כתובות נז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אירכס כתובתה אתו לקמיה דרב יוסף אמר להו הכי אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר' מאיר אבל חכמים אומרים משהא אדם את אשתו שתים ושלש שנים בלא כתובה אמר ליה אביי והא אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כרבי מאיר בגזירותיו אי הכי זיל כתוב לה כי אתא רב דימי אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת בתחלה אבל בסוף לדברי הכל אינה מוחלת ורבי יוחנן אמר בין בזו ובין בזו מחלוקת אמר רבי אבהו לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן דאנא ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי מאי בתחלה דקאמר רבי יהושע בן לוי תחלת חופה ומאי סוף סוף ביאה וכי קאמינא אנא בין בזו ובין בזו מחלוקת תחלת חופה וסוף חופה דהיא תחילת ביאה כי אתא רבין אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת לבסוף אבל בתחלה דברי הכל מוחלת ורבי יוחנן אמר בין בזו ובין בזו מחלוקת אמר רבי אבהו לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן דאנא ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי מאי לבסוף דאמר רבי יהושע בן לוי סוף חופה ומאי תחלה תחלת חופה וכי קאמינא אנא בין בזו בין בזו מחלוקת תחלת ביאה וסוף ביאה אמר רב פפא אי לאו דאמר רבי אבהו לדידי מיפרשא לי מיניה דרבי יוחנן דאנא ורבי יהושע בן לוי לא פלגינן אהדדי הוה אמינא רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי פליגי רב דימי ורבין לא פליגי מאי סוף דקאמר רבין סוף חופה ומאי תחלה דקאמר רב דימי תחלת ביאה מאי קמ"ל הא קמ"ל דפליגי תרי אמוראי אטעמא דנפשייהו ולא פליגי תרי אמוראי אליבא דחד אמורא:
מתני' נותנין לבתולה שנים עשר חודש משתבעה הבעל לפרנס את עצמה וכשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו ולאלמנה שלשים יום הגיע זמן ולא נישאו אוכלות משלו ואוכלות בתרומה רבי טרפון אומר נותנין לה הכל תרומה רבי עקיבא אומר מחצה חולין ומחצה תרומה היבם אינו מאכיל בתרומה עשתה ששה חדשים בפני הבעל וששה חדשים בפני היבם ואפילו כולן בפני הבעל חסר יום אחד בפני היבם או כולן בפני היבם חסר יום אחד בפני הבעל אינה אוכלת בתרומה זו משנה ראשונה בית דין של אחריהן אמרו
רש"י עריכה
אירכס כתובתה - שטר כתובתה:
זו דברי ר"מ - דאמר לעיל כל הפוחת לבתולה ממאתים ואפי' בתנאה והתנאי בטל קרי לה בעילת זנות משום דלא סמכא דעתה והכא נמי לר"מ הוא דאסור לשהות אשה שאבדה שטר כתובתה ואפי' אית לה דלא מפסדא בהכי דגביא בתנאי ב"ד מיהא לא סמכא דעתה דאמרה כי תבענא ליה אמר פרעתיך הלכך בעילת זנות היא:
אבל חכמים אומרים כו' - דלית לן למיחש משום מסמך דעתא דתיהוי בעילת זנות:
בגזירותיו - בדבר שהוא מחמיר על דבר תורה באיסור והיתר על ידי גזירת דבריהם:
אי הכי זיל כתוב לה - כתובה אחריתי והא דאמרינן לעיל (דף נא.) לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים ואוקמינן כר"מ התם במקום שאין כותבין כתובה דכולהו אתנאי קא סמכי אי נמי במקום שכותבין וגובה לר"מ מיהו בעילת זנות באיסור היא:
מחלוקת - דרבי יהודה ור' יוסי דאמר ר' יהודה על פה לאו תנאה הוא ור' יוסי סבר תנאה קיים:
בתחלה - מפרש לקמן תחלת מאי:
דברי הכל אינה מוחלת - שכבר זכתה ואמירתה לאו כלום אלא א"כ כתבה שובר התקבלתי:
תחלת חופה ומאי סוף סוף ביאה - וה"ק מתחלת חופה ועד סוף חופה פליגי בה רבי יהודה ור' יוסי אבל משבא עליה מודה ר' יוסי דאין בדבריו כלום:
וכי אמינא אנא בין בזו בין בזו מחלוקת - לאו אסוף דרבי יהושע קאמינא אלא אסוף חופה דהיא קודם ביאה:
אמר רב פפא אי לאו דאמר כו' - אנא לא הוה ניחא לי לפרושי מילתייהו הכי דרבי יוחנן ור' יהושע לא ליפלגו ורב דימי ורבין ניפלגו בדרבי יהושע אלא הכי הוה אמינא רבי יוחנן ור' יהושע בן לוי פליגי דאההוא סוף דקאמר רבי יהושע בן לוי דברי הכל אינה מוחלת אתא רבי יוחנן למימר אף בזו מחלוקת דרב דימי ורבין לא פליגי בדרבי יהושע והכי הוה מפרישנא לדרב דימי אמר רבי יהושע מחלוקת בתחלת ביאה דהיא סוף חופה אבל בסוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת ורבי יוחנן פליג עליה דאפילו בסוף ביאה נמי פליגי וכי אתא רבין אמר רבי יהושע בן לוי מחלוקת בסוף חופה והיא תחלת ביאה דקאמר נמי רב דימי אבל בתחלת חופה דברי הכל מוחלת אבל השתא דפריש רבי אבהו לדרב דימי דבין לרבי יוחנן ובין לרבי יהושע בן לוי פליגי רבי יוסי ורבי יהודה בתחלת חופה ובסוף חופה על כרחך פליגא דרבין אדרב דימי דהא אמר רבין בתחלת חופה ד"ה מוחלת:
מאי קמ"ל - בהא דאמר אי לאו דקאמר רבי אבהו כו' האמר רבי אבהו ואיהו לא בעי לאיפלוגי עליה ולמאי הלכתא אשמועינן דאי לא אמרה רבי אבהו הוה ניחא ליה לדידיה לפרושי בענין אחר:
הא קמ"ל - דהיכא דאשכחן אמוראי דפליגי אהדדי כל חד אליבא דנפשיה ותרי אמוראי אחריני דפליגי בפלוגתא דהנך אמוראי ואית לן לפרושי מילתא בתרי לישני חדא מינייהו מיפלגי תרי אמוראי אליבא דנפשייהו שכל אחד אומר סברא שלו כגון רבי יוחנן ורבי יהושע ואינך תרי אמוראי [אליבא דחד] לא מיפלגי אלא אמרי חדא מלתא וחדא מן לישנא מיפלגי תרי אמוראי אליבא דחד כגון רב דימי ורבין ומשויא מלתא דתרי אמוראי קמאי חדא מלתא שבקינן ההיא לישנא דמיפלגי תרי אמוראי אליבא דחד ונקטינן ההיא דמיפלגי תרי אמוראי אליבא דנפשייהו דכי פליגי תרי אליבא דחד מר אמר הכי אמר פלוני ומר אמר הכי אמר פלוני חד מינייהו משקר אבל כי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר כל חד אמר הכי מיסתבר טעמא אין כאן שקר כל חד וחד סברא דידיה קאמר מר יהיב טעמא להיתירא ומר יהיב טעמא לאיסורא מר מדמי מילתא למילתא הכי ומר מדמי ליה בעניינא אחרינא ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלהים חיים הם זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שינוי הדברים בשינוי מועט:
מתני' נותנין לבתולה - זמן לכניסתה לחופה מיום שתבעה הבעל לאחר שקידשה להזהירה על עסקי חופה להכין תכשיטיה:
לפרנס עצמה - בתכשיטין:
לפרנס עצמו - בצרכי סעודה וחופה:
ולאלמנה ל' יום - שאינה טורחת כל כך בתכשיטין שכבר יש בידה:
ולא נישאו - שהבעלים מעכבין ואיידי דתנא רישא בדידהי תנא סיפא נמי בדידהי:
ואוכלת בתרומה - אם כהן הוא והיא ישראלית שמשעה שקידשה אוכלת בתרומה מן התורה כדמפרש בגמרא ורבנן גזור עד השתא:
נותנין לה הכל תרומה - אם ירצה וכשיגיעו ימי טומאתה תמכרנה ותקח חולין:
מחצה חולין - לאכול בימי טומאתה:
היבם אינו מאכיל בתרומה - בעודה שומרת יבם וטעמא יליף בגמרא:
עשתה ששה חדשים בפני הבעל - מהנך שנים עשר חדש הקבועים לה משתבעה הבעל או אפילו כולם בפני הבעל ואחד בפני היבם אע"ג דרובא בפני הבעל סוף סוף לא נתחייב במזונותיה בחייו והוא הדין נמי אם נתחייב בחייו לא אכלה משמת דקניין הבעל פקע אלא דאי כולם בפני הבעל הוה אכלה מיהא בחייו:
או כולן בפני היבם - בגמרא פריך עלה למאי תניא:
זו משנה ראשונה - דמשהגיע זמן אוכלת בתרומה:
תוספות עריכה
שתים ושלש שנים. אין לדקדק כאן השתא שלש מותר שתים מיבעיא דדלמא שתים ושלש ואפי' טובא כדאמרי אינשי כדמשני בפרק מפנין (שבת קכז.) ואין להאריך כאן:
ולא פליגי תרי גברי אליבא דחד גברא. וא"ת ומאי נפקא מינה דהשתא נמי פליגי ר' יוחנן ור' יהושע ב"ל אליבא דחד תנא ומה לי תרי אמוראי אליבא דחד אמורא ומה לי אליבא דחד תנא וי"ל דאי פליגי ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי אליבא דחד תנא לא חיישינן דבסברא הוא דפליגי ולא טעו בשמועתם אבל אי פליגי רבין ורב דימי בדברי רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי שזה אומר כך אמר וזה אומר כך אמר אחד מהם טעה בשמועתו:
עין משפט ונר מצוה עריכה
מתוך: עין משפט ונר מצוה/כתובות/פרק ה (עריכה)
לג א מיי' פ"י מהלכ' אישות הלכ' י ופ"ד מהל' חובל הלכה יח, סמג עשין מח, טוש"ע אה"ע סי' סו סעיף ג וטוש"ע ח"מ סי' תכד סעיף י:
לד ב מיי' פ"י מהל' אישות הלכה יז, סמג שם, טוש"ע אה"ע סי' נו סעיף א:
לה ג מיי' שם הלכה יח, טוש"ע שם סעי' ב:
לו ד מיי' שם הלכה יז, טוש"ע שם סעי' א:
לז ה מיי' שם הלכ' יט, טוש"ע שם סעיף ג:
(ה) [מיי' פי"ב מהל' אישות הלכה יג]:
לח ו מיי' פ"ח מהל' תרומות הלכה ה:
ראשונים נוספים
חידושי הרשב"א
אמר ליה אביי והאמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כר' מאיר בגזרותיו, אמר ליה אי הכי זיל כתוב לה: וקיימא לן הכי מיהו דוקא בגזרותיו הוא דקיימא לן כותיה, ולומר שבעילתה בעילת זנות, ואלו רצה לקיימה כותב לה שטר כתובה של מאתים כדי שתהא דעתו סומכת. אלא מיהו אילו לא רצה לקיימה, אי נמי כשלא הספיק לכתוב לה כתובה אחרת, תנאו קיים. דהא ר' מאיר גופיה לא קאמר תנאו בטל אלא משום דסבירא ליה תרתי, חדא דכתובה דאורייתא, ועוד אחרת, שהמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל, אבל לדידן דקיימא לן דכתובה דרבנן, ועוד דאפילו בשל תורה בדבר של ממון תנאו קיים. הכי נמי היכא דאתני וכתבה לו תנאו קיים.
והרמב"ם ז"ל כתב (פי"ב מהל' אישות ה"ט), דכל זמן שהוא רוצה לקיימה תנאו בטל, לומר לך דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יתר משל תורה, וכן המוחלת או המוכרת כתובתה לבעלה בעומדת תחתיו, לפי זה יש לה עליו בתולה מאתים ואלמנה מנה.ולפי הדרך הראשון הכל מחול ומכור, אלא שאלו רצה לקיימה כותב לה כתובה אחרת מעיקר כתובתה, לבתולה מאתים ולאלמנה מנה.
הא דאמרינן אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת לכתחילה אבל לבסוף דברי הכל אינה מוחלת: פירש רש"י ז"ל: כי פליגי ר' יהודה ור' יוסי במתנה על פה, אבל משבא עליה מודה ר' יוסי דאין בדבריה כלום. ואינו מחוור, אלא מחלוקת ר' יהודה ור' מאיר דמתניתין קאמר. ובירושלמי (ה"ב) הא דבר קפרא על פלוגתא דמתניתין דר' מאיר ור' יהודה תני לה.
מחלוקת לבסוף, אבל לכתחילה דברי הכל מוחלת. וכל הפוחת לרבות תחלת ביאה אף על פי שהתנה עמה קודם ביאה, ומאי תחלה תחלת חופה, וכי קאמינא אנא בין בזו ובין בזו מחלוקת, בתחילת ביאה וסוף ביאה. כך היא גירסת הספרים.
וקשיא לי, דאם כן ודאי פליגי, דהא לר' יוחנן אפילו בתחילת חופה פליג ר' מאיר, וכדאמר ר' אבהו לההוא לישנא דרב דימי, דליכא למימר דלהאי לישנא הדר ביה ר' אבהו ממאי דאמר ארב דימי,וליכא נמי למימר דמאן דאמר דארבין אמרה, סבר, דאדרב דימי לא אמר ר' אבהו מידי והוה ליה כאיכא דאמרי, דהא לא משמע הכי, דאם איתא, אף דרב דימי ורבין נמי נימא לא פליגי, דמאן דאמר דרב דימי אמרה סבר דרבין לא אמר ולא מידי, ומאן דאמר דרבין אמרה סבר רב דימי לא אמר מידי.
עוד קשיא לי, דאפילו בסוף ביאה נמי פליגי, דלר' יהושע בן לוי משמע להאי לישנא דרבין בסוף ביאה מודה, ולא פליגי אלא בסוף חופה. אלא שבזו יש לומר דסוף חופה וכל שלמטה ממנה קאמר. והראב"ד ז"ל גריס, וכי קאמינא אנא בסוף חופה ותחלת חופה. וכל שכן דקשיא לי לגרסא זו, דבהדיא פליגי בתחלת חופה.
ולענין פסק הלכה, נראה מהלכות רבנו אלפסי ז"ל דקיימא לן כרב דימי דאמר דבין בתחלת בין בסוף מחלוקת, שלא כתב לא דברי רב דימי ולא דרבין אלא משנתינו כצורתה, לומר דכל הפוחת תנאו בטל. ואף על גב דתרי לישני נינהו ובדרבנן, וקיימא לן בעלמא כדברי המיקל (ע"ז ז, א). נראה דהכא משום דפשטה דמתניתין כרב דימי, עבדינן כוותיה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פי"ב מהל' אישות ה"ח), אי נמי, פסקו כר' יוחנן, דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי הלכה כר' יוחנן לדעת הגאונים ז"ל (בה"ג ריש ברכות, שו"ת הרשב"א ח"א סי' תסד בשם גאונים).
מתני': וכשם שנותנים לאשה כך נותנים לאיש לפרנס את עצמו: יש לפרש, נושא את הבתולה נותנים לו שנים עשר חדש, ונושא את האלמנה נותנים לו שלשים יום, ואין משגיחים בו בין שהוא בחור בין שהוא אלמון. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל, שכתב (פ"י מהל' אישות הי"ח) כשם שנותנים זמן לאשה משתבעה הבעל לפרנס את עצמה ואחר כך תנשא, כך נותנים לאיש זמן לפרנס את עצמו משתבעה האשה אותו, וכמה נותנים לו כמו שנותנים לה, אם שנים עשר חדש שנים עשר חדש אם שלשים יום שלשים יום. ויש לפרש, דלאלמון שלשים יום ולבחור שנים עשר חדש. וכן נראה מן הירושלמי, דגרסינן התם (בפרקין ה"ג): הוא אלמון והיא בתולה והוא בעי מיסב, יכולה היא מימר חיבתו עליו יתר מן הבחור, הוא בחור והיא אלמנה והיא בעיא מיסב, יכול הוא למימר חיבתה עלי יתר מן הבתולה.
והא דקתני במתניתין, ולאלמנה שלשים יום, פירש הראב"ד ז"ל: הני מילי אלמנה מן הנשואין שכבר פרנסה את עצמה מבעל ראשון, אבל נערה אלמנה מן האירוסין י"ב חדש, ונראין דבריו, אלא שאין אני מכיר בטעמו, דאי משום שכבר פרנסה מבעל ראשון, מי שנתאלמנה לאחר כמה שנשאת שכבר אבדה פרנסתה מאי איכא למימר.אלא טעמא דמלתא, משום דכל שנתאלמנה מן הנשואין מידע ידעה דלא משהו לה, ומעתה היא מפרנסת את עצמו כבוגרת שעברו עליה י"ב חדש בבגרותה, שאין נותנים לה אלא שלשים יום כאלמנה, ותרווייהו מדמינן להו בגמרא, אלמא חד טעמא אית להו.
ומיהו, אף על פי שנתקדשה תוך שנים עשר חדש לאלמנותה אין נותנים לה אלא שלשים יום לעולם, דלא קיימא לן כרב הונא דמדמינן לה לבוגרת לגמרי. ואף על גב דלבוגרת נותנין לה י"ב חדש, כדאיתא בגמרא, אלמנה כיון שנתאלמנה מן הנשואין בטל חינה ואינה מפרנסת עצמה כל כך, והיינו דנקט במתניתין אלמנה סתם, דאלמנה אין לה לעולם אלא שלשים יום, אבל נתאלמנה מן האירוסין אין חינה בטל כלל לא לכתובה ולא לפרנסה.
חידושי הריטב"א
זו דברי ר"מ: פי' רש"י ז"ל דאפילו דהיכא דתנאי בטל ואית לה עביד בעילת זנות ולדידיה נמי היכא דארכסה כתובתה אע"ג דאית לה כתובה עביד לה בעילתו בעילת זנות עד שיכתוב לה כתובה והא דתנן לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתיים ואלמנה מנה ואוקימנא כר"מ התם במקום שאין כותבים שכולן סמוכות על תנאי ב"ד אבל הכא שמקום שכותבים עד שיכתוב לה אבל חכמים אומרים משהא אדם את אשתו שנים וג' שנים בלא כתובה פירוש בלא שטר כתובה וקס"ד דזו לא ס"ל קאמר. אמר ליה אביי והאמר רב נחמן הלכה כר"מ בגזרותיו פי' רש"י ז"ל בדבר שהוא מחמיר על דברי תורה באיסור דבריהם ע"כ ותימא דלא שייך גזירותיו שהיו משום דבר אחר כההוא דמסכת יבמות דגזר קטנה ועקרה אטו גדולה הראוי לילד דעלה אתמר הא דשמואל וי"ל הכא נמי צד גזירה דאיכא דגזר הכא דתנאי בטל אטו היכי דתנאי קיים:
אמר ליה אי הכי זיל כתוב לה: ושמעינן מהכא דהלכה כר"מ בזו ומיהו נראה שאין הלכה כמותו אלא לענין מה שהוא בכלל גזירותיו שתהא בעילתו בעילת זנות אפי' היכי דאית לה כתובה אבל לענין הפחת מבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה שתנאי בטל אין הלכה כמותו ור"מ גופי' לא קאמר אלא משום דסבירא ליה כתובה דאורייתא וסבירא ליה דמתנה על מה שכתוב בתורה תנאי בטל (כר"מ) והמוכרת או המוחלת כתובתה לבעלה נראה ודאי דלר"מ אין לה כתובה שלא נחלק ר"מ אלא בכתיבת התקבלתי בתחלת ביאה [או בסוף] ביאה דהוה כתנאי אבל במוחלת לאחר זמן מרצון נפשה מודה ר"מ שמחילתה מחילה ושלא כדברי רש"י ז"ל ומיהו אנן לא קי"ל כר"מ ומכ"מ מודינן דאסור להשהותה בלא כתובה כר"מ והלכתא כמותו בגזירותיו דפסק הלכה כוותיה:
כי אתא רב דימי אמר ר"ש בן עזאי אמר רב יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת בתחלה אבל בסיף לד"ה אינו מחילה : פירוש רש"י ז"ל מחלוקת דרבי יוסי ורב יהודא דרבי יהודא אומר על פה תנאי בטל ורבי יוסי אומר דתנאי קיים בתחילת ביאה כדאמרינן לקמן דע"מ כן נכנסה לביאה מוחלת היא בלב שלם אבל בסוף ד"ה אינה מוחלת שהרי כבר זכתה בכתובה ואמירתה לאו כלום עד שתכתוב שובר התקבלתי וכן נראה מסוגיין דאפלוגת' דרבי יוסי ור' יהודא קאי דהא בלישנא דרבנן אמרינן אבל בתחלה ד"ה מוחלת וכן הגירסא בכל הספרים ואלו לר"מ אינה מוחלת בתחלה דמתני' דכל הפוחת סתמא ואפילו בפוחת מתחלה וכן ההיא דהאומר להאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה ומיהו זה שכתב רבינו ז"ל דבסוף אינה מוחלת לפי שכבר זכתה בכתובתה ואמירתה לאו כלום עד שתכתוב בשטר התקבלתי כלומר דאמירתה ותנאתה אינו כלום תמיה' מילתא היכי ס"ד דרבי יוחנן אמר בין בזו ובין בזו מחלוקת דלר' יוסי רשאה להתנו' באמירה במה שכבר זכתה [בכתובה כלומר [דלא] מהני תנאה אלא בתחלה זכי' ומכאן ואילך מחילה בעי אבל י"ל לפי שיטה זו דה"ק דמחלה ע"כ לא מהני לי' בסוף ביאה שכבר זכתה] ס' ואע"ג דבעלמא מחילה מהני באמירה הכא לא מהני דתקנתא דרבנן היא דאנן סהדי שלא מחלה בלב שלם (ורבינו ז"ל) [ורבי] אומר דבתחלה דברי הכל מוחלת באמיר' דתנאי ע"מ כן נכנס' וסמכ' דעתה ולא נחלק ר' יהודה אל' במתנ' עמה [בסוף] והיא מוחלת לו ור"מ פליג אפי' בההיא משו' דהוה כתנאי ואחרי' פירשו [דאמחלוק'] דר"מ ור' יהודה במוחלת בשובר התקבלתי קיימא וכן פירש בירושלמי ולרבי הא דתנן כל הפוחת לבתולה היינו דמוחלת לבסוף וההיא דהאומ' לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין לך עלי שאר כסות ועונה דתנאי בטל בתחלה לר"מ אמר לך [רבין] דבכתובה החמירו טפי א"נ דה"נ (כדרבנן דהרי ג"כ) בדרבין דברי הכל אינ' מוחל' אי נמי להאי פירוש [כול'] שקלי' וטרי' בכתובתה התקבלתי דשרי ר' יהודא ור"מ פליג עליה ומיהו לא פליג ר"מ אלא לכתחילה ומשום דסבירא ליה דבעילתו בעילת זנות אבל מודה הוא דמחילת' מחילה לענין שאין לה כתובה ורב [דימי] מחלוק' בתחלה ובה שרי ר' יהודא אבל בסוף דברי הכל אינה מוחלת [לכתחילה] ואם עשתה כן בעילתו בעילת זנות ולא סמכא דעתא כסבורה שמואס בנשואין ודעתו לגרשה ורבין אומר מחלוקת בסוף אבל בתחלה ד"ה מוחלת [בכתיבת שובר] ואין בעילתו בעילת זנות דאדעתא דהכי עיילה ומיהו כתובה יש לה דהוה כתנאי כיון דבתחלה היה [ונכון] הוא זה:
גרסת רש"י ז"ל מאי בתחלה תחילת חופה לאו דוקא דה"ה לסוף חופה דהא פירש ולבסוף היינו סוף ביאה וכו' ושלשה זמנים תחלת חופה דהיינו בשעת כניסתה לחופה וסוף חופה דהיינו תחלת ביאה שזהו לאחר כניסת לחופה וקודם שתבעל וסוף ביאה שהוא אחר שנבעלה ותחילה וסוף לאו דוקא אלא כאלו אמר קודם ואחר ביאה:
אמר רב פפא אי לא דאמר רב אבהו לדידי מפרשי לי מיניה וכו' רבי יוחנן וריב"ל פליגי ורב דימי ורבין לא פליגי : פירוש אבל כיון דאנן סהדי דרבי אבוהו כר' יהושע בן לוי ור' יוחנן פליגי ע"כ אית לן למימ' דרב דימי ורבין פליגי הרי לדברי הכל בתחלה ודברי הכל בסוף אינו מחלוקת ולא אפשר דפליגי תנאי אלא בחדא מלתא ומאי בין בזו ובין בזו מחלוקת דאמר ר' יוחנן אע"כ מחלוקת והודאה בסוף ביאה ולרבין כן בתחלת ביאה וכן בסוף ביאה מחלוקת והודאה בתחילת ביאה הוה אמינא ר' יוחנן וריב"ל פליגי רב דימי ורבין לא פליגי פירוש ותחלת דאמר רב דימי תחלת ולסוף סוף ביאה ולרבין תחלה תחלת ביאה וסוף סוף חופה דהיינו דתחלת ביאה וי"ג לעיל על דבר כי אתא רבין וכן אמר ר' אבהו לדידי מפרשא לי מיניה דר' יוחנן דאנא וריב"ל לא פליגי ומאי תחלה תחלת חופה וסוף סוף חופה וכדאוקימנ' אנא בין בזו ובין בזו מחלוק' בתחלת ביאה וסוף ואיכא למידק דא"כ ודאי פליגי ר' יוחנן ור' יהושע דהא לישנא דרב דימי אסהיד רבי אבהו גופיה לשמיה דר' יוחנן דלר' פליגי דתחלת ביאה חופה ואלו ה"ק בתחלת חופה מודה ואיכא למימר למאן דמתני האי לישנא דר' סבר דלא כר' אבוהו לההי' לישנא דאמרן על לישנא דרב דימי א"נ דהדר בית מההיא סברא א"נ שמא דרבין ורב דימי לא פליגי ומאן דמתני הא לא מתני הא דרב דימי כלל וס"ל כאיכא דאמרי. וי"ל דהא ליתא דהתם אורחא כרבי' ורב דימי לא פליגי אליב' דרבנן מר אמר הכי ומר אמר הכי אמר אבל הני תרי לישנא דר' אבוהו לא אפשר לא תאמרו תרווייהו דא"כ קשה אדר' אבוהו. ולענין פסק למאן דמפרש האי סוגיא על המחלוקת ר"מ ור' יהודא דאי לא מסקי מיניה מידי לענין ממונא ותו דאנן כר' יוסף קי"ל לענין ממונא ולענין אסורה נראין הדברים דהלכה כרב דימי ואפילו בתחלה אסורה למחול כר"מ ואתיא מתני' כפשטה ואפילו בתחלת חופה וכך נראה מדברי הרי"ף ז"ל שהביא משנתינו כצורתה ולדברי רש"י ז"ל שהוא מפרש הסוגיא של מחלוקת ר' יוסי ור' יהודא לענין תנאי אם הוא קיים או לא הלכה כרבין והלכה כרב יוסף בין בתחל' ובין בסוף תנאי קייים וכדקתני סתמא הוא דאלו לרב דימי לא אמרינן ר' יוסי בסוף ביאה ויש בשמועה זו כמה פירושים וגלגולים ומה שנראה בעיני שהוא מחוור שכתבתי:
מאי קמ"ל רב פפא : כלומר דמאי האי דקאמר אי לאו דאמר רבי אבוהו הוה אמינא האי דהא מ"מ סבר' אמרה רבי אבוה ומהדרינן דנפקא מינה לעלמא דכל כה"ג טפי אית לן למימר דפליגי אמוראי גופייהו אליבא דנפשייהו מלמימר דפליגי אמוראי אליבא דטפי שייך לומר דפליגי ר' יוחנן ור' יהושיע בן לוי גופייהו שזה אמר מה שנראה לו לפי דעתו ולא משקר חד מינייהו אלא אלו ואלו דברי אלקים חיים אבל כשאנו אומרים שהתלמידים חולקים בדברי רבותינו זה אומר כך וזה אומר כן נראה דחד מינייהו משקר או לא קבלתו והא ליכא למימר כל היכא דאפשר בה פירש רש"י ז"ל ואע"ג דהא פליגי ר' יוחנן ור' יהושע אליבא דתנאי במאי פליגי התם נמי בסברא פליגי שהרי לא למדו מן התנאים ולא קבלו מהם אלא שאמר כל אחד מאלו האמוראים מה שנראה לו שהוא אמת דנחלקו התנאים:
מתניתין נותנין לבתולה שנים עשר חודש ולאלמנה שלשים יום משתבעה הבעל לפרנס את עצמה ומסקינן בגמרא בין היא ובין היא יכולין לעכב בדבר ולא חשיב מרד ומתניתין בשלא קבעו זמן [לנשואין בשע' שידוכין שאם קבעו] זמן מחלו ומאן דעב' מאותו זמן ואילך מורד הוא וכותבין אגרת מרד למ"ד שכותבין אגרת א' על הארוס':
וכשם שנותני' לאשה כך נותני' לאיש: י"מ שהנושא את הבתול' נותנין לו י"ב חודש אפי' נושא הבתול' את אלמן והנושא אלמנה נותנין לו ל' יום אפי' הוא בחור וכ"כ הרמב"ם ז"ל אבל יש שפירש שאם הוא בחור נותנים לו י"ב חודש אפי' נושא לאלמנה ואם הוא אלמן שלשים יום ואפי' נושא בתולה והכי אי' בירושלמי:
אוכלת משלו: פירוש שאוכלת וחייב במזונותי' וה"ה בכסותה ופרנסה כאלו נכנסה לחופה והוא ג"כ זוכה במציאתה ומעשה ידיה ומסתברא שאינו יושבת כן ע"כ ויכולה לכופו שיכניס או יפטור:
פסקי הרי"ד
אחתא דרמי בר פפא הוה נסיבא ליה לרב אויא. אירכס כתובתה אתא לקמיה דר"י א"ל מאי לשהויי. א"ל הכי אמר ר"י א"ש זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים משהא אדם את אשתו ב' ג' שנים בלא כתובה. פי' זו דברי ר"מ דאמר לעיל דבפחות מר' הוי בעילת זנות וכ"ש אי לית לה כתובה לגמרי דהא הוא דאמר אסור לאדם לשהות את אשתו שעה אחת בלא כתובה ואפילו בתנאה מ"ט דלא סמכא דעתא ואע"ג דקי"ל דאי לא כתב ככתוב דמי דתנאי ב"ד כמאן דנקט שטריה בידיה הוא אפ"ה לא סמכא דעתא ומש"ה אמר ר"מ דהוי בעילת זנות אבל חכמים דלא חיישי להכי מותר להשהותה בלא כתובה. א"ל אביי והאר"נ א"ש הלכה כר"מ בגזירותיו פי' בחומרותיו בדבר שהוא מחמיר בד"ת באיסור והיתר ע"י גזירת דבריהם:
א"ל א"ה זיל כתוב לה פי' כתובה אחריתי והא דתנן לעיל לא כתב לה כתובה בתולה גובה וכו'. ואוקימנא כר"מ התם במקום שאין כותבין כתובות דכלהו סמכי אתנאי ב"ד א"נ במקום שכותבין מיהו הבעילה באיסור הוא:
מתני' נותנין לבתולה י"ב חודש משתבעה הבעל לפרנס א"ע כשם שנותנים לאשה כך נותנים לאיש לפרנס א"ע ולאלמנה שלשים יום הגיע זמן ולא נשאו או שמתו בעליהן אוכלת משלו ואוכלת בתרומה ר"ט אומר נותנים לה הכל תרומה ר"ע אומר מחצה חולין ומחצה תרומה היבם אינו מאכיל בתרומה עשתה ו' חדשים בפני הבעל ו' חדשים בפני היבם ואפילו כלן בפני הבעל חסר יום א' או כלן בפני היבם אינה אוכלת בתרומה זו משנה ראשונה אבל ב"ד של אחריהן אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה. פי' נותנים לבתולה זמן מיום שתבעה הבעל לאחר שקידשה להזהירה על עסקי חופה ולזמן תכשיטיה לפרנס א"ע בתכשיטין ואם הגיע זמן זה ואינה חפיצה להנשא הויא לה מורדת לפחות לה כתובתה כדאמרינן לקמן (דף ס"ד) כותבין אגרת מרד על ארוסה א' ארוסה ואחת נשואה דאלמא ארוסה נמי דין מורדת יש לה:
כשם שנותנים וכו'. לפרנס א"ע בצרכי חופה. ולאלמנה שאינה טורחת כ"כ בתכשיטין שכבר יש בידה הכל ל' יום:
הגיע זמן ולא נישאו. פי' שהבעלים מעכבים והם בחיים אוכלת משלו ואוכלת בתרומה (א"ר חייא) [אם היא] בת ישראל נשאת לכהן שמשעה שקדשה אוכלת בתרומה מה"ת ומדרבנן הוא דגזור כדאמרינן לקמן ובהגיע הזמן ולא נשאו אכלה או אם הגיע הזמן ומתו בעליהן אוכלת משלו מן היורשים וגם אוכלת בתרומה וגם אם היא זקוקה ליבם אוכלת בתרומה שכ"ז שנתחייב הבעל במזונותי' ואוכלת כגון תרומה היבם. ר"ט וכו' ור"ע אומר מחצה וכו'. כדי שתאכל בימי טומאתה. היבם אינו מאכיל בתרומה אהגיע זמן קאי שאע"פ שנתנו לו זמן לכנוס והגיע הזמן ולא כנס אינו מאכיל בתרומה כיון דלא אכלה בחיי בעלה כדמפרש טעמא לקמן מוכהן כי יקנה נפש קנין כספו והאי כסף אחיו הוא אבל משכנסה הרי היא כאשתו לכל דבר דכתיב ולקחה לו לאשה כדאמרינן ביבמות דקניא בביאה וכי היכי דקידושי ביאה מאכילין בתרומה דאיתקש הוויות להדדי. כך מאכילין ביבמה:
עשתה ששה חדשים בפני הבעל מהנך י"ב חודש הקבועים לה משתבעה הבעל או אפילו כלם בפני הבעל חסר יום א' לפני היבם כיון דאכתי לא אכלה בחיי בעלה אין היבם מאכילה אבל אי עשתה כולן בפני הבעל דאכלה בחייו ה"נ היבם מאכילה דהיבם במקום בעל קיימי:
או כלן בפני היבם נפרש לקמן. זו משנה ראשונה דמשהגיע זמן אוכלת בתרומה אבל ב"ד וכו'. כדמפרש טעמא לקמן משום גזירה דעולא:
שיטה מקובצת
הא דאמרינן זו דברי ר"מ כלומר דסבר אף על פי שתנאי בטל ואית לה כיון דלא סמכה דעתה בעילת זנות היא וכ"ש בזו שאבדה כתובתה שאם יבעול בעילת זנות היא דסברה השתא דמפיק לה וטעין פרעתיה ואיפסיקא הלכתא כר' מאיר בגזרותיו דהיינו בהא דבעי למסמך דעתא דאיתתא אבל בהא דקאמר כתובה דאורייתא ודאי לא קי"ל כותיה דהא א"נ דאורייתא בשל ממון קיים ואפי' נמי במאי דקאמר תנאו בטל לא קי"ל כותיה ולא כר' יהודה אלא תנאי קיים ובעילתו בעילת זנות וזהו שכתב רבי' ז"ל משנתינו לא שתדקדק ממנה כל הפוחת ואפילו בתנאה ויש שאומר הלכה כר"מ ולאו מטעמיה דכתובה דאורייתא אלא משום דחכמים עשו חיזוק בה יותר משל תורה וזה דעת הרב ר' משה הספרדי שכתב תנאי בטל והוי יודע שלא אמרו תנאי בטל וקיים בין במוחלת כגון התקבלתי בין במתנה עליה בעל פה לפחות אלא כשדעתן שתהיה עומדת אח"כ עמו ומשמשתו הא כשרוצה לצאת בין בתחלה בין בסוף מחילתה קיימת כיון שלא ע"ד שתנשא לו במותר הכתובה עשו כן ובתוספות ז"ל משתבשין בזה שהוקשה להם מוחלת כתובתה לבעלה דבכולה תלמודא משמע דיכולה למחול והוא כמו שפירשתי שלא התנו להשאר תחתיו בשאר אלא מוחלת ותצא ותטול שאר הכתובה. הרמב"ן ז"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל תלמידו זו דברי ר"מ וכו'. פי' זו דברי ר"מ דקסבר דאלו היכא דאית לה אלא דלא סמכה דעתה הוי בעילת זנות וכיון שכן הא נמי דאע"ג דאית לה כיון דאירכסא לא סמכה דעתה והוי בב"ז אבל חכמים אומרים משהה וכו' עד א"ל אי הכי זיל כתוב לה וקי"ל כר' מאיר ומיהו דוקא בהא למימרא דכל המשהה אשתו בלא כתובה אפי' רק בלא שטר כתובה בב"ז ומשום דקי"ל הלכה כר"מ בגזרותיו אבל ודאי אית לן דמציא מחלה ואפי' בתנאה כר' יוסי דאמר רשאי דבהא פליגי רבי יוסי סבר דלא הוי בעילתו בעילת זנות ואפי' בתנאה יכולה למחול דר' יוסי בתרתי פליג ור' יהודה סבר בתנאה ודאי לא מציא מחלה אלא בתר הכי ובתר הכי יכלה מחלה ולא הורי בב"ז ור"מ סבר בתנאה לא יכלה מחלה ואפי' הכי אלו אתני בהדיא אע"ג דתנאי בטל הוי בב"ז משום דלא סמכה דעתה ור"מ לטעמיה דקסבר דמתנה עמש"ב תנאו בטל ואפי' בדבר שבממון והא ודאי קי"ל בעלמא דליתא להא דר"מ אלא כר' יהודה דאמר מעמש"ב בדבר שבממון תנאו קיים אלא דאכתי איכא פלוגתא דר' יהודה ור' יוסי דר' יהודה סבר דמתנה על דבריהם אפי' בדבר שבממון תנאו בטל ור' יוסי סבר תנאו קיים ואית לן למפסק כר' יוסי דקי"ל בעלמא דר' יוסי ורבי יהודה הלכה כר' יוסי אבל הרמב"ם פסק כר"מ דמסתבר ליה דהכא פסקינן ליה כר"מ לגמרי ולאו מטעמיה דאלו לר"מ סבר מעמש"ב תנאו בטל ואנן אית לן בדבר שבממון תנאו קיים אלא דרבנן עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ולשון ראשון נראה דהא לא פסקינן כר' מאיר הכא אלא משום כללא דקי"ל בעלמא הלכה כר' מאיר בגזרותיו. ע"כ:
וז"ל רש"י במהדורא קמא זו דברי ר"מ דאמר כל הפוחת לבתולה מק"ק הרי זו בב"ז וממילא שמעינן דכ"ש היכא דלית לה כתובה לגמרי דהא הוא דאמר אסור לו לאדם שישהא עם אשתו שעה אחת בלא כתובה משהה אדם עם אשתו לאחר שאבדה כתובתה. בגזרותיו בחומרותיו. ע"כ:
וז"ל הריטב"א ז"ל זו דברי ר"מ פרש"י ז"ל זו דברי ר"מ דאפילו היכא דתנאי בטל ואי"ל עביד בב"ז ולדידיה נמי הכא דאירכסא כתובה אע"ג דאית לה כתובה עביד בב"ז עד שיכתוב לה כתובה אחרת והא דתנן לא כתב לה כתובה בתולה גובה מאתים כו'. ואוקימנא לר"מ התם במקום שאין כותבין שכולן סומכות על תנאי ב"ד אבל הכא במקום שכותבין א"נ דהתם גובה קאמר ולעולם בב"ז במקום שכותבין מיהת עד שיכתוב לה אבל חכמים אומרים משהה וכו' בלא כתובה פי' בלא שטר כתובה וקסבר דזו ולא ס"ל קאמר. א"ל אביי והאמר רב נחמן הלכה כר"מ בגזרותיו פרש"י בדבר שהוא מחמיר וכו' ותימא דלא שייך לשון גזרותיו אלא בדבר שהוא משום גזרת דבר אחר כההיא מסכת יבמות דגזר קטנה ועקרה אטו גדולה וראויה לילד דעלה איתמר הא דשמואל. ויש לומר דהכא נמי צד גזירה איכא קצת דגזר היכא דתנאו בטל אטו היכא דתנאו קיים א"ל אי הכי כתוב לה ושמעינן מינה דהלכתא כר' מאיר בזו ומיהו נראה שאין הלכה כמותו אלא לענין מה שהוא מכלל גזרותיו שתהא בב"ז אפילו היכא דאית לה כתובה אבל לענין הפוחת לבתולה וכו' דקסבר שתנאו בטל אין הלכה כמותו דר"מ גופיה לא קאמר אלא משום דס"ל כתובה דאורייתא וס"ל דמעמש"ב תנאו בטל ואנן קי"ל דכתובה דרבנן ואע"ג דר' יהודה סבר דבדרבנן תנאו בטל. והמוכרת או המוחלת כתובתה לבעלה נראה ודאי שאפילו לר' מאיר אין לה כתובה שלא נחלק ר' מאיר אלא בכותבת התקבלתי בתחלת ביאה או בסוף ביאה והוי כתנאי אבל במוחלת לאחר זמן מרצון נפשה מודה ר' מאיר שמחילתה מחילה ושלא כדברי רש"י ז"ל ומיהו אנן לא קי"ל כר' מאיר מכל מקום מודינן דאסור לשהות בלא כתובה כר"מ שהלכה כמותו בגזרותיו כדפסיקא הלכתא הכא כותיה. ע"כ:
כי אתא רב דימי אמר ר' שמעון בן פזי וכו'. מחלוקת בתחילה כו' פרש"י ז"ל במהדורא קמא מחלוקת דר"מ ור' יהודה בתחלה כדמפרש לקמן בתחלת חופה לר' יהודה כיון דסמכה דעתה דמנסבא ליה אמנה לא הויא בעילתו של זנות אבל לבסוף לאחר שבא עליה דברי הכל אינה מוחלת דהואיל ובשעת ביאה סמכה דעתה אמאתים אלו מחלה נמצאת בעילתה למפרע של זנות דבההוא שעתא סמכה אמאתים כ"ש ע"כ. ובמהדורא בתרא לא פירש כן:
והריטב"א כתב וז"ל כי אתא רב דימי אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת בתחלה אבל בסוף דברי הכל אינה מוחלת פרש"י ז"ל מחלוקת ר' יוסי ור' יהודה דר' יהודה אמר דעל פה תנאו בטל ור' יוסי סבר תנאו קיים בתחלת ביאה כדאמרינן לקמן דכיון שעל מנת כן נכנסה לביאה מוחלת היא בלב שלם אבל בסוף דברי הכל אינה מוחלת שכבר זכתה בכתובה ואמירתה לאו כלום הוא עד שתכתוב שובר התקבלתי וכן נראה מסוגיין דאפלוגתא דר"י ור' יוסי קאי דהא בלישנא דדרבנן אמרינן אבל בתחלה ד"ה מוחלת וכן הגי' בכל הספרים ואלו לר"מ אינה מוחלת בתח-תה דמתני' דכל הפוחת לבתולה ממאתים סתמא היא ואפי' בפוחת מתחלה וכן ההיא דהאומר לאשה הרי את מקודשת ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה ומיהו מה שכתב רבינו ז"ל דבסוף אינה מוחלת לפי שכבר זכתה בכתובתה ואמירתה אינו כלום תמיה מלתא היכי ס"ד דר' יוחנן דאמר בין בזו בין בזו מחלוקת דלר' יוסי רשאי להתנות באמירה בסוף ביאה שכבר זכתה בכתובה כלומר לא מהני תנאה אלא בתחלת זכיה ומכאן ואילך מחילה בעי אבל יש לומר לפי שיטה זו דה"ק דמחילה ע"כ לא מהני ליה בסוף ביאה שכבר זכתה ואף על גב דבעלמא מחילה מהני באמירה הכא לא מהני בתקנתא דרבנן דאנן סהדי דלא מחלה בלב שלם ורבין אמר דבתחלתה דברי הכל מוחלת באמירה דתנאי שעל מנת כן נכנסה סמכה דעתה ולא נחלק ר' יהודה אלא במתנה עמה בסוף והיא מוחלת לו ור"מ פליג אפילו בההיא משום דהוי כתנאה ואחרים פירשו דאמחלוקת דר' מאיר ורבי יהודה במוחלת בשובר התקבלתי קיימינן וכן פירשו בירושלמי ולרבין הא דתנן כל הפוחת לבתולה היינו במוחלת בסוף וההיא דהאומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה דתנאו בטל בתחלה לר"מ אמר לך רבין דבכתובה החמירו טפי א"נ דה"נ בדרבין דברי הכל אינה מוחלת א"נ דלהאי פירושא כולה שקלא וטריא בכותבת התקבלתי דברי ר' יהודה ור"מ פליג עליה ומיהו לא פליג ר' מאיר אלא לכתחלה ומשום דסבירא ליה דבעילתו בעילת זנות אבל מודה הוא דמחילתה מחילה לענין שאין לה כתובה ורב דימי סבר מחלוקת בתחלה ובהא שרי ר' יהודה אבל בסוף דברי הכל אינה מוחלת לכתחלה ואם עשאה כן בעילתו בעילת זנות ולא סמכה דעתה כסבורה שמואס בנישואיה ודעתו לגרשה ורבין אמר מחלוקת לבסוף אבל בתחלה דברי הכל מוחלת בכתיבת שובר ואין בעילתה בעילת זנות דאדעתא דהכי עיילה ומיהו כתוב' יש לה דהו"ל כתנאה כיון דבתחל' היא. ונכון הוא זה. ע"כ:
מחלוקת לבסוף אבל לכתחלה דברי הכל מוחלת וכל הפוחת לרבות תחלת ביאה אע"פ שהתנה עמה קודם ביאה ומאי תחלה תחלת ביאה וכי קאמינא אנא דבין בזו ובין בזו מחלוקת בתחלת ביאה וסוף ביאה כך היא גירסת הספרים וקשיא לי דאם כן ודאי פליגי דהא לר' יוחנן אפילו בתחלת חופה פליג ר"מ וכדקאמר ר' אבהו גופיה לההוא לישנא דרב דימי דליכא למימר דלהאי לישנא הדר ביה ר' אבהו ממאי דאמר אדרב דימי וליכא נמי למימר דמאן דאמר דארבין אמרה סבר דאדרב דימי לא אמר ר' אבהו מידי והו"ל כאיכא דאמרי דהא לא משמע הכין דאם איתא אף דרב דימי ורבין נמי נימא לא פליגי דמ"ד דרב דימי אמרה סבר דרבין לא אמר ולא מידי ולמאן דאמר דרבין אמרה סבר רב דימי לא אמר מידי. עוד קשיא לי דאפי' בסוף ביאה נמי פליגי דלר' יהושע בן לוי משמע להאי לישנא דרבין בסוף ביאה מודה ולא פליגי אלא בסוף חופה אלא שבזו יש לומר בסוף חופה וכל שלמטה ממנה קאמר והראב"ד ז"ל גריס וכי קאמינא אנא בסוף חופה ותחלת חופה וכל שכן דקשיא לי לגירסא זו דבהדיא פליגי בתחלת חופה. הרשב"א ז"ל:
והריטב"א כתב וז"ל פרש"י מאי בתחלה דקאמר ר' יהושע תחלת ביאה ומאי סוף סוף ביאה ויש גורסין מאי בתחלה תחלת חופה ולפי גירסא זו תחלת חופה לאו דוקא דה"ה לסוף חופ' דהא פי' דלבסוף היינו סוף ביאה ושלשה זמנים תחלת חופה דהיינו בשעת כניסה לחופה וסוף חופה דהיינו תחלת ביאה שזהו לאחר שנכנסה לחופה קודם שתבעל וסוף ביאה זהו לאחר שנבעלה ותחלה וסוף לאו דוקא אלא כאלו אמר קודם ביאה ואחר ביאה. אמר רב פפא אי לאו דאמרה ר' אבהו לדידי מפרשא לי מיניה דר' יוחנן ור' יהושע לא פליגי וכו' פי' אבל כיון דאסהיד ר' אבהו דר' יהושע ור' יוחנן לא פליגי ע"כ אית לן למימר דרב דימי ורבין פליגי פי' דאי רבין ורב דימי לא פליגי הרי לדברי הכל בתחלה מוחלת ולדברי הכל בסוף אינה מוחלת ולא אפשר דפליגי תנאי אלא בחדא מילתא ואם כן מאי בין בזו ובין בזו מחלוקת דאמר רבי יוחנן אלא ע"כ רב דימי ורבין פליגי ולרב דימי בין בתחלת חופה ובין בסוף ביאה מחלוקת והודאה בסוף ביאה ולרבין בין בתחלת ביאה ובין בסוף ביאה מחלוקת וההודאה בתחלת חופה דהוה אמינא ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי פליגי רב דימי ורבין לא פליגי פי' ותחילה דאמר רב דימי תחלת ביאה ולבסוף סוף ביאה ולרבין תחילת חופה וסוף סוף חופה והיינו תחלת ביאה ויש גורסין לעיל על דברי כי אתא רבין וכו' אמר ר' אבהו לדידי מפרשא לי מיניה דר' יוחנן דאנא ור' יהושע בן לוי לא פלגינן ומאי תחילה תחילת חופה ומאי סוף סוף חופה וכי קאמינא אנא בין בזו בין בזו מחלוקת בתחילת ביאה וסוף ביאה ואיכא למידק דאם כן ודאי פליגי ר' יוחנן ור' יהושע דהא כלישנא דרב דימי אסהיד דר' אבהו גופיה משמיה דר' יוחנן דלר' יוחנן פליגי בתחלת חופה ואילו הכא קאמר דבתחלת חופה מודו ואיכא למימר דמאן דמתני האי לישנא דרבין סבר דלא אמר ר' אבהו לההיא דאמרינן על לישנא דרב דימי א"נ דהדר ביה מההיא סברא וכ"ת אם כן נימא דרבין ורב דימי לא פליגי ומאן דמתני הא לא מתני הא דרב דימי כלל והוה ליה כאיכא דאמרי ויש לומר דהא ודאי ליתא דהתם אורחא דרבין ורב דימי לאפלוגי אליבא דרבי יוחנן מדקאמר מר אמר הכי אמר ומר אמר הכי אמר אבל הני תרי לישני דר' אבהו לא איפשר דאיתמרו תרווייהו דאם כן קשיא דרבי אבהו אדרבי אבהו. ולענין פסק למאן דמפרש דהאי סוגיא על מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה לא מסקינן מינה מידי לענין ממונא ותו דאנן כר' יוסי קי"ל לענין ממונא ולענין איסורא נראין דברים שהלכה כרב דימי ואפי' בתחלה אסורה למחול כר"מ ואתיא מתני' דהפוחת כפשטיה ואפי' בתחלת חופה וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל שהביא משנתנו כצורתה ולדברי רש"י ז"ל שהוא מפרש הסוגיא על מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי לענין תנאה אם הוא קיים אם לאו. הלכתא כרבין ואתא הלכתא כר' יוסי דבין בתחלה ובין בסוף תנאו קיים כר' יוסי וכדקתני סתמא רשאי דאלו לרב דימי לא אמר כן ר' יוסי בסוף ביאה ויש בשמועה זו כמה פירושים וגלגולים ומה שנראה בעיני שהוא מחוור כתבתי. עכ"ל:
וז"ל הרא"ה ז"ל רבו של הריטב"א ה"ג וכן גירסת רבינו שלמה ז"ל כי אתא רב דימי אמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא מחלוקת לכתחלה אבל לבסוף דברי הכל אינה מוחלת ור' יוחנן אמר בין בזה ובין בזה מחלוקת ובאידך כי אתא רבין אמר רבי שמעון בן פזי אמר ר' יהושע וכו'. מחלוקת לבסוף אבל לכתחלה דברי הכל מוחלת ופרש"י ז"ל מחלוקת לכתחילה דרבי יוסי ורבי יהודה דר' יוסי סבר דיכולה למחול ע"פ אמירה בעלמא ורבי יהודה סבר דאינה יכולה למחול באמירה בעלמא אלא בכתיבה לכתחלה דאכי לא זכתה בכתובתה וכיון שכן יכולה להפקיע זכותה באמירה אבל לבסוף אחר שזכתה דברי הכל אינה יכולה למחול באמירה בעלמא אלא בכתיבה דמודה ר' יוסי בהא לר' יהודה ובאידך מחלוקת לבסוף אבל לכתחלה ד"ה מוחלת אפי' באמירה בעלמא. וזה הפירוש מתמיה דלא אשכחן שום דוכתא דשני לן בין דברים שבעל פה לדברים שבכתב ופלוגתא דרבי יוסי ור' יהודה לאו בהכי הוא כדפרישי' אלא דר' יוסי סבר דיכולה למחול בתנאי ורבי יהודה סבר דלא וכן מוכיח כל הסוגיא של מעלה כמו שכתבנו שלא כשיטת רש"י. ורבינו ר' אברהם אב ב"ד סובר כרבינו שלמה ז"ל ופי' אידך דרבין כוותיה והוסיף לנו תימה בדבריו שכתב בההיא דרב דימי אבל לבסוף דברי הכל אינה מוחלת משום דכיון דבעל אי מחלה בתר הכי לכ"ע הויא לה בעילתו בעילת זנות למפרע ולפי דבריו א"כ הא דאמרינן לעיל מוחלת כתובת' לבעלה יש לה כתובת בנין דכרין ויש לה מזונות שלא ברצון חכמים הוא וכל מה שבעל עד עכשיו בעילתו בעילת זנות. ותו קשיא לן בהא דרבין היכי קאמר דלכתחלה דברי הכל מוחלת והא אמרינן לעיל דלרבי יהודה בתנאי לא דקסבר חכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה ואע"פ שמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים הכא בדרבנן תנאו בטל אלמא דכ"ע לכתחילה חמיר לן מבסוף ומנא לן נמי לענין מחילה דאית לן למימר דכל לכתחילה חמיר מבסוף והיכי נימא הכא דלכתחילה דברי הכל מוחלת. ומתוך תשובת שאלה לרבינו האיי גאון ז"ל נראה שאין גירסת הספרים נכונה ואין לעמוד מתוך דבריו על גירסתו ומתוך הירושלמי נראה דגרסינן בדרבין מחלוקת לבסוף אבל לכתחלה דברי הכל אינה מוחלת אם איתא להאי גירסא אפשר לפרושי דרב דימי ה"ק מחלוקת לכתחלה כלומר בתחילת חופה וכדפירשה ר' אבהו משמיה דרבי יוחנן דבתחלת חופה קאמר דבהא פליג ר' מאיר ורבי יהודה דרבי מאיר סבר שאם מחלה בעילתו בעילת זנות לר' מאיר לא סגיא בלא"ה כלומר דלר' מאיר לעולם הויא בעילתו בעילת זנות ואפילו בתנאה דאית לה אלא דלא סמכה דעתה כל שכן בפיחת ממש דהויא לר' מאיר לעולם בעילתו בעילת זנות ורבי יהודה סבר דיכולה למחול ולא הוי בב"ז ולא בתנאי דאלו בתנאי אפי' רבי יהודה מודה דתנאו בטל ואית לה שכבר כתב לה כתובתה של מאתים וזכתה בה ואח"כ בתחלת חופה מחלה לו ולא בתנאי ובהא הוא דמודה רבי יהודה דיכולה למחול ולא הוי בב"ז ור"מ נמי מודה דיכולה למחול אלא דהויא בב"ז אבל בסוף דברי הכל אינה מוחלת כלומר בסוף שבעל כדפריש עלה ר' אבהו דברי הכל אינה מוחלת דמודה ר' יהודה בהא לרבי מאיר דאלו מחלה הוי בב"ז משום דכיון שכבר בעל תחלה על דעת כתובתה אלו בא לפחות לה אחר בעילתו לא סמכה דעתה ומירתתא סברה דילמא עיניו נתן בגירושין והוה ליה מה דבעיל מהשתא ואילך בעילת זנות דבשלמא כשמוחלת קודם בעילה אי אתי עלה סמכה דעתה במאי דאית לה בכתובה אבל אחר בעילה חוששת שמא אין המקח ערב עליו וסברה מאי האי דקמאי דהשתא בעי למפחת מן פורני ולא אמר מעיקרא ובהא מודה רבי יהודה דהוי בב"ז מה שבועל מכאן ואילך ורבי יוחנן אמר בין בזה ובין בזה מחלוקת כלומר בין בתחלת חופה וסוף חופה וכדפריש ר' אבהו בהדיא ובהא פליגי ר' מאיר ורבי יהודה דרבי מאיר סבר דאם מחלה בעילתו בעילת זנות ורבי יהודה סבר דלא הוי בעב"ז ולאו בתנאי אלא במחילה אחר שזכתה בכתובתה אבל מודה רבי יוחנן לריב"ל דמודה רבי יהודה דאחר שבעל אינה יכולה למחול שאלו מחלה בב"ז מכאן ולהבא ורבין אמר מחלוקת לבסוף דהיינו אחר בעילה דבהא פליגי רבי יהודה ורבי מאיר דר"מ סבר דודאי אחר שזכתה בו כיון דלאו בתנאה יכולה למחול אלא שאם מחלה בעילתו בעילת זנות ורבי יהודה סבר יכולה למחול ולא הוי בב"ז ופליגא אדרב דימי אבל לכתחלה דברי הכל אינה מוחלת כלומר לכתחלה כדפרי' בתחלת חופה כל היכא דלא בעל אינה מוחלת כלומר דברי הכל בין ר"מ בין רבי יהודה שאינה יכולה למחול שאין עיקר זכותה אלא אחר חופה וכיון שכן אלו מוחלת מתחלה קודם חופה אע"פ שכתב לה כתובה חשיב להו כתנאי ודכ"ע אית להו דאלו בתנאי תנאו בטל ורבי יוחנן אמר בין בזו ובין בזו מחלוקת כלומר בסוף ביאה ותחלת ביאה דבהא פליגי ר"מ ור' יהודה דר"מ סבר דאלו מחלה בעב"ז ור' יהודה סבר דמחלה ולא הויא בעב"ז ודכ"ע ודאי יכולה היא למחול בין בסוף ביאה בין בתחלת ביאה כיון דהויא אחר חופה שכבר זכתה בכתובתה ומודה ר' יוחנן לר' יהושע בן לוי דבתחלת חופה אינה יכולה למחול ואפי' לרבי יהודה אפי' אחר שכתב לה כתובתה דלא הוי תנאי מ"מ כיון שאין עיקר זכייתה אלא אחר חופה אלו מחלה מקמי הכי חשיב ליה כתנאי ודכ"ע בתנאי תנאו בטל והכי איתא בירושלמי בהדיא אמתני' דליכא פלוגתא אלא דר"מ ורבי יהודה בלחוד א"ר יוחנן לא אמר ר"י אלא בסוף אבל לכתחלה אף ר"י מודה כלומר לר"מ דהוא בר פלוגתיה במתני' דסבר אינה מוחלת שאינה יכולה למחול. איזהו בסוף ואיזהו בתחלה חברים בשם ר' יוחנן עד שלא בעל ומשבעל ר' זעירא בשם ר' יוחנן עד שלא כנס ומשכנס והרי זה מבואר כמו שפירשנו אמר רב פפא אי לאו דאמר ר' אבהו לדידי מפרשא וכו' כלומר ורב דימי הכי קאמר מחלוקת לכתחלה בתחלת ביאה אבל לבסוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת. ורבין אמר מחלוקת לבסוף בסוף חופה דהיינו תחילת ביאה אבל לכתחלה בתחילת חופה דברי הכל אינה מוחלת ואם איתא דרבין ורב דימי לא פליגי שלש דינין בדבר דבתחלת חופה דברי הכל אינה מוחלת כלומר אינה יכולה למחול דחשיב לה כתנאי ובתנאי דכולי עלמא תנאו בטל ואית לה. סוף חופה בהא פליגי ר' מאיר ור' יהודה ודכולי עלמא יכולה למחול ור' מאיר סבר דבעילתו בעילת זנות ור' יהודה סבר דלא הוה בעילתו בעילת זנות סוף ביאה בהא נמי אינה מוחלת ולאו למימרא שלא תהא יכולה למחול דהא ודאי יכולה היא אלא דאי מחלה בעילתו בעילת זנות. ופרכינן מאי קמ"ל דהא ודאי כיון דאמר ר' אבהו כותיה קי"ל ואמרינן דקמ"ל דפלגינן תרי אמוראי אדעתא דנפשייהו ולא פלגינן תרי אמוראי אדעתא דחד אמורא ונפקא לן מינה בעלמא ולענין הלכתא מסתברא דקי"ל כרבין וכלישנא דירושלמי דקאי כותיה ושמעינן מינה שאינה יכולה למחול בתחלת חופה ואע"פ שכבר נכתבה כתובתה וזכתה בה דחשבינן לה כתנאי אבל בתר הכי יכולה למחול ואע"ג דקי"ל כרבי מאיר דאמר בעילתו בעילת זנות איסורא הוא דעביד כי משהי לה אבל מאי נפקא לן מינה דאי מגרש לה מאי דמחלה אימחיל ולית לה כך נראה וצ"ת. ומיהו אליבא דרב אלפסי דסבר לה כר' יוסי דאמר רשאי ואפי' בתנאי לא נפקא לן מינה מידי והיינו דלא אייתי לה. עכ"ל הרא"ה ז"ל:
עוד כתב רש"י במהדורא קמא וז"ל לדידי מפרשא לי מיניה וכו'. דהכי אמר לי ר' יוחנן אנא ור' יהושע לא פליגי דמאי בתחלתה דקאמר ר' יהושע תחלת חופה וה"ה לתחלת ביאה דהיינו סוף חופה ודהוא פסיק ותני מחלוקת בתחלתה ומאי סוף סוף ביאה וכי קאמינא וכו' נמצאו שוין ר' יהושע ור' יוחנן בתחלת חופה וסוף חופה ומסתמא נמי דר' יוחנן סבר דבסוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת והכי נמי הוה מצי למימר מאי בתחלה דקאמר ר"י תחלת ביאה אלא דתו לא מתקיימת שפיר מלתא דרבין אי לאו דא"ר אבהו לדידי מפרשא לי וכו' פי' מאי בתחלה תחלת ביאה ומאי בסוף סוף ביאה הוה פרישנא האי בתחלה ובסוף בעיניינא אחרינא דר' יוחנן ורבי יהושע הוו פליגי ורב דימי ורבין לא פליגי דהכי מסתברא טפי כדמפרש לקמיה מאי קמ"ל וכו' והכי הוה פרישנא מלתיה דרב דימי מחלוקת בתחלת ביאה דהוא סוף חופה אבל סוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת ור' יוחנן אמר בין בתחלת ביאה בין בסוף ביאה מחלוקת והשתא נמי פליג ר' יוחנן ור' יהושע אבל השתא דפריש ר' אבהו תחלה וסוף דרב דימי תחלת חופה וסוף ביאה כל היכי דפרשת ליה למלתיה דרבין ודאי פליגי אדרב דימי דאי אמרת מחלוקת לבסוף סוף ביאה הא אמר רב דימי בסוף ביאה דברי הכל אינה מוחלת ואי אמרת מחלוקת לבסוף סוף חופה דהוא תחלת ביאה תינח הכא דהכי נמי קאמר רב דימי מחלוקת בתחלה לא שנא תחלת חופה ולא שנא תחלת ביאה כדאמרינן לעיל אליבא דרבי אבהו דמשוינן תחלת ביאה דרבי יוחנן ותחלת חופה דרב דימי בהדדי אבל בהא פליג רבין דקאמר אבל בתחלה דמשמע או תחלת חופה או תחלת ביאה. אבל ר' יוחנן ורבי יהושע לא פליגי כדקאמר ר' אבהו לעיל ובמלתיה דרבין נמי לא פליגי כי מעייינת בה מאי קמ"ל רב פפא דמפלגי' תרי אמוראי אטעמייהו כגון ר' יהושע ור' יוחנן דמר אמר הכי הוה מחלוקת ומר אמר הכי הוה מחלוקת ולא מפלגינן תרי אמוראי כגון רב דימי ורבין אליבא דר' יהושע בן לוי דודאי חד מינייהו משקר דכחד מינייהו אמר ר' יהושע ואידך משקר עכ"ל רש"י במהדורא קמא:
והריטב"א כתב עוד וז"ל מאי קמ"ל רב פפא כלומר דמאי האי דקאמר אי לאו דאמר ר' אבהו הוה אמינא דהא מ"מ כבר אמרה רבי אבהו ומהדרינן דנפקא מינה לעלמא דכל כה"ג טפי אית לן למימר דפליגי אמוראי גופייהו אליבא דנפשייהו מלמימר דפליגי אליבא דחד אמורא כלומר דטפי שייך לומר דפליגי רבי יוחנן ורבי יהושע גופייהו שזה אומר מה שנראה לו לפי דעתו וזה אומר מה שנראה לו לפי דעתו ולא תשקר חד מינייהו אלא אלו ואלו דברי אלקים חיים אבל כשאנו אומרים שהתלמידים חולקים בדברי רבותיהם זה אומר כך אמר וזה אומר כך אמר נראה דחד מינייהו משקר או שכח קבלתו והא ליכא למימר כל היכא דאפשר וכפרש"י ז"ל ואע"ג דהא פליגי ר' יוחנן ור' יהושע אליבא דתנאי התם נמי בסברא פליגי שהרי לא למדו מן התנאים ולא קבלו מהם אלא שאומר כל אחד מאלו האמוראים מה שנראה לו שהוא ראוי לומר שנחלקו התנאים. ע"כ:
מתני נותנין לבתולה שנים עשר חדש ולאלמנה שלשים יום משתבעה הבעל לפרנס את עצמה ואסיקנא בגמרא דבין הוא ובין היא יכולה לעכב ולא חשיב מרד ומתני' כשלא קבעו זמן לנשואין בשעת שדוכין שאם קבעו זמן מחלוקת ומאן דמעכב מאותו זמן ואילך מורד מוא וכותבין אגרת מרד למ"ד לקמן שכותבין אגרת מרד על ארוסה. הריטב"א ז"ל:
וכתב רש"י נותנין לבתולה. זמן לכניסתה לחופה מיום שתבעה הבעל לאחר שקדשה להזהירה על עסקי חופה להכין תכשיטיה ע"כ. פי' לפי' דהזמן שנותנין מתחיל מיום שתבעה הבעל לאחר שקדשה ולכך נותנין הזמן הזה כדי להזהירה על עסקי חופה להכין תכשיטיה ומיהו אין צריך שיפרש הבעל בתביעתו שתזהר להכין תכשיטיה רק שיתבענה לינשא והיא מעצמה תכין את עצמה והכי קתני מתני' נותנים לבתולה שנים עשר חודש מעת שתבעה הבעל ולכך צריך ליתן לה זמן זה כדי לפרנס עצמה. ולעיל בפרק נערה פרש"י פרנסה נדוניא והכא נמי לפרנס עצמה היינו בתכשיטין ולפרנס עצמו היינו בצרכי חופה ובמהדורא קמא פרש"י וז"ל נותנין לבתולה וכו' ונפקא מינה דאי לא בעי הבעל לאחר אירוסין להכניסה לחופה. לפרנס עצמה לזמן תכשיטין ומלבושים הראוים לה אלמנה אינה מתעסקת בתכשיטין לפיכך לא נתנו לה אלא ל' יום כך נותנין לאיש משתבעה היא ונ"מ שאם הגיע זמן ולא נשאו וכו'. ע"כ:
וכשם שנותנין לאשה כך נותנין לאיש לפרנס את עצמו יש לפרש נושא את הבתולה נותנין לה שנים עשר חדש ונושא את האלמנה נותנין לה שלשים יום ואין משגיחין בו בין שהוא בחור בין שהוא אלמן וכן נראה מדברי הרמב"ם שכתב שכשם שנותנין זמן לאשה משתבעה הבעל לפרנס את עצמה ואח"כ תנשא כך נותנין לאיש זמן לפרנס את עצמו משתבעה האשה וכמה נותנין לו כמו שנותנין לה אם י"ב חדש י"ב חדש אם שלשים יום שלשים יום ויש לפרש דלאלמן שלשים ולבחור י"ב חדש וכן נראה מן הירושלמי דגרסינן הוא אלמן והיא בתולה והוא בעי מיסב יכלא היא ממר אירתת עלי יתר מן הבחור הוא בחור והיא אלמנה והיא בעיא מיסב יכול הוא מימר אירתת עלי יתר מן הבתולה. הרשב"א ז"ל. וללישנא בתרא ה"ק כשם שנותנין לאשה פי' כשם שחלקו באשה בין בתולה לאלמנה כך חלקו באיש בין בחור לאלמן והלכך קשיא דה"ל לאקדומי ולאלמנה שלשים ולפי' הרמב"ם זלה"ה לא קשיא כולי האי ואפשר משום דזמן הבתולה שמעינן לה מקרא לכך תנייה באפי נפשה ולקמן בגמ' אכתוב עוד בזה בס"ד כנ"ל והר"ן ז"ל בפירושיו על ההלכות הכריע כפי' הרמב"ם ע"ש:
ולאלמנה שלשים יום פי' הראב"ד ז"ל הני מילי אלמנה מן הנשואין שכבר פרנסה את עצמה מבעל ראשון אבל נערה אלמנה מן האירוסין שנים עשר חדש ונראין דבריו אלא שאין אני מכיר בטעמו דאי משום שכבר פרנסה מבעל ראשון מי שנתאלמנה לאחר כמה שנשאת שכבר אבדה פרנסתה מאי איכא למימר אלא טעמא דמילתא משום דכל שנתאלמנה מן הנישואין מידע ידעה דלא משהו להו ומעתה היא מפרנסת את עצמה כבוגרת שעברו עליה י"ב חודש בבגרותה שאין נותנין לה אלא שלשים יום כאלמנה ותרווייהו מדמי' להו בגמרא אלמא חד טעמא אית להו ומיהו אע"פ שנתקדשה תוך שנים עשר חודש לאלמנותה אין נותנין לה אלא שלשים יום דלא קי"ל כרב הונא דמדמי לה לבוגרת ואע"ג דלבוגרת נותנין (לה) תוך י"ב חודש כדאיתא בגמרא אלמנה כיון דנתאלמנה מן הנשואין בטל חינה ואינה מפרנסת עצמה כל כך והיינו דנקט במתני' אלמנה סתם דאלמנה אין לה לעולם אלא שלשים יום אבל נתאלמנה מן הארוסין אין חינה בטל כלל לא לכתובה ולא לפרנסה. הרשב"א ז"ל. ורש"י במהדורא קמא כתב אלמנה אינה מתעסקת בתכשיטין לפיכך לא נתנו לה אלא שלשים יום ויש לפרשו כפירושו של הרשב"א ז"ל ומיהו במהדורא בתרא האריך עוד וכתב ולאלמנה כו' שכבר יש בידה והיינו כלשון הראב"ד ז"ל. ולא נשאו וכו' עיין בריש מכלתין:
אוכלת משלו פירוש שחייב במזונותיה וה"ה בכסותה ופרנסתה כאלו נכנסה לחופה והוא ג"כ זוכה במציאתה ומעשה ידיה ומסתברא שאינה יושבת כן ע"כ ויכולה לכופו שיכנוס או יפטור. הריטב"א ז"ל:
ואוכלת בתרומה פי' שיכולה לאכול תרומה דעד השתא לא יכלה למיכל אפי' ארוסתה רוצה ליתן לה דרבנן גזור הכין וכיון שכן ע"כ מיירי בבת ישראל לכהן דאי בבת כהן אמאי גזור והא ליכא משום משקה לאחיה ולאחיותיה ולא משום סמפון ומעתה הא דאמר אביי לקמן בגמרא מחלוקת בבת כהן לכהן וכו'. לא קאי אלא אפלוגתא דרבי טרפון ורבי עקיבא ופלוגתייהו דרבי טרפון ורבי עקיבא לא קיימא אמאי דקתני לעיל מיניה ואוכלת בתרומה אלא מלתא באפי נפשה קא אמרי דבבת כהן פליגי בה רבי טרפון ורבי עקיבא וכן פירש"י ז"ל אוכלת בתרומה. אם כהן הוא והיא ישראלית כו'. כנ"ל:
נותן לה הכל תרומה וא"ת א"כ לרבי טרפון לא תוכל להספיק מזונותיה כי לא יגיע דמי תרומה לחולין שהיא צריכה וי"ל דטעמא דרבי טרפון משום דבת כהן לכהן כשהיא ארוסה היא בבית אביה ויחליף לה אביה תרומה לחולין בימי טומאתה אבל הנשואה אינה בבית אביה. הרא"ש:
וז"ל רש"י במהדורא קמא נותן לה הכל תרומה ואם הוא רוצה נותן לה כל פרנסתה תרומה אם כהן הוא אע"פ שטורח היא לה שצריכה לשמור ולא תטמא ועוד שאם נטמאה אינה יכולה לאכול תרומה בימי טומאתה וצריכה לטרוח ולמכור בזול לכהן וליקח חולין מחצה חולין שתאכל בימי טומאתה וה"מ בארוסה אבל בנשואה דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה והכי אמרי' בגמ' רש"י במהדורא קמא שארית המשנה תתפרש לקמן בגמרא בס"ד:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה