ובתוס' הרא"ש פירש זאת וז"ל: דלא דמיא להך דהשוכר את האומנין {ב"מ עו.} כל החוזר בו ידו על התחתונה. דהתם {בבבא מציעא} שונה יחד דברים שהם דומין זה לזה אע"פ [שאין זה מקומן - כצ"ל]‏, "שכל המשנה" אין מקומו לשנות שם, אלא אגב כל החוזר נקטיה. אבל התם {במגילה} שונה יחד כל שזמנו בלילה . עכ"ל. דהיינו שבבבא מציעא שנה דינים שאינם שייכים בשום צורה לעניין המדובר במשנה, אלא נשנה אגב הדין הדומה לו. אבל במגילה אין זה כך, אלא שנה את כל הדינים השייכים לעניין המשנה תחת המשפט "כל היום כשר ל-... וכו'". דהיינו שכל מה שדינו נוהג כל היום הרי הוא בכלל עניין משנה זו, ואין זה נחשב דבר שאין מקומו.
ג. בכת"י ירושלים מגיעה כאן הגהה וזו לשונה: אי נמי כמו שפירש ה"ר יוסף, כי הג"ש אינה אלא מהזה הזה. ובלילה, איצטריך למעוטי כמו לר' עקיבא. אי נמי, ימעט יום מדרשא דלקמן, שם תזבח את הפסח בערב וכו' וכבא השמש אתה אוכל. ובקר לא איצטריך לדרשא, דפ' ר' אליעזר במגילה [ובד"י דמילה] לאשמועינן דאין שורפין קדשים ביום טוב, אלא נדרשיניה כמו שדורשין אמוראים דלשם דלית להו בקר שני לשרפתו. עד כאן הגהה. וניכרים השגיאות לעין, אך לא טרחתי להגיה.
ד.   עיין בפסחים קיט. בתוס' ד"ה כמצודה שאין בה דגן לביאור העניין.
ה.  בכת"י ירושלים ישנה תוספת כאן שהובאה בצד הגיליון וזו לשונה: ודבר מועט הוא ומוטל בין שתי חוליות של תכלת, ואינו ניכר כמו שתי גבבות זו מזו
ו. בכת"י ירושלים יש כאן תוספת שאין עיניינה נראה שייך לנושא. וזו לשונה: וכן לתפלין, דלא חיישינן תו שמא יפיח בהם כיון שהוא זמן קימה

דף י'

עריכה

דף י.

עריכה

V+

לצורת הדף ראה כאן


כל פרשה שהיתה חביבה על דוד [י"ג לדוד] פתח בה באשרי וכו'. לאו דוקא נקט אשרי, אלא לישנא דקמייתא נקט. כלומר, [חתימה][1] [ובכת"י שחותם] מעין פתיחה כמו אותם [וי"ג וכן יש הרבה] שמתחילים בהללויה ומסיימים בהללויה, וכן הודו {פרקי' קי"ח, קל"ו}, וכן ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ {פרק ח'}, וכיוצא בהם, וכן הוא דרך שבח יותר. ולכך תקנו חכמים ברוב ברכות מעין פתיחתן סמוך לחתימתן, ודלא כפירוש ה"ר יוסף. מפי רבי.

חטאים כתיב. ואע"ג דהיינו נמי חוטאים, דהא לא קרינן חֲטָאִים בחטף פת"ח[2]. מכל מקום מדשני קרא ולא כתב חוטאים, דריש ביה חטאים כמו עונות. וכן שמא יש לדרוש בחרב ימותו כל חטאי עמי {עמוס ט', י'}, מדלא כתיב חוטאי.

מעשה דשאול הוה ברישא. שמא היה יודע שיש הרבה בתורה אין מוקדם ומאוחר, אלא הני תרי עובדי [וי"ג ענייני] [3][ד]הוו בחד עניינא קא בעי[4]. ורבינו שמואל פירש לפי הפשט, דסמיך מעשה דאבשלום ללמה רגשו גוים שהיה בתחלת מלכותו לפי פשטו, כדכתיב [וי"ג דכתיב] {שמואל ב'. ה', י"ז}[5] וישמעו פלשתים כי משחו את דוד, ויעלו [כל][6] פלשתים לבקש את דוד. שהיו רוצים להעבירו ממלכותו, לפי שהיה עבד לאכיש, ואבשלום כמו כן רצה להעבירו ממלכותו. אבל בימי שאול לא היה מלך[7].

מסיפא דעניינא תוסף רוחם וגו'. ולא גרסינן מרישא דעניינא.

כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. כדכתיב [וי"ג דכתיב] בדברי הימים {א'. כ"א, ט"ז} וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה' עומד בין השמים ובין הארץ, וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים. וכתיב {שם} ויפול דוד, והזקנים מכוסים בשקים על פניהם, ובקשו [וי"ג שבקשו] רחמים. ויש מפרשים מדכתיב {שמואל ב'. כ"א, י"ז} ויעזר לו אבישי, ואמרינן בחלק [וי"ג בפרק חלק] {סנהדרין צה.} שעזרו בתפלה. ואע"פ שכבר השליך לדוד וחנית תחתיו, לא נמנעו מלהתפלל.

  1. ^ זוהי גרסת הדפוס הישן של ספר ברכה משולשת, שנכתב ע"פ כת"י שהיה בירושלים אז. וסימנתיו בסוגרים מרובעות מפאת שלא ראיתי כת"י שעליו מסתמך.
  2. ^ רצונו לומר שכאשר כתוב חַטָאִים עם פתח תחת החי"ת משמעותו גם חוטאים כמו "והייתי אני ובני ושלמה חַטָאִים" {מלכים א'. א', כ"א} וכן "פחדו בציון חַטָאִים" {ישעיה. ל"ג, י"ד} ועוד. אך אם החי"ת הינה מנוקדת בחטף פתח, משמעותה היא מלשון חטא בלבד, כמו "כי מרפא יניח חֲטָאִים גדולים" {קהלת. י', ד'}.
  3. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, אך בכת"י אינו.
  4. ^ דהיינו כוונתו בזה ע"פ הגמ' בפסחים ו: שמגביל שם רב פפא את הכלל שאין מוקדם ומאוחר לשני עניינים. אבל בעניין אחד מה שמוקדם מוקדם ומה שמאוחר מאוחר.
  5. ^ וכן בלשון כמעט זהה בדברי הימים א'. י"ד, ח'.
  6. ^ כך הוא כתוב בשמואל ובפסוק המקביל בדברי הימים.
  7. ^ אולי רצונו לומר בזה, הטעם מדוע נסמך מעשה דאבשלום שרדף את דוד ללמה רגשו גוים, אך לא נסמך מעשה שאול. והיינו שמפני שבשני העניינים הראשונים היה מלך כשרדפוהו, שייכים הם אחד אצל השני, מה שאין כן בימי שאול. ושאלת הצדוקי היית כפשוטה מפני חשב שמדובר בימי פלשתים שקדם למעשה שאול ולא ידע שאין מוקדם ומאוחר. וענהו ר' אבהו דלשיטתך שיש מוקדם ומאוחר, עדיין לא קשה. דאין הכתוב הראשון מדבר בפלשתים אלא בגוג ומגוג, ובשביל הסמיכות נכתב מעשה דאבשלום בסמוך ולא מפני סדר הדברים. וא"כ נמצא דאין ספר תהילים הקפיד כלל על סדר הזמנים ואין מקום לשאלתך.

דף י:

עריכה

V+

לצורת הדף ראה כאן


שסמך גאולה לתפלה. משום הך מילתא מייתי [וי"ג אייתי] לכולה מילתא דחזקיהו הכא.

וגנותי על העיר הזאת. אחר [וי"ג אחרי] שחלה חזקיהו כתיב.

שלא ראתה קרי עליהם. ואם תאמר, מאי האי דקאמר לעיל שהאשה מכרת באורחים יותר מן האיש, דילמא היינו לפי שראתה הסדין. ויש לומר, דמכל מקום נתנה לב להכיר ולראות יותר מבעלה שלא נתן לב.

בהוד יופיה. זה כתוב אחר כך כשהלכה אל אלישע כדי שיחיה את בנה [וי"ג אצל אלישע כשהחיה את בנה], אבל בענין [וי"ג כענין] הזה הכירה בו מתחלה.

רגל ישרה. פירש רש"י ז"ל דדייק מדכתיב רגל, דמשמע דתרווייהו כחד רגל. אי נמי יש לפרש מדכתיב ישרה, שמכוונות רגליהם ומיושרות. ובירושלמי פליגי בה אמוראי [וי"ג ובירושלמי דפרקין פליגי בה תרי אמוראי]. חד אמר ככהנים, דכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי. כלומר, שאין להם להרחיב את פסיעותיהם, אלא מהלכים עקב בצד גודל. וחד אמר כמלאכים, דכתיב ורגליהם רגל ישרה. מכאן נראה לרבי דהא דאמרינן בסוכה [נב:}, אמרו עליו על בנה של מרתא בת ביתוס, שהיה נוטל שתי יריכות של שור הגדול [וי"ג משור גדול] הלקוח באלף זוז, והיה הולך עקב בצד גודל. שלא להראות כחו עשה כן [וי"ג היה עושה כן], אלא שכן יש לו ללכת כשאר כהנים.

מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם שקורא בתורה. מספקא [וי"ג כאן, ליה] לרבי, אי בעי למימר עד חצות כשיעור תפלה ועד ד' שעות לר' יהודה, או אפי' כל היום כולו לא הפסיד[1].

גדול הקורא ק"ש בעונתה, יותר מעוסק [וי"ג מן הקורא. וכן היא גרסת הרא"ש] בתורה. ואם תאמר, מאי איריא ק"ש אפילו תפלה נמי, דקיי"ל בפ"ק דשבת {יא.} דכגון אנן מפסיקים בין לק"ש בין לתפלה. [2][ו]יש לומר, כגון ר' שמעון בן יוחאי וחבריו קאמר התם, שהיו מפסיקים לק"ש ולא לתפלה לפי [וי"ג אע"פ] שהיתה תורתם אומנותם, והשתא נקט דוקא ק"ש. אי נמי ה"פ, גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מתלמוד תורה פעם אחרת, דלתלמוד תורה בעידן ק"ש אין זה חידוש אי ק"ש עדיפא [וי"ג עדיף], דאפילו תפלה נמי [וי"ג כאן, עדיפא], דזמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד. והכי קאמר התם, מכאן ואילך לא הפסיד כקורא בתורה אחר ג' שעות. אבל בעונתה, עדיף מקורא בתורה שלא בשעת ק"ש.

מתני'. בש"א בערב כל אדם יטה ויקרא [וי"ג בערב יטו ויקראו. בלבד]. ואע"ג דאמרינן לעיל בריש פרקין {ב.} [אדקאי בשחרית][3] (ד)פריש מילי דשחרית. מ"מ פתח כאן במילי דערבית משום דמייתי קרא דבשכבך.

  1. ^ בכת"י ירושלים ישנה הגהה בגיליון וז"ל לא ידענא מאי ספקא. דאי משום תפלה, הא אמרינן לקמן (דיש) [בפרק] תפלת השחר טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים, ודוקא בשוגג או באונס, אבל במזיד לא. ונראה דה"ה לק"ש. כ"מ.
  2. ^ כן היא רגילות לשון בעלי התוס' לאומרו ב-ו'.
  3. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, ובכת"י אינו. וכן הקפתי ה-ד' שבראש המילה שאחרי, ע"פ סדר הלשון.

דף י"א

עריכה

דף יא.

עריכה

V

לצורת הדף ראה כאן


אי הכי אפילו כונס את האלמנה נמי. פירוש, כיון דאסיקנא דאפילו הולך לדבר מצוה פטור, אם כן אפילו כונס את האלמנה [נמי][1], דלא גרע מהולך לדבר מצוה.

חוץ מן התפילין שנאמר בהם פאר. פרש רש"י, ואבל מעולל בעפר קרנו, ובמועד קטן פרק בתרא {טו.} מפיק ליה מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך, מכלל דכולי עלמא אסירי. ואם תאמר, אם כן מאי האי דקאמר התם {שם} אבל אסור בדברי תורה מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום {כ"ד, י"ז}. ואמאי לא אמרינן מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום שהוא אסור בדברי תורה, מכלל דכולי עלמא שרו. ויש לומר, שהקב"ה לא בא להחמיר על יחזקאל אלא להקל עליו(א). ויש מפרשים לקרא הכי, האנק דום מתים אבל לא תעשה. כלומר, בדברי תורה לא תדום ולא תעשה אבלות של מתים מזה, כי אתה מותר בדברי תורה.

אמרו לו זקנך מגודל, אמר להם יהיה כנגד המשחיתים. כלומר לקנתר המשחיתים את זקנם[2]. ורש"י פירש בענין אחר.

עשה כדברי ב"ש עשה, כדברי ב"ה עשה. תימה, מאי קאמר. אי קודם בת קול, אמאי קאמר רב יוסף דלא עשה ולא כלום, ואי לאחר בת קול, אמאי עשה כדברי ב"ש עשה. ועוד, אמאי לא מוכח מהך ברייתא דעשו ב"ש כדבריהם(ב). ועוד, ממתניתין נמי היה יכול להוכיח כן, מדעשה ר' טרפון כדברי ב"ש. ועוד, מאי שייכא הכא הך פלוגתא [טפי][3] מבכל התלמוד. אך יש לדחות, משום דמייתי עלה מתניתין(ג). ומכל מקום נראה בעיני לפרש, דהכא דוקא גבי ק"ש (דהכא)[4] שייכא הך פלוגתא ואפילו לאחר בת קול, דהא ב"ה נמי מודו שיכולים לקרותו מוטין ועומדין ואינו נראה כחולק עליהם. ורב יוסף קאמר, דאפילו הכי לא עשה ולא כלום, כמו שאנו אומרים אח"כ גבי ר' יוחנן בן החורנית שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, שאמרו לו שלא קיים מצות סוכה אע"פ שאינו אסור מן התורה אלא מדרבנן, גזרה שמא ימשך אחר שלחנו. אבל מכל מקום הוא י(ו)שב[5] בסוכה ואפילו הכי לא קיים מצות סוכה, [א"כ][6] הוא הדין נמי גבי ק"ש שלא יצא כלל. ורב נחמן בר יצחק אמר, אפילו [הכי][7], בכי האי גונא נמי חייב מיתה מדר' טרפון. ולהכי לא מייתי מינה ראיה דעשו ב"ש כדבריהם, דהרואה אותו מוטה אינו אומר שעשה כן לעבור על דברי ב"ה. וכהאי גוונא משני התם בפרק קמא דיבמות, הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה, הרואה אומר לאפושי אוירא הוא דעבד.

ב"ש פוסלים וכו'. בפרק קמא דסוכה {ג.} מפרש דבתרתי פליגי, בסוכה גדולה שיושב סמוך לפתח, ובסוכה קטנה שאינה מחזקת אלא ראשו ורובו, מדנקט לשון פוסלין ומכשירין, ולא נקט לשון אוסרין ומתירין.

אחת ארוכה ואחת קצרה. פרש רש"י, אשתים דלאחריה דערבית קאי, דאמת ואמונה ארוכה והשכיבנו קצרה. וקשה לרבינו יעקב, דמה קוצר ואורך יש בזו יותר מבזו. ועוד, היאך אנו אומרים אור יום הנף[8] בהשכיבנו, והלא קצרה היא. ועוד הכי הוה ליה למתני, ושתים לאחריה, וארוכה לא יעשה קצרה וקצרה לא יעשה ארוכה. ועוד, מאי שנא משל שחר ושלפניה שכולן שוות. ועוד, דלא מזכיר לה בתוספתא {דברכות פרק א' משנה ח'} בהדי קצרות, ובשביל שהיה נזכר במשנה לא היה נמנע מלהזכיר בתוספתא. ועל כן פרש רבינו יעקב דלאו אדלעיל קאי, אלא מילתא באפי נפשה [היא][9]. אחת ארוכה וכו' כלומר, בין ארוכה בין קצרה כמו אחת בתולות ואחת בעולות. מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, כגון ברכת הפירות וברכת המצות וברכת [הזימון][10], כמו שמונה אותם בתוספתא דברכות. מכאן שאין אומרים אות מבראשית הוכתרה[11], שאומרים בברכת הזן. מיהו נראה לרבי דברכת הזן לא הוי ברכת זימון, שאין זה אלא נברך שאכלנו משלו, אבל בברכת הזן יכול להאריך. ולא שייכא מידי להא דאמרינן בפרק שלושה שאכלו {מו.} עד היכן ברכת זימון וכו' עד הזן וכו' כמו שנפרש לפנים בעז"ה, ושפיר אמרינן אות מבראשית הוכתרה. ועוד אומר רבינו יעקב, דפירוש רבינו שלמה שפרש ארוכה אמת ואמונה, ליתא. דהא אמרינן לקמן בפרק שני {יד:} אמר אני ה' אלקיכם צריך לומר אמת, לא אמר אני ה' אלקיכם אין צריך לומר אמת. והא בעי לאדכורי יציאת מצרים. דאמר הכי, מודים אנחנו לך ה' אלקינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך מי כמוכה וגו', ואלילה קאי. הרי שאין לך קצרה יותר מאמת ואמונה. ועוד פירש רבינו יעקב[12], אחת ארוכה ואחת קצרה אאמת ואמונה קאי, כלומר בין ארוכה בין קצרה. שכשאומר פרשת ציצית אומר אמת והויא ארוכה, וכשאינו אומר פרשת ציצית, אומר מודים אנחנו לך וכו' כדאיתא לעיל, והויא קצרה. והא(ד) דתניא בתוספתא דברכות {פרק א', משנה ז'} למה אמרו אחת ארוכה ואחת קצרה, מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך. כלומר, למה הוזכר במשנה [13][אחת ארוכה ו]אחת קצרה, [14][ד]בין ארוכה בין קצרה, מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך וכו'. ובכלהו מקצרין ומאריכין לבד מאותן ברכות שמונה בתוספתא {שם, משנה ח'}. והא דאמרינן אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות {להלן ל"ד.}. פרש רבינו יעקב, וכן [ר]ה"ג[15], וכן רבינו חננאל, דהיינו דוקא צרכי יחיד, אבל צרכי צבור שרי. דהא כל שלש אחרונות צרכי צבור נינהו, ועם מה שעבד מסדר שבח לפני רבו יכול לשאול צרכי צבור שהם רבים, דהיינו שבח וכבוד הרב שרבים צריכים לו, שכן מצינו בעבודה והודאה ושים שלום ויעלה ויבא, שכלם צרכי רבים הם. ועוד, אל ישאל אדם צרכיו, כמו אל יפיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו {גיטין ו:}, וכמו אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות {להלן לד:}, וכן אל יוציא עצמו מן הכלל {להלן מט:}, וכן אל יעמוד אדם במקום סכנה {שבת לב.}, ורוב שב ואל תעשה כגון אלו, (דברים)[16] אינן דוקא, ואי עבד עבד [17]. ומה שכתב בה"ג {דפוס ירושלים, עמ' 33} גבי ההיא דאל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות, מכאן אית רבנן דנהיגי דלא אמרי זכרנו בריש שתא, אין נראה כלל, דהא צרכי רבים של כל ישראל שפיר דמי, כדפרישית. ומטעם זה אנו נוהגים לומר קרובות [י"ג קרובץ][18] בשלש ראשונות. וכבר נחלקו בהם ר' יוסף טוב עלם ור' אליהו הזקן, ועלתה בידם מותר ומצוה מן המובחר. וגם ר' אלעזר הקליר יסד קרובות [י"ג קרובץ] שהיה מארץ ישראל ומקרית ספר, ובימיו היו מקדשים על פי הראיה ותנא היה. וראיה יש מדאמרינן בפסיקתא {דרב כהנא, פסקא כ"ח, דף קע"ט עמ' א' (דשנת תרכ"ח). ובהוצאת מנדלבוים עמ' 403}, כד דמך ר' אלעזר ב"ר שמעון קרא עליו דורו [מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן וכו' מכל אבקת רוכל. מהו][19] מכל אבקת רוכל, דהוה תנא וקורא ופייטן ודרשן[20], ולעולם לא תמצא שפייט שום קרובה [י"ג קרובץ] ליום שני של יום טוב. ואותה של יום שני דסוכות [21], כת[ו]ב[22] עליה במחזורים ישנים קדושתא[23] כעין קלירית. ואחות אשר לך כספת[24] שאנו אומרים ביום שמחת תורה, נעשית ליוצר של יום טוב ראשון של גשם[25]. תדע, שמזכיר טל בברכת מחיה המתים(ה), ואלו היה ליום [טוב][26] אחרון היה מזכיר גשם(ו). וכל האומר שעשה הוא אומן שלא קם כמותו[27], אינו אלא טועה. וכל אותם פרשיות שבמגלה בגמ' {לא.} בימים טובים שניים, אינו מזכיר. ומצאתי בפסיקתא {דרב כהנא. פסקא י', דף צ' עמ' ב' (דשנת תרכ"ח). ובהוצאת מנדלבוים פסקא י"א, עמ' 194} שבתחילתו היה מוליך משואות ואוכל מלא התנור פת, פעם אחת כעס עם הסוחרים והשליכם עם משאם וחמוריהם על הגג. ושמא על שם אכילתו נקרא קלירי[28] [שבשעה שהיה משתכר היה קונה עוגות משכרו[29]. ושוב נעשה תלמיד חכם כדאיתא התם בפסיקתא {בפסקא י', דף צ"ג עמ' א'. ובהוצאת מנדלבוים, בפסקא י"א, עמ' 197}, ובההיא שעתא תיקן קרובות הללו][30] . ואפי' תאמר שלא היה ר' אלעזר ב"ר שמעון אלא אחר היה, מ"מ משמע שמקרית ספר היה ובימיו היו מקדשים על פי הראיה. ובכמה מקומות חולק על התלמוד שלנו ותופס לו שיטת הירושלמי, ואם כן עליו יש לסמוך לומר קרובות [י"ג קרובץ] ופיוטין. ועוד, דמשמע בפ"ק דעבודת אלילים {ח.} דאל ישאל אדם צרכיו משמע צרכי יחיד, דקאמר אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה וכו', אבל אם יש לו חולה בתוך ביתו אומר בברכת חולים, ואם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים, דהיינו צורכי יחיד לעצמו, אבל שלש אחרונות צרכי רבים דכל ישראל נינהו. ולפיכך האריכו בהם בקדושת היום, שזהו שבח וכבוד לרב שכל ישראל צריכים רחמים, כך פירש רבינו יעקב. מפי רבי. מיהו, אם ר' אלעזר קליר הוא ר' אלעזר ב"ר שמעון, מצינו שחולק בפיוטו על ר' אלעזר ב"ר שמעון. שהרי יסד בפרשת החדש, מועד מזמין לנדגלים, נועדים בו [עינימו][31] צירי רוגלים, ספור הוא למלכים ולרגלים[32]. פירוש, דפסח הוא ראשון לרגלים לענין בל תאחר, ואיהו פליג אדאבוה בפ"ק דראש השנה {ד:} דבחג הסוכות עובר בבל תאחר. ושמא מ"מ יסד בפיוטו אליבא דהלכתא, דסבירא לן כאבוה ר' שמעון בן יוחאי דאמר {שם} שלשה רגלים כסדרן וחג הפסח תחלה.

  1. ^ ע"פ גרסת ספר ברכה משולשלת וכן הוא בלשון תוס' הרא"ש, וכן נראה. אך אינו בכת"י השונים.
  2. ^ כך הוא ברוב כת"י. אך בכת"י אחד ובספר ברכה משולשת הגרסא כאן היא: "כלומר כנגד המינים שהם משחיתים את זקנם. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר".
  3. ^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, וכן נראה נכון. אך אינו בכת"י השונים.
  4. ^ נראה מיותר לפי לשון המשפט ולכן הקפתיו.
  5. ^ נראה להגיה כך ללשון עבר, כיון שלגרוס בלשון הווה אינו מרגיש נכון לפי העניין ולשון המשפט.
  6. ^ כך נראה לענ"ד מסברא לפי לשון המשפט, אך אפשר שהגרסא המקורית השתמשה בלשון אחר.
  7. ^ בכת"י אחד כתוב "אפילו הכי" ובכת"י אחר "אפילו בכי" ובעיני היה נכון לקיים שניהם. דרצונו לומר דאפילו הכי [אפי' שאינו יוצא ידי חובה], בכי האי גוונא [באופן הזה שעובר על דברי ב"ה] נמי חייב מיתה [גם חייב מיתה]. ורצונו לומר שאפי' שכשעשה כדברי בית שמאי לא יוצא ידי חובה וכאילו לא עשה כלום, אעפ"כ כיוון שנהג שלא כהלכה נגד בית הלל, גם חייב מיתה בנוסף לכך שלא יצא ידי חובה. ומכאן שסובר רב נחמן כרב יוסף והמשנה בסוכה ומוסיף על דבריו, ולא שסובר שיצא ידי חובה בדיעבד כברייתא דרב יחזקאל, ואעפ"כ חייב מיתה. וכן מצינו בדברי רב יוסף לפני כן שנקט לשון "אפילו הכי" וכאן אין מסתדר לשון אפי' הכי בלבד. ועוד שאם היה רוצה לומר בכי האי גוונא חייב מיתה, לא היה צריך לומר מילת "אפילו", אלא יאמר ורב נחמן בר יצחק אמר בכי האי גוונא נמי חייב מיתה ומובן לנו. א"כ מדוע כתב מילת "אפילו", לכן בהכרח נראה בעיני כמו שגרסתי ופירשתי. לכך קיימתי שני הגרסאות, וכפי הנראה מחמת שנראה ככפילות לשון "הכי בכי" השמיטו המעתיקים אחד מהם.
  8. ^ "אור יום הנף" הוא פיוט מסוג הפיוטים הנקראים "ביכור" שהם חלק שניתוסף מאוחר יותר על פיוטי "המערבית" שנתקנו עבור ברכות ק"ש שעל ערבית במועדים. וביכור ספציפי זה נאמר כחלק ממערבית של יום טוב שני של פסח בגלויות בתוך ברכת השכיבנו.
  9. ^ כך נראה לענ"ד נכון לגרוס ע"פ צורת לשון המשפט המורגלת. ועוד שבכתיב יד אוקספורד מובא בלשון זו: "דמילתא לחודא היא". ואע"פ שגרסא זו אין נראית לי, עכ"פ אפשר ללמוד משם שצריך לגרוס את המילה "היא" בדברינו גם כן. וכן הוא בלשון האור זרוע {הלכות ק"ש סעיף י"ט}.
  10. ^ כך היא הגרסא בלשון תוס' הרא"ש, וכן גרסת התוספתא בירושלמי שלפנינו {פ"א, ה"ה} וכן בתוספתא כת"י ווינה. ומ"מ בגרסת כת"י השונים של רבינו, הגרסא היא "וברכת המזון" אך אין נראה נכון, שהלא ברכת המזון ארוכה היא. ובתוספתא שלפנינו הגרסא היא "ברכת הזמן" שהיא ברכת שהחיינו, אך אפשר שנשתבש מזימון לזמן מריבוי העתקות.
  11. ^ הוא פיוט שנאמר בברכת המזון לשבת נישואין. ונאמר בתוך ברכת הזן, אחר המילים כי הוא זן ומפרנס לכל, ובסיום הפיוט ממשיך "ונאמר פותח את ידיך וכו' בא"י הזן את הכל", וממשיך את ברכת המזון כרגיל {עיין בנוסח, במחזור ויטרי הוצאת נירנבערג דף 602 סימן תצ"ז}.
  12. ^ דהיינו שפירש פירוש אחר על אחת ארוכה וכו' ביחס למה שפירש לעיל.
  13. ^ כן נראה נכון לגרוס דהלא אף על הארוכה חוזר ולא רק על הקצרה.
  14. ^ כך נראה נכון לפי לשון המשפט, ובכת"י השונים אינו.
  15. ^ רב האיי גאון. וכך צריך לגרוס דכך כתב רבינו לקמן {דף לד.}. ועוד שרבינו אומר מיד שבה"ג בעצמו סובר בהיפך, וא"כ שיטתו שאין אומרים שום תחינה בשלש ראשונות ואחרונות ואפי' היא צרכי ציבור (המגיה). ועוד שמצינו בדברי רבינו שכשנוקט את דברי בעל ספר הלכות גדולות, נוקטו בלשון בה"ג ולא ה"ג. אך בטור סימן קי"ב כתב שבעל הלכות גדולות אכן סובר כדברי ר"ת. ואפשר שבכתיב יד הקדום של הטור היה כתוב רה"ג, והמעתיקים טעו והעתיקו בה"ג, ומכח כך נשתבש העניין.
  16. ^ נראה לענ"ד מיותר לפי לשון המשפט.
  17. ^ בשבלי הלקט ובמחזור ויטרי מובא כאן אחרת, במקום "ואי עבד עבד", כתוב "דוק ותשכח". {שבלי הלקט מהודרת מירסקי דפים 214-216. ובמחזור ויטרי מהדורת גולדשמידט עמ' תש"ל.
  18. ^ קרובות או "קרובץ" למנהג ההגיה האשכנזית, הינם מערכות פיוטים שנתקנו ע"י פייטני ארץ ישראל עבור חזרת הש"ץ. ישנם מספר סוגים של קרובות, והקרובה שמזכיר רבינו היא פיוט קרובה שנקראת "קדושתא" שמיועדת לשבתות וימים טובים, הנאמרת בשלשת הברכות הראשונות ונפסקת בסיומם. הקרובה הזו מחליפה את נוסח שלושת הברכות הראשונות, מלבד נוסח הפתיחה והחתימה שלהן.
  19. ^ כך היא הגרסא בפיסקתא אצלנו, וכן הוא בשבלי הלקט הנ"ל, וע"פ זה הגהתי כאן שכך נראה נכון.
  20. ^ בפיסקתא זו יש בה הרבה גרסאות בכל מיני ספרים וכת"י שונים {עיין בפסיקתא דרב כהנא בהוצאות שלפנינו, וכן באור זרוע שהזכרנו}.
  21. ^ פיוט קרובה המתחיל במילים "ארחץ בניקיון כפות" הנאמר אחר "מלך עוזר ומושיע ומגן", קודם החתימה.
  22. ^ כך הוא בספר ברכה משולשת, וכן נראה.
  23. ^ בספרים אחרים שמובאים דברי רבינו אלה, הגרסא במשפט הזה היא, "קרובה כעין קלירית" {מחזור ויטרי דף 363}. ומכל מקום נקראת קרובה זו קדושתא ולכך אין צורך לתקן את דברי רבינו.
  24. ^ פיוט זה הוא קדושתא לשחרית של שמיני עצרת, מיוחס לר' אלעזר קליר. {עיין בנוסח בספר גנזי שירה ופיוט (מארכוס) דף 32}.
  25. ^ כן היא גרסת רבינו בכת"י השונים וכן היא בגרסת המחזור ויטרי {שם}. אך יותר נראה נכון לגרוס כגרסת השבלי הלקט {מהדורת מירסקי, סימן כ"ח דף 214}, שגורס "ליום טוב ראשון של שמיני עצרת".
  26. ^ ע"פ גרסת שבלי הלקט {שם}, וכן נראה.
  27. ^ הוא פיוט קדושתא ליום שני של שמחת תורה. ומיוחס אף הוא לר' אלעזר קליר, אלא שלדעת רבינו תם פה, זוהי טעות. ומתחיל פיוט זה במילים "אמן של קם כמותו, ברום ותחת נודעה אמונתו" (וראה הנוסח המלא בכתב העת "פיוטים בלתי נודעים" חלק א' לחיים בראדי, בדף ט' [וכן נקרא גם בשם "קבץ על יד" חלק י"א])
  28. ^ כך כותב הערוך ערך קלר: בויקרא רבה בראש אחרי מות ובפסקא דאחרי מות ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו, וכי קילורית עלת עמהן לסיני. פירוש שמענו, שיש מקום שקורין לעוגה קליר, על כן נקרא ר' אלעזר הקליר שאכל עוגה שהיה כתוב בה קמיעא ונתפקח. ובמחזור ויטרי {שם} כותב: ושמא על שם אכילתו נקרא בירבי קליר, ובאותה שעה פייט קרובות הללו. בשעה שהיה משתכר (ו)היה קונה עוגות משכרו, ושוב נעשה תלמיד חכם. וניכר חוסר סדר בדבריו של המחזור ויטרי, ופשוט שטעות סופר נפלה שם.
  29. ^ ע"פ גרסת המחזור ויטרי {שם} ושבלי הלקט {שם}, וכן נראה נכון.
  30. ^ כך נראה בעיני להגיה דברי רבינו, אך הגרסא המקורית היא: ושמא על שם אכילתו נקרא קלירי‏. ובההיא שעתא תיקן קרובות הללו ושוב נעשה תלמיד חכם, כדאיתא התם בפסיקתא, וכן איתא במחזור ויטרי ובשבלי הלקט בתוספת המשפט "שבשעה שהיה משתכר היה קונה עוגות משכרו". אך קשה לי על סדר הדברים. שכיון שכותב, ושמא על שם אכילתו נקרא קלירי, צריך מיד לבוא ולומר מדוע, דהיינו משום שהיה קונה עוגות משכרו. ומדוע א"כ כתב באמצע: "שבאותה שעה תיקן קרובות" שאינו קשור לענין המדובר. ועוד שאחר כן אומר: ואחר כך נעשה תלמיד חכם, והיותר נכון היה לומר מיד אחר כן: ובאותה שעה תיקן קרובות, שהיותר מסתבר שתיקנם בעודו תלמיד חכם ולא קודם לכן. מאלו הדברים נראה היה שנפל שיבוש בספרים כולם, וכן ניכר מעצם לשון המשפט.
  31. ^ כך הגרסא הנכונה של הפיוט וכן הוא באור זרוע {שם}. ובכת"י השונים כתוב בטעות "עצמה".
  32. ^ פיוט זה הוא חלק מפיוט קדושתא לשבת "החודש הזה לכם". וחלק זה שבו נאמר הנוסח: מועד מזמין לנדגלים וכו' נאמר בין ברכת מחיה המתים לבין הקדושה. {עיין בנוסח הפיוט בספר להודות ולהלל, בין דפים ש"כ - שמ"ה. וחלק הנוסח המוזכר כאן נמצא בדף של"ג}.

דף יא:

עריכה

V

לצורת הדף ראה כאן


כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום. שמעתי בשם רבינו אליהו מפ[ריז][1] משום דאמרינן בחולין פרק כסוי הדם {פז.}, אמר ליה ההוא מינא לרבי, מי שיצר הרים לא ברא רוח, ומי שברא רוח לא יצר הרים, דכתיב יוצר הרים ובורא רוח {עמוס ד', י"ג}. אמר ליה שטיא, שפיל לסיפיה דקרא, [וי"ג כאן: דכתיב] ה' צבאות שמו[2]. הכא נמי הכתיב יוצר אור ובורא חושך {ישעיה מ"ה, ז'}. לכך אנו מזכירים אותם יחד [י"ג לומר] שכלם יוצר אחד בראם.

{י"ג כאן: תניא נמי הכי] אין אומרים אהבה רבה אלא אהבת עולם[3]. ומכל מקום כתבו הגאונים שיש לנו לקיים דברי שניהם, ונהגו לומר בשחרית אהבה רבה ובערבית אהבת עולם. וגם סתם תלמודא [וי"ג התלמוד] מזכיר לקמן בסמוך {בעמ' זה} אהבה רבה בשל שחרית.

משקרא ק"ש אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה. אעתיק תשובת רבי שהשיב לה"ר אשר מלוניל. ירושלמי {ברכות פ"א, ה"ה}, השכים לשנות קודם ק"ש צריך לברך, לאחר ק"ש אין צריך לברך. ואמר ר' אבא [וי"ג בא] והוא ששנה על אתר. ו(ל)הכי[4] מבעיא ליה למר, מי שברך ועסק בתורה והלך לעסקו(ז) או לצרכיו וחוזר ועוסק בתורה, צריך לברך או לא. מי אמרינן מידי דהוה אמניח תפילין שמברך עליהם כל שעה שמניחן, או לא. ואם (לא)[5] היה המנהג שלא לברך לא היה מסופק, אבל בשביל שנוהגים (שלא)[6] לברך הוא מסופק אם יש לסמוך על המנהג, או שמא מנהג בטעות הוא. ודאי משמע מתוך הירושלמי שצריך לחזור ולברך לכאורה, אבל מתוך המנהג נראה כי הירושלמי לא הצריך והוא ששנה על אתר אלא בנפטר באהבה רבה, דלא מתחזיא אהבה רבה לשם ברכת התורה אלא כששנה על אתר, ואם שנה על אתר[7] אז היא נראית ברכה לשם עסק התורה כמו לשם ק"ש, ואז לא יצטרך לברך כל אותו יום אפי' יפסיק ויחזור ויעסוק, דכל המברך על התורה אין צריך לחזור ולברך בשביל הפסק שבאמצע העסק. ולכך הוצרך לומר והוא ששנה על אתר על הנפטר באהבה רבה, ולא על כל מברך ברכת[8] התורה. אבל אם בכל המברך ברכת התורה היה כן הדין, היה לו להשמיענו בעלמא דהפסק שיפסיק באמצע העסק צריך לחזור ולברך, וכ"ש הנפטר באהבה רבה. אי נמי, יש ללמוד מתוך המנהג, מדלא פירש כן בתלמוד שלנו, חולק הוא בזה על תלמוד ירושלמי. דאם לא כן היה לו לחלק כמו שמחלק בירושלמי. אי נמי, אפילו אם תמצא לומר שאינו חולק וצריך לחזור ולברך גם לתלמוד שלנו, וגם תאמר שאפילו בירך ברכת התורה והפסיק באמצע העסק שצריך לחזור ולברך, אפשר בני אדם שתדירין לעסוק בתורה וממהרים עסקיהם לחזור וללמוד ותדיר דעתם לחזור על[9] הלימוד [וי"ג עוד ללמוד], אין הפסקם חשוב הפסק לענין ברכה זאת. וכבר שאלתי מרבינו יעקב מנוחתו כבוד על ברכת הסוכה, אם צריך לברך כשנכנס לישן בה, כי הייתי מחשב כי אין צריך לברך כי שמא לא יוכל לישן בה. וכשהוא ממש סמוך לשינה אינו יכול לברך מחמת השינה שקפצה עליו, ולכך נהגו שלא לברך. והשיבני כי כל מצות סוכה שיקיים מסעודה אחת ועד סעודה אחרת, כגון שינה וטיול ושנון, ברכת לישב בסוכה שברך בסעודה פוטרתו מלברך עליהם. ואם [כן][10] אין צריך לברך על השינה מטעמו של רבינו יעקב, ואפי' הסיח דעתו מלישן [וי"ג משינה] ויצא למלאכתו ושוב נמלך לישן. כל שכן כאן שדעתו כל שעה לחזור על [וי"ג אל] הלימוד, שיש לומר מתוך המנהג שלא יצטרך לברך. ועל הטיול והשינון לא שאלתי ממנו כי אם על השינה, לפי שהשינה מצינו שאסור לישן חוץ לסוכה שינת עראי, והחמירו בה יותר מבאכילה, שאכילת עראי מותרת חוץ לסוכה. וכיון שמברכים על האכילה כ"ש על השינה אא"כ יש טעם לחלק, אבל בטיול ושנון לא מצינו שום איסור חוץ לסוכה. ואמנם בפסקי ה"ר שמעיה תלמידו של רבינו שלמה ז"ל ראיתי שכתב על רש"י, כשמשכים רבי לעסוק בתורה, מברך ברכת התורה. וכשהולך אחר כך לבית הכנסת ואומר ברכות ופסוקי דזמרא, חוזר ומברך ברכת התורה כמו באותם הימים שלא היה משכים ללמוד. ונותן טעם לדבריו, שכמו שהקורא בתורה מברך ברכת התורה ולא חשיבא ברכה לבטלה אע"פ שכבר בירך קודם שקרא פרשת קרבנות, ואיזהו מקומן ור' ישמעאל, ה"ה נמי הכא דלא חשיבא ברכה לבטלה. ואלו הביא הירושלמי טעם לדבריו לומר שבשביל שהפסיק חוזר ומברך, על זה לא נפלאתי. אבל תמהתי על טעם זה אם אמרו רבינו שלמה ז"ל, כי בלא טעם של הפסק שיזקיקנו לחזור ולברך לא יברך כמה פעמים, כי למה לא תהיה ברכה לבטלה. דלא דמי לעומד לקרוא [וי"ג וקורא] בתורה, כי אותו אפילו בירך מיד על עסק התורה שיעסוק [וי"ג שעסק] בפני עצמו, צריך הוא לחזור ולברך על קריאתו בצבור, כי נתקנה שם ברכה לפניה כמו שנתקנה לאחריה, וכמו שנתקנה ברכת אשר בחר בנביאים טובים על ההפטרה. ועוד אפילו במקום דשייכא ברכה, אפילו בספר תורה הקפידו שלא לגרום ברכה שאינה צריכה, גבי ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה {יומא ע.}, כך השיב רבי.

ה"ג בסדר רב עמרם {בהוצאת וורשא דף ב' עמ' א'}. [11]למקרא צריך לברך, למשנה אין צריך לברך. ור' אלעזר אמר [וי"ג אומר] אף למשנה צריך לברך, לתלמוד אין צריך לברך. ור' יוחנן אמר אף לתלמוד צריך לברך, דאמר רב חייא וכו'. פירוש מדרש חלופי תלמוד. ובפרק שני {יד:} נמי גרסינן לתלמוד ולא גרסינן למשנה.

הכי גריס [וי"ג הגהת] רבינו יעקב(ח). ור' יוחנן אמר והערב נא וכו'. למה שרגיל רבינו יעקב לפרש דכל היכא שהברכות שלפניהם קצרות, אפי' הברכה הסמוכה פותחת בברוך, כגון ברכות של הבדלה, וכן אותם ברכות של שחרית[12]. אם כן היה צריך לברכת הערב לפתוח בברוך, כי אותה שלפניה קצרה. אבל רבינו יעקב היה אומר, שאין זה כי אם סיום של ברכת אקב"ו לעסוק בדברי תורה, ואינם כי אם שתי ברכות, אבל פירושו לא יתכן כמו שפירשתי בערבי פסחים ובכתובות[13]. וצ"ע בסדר רב עמרם אם מונה אותן שלש ברכות(ט), ולקמן בפרק שלשה שאכלו נאריך עליה בע"ה {מו. ד"ה וברכה}.

אמר להם הממונה. פרש רש"י ז"ל, הסגן. ואין נראה, דהא אמרינן בירושלמי {יומא פ"ג, ה"ח} על חמשה דברים הסגן ממונה ואלו הן, אומר לו אישי כ"ג הגבה ימינך {יומא פ"ד, מש' א'}, כשהיה מטיל גורלות ביום הכפורים הסגן בימינו וראש בית אב בשמאלו {שם}, והניף הסגן בסודרים {תמיד פ"ז, מש' ג'}, ואחז הסגן בימינו והעלהו {שם}, לא היה כ"ג מתמנה להיות כ"ג עד שנעשה סגן(י), וכולם מפורשים בסדר יומא[14] בתלמוד שלנו במקומם. ע"כ נראה דכהן אחר היה, [שהיה][15] ממונה על כך, וכן אמר להם הממונה בואו והפיסו {תמיד פ"ג, מ"א}, צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה {יומא פ"ג, מ"א}, צאו והביאו טלה וכו' {תמיד פ"ג, מ"ג}. מפי רבי.

ה"ג וברכו שלוש ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים. ולא היו מתפללים כי אם אותם שלש ברכות ולא כל שמנה עשרה דאפי' זמן ק"ש לא הגיע, כדתניא קראה עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא, שאנשי משמר מקדימים וכו', אלא היו מתפללים ברכות אלו כדי שיקובל קרבנם ברצון. וברכת כהנים היינו שים שלום, או היו אומרים ממש פסוקי ברכת כהנים כמו שאנו אומרים אותם אחר הודאה לפני שים שלום (והיינו שים שלום)[16]. אבל נושאים כפיהם לא היו, דאם כן היה לו להאריך כאן על משנה זו כמו שמאריך שם בתמיד פרק החלו עולים[17] {פ"ז, מ"ב}, אלא שבמדינה אומרים אותה ג' ברכות ובמקדש ברכה אחת וכו'. ועוד, אם כן (הוה ליה למיתני)[18] בתענית {כו./כו:} גבי ג' פעמים ביום נושאים כהנים כפיהם בשחרית ובמוסף וכו' , הוה ליה למתני ובמקדש ד' פעמים, אחת לפני הקטרה ואחת לאחר הקטרה. אבל בספרים שלנו גרסינן וגם בפירוש רש"י, וברכו את העם. ופרש רש"י ז"ל עם העם, ולא ידענא מאי קאמר, דהא אכתי לא הגיע זמן [י"ג שעת] ק"ש כדפרישית. ורבינו מאיר ש"ץ יסד בפיוט של תפלה תקח[19] {סליחה מא}, אמת ועבודה וברכת כהנים יברכו העם [י"ג וברכו את העם] ברכת [וי"ג ברכה] נהנים[20], וצ"ע בפירושו.

  1. ^ בכל כת"י כתוב "מפ'" בלבד. וכתב המגיה שזה קיצור של "מפריז", ושהוא רבינו אליהו הצרפתי תלמידו של רבינו תם. וע"פ זה הגהתי.
  2. ^ בפסוק שם כתוב "ה' "אלוקי" צבאות שמו". אך בגרסאת התוס' וכן בגרסתנו שם בגמ' לא הובא. וכנראה נאמר כך בתור קיצור לשון.
  3. ^ כך היית גרסת רבינו בגמ' כגרסת כמה כת"י של הגמ', וכן היית גרסת הגאונים (אוצה"ג) בה"ג {א', ע"ג} רי"ף, רא"ש בתוספותיו ובפסקיו ועוד. ובספר ברכה משולשת ישנה הגהה לפני דיבור זה שאומרת שכן היא גרסת בה"ג ר"ח, רי"ף והרמב"ם ז"ל. ואע"פ שלא מצאנו שר"ח והרמב"ם גרסו כך, אעפ"כ כיוון שפסקו שצריך לומר אהבת עולם, אפשר שמשם הסיקה הגהה שגרסו כך (המגיה). ומכל מקום בגמ' שלנו הגרסא היא בהיפך.
  4. ^ כך נראה להגיה, שהלא עתה אינו בא לתת טעם לספק אלא לפרט מהו הספק.
  5. ^ כך הגיהו בכמה כת"י בגליון בצד תחת ספרים אחרים (ס"א), ונראה נכון.
  6. ^ כנ"ל בהערה הקודמת.
  7. ^ בכת"י ירושלים מסומנים אלו המילים בסימני מחיקה. אך בשאר כת"י ישנם בלא סימני מחיקה.
  8. ^ גורסים "ברכת" בלא וא"ו, וכך היא הגרסא בכל בעלי התוס' ובכל כתבי היד של רבינו. ואינני יודע אם הגיית המילה היא בוא"ו חסרה או שמא קראו לכל ברכות התורה ברכת התורה בלשון יחיד.
  9. ^ בכל כת"י גורסים כאן "על". ולקמן יש לשון דומה, ושם יש שגורסים "על" ויש שגורסים "אל". ולפי הגרסא שגורסת כאן "עוד ללמוד" אפשר שניכר שהיה כתוב לפניהם "אל" גם כאן וגם לקמן. וכן מלשון תוס' הרא"ש משמע שהגרסא הנכונה היא "אל", ע"ש.
  10. ^ כך נראה לענ"ד להגיה מסברא. ובכת"י השונים הגרסא כאן "שם" ואינו מובן.
  11. ^ בסדר רב עמרם שלפנינו מובא שרב המנונא אמר את: "למקרא צריך לברך וכו'" אך לא הוזכר כאן שמו בכל כת"י של רבינו.
  12. ^ בתוס' הרא"ש ובפסקיו גורס כאן "של חופה". ואולי נפלה טעות בהעתקת דברי רבינו מריבוי העתקות או ממגיהים.
  13. ^ לא זכינו לפירושו למסכת כתובות. ובפסחים רק לכמה דפים ממסכת זו. והסוגיות הרלוונטיות נמצאות בפסחים בדף קד: ובכתובות דך ח.
  14. ^ וקשה שהלא חלק מהדברים לא הוזכרו ביומא אלא חלקם בתמיד {המגיה}. ואפשר שיש כאן ובתוס' הרא"ש טעות סופר וצריך לגרוס וכולם מפורשים בסדר הש"ס בתלמוד שלנו במקומם" או "וכולם מפורשין בתלמוד שלנו במקומם" ולהשמיט לחלוטין את "בסדר יומא" (ואכן בכת"י אוקספורד מילים אלו מסומנות מעליהן בסימן מחיקה או הגהה). ולאחד מכת"י של רבינו שלשונו בזה קצת שונה, אפשר לומר גם "וכולן מפורשין בסדר "הש"ס" על מקומן" במקום "ביומא".
  15. ^ כך הוא בלשון תוס' הרא"ש, ונראה לשונית נכון גם פה.
  16. ^ בכל כת"י גורסים מילים אלו למעט כת"י ירושלים וספר ברכה משולשת, ובאמת נראים מילים אלו טעות. אבל אפשר שצריך לגרוס "וחותם שים שלום" או "ומסיים שים שלום" (שכך היא גרסת תוס' הרא"ש), וכוונתו בזה כפי דעת המאירי, שאמר המאירי שבלא חתימת שים שלום אח"כ אי אפשר לקרוא לזה "ברכת כהנים", שהלא אין זה כי אם תחינה ופסוקים בעלמא.
  17. ^ לפנינו המשנה הזו נמצאת בפרק "בזמן שכהן גדול" שהוא הפרק השביעי, ופרק החלו עולין הוא פרק שישי. אלא שבכת"י ובגרסת הגאונים והראשונים היית המסכת הזו מחזקת שישה פרקים בלבד, והפרק השביעי הוא בעצם המשך הפרק השישי {המגיה}.
  18. ^ נראה מיותר, שהלא בסמוך אומר "הוה ליה למתני".
  19. ^ היא נוסח פיוט סליחה לערב ראש השנה למנהג השאכנזים. ומתחיל בלשון "תפילה תקח תחינה תבחר".
  20. ^ בברכה משולשת הגרסא פה היא "כהנים" ואינה באף אחד מכת"י השונים וכן איננו בנוסח הסליחה כיום.

ביאורים

עריכה 
א. דהיינו שכיון שבאבלות של יחזקאל הקב"ה בא להקל עליו משאר אבלים, לכך, מה שאסר עליו בוודאי שלא הקל לשאר אבלים. ובמה שהקל עליו, לו לבדו הקל אך לא לשאר האבלים. (תוס' הרא"ש}
ב. במסכת יבמות {יד.} נחלקו מספר אמוראים האם עשו בית שמאי כדבריהם או שנהגו כבית הלל. והגמ' אומרת שם שאפשר להעמיד את המחלוקת גם קודם בת קול וגם לאחר בת קול {עיין בעירובין יג:}. ושאל רבינו כאן, מדוע לא הוכיחה הגמ' ממעשיו של ר' טרפון שעשו בית שמאי כדבריהם. 
ג. דהיינו שכיוון שרב נחמן בר יצחק שהוא הדעה השלישית במחלוקת, הביא את המשנה שלנו המספרת על מעשיו של ר' טרפון כראיה לדבריו, לכן הובאה כל המחלוקת כאן. {הגהות הרב ניסן זק"ש לתוס' ר"י שירליאון}
ד. נראה לענ"ד דכך הוקשה לו, שהלא לדעת רבינו תם בפירוש זה, אחת ארוכה ואחת קצרה חוזר על אמת ואמונה בלבד. וא"כ מהי כוונת הלשון בתוספתא שאומרת "למה אמרו אחת ארוכה ואחת קצרה, מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך וכו'" שמשמע ממנה "שהאחת ארוכה ואחת קצרה" חוזר על מקום שאמרו להאריך ומקום שאמרו לקצר ולא על אמת ואמונה. ונראה שתירץ, שהכוונה בשאלת התוספתא היא שמדוע הזכירו את הלשון אחת ארוכה ואחת קצרה כלל, הלא בלא זה הייתי יודע שאם נתקנה אמת ואמונה על שני מטבעות לשון אחת ארוכה ואחת קצרה, ששייך לאומרה בין ארוכה ובין קצרה. אלא בהכרח שזה נאמר כדי ללמד דבר נוסף, דהיינו שאף שאמת ואמונה יכול לאומרה בין ארוכה בין קצרה, אעפ"כ בשאר המקומות שהזכירה התוספתא, כשאמרו לקצר או רשאי להאריך וכשאמרו להאריך אינו רשאי לקצר.
ה. דהיינו את נוסח הפיוט המחליף את מוריד הטל שהוא "בטל תחייה להחיותם"
ו. דהיינו את נוסח הפיוט המחליף את משיב הרוח ומוריד הגשם שהוא "בגשם נדבות להחיותם".
ז. מבואר כאן שהשאלה שנשאלה לר"י היא על מי שבירך ברכות התורה ועסק בתורה מיד, אם צריך לחזור ולברך כשחוזר מאוחר יותר ללמוד אחר שהפסיק בדברים אחרים. אך בתוס' שבדף מפורש שהשאלה שנשאלה היא לגבי מי שבירך ברכות התורה ולא עסק בתורה כלל אחר כך, אלא הלך לעסקו ואחרי כן חזר ללמוד, האם צריך לחזור ולברך או לא. וצ"ע (המגיה). ואפשר שבעלי התוס' נחלקו בעיקר העניין, מה היא השאלה שנשאלה לר"י, או שר"י נשאל שני שאלות נפרדות, ותירץ תירוץ דומה לשניהם.
ח.  בדברי רבינו ובאגודה משמע שהגיה ר"ת את לשון הגמ' ל-"והערב" משום שהיא ברכה הסמוכה לחבירתה. אך מהרשב"א, תלמידי רבינו יונה, מאירי, רא"ש ומרדכי מתבאר שלא גרס כך רבינו תם. אלא שמשום שהיא ברכה הסמוכה לחבירתה לשיטתו, לכך היה אומר "והערב" מדעתו כדי לפרסם הדבר (המגיה).
ט. במחזור ויטרי גרס "הערב" בלא וא"ו ולכן יש מקום להסתפק בדבר האם הוא מחשיב את ברכות התורה כשלשה ברכות או כשנים. שאע"פ שאינו אומר "והערב" גילה רבינו את דעתו שאין זה מכריח ששלשה ברכות הם, שעדיין אפשר שיהיו שנים וברכה הסמוכה לחבירתה היא (המגיה). ונמצא א"כ שרבינו סובר שאין הגהת ר"ת מוכרחת.
י. לדין זה לא נמצא מקור בש"ס אלא הירושלמי הנ"ל, וקרבן העדה כתב שהטעם בזה הוא כדי שיהא רגיל בעבודה. אך יש כתבו שהמדובר פה הוא לא בכהן גדול המתמנה, אלא באופן שאירע פסול בכהן גדול וצריך להחליפו זמנית, שהדין הוא בזה שרק הסגן הוא היחיד שיכול להחליפו {המגיה ועוד}. והמקור לזה ביומא לט עמ' א', במשנה הראשונה של פרק רביעי שאומרת "הסגן בימינו וכו'", ועל פי טעם הברייתא דר' חנינא סגן הכהנים שדנה על כך, המובאת שם בגמ' באותו עמוד. אך הטעם האמיתי הוא כפי שראיתי שגרס בספר "יחוסי תנאים ואמורים" שמיוחס לאחד מבעלי התוס', שכתב בערך ר' חנניא סגן הכהנים, בזו הלשון: "ובתחילת פרק טרף בקלפי, ר' חנניא סגן הכהנים אומר למה סגן ממונה, שאם אירע פסול בכהן גדול נכנס ומשמש תחתיו. ובירושלמי בסדר יומא פרק אמר להם הממונה. ה' דברים היה הסגן משמש, הסגן מימינו וראש בית [אב] משמאלו. הסגן אומר לו אישי כהן גדול הגבה ימינך. הניף הסגן בסודרים. אחז הסגן [בימינו] והעלהו, כמ"כ [ב]תמיד בפ' החלו. ולא היה כהן גדול מתמנה עד שמתמנה הסגן, שהיו ממנין הסגן ואח"כ כהן גדול, כדא"ר חנניא סגן הכהנים.", עכ"ל. מבואר מכאן שאין כוונת הירושלמי שרק הסגן רשאי להתמנות לכהן גדול, אלא הכוונה שאין ממנים כהן גדול עד שממנים סגן תחילה. ונראה שטעם העניין שאין ממנים כהן גדול אלא רק אחרי שממנים סגן, הוא כדי שאם יארע פסול בכהן גדול, יהיה הסגן מזומן להחליפו. ואולי יש לגרוס גם בדברי בעלי התוס' כפי גרסא זו.

דף י"ב

עריכה

דף יב.

עריכה

V+

לצורת הדף ראה כאן


אלא דנקיט [י"ג נקיט] כסא דשכרא וסבר דחמרא הוא וכו'. והשתא דלא איפשיטא בעיא למסקנא, אזלינן לחומרא

כל ברכה שאין בה [וי"ג עמה] מלכות [וי"ג שאין מלכות עמה] אינה ברכה. ואם תאמר, ברכה אחת מעין שבע ששליח צבור אומר [וי"ג שאומר ש"ץ] בכל ערב שבת, הלא אין בה מלכות. ויש לומר, דהאל הקדוש שאין כמוהו זוהי [י"ג זו היא, וי"ג זהו] מלכות, כדאמרינן בפרק בתרא דראש השנה {לב:} גבי מלכיות, שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, זוהי [י"ג זו היא, וי"ג זהו] מלכות. כלומר, שהוא אחד בעולמו ואין זולתו.

ואמונתך בלילות. ואמרינן במדרש {רבה, איכה ג'} חדשים לבקרים רבה אמונתך, שהאדם [וי"ג שאדם] מאמין בהקב"ה ומפקיד רוחו בידו ומחזירה אליו [וי"ג לו], ומחדש כוחו ממה שיגע כל היום. אי נמי כפירוש רש"י.

דף יב:

עריכה

V+

לצורת הדף ראה כאן


רב ששת כי כרע כרע כחיזרא וכו'. ירושלמי {פרקין, הלכה ה'}, תני רבי חלפתא בן שאול הכל שוחחים עם שליח צבור בהודאה. רבי זעירא אמר [י"ג ר' אלעזר אומר] ובלבד במודים. רבי זעירא סבר[1] לקרובה כדי לשוח עמו תחלה וסוף. וקאמר נמי התם (בפרק קמא דברכות ירושלמי)[2] {שם}, רבי שמואל בר [וי"ג ב"ר] נתן בשם רבי אחא בר חנינא [וי"ג משום דר' אחא בר חנינא וי"ג "משום רבי אחא" בלא ד'], מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו רבי. אמר רבי אמי, אף ר' יוחנן הוה מעבר [וי"ג ר' אמי אמר, רבי יוחנן העבירו]. אמר ליה [וי"ג אמר ר' חייא או ור' חייא וכו' בלא "אמר"] ר' חייא בר בא [וי"ג אבא], לא הוה מעבר אלא גער [וי"ג לא היה מעבירו אלא גער ביה].

כרע כי חיזרא [וי"ג כחיזרא]. פירש בערוך בשם רב האי גאון ז"ל [3], חיזרא הוא אחד ממיני קוצים שמצוי בבבל וקורין אותו אלחזר. וכריעה[4], שלא יכרע מאמצע מתניו וראשו זקוף ועומד כברייתו אפי' בשחותו מחציו, אלא צריך שיכוף את ראשו שיהיה כאגמון שכפוף ראשו, ולעולם צריך לכוף צוארו, עכ"ל הערוך דחיזרא. ובירושלמי דפרקין {שם} גבי מודים תני, ובלבד שלא ישוח יותר מדאי. אמר רבי ירמיה ובלבד דלא יעביד כהדין חדרונא, אלא כל עצמותי וגו'. ופירש בערוך בערך חדר[5], והצב למינהו תרגום ירושלמי[6], וחדרונא [וי"ג חדרונאי] כעין פירושו שפירש כי הצב דומה לצפרדע, כששוחה שוחה ממתניו וראשו זקוף כברייתו.

זקיף כי חיויא. [בסוף פרק קמא דבבא קמא][7] {טז.} אמרינן, שדרו של אדם לאחר שבעים שנה נעשית [וי"ג נעשה] נחש, והוא דלא כרע במודים, דהיינו מדה כנגד מדה. לפי שיש לו לכרוע ולזקוף כי חיויא [וי"ג כחיויא] במודים והוא לא עשה כן, לפיכך נעשה נחש.

והלכתא כרבה דאמר המלך הקדוש והמלך המשפט. ומיהו [8][אע"ג ד]פשיטא לן כרבה בכולא תלמודא, [מ"מ][9] משום [10][דקאמר] [11](ד)רבי אלעזר (קאמר)[12] אם אמר האל הקדוש יצא, הוצרך לומר הלכתא [וי"ג הלכה] כרבה דאמר המלך הקדוש. ויכול להיות שמודה לרבי אלעזר שיצא בדיעבד [וי"ג דיצא דיעבד] ואם לא אמר אין מחזירים אותו, אבל רבה[13] חולק על רבי אלעזר שצריך לומר לכתחלה המלך הקדוש, ולרבי אלעזר אין צריך [וי"ג ור' אלעזר אין/לא מצריך] לאומרו אפילו לכתחילה. והא דנקט יצא, לפי שאין רבי אלעזר מקפיד מה יאמר או המלך הקדוש או האל הקדוש, ורבה מצריך לומר המלך הקדוש לכתחילה. ו[ב]זה[14] פוסק התלמוד [וי"ג תלמודא] כרבה, אבל בהמלך המשפט מחזירים אותו לפי שהוא משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות. וכן בזכרנו, ומי כמוך אב הרחמים, וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך, וכן בספר חיים ברכה ושלום וכו' שמוסיפים לומר בעשרת ימי תשובה, אומר רבי שמחזירים אותו דמשנה ממטבע הברכות [וי"ג לפי/מפני שהוא משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות]. ואם ספק בידו [וי"ג ואם ספיקא הוא בידו] אם הזכיר אם לאו [וי"ג אם אמר ואם לאו או אם הזכיר אם לא הזכיר] יחזור ויתפלל, ובין ביחיד בין בצבור מחזירים אותו. ובירושלמי דתענית פרק קמא {הלכה א'}, תני התפלל ואינו יודע אם הזכיר, אמר רבי יוחנן כל שלשים יום חזקה [וי"ג חזקה כל שלשים יום] מה שהוא למוד הזכיר [וי"ג מזכיר], מכאן ואילך מה שצריך הזכיר [וי"ג מזכיר] גבי משיב הרוח ומוריד הגשם. וה"ה לכל הדברים שצריך להחזיר [בהם][15]. ובספר הרב יצחק אלפסי ז"ל [וי"ג רב אלפס], ראיתי שפוסק שצריך לומר [וי"ג שפוסק לומר] המלך הקדוש, ואם לא אמר מחזירים אותו דאין הלכה כרבי אלעזר. וסבירא ליה דרבה פליג ארבי אלעזר בדיעבד, ודלא כפירושנו [וי"ג ודלא כדפי'].

בקשו לקבוע פרשת בלק בק"ש. ירושלמי, מפני מה שתי פרשיות הללו בכל יום, רבי לוי ורבי סימון. רבי סימון אומר, מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה. רבי לוי אומר, מפני שעשרת הדברות כלולים בהן, אנכי ה' אלהיך, שמע ישראל ה' אלהינו. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ה' אחד. לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, ואהבת וכו', מאן דרחים למלכא לא משתבע בשמיה לשיקרא [וי"ג לא לישתבע בשמיה ומשקר]. זכור את יום השבת, למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי. רבי אומר, זו מצות שבת ששקולה כנגד כל המצות. שנאמר, ועל הר סיני ירדת ותתן לעמך תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם [16] {נחמיה ט'. י"ג-י"ד} (א"ר אלעזר בר אבינא [וי"ג אביטן] להודיעך [וי״ג לומר] ששקולה כנגד כל המצות שנאמר על הר סיני ירדת וכו')[17]. כבד את אביך וכו', למען ירבו ימיכם. לא תרצח, ואבדתם מהרה, מאן דקטיל מתקטיל. לא תנאף, לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, דאמר רבי לוי ליבא ועינא תרי סרסורי דעבירה, שנאמר תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה, אמר הקב"ה אי יהבת [וי"ג יהיבת] לי ליבא ועינא אנא ידע דאת דידי. לא תגנוב, ואספת דגנך ולא דגן חברך. לא תענה, אני ה' אלהיכם, וכתיב וה' אלהים אמת. מהו אמת, שהוא אלוהים [וי"ג אל] חיים ומלך עולם. [וי"ג כאן אמר רבי] אמר הקב"ה, אם אתה מעיד [וי״ג ״אם העדות״. ואולי נתכוון לכתוב ״העדת״ או שהוגים זאת הָעֵדוֹתׇ ב-ה' חסרה] על חברך עדות שקר, מעלה אני עליך כאילו אתה מעיד עלי שלא בראתי שמים וארץ. לא תחמוד בית רעך, וכתבתם על מזוזות ביתך, ולא על מזוזות בית חברך.

זו מינות[18]. והאי נמי בכלל עבודה זרה [וי"ג עבודת אלילים/כוכבים] הוא, וליכא אלא חמשה דברים.

[וי"ג כאן מתניתין] מזכירין יציאת מצרים בלילות. אבל רבנן סבירא להו [וי״ג אבל רבנן סברי] דאין מזכירים, דכל ימי חייך כתיב, ועיקר גאולה היתה ביום כדאמרן [וי״ג כדאמרינן] לעיל.

  1. ^ וי"ד גורסים שם "סמך". ופירוש הדברים שכשהיה מתחיל להתפלל אחר שהתחיל הש"ץ חזרתו, היה מכוון ומקרב תפלתו של לחש לתפילת הש"ץ כדי לשוח עמו תחילה וסוף.
  2. ^ מיותר.
  3. ^ שם בערך "חזר=חיזרא" באמצע הערך. ויש שם תוספת דברים ע"ש.
  4. ^ בלשון תוס' הרא"ש בברכה משולשת כתוב "וכשכורע" ונראה.
  5. ^ לפנינו הוא בערך "חדרונא".
  6. ^ ישנם כמה גרסאות לערך זה. ונראה שצריך לגרוס ""וחדרונא" לזנוי תרגום ירושלמי והצב למינהו". ותרגום זה נמצא לפנינו בתור תרגום יונתן בן עוזיאל.
  7. ^ כך הוא בגרסת תוס' הרא"ש ונראה יותר. ובכת"י ודפוסים ישנים של דברי רבינו כתוב "בפרק קמא דבבא קמא בסופו", ופחות נראה לשונית נכון.
  8. ^ הגהתי בדומה ללשון תוס' הרא"ש כת"י אע"פ שהלשון שם קצת שונה משום שלשון רבינו כאן מגומגמת. ובכת"י של רבינו אינו.
  9. ^ כך נראה להגיה בדומה ללשון תוס' הרא"ש כת"י אע"פ שהלשון שם קצת שונה. ובכת"י של רבינו כתוב כאן "אלא" במקום.
  10. ^ נאמר אחרי כן, אך הוגה בדומה ללשון תוס' הרא"ש כת"י על מנת להסדיר הלשון.
  11. ^ בהתאם להגהתנו נראה מיותר.
  12. ^ כנ"ל בהערה הקודמת.
  13. ^ נראה שמילה זו אינה במקומה או שנשתבשה, כיון שהיה די לו לומר "אבל חולק" דברור לנו דבשיטת רבה עוסק.
  14. ^ כך נראה לי להגיה. אבל בכל כת"י ובדפוס ישן כתוב "ומזה" והלשון הזו אינה מתיישבת יפה.
  15. ^ כך נראה נכון להגיה. ובכת"י כתוב "בו".
  16. ^ לשון הפסוקים שונה מהכתוב כאן אלא שהרבה פעמים דרך חז"ל לשנות ולקצר לשון הפסוק לעיקר העניין הנצרך. וכך היא לשון הפסוקים במלואם: פסוק י"ג - ועל הר סיני ירדת ודבר עמהם משמים, ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חוקים ומצות טובים. פסוק י"ד - ואת שבת קדשך הודעת להם, ומצות וחוקים ותורה צוית להם ביד משה עבדך.
  17. ^ כך הוא בכת"י השונים וכעין זה בדפוס ישן אך נראה מיותר, דכבר אמר זאת רבי קודם לכן, מה טעם צריך לחזור על הדבר פעמיים.
  18. ^ ובכת"י ניו יורק ואיטליה הגרסא בשיבוש "בידוסות". ואולי היית למול הסופר גרסא שהתכוונה ל-"פיקורסות" ונשתבשה.

דף י"ג

עריכה

דף יג.

עריכה

לצורת הדף ראה כאן

אלא שיהיא ישראל עיקר. דבכ"מ כתיב בני ישראל.

עד שהיה מספר מעשה ארי פגע בו דוב. לפי שהדוב עז יותר ובעל תחבולות להזיק יותר מארי. ובכך מיישב רבי מאי דאמר בריש ע"ז, שאחר מלכות רומי באה מלכות פרס דחשיבה ליה לפי שנמשלה לדוב, דכתיב, וארו חיות חנינא דמיא לדוב וגו'. וקשה, אדרבה מלכות בבל חשיבא טפי שנמשלה לארי. והשתא אתי שפיר לפי שהדוב בעל תחבולות להזיק יותר כדמשמע הכא.

ר' אלעזר אומר עובר בלאו. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ויש לפרש, דבר קפרא לא חשיב ליה לאו משום שניתק לעשה, דכתיב והיה שמך אברהם. ואידך, לא דמי ללאו דנותר שניתק לעשה לפי, שמתקן הלאו. ולא נהירא, ומה שהזכיר בר קפרא עשה ולא הזכיר הלאו, אי סבר לה לדר' אלעזר משום דלא משמע עשה כל כך אלא קריאת השם פירש שהוא עשה. בירושלמי דהאי פרקין, למה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב, ושמו של יצחק לא נשתנה. אלו אבותיו קראו אותו בשמו, אבל יצחק הקב"ה קראו יצחק, שנאמר, וקראת את שמו יצחק.


סליק פרקין
הדרן עלך מאימתי


שינויי גרסאות

עריכה

דף ב.

עריכה

(1ב) [משמע דלא מיירי כלל בפסח] יש כת"י שגורס "משום דלא מיירי כלל בפסח"

(2ב) [דילמא ביאת אורו הוא שיאור יום השמיני] יש כת"י שגורס "דילמא ביאת אורו הוא שיאיר יום השמיני"

(3ב) [אלא לשון שקיעה] יש כת"י שגורס "אלא לשום שקיעה"

(4ב) [ועוד לבני מערבא דפשטי] יש כת"י שגורס "ועוד לבני מערבא דפשטו"

(5ב) [שגורס ביאת אורו] יש כת"י שגורס "שאומר ביאת אורו"

דף ב:

עריכה

(6ב) [עד שעומד ליפטר] גרסת התוס' שבדף וכן בתוס' הרא"ש היא "עד שעה שעומד ליפטר", וכן היא גרסתנו בגמ' ובדפוסים וכת"י ישנים. וכיון שתוס' הרא"ש רוב דבריו משותתין על דברי רבינו, אפשר שזוהי גם גרסת רבינו והושמט בטעות בכת"י.

(7ב) [וכי בעניים נכרים] יש כת"י שגורס "וכי בעניים גוים".

(8ב) [שמצאת הכוכבים] ויש כת"י שגורס "שמיציאת הכוכבים".

(9ב) [כמו שמפרש בירושלמי] ויש כת"י שגורס "כמו שמפורש בירושלמי".

(10ב) [ר' אחאי ואמרי לה ר' אחא] וישנם כת"י שגורסים "ר' יוסי ואמרי לה ר' אחא".

(11ב) [דבחול מיירי] יש כת"י שגורס "דבחול איירי".

(12ב) [למה לא שאל התלמוד] יש כת"י שגורס "למה לא שאל תלמודא".

דף ג.

עריכה

(13ב) [וא"ת אמאי לא] יש כת"י שגורסים "וא"ת ואמאי לא".

(14ב) [דשיעור דעני מאוחר] יש כת"י שגורסים "דשיעור עני" בלא ד' לפי מילת "עני".

(15ב) [ועוד לספרים דגרסי] יש כת"י שגורסים " ועוד לספרים דגרסי' " שהוא קיצור של "גרסינן".

(16ב) [בספר ר' יהודה בן ברזילי] יש כת"י שגורס "בספר ר' יהודה בר ברזילי".

(17ב) [בסמוך לו בין מלפניו בין מלאחריו] יש כת"י שגורסים "בסמוך לו בין מלפניו בין מאחריו" או לאחריו.

(18ב) [ברגלים מאשמורת] יש כת"י שגורסים "ברגלים באשמורת".

(19ב) [ברגלים מאשמורת הראשונה] יש כת"י שגורסים "ברגלים מאשמורת ראשונה" בלא ה' קודם המילה "ראשונה".

(20ב) [אלא עד שיכיר בין תכלת לכרתי] יש כת"י שגורס "אלא עד שיכיר בין תכלת לכרתן".

(21ב) [הרבה יש לי להתאונן ולהצטער על זאת] יש כת"י שגורס "הרבה יש לי להתאונן ולהצטער על זה".

(22ב) [אלא מעין שמונה עשרה] יש כת"י שגורס "אלא קורא לה מעין שמונה עשרה".

(23ב) [ועוד [ד]קאמר לקמן] יש כת"י שגורס "ועוד קאמרינן לקמן". ולפי הגהתנו כאן יהיה צריך לומר "[ד]קאמרינן".

(24ב) [מנא דגבי [לן] דרך דמישתרי הביננו יותר] יש כת"י שגורס "מנא דגבי דרך דמישתרי הביננו ביותר".

(25ב) [דכולי עלמא אומרים הביננו בדרך] יש כת"י שגורס "דלכולי עלמא אומרים וכו'".

(26ב) [יהא שמו הגדול מבורך] יש כת"י שגורס "יהא שמיה הגדול מבורך".

(27ב) [דאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי] יש כת"י שגורס "דאין מלאכי השרת מכירים לשון ארמי" בלא האות ב' קודם המילה "לשון".

(28ב) [שהיו עמי הארץ שאין מכירים אלא לשון ארמי] יש כת"י שגורס "שהיו עמי הארץ שאין מכירים אלא בלשון ארמי".

דף ג:

עריכה

(29ב) [אבל הכא מיירי שידוע] יש כת"י שגורס "אבל הכא מיירי דידוע".

(30ב) [אבל התם איירי] יש כת"י שגורס "אבל התם מיירי".

(31ב) [דהיינו תוך ארבע אמות כדקאמר התם] יש כת"י שגורס "דהיינו תוך ארבע אמות כדקאמרינן התם".

(32ב) [דעוקר חוליא מבור] יש כת"י שגורס "דעוקר חולייה מבור וכו'".

(33ב) [אין מתמלא ממנה] יש כת"י שגורס "אינו מתמלא ממנה".

(34ב) [פירוש ממקום כרייתו] יש כת"י שגורס "פירוש ממקום כרייתן".

(35ב) [ופריך, ונמלייה מדידיה (רש"י)] יש כת"י שגורס "ופריך ונמלייה מדיליה".

(36ב) [ופריך, ונמלייה מדידיה (ר"ת)] יש כת"י שגורס "ופריך ונמלייה מדיליה".

(37ב) [ויש ספרים דגרסי התם] יש כת"י שגורס "ויש ספרים דגרסי' התם" דהוא קיצור של "דגרסינן".

(38ב) [שאם תשליך החוליא] בהתאם לגרסת כת"י בתחילה יש לגרוס "שאם תשליך החולייה", גם כאן.

(39ב) [שאם תחפור חוליא] בהתאם לגרסת כת"י בתחילה יש לגרוס "שאם תחפור חולייה", גם כאן.

דף ד.

עריכה

(40ב) [כך גרסת הספרים שלנו] יש כת"י שגורסים כאן "כך גרסת ספרים שלנו" ולא גורסים "הספרים שלנו".

(41ב) [למה נקרא שמו מריבעל, שהיה מריב וכו'] יש כת"י שגורסים כאן תוספת "למה נקרא שמו מריבעל, מרי בעל שהיה מריב וכו'".

(42ב) [בעל כרחין אינו וכו'] יש כת"י שגורסים "בעל כרחיך אינו וכו'" או "בעל כורחיך וכו'"

דף ד:

עריכה

(43ב) [מסייע ליה לר' יוחנן] יש כת"י שגורסים "מסייע לר' יוחנן" בלא המילה "ליה".

(44ב) [פרק אמר להם הממונה] יש כת"י שגורס "בפרק אמר להם הממונה".

(45ב) [דכתיב ועברתי בארץ מצרים] יש כת"י שגורסים "כדכתיב ועברתי בארץ מצרים"

דף ה:

עריכה

(46ב) [ש[ע]ל כולם לוקין בעון הדור] ויש כת"י שגורס "ש[ע]ל כולם לוקין על עון הדור"

(47ב) [ושמא התם איירי] ויש כת"י שגורסים "ושמא התם מיירי וכו' ".

(48ב) [שנזהרים מהם [ב]א"י] ויש כת"י שגורס "שנזהרים בהן [ב]א"י".

(49ב) [דהא כמה צדיקים] ויש כת"י שגורס "דהא כמה חסידים", אלא שמשאר בעלי התוס' נראה דטעות הוא.

(50ב) [ובכמה דוכתי] ויש כת"י שגורס "ובכמה דוכתין".

(51ב) [והיו רוצים לרמוז] ויש כת"י שגורסים "והיו רוצים לרמז".

(52ב) [ורש"י פירש] ויש כת"י שגורסים "ופירש רש"י".

(53ב) [והערוך פירש כמה פירושים] ויש כת"י שגורסים "והערוך פירש הרבה פירושים".

דף ו.

עריכה

(54ב) [פרש רבי] ויש כת"י שגורסים "מפרש רבי".

(55ב) [אלא מין בהמה טהורה] ויש כת"י שגורס "אלא עור בהמה טהורה".

(56ב) [אילימא לעורן] ויש כת"י שגורס "אילימא לעורו".

(57ב) [מיהו יש לדחוק] ויש כת"י שגורסים "מיהו יש לדחוק" ואפשר לקיימו.

דף ו:

עריכה

(58ב) [שפירש רבינו שלמה] ויש כת"י שגורס "שפירש רש"י".

(59ב) [כשתי רשויות אם הופך פניו] ויש כת"י שגורסים "כשתי רשויות אם היה הופך פניו".

(60ב) [דילפינן ממשכן כמו שנאמר שם] ויש כת"י שגורסים "דילפינן ממשכן כמו שאמר שם".

(61ב) [לאותם שמשתחוים למערב] ויש כת"י שגורס "לאותם שמשתחוים במערב" ואינו נראה.

(62ב) [ואפילו הפתח למזרח] ויש כת"י שגורס "ואפילו הפתח במזרח".

(63ב) [פירוש לפי שדומה שהוא לפני הפתח] ויש כת"י שגורס " פירוש שדומה שהוא לפני הפתח" בלא המילה "לפי".

(64ב) [מיהו יש לפרש לפי ששם השכינה] ויש כת"י שגורסים "מיהו יש לפרש משום ששם השכינה".

(65ב) [הערוך גריס] ויש כת"י שגורס "הערוך גורס".

(66ב) [ועל עצמו היה דוד אומר כן] ויש כת"י שגורסים "ועל עצמו היה אומר דוד כן" בהיפוך.

(67ב) [כמו כן בבקר יש מנחה] ויש כת"י שגורסים "כמו כן יש בבוקר מנחה" בהיפוך.

(68ב) [נקראת (לו) [זו] על שם המנחה] ויש כת"י שגורסים "נקראת על שם המנחה" בלא המילה לו (או זו כפי שהגהתי) באמצע.

(69ב) [דשל שחרית זמנה מבבקר] ויש כת"י שגורס "דשל שחרית זמנה בבקר" בלא מ' בתחילה.

דף ז.

עריכה

(70) [בתי כנסיות ובתי מדרשות] יש כת"י שגורס "בתי כנסיות ומדרשות" בלא להוסיף עוד מילת "בתי" קודם מדרשות.

(71) [מה היה יכול לומר בלעם בשעה וכו'] יש כת"י שגורס "מה היה יכול לומר בשעה נועטת כזו" בלא להזכיר "בלעם"

(72) [אי נמי חבי כמעט רגע עד יעבור זעם] יש כת"י שגורסים "אי נמי חבי כמעט רגע" ולא גורסים את סוף הפסוק "עד יעבור זעם"

(73) [ואע"פ שאינו כי אם] יש כת"י שגורס "ואע"פ שאינו אלא"

(74) [בשיבבותיה דר' יהושע וכו' לאו אורח ארעא] יש כת"י דגורס "בשיבבותיה דר' יהושע וכו'" בלא המילים "לאו אורח ארעא" בסיום.

(75) [ההוא נכרי] יש כת"י שגורס "ההוא גוי". ויש כת"י שגורס "ההוא גוי עכו"ם". אך נראה שהגרסא השניה היא טעות סופר דיש לגרוס או עכו"ם או גוי והסופר עירב שני הגרסאות. וכן מצינו במהדורה הישנה של תוס' רבינו אלחנן לע"ז {ד:} שכתוב "ההוא עכו"ם", ובמהדורה החדשה יותר כתוב ההוא גוי. וכנראה שגרסת "עכו"ם" מחמת הצינזור היא.

(76) [כשרציתי לא רצית] יש כת"י שגורסים "עד כשרציתי לא רצית" וכנראה עירוב גרסאות הוא. שהיית גרסא שגורסת "עד שרציתי לא רצית" והתערבה אחר כך עם גרסתנו, וכתוצאה מכך נוספה ה-כ' קודם המילה "שרציתי".

דף ז:

עריכה

(77) [דגבי שבח לא איירי] יש כת"י שגורסים "דגבי שבח לא מיירי" ואפשר לקיים שניהם.

(78) [שהתלמוד לא דקדק בכך] יש כת"י שגורס "שתלמודא לא דקדק בכך" איך אינו נראה.

(79) [אין תפלתו של אדם נשמעת] יש כת"י שגורסים "אין תפילה של אדם נשמעת".

(80) [והא דקאמר הכא] יש כת"י שגורס "והא דאמר הכא".

דף ח.

עריכה

(81) [שנראה כמניח ספר תודה] ויש בכתה"י שגורס: "ונראה כמניח ספר תורה", אך פחות נראה לשונית.

(82) [ואני שמעתי שפירש הרי"ף ז"ל] ויש בכתה"י שגורסים: "שפירש ר' יצחק אלפס". ואולי יש לתקן "אלפסי.

(83) [נראה לרבי דכל השבוע וכו'] ויש בכתה"י שגורסים: "נראה דכל השבוע" בלא המילה "רבי".

(84) [ואע"פ שלכאורה] ויש בכתה"י שגורסים: "ואע"ג דלכאורה".

(85) [כיוון שמתחילים בו] ויש בכתה"י שגורס: "כיון שמתחיל בה" בלשון יחיד ובלשון נקיבה. וצ"ל דלגרסא הנוקטת בלשון זכר, הענין חוזר על השבוע שהוא זכר. ולגרסא הנוקטת בלשון נקיבה, העניין חוזר על הפרשה דהיא נקבה.

(86) [ממנחתא דשבתא] ויש כת"י שגורס "במנחה בשבתא" וכת"י אחר גורס "ממנחתא בשבתא".

(87) [צוה רבינו הקדוש] ויש כת"י שגורסים "צוה רבינו" בלא המילה קדוש, אך בגרסאות המדרשים שלפנינו אכן מופיע.

(88) [צוה רבינו הקדוש את בניו וכו'] ויש בכתה"י וכן הוא בדפוס ישן שגורסים: "שציוה רבינו הקדוש לבניו (שלשה) כצ"ל-[שבעה] דברים בשעה שנפטר לבית עולמו". ובכת"י ובדפוס הישן שכתוב "שלשה" הוא טעות סופר, וצריך להגיה שבעה כפי שהגהתי כאן.

(89) [אל תאכל לחם בשבת על שתגמור כל הפרשה] ויש בכתה"י וכן הוא בדפוס ישן שגורסים: "שלא תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו כל הפרשה", בלשון רבים.

(90) [יש לו להשלימה] ויש בכתה"י וכן הוא בדפוס ישן שגורסים: "היה לו להשלימה", ופחות נראה.

(91) [דהכי מהני לכל וכו'] ויש בכתה"י וכן הוא בדפוס ישן שגורסים: "דהכי נמי לכל וכו'".

(92) [שאינם מבינים בלשון הקודש] ויש בכתה"י וכן הוא בדפוס ישן שגורסים: "שאין מבינים לשון הקודש", והמילה "לשון" בלא ב' בתחילה.

(93) [וה"ה בלשון לעז למכירים בו] ויש בכתה"י וכן הוא בדפוס ישן שגורסים: "ה"ה לשון לעז וכו'", שהמילה "לשון" בלא ב' בתחילה.

(94) [וה"ה בלשון לעז למכירים בו] ויש כת"י שגורס "וה"ה לשון לע"ז שמכירים בו".

(95) [אבל אין נראה בעיני רבי] ויש כת"י שגורסים "אבל אין נראה בעיני" בלא המילה רבי. אך א"כ והיא דעתו האישית, היה לו לומר "ואין נראה בעיני" שמשמע שבא לומר דעתו. אך כאן כשאומר אבל, בא לומר שיש סיבה צדדית שאינה מסתדרת עם ההבנה הנוכחית, ובמקרה זה היא דעתו של רבו שמתנגדת אליה, לכך אין הגרסא השניה נראית. כך נראה לעניות דעתי. ומכל מקום ישנו כת"י הגורס "ואין נראה בעיני רבי", ולגרסא הזו אם נשמיט את המילה "רבי" לכאורה אפשר לקיימו.

דף ח:

עריכה

(96) [פירש רש"י שאין בו תרגום] ויש בכתה"י שגורסים: שאין בהם תרגום, אך אינו נראה.

(97) [דהוי מצי למימר אפי' ראובן שמעון] ויש בכתה"י שגורסים: "דהוי מצי למימר ראובן ושמעון", ובלא המילה אפי', אך הנראה יותר כפי שגרסתי.

(98) [אע"פ כן יש לומר] ויש בכתה"י שגורסים: "אע"פ כן צריך לומר".

(99) [מפרש במגילה] ובדפוס הישן (ברכה משולשת) גורסים: "מפורש בגמרא".

(100) [שאינו מתרגם] ובחלק מכתה"י וכן בדפוס הישן (ברכה משולשת) גורסים: "שאין מתרגמין".

(101) [וכן גריס] ויש בכתה"י שגורסים: "וכן גרסת".

(102) [ואז לא היה לו פנאי] ויש בכתה"י שגורסים: "ואז לא היה פנאי" בלא המילה "לו". ובדפוס הישן (ברכה משולשת) הגרסא היא "לא היה להם פנאי" בלשון רבים.

(103) [וההיא דאוריה] ויש בכתה"י שגורסים: "וההוא דאוריה" בלשון זכר.

(104) [דמשמע שם שדוד] ויש בכתה"י שגורסים וכן בדפוס ישן: "דמשמע שדוד" בלא המילה "שם".

(105) [ששני ארונות היו כדפרישית] ובדפוס הישן גורסים: "ששני ארונות היו כדפרישנא".

(106) [זהו ארון ששברי לוחות מונחים בו] בכתה"י ישנם כמה שינויי גרסאות בזה: א. "זהו הארון (כצ"ל)-[ש]שם שברי לוחות מונחים". ב. "זהו הארון שבו היו שברי וכו'". ג. "שברי הלוחות מונחים".

(107) [נאמר לימי] ויש בכתה"י שגורסים: נאמר בימי ופחות נראה.

(108) [ושוב לא יצא עמהם למלחמה] יש בכתה"י שגורסים: "ושוב לא יצא עמהם במלחמה".

(109) [איכא פלוגתא דאמוראי בהא מילתא] גרסא זו היא שילוב של שתי גרסאות בכתה"י השונים. יש בכת"י שגורסים "דאיכא פלוגמא דאמוראי" בלא "בהא מילתא". ויש בכת"י שגורסים "ואיכא פלוגתא בהא מילתא" בלא "דאמוראי". וחיברתים לגרסא אחת, דהלא אין סתירה בין הגרסאות, ומיגו תרוויהו תיפוק מילתא.

(110) [קרא מסייע ליה לר' יהודה] יש בכתה"י שגורסים: "קרא מסייע לר' יהודה" בלא המילה "ליה".

(111) [פירוש שהיו אומרים] ויש בכתה"י שגורסים: "פירוש שהם אומרים".

(112) [שלא היה כי אם ארון אחד] ויש בכתה"י שגורסים: שלא היה אלא אחד.

(113) [ומצרכי עד חצות לחומרא] ובדפוס הישן (ברכה משולשת) כתוב: "ומצרכי עד חצות לק"ש לחומרא".

(114) [שלא יאמר אדם אוכל קימעא] כך הוא בגרסת הדפוס הישן. אך בכתה"י השונים גורסים: "שלא יאמר אוכל קימעא" בלא המילה "אדם".

דף ט.

עריכה

(115) [בד"ה לא, לעולם יממא הוא] ויש בכת"י שאינם גורסים בד"ה: את המילה לא.

(116) [אלא אשמעינן דאחר הנץ וכו'] ויש בכת"י וכן בדפוס הישן שגורסים: אלא אשמועינן וכו'. אך אינו נראה, שלענ"ד החילוק בין אשמועינן לבין אשמעינן הוא, ש-אשמועינן פירושו "השמיעונו" ו-אשמעינן פירושו "השמיענו". אי לכך לפי פירוש העניין נראה ש-"אשמעינן" הוא הנכון.

(117) [תרי תנאי אליבא דר' עקיבא] ויש בכת"י שגורסים: "ואליבא דר' עקיבא".

(118) [בשמעתא דותיקין נפרשנה בס"ד] ויש בכת"י שגורסים: בלא המילה "בס"ד".

(119) [מדסתם הך משנה כותיה] ויש בכת"י שגורסים: "מדתנא הך שמעתא כותיה".

(120) [וההיא דשלהי ערבי פסחים ובאיזהו מקומן] ויש בכת"י שגורסים: "ופ' איזהו מקומן". ואם אנו גורסים זאת, יש להגיה "ו[ב]פ' איזהו מקומן".

(121) [וגם אין לפסוק וכו' מכח דתנן לה וכו'] ויש בכת"י שגורסים: "מכח דתני לה וכו'".

(122) [מיהו מדמוקמינן הכא] ויש בכת"י שגורסים: "מיהו מדאוקמינן הכא". "מוקמינן" משמעותו "מכך שמעמידים אנו" בהווה, ו-"אוקימנן" משמעותו "מכך שהעמדנו" בעבר. ואפשר לקיים לשונית את שתי הגרסאות, אלא שבהמשך הדיבור נקט מוקמינן.

(123) [ושמא להרחיק אדם מן העבירה (שמא) וכו'] ויש בכת"י שגורסים: "ושמא להרחיק אדם מן העבירה היא".

(124) [ושמא להרחיק אדם מן העבירה היה וכו'] ויש בכת"י שגורסים: "ושמא להרחיק אדם מן העבירה היא" במקום "היה".

(125) [היה מודה דהוי פסח עד חצות] ויש בכת"י שגורסים בהתאם לשינוי הגרסא הקודם שהזכרתי: "[ו]מודה דהוי פסח עד חצות" בלא "היה" קודם, ועם תוספת ו' קודם "מודה" כפי שהגהתי. ובדפוס הישן גורס: היה מודה ר' עקיבא דהוי פסח עד חצות לכתחילה.

(126) [ואפילו למ"ד] ויש בכת"י שגורסים: ואפילו למאן דאית ליה.

(127) [דמוקמינן בירושלמי] ויש בכת"י שגורסים: "דמוקי בירושלמי".

(127) [דמוקי ליה כוליה לג"ש] ויש בכת"י שגורסים: "דמוקי ליה כולה לג"ש" בלשון נקיבה. והנראה יותר שאמר רבינו בלשון זכר, שחוזר על "העניין" או "הדברים שכתובים" שהם בלשון זכר. אך אם נרצה להעמיד את גרסת הנקיבה, א"כ יש להעמיד שהכוונה היא ל-"דמוקי כולה מילתא לג"ש" שהוא נאמר בארמית בלשון נקיבה, אך פירושו "לכל העניין" בלשון זכר.

(128) [לימא ליום ולילה] ויש בכת"י שגורסים: "ואימא ליום ולילה". אך אינו נראה, וזאת כיון ש-"אימא" משמעותו היא "אומר" שפחות מתאים לשונית לענייננו. לעומת "לימא" שפירושו "יאמר" שיותר מסתדר.

(129) [בד"ה והני תנאי כהני תנאי] ויש בכת"י שגורסים בד"ה: והני תנאי כי הני תנאי, והוא והוא.

דף ט:

עריכה

(14) [וכן ריקנו אותם מממונם] ויש כת"י שגורסים: "וכן ריקנום ממונם"

(15) [ויש מהפכי] ויש כת"י שגורסים: ויש מהפכים

(16) [כמו מצודת ים] ויש כת"י שגורסים: כמו "מצודת דגים"

אודות המהדורה

עריכה

ע"פ דף הויקיפדיה של רבינו יהודה שירליאון, ר"י שִׂירְלֵיאוֹן נולד בשנת ד'תתקכ"ו לבריאה שהיא שנת 1166 למנינם לערך, ונפטר בשנת ד'תתקפ"ד לבריאה שהיא שנת 1224 למנינם לערך. ודבריו כאן הינם בני כ800 שנה. ועיין עוד בדף הויקפדיה הנ"ל עליו.

גרסא זו של תוספות רבינו יהודה שירליאון הוגהה ותוקנה ע"פ כתבי יד, הגהות מספרים המבוססים על כתבי יד ובהתאם ללשון תוספות הרא"ש שזהה ודומה לדברי רבינו בהרבה מאוד מהפעמים, וכן מן הסברא. ובכל מצב השתדלנו להביא את גרסאות כתבי היד המקוריות בהערות כדי לצאת ידי חובה על צד שטעינו.

מקורות הדברים לתוספות ר"י שירליאון שכאן הם:

  1. מ-ספר ברכה משולשת שנדפס בוארשא בשנת תרכ"ג לבריאה על שם "ברכת משולשת" (ע"פ כתיב יד מירושלים שיש אומרים שהוא הכתיב יד שקיים כיום בספריה הלאומית של ישראל). ודברי רבינו הזנכרים שם נכתבו בשם תוס' ר"י החסיד כפי הנראה בטעות.
  2. וכן ממאמר "השלמת תוס' ר"י למסכת ברכות" (מכתיב יד ניו יורק) שהובאו בירחון "סיני" של מוסד הרב קוק, כרך ל"ז מעמ' פ"ז ואילך שנדפס בשנת תשט"ו לבריאה מדף ב' עד דף ח' (שהוא פיענוח כתיב היד של הספריה היהודית התיאולוגית בניו יורק).
  3. וכן מ-ספר תוס' ר"י שירליאון (שהוא פיענוח כתיב יד אוקספורד) הוצאת האקדמיה האמריקנית למדעי היהדות, שנדפס בשנת תשכ"ט לבריאה ע"י דפוס "יד הרב הרצוג".
  4. ובעיקר מכתבי היד של אוקספורד, ניו יורק, איטליה, גרמניה וירושלים שמאוחר יותר מצאתים בספריות דיגיטליות שונות (למעשה כל כתבי היד הללו הועתקו מאותו מקור {כיוון שיש בהם בדיוק את אותם שגיאות}, למעט כתיב היד של ירושלים).
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=תוספות_רבינו_יהודה_שירליאון_על_הש%22ס/ברכות/פרק_א&oldid=2891117"