מגילה י א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
יש אחריה היתר וקדושת ירושלים אין אחריה היתר:
גמ' א"ר יצחק שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה קסבר בית חוניו לאו בית ע"ז היא וקא סבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא דכתיב (דברים יב, ט) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה מנוחה זו שילה נחלה זו ירושלים מקיש נחלה למנוחה מה מנוחה יש אחריה היתר אף נחלה יש אחריה היתר אמרו ליה אמרת אמר להו לא אמר רבא האלהים אמרה וגמירנא לה מיניה ומ"ט קא הדר ביה משום קשיא דרב מרי דמותיב רב מרי קדושת שילה יש אחריה היתר קדושת ירושלים אין אחריה היתר ועוד תנן אמשבאו לירושלים נאסרו הבמות ולא היה להם עוד היתר והיא היתה לנחלה תנאי היא (דתניא) א"ר אליעזר שמעתי כשהיו בונין בהיכל עושין קלעים להיכל וקלעים לעזרה אלא שבהיכל בונין מבחוץ ובעזרה בונין מבפנים וא"ר יהושע בשמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית. אוכלין קדשי קדשים אע"פ שאין קלעים. קדשים קלים ומעשר שני אע"פ שאין חומה. גמפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא. מכלל דר"א סבר לא קידשה לעתיד לבוא א"ל רבינא לרב אשי ממאי דלמא דכולי עלמא קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא ומר מאי דשמיע ליה קאמר ומר מאי דשמיע ליה קאמר וכי תימא קלעים לר"א למה לי לצניעותא בעלמא אלא כי הני תנאי דתניא אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני הגולה מצאו את אלו וקידשום אבל הראשונות בטלו משבטלה הארץ אלמא קסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא ורמינהו אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי וכי אלו בלבד היו והלא כבר נאמר (דברים ג, ד) ששים עיר כל חבל ארגוב וכתיב (דברים ג, ה) כל אלה ערים בצורות חומה גבוהה אלא למה מנו חכמים את אלו שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקידשום קידשום
רש"י
עריכה
יש אחריה היתר - כשחרבה שילה הותרו הבמות כדאמרינן במס' זבחים (דף קיט.) כי לא באתם עד עתה אל המנוחה זו שילה שנחו מלכבוש ואל הנחלה זו ירושלים למה חלקן הכתוב כדי ליתן היתר בין זו לזו:
גמ' בית חוניו - מזבח חוניו בנו של שמעון הצדיק בנה במה במצרים לשם שמים כדאמרינן במס' מנחות (דף קט:):
קסבר כו' - דאיכא למאן דאמר התם שבנאה לשם ע"ז:
וקסבר קדושה - שנתקדשה ירושלים אינה קדושה לעולם ומשחרבה הותרו הבמות:
לעתיד לבא - כלומר משתחרב:
והיא היתה נחלה - האמור בפסוק אל המנוחה ואל הנחלה:
קלעים להיכל - קא סלקא דעתך במקום חומות היכל שיהא מזבח הבנוי בעזרה קרוי אשר פתח אהל מועד שאלמלא כן לא היו מקריבין עד שיגמר הבנין והם התחילו להקריב קרבנות משבאו שם בימי כורש כמו שכתוב בספר עזרא ועד עשרים ושנים שנה אחרי כן לא נגמר הבית בשנת שלש לדריוש האחרון:
בונין מבחוץ - שהיו הקלעים פרושים לפנים מעובי החומה שלא יכנסו הבונין לתוך ההיכל:
לאו מכלל דר' אליעזר - דבעי קלעים סבר לא קידשה לאחר חורבן לפיכך פירסו קלעים במקום בנין וחזרו וקידשו בתודות ובשיר כדאמר במס' שבועות (דף טז.):
ומר מאי דשמיע ליה קאמר - ולא משום צורך קדושה: וכי תימא כו':
את אלו - עיירות נמנו בפ' בתרא דערכין לענין בתי ערי חומה לומר שהיו מוקפות חומה מימות יהושע בן נון ואין שם יותר מתשעה:
ולמה מנאום - והלא הרבה היו שם והתם נמי תנן וכל כיוצא בהן:
ורמינהו - מסקנא דמילתיה הוא דאמר לעיל הני תנאי פליגי בקידשה ולא קידשה:
תוספות
עריכה
שמעתי שמקריבין בבית חוניו. קשיא היאך מקריבין שם בטומאה דהא גזרו טומאה על ארץ העמים ויש לומר דשמא לגבי הא לא גזרו חכמים טומאה כיון שמן התורה יכול להקריב:
ומאי טעמא הדר ביה משום קושיא דרב מרי. הקשה הר"ר חיים ומתחילה היכי אמר למילתיה וכי לא היה יודע המשנה והלא הן שגורות בפי כל ועוד קשיא כיון דתנאי היא אמאי הדר ביה לימא אנא דאמרי כמאן דאמר לא קדשה לכך נראה להר"ר חיים דכ"ע מודו דמשבאו לירושלים נאסרו הבמות ושוב לא היה להן היתר והני תנאי בהא פליגי דמאן דאמר לא קדשה סבר דאף במקומו של מזבח אין יכולין להקריב עכשיו ומאן דאמר קדשה סבר דבמקום מזבח מותר להקריב אבל לא בבמה:
דכולי עלמא קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא. הקשה רבינו תם אמאי לא מייתי ראיה דרבי אליעזר אית ליה בפ' קמא דחגיגה (דף ג: ושם) דלא קדשה לעתיד לבוא דקאמר התם מעשה ברבי יוסי בן דורמסקית ומסיק אמר ר' אליעזר כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית מה טעם משום דהרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל וקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא ותירץ רבינו תם דמה טעם דהתם גמרא הוא דקאמר לה ולאו מילתא דרבי אליעזר היא ותדע דהא במשנה דמסכת ידים (פ"ד משנה ג) דתניא מילתיה דרבי אליעזר לא תנא לה והכי פירושה מה טעם מעשרין משום דכי האי גוונא אשכחן בערי ישראל שהניחום עולי בבל מלקדש למאן דאמר לא קדשה כדי שיסמכו עליהן עניי ישראל בשביעית וכל שכן עמון ומואב שהן חוצה לארץ שהניחום עולי בבל מלקדש למאן דאמר לא קדש' והניחום לעניים דהא לא מיירי בעמון ומואב שטהרו בסיחון אלא מיירי באותן שהניחו ישראל בצאתם ממצרים ולא כבשום והכי נמי משמע במסכת ידים (ג"ז שם) דחשיב להו עם בבל ומצרים שהן חו"ל וההיא דחזקת הבתים (ב"ב דף לח.) דקאמר שלש ארצות לחזקה יהודה ועבר הירדן והגליל דמשמע דעמון ומואב שהיו בעבר הירדן היו מא"י מיירי בעמון ומואב שטהרו בסיחון ועוד הקשה ר"ת מהא דאמר במס' ביצה (דף ה: ושם) ובר"ה (דף לא:) כרם רבעי היה לו לרבי אליעזר ובקש להפקירו לעניים וא"כ משמע דאית ליה קדשה לעתיד לבוא ומשום שלא היה רוצה לטרוח להוליכו לירושלים היה מפקירו לעניים שיוליכו אותו ויאכלוהו שמה דאי סבר לא קדשה והיה צריך לפדותו כאותו שבחוצה לארץ שצריך לפדותו אמאי היה צריך להוליך לירושלים וגם מה היו העניים מרויחים אחרי שצריך לפדותו וי"ל משום דבראשונה כרם רבעי שבארץ ישראל היה צריך להוליכו לירושלים גם בקש ר' אליעזר להוליכו משום דכל דבר שנאסר במניין צריך מניין אחר להתירו ואהא מייתי לה בביצה (ג"ז שם) ומכל מקום העניים היו מרויחים במה שהיו יכולים לחללו בשוה פרוטה כדשמואל ונהי דשמואל לא אמר למלתיה אלא בדיעבד כדמשמע לישנא שחללו היינו דווקא בזמן שבית המקדש קיים אבל בזמן הזה לא ואפילו לכתחילה והכי נמי איתא בשאלתות דרב אחאי בפרשת קדושים תהיו (סוף סימן ק') ומברך על פדיון עובר לעשייתן וקלי ליה לדמי פדיוניה או ישליכם לנהר: [וע"ע תוס' ר"ה לא: ד"ה בקש]:
למה מנו חכמים את אלו. קשה אמאי מייתי הך ברייתא דלא מוכחא אלא דקדושה ראשונה לא בטלה והאיכא תנא דאית ליה בפ' הערל (יבמות דף פב:) דקדושה ראשונה ושניה יש להן הא שלישית אין להן דקדושה אחרונה לא בטלה וקדושת חוניו היתה לאחר קדושה שלישית ויש לומר דאפילו למאן דאמר קדושה אחרונה לא בטלה היינו דוקא לענין תרומה בזמן הזה אבל לכל מילי אחריני ודאי בטלה:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/מגילה/פרק א (עריכה)
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/מגילה/פרק א (עריכה)
ותניא כשמת עלי הכהן חרבה שילה ובאו לנוב וכשמת שמואל חרבה נוב ובאו לגבעון קדושת שילה יש אחריה היתר כלומר שרתה השכינה אחר חרבנה בנוב וגבעון ובירושלים. אבל משנבנה בית עולמים אין אחריו היתר במקום אחר לעולם.
א"ר יצחק שמעתי שמקריבין בבית חוניו ולאו בית ע"ז היא. וקדושת ירושלים יש אחריה היתר כו' ונדחו דבריו. ומעשה דחוניו מפורש בסוף מנחות. דבן שמעון הצדיק הוא וחלק על שמעי' אחיו כשעלה לכהונה גדולה נתקנא בו כו'. וברח והלך ובנה מזבח באלכסנדריא של מצרים. והקריב עליו קרבן כו'.
ואמרינן תנאי היא. כלומר יש תנא שאומר יש אחריה היתר. דתניא א"ר אליעזר כשהיו בונין בהיכל היו עושין קלעים להיכל וקלעים לעזרה כו'.
א"ר יהושע שמעתי שמקריבי' אע"פ שאין בית כו' עד מפני שקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא לעולם. ודייקינן לאו מכלל דר' אליעזר בר פלוגתי' דר' יהושע סבר דקדושה ראשונה קדשה לשעתה היא ולא לעתיד. ודחי רבינא ואמר כ"ע קידשה לשעתה וקידשה לעתיד. ור' אליעזר אמר מה ששמע. ור' יהושע מה ששמע ואין ביניהם חלוקה. ואמרינן אלא ר' ישמעאל ב"ר יוסי הוא דאמר קדושה ראשונה אינה לעתיד לבוא. והוא חולק על ר' אליעזר ועל ר' יהושע דתניא בתורת כהנים (פרשת בהר פ"ד) ערי חומה המוקפות מימות יהושע בן נון. כגון קצרה הישנה של צפורין. וחקרה של גוש חלב ויורפת הישנה וגמלה הרי בגליל. וגדוד הרי בעבר הירדן וחדיד ואונו וירושלים הרי ביהודה.
א"ר ישמעאל ברבי יוסי לא מנו את אלו אלא שקידשום כשעלו מן הגולה.
וקסבר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא: וקדושה ראשונה לאו דוקא אלא אפילו קדושה שניה לא קידשה לעתיד לבא דהא שמעתי שמקריבין בזמן הזה קאמר, ומסתברא דמשום דלגבי הא מילתא קדושה שניה וראשונה חד דינא אית להו ומאן דאסר משום קדושה ראשונה הוא דאסר לפום כן נקט קדושה ראשונה. ותדע לך, דהא טעמא דמתניתין דקתני קדושת ירושלם אין אחריה היתר היינו משום דדרשינן כי לא באתם עד עתה אל המנוחה (דברים יב, ט) מנוחה זו שילה ואל הנחלה זו ירושלם קדושת שילה יש אחריה היתר ירושלם אין אחריה היתר, אלמא איסור הבמות משום קדושה ראשונה הוא, ומאן דשרי היינו משום דדריש מקיש נחלה למנוחה מה מנוחה יש אחריה היתר אף נחלה יש אחריה היתר, אלמא עיקר מחלקותם בדבר זה בקדושה ראשונה תליא.
ולא שייכא בהא פלוגתא דקדושה שניה יש להן שלישית אין להן או יש להן (יבמות פב, ב) ולא כל האומר בעלמא קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא סבירא ליה דקדושת ירושלם יש אחריה היתר במות, אלא אפשר דאפילו מאן דאית ליה בעלמא לא קידשה לעתיד לגבי תרומות ומעשרות אית ליה שאין אחריה היתר במות ומשום דכתיב ואל הנחלה. ותדע, דהא רבי מדסתם לן הכא ובזבחים (קיב, ב) דמשבאו לירושלם נאסרו הבמות ולא היה להן עוד היתר שמע מינה דהכין סבירא ליה למעשה מיהא, ואיהו הוא דהתיר כל בית שאן (חולין ו, ב) מאסהדתיה דר' חייא ואסיקנא התם (ז, א) משום דקסבר רבי פנחס בן יאיר דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא, אלמא איכא מאן דאית ליה לא קידשה לעתיד לבא ואפילו הכי סבירא ליה דמשבאו לירושלם נאסרו הבמות ולא היה להן עוד היתר.
והא דקתני אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית וכו' מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא מכלל דרבי אליעזר סבר לא קידשה לעתיד לבא דאלמא הא בהא תליא, הכי קאמר לא קידשה לעתיד אפילו לאיסור הבמות. והא דמוקמינן לה בתנאי ומייתינן לה מהא דתניא אמר רבי ישמעאל ברבי יוסי למה מנו חכמים את אלו, התם הכי קאמר אלמא רבי ישמעאל סבר לא קידשה לעתיד לבא ואנא אמינא דכיון דלא קידשה לעתיד לענין שאר דינין אף לענין איסורי הבמות כן. כך נראה לי.
אלא מאי טעמא הדר ביה משום קושיא דרב מרי: ואם תאמר ומעיקרא מאי סבר וכי לא היה יודע משנתינו ומשנת זבחים. ונראה לי דהיינו הא דאמרינן בתר הכין תנאי היא, כלומר וכי תימא ומעיקרא מאי סבר תנאי היא, כלומר משום דאשכחה דתליא בתנאי ומעיקרא סבר לה כמאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא והדר ביה משום דלא שביק תרי סתמי דמתניתין ופסק כרבי ישמעאל דיחידאה הוא.
ובתוספות הקשו בשם הרב ר' חיים אמאי הדר ביה לימא להו תנאי היא ואנא דאמרי כמאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא. ועוד דהא רבי יוחנן וריש לקיש פליגי בזבחים בפרק השוחט והמעלה (קז, ב) המעלה בחוץ בזמן הזה ריש לקיש אמר פטור ורבי יוחנן אמר חייב רבי יוחנן אמר חייב קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא וריש לקיש אמר פטור קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא, ואם איתא אמאי לא אמר מותר. ותירץ הוא ז"ל, דר' יצחק לא שמע מרבותיו אלא דבית חניו לאו בית עבודה זרה הוא, ועוד שמע דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא, ומתוך כך סבר דלמאן דאמר לא קידשה לעתיד בזמן הזה מותר להקריב בבמות בכל מקום, ואחר כך סבר דאי אפשר דפליג שום תנא אמתניתין (זבחים קיב, ב) דבאו לירושלם נאסרו הבמות ואמתניתין דהכא וחזר לומר דאדרבא למאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא אין מקריבין אפילו במקומו של מזבח, והיינו דריש לקיש דאמר שהוא פטור דכיון דאפילו במקום מזבח אין מקריבין המעלה בחוץ פטור דלא קרינא ביה ראוי לפתח אהל מועד, ורבי יוחנן אמר חייב דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא וראוי ליקרב תוך ירושלם במקום מזבח וראוי לפתח אהל מועד קרינא ביה, והא דקאמר תנאי היא לאו אמילתא דר' יצחק קאי דהא ודאי שפיר הדר ביה אלא אמאי דסבירא ליה לר' יצחק מעיקרא קאי כלומר ומעיקרא דאמר הכי משום דקסבר דמאן דאמר קדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא פליג אמתניתין וסבר דבמות מותרות לאחר ירושלם והשתא הדר ביה ושפיר עבד דהדר ביה. והקשו על זה בתוספות, דכיון דקאמר שמעתי שמקריבין בזמן הזה משמע שבלשון הזה שמעה מרבותיו, ואף על פי שחולקת קבלתו עם המשנה הוא מה שקיבל אמר.
ואמרו הם ז"ל, דמה שאמר והדר ביה מהא דרב מרי לאו למימרא דהדר ביה לגמרי וחזר להודות כדברי המשנה אלא כששאלוהו אמר שלא קיבל כן כדי שלא יקשו לו מן המשנה ולא רצה להחזיק דבריו. ויש להם כיוצא בזו בריש פרק בתרא דמכות (טו, א) גבי לא תעשה שקדמו עשה אין לוקין עליו אמרו ליה אמרת אמר להו לא אמר רבא האלהים אמרה כתיבא ותנינא אלא מאי טעמא הדר ביה משום דקשיא ליה אונס וכו', ועוד בפרק קמא דבבא קמא (יא, ב; יב, א) דאמר עולא אמר רבי אלעזר הלכה גובין מן העבדים ואמר ליה רב נחמן לעולא אמר רבי אלעזר אפילו מיתמי אמר ליה לא שמעית מינה בתר דנפק רב נחמן אמר להו עולא הכי אמר רבי אלעזר אפילו מיתמי הרי שהיה כופר במה שקיבל מרבותיו כדי שלא יקשו לו כלום ואף על פי שלא היה חוזר בו, והכא נמי ר' יצחק כך קיבל וכך סבור דלמאן דאמר לא קידשה מקריבין בזמן הזה בבמות בכל מקום ולמאן דאמר קידשה לעתיד לבא הבמות אסורות אבל בירושלים במקום המזבח שרי כרבי יהושע דאמר שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית וכו' מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד. וההיא דהשוחט והמעלה דאמר ריש לקיש המעלה בחוץ פטור דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבא ולא קאמר מותר לא קשיא, דאיידי דקאמר רבי יוחנן חייב אמר ריש לקיש פטור שכן דרך התלמוד בהרבה מקומות.
ממאי דילמא כולי עלמא אית להו קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא וכו': הנני כותב מה שכתבו כאן התוספות בלשונם מפני שהוא צריך להתלמד במקומות רבים. הקשה רבינו תם ז"ל אמאי לא מייתי ראיה דאית ליה לרבי אליעזר בפרקא קמא דחגיגה (ג, ב) דלא קידשה לעתיד לבא, דאמרינן התם מעשה ברבי יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני רבי אליעזר בלוד וכו' עד מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי וכו' הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל, פירוש ולא קדשום, וקדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא. ותירץ רבינו תם ז"ל דהאי מה טעם דקאמר התם אינו מדברי רבי אליעזר, תדע דבמשנה דמסכת ידים (פ"ד מ"ג) דקתני התם מילתא דרבי אליעזר לא תני לה ולא מיירי מידי בעמון ומואב שכבשו ישראל מיד סיחון בעלותם ממצרים, והכי פירושו מאי טעמא מעשרין מעשר עני בשביעית משום דכי האי גוונא אשכחן בערי ישראל שהניחום עולי בבל מלקדש למאן דאמר לא קידשה לעתיד לבא והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית וכל שכן הכא גבי עמון ומואב שאינם כלל מארץ ישראל שמעשרין מעשר עני כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית, ובמסכת ידים (שם) מוכיח דעמון ומואב דהכא הוו חוצה לארץ דקא מייתי התם עלייהו ההיא דמצרים ובבל שהם חוצה לארץ ממש. ועוד על כרחין לא הוי טעמא דהתם משום דלא קידשה לעתיד לבא, דהא רבי יהושע דאית ליה בשמעתין דקידשה לעתיד ואפילו הכי סבירא ליה כרבי אליעזר במסכת ידים (שם), אלא לאו שמע מינה דהאי מה טעם לא קאמר רבי אליעזר. ומהאי טעמא נמי לא תיקשי הא דאמרינן (שביעית פ"ט מ"ב) שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל, אלמא משמע שעמון ומואב שהיו בעבר הירדן היו בכלל ארץ ישראל ובחגיגה משמע דלא קדשי וקאמר נמי בפרק חזקת הבתים (ב"ב נו, א) קיני וקניזי וקדמוני עמון ומואב והר שעיר, והשתא אתי שפיר כדפרישית דעמון ומואב דחגיגה היינו מחוצה לארץ ממש. והא דלא קאמר תלמודא בחגיגה טעמא דאיתיה בהדיא במסכת ידים (שם עיי"ש), דקתני התם השיב רבי טרפון מצרים חוצה לארץ עמון ומואב חוצה לארץ מה מצרים שהיא קרובה עשאוה מעשר עני כדי שיסמכו עליה עניים בשביעית אף עמון ומואב שהיא קרובה וכו', דניחא ליה לאשכוחי טעמא אחרינא. עד כאן.
למה מנו חכמים אתאלו וכו': הקשה הרב ר' אלחנן ז"ל אמאי מייתי הך ברייתא דלא מוכחא אלא דקדושה ראשונה בטלה, והא איכא תנא דאית ליה בהערל (יבמות פב, ב) דקדושה ראשונה ושניה יש להם שלישית אין להם דקדושה ראשונה בטלה אבל קדושה שניה לא בטלה, ואם כן היאך מביא ראיה מהך ברייתא לבית חניו דהיינו קדושה שלישית. ולפי מה שכתבתי למעלה (ד"ה וקסבר) אינו קשה כלל, דהא דר' יצחק בקדושה ראשונה אי קידשה לעתיד או לא תליא, דלמאן דאמר קידשה היינו משום דקסבר קדושת ירושלם אין לאחריה היתר, ומאן דאמר יש אחריה היתר דריש מקיש נחלה למנוחה מה מנוחה יש אחריה היתר אף נחלה יש אחריה היתר, אלמא הא דר' יצחק בפלוגתא דקדושה ראשונה תליא. אבל הרב ר' אלחנן ז"ל תירץ, דלא ניחא ליה לאתויי הך ברייתא דהתם דלא מיירי אלא לענין תרומה בזמן הזה.
א"ר יצחק שמעתי שמקרי' בבית חוניו בנו של שמעון הצדיק כי כשברח למצרי' בנה שם בית והקרי' עליו קרבנות ואיכא פלוגתא דאיכא מ"ד לע"ז ואיכא מ"ד לשם שמים ודכ"ע איסור עשה שבזמן שבית המקדש קיים העלה והקריב בחוץ וקאמר ר' יצחק שמעתי מרבותי שמקריב בבית חוניו בזמן הזה שחרב הבית וליכא משום מעלה בחוץ ולשונו מוכיח שבזה הלשון קבלה מרבותיו ואמרינן במתניתין שהרי סבר ע"כ דבית חוניו לאו כע"ז הוה דאלו בע"ז הוה אסור ומיהו השתא לאו ע"ז היא וכדאיתא בפרק השוכר דע"ז. התם הוא דקנסו רבנן משום דמאיס שלא יתגאל בב"ה כהם אבל בבית מוניו גופיה לא גזרו כיון דלאו בית ע"ז:
וקסבר קדושה א' קדשה לשעתה כלומר בעו' שבית המקדש קיים ולא קדשה לעתיד לבא כלומר כי אחר שחרבה הותרו הבמות וכיון שכן הדין בקדושה א' ה"ה בקדושה ב' שלא קדשה אלא לשעתה ומשום דקדושה א' עיקר בהא מילתא דהיא היא דהוקשה לשילה נקט קדושה א' וה"ה לקדושה ב' והיינו דקא' שמקריבין בזמן הזה דהיינו לאחר קדושה שניה אבל מאן דאית ליה דקדושה א' קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא לענין איסור הבמות משום דדריש והיא היתה לנחלה כלומר מקום קבוע לעולם שלא יקריב במקום אחר מינה נמי שאף לאחר קדושה ב' אין התר הבמות וכדאמרי' בסוגיא בהדיא דמאן דאית ליה והיא היתה לנחלה לפי שקדושה א' קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא פליגא אדר' יצחק שאין מקריבין בבית חוניו בזמן הזה ואתי כסתם מתני' דקתני קדושת ירושלם אין אחריה התיר לעולם הילכך אפי' מ"ד התם בפרק הערל דקדושה א' וב' יש להם קדושה ג' אין להם דקדושה א' בטלה לענין תרומה אבל קדושה ב' לא בטלה ומודה הכא דכיון דב' יש להם לענין זה כ"ש שיש להם ג' והיינו דלא מסייען מיניה הכא לר' יצחק וזה ברור ואין אנו צריכין לתירוץ התוס' בזה:
א"ל אמרת אמר להו לא אמר רבא האלהים אמרה ואנא גמירנא לה מיניה עד תנאי היא תמיה מילתא כיון דתנאי היא ואיכא תנא דסבר לה כותיה אמאי הדר ביה וכפר בשמועתו ותו האי סתמא דמותיב האי מידי לא סגיא דלא ידיעא לר"י מעיקרא וא"כ ר"י מעיקרא מאי סבר ולבסוף מאי סבר ותו כיון דר"י גופיה הדר ביה וכפר בשמועתו מאי האי דמהדרינן אנן למימר תנאי היא איהו לא קאמר ואנן קאי מינן האי ודאי לאו אורחא דתלמודא בהכי ויש מחכמים שתירצו דר"י לא קבל מרבותיו אלא שבית חוניו לאו בית ע"ז היא ושקדושה א' קדשה לשעתה ולא לעתיד לבא והוסיף זה מדעתו שלפי זה מותר להקריב בזמן הזה בכל מקום ואלו סתם מתני' דהכא מזבחים אתיא כר' יהושע דאמר קדושה א' קדשה לעתיד לבא ובתר הכי סבר דלא איפשר דפליג שום תנא אסתם מתני' דהכא מזבחים ודכ"ע אפי' למ"ד דקדושה א' לא קדשה לעתיד לבא מודה שקדושת ירושל' אין אחריה התיר במות משום דכתיב נחלה ואדרבא לדבריו אין מקריבין בזמן הזה ואפי' במקומו של מזבח והיינו דאמרינן תנאי היא כלומר דאיכא מאן דסבר דקדושה א' לא קדשה לעתיד לבא מיהת כדעת רבותיו של ר"י ולא דהנהו תנאי סברי כר"י דההיא ליתא לכ"ע ומ"ה הדר ביה ושפיר עבד דהדר ביה תדע דאמרינן בזבחים המעלה בחוץ בזמן הזה ר' יוחנן אמר חייב ר"ל אמר פטור ר"י אמר חייב קדושה ראשונה קדשה נמי לעתיד לבא ור"ל אמר פטור קדושה א' קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא הא למדת שאף לדברי האומר קדושה א' לאו לעתיד לבא אין התר במות אף במקדש אסו' להקריב ולפי' פטור בחוץ משום שחוטי חוץ אבל לר"י דאמר קדושה א' אף לעתיד לבא מותר להקריב בב"ה בזמן הזה לכתחלה ולפי' המעלה בחוץ חייב משום שחוטי חוץ דקרינן ביה לבא אל אהל מועד ולא נהירא דהאי לישנא דר"י מוכח בהדיא שכך שמע מרבותיו שמקריבים בזמן הזה בבית חוניו כיון דקדושה א' לאו קדשה לעתיד לבא ולית ליה דר"ל א"נ אפי' לר"ל מותר ואיירי דנקט ר"י חייב נקט איהו פטור ופטור ומותר קאמר ודכותיה בתלמודא טובא לכך חזרו פי' בתו' האחרונות דודאי ר"י כך קבל מרבותיו שמקריבין בזמן הזה בבית חוניו ואינהו דאמור כר' ישמעאל בר' יוסי דלמ"ד לאו קדשה לעתיד לבא מקריבין בזמן הזה בכל מקום בבמות ולמ"ד קדשה לעתיד לבא הבמות אסורות אבל בירושלם במקום המזבח מותרת וכדקתני ר' יהושע מקריבין אע"פ שאין קלעים מפני שקדושה א ' קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא ור"י לא חזר משמועתו לגמרי ולדורות כדברי סתם משנתינו אלא שכפר שלא קבל כן כדי שלא יקשו לו מהני סתמי ודאמרו לו היכי שביק סתמי וסמיך אאידך והיינו דאמר תלמודא מעיקר' דהא דר"י תנאי היא ועלה סמיך מעיקרא ועד השתא ולאו דהדר ביה כלל ואשכחן דכותיה שעומד במשנתו אלא שכופר בדבריו כדי שלא נקשה לו כדאיתא בריש פירקא בתרא דמכות גבי לא תעשה שקדמו עשה וכדאמרינן בפ"ק דב"ק אמר עולא א"ר אלעזר גובין מן העברים וא"ל רב נחמן לעולא אמר רב נחמן אפי' מיתמי הרי שהיה כופר במה ששמע מרבותיו כדי שלא יקשו לו:
תנאי היא דתניא א"ר אלעזר שמעתי כשהיו בונים בהיכל היו עושין קלעים להיכל וקלעים לעזרות אלא שבהיכל בונים מחוץ לקלעים כדי שלא יזונו עיניהם מן ההיכל ובעזרה בוני' מבפנים לקלעי' וקס"ד דטעמא לקלעי' לר' אליעזר משום דלא הוו קדשי דבטלי ליה קדושה א' ושוו בהו קלעים למחיצות לקדושינהו שאין קדוש אלא במחיצות ופליג עליה ר"י ואמר שמעתי שמקריבין אע"פ שאין בית וכו' שקדושה א' קדשה לעתיד לבא:
ור"א ור"י לא פליגי אלא מר מאי דשמיע ליה קאמר ומר מאי דשמיע ליה קאמר וקלעים לר"א לצניעות בעלמ' וק"ל לרבנן ז"ל היכי לא מייתי לה ראיה דר' אליעזר סבר קדושה א' לא קדשה לעתיד לבא מהא דתנן במס' ידים אותו היום שבא ר' יוסי בן דורמסקית אצל ר' אליעזר כשהלך להקביל פניו בלוד. א"ל מה חידוש היה בבית המדרש א"ל נימנו וגמרו עמון ומואב מעשרין מעשר עני בז' וכו' עד בכה ואמר סוד ה' ליריאיו ובריתו להודיעם צא ואמור להם אל תחושו למניינכם כך מקובלני שקבל מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני עמון ומואב מעשרין מעשר עני בז' פי' לפי שז' נוהגת בה' כדין ארץ ישראל ואמרינן עלה בבריתא במס' חגיגה בפ"ק מ"ט הרבה כרכים כבשום עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל והניחום כדי שיסמכו עליה' עניי' בז' מפני שקדושה א' קדשה לשעתה ולא קדשה לע"ל הא למדת דר' אליעזר לא קדשה לע"ל סבי' וא"כ היכי לא מייתי ליה ראייה ומייתי ליה מאידך דר' ישמעאל והיכי דחי' דילמא דכ"ע קדשה לעתיד לבא ואפי' לר' אלעזר ושתקי' ולא מכרחי' דר' אליעזר לא קדשה ס"ל כדמוכח מאידך מתני' ולפום האי אתו קלעי למחיצות כדקא ס"ד מעיקרא וליכא למי' דאע"ג דר' אליעזר סבר לענין קדושת הארץ שלא קדשה לעתיד לבא דילמא לענין קדושת הבית קדשה לעתיד לבא ס"ל משום דכתיב נחלה דא"כ מאי היא דמייתינן ראיה מדר' אלעזר כר' יוסי דהא איהו לענין קדושת הארץ הוא דמיירי נמי אלא ודאי כי האי דהדדי נינהו והכי מוכח במס' שבועות ולא עוד דאפי' תימא דמ"ד דקדושת הארץ לאו קדישא דילמא מודו בקדוש' הבית שקדשה והכא לא אוקימנ' מימרא דר"י כדתנאי ?בדוק' אלא לימא דילמא כי היכי דא"ר ישמעאל לענין קדושת הארץ ה"נ לענין הבית אבל לאו דלהוו הכרחה וכדסברי קצת רבנן אע"ג דלא מוכח הכי לישנא דהכא דשמעתין וסוגיא דשבועות מ"מ היא גופה מצינן למימר מדר' אליעזר ומאי אולמיה דהאי מהאי והנכון כמו שכתב רבינו הגדול הד"מ ב"ן ז"ל דטעמא דר' אלעזר כההיא לאו משום דסבר קדושה א' לא קדשה לעתיד לבא וכדקתני בהדיא אלא דסבר עמון ומואב אינו מאותו המין שטהרו מסיחון שהוא מכלל הארץ דתנן בה ג' ארצות לביער יהודה ועבר הירדן וגליל אלא מאידך עמון ומואב שהוא מח"ל והוי דינו כח"ל לגמרי שלא קדשום עולי מצרים כלל והניחו' כדי שיסמכו עליהם עניים בז' תדע דהא ר' יהושע אית ליה הכי התם במס' ידים בהדיא אע"ג דסבר הכי דקדשה לעתיד לבא וכדקתני בהדיא אלמא לעולם עישרו מעשר עני בז' בעמון ומואב ואפי' בבית א' לפי שאין ז' נוהגת שם שלא נתקדשו מעולם וחייבום במעשר מדבריה' לפי שסמוכות לארץ וזהו מה שקבל ר' אליעזר מרבו ורבו מרבו הלכה למשה מסיני שמקומות הללו לא נתקדשו מעולם תדע כל נימנו וגמרו הלכה הוא ואלו קי"ל כסתם מתני' דהכא ובזבחים דקדושה א' קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא וכן שנינו שם במס' ידים השיב ר"ט ואמר מצרים ח"ל ועמון ומואב ח"ל ותנן נמי מצרים מעשה חדש ובכל מעשה ישן והנכון בעינינו כלומר עמון ומואב מעשה חדש מצרים מעשה זקנים הרי שמקיש עמון ומואב לבבל ומצרי' שהם ח"ל גמורה ומ"ש במס' חגיגה מה טעם וכו' טעותא הוא דליתא בנסחי דוקני ולפום נסחי דגרסי ליה איכא למימר טעם יהיב לדר' אליעזר למה מעשרין מעשר עמון ומואב אלא כדי שיסמכו עליהם עניים בז' עמון ומואב אלא שלא נתקדשו מעולם שמעשרין מעשר עני כדי שיסמכו עליהם עניים בז' ואיכא נסחי הכי בהדיא הרבה כרכים כבשום עולי מצרי' ולא קדשום והניחום כדי שיסמכו עליהם עניים בז' ולא גרסי' שקדושה א' ותו' ואתיא כדפרישנא והנכון דלא גרסינן ליה כלל דאיהו הוה מייתי מה ששנינו במקומה השיב ר"ט שפיר וכו' מה מצרים שהיא קרובה עשאוה כא"י למעשר כדי שיסמכו עליהם עניי' בז' אף עמון ומואב שהיא קרובה וכו' והא הוה עדיפ' טפי ובירושלמי אמר עמון ומואב א"ר תנחום החל רש עשיתי ארצו חולין לפניך הא כר' דסבר קדשום עולי מצרים ואתי' כדכתיבנ' עוד הקשו בתוספות אמאי לא מייתי' מאידך דרבי אליעזר קתני במסכת תרומות ועגול בעגולין עולה ומאן דאית ליה הכי סבר תרומת הארץ בזמן הזה דרבנן שקדושה א' לא קדשה לעתיד לבא מדאמרינן פרק הערל א"ל ר"י לר"ל מי סברת תרומה בזמן הזה דרבנן א"ל אין שאני שונה עגול בעגולין עולה דאלמא מאן דאית ליה עגול בעגולים עולה סבר דתרומה בזמן הזה דרבנן:
והנכון דהא לאו הכרחה היא דדילמא לא קאמר ר"א אלא בעיגולים של תאנים דאפי' בזמן הבית תרומתו מדרבנן שאין חיוב תרומה מן התור' אלא בדגן תירוש ויצהר אבל ר"ל דמוקי לה בכל עיגול ואפי' בעיגול של זתים או של ענבים יבשים שתרומה שלהם בזמן הבית מן התורה וקסבר דבזמן הזה בלחוד דרבנן משום דבטלה קדושה וכיון דהוי מדרבנן בטיל אבל ר' יוחנן לית ליה אלא כדאמרנא ואזדו פלוגתיהו דפליגי בזבחים במעלה בחוץ דאייתי' לעיל א"נ דאפי' תימא דהא דר' אלעזר בעיגול זתים וענבים הוא דעולה בא' ומאה לאו משום תרומה בזמן הזה דרבנן אלא משום דלא הוי דבר חשוב דקסבר כר' יוחנן דאת שדרכו למנות ועיגול אינו מכלל שדרכו למנות אבל ריש לקיש דסבר כל שדרכו לימנות תנינן כדאיתא בפרק הערל אצטריך למי' דהא דבטיל משום תרומה בזמן הזה דרבנן אבל לאו הכרחה הוא והא דתניא נמי בריש מסכת ביצה כרם רבעי היה לו לר' אליעזר ובקש להפקירו לעניים כדי שיעלו ויאכלו הם בירושלם לאו משום דסבר דקדושה א' קדשה לעתיד לבא כדפרש"י ז"ל התם דא"כ אמאי לא מייתי לה הכא לראי' מאי דאמרינן השתא דר' אליעזר כר' יהושע ס"ל אלא אפי' למ"ד שקדושה א' לאו קדשה לעתיד לבא ולא נתקדשה כל הארץ בקדושה שנייה כדאיתא בערכין נהי דאין כרם רבעי נוהג בכל הארץ לעלות בירושלם מדאוריתא נוהג הוא מדרבנן וא"כ מאי דאמרינן בפ"ק דשבועות ר' אליעזר אומר נאמר משכן ונאמר מקדש וכו' עד הייתי אומר על המקדש יהא חייב שקדושתו קדושת עולם אין פירושו שאין אחריו התר במות כדפרש"י ז"ל התם דא"כ היכי אמרי' הכא מעקרא דר' אליעזר אית ליה דר"י שמקדישין בבית חוניו ודחי לה בלשון דילמא ולא פרכי' לה מההיא מתניתין אלא ודאי שפיר קדושתו קדושת עולם היינו שלאחר שהשרה הב"ה שכינתו בבית המקדש שוב לא השרה אותה בבית אחר ואע"פ שחרב מש"כ במשכן שנבחר במקדש אחריו וזה בענין שאמר הכתוב זאת מנוחתי עדי עד פה אשב כי אויתיה והרי הכל מבורר יפה:
הא דאמרינן וכי אלו בלבד מגו כלומר וכי אלו בלבד היה להם לימנות בכלל מוקפות חומה מיב"ן והלא יותר היה להם למנות אלא שכשעלו הוא דאמרינן:
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/מגילה (עריכה)
מהדורא תנינא:
מתוך: תוספות רי"ד/מגילה (עריכה)
לאו מכלל דר' אליעזר סבר לא קדשה לעתיד לבא ומש"ה צריכין קלעים לתמידין ומוספין הצריכין במה גדולה ונדרים ונדבות קריבין בכל מקום טפני שהותרו הבמות כר' יצחק:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה