נדרים מח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ואסורים בדבר של אותה העיר ואיזהו דבר של עולי בבל כגון הר הבית והעזרות והבור שבאמצע הדרך ואיזהו דבר של אותה העיר כגון הרחבה והמרחץ ובית הכנסת והתיבה והספרים והכותב חלקו לנשיא ר' יהודה אומר אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט מה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט שהכותב לנשיא אין צריך לזכות להדיוט צריך לזכות וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה צריכין לזכות לא דברו בנשיא אלא בהוה רבי יהודה אומר אין אנשי גליל צריכין לכתוב שכבר כתבו אבותיהן על ידיהן:
גמ' אמאי מיתסר אמר רב ששת הכי קתני ומה תקנתן יכתבו חלקן לנשיא (רבי יהודה אומר אחד כותב לנשיא ואחד כותב להדיוט ומה בין כותב לנשיא לכותב להדיוט הכותב לנשיא אין צריך לזכות והכות' להדיוט צריך לזכות וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה צריכים לזכות לא דברו בנשיא אלא בהוה):
ר' יהודה אומר אין אנשי גליל צריכין לזכות שכבר כתבו אבותיהן על ידיהן:
תניא ר' יהודה אומר אנשי גליל קנטרנין היו והיו נודרין הנאה זה מזה עמדו אבותיהם וכתבו חלקיהן לנשיא:
מתני' המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותנו לאחר לשום מתנה והלה מותר בה מעשה באחד בבית חורון שהיה אביו נודר הימנו הנאה והיה משיא את בנו ואמר לחברו חצר וסעודה נתונים הינן לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו בסעודה אמר אם שלי הם הרי הם מוקדשין לשמים א"ל נתתי לך את שלי שתקדישם לשמים אמר לו נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה ויהא עון תלוי בראשו אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה:
גמ' מעשה לסתור חסורי מיחסרא והכי קתני ואם הוכיח סופו על תחילתו אסור ומעשה נמי בבית חורון באחד דהוה סופו מוכיח על תחילתו אמר רבא לא שנו אלא דאמר ליה והינן לפניך אלא כדי שיבא אבא אבל א"ל שיהו לפניך שיבא אבא מדעתך הוא דא"ל לישנא אחרינא אמרין לה אמר רבא לא תימא טעמא דא"ל והינן לפניך הוא דאסור אבל א"ל הן לפניך שיבא אבא ויאכל מותר אלא אפילו אמר ליה הן לפניך יבא אבא ויאכל אסור מאי טעמא סעודתו מוכחת עליו
רש"י (ריב"ן)
עריכהוהבור שבאמצע - כדמפרש בשלהי פרק בתרא דעירובין (דף קד.):
בדבר של אותה העיר - דשל שניהן הן:
והספרים - ספרי תורה ששניהן נתנו בהן מעות עם אנשי אותה העיר:
והכותב חלקו לנשיא - בגמרא מפרש לה:
שהכותב לנשיא א"צ לזכות - ע"י אחר אבל הכותב להדיוט צריך לזכות ובזה כח נשיא יפה מכח הדיוט:
בהווה - שכן דרך לחלוק כבוד לנשיא:
גמ' תניא רבי יהודה אומר אנשי גליל קנטרנין הן - כעסנים הן:
וכתבו - מדבר של אותה העיר לנשיא כוי שיהו אלו ואלו מותרין בהן:
מתני' המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל - הך מתניתין אייתי נמי לעיל באידך פירקין (ד' מג.) אלא דהתם לא נקט לה אלא משום דיוקא משום דבעי למיתנא עלה הפקר דפליג בה רבי יוסי: ויהא העון תלוי בראשו: שיהא אביו המודר הנאה אוכל על ידו:
אמרו חכמים בל מתנה שאינה - כל כך ברשות המקבל שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה:
גמ' מעשה לסתור - דברישא קתני המודר הנאה וכו' וקתני תקנתא דמצי למעבד כה"ג והדר תני נעשה וכו' לסתור דבריו הראשונים:
חסורי מחסרא והכי קתני - במתניתין המודר הנאה וכו':
ואם הוכיח סופו על תחלתו - שלא נתן לו אלא על מנת שיתן לזה ייאכל אסור ומעשה נמי וכו':
לא שגו - דאינה מתנה אלא דאמר ליה והינן לפניך דמשמע דהכי א"ל והינן נתונין לך אלא על מנת שיבא אבא: אבל אמר ליה והן לפניך שיבא אבא ויאכל מדעתיה הוא דקא אמר ליה. דהכי משמע והן נתונים לך והם בדעתך שיבא אבא הוי דוקא לו: ע"א אמר רבא לא תידוק ותימא דאיכא חילוק בין והינן לפניך בין והן לפניך דודאי תרוייהו אסירי דהא סעודתו מוכחת עליו שלא נתן לו אלא על מנת שיבוא אביו ויאכל דה"ל כמ"ד והינן לפניך:
ר"ן
עריכהואסורין בדבר של אותה העיר. שהם דרים בה מפני שאין לאנשי עיר אחרת חלק בהן שהם יכולין למכרן ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר והוו להו כשותפין שאוסרין זה על זה:
והתיבה. שנותנין עליה ספר תורה לקרות והספרים שקורין בהן:
והכותב חלקו לנשיא. מפרש בגמרא דה"ק מה תקנתן יכתבו חלקן לנשיא דבהכי שרי כדתנן נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה:
שהכותב לנשיא אין צריך לזכות. שמיד שכתב לו שטר מתנה קנה אע"פ שלא זכה אדם בשבילו משום דיפה כח הנשיא:
ולא דברו בנשיא אלא בהווה. שאין אדם סומך להקנות לאדם אחר דמסתפי שמא יאסרנו עליו ולפיכך נהגו לכתוב לנשיא שאין דרכו לאסור הנאתו על הבריות וקשה לי לרבנן דאמרי דאחד זה ואחד זה צריכין לזכות אם כן מאי קמ"ל מתני' הא תנן לה תרי זמני נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה בשלמא לרבי יהודה קא משמע לן דאינו צריך לזכות אלא לרבנן מאי קמ"ל ונראה בעיני דקמ"ל דאע"ג דאין הלה מסתלק ממה שנתן שעדיין משתמש בביהכ"נ כבתחילה שרי דלא תימא הערמה בעלמא היא ואסור ומתני' דקתני ואסורין בדבר של אותה העיר רבנן היא ולא רבי אליעזר בן יעקב כדאמר לעיל דבית הכנסת כחצר שאין בה דין חלוקה דמי הילכך כיון דאפסיקא הילכתא לעיל כר' אליעזר בן יעקב ליתא למתני'. ויש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ז מהלכות נדרים (הל' ד ה ו) כרבי אליעזר בן יעקב ופסק נמי למתני' וכבר השיגו הרמב"ן ז"ל בהלכותיו היכי מזכי שטרא לבי תרי:
המודר הנאה מחברו וכו'. הך מתני' תנן לה בפירקין דלעיל (דף מג.) ולא נשנית כאן אלא בשביל דבר שנתחדש בה שאם הוכיח סופו על תחלתו הערמה הוי ואסור:
והיה משיא את בנו. מדיר היה משיא את בנו:
כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה. כלומר דנהי דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה אע"ג דאם הקדישה אינה מקודשת וכדאמרינן בפרק יש נוחלין (ב"ב קלז:) דעל מנת שתחזירהו לי הקדישו אינו קדוש דמידי דחזי ליה קאמר ליה שאני התם דמ"מ לשעתה מתנה היא אבל מתנה זו של בית חורון אפי' לשעתה אינה שלא נתכוון להקנותה לו כלל אלא שתקרא על שמו כדי שיהא אביו מותר בה והיינו לישנא דמתני' דקתני כל מתנה שאינה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' ולא קתני כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת וכו' משים דתנא הכי קאמר כל מתנה שאינה כלום כזו שהיא בהערמה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה והכי איתא בירושלמי רבי ירמיה בעי וכי אין אדם נותן מתנה על מנת שלא יקדישנה כיני מתניתא כל מתנה שהיא בהערמה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת אינה מתנה:
גמ' ומה תקנתן. שלא יהו אסורין:
מעשה לסתור. לא לסתור ממש קאמר דהכא שאני דאמר ליה והינן לפניך אלא הכי פריך כיון דמעיקרא תנא שרי היכי מייתי עובדא דאסור דאורחיה דתנא למיתני מעשה לסיועיה למאי דתנא ברישא:
ואם הוכיח סופו על תחלתו. שהוכיח סוף דבריו על תחלתן שאינן אלא הערמה וכגון מתנת בית חורון דאסיק למילתיה ואמר והינן לפניך אבל כל שלא אמר בפירוש אע"פ שהענין מוכיח בעצמו דלא יהיב ליה אלא כי היכי דליתהני מודר אפ"ה הויא מתנה:
לא שנו אלא דאמר ליה והינן לפניך. דהוי תנאי גמור אבל א"ל ויבא אבא מדעתך הוא דאמר ליה דלאו תנאה הוא ומתנה גמורה היא אלא דאי בעי עביד הכי וכדאמרינן בפיו"ט (ביצה כ.) בההוא דאמר הבו ד' מאה זוזי לפלניא ולנסיב ברתאי דאמר רבא ד' מאה זוזי שקיל ברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב:
ל"א אמרי לה אמר רבא לא תימא טעמא דא"ל והינן לפניך הוא דאסור אלא אפילו יבא אבא ויאכל אסור מ"ט סעודתו מוכחת עליו. דנהי דבעלמא ויבא לאו תנאי הוא הכא שאני משום דאנן סהדי שאין אדם מכין סעודה לנשואי בנו ונותנה לאחר הלכך סעודתו מוכחת עליו דמאי דאמר ויבא אבא לתנאי גמור קאמר מיהו כתב הרשב"א ז"ל דדוקא כשאמר כן בשעת מתנה אבל לאחר מכן לא כיון דבשעת מתנה לא אמר מידי אבל הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל כתב (בפ"ז מהל' נדרים הל' טו) דאפי' לאחר שעה אסור ואינה מתנה:
תוספות
עריכהרחבה ומרחץ ובית הכנסת. אתיא כרבנן דאסרו בחצר דאין ברירה:
אסור ברחבה ובבית הכנסת. יש לדקדק לכאורה משמע דאתי' כרבנן דאמרי אין ברירה ולא אמר האי בדידיה קמהלך כמו בחצר לרבי אליעזר ובפרק בתרא דביצה (דף לט.) גבי בור דמתניתין דעולי בבל קבעי למימר דמתני' דהכא אית ליה ברירה ולכך מותר בבור משום דהאי בדידיה קממלא והאי בדידיה קממלא ואם כן אמאי אסור בבית הכנסת ובדברים של אותה העיר ויש לחלק [בממלא] מים מן הבור בהא סבר תנא דיש ברירה בהא שהוא מסלקו מחלק חבירו אבל להשתמש או להכנס בדבר שחבירו שותף ודאי לית להו ברירה וה"ה דהוי מצי למיתני דשניהן מותרין למלאות מבור שבעיר בפרק הדר (עירובין מה:) עוד נראה להר"ר שמואל מאויר"א ז"ל דסוגיא דהתם סברה כסברא דריש פירקין דרבנן סברי שפיר דיש ברירה ולא אסרו אלא (בברירה) משום קנסא ודווקא בדברים של אותה העיר אבל בדברים של עולי בבל לא רצו לקנוס לפי שהוא לכל העולם:
והתיבה. ארון שנותנין בו ס"ת:
והספרים. היו רגילין לקנות ספרים משל צבור ללמוד בהם בני העיר:
והכותב חלקו לנשיא. מפרש בגמרא דה"ק כיצד תקנתם יכתבו חלקם לנשיא והא דלעיל גבי חצר לא קאמר הך תקנתא דחצר שהיא מיוחדת ממש אין תקנה לתת אותה לנשיא אבל הכא דמעיקרא נמי אין כל הדברים הללו מיוחדים להם לא יפסידו אם יכתבו חלקם לנשיא שגם אחר כך יכולין לילך וליהנות שהנשיא לא יקפיד עליהן כיון שגם לו אינה מיוחדת שהרי היא לכל בני העיר ולנשיא לאו דווקא ה"ה אם לאחד מבני העיר אלא לרווחא דמילתא נקט כדמוכח לקמן לא דברו חכמים אלא בהווה והטעם לפי שחולקים כבוד לנשיא א"נ כיון שאנו מתחילים לעשות תקנה בחלק זה יש לנו לעשות התקנה הטובה שנוכל ואם נתקן שיתנוהו לאחד מבני העיר שגם הוא ידיר אחד מחבירו הנאה אבל הנשיא אינו רגיל להדיר ולהקפיד על ישראל:
אין צריך לקנות. דאלים כחו ולכך תיקנו שיכתוב לנשיא דאין צריך לקנות שאם יתקנו לכתוב לאחר פעמים ישכחו לזכות ואתי לידי תקלה:
שכבר כתבו אביהם. כלומר זכותם כתבו לנשיא מדורות הראשונים:
כל מתנה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה. כלומר שאם הקדישה בעודה בידו אינה מקודשת אינה מתנה גם לשאר מינים ואסור אביו ליכנס בחצר וא"ת והא אמר מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה וי"ל דהתם כל כמה דלא החזיר הוי מתנה גמורה לכל מה שירצה אבל הכא אין בידו להקנותה לשום אדם דלא נתנה אלא כדי שיאכל אביו:
אמאי מיתסר. בשביל שכתב חלקו לנשיא:
עמדו אבותיהם. ראשי בית אבות שלהם והכריחום שיכתבו חלקיהם לנשיא:
מעשה לסתור. דעד השתא לא חזינן מתנה גרועה:
ואם הוכיח סופו על תחילתו. פירוש סוף דיבורו כגון שסיים ואינם לפניך אלא כדי שיאכל פלוני אבל אמר ליה והם לפניך שיבא אביו מדעתו קאמר ליה:
סעודתו מוכיח עליו. שלא היה בדעתו ליתן כ"א שיבא אביו:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק ה (עריכה)
יד א ב ג ד מיי' פ"ז מהל' נדרים ה"ב וה"ג, סמג לאוין רמב, טוש"ע יו"ד סי' רכד:
ראשונים נוספים
והבאר שבאמצע הדרך. שבין בבל לארץ ישראל ומצאוהו עולי גולה:
הרחבה והשווקים. שבעיר:
והתיבה. שנותנין בה ספרים:
והספרים. שקנאום בני העיר ללמוד בהם:
והכותב חלקו לנשיא. בגמרא מפרש:
אלא שהכותב לנשיא אין צריך לזכות. מפני כבודו של נשיא תקנו שיקנה בלא קנין בדבר זה:
ואין לו מה יאכל. לעיל (דף מג.) קתני היה מהלך בדרך והכא קא משמע לן דאפילו בעיר אם אין לו מה יאכל מותר:
כל מתנה. שלא נגמרה שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה ויש ספרים גרסי שאם הקדישה מקודשת וה"פ שאינה מתנה לענין זה שאם הקדישה מקודשת אינה מתנה:
גמ' אמאי מיתסר. המודר כיון שהמדיר כתב חלקו לנשיא:
מעשה לסתור. מעיקרא תנא דשרי והדר מייתי עובדא דאסור:
ואם הוכיח סופו על תחילתו. שלא היתה מתנה גמורה אסור:
אבל אמר לו והן לפניך שיבא אבא מדעתו הוא דא"ל. תלה הדבר בו אם הוא רצונך פייס לאבא שיאכל עמך כי הכל שלך:
מתניתין: אמרו חכמים כל מתנה שאינה שאם הקדישה תהא מקודשת, אינה מתנה: ירושלמי: ר' ירמיה בעי, מעתה אין אדם נותן מתנה לחברו על מנת שלא יקדישנה לשמים, (היינו) [כיני _ לפי הירושלמי] מתניתין, כל מתנה שהוא כמתנת בית חורון שהיתה בהערמה, שאינו, שאם הקדישה תהא מקודשת, אינה מתנה, ובהאי טעמא דירושלמי נמי מתרצא לן מתנה על מנת להחזיר, ובדאמר ליה על מנת שתחזירהו לי, דקיימא לן שהוא מתנה, כדאיתא בריש פרק קמא דקדושין [ו, ב], ואף על גב דאסקה רב אשי בשלהי יש נוחלין [בבא בתרא קלז, ב], דאם הקדישו אינו קדוש.
גמרא: אמר רבא לא שנו אלא דאמר ליה הינן לפניך: כלומר ואם אתה חפץ יבא אבא, אי נמי מפייס אני שיבא אבא, ונראה לי דמהכא שמעינן, דהאומר לחברו הרי זה מכור לך, או נתון לך, ואתה תעשה כך אינו תנאי, אלא מדעתך קאמר ליה, דכל מי שאינו אומר בלשון תנאי אינו תנאי, והמתנה קיימת, והשאר אילו רצה יעשה ואי לא לא, וכההוא דאמר להו הבו ליה ארבעה מאה זוזי לפלוני ולינסוב ברתאי, דאמרינן ארבעה מאה זוזי יהבינן ליה, ברתיה אי בעי נסיב אי בעי לא נסיב, ואיתא [במסכת יום טוב פרק יום טוב] יום טוב שחל להיות ערב שבת [ביצה כ, א], וללישנא בתרא דרבא דאמר אפילו יבא אבא אסור, היינו משום דסעודתו מוכחת עליו במה שאמר משום תנאי גמור קאמר, ואף על גב דלא אמרו בלשון תנאי, והאי דינא נמי איכא למילף מהכא.
ופירוש סעודתו מוכחת עליו, פירשו המפרשים דכיון שהיא סעודה גדולה היא, מוכחת שאינו נותנת לזה אלא בהערמה ולא מתנה גמורה, וכן כתב הרמב"ם ז"ל. ואינו מחוור בעיני, דאם כן יש לנו לדעת איזו תקרא סעודה גדולה, ותיבעי אומדנא, ואין לך סעודה גדולה מההוא דאמר הבו ליה ארבעה מאה זוזי ולינסיב ברתאי, ואפילו הכי לא אמרינן מתנתו מוכחת דכי היכי דלינסוב ברתיה קאמר, וכי תימא בדוקא קא תנו ליה, כדאמרינן לקמן זמנין אמר ליה משום דסעודתו מונחת עליו, כלומר והוא הדין בעלמא וזמנין אמר ליה הא מני רבי אלעזר הוא דאמר ויתור אסור במודר הנאה.
אלא נראה לי דדוקא שאמר בשעת (מתנה) [המתנה _ לפי השי"מ] ויבא אבא ויאכל עמנו, כלומר סעודתו מוכחת עליו דיבא אבא ויאכל עמנו דקאמר לאו מדעתו קאמר ליה, אלא מחמת תנאי גמור, ונמצאת שאין מתנתו נגמרה לזה, אבל בנתן לו סתם, ואחר כך פירש ממנו שיקרא לאביו ויאכל עמהם מותר, דאפילו תאמר שאין כוונתו לתת לזה מתנה, אלא מפני שבטוח שיקרא לאביו אם יפייסנו, אפילו הכי מותר דמכל מקום מחמת כשנתן לו לזה מתנה גמורה, ואילו רצה המקבל אינו קורא לאביו, ואפילו הכי תהיה מתנתו קיימת וכיון שכן מותר, ותדע לך שהרי שנינו נותן לאחר משום מתנה, והלה מותר בה, ולא עוד אלא שחכמים הראו לו את הדרך כיצד הוא יכול להנות את המודר על ידי אמצעי, ואפילו שאין כונתו של מדיר לתת את שלו לזה האמצעי, אלא מפני שלבו בטוח שיתן למודר ואפילו הכי שרי, והכי נמי לא שנא, ולא אסרו אלא באומר בשעת המתנה, לפי שסעודתו מוכחת שזה שאמר מחמת תנאי קאמר. ותמהני על הרמב"ם ז"ל [שם] שאסר אפילו אמר לו כן לאחר המתנה, והאמת יורה דרכו.
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ה (עריכה)
ובית הכנסת אף על פי שייחדוהו לתפלה לא פקע רשותו ממנו וכגון שהמודרים או אבותיהם מורישיהם נתנו חלקם בהם אבל איניש מעלמא שלא היה לו ולא למורישיו חלק אינם יכולין לאוסרו.
רבי יהודה אומר אחד כותב לנשיא כו'. מילתא באפי נפשה קאמר ולא לחלוק בה אלא להשמיענו שהכותב לנשיא אינו צריך לזכות לו על ידי אחר וקונה בכתיבה גרידה שכך תקנו חכמים בשביל כבוד הנשיא. ודוקא בדבר של אותה העיר תקנו כדי שלא יאסרו זה על זה עשו תקנה זו והכותב להדיוט שכותב לו אנו נתנו בית הכנסת לפלוני צריך לזכות בקנין הראוי. לישנא אחרינא שהכותב בית הכנסת קנוי לפלוני צריך לזכות לו השטר ובנשיא אינו צריך כיון שכן כתב. שטה.
גמרא והכותב חלקו לנשיא אמאי מיתסר. כלומר פשיטא מאי אתא לאשמועינן דמה טעם היה לו לאוסרו והא אין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו וכיון דכבר כתובין לנשיא פשיטא דאינו יכול לאסור אמר ר' אלעזר הכי קאמר מאי תקנתן להנצל מן המדירים יכתוב לנשיא. הרא"ם ז"ל.
עמדו אבותיהם פירוש ראשי אבות שלהן והכריחום כולם שכתבו חלקם לנשיא. לישנא אחרינא ראו האבות המנהג ואמרו בנינו ידירו זה את זה ועמדו וכתבו וכו' אבל בעודם חיים לא היו צריכים ששלהם היה הכל ואין אחד יכול לאסור. שטה.
מתניתין המודר הנאה מחברו ואין לו מה יאכל כלומר והוא רוצה לההנותו. נותן לאחר לשום מתנה פירוש נותן מנכסיו. והלה מותר בה כלומר באותה מתנה משום דלאו נכסיו הוא וכגון דאמר נכסיך עלי או דאמר מדיר נכסי עליך דמכיון שנתנן לאחר מותר בהן וקא משמע לן דלית כאן הערמה. אמר לו אם שלי הם הרי הן מוקדשין לשמים פירוש רצה לעמוד על ידי הקדש זה על כונת הנותן אם נתנן לו במתנה בהערמה או במתנה גמורה. אמר לו ולא נתתי לך את שלי (אלא) שתקדישם לשמים כלומר שכבר פירש לו שאינן נתונין לפניו אלא לדבר זה בלבד שיבא אבא ויאכל עמהם בסעודה לא שתהא לו המתנה נתונה לו לחפץ אחר. אמר לו ולא נתת לי את שלך אלא שתהא אתה ואביך אוכלין ושותין ומתרצין זה לזה ויהא העון תלוי בראשי כלומר דמכיון דגלית אדעתך שאין מתנתך מתנה גמורה עדיין נכסיך הם ונמצא אביך אוכל על ידי דבר האסור לו. הרנב"י ז"ל.
כל מתנה שאינה וכו'. פירוש שאינה נגמרת. שאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה כלל וברשותו הוא. והא דאמרינן בפרק יש נוחלין דהנותן מתנה לחברו על מנת להחזירהו לו דהויא מתנה אף על פי שאינו יכול להקדישו דהא אמרינן התם דאם הקדישו לא אמר כלום דהא על מנת שתחזירהו לי קאמר מיהו אם הקדישו שאמר בעודה בידי תקדיש בעודה בידו מועלין בה אבל לעולם אינו יכול להקדישה שהרי צריך להשלים תנאו ולהחזיר דבר הראוי לו ואם הקדישו בעודה בידו הוי הקדש דהוי כמו שור זה יהא עולה לאחר שלשים חולין. שטה.
גמרא מעשה לסתור בתמיהא אין דרך התנא להביא מעשה לסתור דבריו הראשונים דמשמע שהמעשה נעשה שלא כדת ואם כן למה הביאו אין לו לשנות אם לא יחלוק תנא קודם לכן או יפרש בהדיא שהמעשה שלא ברצון חכמים נעשה. הוכיח סופו על תחלתו שלא היתה המתנה גמורה אסור וכו'. האי מוכיח סופו מודו כולי עלמא ואף על גב דפליגי בשילהי נוחלין בהכותב נכסיו לאחרים והיו בהם עבדים וכו' התם כדמפרש טעמא למאן דלית ליה הוכחה דאם איתא דלא בעי לה אמאי שתיק מעיקרא אבל הכא מה שלא פירש דעתו שברצונו לא היה מבחין המקבל מה היה בדעתו והוו דברים שהיו בלבו מתחלה כאלו פרשום הדברים שבלב דמוכחי נינהו. שטה.
אמר רבא לא שאנו אלא דאמר ליה הינן לפניך כלומר שהוא תנאי גמור אבל אמר ליה ויבא אבא ויאכל עמנו מדעתו הוא דאמר ליה כלומר אף על פי שהוא אמר זה בשעת המתנה לא תנאי הוא אלא מדעתו הוא דקאמר ליה כלומר ואם אתה חפץ יבא אבא אי נמי מפייס אני שיבא אבא. ונראה לי דמהכא שמעינן דהאומר לחבירו הרי זה מכור לך או נתון לך ואתה תעשה כך אינו תנאי אלא מדעתך קאמר ליה דכל מי שאינו אומר בלשון תנאי אינו תנאי והמתנה קיימת והשאר אלו רוצה יעשה ואי לא לא וכההוא דאמר להו הבו ליה ארבע מאה זוזי לפלניא ולינסוב ברתאי דאמרינן ארבע מאה זוזי יהבי' ליה ברתיה אי בעי נסיב ואי לא בעי לא נסיב. ואיתא ביום טוב פרק יום טוב שחל להיות ערב שבת. וללישנא בתרא דרבא דאמר אפילו יבא אבא אסור היינו משום דסעודתו מוכחת עליו במה שאמר תנאי גמור קאמר ואף על גב דלא אמרו בלשון תנאי והאי דינא נמי איכא למילף מהכא. ופירוש סעודתו מוכחת עליו פירשו המפרשים כיון שהיא סעודה גדולה היא מוכחת שאינה נותנה לזה אלא בהערמה ולא מתנה גמורה. וגם כן כתב הרמב"ם ז"ל.
ואינו מחוור בעיני דאם כן יש לנו לדעת איזו תקרא סעודה גדולה ותיבעי אומדנא ואין לך סעודה גדולה מההוא דאמר הבו לה ארבע מאה זוזי ולינסוב ברתאי ואפילו הכי לא אמרינן מתנתו מוכחת דכי היכי דלינסוב ברתיה קאמר. וכי תימא הכא שאני משום חומרא דנדרים הא ליתא דהא לקמן מדמינן לה לדעלמא והאי טעמא בדוקא קא תנו ליה וכדאמרינן לקמן זימנין אמר ליה משום דסעודתו מוכחת עליו כלומר והוא הדין בעלמא וזימנין אמר ליה הא מני רבי אליעזר היא דאמר ויתור אסור במודר הנאה.
אלא נראה לי דהכי פירושו סעודתו שעשה לבנו מוכחת עליו לפי שאין אדם טורח בסעודה ומפסידה לעשות לנשואי בנו ומפסידה מבנו ונותנה לאחרים. והא דאמר רבא דסעודתו מוכחת עליו נראה לי דדוקא שאמר בשעת המתנה ויבא אבא ויאכל עמנו כלומר סעודתו מוכחת עליו דיבא אבא ויאכל עמנו דקאמר לאו מדעתך קאמר ליה אלא מחמת תנאי גמור ונמצאת שאין מתנתו נגמרת לזה אבל בנותן לו סתם ואחר כך פייס ממנו שיקרא לאביו ושיאכל עמהם מותר דאפילו תאמר שאין כוונתו לתת לזה מתנה אלא מפני שהוא בטוח שיקרא לאביו אם יפייסנו אפילו הכי מותר דמכל מקום מחמת כן נתן לו לזה מתנה גמורה ואלו רצה המקבל אינו קורא לאביו ואפילו הכי תהיה מתנתו קיימת וכיון שכן מותר.
ותדע לך שהרי שנינו נותן לאחר משום מתנה והלא מותר בה ולא עוד אלא שחכמים הראו לו את הדרך כיצד הוא יכול לההנות את המודר על ידי אמצעי ואפילו שאין כוונתו של מדיר לתת את שלו לזה האמצעי אלא מפני שלבו בטוח שיתן למודר ואפילו הכי שרי והכא נמי לא שנא ולא אסרו אלא באומר בשעת המתנה לפי שסעודתו מוכחת שזה שאמר מחמת תנאי קאמר. ותמהני על הרמב"ם ז"ל שאסר אפילו אמר לו כן לאחר המתנה והאמת יורה דרכו. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרנב"י ז"ל: מאי טעמא סעודתו וכו'. ככתוב לעיל. ולא דמי להא דתנן לעיל נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה דהתם לא טרח בשום דבר אלא שנתן לחבירו מן המעות שבידו או מן הככר שבידו וליכא מדעם דמוכח דלא גמר ואקני. ואף על פי שנתכוון בזה לההנות את המודר מה בכך מכל מקום איהו גמר ואקני הואיל ואחר כמה טרחות שטרח נתנה לו. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה