ברכות יג א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לא שיעקר יעקב ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל לו וכן הוא אומר (ישעיהו מג, יח) אל תזכרו ראשונות וקדמוניות אל תתבוננו אל תזכרו ראשונות זה שעבוד מלכיות וקדמוניות אל תתבוננו זו יציאת מצרים (ישעיהו מג, יט) הנני עושה חדשה עתה תצמח תני רב יוסף זו מלחמת גוג ומגוג משל למה הדבר דומה לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו והיה מספר והולך מעשה זאב פגע בו ארי וניצל ממנו והיה מספר והולך מעשה ארי פגע בו נחש וניצל ממנו שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש אף כך ישראל צרות אחרונות משכחות את הראשונות:
(דברי הימים א א, כז) אברם הוא אברהם בתחלה נעשה אב לארם ולבסוף נעשה אב לכל העולם כולו שרי היא שרה בתחלה נעשית שרי לאומתה ולבסוף נעשית שרה לכל העולם כולו:
תני בר קפרא כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה שנאמר (בראשית יז, ה) והיה שמך אברהם רבי אליעזר אומר עובר בלאו שנאמר (בראשית יז, ה) ולא יקרא עוד [את] שמך אברם אלא מעתה הקורא לשרה שרי הכי נמי התם קודשא בריך הוא אמר לאברהם (בראשית יז, טו) שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה אלא מעתה הקורא ליעקב יעקב ה"נ שאני התם דהדר אהדריה קרא דכתיב (בראשית מו, ב) ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב מתיב רבי יוסי בר אבין ואיתימא רבי יוסי בר זבידא (נחמיה ט, ז) אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם אמר ליה התם נביא הוא דקא מסדר לשבחיה דרחמנא מאי דהוה מעיקרא:
אהיה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא בפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב ובאמצע שואל מפני היראה ומשיב דברי ר' מאיר ר' יהודה אומר בבאמצע שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ובפרקים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם גאלו הן בין הפרקים בין ברכה ראשונה לשניה בין שניה לשמע בין שמע לוהיה אם שמוע בין והיה אם שמוע לויאמר בין ויאמר לאמת ויציב ר' יהודה אומר דבין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק אמר ר' יהושע בן קרחה למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך מקבל עליו עול מצות והיה אם שמוע לויאמר שוהיה אם שמוע נוהג בין ביום ובין בלילה הויאמר אינו נוהג אלא ביום בלבד:
גמרא ש"מ ומצות צריכות כוונה מאי אם כוון לבו לקרות לקרות והא קא קרי בקורא להגיה:
ת"ר ק"ש ככתבה דברי רבי וחכ"א זבכל לשון מ"ט דרבי אמר קרא והיו בהוייתן יהו ורבנן מאי טעמייהו אמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע ולרבי נמי הא כתיב שמע ההוא מבעי ליה השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך ורבנן סברי להו כמאן דאמר לא השמיע לאזנו יצא ולרבנן נמי הא כתיב והיו ההוא מבעי להו שלא יקרא למפרע ורבי שלא יקרא למפרע מנא ליה נפקא ליה מדברים הדברים ורבנן דברים הדברים לא דרשי למימרא דסבר רבי דכל התורה כולה בכל לשון נאמרה דאי סלקא דעתך בלשון הקודש נאמרה והיו דכתב רחמנא למה לי איצטריך משום דכתיב שמע למימרא דסברי רבנן דכל התורה כולה בלשון הקודש נאמרה דאי סלקא דעתך בכל לשון נאמרה שמע דכתב רחמנא למה לי איצטריך משום דכתיב והיו:
ת"ר והיו שלא יקרא למפרע הדברים על לבבך יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה תלמוד לומר האלה עד כאן צריכה כוונה מכאן ואילך אין צריכה כוונה דברי ר' אליעזר א"ל רבי עקיבא הרי הוא אומר
רש"י
עריכה
לא שיעקר יעקב ממקומו - שהרי מצינו שקראו הקב"ה יעקב אחר זאת ברדתו למצרים שנאמר ויאמר אלהים לישראל ויאמר יעקב יעקב ויאמר הנני (בראשית מו):
הנני עושה חדשה - בתר אל תזכרו ראשונות כתיב:
בתחלה אב לארם - לאנשי מדינתו שמארץ ארם היה שנאמר בעבר הנהר ישבו אבותיכם (יהושע כד) ואומר אל ארם נהרים אל עיר נחור (בראשית כד):
אב לכל העולם - אב המון גוים (שם יז):
שרי - לשון יחיד משמע שרתי:
מסדר שבחיה - דמעיקרא אשר בחרת בו בהיות שמו אברם ושמת שמו אברהם:
היה קורא בתורה - פרשת ק"ש:
והגיע זמן המקרא - זמן ק"ש:
בפרקים - בין ההפסקות ולקמן מפרש להו במתניתין בין פרשה ראשונה לשניה בין שניה לשמע כו': שואל מפני הכבוד שואל בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום:
ומשיב - שלום אם הקדימו לו ובגמרא פריך כיון דשואל פשיטא דמשיב:
ובאמצע - באמצע הברכה או הפרשה:
מפני היראה - אדם שהוא ירא מפניו שלא יהרגהו אבל מפני הכבוד לא:
ר"י - בגמרא מפרש פלוגתייהו:
בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק - בגמרא (ד' יד סוף ע"א) מפרש טעמייהו:
והיה אם שמוע נוהג בין ביום בין בלילה - דמשתעי בתלמוד תורה דכתיב (דברים יא) ולמדתם אותם את בניכם:
ויאמר אינו נוהג אלא ביום - דמשתעי בציצית שאינה נוהגת אלא ביום דכתיב וראיתם אותו פרט לכסות לילה (שבת כז ב):
גמ' ש"מ מצות צריכות כוונה - שיהא מתכוין לשם מצות ותקשה לרבה דאמר במסכת ראש השנה (ראש השנה כח א) התוקע לשיר יצא:
כוון לקרות - אבל לצאת ידי מצוה לא בעינן שיהא מתכוין אלא לקרות בתורה בעלמא:
הא קא קרי - הא בקורא קא עסיק תנא ואתי דקתני היה קורא בתורה:
בקורא להגיה - את הספר אם יש בו טעות דאפילו לקריאה נמי לא מתכוין:
ככתבה - בלשון הקדש:
מדברים הדברים - דהוה ליה למכתב והיו הדברים האלה (דברים ו) למדרש שיקרא הדברים כסדרן ולא למפרע כגון ובשעריך ביתך מזוזות:
לימא קסבר ר' וכו' - מדאיצטריך ליה קרא לק"ש שתהא ככתבה סבירא ליה בשאר כל התורה בכל לשון נאמרה לקרות:
משום דכתיב שמע - דלא תדרוש שמע בכל לשון שאתה שומע כרבנן:
עד כאן - עד על לבבך:
תוספות
עריכה
היה קורא אם כוון לבו יצא. בירושלמי אמרינן ברכות אינן מעכבות דאע"פ שלא אמר שתים לפניה ושתים לאחריה יצא דאם לא כן תקשי מאי מהני אם כוון לבו הרי לא בירך תחלה. וא"ת הא בפ"ק (ברכות יב א) מסקינן סדר ברכות אין מעכבות הא ברכות מעכבות. וי"ל דהתם איירי בצבור. דיקא נמי דקתני אמר להם הממונה:
ובאמצע שואל מפני וכו'. ופסק רבינו שמעיה דבמקום שאסור לספר אסור לדבר אפילו בלשון הקודש וכן משמע מתוך מתניתין. ובירושלמי קאמר אפילו באמצע הפסוק רב הונא בשם רב יוסף אמר ודברת בם מכאן שיש לך רשות לדבר בם. והיינו נמי דאמרי' בפ"ק דיומא (יומא יט ב) ודברת בם ולא בתפלה פירוש שאין משיבין בה מפני הכבוד:
בקורא להגיה. פירש בקונטרס שאין מתכוין לקרות. תימה אכתי הא קא קרי. ע"כ נראה בקורא להגיה שאינו קורא התיבות כהלכתן וכנקודתן אלא ככתיבתן קרי כדי להבין בחסרות וביתרות כמו לטטפת ומזוזת ואם כוון לבו לאו דוקא אלא כלומר לקרות כדין כנקודתן וכהלכתן:
וחכמים אומרים בכל לשון. אומר הר"י דהלכה כחכמים דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו (ערובין מו ב) ועוד דרבנן סבירא להו כמאן דאמר לא השמיע לאזנו יצא וכותיה פסקינן לקמן (ברכות טו ב):
בלשון הקדש נאמרה. פירש רש"י פרק שני דמגילה (ד' יז ב ושם) לקרות בתורה. ולא נהירא דהא עזרא תיקן קריאת התורה ומקמי דאתא עזרא והיו למה לי. וי"ל דמיירי בפרשיות המחוייבין לקרות דאורייתא כמו פרשת זכור אי נמי מקרא בכורים וודוי מעשר ופרשת חליצה שמצוה בתורה לקרותן אעפ"כ בכל לשון נאמרה בסיני שכל דבור ודבור שהיה יוצא מפי הקב"ה היה מתחלק לשבעים לשון:
עד כאן מצות כוונה. עד בכל מאדך ששני פסוקים אלו מדברים ביחוד ה' באהבתו וביראתו:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק א (עריכה)
מתוך: עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ב (עריכה)
א א מיי' פ"ב מהל' ק"ש הלכה א', סמג עשין יח, טור ושו"ע או"ח סי' ס' סעיף ה':
ב ב מיי' פ"ב מהל' ק"ש הלכה ט"ו והלכה טז, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ס"ו סעיף א':
ג ג ד מיי' פ"ב מהל' ק"ש הלכה י"ז, סמג שם, טור ושו"ע או"ח סי' ס"ו סעיף ה':
ד ה מיי' פ"ג מהל' ציצית הלכה ז', סמג עשין כו, טור ושו"ע או"ח סי' י"ח סעיף א':
ה ו מיי' פ"ב מהלכות (ק"ש) [שופר הלכה ד] , טור ושו"ע או"ח סי' ס' סעיף ד':
ו ז מיי' פ"ב מהל' ק"ש הלכה י', סמג עשין יח, טור ושו"ע או"ח סי' ס"ב סעיף ב':
ראשונים נוספים
מותיב ר' יוסי בר אבין ואיתימא ר' יוסי בר זבדא אטו אברהם מי לא הדר קרייה רחמנא אברם ובתוספתא נמי [ספ"א דמכילתין] בענין זה המקום אברם הוא אברהם אע"פ שחזר וקרא את אברהם אברם אינו לגנאי אלא לשבח כו' הוא אברם עד שלא נדבר עמו הוא אברהם משנדבר עמו ויש ששואלין למה נשתנו שמו של אברהם ושמו של יעקב ולא נשתנה שמו של יצחק ופשטה של שאלה זו כי אברהם ויעקב אבותיהם קראום באותן השמות ולפיכך גידלם הקב"ה בשמות שקרא להן הוא אבל יצחק הקב"ה קראו בזה השם קודם שנולד כדכתיב (בראשית יז יט) אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק ואית במכילתא דר' ישמעאל [בפ' בא] יצחק לא נשתנה שמו למה שנקרא שמו מפי הקב"ה ובגמרא דבני מערבא (בסיפא דהאי פירקא) מפני מה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב ושמו של יצחק לא נשתנה אילו אבותיהם קראו אותן בשמן אבל יצחק הקב"ה קראו. ארבעה נקראו עד שלא נולדו יצחק וישמעאל יאשיה ושלמה:
סליק פירקא קמא.
פירקא תנינא.
שמעת מינה מצות צריכות כוונה. איתיה להדיא דהא מילתא בפרק ראוהו בית דין במסכת ראש השנה (דף כח) דקאמר אלמא קא סבר רבא מצות אין צריכות כוונה ואיתיביה אביי כמה תיובתא ולבסוף אוקמי' אלא אמר רבא לצאת לא בעי כוונה לעבור בזמנו לא בעי כוונה שלא בזמנו בעי כוונה:
מתני' היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא; אם כוון לבו- יצא: אוקימנא בגמ' אפילו כיון לקרות ואשמעינן מהכא תרתי- חדא, דאין הברכות מעכבות (וכבר כתבתי למעלה דלדעת רבינו האיי ז"ל דוקא ליחיד, הא לציבור הברכות מעכבות. וכדעת מקצת הגאונים בין ליחיד בין לצבור. ולזה הדעת נוטה וכמו שכתבתי בשלהי פרק קמא); ועוד, איכא למשמע מיהא לכאורה דאפילו הפסיק בין פרשה לפרשה שיעור כדי שיקראו את כולה ואת ברכותיה- יצא, דהא בקורא להגיה (כדאוקימנא להא מתניתין בגמרא) טובא איכא בין פרשה לפרשה ואפילו הכי יצא. והכי נמי משמע בגמרא בהדיא בההיא דרבי דהוה קרי פסוק ראשון ושונה לתלמידיו ולאחר מכן חוזר וגומרה כדעת רבי שמעון ברבי. ומיהו פלוגתא היא בראש השנה (לד:) גבי "שמע תשע תקיעות בתשע שעות ביום" דאמר רבי יוחנן יצא. ואקשינן עלה "והא אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק בהלל ובמגילה אם שהה כדי לגמור את כולה- חוזר לראש!?" ופרקינן: "הא דידיה והא דרביה". ואקשינן תו: "ודידיה לא?! והא ר' אבהו הוה שקיל ואזיל בתריה דרבי יוחנן והוה קרי ק"ש. כי מטא מבואות המטונפות פסק. בתר דחלף אמר ליה מהו לגומרה? אמר ליה אם שהתה כדי לגמור חוזר לראש". ופרקינן דהכי קאמר ליה: "לדידי לא סבירא לי" (כלומר לא סבירא ליה במבואות המטונפות שצריך לפסוק) "אלא אתה שפסקת ולהחמיר- גם בזה החמיר וחוזר לראש". וקיימא לן כרבי יוחנן. וכן פסק רבינו אלפסי ז"ל.
וכן נחלקו בה בירושלמי אלא שאמרו שם: "ור' יוחנן מודה בקריאת שמע". וכן פירשו בירושלמי שם מאן דאמר אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש. ואם בקורא או בכל אדם משערין ואמרו דבקורא משערין דגרסינן התם:
- "רבי מונא בשם רבי יהודה שאמר בשם רבי יוסה הגלילי, הפסיק בה כדי לקרות את כולה- לא יצא ידי חובתו. רבי בא בשם רבי ירמיה, הלכה כרבי מונא שאמר משום ר' יודה שאמר משם רבי יוסה הגלילי. רבי יוחנן בשם ר"ש בן יהוצדק, אף בהלל ובקריאת המגילה כך. אבא ורב הונא בר רב חסדא הוו יתבין אמרין בתקיעות(?) כן סלקן לבית רב ושמעון רב הונא בשם רב אפילו שמעון כל היום עד תשע שעות- יצא. אמר רבי זעירא עד דאנא תמן אצרכת לי וכד סלקית להכא שמעית רבי יוסה בשם ר' יוחנן אפילו שמען כל היום יצא והוא ששמען על הסדר וכולי. ר' בון בר חייא בעי כגון קריאת שמע וברכותיה. היא ולא ברכותיה? ברכותיה ולא היא? הפסיק שלשה וחזר שלשה[?]. בקורא משערין ובכל אדם משערין? א"ר מתניא לא מסתבר בקורא. רבי אלעזר סליק מבקרא לר' שמעון בר אבא. אמר ליה כגון דאנא תשיש ואנא קרי שמע ומתנמנם, נפק אנא ידי חובתי? אמר ליה, אין. רבי ירמיה בעא קומי ר' זעירא כגון דר' אלעזר ידע דרבי שמעון בר אבא מדקדק(?) במצותיה סגין הורי ליה [?] או כגון דהוא תשיש הורי ליה? אמר ליה בפירוש פליגין דרבי אלעזר אמר יצא ורבי יוחנן אמר לא יצא. מה פליגין? בקריאת שמע מפני שהיא עשויה פרקים פרקים אבל בהלל וקריאת מגילה אף ר' אלעזר מודי". עד כאן גירסה ירושלמית.
וקיימא לן כר' אלעזר דירושלמי ואפילו במגילה דר' מונא הוא דאמר בפרק הקורא [?] את המגילה בסירוגין אם שהה כדי לגמור את כולה לא יצא, וכבר אידחיה הא דרבי מונא התם מהלכתא. ואלא מיהו לגבי קריאת שמע איכא מרבוותא ז"ל דפסקו כמאן דאמר "אם שהה כדי לגמור את כולה- חוזר לראש". ובמקומה בפר' מי שמתו נכתוב בה בסייעתא דשמיא.
גמרא. בקורא להגיה: פירשו רב האי ורש"י ז"ל לפי שצריך לכוין מיהא לקריאה, וכן כתב הר"י בן גיאת ז"ל דהויא ליה כוונה זו כנתכוון שומע לשמוע ומשמיע להשמיע שאינה כוונה גמורה אלא שצריך מיהא כוונת שמיעה. ויש מי שפירש "קורא להגיה" - שקורא התיבות ככתיבתן, בחסרות ויתרות, ואם קרא כן לא יצא עד שיקרא בקריאתו.
ורבנן סברי לה כרבי יהודה דאמר הקורא ולא השמיע לאזנו יצא: ונ"ל דלאו דוקא כרבי יהודה קאמר, דהא למסקנא ר' יהודה כראב"ע רביה סבירא ליה דמוקי "שמע" ל"השמע לאזנך" (אלא דבדיעבד יצא), אלא כמאן דאמר "אינו צריך להשמיע לאזנו" קאמר. ותמיה לי אמאי לא אמר "סברי לה כרבי מאיר דאמר אינו צריך להשמיע לאזנו" ואפילו לכתחלה?
לימא קסבר רבי כל התורה בכל לשון נאמרה: כתב רבינו האיי גאון ז"ל "לכולן ברור שלא כתב משה את התורה אלא בלשון הקדש כסדר הזה שהוא בידינו בלא שינוי אלא כך הן אומרים: הנאמרו לו עוד תרפיה(?) בלשון אחר, אם לאו?, עד כאן. ורש"י ז"ל פירש בפרק שני דמגילה "לקרות בספר תורה". והקשו עליו שלא מצינו שתהא קריאת ספר תורה מן התורה? אלא אם כן יאמר רש"י ז"ל שתהא קריאת הפרשיות כגון פרשת פרה ופרשת זכור וכיוצא בן מן התורה.
והנכון ש"נאמרה" דהיינו כל הקריאות שאדם חייב לקרות כגון מקרא בכורים וודוי מעשר ומקרא חליצה וכל אותן שנשנו בסוטה (לב.) ואותן שאמרו שם שנאמרין בלשון הקדש היו צריכין לידרש מן המקרא אבל אותן שנאמרין בכל לשון אין צריכין לידרש שכך דינן. ולרבנן אותו שנאמרין בלשון הקדש אינן צריכין קרא אבל אידך, צריכי קרא. ואותן פסוקים שמביא לשם, לנאמרים בכל לשון ולנאמרים בלשון הקדש - יש לומר דלרבי אותן פסוקים שמביא לנאמרין בכל לשון - לא צריכי להאי, ודריש להו לדרשא אחרינא; וכן נמי רבנן- אותן פסוקים שמביא לנאמרין בלשון הקדש, כדדרשי כל חד וחד הכא הכא "שמע" וכן "היו".
היה קורא בתורה וכו': פירוש אדם שהיה קורא בתורה כדרכו והיה קור' אותה פרש' של ק"ש והגיע זמן ק"ש, אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. משמע מהכא דאין הברכות מעכבות דהאי דקא קרי בתורה כדרכו ודאי שלא בברכות הוא קורא דהא אוקימנא בגמ' בקורא להגיה וקא אמרינן דאם כיון לבו יצא. והא ודאי פשיטא דאין מעכבות כדין שאר המצות דאם לבש ציצית או הניח תפלין ולא בירך ודאי יצא ידי חובת מצוה דמכל מקום הא קיים מצותו והיינו דלא דייק לן בגמ' משום דפשיטא ליה, ואע"ג דבירושלמי דייק מהכא דברכות אין מעכבות איפשר דטעמא משום דהני ברכות הם קבועות ומיוחדות לק"ש ועוד דהן מטבע ארוך מה שאין כן במצות ציצית ותפלין דהם מטבע קצר וכיון דהכי הוא הוה אמינא דליעכבו קמ"ל דלא:
[גמרא] בקורא להגיה: כלומר דלא היה מתכיון מתחלה לקריאה כלל אלא להגיה בלבד. ומש"ה קתני שאם כיון לבו לקריאה אעפ"י שלא כיון לבו לצאת יצא. וקורא להגיה יש מפרשים שהיה קורא דרך חסירות ויתירות כגון לטוטפות לטטפת ויש מפרשים שהיה קורא כדינו אלא שהקריאה היתה להגיה וכמתעסק דמי ואינה חשובה קריאה ואח"כ נתכוין לקריאה ממש, ודכותה גבי שופר דהשומע מן המתעסק אע"ג דעביד תקיעה ראויה לא יצא אבל היכא דמכוין לקריאה ראויה הוה ליה כתוקע לשיר דאמרינן דיצא, והשתא לפום מסקנא דסוגיין משמע דסביר' לן דמצות אין צריכות כונה ולקמן הויא פלוגתא דאשלי רברבי בק"ש עד היכן צריך כונה וא"כ כולהו דלא כהאי סוגיין.
ויש אומרים דשלשה דיני כונות הן אחד בק"ש לחוד ושנים בכל המצות, האחת הוא דצריך כונה לדבר שלא יהא כמתעסק בעלמא ואין דעתו לאותו דבר כלל ודכותה לגבי תקיעת שופר שהוא מתעסק והקול יוצא מעצמו ואינו מתכוין לשם תקיעה כלל וזו הכונה צריכה בכל המצות, והכונה השנית היא לצאת ידי חובת המצוה וזו שייכא בכל המצות ובהא הוא המחלוקת וקיימא לן כמאן דאמר דאין צריך כונה לצאת ידי חובה מצוה, והשלישית שיכוין לבו בכל תיבה ותיבה ויעיין בענין ויבין אותו וזו היא בק"ש לחוד, ועל זו הכונה נחלקו לקמן עד היכן צריך כונה, ונפי זה יש לשאול כי אקשי ליה ממתניתין שמעת מינה מצות צריכות כונה אמאי לא משני ליה דבק"ש הוא דבעינן כונה לכל תיבה משא"כ בשאר מצות. יש לומר דמתניתין סתמא קתני ומשמע דבכולה ק"ש איירי ואפי' פרשת ציצית נמי והא לא איפשר לומר דניבעי כונת תיבות בכולה ק"ש ומשום הא לא ניחא ליה לשנויי הכי:
ת"ר ק"ש ככתבה וכו': כלומר בלשון הקודש תקרא כמות שהיא כתובה. וחכמים אומרים בכל לשון וכו'.
ור' שלא יקרא למפרע מנא ליה נפקא ליה מדברים הדברים: פירוש דליכ' למימר דמוהיו תרתי שמעת מינה דודאי טפי משמע והיו שלא יקרא למפרע מבהויתן יהו ומשום הכי אצטריך קרא אחרינא לומר שלא יקרא למפרע:
ורבנן דברים הדברים לא דרשי: ובהא תלי עיקר פלוגתייהו דכיון דרבנן לא דרשי דברים הדברים ודאי והיו או אתא שלא יקרא למפרע או אתא לבהויתן יהו וכיון דכן טפי משמע שלא יקרא למפרע מבהויתן יהו ואיכא שמע דמשמע בכל לשון שאתה שומע או השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך לאפוקי שלא יצא על ידי הרהור וכיון דכן טפי משמע בכל לשון שאתה שומע מהשמע לאזניך ור' נפיק ליה מדברים הדברים שלא יקרא למפרע וכיון דכן והיו ודאי אתא לבהויתן יהו שלא יקרא בכל לשון וכיון דכן ודאי שמע להשמע לאזניך אתא:
לימא קסבר רבי דכל התורה כולה בכל לשון נאמרה: מדאיצטריך לי' קרא דוהיו לק"ש דבהויתן יהו דאי ס"ד וכו'. וא"ת ומאי נפק' לן מינה אי בלשון הקודש נאמרה או בכל לשון אי לשינון בכל לשון ששינה וקורא יצא, ורש"י ז"ל פירש פ"ב דמגלה דנפקא מינה לענין לקרות בספר תורה בבית הכנסת והקשו עליו שקריאת ס"ת לא מצינו שיהא מן התורה אלא תקנה היתה ממשה ועזרא, ויש אומרים דרש"י ז"ל הכי קאמר לענין קדושה אם היא בקדושתה שתהא ראויה לקרות בה בבית הכנסת אם תמצא לומר בלשון הקודש נאמרה אם היא כתובה בלשון אחר משאר לשונות אינה קדושה לקרות בה בבית הכנסת וטעונה גניזה ואי אמרינן בכל לשון נאמרה אם כתובה בכל לשון היא קדושה כבלשון הקודש. ויש אומרים דנפקא מינה לאותן פרשיות שצריכות לקרות בלשון הקודש כגון פרשת בכורים ווידוי מעשר ופרשת משוח מלחמה ופרשת עגלה ערופה ומקרא חליצה וכל אותן ששנו בסוטה פ' ואלו נאמרין ואע"ג דהתם איכא קראי דממעטינן מיניהו כל הני דאין נאמרין אלא בלשון הקדש איכא למימר דאותן קראי דרשינן להו לדרשא אחרינא.
אבל הראב"ד ז"ל כתב וזה לשונו הא דדייקינן מרבנן על התורה אם נאמרה בכל לשון אם לא לא על הכתיבה שכתב משה נאמרה שהכל יודעים שלא נכתבה בספר אלא בלשון הקדש ולא נכתבו שאר לשונות אלא על האבנים שבגלגל כדכתיב באר היטב אלא על התלמוד שלמדו הקב"ה למשה ומשה למד אותה לישראל לפי שהיו בהם גרים משאר לשונות אם היה מלמדה לכל אחד ואחד בלשונו וכן כל אח' ואחד יוצא ידי שינון בלשונו או שמא לכול' שונה בלשון הקד' ואין אדם יוצא ידי והגית בו אלא בלשון האד':
לימא קא סברי רבנן וכו': איצטריך משום דכתיב והגית ואע"ג דוהיו טפי משמע למפרע מבהויתו יהו מכל מקום כיון דאיכא נמי למימר בהויתן יהו טרח וכתב קרא שמע בכל לשון שאתה שומע:
ת"ר והיו שלא יקרא למפרע הדברים על לבבך עד כאן מצות צריכות כונה יכול כל הפרשה תהא צריכה כונה ת"ל אלה עד כאן מצות צריכין כונה: כלומר כונת אותיות ותיבות:
ר' אליעזר אומר בלאו. מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי.
היה קורא אם כיון לבו יצא. אע"פ שלא יקרא בברכותיה וכן פי' ר"ח, ואמרינן נמי בירו' אמר ר' בא זאת אומרת ברכות אין מעכבות.
ובאמצע שואל וכו'. גרסי' בירושלמי עד כאן באמצע הפרשה ואפי' באמצע הפסוק ר' ירמי' מרמז ור' יונה משתעי רב הינא בשם רב יוסף ודברת בם מכלל שיש לך רשות לדבר.
רבי יהודא אומר בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. יש להסתפק אי בעי למימר לא יפסיק כלל אפילו להשיב דחמיר מבאמצע הפרק או דילמא האי דקאמר לא יפסיק היינו כדין בין הפרקים אבל לא חשיב טפי מבאמצע הפרק.
פרקדן ופניו למעלה. כמו אפוריא קדל ונו"ן מתהפכת בלמ"ד כמו אל פשטתם דהוי כמו אן פשטתם, לשכה נשכה בס' עזרא, וכן מוכח בפ' המוכר את הספינה {בבא בתרא עג:-עד.} גבי מתי מדבר דחזא חד מיניהו דהוה כמאן דגני אפרקיד וחליף טייעא כי רכיב גמלא ורומחיה בידיה תחות ירכיה.
לייט מאן דגני אפרקיד. שמא יישן ויתקשה ויראה קושיו ויתגנה, ובפ' כל היד משמע דהוי טעמא משום (שבכל) [שלא] יבא לידי הרהור והוצאת קרי כשהעקבות מתחממין כדמשמע בפרק החולץ ביבמות כד מותבינן נהמא חמימא אבי פרקיה בא לידי קרי.
ש"מ מצות צריכות כונה. פי' שיכוין לשם המצוה אבל לא איירי בכונת הלב דפסוק ראשון לכ"ע בעי כונת הלב, והכא כיון לבו וידע והבין מה שאמר אבל לא כיון לקריאה.
בקורא להגיה. פרש"י להגיה אם יש בו טעות ואפילו לקריאה לא איכוין, ור"ח פי' בקורא להגיה כלומר כעין חסרות ויתרות מזוזת ולטטפת כאדם המגיה ומדקדק (לכתוב) [לקרות] ע"פ המסורת.
וחכמים אומרים בכל לשון. נראה דהלכה כחכמים דקיי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ועוד דקאמר בסמוך ורבנן סברי לה כמאן דאמר לא השמיע לאזנו יצא והכי פסקינן הילכתא לקמן, ועוד דקאמר הכא ור' סבר לה כר' יוסי דאמר לא יצא ולקמן על מילתא דר' יוסי גופיה קאמר תרתי שמעת מינה לפי שלא היה רוצה לחלוק על רבנן דהילכתא כותייהו.
כל התורה כולה בכל לשון נאמרה. פרש"י בפ"ב דמגילה {דף יז:} לקרות בס"ת, וקשה דלא אשכחן שתהא קריאת התורה מן התורה, מיהו אפשר שיש קריאה שהיא מן התורה כגון פרשת זכור ופרשת פרה אדומה וכיוצא בהם ונראה לפרש [כל התורה כולה] בכל לשון נאמרה כל קריאות שצוה הכתוב (צ"ל בלשון הקודש) כגון מקרא בכורים וידוי מעשר (ומקרא מגילה) [ופרשת] חליצה (כולם בלשון הקדש נאמרה).
עד כאן מצות כונה. עד בכל מאדך ששני פסוקים אלו מדברים ביחוד השם באהבתו וביראתו.
מתוך: מאירי על הש"ס/ברכות/פרק ב (עריכה)
היה קורא וכו' כונת זה הפרק בענין החלק הראשון ג"כ, ובפרט לבאר לנו דרך כלל ענין ק"ש ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לד' חלקים, הראשון לבאר תחלה כונה הצריכה בקריאתה על אי זה צד הוא ובאי זה מקום רשאי להפסיק בקריאתה, והשני בהודעת סדר הפרשיות איך הוא, והשלישי לדקדק בקריאתה על אי זו תכונה הוא צריך לקראה, והרביעי יתחיל בביאור הפטור ממנה אלא שזה החלק לא יושלם רק בהשתתף עמו פרק ג' ר"ל מי שמתו, ומשנת האומנין קורין בראש האילן, הוא מענין החלק הראשון היה בראוי לסמכה למשנה ראשונה אלא שדרך התלמוד לגלגל תכונת הסדר בהרבה מקומות, זהו יסוד הפרק דרך כלל אלא שיתלגללו בו דברים שלא מן הכונה בעניין סוגיית התלמוד על הדרך שהקדמנו וכמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה ממנו תכוין לבאר שהקורא את שמע צריך לכוין לב בקריאתה כדי לקבל עליו עול מלכות שמים בכונה שלימה, ופי' המשנה הוא שאם השכים לקרוא בתורה ונזדמנה לו בקריאתו פרשת שמע וחברותיה אם כיון לבו בקריאת הפרשיות יצא, ופרשו בגמ' שלא נאמר שיכוין לבו לצאת שהרי מצות אין צריכות כונה אלא שיכוין לבו לקריאה שיהיה קורא כמתעסק ולא שיהא קורא להגיה שהקורא להגיה אפילו הוא קורא על פי המקרא אין כונתו לקריאה שהוא קורא, אלא עיקר קריאתו להגיה את הספר וכל שכן אם היה קורא על פי מסורת כדי שיבחין הרוצה להגיה מתוך קריאתו בין חסרות ויתרות, 7כגון שיקרא לטוטפות לטטפת בשני פתחין ומכל מקום אם היתה עיקר כונתו לקריאה יצא, ואע"פ שאין כאן ברכות ואע"פ שקראן כסדר שהם כתובות בתורה יצא בדיעבד שלא סדר הפרשיות מעכב, ולא הברכות מעכבות לא ליחיד ולא לצבור,ומה שאמרו בקורא למפרע שלא יצא דוקא בסדר הפסוקים, ומכל מקום לא יצא ידי ברכות וצריך לסמוך איזה פסוק שבתורה לברכות אהבת עולם.
ושמא תאמר והלא נחלקו למטה עד היכן הוא צריך בה לכונת הלב, ובשלמא כונת הלב בלא כונה לצאת משכחת לה, אבל כונת הלב בלא כונה קריאה היאך משכחת, הרי מכל מקום אין כונת הלב צריכה אלא לפסוק ראשון ועל שאר הקריאה מיהא הוא אומר שאם אינו מכוין מיהא לקרוא לא יצא, ומגדולי המחברים פירשו אם כיון לבו לצאת מפני שהם סוברים שמצות צריכות כונה חוץ מאכילת מצה בלילי הפסח, ואע"פ שיש לתמוה לפירושם מה נשתנה דין מצה מחברותיה, ומגדולי המפרשים פירשו הטעם מפני שמכל מקום נהנה בגרונו, וכמו שאמרו בענין חיוב חטאת שמתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה, ואע"פ שבשאר אסורין פטור, או שמא יש להן בדבריהם שלא פסקו כן אלא בכונת הלב כמו שיתבאר למטה ואף הם כתבו שמשם ואילך אפי' קורא להגיה יצא, והם דברים מתמיהים ובמסכת ר"ה יתבאר הענין יותר:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן, מתוך שכתוב בתורה שמע והדברים מראים שעיקר כונתו על ענין הבנה מלשון כי שומע יוסף, נודע לנו שעיקר הכונה הוא להבין אחדותו יתברך ובכל לשון שיהא שומע הוא רשאי אפילו לכתחילה ואין הדבר מוכרח לקרותה בלשון הקדש, וכתבו גדולי המחברים וצריך להזהר משבוש שבאותו לשון כדרך שמדקדק בלשון הקדש מכל מקום לשון הקדש חביב הוא בעיני בעליו ואין ראוי למביניו להחליפו בלשון אחר:
אף התפלה יתבאר במסכת סוטה שהיא נאמרת בכל לשון אלא שהתבאר שם שלא נאמר אלא בצבור, אבל ביחיד הרי אמרו אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי והוא הדין לכל הלשונות שהם רחוקים מלשון הקדש, ולדעתי ביחיד לא אמרו כן לעכב אלא שהדבר הדור לו בכך שכל שהוא מתפלל בלשון לעזות, אינו בעיניו אלא כדבור בעלמא ואין כל הכונות מצויין בו:
אף כל התורה בכל לשון נאמרה, כלומר שאע"פ שבלשון הקדש נאמרה מפי הקב"ה לשמה וממשה לישראל, וכן שאם נכתבה בלשון אחר אין בו קדושה, מכל מקום על מנת כן נאמרה שיהא שנונה או למודה מותר בכל לשון ויוצא בו ידי הגיית יום ולילה, ואע"פ שבמסכת סוטה נאמרו קצת דברים שהם טעונין לשון הקדש כגון מקרא בכורים וחליצה וברכת כהנים ודומיהם על הדרך שנתפרשו שם, מכל מקום קיראת התורה דרך כלל אין למדין אותה ממצוה פרטית והרי נזכרו שם קצת מצות גם כן שנאמרות בכל לשון, פרשת סוטה, ווידוי מעשר ודומיהם, כמו שנתפרשו שם אלא שאין ללמוד קריאת התורה ממצוה פרטית, שהמצות אינן דומות זו לזו, ולא היה משתדל בסוגיא זו ללמוד מק"ש לשאר התורה אלא מצד שק"ש יש בה שנון בקריאת התורה כדכתיב ושננתם, וכמו שאמר בתלמוד המערב שבפרק ראשון שניא היא שהיא לשנון כלומר והדבר דומה לקריאה שבדרך כלל, ואף קריאת התורה בצבור שמתקנת עזרא ודאי אינה אלא בלשון הקדש, ולפי דרכך למדת בפי' הסוגיא לימא קסבר רבנן שהתורה בלשון הקדש נאמרה פירושה שאין שנונה ולמודה בכל לשון פוטרתו מידי הגיית יומם ולילה, שאם לא כן אף ק"ש שהיא שנון מה הוצרך להביאה מן המקרא והרי אחר שהוא שנון בכלל שאר התורה היא, ותירץ משום והיו וכו' ויש דוחקים בפירושה הרבה ללא צורך, ומה שנתגלגל כאן בקורא ולא השמיע לאזנו שבדיעבד יצא, ובקורא למפרע שלא יצא יתבאר הכל למטה:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/ברכות/פרק ב (עריכה)
היה קורא בתורה וכו' - פירוש אדם שהיה קורא בתורה כדרכו והיה קורא אותה פרשה של קריאת שמע והגיע זמן קריאת שמע אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא. משמע מהכא דאין הברכות מעכבות דהאי דקא קרי בתורה כדרכו ודאי שלא בברכות הוא קורא דהא אוקימנא בגמרא בקורא להגיה וקא אמרינן דאם כיון לבו יצא. והא ודאי פשיטא דאין מעכבות כדין שאר המצות דאם לבש ציצית או הניח תפלין ולא בירך ודאי יצא ידי חובת מצוה דמכל מקום הא קיים מצותו. והיינו דלא דייק לן בגמרא משום דפשיטא ליה. ואף על גב דבירושלמי דייק מהכא דברכות אין מעכבות איפשר דטעמא משום דהני ברכות הם קבועות ומיוחדות לקריאת שמע ועוד דהן מטבע ארוך מה שאין כן במצות ציצית ותפלין דהם מטבע קצר וכיון דהכי הוא הוה אמינא דליעכבו קא משמע לן דלא:
בקורא להגיה - כלומר דלא היה מתכון מתחלה לקריאה כלל אלא להגיה בלבד. ומשום הכי קתני שאם כיון לבו לקריאה אף על פי שלא כיון לבו לצאת יצא. וקורא להגיה יש מפרשים שהיה קורא דרך חסירות ויתירות כגון לטוטפות לטטפת. ויש מפרשים שהיה קורא כדינו אלא שהקריאה היתה להגיה וכמתעסק דמי ואינה חשובה קריאה ואחר כך נתכוין לקריאה ממש. ודכותה גבי שופר דהשומע מן המתעסק אף על גב דעביד תקיעה ראויה לא יצא. אבל היכא דמכוין לקריאה ראויה הוה ליה כתוקע לשיר דאמרינן דיצא. והשתא לפום מסקנא דסוגיין משמע דסבירא לן דמצות אין צריכות כונה. ולקמן הויא פלוגתא דאשלי רברבי בקריאת שמע עד היכן צריך כונה ואם כן כולהו דלא כהאי סוגיין. ויש אומרים דשלשה דיני כונות הן אחד בקריאת שמע לחוד ושנים בכל המצות. האחת הוא דצריך כונה לדבר שלא יהא כמתעסק בעלמא ואין דעתו לאותו דבר כלל ודכותה לגבי תקיעת שופר שהוא מתעסק והקול יוצא מעצמו ואינו מתכוין לשם תקיעה כלל וזו הכונה צריכה בכל המצות. והכונה השנית היא לצאת ידי חובת המצוה וזו שייכא בכל המצות ובהא הוא המחלוקת וקיימא לן כמאן דאמר דאין צריך כונה לצאת ידי חובת מצוה. והשלישית שיכוין לבו בכל תיבה ותיבה ויעיין בענין ויבין אותו וזו היא בקריאת שמע לחוד ועל זו הכונה נחלקו לקמן עד היכן צריך כונה. ולפי זה יש לשאול כי אקשי ליה ממתניתין שמעת מינה מצות צריכות כונה אמאי לא משני ליה דבקריאת שמע הוא דבעינן כונה לכל תיבה מה שאין כן בשאר מצות. יש לומר דמתניתין סתמא קתני ומשמע דבכולה קריאת שמע איירי ואפילו פרשת ציצית נמי והא לא איפשר לומר דניבעי כונת תיבות בכולה קריאת שמע ומשום הא לא ניחא ליה לשנויי הכי:
תנו רבנן קריאת שמע ככתבה וכו' - כלומר בלשון הקודש תקרא כמות שהיא כתובה. וחכמים אומרים בכל לשון וכו':
רבי שלא יקרא למפרע מנא ליה נפקא ליה מדברים הדברים - פירוש דליכא למימר דמוהיו תרתי שמעת מינה דודאי טפי משמע והיו שלא יקרא למפרע מבהויתן יהו ומשום הכי אצטריך קרא אחרינא לומר שלא יקרא למפרע. ורבנן דברים הדברים לא דרשי ובהא תלי עיקר פלוגתייהו דכיון דרבנן לא דרשי דברים הדברים ודאי והיו או אתא שלא יקרא למפרע או אתא לבהויתן יהו וכיון דכן טפי משמע שלא יקרא למפרע מבהויתן יהו. ואיכא שמע דמשמע בכל לשון שאתה שומע או השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך לאפוקי שלא יצא על ידי הרהור וכיון דכן טפי משמע בכל לשון שאתה שומע מהשמע לאזניך. ורבי נפיק ליה מדברים הדברים שלא יקרא למפרע וכיון דכן והיו ודאי אתא לבהויתן יהו שלא יקרא בכל לשון וכיון דכן ודאי שמע להשמע לאזניך אתא:
לימא קסבר רבי דכל התורה כולה בכל לשון נאמרה - מדאיצטריך ליה קרא דוהיו לקריאת שמע דבהויתן יהו דאי סלקא דעתך וכו'. ואם תאמר ומאי נפקא לן מינה אי בלשון הקודש נאמרה או בכל לשון אי לשינון בכל לשון ששינה וקורא יצא. ורש"י ז"ל פירש פרק ב' דמגלה דנפקא מינה לענין לקרות בספר תורה בבית הכנסת. והקשו עליו שקריאת ספר תורה לא מצינו שיהא מן התורה אלא תקנה היתה ממשה ועזרא. ויש אומרים דרש"י ז"ל הכי קאמר לענין קדושה אם היא בקדושתה שתהא ראויה לקרות בה בבית הכנסת. אם תמצא לומר בלשון הקודש נאמרה אם היא כתובה בלשון אחר משאר לשונות אינה קדושה לקרות בה בבית הכנסת וטעונה גניזה ואי אמרינן בכל לשון נאמרה [אפילו] אם כתובה בכל לשון היא קדושה כבלשון הקודש. ויש אומרים דנפקא מינה לאותן פרשיות שצריכות לקרות בלשון הקודש כגון פרשת בכורים ווידוי מעשר ופרשת משוח מלחמה ופרשת עגלה ערופה ומקרא חליצה וכל אותן ששנו בסוטה פרק ואלו נאמרין. ואף על גב דהתם איכא קראי דממעטינן מינייהו כל הני דאין נאמרין אלא בלשון הקדש איכא למימר דאותן קראי דרשינן להו לדרשא אחרינא. אבל הראב"ד ז"ל כתב וזה לשונו הא דדייקינן מרבנן על התורה אם נאמרה בכל לשון אם לא לא על הכתיבה שכתב משה נאמרה שהכל יודעים שלא נכתבה בספר אלא בלשון הקדש ולא נכתבו שאר לשונות אלא על האבנים שבגלגל כדכתיב באר היטב. אלא על התלמוד שלמדו הקדוש ברוך הוא למשה ומשה למד אותה לישראל לפי שהיו בהם גרים משאר לשונות [נסתפק לנו] אם היה מלמדה לכל אחד ואחד בלשונו וכן כל אחד ואחד יוצא ידי שינון בלשונו או שמא לכולם שונה בלשון הקדש ואין אדם יוצא ידי והגית בו אלא בלשון הקדש:
לימא קא סברי רבנן וכו' - איצטריך משום דכתיב והגית. ואף על גב דוהיו טפי משמע למפרע מבהויתן יהו מכל מקום כיון דאיכא נמי למימר בהויתן יהו טרח וכתב קרא שמע בכל לשון שאתה שומע:
תנו רבנן והיו שלא יקרא למפרע. הדברים על לבבך עד כאן מצות צריכות כונה. יכול כל הפרשה תהא צריכה כונה תלמוד לומר אלה עד כאן מצות צריכין כונה - כלומר כונת אותיות ותיבות:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה