תוספות רבינו יהודה שירליאון

מסכת ברכות

רעיון מוסרי לפתיחת הדף הזה: כל הגמרות מתחילות תמיד מדף ב' ולא בדף א'. למה? לומר לך שלא משנה כמה למדת, דע לך שאפי' את דף א' עדיין לא למדת.

פרק ראשון עריכה

עד סוף האשמורת הראשונה. יש לומר, דבהכי פליגי. ר' אליעזר סבר בשכבך [כל זמן שעוסקים]^{^[1]} בשכיבה, דומיא דובקומך דלא משמע כולי יומא אלא כל זמן שעוסקים בקימה. ורבן גמליאל סבר האי כמשמעו והאי כמשמעו.^(א)

כל הנאכלים ליום אחד. בגמ' קאמר {לקמן ט.} ואילו אכילת פסחים לא קתני, פירוש בכלל הני דנאכלים, ^{^[2]}[ו]אינו אלא עד חצות. ואם תאמר, אמאי, [דילמא הוי]^{^[3]} בכלל הנאכלים ליום אחד וכו', דהכי אמרינן בפסחים {ע.} מה פסח נאכל ליום ולילה אף חגיגה נאכל[ת]^{^[4]} וכו'. ^{^[5]}[ו]יש לומר, דהתם קאמר יום ולילה שעיקר אכילתו בלילה, ולא נקט יום אלא לפי שנשחט ביום. אבל הכא שלא הזכיר כלל לילה, משמע^{^(1ב)} דלא מיירי כלל בפסח. ועוד דהכא איכא למטעי והתם ליכא למטעי^(ב), ולכך אינו חושש אם הזכיר שם יום.

נתני דשחרית ברישא. שעקר [המצוות]^{^[6]} ביום. ובקרא נמי הקדים תמיד של שחר לשל בין הערבים {במדבר כ"ח, ד'}.

בשחר מברך שתים לפניה וכו'. בירושלמי {ברכות פ"א, ה"ה} מפרש טעמא על שם שבע ביום הללתיך. ואותה ברכה של ישתבח אחר פסוקי דזימרא נתקנה. וכן [לפניהם]^{^[7]} ברוך שאמר נתקנה ברכה לפתיחה. ^{^[8]}(אבל) ^{^[9]}[ו]פסוקים שלפני יראו עינינו והברכה, [לא נתקנו]^{^[10]} בימי חכמי התלמוד. [אבל]^{^[11]} לפי שאנו סוברים תפלת ערבית רשות כמו שנפרש {לקמן כז:, ד"ה ורב אמר}. ^{^[12]}[ו]לפי שבתי כנסיות שלהם [היו אז]^{^[13]} רחוקים מבתיהם, ולא היו יכולים לאחר עד [אחר]^{^[14]} תפלת ערבית, תקנו להם אותם פסוקים שיש בהם שמונה עשרה אזכרות כנגד ברכות של שמונה עשרה, והברכה אח"כ לשבח בעלמא. וכיון שנקבעו שוב לא נסתלקו^(ג) .^{^[15]}

והא קמ"לן דכפרה לא מעכבא. ואם תאמר מאי קמל"ן, משנה שלימה היא בנגעים ומייתי לה בפרק הערל ביבמות {עד:} טבל ועלה אוכל במעשר, העריב שמשו אוכל בתרומה, הביא כפרתו אוכל בקדשים. ואומר רבי^{^[16]}, כיון שאינו מאריך בלשונו, אשמועינן חידוש אגב אורחיה אע"פ ששנוי [במשנה]^{^[17]} אחרת. וכן בפרק נערה בכתובות {מח./מח:} לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה, לאפוקי ממשנה ראשונה וכו'. ואע"פ שהיא משנה שנויה בפרק אע"פ {שם נז./נז:}, [בית דין של אחריהם]^{^[18]} אמרו עד שתכנס לחופה. וכן יש בריש [יבמות]^{^[19]} {ג.} כדפי' בתוספות. מפי רבי^{^[20]} ^{^[21]}.

ממאי דהאי ובא השמש ביאת שמשו הוא. פירש רש"י ביאת שמשו שקיעת החמה, דילמא ביאת אורו הוא שיאור^{^(2ב)} יום השמיני ויטהר האיש בהבאת קרבנותיו. ואין נראה לרבינו שמואל דהוי ביאת אורו זריחת השמש, שלא מצינו ביאה אלא לשון^{^(3ב)} שקיעה, דכתיב כי בא השמש {בראשית כ"ח, י"א}, עד בא השמש {שמות כ"ב כ"ה}, ובלשון זריחה הוא אומר השמש יצא על הארץ {בראשית י"ט, כ"ג}. ועוד לבני מערבא דפשטי^{^(4ב)} [מ]ברייתא^{^[22]} דלאו ביאת אורו הוא אלא ביאת שמשו דהיינו טהר יומא, ממתניתין משמע הכי, דקתני משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, דהיינו ערבית. ע"כ פירש רבינו שמואל, ממאי דהאי ובא השמש ביאת שמשו הוא, שנשקעה כל השמש ברקיע לגמרי, [ומאי וטהר טהר יומא, דהיינו צאת הכוכבים]^{^[23]} דנטהר ב[ו]^{^[24]} שמשו. דילמא ביאת אורו הוא, תחילת שקיעתו של שמש שנכנס ברקיע ואין למטה אלא צל, והוא תחילת כניסתו ברקיע, ועדיין יש לו שהות חמשה מילין {פסחים צג:} עד שיהיה כולו ברקיע, [ויגיע]^{^[25]} צאת הכוכבים^{^[26]}. ומאי וטהר טהר גברא, כדאשכחן קרא[י]^{^[27]} טובא וטמא עד הערב וטהר {ויקרא י"ז, ט"ו}. ומשני אם כן לימא קרא ויטהר. אע"ג דבדוכתי טובא כתיב ורחץ בשרו במים וטהר {ויקרא ט"ו, י"ג}, האי דאיכא למטעי הוה ליה למכתב ויטהר. והשתא פשטינן שפיר במערבא מברייתא דצאת הכוכבים, ^{^[28]}[דטהר] (ד)היינו טהר יומא. ואע"ג דביאת אורו משמע כיסוי הגלגל, מ"מ ביאת שמש דקרא היינו שקיעת השמש לגמרי. ובערוך {ערך אֹר (אור א')} פירש כפירוש רבינו שמואל [אלא]^{^[29]} שמהפך הגירסא, שגורס^{^(5ב)} ביאת אורו במקום ביאת שמשו.

דף ב: עריכה

V

לצורת הדף ראה כאן

משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח עד שעומד^{^(6ב)} ליפטר מתוך הסעודה. ואם תאמר והעני מתי יקרא ק"ש, וכי בעניים נכרים^{^(7ב)} [יהיב]^{^[30]} שיעורא למילתיה. ^{^[31]}[ו]יש לומר, שיקרא ויתפלל בשעה שיכינו לו סעודתו. ורבינו חננאל גריס עד שעה שעומד לישן, ומשמע [לגירסתו]^{^[32]} שיתפלל ויקרא ק"ש קודם שילך לישן אחר אכילתו. ואין נראה, דהא אמרינן {לקמן ד:} אדם בא מן השדה בערב [וכו']^{^[33]} וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו ומברך.

ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר וכו'. ואם תאמר, והא ראיה גדולה היא ומפקינן מינה במגילה {כ:} שמצאת^{^(8ב)} הכוכבים עד עמוד השחר לילה [גמור הוא]^{^[34]} לענין כל דבר שמצותו בלילה. ^{^[35]}[ו]יש לומר, דודאי לילה [גמור הוא]^{^[36]}, אבל לענין שכיבה שתהא זמנה באותה שעה אינו כי אם זכר. ואם תאמר, כיון דקיימא לן דצאת הכוכבים לילה גמור [הוא]^{^[37]}, [ואמרינן]^{^[38]} בשלהי במה מדליקין {לקמן לה:} כוכב אחד יום, שנים בין השמשות, שלשה לילה. אם כן, למה נחלקו שם {לקמן לד:} התנאים בשיעור בין השמשות, ניחזי אנן למנין צאת הכוכבים. [ו]יש לומר, שאין אנו בקיאים בשיעור הכוכבים, כדאמרינן התם {שם} לא כוכבים גדולים הנראים [ביום]^{^[39]}, ולא קטנים הנראים [בלילה]^{^[40]}, אלא בינוניים. ואם תאמר, ולמה לא נחלקו כמו כן בעמוד השחר ^{^[41]}[ו]יתנו בו זמן מתי הוא. [ו]יש לומר, שזמנו קבוע (ידוע)^{^[42]}, כמו שמפרש^{^(9ב)} בירושלמי בפרק קמא דברכות {הלכה א'}. מפי רבי.

ר' אחאי^{^(10ב)} ואמרי לה ר' אחא ^{^[43]} משעה שרוב בני אדם נכנסים להסב. פרש רש"י לשון אחר, בערבי שבתות. מיהו למאי דמסקינן דעני וכהן לאו חד שיעורא הוא, (היה)^{^[44]} משמע (אז)^{^[45]} דהדר למאי דאמרינן מעיקרא דעני [ו]בני^{^[46]} אדם בערבי שבתות חד שעורא הוא. ואם כן קשה, ^{^[47]}(ו)למה אין מקשה ר' אחא היינו [רבי חנינא]^{^[48]} דאמר משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח. ולפי זה יש לנו לפרש בלשון אחר, דבחול מיירי^{^(11ב)}. אי נמי, נפרש דיאמר דעני ובני אדם לאו חד שעורא הוא, אך היה לו להקשות ולתרץ כן. ואם תאמר, אם עני ובני אדם לאו חד שיעורא הוא, למה לא שאל התלמוד^{^(12ב)} הי מינייהו מאוחר. ^{^[49]}[ו]יש לומר, דפשיטא ליה כיון דעני אחר צאת הכוכבים דשל בני אדם מוקדם, שממהרים לאכול פתן בערבי שבתות קודם צאת הכוכבים מטעם שהכל מוכן להם, וממהרים פן יכלו הנרות.

ר' חנינא היינו ר' אליעזר. ^{^[50]}[תימה, ו]לימא דשני שיעורי[ם]^{^[51]} הם, עני וקדוש היום. ^{^[52]}[ו]יש לומר דלא מסתבר ליה לחלק כל כך בשעורי זמן שכיבה דקודם צאת הכוכבים.

ביאורים עריכה

א. כתב הכסף משנה על הרמב"ם בהלכות ק"ש פ"א הי"ג, שיש שואלין מדוע לרבן גמליאל יש שינוי בדרשת הפסוקים. שבשכבך משמע כל זמן ששוכבים במיטתם דהיינו כל הלילה, ולעומת זאת ובקומך מפרש שהכוונה רק בשעה שעוסקים בקימה, ולא כל זמן שהם בתקומה דהיינו כל היום. והמג"א והט"ז בשולחן ערוך או"ח סימן נ"ח סעיף ו' מתרצים על כך, שאמנם בשכבך משמע כל זמן שהוא שוכב במיטתו, מפני שכל זמן שהוא שוכב שפיר קרינן בה בשכבך. אבל ובקומך קרינן רק בזמן שעוסק בקימה בפועל, משום דאחרי כן הוא הולך או יושב או עומד, אך אינו במצב קימה ממטתו יותר. (ע"כ תוכן דבריהם). וכך נראה שהיא שיטת רבינו והרא"ש בדעת רבן גמליאל. ואף ר' אליעזר מודה לרבן גמליאל שכך פירוש הדברים בפשטות, אלא כיון שהוקשו אחד לשני, לכך הוגבל זמן "ובשכבך" לזמן שעוסקים בשכיבה בלבד דומיא דובקומך. (המגיה).
ב. נראה לבאר כוונת רבינו בזה ע"פ התוס' בפסחים {פט.}. שרצונו לומר, שאפי' אם נאמר שאינו משנה לעניין זה אם כתב או לא כתב לילה בדבריו, ולכן ע"פ זה אפשר להניח שפסח כלול בדברי המשנה, אעפ"כ עדיין אי אפשר לומר שפסח כלול בדברי המשנה. כיוון שבמידה והיתה כוונת המשנה גם לפסח וכדעת ר' עקיבא הסובר שנאכל הפסח כל הלילה, א"כ היה על המשנה לכתוב זאת במפורש ע"מ לבאר לנו שאינה סוברת כהמשנה באיזהו מקומן הסוברת שפסח נאכל עד חצות. ומכיוון שלא כתבה משנתנו במפורש בכדי להוציא משיטת משנת איזהו מקומן, אנו מסיקים מכך שבודאי סוברת היא כדעת המשנה של איזהו מקומן, וגם לשיטתה אכילת הפסח עד חצות. ואלו הם למעשה תמצית כוונת דברי רבינו. ועפ"ז נפרש עתה את דבריו הכתובים כאן: דהיינו שכיוון " שאצלנו יש מקום לטעות" ולומר שסוברת משנתנו שפסח נאכל עד חצות כשיטת משנת איזהו מקומן, לכך היה עליה לפרש לנו אחרת אם אינה סוברת כך. ולכך כיוון שלמעשה לא פירשה משנתנו אחרת, בהכרח שבאמת אין פסח כלול בדבריה, ובאמת סוברת היא שפסח נאכל עד חצות כהמשנה באיזהו מקומן. אבל שם בברייתא בפסחים {ע.} שהברייתא רק משווה את דיני חגיגה הנאכלת עם הפסח לדיני קרבן הפסח, "אין שם מקום לטעות" ולחשוב שיאכל הפסח עד חצות או עד עלות השחר אם לא תפרש זאת הברייתא. וזאת מכיוון שאין אנו עוסקים שם בדיני הפסח, אלא בדיני החגיגה הנאכלת עם הפסח. שהלא כל עיסוק הברייתא שם היא להשוות את דיני החגיגה הנאכלת עם הפסח לדיני הפסח עצמו שנאכלת עמו, ללמד שדינם שווה מבלי לדקדק בעד מתי בלילה נאכלת. ולכן אפשר שסוברת הברייתא שם שהפסח נאכל עד חצות או לחלופין עד עלות השחר, ואין שום הכרח לכאן או לכאן מלשונה, שהלא אין זה עיקר עיסוקה. ומימלא "אין הברייתא שם חוששת להזכיר יום בדבריה" אע"פ שאין הפסח נאכל ביום בפועל. וזאת מכיוון שאין הדקדוק שם על זמני אכילת הפסח, אלא על זמני אכילת קרבן חגיגה שבאופן ההוא בחגיגה הנאכלת עם הפסח, הוגבל זמן אכילתה של החגיגה ליום ולילה כנגד זמני שחיטת ואכילת הפסח, ואע"פ שבדרך כלל נאכלת החגיגה לשני ימים ולילה אחד. ולכן כתבה הברייתא "יום" בהתייחסות לקרבן החגיגה שאכן נאכל ביום כיון שזהו דינו, והוא עיקר עניינה של הברייתא שם.
ג. דהיינו שלפי דעת רבינו טעם תיקון ברכת יראו עינינו היא בכדי להחליף את תפילת העמידה של ערבית. ויכלו לעשות זאת ע"י צירוף שתי סיבות שהם: א. שתפילת ערבית רשות. וב. שלא יכלו אז להתעכב בבתי הכנסת מחוץ לעיר מפני הסכנה. וכך היא שיטת הרא"ש בפסקיו סימן ה' ועוד ראשונים. ומוסיף רבינו שכיון שנקבעו אז פסוקים וברכה זו, לכך אף כיום שבתי הכנסיות בתוך העיר ואין חשש סכנה שלכך חזרו להתפלל ערבית וקבעוה חובה, אעפ"כ לא נתבטלה התקנה וממשיכים לאומרה קודם שמונה עשרה של ערבית. אך דעת התוס' שבדף (וכן דעת תוס' רבנו פרץ) שאכן היו מתפללים ערבית. וסיבת תקנת ברכה זו רק בכדי להמתין למאחרים שלא ישארו לבד בסיום התפילה מפני הסכנה. (המגיה. וע"ש עוד בדבריו והמקורות.)

דף ג' עריכה

דף ג. עריכה

V

לצורת הדף ראה כאן

תרי תנאי ואליבא דר' מאיר. ואם תאמר, אמאי^{^(13ב)} לא משני דאידי ואידי חד שעורא הוא. ^{^[53]}[ו]י"ל דלא מסתבר ליה למימר דרוב בני אדם ממהרין לאכול כל כך בערבי שבתות בזמן שהכהנים [טובלים]^{^[54]} שהוא מבעוד יום. אי נמי אי הוי טעם אמת דעני ובני אדם חד שיעורא הוא, א"כ הוי אחר צאת הכוכבים כיון דשיעור דעני^{^(14ב)} מאוחר. ועוד לספרים דגרסי^{^(15ב)} בדרבי אחא בשעה שבני אדם נכנסים להסב בערבי שבתות לא היה יכול לומר כן, דאם כן ר' מאיר היינו ר' אחא. מפי רבי.

^{^[55]} [כי]^{^[56]} קא תשיב משמרה ראשונה בסופה. כן ראיתי כתוב בספר ר' יהודה בן^{^(16ב)} ברזילי, דתנן בפ"ק דיומא {כ.} בכל יום תורמין את המזבח מקרות הגבר [או]^{^[57]} בסמוך לו בין מלפניו בין מלאחריו^{^(17ב)}, ביום הכפורים מחצות, ברגלים מאשמורת^{^(18ב)} הראשונה^{^(19ב)}. וכשיזכור הקב"ה אותן ג' עבודות שהיו בסוף משמרה ראשונה, ובחצות לילה ובתחילת אחרונה, כביכול אין שמחה לפניו. ויהיב בהו תנא סימנא שיהא אדם מצר ודואג כמו שהקב"ה דואג באותן שעות. וגם ראוי באותה שעה להפיל תחינה על חרבן הבית, שנאמר קומי רוני בלילה {איכה ב', י"ט}.

^{^[58]} למאן דגני בבית אפל. ואם תאמר, והלא ר' אליעזר לית ל[יה]^{^[59]} לקמן {ט:} ק"ש בעמוד השחד [מיד]^{^[60]}, אלא עד שיכיר בין תכלת לכרתי^{^(20ב)}. ^{^[61]}[ו]יש לומר, כשידע מתי יעלה עמוד השחר, אז יוכל לכוין לאותו שיעור. מפי רבי.

^{^[62]} אוי לי שהחרבתי את ביתי. כלומר, הרבה יש לי להתאונן ולהצטער על זאת^{^(21ב)}. ואית דלא גרסי לי(ה)^{^[63]}. ולא גרסי נמי לקמן [אוי לאב]^{^[64]}, אלא גרסי אוי שהגלה את בניו, כלומר אוי לרשעים. מיהו, אתי שפיר [כדפרישית]^{^[65]}.

היה לך להתפלל תפלה קצרה. תימה, דהא גבי גדודי חיה ולסטים תנן לקמן בפרק תפלת השחר {כ"ט:} תפלה קצרה, ולא בדרך שלא במקום סכנה, וכאן בדרבי יוסי לא הייתה סכנה. ^(א) ואי הביננו, לא אשכחנא דקרי לה לקמן {כ"ט.} תפילה קצרה, אלא ^{^(22ב)} מעין שמנה עשרה. ^{^[66]}[ועוד], ^{^[67]}[ד]קאמר^{^(23ב)} לקמן {ל.} מאי איכא בין הביננו לתפילה קצרה. ועוד, מנא דגבי דרך דמישתרי הביננו יותר^{^(24ב)}, דאיכא מאן דאמר לקמן {כ"ח:/כ"ט.} בכל יום מתפלל אדם הביננו, ולאביי דלייט עלה לקמן {כ"ט.} לא אשכחנא שהוא מחלק בין דרך לעלמא. על כן נראה לרבי דלכולי עלמא אומרים הביננו בדרך והיא תפילה קצרה דנסבא. אבל אין להביא ראיה מדאמרינן לקמן {ל.}, מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה. איכא, דאלו הביננו צריך לומר ג' ראשונות וג' אחרונות, וכי הדר לביתיה לא הדר ומצלי. תפלה קצרה [וכו']^{^[68]}, דהוה משמע דנתקנה הביננו בדרך, דהא אינו אלא לומר איזה חילוק יש בין הביננו לתפלה קצרה. מפי רבי.

ועונים אמן יהא שמו^{^(25ב)} הגדול מבורך. מכאן קשיא לרבי על שיש במחזורים {מחזור ויטרי, הלכות שחרית, סימן ט'} בפירוש קדיש. יהא שמיה רבא מברך, ^{^[69]}[יהא] שם י"ה ^{^[70]}[גדול, ו]מבורך לעולם. דהא משמע הכא דאינו כי אם תרגום של שמו [הגדול]^{^[71]}. ומה שפירש שם {מחזור ויטרי, שם, סימן מ"ח} שאינו אומר אותו לשון [עברי]^{^[72]} כולו, בשביל שהוא שבח נאה והשטן מקטרג אם היה מבין. והוא אינו מבין, דאין מלאכי השרת מכירים בלשון^{^(26ב)} ארמי, לא נהירא כלל. אלא נראה הטעם שהיו רגילים לאומרו ב[דרשא]^{^[73]} שהיו [שם]^{^[74]} עמי הארץ שאין מכירים אלא לשון^{^(27ב)} ארמי. וכדאמרינן בשלהי סוטה {מט.} על[מא]^{^[75]} אמאי מקיים, אסדרא דקדושתא ואיהא שמיה רבא דאגדתא.

דף ג: עריכה

לצורת הדף ראה כאן

במקומן חיישינן. ואם תאמר, והא אמרינן בתרי ופריצי דליכא [אלא]^{^[76]} חשד ולא מזיקין. ^{^[77]}[ו]יש לומר דהיינו בסתמא, אבל הכא מיירי שידוע^{^(28ב)} שמזיקין רגילים שם. אי נמי איפכא, דמסתמא יש לחוש למזיקין, אבל התם איירי^{^(29ב)} שידוע לנו שאין מזיקין רגילים שם כלל. מפי רבי.

ראש האשמורת התיכונה. במחנה מדין משתעי קרא, ומלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא.

ר' יהושע^{^[78]} אומר עד שלש שעות. פירוש, עד סוף שלוש שעות. שכן בני מלכים עומדים בשתי שעות ביום כדאמרינן הכא, ויקראוה בשעה שלישית.

אלא לדברי תורה וכ"ש מילי דעלמא. ואם תאמר, והא אמרינן לקמן בפרק מי שמתו {יח.} דדברי תורה אסורים ^{^[79]}[לפני ה]מת משום לועג לרש {משלי י"ז, ה'}, והא לא שייך במילי דעלמא. ^{^[80]}[ו]יש לומר, דהיינו תוך ארבע אמות כדקאמר^{^(30ב)} התם. והכא חוץ לארבע אמות שמותר אז בדברי תורה כדמשמע התם {שם}, וכדאמרינן בירושלמי דמי שמתו {פ"ג, ה"א}. ושם יש יותר גנאי במילי דעלמא.

כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת. דהא ארבע רוחות מנשבות בכל יום. רוח מזרחית בשש שעות ראשונות של יום, ורוח מערבית בשש שעות אחרונות, ורוח דרומית בתחילת הלילה, ורוח צפונית [בחצות הלילה. ואע"ג דאמרינן בפרק לא יחפור {בבא בתרא כה.} ורוח צפונית]^{^[81]} מנשבת עם כולם,^{^[82]}[מ"מ] כשהייתה לבד[ה]^{^[83]} בחצי הלילה הייתה בחזקה ובגבורתה ועורר הכינור. ^{^[84]}[ו]משמע נמי שאין מתחלקים לפי גודל הלילות והימים, וכן לא [משתנה]^{^[85]} לעולם סדר השעות. וכן משמע לפי סדר חנ"כל ש"צם {שבת קכט:}, דקיל"ן שלעולם יש י"ב שעות ביום וי"ב שעות בלילה. ור' יהושע נמי שהזכיר לעיל {ט:} שלש שעות , וכן לקמן בפרק תפלת השחר {כו.} דמזכ[י]ר^{^[86]} זמן ארבע שעות, אם היו משתנות לפי גודל הלילות והימים, היה לו להזכיר שליש היום או רביע היום.

ואין הבור מתמלא מחולייתו. פירש רש"י, דעוקר חוליא^{^(31ב)} מבור כרוי(ה)^{^[87]} וחוזר ומשליכה^{^[88]} לתוכו, אין^{^(32ב)} מתמלא ממנה. וקשה לרבינו תם דהא אין המשל דומה לענין, שהן נוטלים ממון מאלו ונותנים לאלו. ואם היו נוטלים ממון מן העניים וחוזרים ונותנים להם, אז היה דומה למשל. על כן פירש רבינו תם, אין הבור מתמלא מחולייתו פירוש ממקום כרייתו^{^(33ב)}, שלא יתמלא הבור מים מן המים הנובעים בו. והכי נמי אמרינן במדרש שמואל {פרק כ"ז, ג'}, אין הבור מתמלא מים מחולייתו אלא [א"כ]^{^[89]} ממשיכים לו אמת המים ממקום אחר, כן לא יוכלו לפרנס ^{^[90]}[ה]עניים אם לא יפשטו ידיהם בגדוד. והא דאמרינן לקמן בפרק הרואה {נט.} נטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם, ובתר הכי קאמר נטל שני כוכבים מעש והחזירם לכימה. ופריך, ונמלייה מדידיה^{^(34ב)}, ומשני אין הבור מתמלא מחולייתו. והשתא לפירוש רש"י אתי שפיר טפי, שסובר ששני כוכבים של כימה לא אבדו, ולכך מקשה שיחזירם לה כמו ש[היו]^{^[91]} בתחילה. ומשני, אין הבור מתמלא מחולייתו כמו בתחילה. אבל לפירוש רבינו תם צריך לפרש, שאבדו אותם שני כוכבים. ופריך, ונמלייה מדידיה^{^(35ב)}, כלומר ירדד כמכה בקורנס וירחיב הכוכבים למלאת הנקב. [ומשני]^{^[92]}, אין הבור מתמלא מחולייתו אם לא [יביא ממקום]^{^[93]} אחר (ומלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא)^{^[94]}. ויש ספרים דגרסי^{^(36ב)} התם וליהדרינן לה, משמע שלא אבדו. ולא תיקשי דהיכא אשכחנא בור גבי מים נובעים, [דלא מקרי בור]^{^[95]} אלא גבי מכונסים. דטובא אשכחנא, כמו בור הגולה דמדות {פ"ה, מ"ד}, ובור של עולי בבל {נדרים מח.}. וריב"א פירש אין הבור מתמלא מחולייתו, כמו חוליית הבור והסלע {שבת פי"א, מ"ב}. כלומר, אין רגילים לעשות שפה [גבוהה לבור]^{^[96]}, שאם תשליך החוליא^{^(37ב)} לתוך עומקו ש[י]תמלא^{^[97]} ממנה. ורבי פירש, שאם תחפור חוליא^{^(38ב)} בבור זה ותניחנה מצד זה אינו מתמלא, כי מה שנתן בצד זה חסר בצד זה. כך מה שנפרנס העניים חסר מן העשירים. מפי רבי.

ונמלכים בסנהדרין. כדתנן {סנהדרין פ"א, מ"ה} אין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד. וגם הם היו בעלי עצה וגבורה.

וכן הוא אומר ועצת אחיתופל וכו'. מפרש בירושלמי {סנהדרין פ"י, ה"ב} שהיו שואלים אח"כ באורים ותומים ומוצאים כדבריו, שנאמר כאשר ישאל איש בדבר האלוקים.

ביאורים עריכה

א. רצונו לומר דאם נאמר שתפילה קצרה שכאן היא תפילה קצרה המוזכרת בפרק תפילת השחר, א"כ קשה, דהלא נאמר שם שהיא נאמרת רק במקום סכנה, ור' יוסי לא היה במקום סכנה. ואם תאמר שתפילה קצרה שכאן היא הביננו, א"כ קשה, שלא מצינו לקמן שקורא להביננו תפילה קצרה וכו'.

דף ד' עריכה

דף ד. עריכה

לצורת הדף ראה כאן

הכי גריס ר"ת. יהוידע בן בניהו זה סנהדרין, וכן הוא אומר ובניהו בן יהוידע על הכרתי ועל הפלתי. ולמה נקרא שמם כרתי ופלתי. כרתי, שכורתים דבריהם. ופלתי, שמופלאים בדבריהם, פירוש, שחותכים ודנים דין אמת, ^{^[98]}[ו]מופלאים, כמו מופלא שבב"ד. ואביתר אלו אורים ותומים שכן מצינו שהיה שואל דוד בו באורים ותומים. ורש"י הפך הגרסא ודחק לפרש דכרתי ופלתי הם אורים ותומים ובניהו היה קודם להם. וגרסת ספרים ישנים ניחא טפי.

תנא לא מפיבושת שמו אלא איש בושת שמו. כך גרסת הספרים שלנו. ור"ת גריס לא מפיבושת שמו אלא [אש]^{^[99]} בעל שמו, והוא מפיבושת בן שאול בן רצפה בת איה. והוא נזכר בדברי הימים {א', פרקים ח' וט'}. ואיש בושת לא נזכר עם בני שאול לא בשמואל {א, פרק י"ד} ולא בדברי הימים {הנ"ל}. אלא מפיבושת מתוך חכמתו זכה ונמנה עם בני שאול בדברי הימים. [ודוד]^{^[100]} בעל כרחו העבירו לפני הארון {שמואל ב', כ"א} כמו שהעביר מפיבושת בן יהונתן, אלא שביקש שלא יקלטנו הארון^{^(ג)} {יבמות ע"ט.}. ושמא [אף]^{^[101]} על רבו ביקש רחמים ולא נענה ^{^[102]}[כיון ש]לא נמצא יותר [אח]^{^[103]} מבני שאול להשלים השבעה. ועל מפיבושת בן יהונתן ביקש רחמים מפני הברית. וה"ר שמעיה גריס אלא מריבעל שמו שנקרא [כך]^{^[104]} בדברי הימים {שם} [משום]^{^[105]} שהיה מריב עם דוד בעליו בהלכה. ואגב רהטיה לא עיין בה, דהא דריש ליה בשבת {נו:} בעניין אחר. למה נקרא שמו מריבעל, מרי בעל שהיה מריב עם בעליו, שאמר לו אין לי תרעומת אלא על מי שהביאך בשלום. ואותו, היה מפיבושת בן יהונתן בן שאול. ואין לגרוס לא מפיבושת שמו אלא מריבעל שמו, ולמה נקרא שמו מפיבושת כלל. דאדרבה עיקר [שמו]^{^[106]} של בן יהונתן מפיבושת [הוא]^{^[107]}. אבל בהא הוה ניחא שבקש עליו [רחמים]^{^[108]} שהיה רבו. אבל קשה דבשבת לא ראיתי כלל דרשא זו אם היינו גורסים כן, ולא הכא דרשא דהתם. ש"מ תרתי נינהו.

חכמים כמאן סבירא להו. דעל כרחיך אינו כל כך זמן שכיבה אלא [אי]^{^[109]} כר' אליעזר אי כרב[ן גמליאל]^{^[110]}

דף ד: עריכה

לצורת הדף ראה כאן

וקורא ק"ש ומתפלל ואוכל פתו וכו'. מכאן משמע שמשעה שהגיע זמן ק"ש של לילה שאין לאדם לאכול בתחילה סעודה של לילה עד שיקרא ק"ש ויתפלל.

מסייע ליה לר' יוחנן דא"ר יוחנן איזהו בן העולם הבא זה הסומך וכו'. תימא לרבי, [ואנן]^{^[111]} כמאן קיימא לן שאין [אנו]^{^[112]} סומכין גאולה של ערבית, שהרי אנו מפסיקים בפסוקים ויראו עינינו וקדיש. ושמא סבירא לן כרב דאמר לקמן בפרק תפלת השחר {כז:} דרשות ה[י]א. ואע"ג דקיימא לן בכל דוכתא דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, (או)^{^[113]} שמא סובר ר' יוחנן כרב ו[אפילו הכי]^{^[114]} מחייב לסמוך, ואם כן גם לנו יש לסמוך. והסומך אחר יראו עינינו אין מזיחין אותו.

ר' יהושע בן לוי אומר תפלות באמצע תקנום. [וקי"ל]^{^[115]} כר' יוחנן ולא כר' יהושע בן לוי, וכן עמא דבר, וכן פוסק בעל הלכות גדולות. והני אמוראי דלקמן^{^[116]} {כז.}, משום של שבת בערב שבת ולא משום דסבירא להו כר' יהושע בן לוי. [אי נמי לא היו קורין]^{^[117]} ק"ש בלילה אלא הכל אומרים מבעוד יום, וסמכו על ר' יהודה דחשיב מפלג המנחה ואילך לילה לעניין תפילה {כו./כו:} ולעניין ק"ש, כמו שפירש רבינו תם בריש פירקין. ועוד אומר רבי שלא על חינם היו עושים כן, אלא שהיו טרודין בלילה [בשום מצווה]^{^[118]}. תדע שהיו אומרים הבדלה בשבת כדפירש רב תחליפא^{^[119]} {כז:}, [ו]לכתחילה^{^[120]} ודאי לא היו עושים כן.

ואילו במיכאל כתיב ויעף אלי אחד מן השרפים. תימה, דאמרינן ביומא פרק אמר להם הממונה {לז.}, וכן אתה מוצא בשלשה מלאכים שבאו [אצל]^{^[121]} אברהם, מיכאל וגבריאל [ורפאל]^{^[122]}, (תימא כן)^{^[123]} [דהתם קרי ליה מלאך והכא קרי ליה שרף] ^{^[124]}. ומשמע באגדה^{^[125]} של פסח ששני עניינים הם, דכתיב {שמות י"ב, י"ב} ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך. והכתי כל בכור, אני ולא שרף. וי"ל דודאי שני עניינים הם, אלא זימנין דקרי ליה הכי וזמנין דקרי ליה הכי.

ביאורים עריכה

(ג) [שלא יקלטנו הארון] יוצא לפי דעת ר"ת שיש כאן שלושה אנשים. מפיבושת שהוא אשבעל רבו של דוד ובנו של שאול שהוזכר בדברי הימים מפני חכמתו. איש בושת שהוא בן נוסף של שאול שלא הוזכר בדברי הימים. ומפיבושת בן יהונתן בן שאול שהוא שהעביר דוד לפני הארון והתפלל עליו שלא יקלטנו.

דף ה' עריכה

דף ה. עריכה

לצורת הדף ראה כאן

ואין רשף אלא מזיקין. ולקמן {בסמוך} קאמר אין רשף אלא ייסורין, וכולהו מדסמכי למזי רעב ולקטב מרירי.

דף ה: עריכה

לצורת הדף ראה כאן

ונגעים לא, והא אמר מר כל מי ש[יש]^{^[126]} וכו'. ואם תאמר, והא אמרינן בערכין פרק [שלישי]^{^[127]} {ט"ז.} ובפ"ק דשבועות {ח.} על שבעה דברים נגעים באים, ואמרינן {שם^{^[128]}} דחטאת מצורע אינו בא על חטא(ת)^{^[129]}, משום דמנגעיה איכפר ליה. ^{^[130]}[ו]יש לומר, [שכולם]^{^[131]} לוקין בעון הדור והני [ייסורי]^{^[132]} אהבה. אי נמי יש לומר דהכי פריך, ונגעים לא, והלא הם מזבח כפרה יותר משאר יסורין, [אם כן פעמים הם של אהבה יותר משאר יסורין]^{^[133]}, וקשיא לר' יוחנן דאמר שאינן של אהבה כלל. אבל ^{^[134]}[ודאי ד]פעמים שעל חטא הם באים.

אי בעית אימא הא לן והא להו. פרש רש"י הא ^{^[135]}[להו, בני] א"י שמשתלחים חוץ לערי חומה. וקשה להר"ר אלחנן דאמרינן בערכין פרק המקדיש שדהו {כט.} דאין בתי ערי חומה נוהג[ין]^{^[136]} בזמן שאין היובל נוהג [וא"כ בא"י עצמו יכול לחלק, כאן בזמן שהיובל נוהג וכאן בזמן שאין היובל נוהג]^{^[137]}. ושמא התם איירי לענין בתי [ערי]^{^[138]} חומה, אבל לענין קדושה דשילוח מחנות נוהגים עכשיו למ"ד קדשה לעתיד לבא. מיהו היה יכול לפרש הא לן והא להו לענין טומאה שנזהרים מהם ^{^[139]}[ב]א"י ולא בבבל. ובמסכת כלים {פ"א מש' ז'-ח'} שנינו^{^(ד)} ערי חומה מקודשים [וכו']^{^[140]} שאין זבין [וכו']^{^[141]} וטמאי מתים נכנסים לשם^{^[142]}, [אלמא דשילוח מחנות]^{^[143]} נוהג בזמן הזה למ"ד קדשה לעתיד לבא.

והאמר ר' יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר. פרש רש"י ^{^[144]}לאדם חשוב כר' יוחנן לא באו לו [אלא]^{^[145]} רק יסורין של אהבה. וקשה דהא מסיק ^{^[146]}[ד]היכא דלא הוה ליה כלל לא הוי יסורין של אהבה, והרי כמה [צדיקים]^{^[147]} אין להם בנים, וגם יהושע לא מצינו שהיה לו בן {מגילה יד:}. ואי משום בנות, ר' יוחנן [נמי הוו ליה בנות בפרק בתרא דקידושין {עא:}. וי"ל דהכי פריך, והאמר ר' יוחנן]^{^[148]} דין גרמא דעשיראה ביר אלמא [היה]^{^[149]} רגיל לנחם אחרים בכך, ואי לא הוה יסורין של אהבה לא [היה]^{^[150]} מנחם בה אחרים. והכי נמי פריך ^{^[151]}[ב]פרק יש נוחלים {ב"ב קטז.} והא[מר]^{^[152]} ר' יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר שמנחם אחרים בכך, ואי[ך]^{^[153]} קאמר התם הקב"ה מעלה עליו [עברה]^{^[154]}.

ה"ג אין כל אדם זוכה לשתי שולחנות. ולא גרסינן אין אדם, דהא כמה צדיקים זוכים לשתי שולחנות כדאמרינן בפרק בתרא דהוריות {י:} אשרי הצדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים של עולם הזה בעולם הזה

ואי משום [בני . תימה]^{^[155]} והא הוה ליה ר' פדת, כדאמרינן לקמן בפ[ירקין] ^{^[156]} {יא:} וכן אורי ליה ר' [אלעזר]^{^[157]} לר' פדת [בריה]^{^[158]} אהבה רבה. וכן בפרק קמא דנדה {ח.} ובכמה דוכתי^{^[159]}. [ו]י"ל^{^[160]} שעדיין לא נולד או שמא נפטר בחיי ר' [אלעזר]^{^[161]}.

וכי עביד [קב"ה]^{^[162]} דינא בלא דינא. הרבה צדיקים יש שלוקין בגופן ובממונן אבל הם [היו]^{^[163]} יודעים דלא הוה יהיב שבישתא לאריסא והיו רוצים לרמוז לו שלא יעשה עוד.

שלא יהיה דבר חוצץ בינו ובין הקיר. אבל על הארון שחוצץ בינו ובין הקיר אין לחוש. וכן התיבה שמניחים עלי[ה]^{^[164]} הס"ת ^{^[165]}[כש]קורין ב[ו]^{^[166]}, כיון שהיא קבועה שם אינו חושש.

אלא [אימא]^{^[167]}. סמוך למטת[י]^{^[168]}. כלומר שלא היה עושה מלאכה עד שיתפלל בעומדו ^{^[169]}[מ]מטתו. ופרש רש"י שגם לתלמוד תורה לא היה מפסיק ולא ידענא מנא ליה. והערוך פרש כמה פירושם, ואינם נכונים.

שנאמר טורף נפשו באפו. ונפשו לשון תפלה כדכתיב {שמואל א', א' , ט"ו} ואשפוך את נפשי לפני ה'. פרש ר"ח דוקא בבתי הכנסת שלהם, שהיו רחוקים מן העיר, ויש לירא מן המזיקין, ושמא גם בשלנו בלילה. ורבי [היה]^{^[170]} רגיל להמתין אפי' ביום, ודוקא כשהיה עומד להתפלל.

ביאורים עריכה

(ד) [ומסכת כלים] ראיה זו לא באה לפירוש הסמוך לה לעניין טומאה שנזהרין בא"י ולא בבל. אלא היא באה בתור ראיה לפירוש הקודם בדין שילוח מחנות, ומוכיח ששילוח מחנות נוהג בבתי ערי חומה גם היום (ע"פ רשב"א ור"א אלשבילי). וכנראה שרוצה להוכיח שכיוון שנשנו כולם בחדא מחתא, לכן, כשם שקדושת המקדש קדשה לעתיד לבוא ולפיכך איסור הכניסה לטמאים נוהג במיקום בית המקדש כיום, לכך ה"ה שיש איסור כניסה כיום אף בעיירות המוקפות חומה (הגהות סיני).

דף ו' עריכה

דף ו. עריכה

לצורת הדף ראה כאן

ככסלא לגיא^{^[171]}. פרש רבי [כעין]^{^[172]} התלמים המקיפים המחרישה כדאמרינן בריש נדרים (ו:) הדין לגיא להוי פאה.

חד לא מכתבן מיליה בספר זכרונות. פירוש עם האחרים, אבל בספר לבדו נכתבים. דהא תנן {אבות פ"ב, מ"א}, וכל מעשיך בספר נכתבים, וכל שכן הכא דמדה טובה מרובה {סוטה יא.}.

וכיון דאפילו תלתא עשרה למה לי וכו'. תימא דבמסכת אבות (תנן)^{^[173]} פ' עקביא {פ"ג, מ"ו} [תנן]^{^[174]} מנין אפילו חמשה, והכא לא דריש מיניה מידי. ואמאי לא מייתי ליה ^{^[175]}(ו)הכא, ^{^[176]}[ו]מפרש כיון דאפילו [בתלתא חמשה]^{^[177]} למה לי. ואומר רבי דחמשה דהתם מיירי כגון בדברים שצריך [חמשה]^{^[178]} דיינים כגון בחליצה ^{^[179]} [למאן] דאית ליה, [ומדידת עגלה]^{^[180]} וכיוצא בהם^{^[181]}. ותיסק אדעתין שאינם חשובים אפילו כשאר דין, שאינו צריך אלא ראיה בעלמא, קמ"ל. והכי גרסינן {אבות שם} מנין שאפילו חמשה, שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה {עמוס ט', ו'}. פירוש, אותם שצריכים ליאגד יחד דהיינו אגודה שלו, אלמא שכינה ביניהם. ומנין שאפילו שלשה, שנאמר בקרב אלהים ישפוט, דמשמע שלשה כדאמרינן הכא. ואית דגרסי התם אפכא, ולא נהירא, ^{^[182]}[דהא אמרינן הכא דמב]קרב אלהים ישפוט ^{^[183]}(ד)משמע שלשה שיושבין בדין. ולפי גירסתם מפרשי [הכי]^{^[184]}, דמבקרב אלוקים משמע חמשה, כלומר חצי העדה שהזכרנו למעלה. ואגודתו משמע שלשה, כמו אגודת אזוב שהיא שלשה קלחים. ויש מפרשים , אגודתו חמשה, כמו חמש אצבעות שביד.

ובזרוע עוזו אלו תפלין. והכי נמי אמרינן בנזיר {ג:} מנין לאומר ימינו שהיא שבועה, שנאמר {ישעיה סב, ח} נשבע ה' בימינו. שמאלו שהיא שבועה, שנאמר ובזרוע עוזו, אלמא זרוע משמע ליה שמאל.

תניא ר' אליעזר הגדול אומר אלו תפלין שבראש. פירש [רש"י]^{^[185]} רוב אותיות שדי כתובות בו, השי"ן בקומט העור והדלי"ת בקשר. ואין נראה לרבי, דהא אמרינן בפרק בתרא [דמגילה]^{^[186]} {כו:} תשמישי קדושה נרתק תפלין ורצועותיהן וכו', [אלמא]^{^[187]} דלא קרי להו אלא תשמישי [קדושה]^{^[188]} בעלמא. ועוד דבכל התלמוד קורא אותם קשר, כדאמרינן [ברכות ז.] מלמד שהראה לו קשר של תפילין. ואמרינן בשבת פרק במה מדליקין {כח:} לא ^{^[189]}[הוכשרו] למלאכת שמים אלא מין בהמה טהורה בלבד. ואמרינן למאי הלכתא. אילימא לעורן, והאמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני. אלא לרצועות, והאמר ר' יצחק רצועות שחורות הלכה למשה מסיני. ואי הוי הדלי"ת [והיו"ד]^{^[190]} מן השם, הוה ליה לאקשויי כמו שמקשה גבי שי"ן, [אלמא]^{^[191]} שאינם חשובות מאותיות השם אלא כקשר בעלמא. ועוד אמרינן בבמה אישה {שבת סב.} [והרי]^[192] תפילין דמחופה עור, ותניא הנכנס לבית הכסא חולץ תפיליו. ומשני, התם משום שי"ן. ומשום דל"ית לא [אמר]^{^[193]}, שמע מינה שאינם חשובות מאותיות השם. מיהו יש לדחוק^{^[194]}, כיון ^{^[195]}[דשרי ל]התירו כל [זמן שרוצה]^{^[196]}, לא הזכיר [רק]^{^[197]} השי"ן. ועל כן פירש רבי, אלו תפילין שבראש, לפי שהם בגובהה של ראש דנראים לכל. אבל של יד אינם נראים, דכתיב לך לאות, ולא לאחרים. משום רבי. מיהו למאי דפריש דאותיות של דלי"ת ויו"ד לא חשיבי, צ"ע אם יוכל להכניס תפילין של יד לבית הכסא, כיון שמחופות עור ואין בהם שי"ן, או דילמא לא שנא.

דף ו: עריכה

V

לצורת הדף ראה כאן

כל הקובע מקום לתפלתו. ואינו הולך פעמים לבית הכנסת זה ופעמים לבית הכנסת זה. אבל בחד בית הכנסת אפילו בשני מקומות שפיר דמי, דאמרינן בירושלמי פרק תפילת השחר {הלכה ד'}, צריך אדם ליחד מקום לבית הכנסת, שנאמר, ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם {שמואל ב'. ט"ו, ל"ב}. השתחוה לא נאמר, אלא ישתחוה.

אגרא דפרקא ריהטא. פירש רש"י, זהו עיקר שכרם, שיש בני אדם שאין מבינים הדרשה מפי הרב. וקצת תימה דר' זירא גופיה קאמר לעיל דמריש הוה אמינא דמחללי שבתא כי רהטי, ועתה אומר שאין [להם שכר]^{^[198]} רק במרוצתם. ורבי מפרש אם רוצה לעשות מצוה כמאמרה בלי חסרון, יעשה כל הדברים שבסמוך.

אגרא דבי טמיא ^{^[199]}[שתיקותא. אין נראה לפרש דמיירי באבל ושותק ומקבל שכר כדכתיב וידום אהרון, דכל הני מיירי במי ש]עושה המצוה, והאבל אינו עושה שום מצוה. ומפרש רבי שהבאים בבית האבל לנחמו יושבים ושותקים ומקשיבים לדברי הגדול הבא לנחם אותו, ואם היו מדברים האחרים^{^[200]} אין זה כבוד ותנחומין לאבל. וטמ[י]א^{^[201]} על שם עצמות המת, כמו שפירש רבינו שלמה בפירוש החומש, (בעצם אדם)^{^[202]} בטמי נפשא, לשון עצם אדם בלשון ארמי^{^[203]}. וכן במדרש, אנדרינוס שחיק טמיא, פירוש שחוק עצמות. ובערוך פירש טמא, אבל. באטב"ח, האל"ף טי"ת, ובאלב"ם המ"ם נעשית בי"ת והלמ"ד אל"ף.

כל המתפלל אחורי בית הכנסת. פירש רש"י, שכל בתי כנסיות שלהם פתחיהם למזרח, כדתניא בתוספתא דמגלה {פרק ג'}. ואחוריהם היו למערב. והמתפלל אחורי בית הכנסת, זהו שהופך פניו למערב ואחוריו לכותל מערבי של בית הכנסת ששם משתחוים הצבור. וקשיא לי, דהא משמע שלא היה דומה ^{^[204]}[ל]שתי רשויות אם הופך פניו כלפי הרוח שהופכים הצבור פניהם. ואמר רבי שלפי שיטת התוספתא משמע שהיו משתחוים למערב, או משום דילפינן ממשכן, כמו שנאמר שם שפתח המשכן היה למזרח, או לפי שהיתה ירושלים במערבה, דבעינן והתפללו אליך דרך ארצם {מלכים א', פ"ח} כדלקמן במכילתין {ל', א'}. וא"כ, אם היה עומד אחורי בית הכנסת ופניו למערב אז היה עושה כדרך שהעם עושים, אבל אם היה הופך פניו אז היה דומה לשתי רשויות. על כן יש לפרש דאחורי בית הכנסת קרוי מי שהוא אחורי העם במזרח בית הכנסת לאותם שמשתחוים למערב. ואפילו הפתח למזרח, קורא אחורי בהכ"נ לפי שהוא אחורי העם. וכפירוש זה משמע בפרקין לקמן {ח:} ובפרק הרואה {סא.} דקאמר אסור [לעבור]^{^[205]} אחורי בהכ"נ בשעה שהציבור מתפללין. ומסיים בה, הני מילי דליכא פיתחא אחרינא, פירוש לפי שדומה שהוא לפני הפתח ואינו חושש ליכנס. משמע שבאותו צד שקורא אחורי בהכ"נ, באותו צד הוי הפתח. והפתחים היו לצד מזרח, שהיו מתפללים לצד מערב. מיהו קשה, דלשון אחורי בהכ"נ ^{^[206]}[כמו] אחורי המשכן משמע, [וא"כ משמע]^{^[207]} שקרוי אחורים (אחורי)^{^[208]} אותו צד שהופכים את פניהם, כדפירש רש"י. ולפירוש רש"י, הא דקאמר כי מהדר אפיה לבי כנישתא לית לן בה, אע"פ שאינו הופך פניו לצד אותו הרוח ששם הופכים הצבור פניהם, לא מיחזי כשתי רשויות, כיון שכולם הופכים פניהם כלפי הארון. כדאמרינן נמי במכילתין {שם ל.}, שמארבע רוחות הופכים פניהם לצד הכפורת. מיהו יש לפרש משום ששם השכינה על הכפורת בבית קדשי הקדשים. מפי רבי.

כדובר. הערוך גורס בדבד^{^[209]} בדלי"ת, ופירושו אחוריך בלשון ערבי^{^[210]}.

כרום זלות לבני אדם. פשטיה דקרא מפרש רבינו יעקב. סביב רשעים יתהלכון כרום זלות, כלומר, הרשעים מתקנאים כשרואים ^{^[211]}(כ)שירום זלזול מבני אדם, ^{^[212]}[ו]מבקשים עליו תחבולות להזיקו. ועל עצמו היה דוד אומר כן. ורבינו מאיר פירש, כרמה הזאת שזוללת וסובאה דם האדם. וכן הוא בתרגום בהדיא, עלקא דמצצא דמא דאינשא, וכן פירש בנו רבינו שמואל. ומנחם פירש, כרום לשון ראם.

ולא נענה אלא בתפלת המנחה. תימה למה נקרא תפלת המנחה, ^{^[213]}[ד]אי משום מנחת הערב, כמו כן בבקר יש מנחה. ושמא לפי שתפלת שחרית וערבית יש להם שם אחר, נקראת [זו]^{^[214]} על שם המנחה. או שמא לפי שאליהו נענה בה, או משום דשל שחרית זמנה מבבקר [וזו]^{^[215]} עיקר התחלת זמנה בשעת המנחה. ובירושלמי דפרק תפלת השחר {הלכה א'} קאמר, תמן תנינן, תמיד נשחט בשמונה ומחצה וכו', הכא את עביד מנחה שלש שעות ומחצה, והכא את עביד שתי שעות ומחצה. ופירש ה"ר אלחנן שכך רוצה לומר, וכי נחלק בתפלת המנחה כמו כן, שבערב פסח נמהרנה ובשאר ימים נאחרנה. ומשני, אמר ר' יוסי לא הוקשה תפלת המנחה אלא לקטורת, שנאמר {תהלים קמא} תכון תפילתי קטורת לפניך משאת כפי מנחת ערב, כלומר זמנה קבוע בערב הפסח כמו בשאר ימים. ומשמע דלקטורת מדמי לה התם, ומכל מקום נקראת מנחה על שהיא סמו[כה]^{^[216]} למנחה. ואע"ג דקאמר לקמן בפרק תפלת השחר {כו:} תפלות כנגד תמידין תקנום, וקאמר דתפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים. מכל מקום יכול להיות דמדסמכי מנחה אקטורת, שהכל הוא מסדר התמיד. וגם קטורת קודמת לנסכים, ומנחת נסכים היא עם הנסכים כדמשמע ביומא {לג:, לד.}.

לא נענה אלא בתפלת המנחה. לפי שהיא גמר תפלות היום, משמע שהיא עת רצון יותר.

דף ז' עריכה

דף ז. עריכה

V

לצורת הדף ראה כאן

עד שיעברו פנים של זעם. ולפי זה יש לפרש אם אין פניך הולכים, אם לא יעברו פנים של זעם. ולפי הפשט קשה לדברי פירוש רבינו שמואל^{^(ה)}. ^{^[217]}[ש]תחלה אמר לו הקב"ה הנה מלאכי ילך לפניך וביום פקדי וגו'. ומשה השיבו הודיעני נא את דרכיך, שתלך אתה עמנו ואני אחריך. והקב"ה השיבו פני ילכו, אני בעצמי אלך לכבש המלכים. [והניחותי לך] ^{^[218]}, כלומר אניח [לך]^{^[219]} בא"י^{^[220]}, כמו עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם {יהושע א', ט"ו}. פני ילכו, כמו ופניך הולכים בקרב {שמואל ב'. י"ז, י"א} , דאבשלום. ומשה אמר, אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה, והקב"ה [כבר]^{^[221]} נתרצה לו.

וכמה רגע אחד מחמשת רבוא ושמנת אלפים וכו'. ורבינו יעקב^{^[222]} הגיה {ספר הישר סימן רצ"ג} על פי התוספתא דברכות אחד מרבוא ושלשת אלפים ושמונה מאות ועשרים [וארבעה]^{^[223]} בשעה. ^{^[224]}[ד]קתני התם {פ"א, מ"ג}, השעה אחד מכ"ד ביום^{^[225]}, העונה אחד מכ"ד בשעה, העת אחד מכ"ד בעונה, הרגע אחד מכ"ד בעת. וזה עולה למה שהגיה רבינו יעקב, ודוק ותשכח. ומיהו אומר רבי דבירושלמי {הלכה א'} גרסינן לתרוייהו^{^[226]}, דיש רגעים גדולים וקטנים. ^{^[227]}[ו]כן יסד ר' אלעזר^{^[228]} קליר, ורגעי העונה כעונות כל היום [זוהי]^{^[229]} גרסת התוספתא. והמדקדק מחלק הרגע לכמה רגעים, ^{^[230]}(ו)זוהי גרסת הספרים שלנו.

רגע כמימריה שנאמר כי רגע באפו. תימה, היכי משמע מכאן רגע כמימריה. ואי הוה גריס וכמה זעמו רגע שנאמר כי רגע באפו, אי נמי חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, ובתר הכי גרסינן וכמה רגע כמימריה, הוה ניחא טפי. ואם תאמר, מה היה יכול לומר בלעם בשעה מועטת כזו. ויש לומר, שהיה יכול לומר כלם. מיהו לא משמע הכי, אלא כיון [שמתחיל]^{^[231]} קללתו באותה שעה היה מזיק [אפילו לאחר כן]^{^[232]}. וכן משמע באגדת חלק, מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו. שבקש לומר שלא יהיו להם בתי כנסיות ובתי מדרשות ולא תמשך מלכותם וכו'. וגם נראה שלא היה יכול להמית אומה שלימה, דא"כ היה בו כח להחריב העולם. אלא היה יכול להזיקם בקללתו הרבה.

בתלת שעי קמייתא. פירש ה"ר שמעיה דהיינו שעה שלישית שמלכי מזרח ומערב משתחוים לחמה כדאמרינן בסמוך, שהרי הם עומדים בשעה שלישית כדאמרינן לעיל {ד.}. והא דאמרינן בפ"ק דע"א {ד:} לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא בריש שתא ביחיד, דלמא איכא ריתחא וכו', ואע"פ שאינו אלא ^⁽¹⁾ בשעה שלישית. כיון שהריתחא בא אחרי ^{^[233]}[כן]^{^[234]} (לאו אורח ארעא)^{^[235]}.

ההוא מינאה דהוה בשיבבותיה דר' יהושע וכו' לא אורח ארעא. ואע"ג דאמרינן {ע"ז, כו:} המינין והמסורות מורידין ולא מעלין, מ"מ לאו אורח ארעא להטריח שמים להורגו שלא כדרך בני אדם. ויש ספרים [דגרסי]^{^[236]} ההוא נכרי ^⁽²⁾

תחת גערה במבין. פירש רבינו נסים^{^[237]} {מודפס על הדף בדף זה} בלב, כדאמרינן לקמן {סא.} לב מבין.

כשרציתי לא רצית. פירוש^{^[238]} (כשרציתי)^{^[239]} כשהורשת לראות מה [שהייתי]^{^[240]} מרשה לך לראות, לא רצית. ועכשיו שאתה רוצה לראות פני ממש, איני רוצה. ותימה למה הענישו כל^{^[241]} כך.

דף ז: עריכה

V

לצורת הדף ראה כאן

עד שבא אברהם וקראו אדון שנאמר ויאמר ה' אלקים במה אדע כי אירשנה. ואם תאמר, והא כתיב ברוך ה' אלקי שם. ויש לומר, דגבי שבח לא איירי [ר' יוחנן]^{^[242]}. אי נמי, כפירוש ה"ר שמעיה שפירש דמיירי בשם שכתוב ^{^[243]}[באל"ף ו]דל"ת דמשמע לשון אדנות ככתבו. ואם תאמר, והא כתיב בקרא דמקמי הכי, ויאמר ה' אלוקים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי והוא כתוב באל"ף דל"ת, ואותו פסוק היה לו לתלמוד להביא. ^{^[244]}[ו]יש לומר, שהתלמוד לא דקדק בכך. ולמאי דפרי[ש]^{^[245]} בפ"ק דשבת {י:} שאותו [פסוק]^{^[246]} דבמה אדע היה בברית בין הבתרים, שהיה [אז]^{^[247]} אברהם בן שבעים. ואותו פסוק דמה תתן לי היה אחר שכבש המלכים, והוא אז בן שבעים ושלש כמו שמוכיח בסדר עולם. וא"כ, ^{^[248]}[ו]נאמר זה קודם ואין מוקדם ומאוחר, אתי שפיר שהביא כאן הפסוק דבמה אדע שנאמר תחילה בברית בין הבתרים. מפי רבי.

למען ה'. גם הוא כתוב בדניאל באל"ף דל"ת.

א"ל כולי האי. א"ל הכי אמר ר' יוחנן אין תפלתו של אדם נשמעת אלא עם הציבור וכו'. פירש רבינו יעקב בפ"ק דע"א {ד:} גבי לא ליצלי איניש צלותא דמוספי בתלת שעי קמייתא בריש שתא ביחיד וכו' עד אי הכי אפילו דצפרא נמי. ומשני כיון דאיכא ציבורא דמצלו בההיא שעתא לא מדחי, פירוש בשום מקום. והא דקאמר הכא שנשמעת בשעה שהצבור מתפללים, ומשמע דהיינו דווקא בעירו, מ"מ אהני מה שהצבור מתפללים בשום מקום לענין דלא מדחי ולא מפקיד דינא עליה. אבל לענין עת רצון, צריך שיתפלל בשעה שהצבור מתפללים בעירו. ואם מצלי עם הציבור כ"ש דעדיף טפי.

ביאורים עריכה

(ה) [לדברי פירוש רבינו שמואל] נראה לענ"ד לפרש כך: שאין הכוונה שלפי פירוש הגמ' היה קשה לרבינו שמואל, שהלא פירוש רבינו שמואל שונה מפירוש הגמ'. אלא הכוונה לפי צורת הדיון של פירוש הגמ' בין הקב"ה למשה, היה קשה גם לפירושו של רבינו שמואל על הפסוקים. דהיינו שאם לפירוש הגמ' אמר הקב"ה למשה "פני ילכו" דהיינו המתן עד שיעברו פנים של זעם, א"כ "אם אין פניך הולכים" הכתוב אחריו, הכוונה בו שאומר משה בטענה לפני הקב"ה, אם אתה לא מעביר פנים של זעם מעם ישראל אל תעלינו מזה. ואע"פ שכבר אמר לו הקב"ה שהוא יעביר פניו, ביחס לפירוש הגמ' זה אינו קשה, שאפשר שאמר הקב"ה המתן עד שיעברו פנים של זעם ביחס למשה לבד, אבל לא ביחס לעם ישראל. ומשה ביקש שגם על ישראל יעברו פנים של זעם ובקשתו מוצדקת. אבל ביחס לפירוש של רבינו שמואל שאמר לו הקב"ה למשה "פני ילכו" דהיינו שהוא עצמו יעבור למלחמה לפני ישראל, א"כ מה טען משה אחרי כן אם "אין פניך הולכים" שכביכול טען משה על כך שסירב הקב"ה לילך למלחמה לפני ישראל. הלא הקב"ה כבר אמר שילך לכבוש ולא ימנע, א"כ מהי טענתו של משה?

דף ח' עריכה

דף ח. עריכה

V

לצורת הדף ראה כאן

אימא שעור שני פתחים. שלא ימהר להתפלל כשנכנס מיד, אבל אם יושב סמוך לפתח, שפיר דמי. ודלא כפירוש ה"ר יוסף.^{^[249]}

שערים המצויינים בהלכה. משערי ציון דייק, דלא כתיב שערי ירושל[י]ם^{^[250]}.

רב ששת מהדר אפיה וגריס. תימה, והא אמרינן בסוטה פרק אלו נאמרין {לט.}, כיוון שנפתח ס"ת אסור לספר אפילו בדבר הלכה, שנאמר, וכפתחו עמדו כל העם. ואין לומר דשאני הכא דמהדר אפיה, דא"כ הוה ליה (למימר)^{^[251]} לאתויי מלתא דרב ששת התם. אלא נראה לרבי, דהא דקאמר התם אסור לספר בדבר הלכה, היינו בקול רם שמעכב האחרים מלשמוע, אבל בלחש שפיר דמי. והא דמהדר אפי וגריס, ה"ה דבדלא מהדר אפיה היה יכול לגרוס בלחש, שלא היה נראה כמניח ס"ת. אלא רבותא נקט, דאפילו מהדר אפיה שנראה כמניח ס"ת, שפיר דמי. והוא היה מהפך פניו כדי שיכוין לבו לגרסתו. ואני שמעתי שפי' הרי"ף ז"ל דדוקא כשיש שם עשרה, אז יכול להיות מהדר אפיה. אבל אין שם כי אם עשרה, אס[ו]ר^{^[252]} לאהדורי אפיה, שאנו רוצים שיהיו עשרה שומעים לס"ת.

^{^[253]} ישלים פרשיותיו עם הצבור. נראה^⁽³⁾ דכל השבוע קרי עם הצבור. ואע"פ שלכאורה משמע דכל קמי שבתא דהיינו מיום רביעי ואילך קרי עם הצבור, מ"מ כיון שמתחילים בו ממנחתא דשבתא, הכל קרוי עם הצבור. וזמן השלמה כתוב במדרש^{^[254]} [ז]^{^[255]} דברים צוה רבינו הקדוש את בניו בשעה שנפטר לבית עולמו, ג' ליראת שמים, וד' לדרך ארץ. ואלו הן של יראת שמים [וכו']^{^[256]}, אל תאכלו לחם בשבת עד שתגמרו כל הפרשה. משמע שקודם אכילה יש לו להשלימה, מיהו אם השלים לאחר אכילה שפיר דמי.

^{^[257]} שנים מקרא ואחד תרגום וכו'. יש מפרשים דהכי נמי לכל הלועזות [ב]לעז שלהם. שהתרגום מפרש (להבין)^{^[258]} לעמי הארץ שאינם מבינים בלשון הקודש, וה"ה בלשון לעז למכירים בו. ואין נראה בעיני רבי^⁽⁴⁾, שהרי התרגום מפרש כמה דברים שאין ללמוד מתוך המקרא, כדאמר רב יוסף אלמלא תרגומא דהאי קרא לא ידענא מאי קאמר וכו'.

דף ח: עריכה

V

לצורת הדף ראה כאן

ואפילו עטרות ודיבון. פירש רש"י שאין בו תרגום. וקשה, דהוה מצי למימר אפי' ראובן שמעון וגו' וכיוצא בהן. ואומר רבי שיש ספרים שכתוב בהם תרגום בעטרות ודיבון, וכן תרגום ירושלמי, ועתה ^{^[259]}צ"ל ואפילו עטרות ודיבון שאין כל כך צורך בתרגום שלו^{^{^(א)}}, אע"פ כן יש לומר שנים מקרא ואחד תרגום, [אבל ראובן ושמעון וכיוצא בהן אין צריך לקרות ג' פעמים]^{^[260]}. ומ"מ אנו מחמירין כפירוש רש"י לומר במקום שאין תרגום, שלש פעמים מקרא. ותרגום של ברכת כהנים יברכך, יאר, ישא, מפרש במגלה {כה:} שאינו מתרגם ^⁽⁵⁾ משום ישא. כלומר, שאין לפרסם שהקב"ה נושא פנים לישראל, שאומות העולם מליזין עליו, אע"פ שתירצנוהו בנדה פרק בתרא {ע:} ולקמן במכילתין {כ:}. מפי רבי.

[להני פרשייתי]^{^[261]} דכולי שתא. יש ספרים דגרסי דכלה, וכן גריס ^⁽⁶⁾ ר"ח ז"ל^{^(ב)}. פירוש שבתות הכלה שהיו דורשים בהלכות המועד, ואז לא היה לו פנאי. וכן נראה יותר.

כאלו התענה תשיעי ועשירי. פירוש אם נצטווה.

דאמר מר לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. כדדרשינן בפרק קמא דבבא בתרא {יד:} מושמתם בארון {דברים י', ב'}. וזה היה כשהניחו הארון בבית עולמים בימי שלמה, ואז לא היו מוליכין הארון למלחמה. אבל עד בית עולמים היו שברי לוחות לבד בארון שעשה משה, ולא בשל בצלאל. ^{^[262]}[ו]אותו של בצלאל לא היה הולך עמהם למלחמה אלא פעם אחת בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה. והא דאמרינן בעירובין פרק הדר {סג:}, גמירי דכל זמן שארון ושכינה שלא במקומן, ישראל אסורים בתשמיש המטה. זהו הארון שעשה בצלאל שנשאו הכהנים סביב יריחו. וההוא דאוריה דכתיב הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות וגו' {שמואל ב'. י"א, י"א} דמשמע שדוד שמש מיטתו, ואוריה נמי מחמיר על עצמו היה, אותו הארון היה ששברי לוחות מונחין בו, והוא היה הולך עמהם למלחמה ששני ארונות היו כדפרישית, וכדתניא בספרי {במדבר, פר' בהעלותך, פיסקא פב} וארון ברית ה' נוסע לפניהם {במדבר י', ל"ג}, זהו ארון ששברי לוחות מונחים בו. והא דכתיב ושמתם בארון, שהיו לוחות ושברי לוחות יחד, נאמר בימי ^⁽⁷⁾ שלמה שהכניס ארון לבית קדשי הקדשים, ושוב לא יצא עמהם למלחמה. ובירושלמי דסוטה פרק משוח מלחמה {פ"ח, ה"ג} איכא פלוגתא ^⁽⁸⁾ בהא מילתא, איכא מאן דאמר שני ארונות היו, ואיכא מאן דאמר ארון אחד היה. וזה לשון הירושלמי, קרא מסייע ליה לר' יהודה בן לקיש, פירוש שאמר שני ארונות היו. הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות, מה עבדון ליה רבנן, פירוש שהם אומרים שלא היה כי אם ^⁽⁹⁾ ארון אחד. שהיה בקירוי שעדיין לא נבנה בית הבחירה, כלומר קירוי של חול בעלמא, שלא היה יושב כי אם בתוך היריעה. מפי רבי.

הלכה כר"ג. דאע"ג דרבנן פליגי עליה ומצרכי עד חצות לחומרא, מ"מ הלכה כר"ג ואין צריך להחמיר ולהרחיק מחצות לגבי ק"ש כמו לגבי שאר דברים. ומ"מ צריך למהר לכתחלה מתחלת הלילה כדאמרינן בריש פרקין שלא יאמר אוכל קימעא וכו'.

לעולם ליליא הוא, והאי דקרי ליה יממא וכו'. ואם תאמר, כיון שלאחר עמוד השחר נמי ליליא הוא, א"כ היה לו לומר פעמים שאדם קורא ק"ש שני פעמים אחר עמוד השחר, ויוצא אחד של לילה ואחד של יום. דהא דקאמר ליליא הוא, משמע לענין שכיבה. ושמא יש לומר דלענין דבר אחר קרוי ליליא, כגון לתפילין וציצית, ולא לק"ש. אי נמי הכי קאמר, לעולם ליליא הוא שאין דרך בני אדם לעמוד באותה שעה, ומכל מקום יממא הוא לענין ק"ש דהוי זמן קימה, דאיכא מיעוטא וכו'. מפי רבי. וכן יש לפרש ברייתא שאחר כך.

ביאורים עריכה

(א)  [ואע"פ שאינו אלא]
נראה שכוונתו שאין צורך בתרגום שלו הכוונה לתרגום הירושלמי, מכיוון שהתרגום הזה איננו תרגום אונקלוס שעליו התכוונה הגמ' שיקרא שנים מקרא ואחד תרגום. ולכך, אין צריך אותו כל כך, כיון שרק אם יש תרגום הצריכה הגמ' לתרגמו. אך אם אין תרגום אפשר שלא הצריכה הגמ' לתרגמו כלל או שהצריכה לקוראו שלש פעמים מקרא בלבד ולא לפנות לתרגומים אחרים.

(ב)  [ואע"פ שאינו אלא]
תוס' הרא"ש כותב שגרסת ר"ח היא "פרשייתי דכלה". דהיינו שכפי הנראה גרס ר"ח בגמ': "סבר לאשלומינו להני פרשייתי דכלה".

דף ט' עריכה

דף ט. עריכה

V

לצורת הדף ראה כאן

^⁽¹⁰⁾ לעולם יממא הוא. פירוש קודם הנץ החמה. ולא מיירי לאחר עמוד השחר מיד, דהא ר' עקיבא אית ליה לקמן בפרקין משיכיר בין חמור לערוד. ואע"פ שיוצא בק"ש של לילה קודם הנץ, מ"מ קאמר [ר' עקיבא בסמוך]^{^[263]} דמשיכיר בין חמור לערוד יממא הוא. והוה מצי למינקט תרווייהו קודם הנץ החמה, אלא ^{^[264]}[דנקט אחר הנץ החמה ל]אשמועינן דאחר הנץ החמה יממא הוא ואינו יוצא בו בשל לילה. אי נמי, תרי תנאי אליבא דר' עקיבא. ולקמן בשמעתא דותיקין נפרשנה בס"ד. מפי רבי.

ואילו אכילת פסחים לא קתני וכו'. משמע דהלכתא כרבי אלעזר בן עזריה מדסתם הך משנה כוותיה, וההיא דשלהי ערבי פסחים {קכ:} ובאיזהו מקומן {זבחים נו:}. מיהו במגילה פרק הקורא למפרע {כא.}, מוקי לה לסתם משנה כר' עקיבא. [ואע"ג דהכא חדא והכא תלת, מאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא]^{^[265]}, דהכי פרכינן בעלמא {יבמות קא:^{^[266]}} מה לי חד ומה לי תרי. וגם אין לפסוק כר' עקיבא מכח דתנן לה גבי הלכתא פסיקתא במגילה^(א) {שם}, דלא דמיא כל כך לההיא דהשוכר את האומנין {ב"מ עו.} כל החוזר בו ידו על התחתונה^(ב). ואם הלכה כר' אלעזר בן עזריה צריך למהר לאכול מצה קודם חצות, כדאמרינן בערבי פסחים {קכ:} אכל מצה אחר חצות, לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו. מיהו, מדמוקמינן הכא פלוגתא דרבי אליעזר ור' יהושע בפלוגתא דראב"ע ור' עקיבא, ומוקמינן ר' יהושע כר' עקיבא, משמע קצת דהלכה כר' עקיבא. (וגם)^{^[267]} ושמא להרחיק אדם מן העבירה היא ^{^[268]}(שמא) ^{^[269]}[ו]מודה דהוי פסח עד חצות. מיהו, גבי מצה אין לנו להחמיר כל כך, וגם לשון מצותם עד שיעלה עמוד השחר, משמע שאינו חושש בהרחקה ואפילו באכילת פסחים ^⁽¹¹⁾. אבל אי הוה שייך הרחקה בהלל ובקרית שמע, כל שכן במצה. ואפילו נקל בקרית שמע, יש לנו להחמיר במצה כיון שהיא מן התורה, אבל ק"ש דרבנן. ואפילו למ"ד ^⁽¹²⁾ לקמן בפרק מי שמתו {כא.} ק"ש דאורייתא, שמא רוצה לומר דאסמכוה אקרא. ומ"מ נוהג רבי לאכול מצה קודם חצות, וכן מצה של אפיקומן. ואפילו בהלל היה נכון להקדימו קודם חצות אע"פ שאין בו חומרא יותר מבק"ש, דפסקינן לעיל {ח:} כר"ג. והא דמוקמינן בירושלמי דברכות {פ"א, ה"א} משנה דערבי פסחים {קכ:} כר' עקיבא, חולק על תלמוד שלנו שמעמידה שם {שם} דלא כר' עקיבא. מפי רבי.

יכול יהא נאכל כקדשים ביום, ת"ל ^{^[270]}[ב]לילה. ואם תאמר, לרבי אלעזר הך דרשא מנא ליה, כיון דאיצטריך ליה לילה לילה לג"ש. ואין לומר דמהזה ממעט יום שלפניו, ^{^[271]}[ד]מדקאמר ורבי עקיבא הזה למה לי, משמע דמוקי ליה כוליה לג"ש. ^{^[272]}[ו]יש לומר, דממילא שמעינן מינה דלילה אתא למעוטי יום.^(ג)

ויהא נאכל לשני לילות ויום אחד. ואם תאמר, לימא ליום ולילה כתודה. ויש לומר, דיש להקישו לשלמים, משום דמותר הפסח קרב שלמים. ועוד, דלא קאמר שיהא נאכל ממש, אלא שלא יהא נפסל עד יום שני.

והני תנאי כהני ^⁽¹³⁾ תנאי וכו'. ואם תאמר, וכי חולקות הדרשות זו על זו, דלעיל מפיק ליה מלילה וחפזון, והכא מפיק ליה מתזבח הפסח בערב. ^{^[273]}[ו]יש לומר, דמשמעות דורשין איכא בינייהו. ורבי אומר דלא פליגי, אלא כל אחד מיישב פסוק דמשנה תורה לפי סברתו.

דף ט: עריכה

V

לצורת הדף ראה כאן

בעל כרחם דמצרים. לפי שלא היו ישראל רוצים לצאת^{^[274]}.

וינצלו את מצרים. משמע שהסירו מן המצולה כל מה שבה והם הדגים, וכן ריקנו אותם מממונם^⁽¹⁴⁾. ומאן דדריש וינצלו כמצודה, דריש וינצלו כמו וינצדו^(ד) . ויש מהפכי^⁽¹⁵⁾ וגרסי במצודה דגים, כמו מצודת ים^⁽¹⁶⁾, ובמצולה דגן. ולא נהיר[א]^{^[275]} [וי"ג בכת"י אחרים ואין נראה], דמה [וי"ג דלא] שייך דגן למצולה שהוא עמקי ימים [וי"ג מים].

אלא בין תכלת שבה ללבן שבה. פירש רש"י ז"ל, דקאי אגבבא דעמרא שנתנוהו [וי"ג שנתנו] ביורה ולא נקלט הצבע יפה בכל מקום. ואין נראה לרבי, דהא בברייתא לא קתני גבבא [י"ג לגבבא], שאין זה לשון ברייתא. ועוד דמשמע במנחות פרק התכלת {מג:} דמיירי בציצית, דקאמר ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת. ואיזו זו, ק"ש, כדתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית [וי"ג בשחרין], משיכיר בין תכלת ללבן. וא"כ ע"כ הכי פירושו, משיכיר בין חוליא של לבן לחוליא של תכלת המוטל בציצית. וכן מוכח בירושלמי דפרקין, כיני מתניתין בין תכלת שבה ללבן שבה, ^(ה). מאי טעמא דרבנן, וראיתם אותו מן הסמוך לו. ומאי טעמא דרבי אליעזר, וראיתם אותו כדי שיהא ניכר בין הצבועין [וי"ג צבעין], פירוש בין תכלת לכרתי [וי"ג כרתן]. מפי רבי. וכן פירש בערוך בערך [י"מ כאן של] תכלת.

אחרים אומרים כדי שיראה חברו ברחוק ד' אמות ויכירנו. והאי אחרים לאו היינו ר' מאיר דלעיל. וכהאי גונא איתא [וי"ג איכא] לקמן בפרק שלשה שאכלו {מז:} דקאמר איזהו עם הארץ. וכן בסוטה פרק [היה]^{^[276]} נוטל {כב.}. וכן יש בפ"ק דבבא בתרא {טו:} יש אומרים שאינו ר' נתן, שנזכרו שם עם ר' נתן גבי איוב. ירושלמי {בפרקין ה"ב}. ^{^[277]}[ב]מה אנן קיימין, אי ברגיל, אפילו רחיק [וי"ג רחוק] כמה^{^[278]}, חכים ליה. ואי בשאינו רגיל, אפילו קריב (נמי)^{^[279]} גביה לא חכים ליה. אלא [כן]^{^[280]} אנן קיימין ברגיל ואינו רגיל, כהן ^{^[281]} דאזיל (ליה)^{^[282]} לאכסניא ואתי לקייצין.

לתפילה כאחרים. פירוש, תפילין [וי"ג לתפילין]. תימה, אמאי שבקיה לציצית ונקט תפילין, שיש אומרים במנחות סוף פרק הקומץ {לו:} שמצותן בלילה והלכה ואין מורין כן, ושבקיה לציצית דקיימא לן כר' שמעון דאמר מצות עשה שהזמן גרמא היא {שם מג.} [וי"ג "דהוה וכו' גרמא", ולא גריס "היא" לבסוף.], ואין מצותו אלא ביום. מיהו אומר רבי דיכול [וי"ג כי יכול] להיות שזמן ציצית נמי הוי לאחרים משיכיר בין תכלת שבה ללבן שבה, כדאמרינן [וי"ג כדקאמר] במנחות פרק התכלת [וי"ג בהתכלת] {מג:}, ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת. ואיזו זו, ק"ש. מפי רבי.

לק"ש כותיקין, דא"ר יוחנן ותיקין היו גומרין אותה עם הנץ החמה. ואם תאמר, אם כן על מה אנו סומכים שאנו קורין אותה אחר הנץ החמה. נהי דא"ר יהושע עד ג' שעות, ואמר רב יהודה אמר שמואל לקמן {י:} הלכה כר' יהושע, הא אביי אמר הכא לק"ש כוותיקין והוא בתראה. ואומר רבי, דותיקין נמי מודו דזמנה עד ג' שעות, אע"פ שהיו ממהרין [לקרות אותה]^{^[283]} עם הנץ החמה. והכי מוכח לקמן בסוף גמרא דמי שמתו {כב:}, דקתני במשנה על בעל קרי. ירד לטבול, אם יכול לעלות ולהתכסות עד שלא תנץ [וי"ג יהא הנץ] החמה יעלה ויקרא. וקאמר בגמ' {כה:}, לימא תנן סתמא כרבי אליעזר דאמר עד הנץ החמה. אפילו תימא כר' יהושע דילמא כוותיקין, דא"ר יוחנן וכו'. משמע בהדיא שהם סוברים כר' יהושע, ומוכח נמי דגומרין אותה עם הנץ החמה היינו קודם הנץ החמה, דמוקי המשנה שצריך לקרותה קודם הנץ החמה כוותיקין. ואביי נמי לא נקט לק"ש כוותיקין, אלא לומר דאע"ג דהלכה כאחרים לק"ש, צריך לאחר[ה]^{^[284]} מעט קודם הנץ החמה כותיקין, כדי שיסמוך גאולה לתפלה וכו'. וכן [וי"ג ומן] הדין שזמן ק"ש מתחיל כאחרים, וזמנ[ה]^{^[285]} עד שלש שעות כר' יהושע, אלא שוותיקין מקדימין למצות ומשכימין לקרותה קודם הנץ החמה כדי שתהא תפלתם [וי"ג תפלה] ביום אחר הנץ, כדכתיב ייראוך עם שמש שהוא אחר זריחת השמש. ומן [וי"ג דמן] הדין היה להקדימה כאחרים שאז הוא זמן קימה, ^(ו), אלא שמאחרין אותה עד מעט קודם הנץ כדי לסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. וכן משמע בירושלמי {בפרקין ה"ב} דקאמר, מאן דאמר כדי שיהא רואה את חברו [וי"ג כדי שיראה חברו] ברחוק ארבע אמות ויכירנו, כמאן דאמר בין תכלת ללבן. אבל אמרו מצותה עם הנץ החמה כדי שיסמוך וכו', וזהו כפירוש רבי. ולקמן נמי בפרק תפילת השחר {כט:} מוכח דהאי ייראוך עם שמש אתפלה קאי [וי"ג דקאי ייראוך עם שמש אתפלה] גבי מתפלל עם דמדומי חמה, דכתיב יראוך עם שמש [ולפני ירח דור דורים]^{^[286]} ואתפילת מנחה קאי התם. ואל תתמה דעם הנץ החמה משמע קודם, ועם שמש משמע אחר [י"ג כאן, הנץ החמה דהיינו אחר] זריחת השמש, דעם בסמוך משמע כמו ערב שבת עם חשכה, וגם עם שמש משמע בשעת זריחה. והא דאמר לקמן בפרק תפלת השחר {כו.}, דקאמר במשנה, תפלת השחר עד חצות, ופריך בגמ' ורמינהי [וי"ג מהא דתנן] מצותה עם הנץ החמה. פירוש, דמצותה דק"ש עם הנץ החמה, כדי שיסמוך גאולה לתפלה מיד. ומשני, ההיא כותיקין וכו'. מיהו אע"פ שאינו יכול להמתין ק"ש בברכותיה עד חצות, ואינו יכול לסמוך גאולה לתפלה, מ"מ שכר תפלה בזמנה יהבו ליה עד חצות. ולא תיקשי הא דאמרינן ביומא פרק אמר להם הממונה {לז:}, אף היא עשתה נברשת של זהב, בשעה שהחמה זורחת בה ניצוצות יוצאין ממנה, וידעו כל העם שהגיע זמן [י"ג כאן, של] ק"ש. ואמר אביי לשאר עמא דבירושלם, ^{^[287]}משמע שאינו מתחיל עד אחר הנץ, והא לא אשכחן שום תנא שיקבע זמן אחר הנץ. אלא ודאי הוקבע אותו זמן לצבור, לפי שאינן יכולים להקדים ולמהר כוותיקין, כי רוב בני אדם אינם בקיאים לכוין. ואם תאמר, והא"ר שמעון בן יוחאי משום ר' עקיבא לעיל {ח:} פעמים שאדם קורא ק"ש וכו' אחד קודם הנץ החמה ואחד אחר הנץ החמה, ויוצא בה אחד משום יום ואחד משום לילה, ופסיק ריב"ל {ט.} כרשב"י שאמר משום ר' עקיבא. אלמא קודם הנץ לילה הוא [וי"ג ליליא הויא או לילה הויא], ותחלת זמנה דיום הוי אחר הנץ כאותה משנה דיומא. ויש לומר, דאפילו פליג ריב"ל אאביי, הלכה כאביי דפסיק כוותיקין דהוא בתראה. ועוד י"ל דלא פסיק ריב"ל כרבי שמעון אלא במה שסובר שקודם הנץ יוצא בשל לילה, כדקאמר בתר הכי דלא בפירוש איתמר אלא מכללא אתמר, דהנהו זוגא דרבנן דאשתכור וכו'. אבל במה שתחילת זמנ[ה]^{^[288]} דיום אחר הנץ לא פסיק [וי"ג פסק] כלל. אי נמי י"ל, דאפי' ר' שמעון מודה שזמן ק"ש של יום קודם הנץ החמה. והא דלא נקט פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים קודם הנץ, ויוצא בשל יום ובשל לילה, והוי רבותא טפי. איכא למימר דבעי לאשמועינן שאינו יוצא בשל לילה אחר הנץ. ואפי' נאמר דר"ש סבר דזמן ק"ש הוי אחר הנץ, מ"מ אין נכון להעמיד המשנה דיומא כר"ש ודלא ככל הני תנאי. דא"כ הוה לה לגמ' דיומא לדקדק כך [וי"ג כן], ולהעמידה כרשב"י אליבא דר' עקיבא. מפי רבי. ורבינו יעקב פירש בתשובתו לה"ר שמשון [וי"ג שמעון] בן ה"ר יוסף, דזמן ק"ש הוי אחר הנץ החמה כההיא משנה דיומא, וכר"ש דאמר משום ר' עקיבא דפסיק ריב"ל כוותיה, דשל יום הוי אחר הנץ החמה. והוויתיקין היו ממהרים שלא כדין קודם הנץ, כדי שיסמכו גאולה לתפילה ונמצאו מתפללים ביום. ובשביל חביבות התפלה שתהא עם השמש היו ממהרים ק"ש. ואע"ג דתפלות כנגד תמידים תקנום והתמיד היה קודם הנץ, מ"מ זמנה של תפלה בשעת הנץ עם השמש. והיינו דפריך בפרק תפלת השחר {כו.}, ורמינהו מצותה [י"ג כאן דק"ש] עם הנץ החמה כדי שיסמוך גאולה לתפלה ונמצא מתפלל ביום. פירוש ולא עד חצות, דזמן תפילה עם הנץ משמע ליה, דקא מיירי בחביבות התפלה ולא בעיקר ק"ש. ולהכי לא פריך מיניה גבי ק"ש, שהיה יודע שהיו קורין שלא כדין מפני חביבות התפלה, וממהרין אותה קודם זמנה. והכי אית ליה לרבי שמעון משום ר' עקיבא דזמנה הוי אחר הנץ ופסיק ריב"ל כוותיה, וכן המשנה דיומא. מיהו קשה לשון מצותה דקאי אק"ש, משמע שזוהי המצוה ועיקר הזמן. וגם אביי דבתראה הוא [י"ג הוי] פסיק כאחרים וכוותיקין. ורבינו יעקב פירש דאביי סימנא בעלמא נקט. כלומר, סמוך להנץ החמה כמו שעושים וותיקין יש לו לעשות, אך הם מקדימים מעט קודם הנץ, ואביי קאמר [וי"ג קאי] אחר הנץ כמשנה דיומא. ואמרינן נמי במגלה פרק הקורא {כ.}, ואין טובלין אלא ביום, וכן שומרת יום כנגד יום לא תטבול עד שתנץ החמה [י"ג הנץ החמה]. וכולם שעשו משעלה עמוד השחר כשר, אלמא דבר שזמנו ביום מצותו משעת הנץ החמה. אבל קשה לפרש כן שאביי יאמר לק"ש כוותיקין וליה לא סבירא ליה. והא דאמרינן לקמן בגמ' ^{^[289]}בשחר מברך {יב.}, דזמן יוצר אור לא מטא בעמוד השחר כשהיו קורין אותו אנשי משמר, לא בעי למימר דלא הוי עד הנץ החמה שהוא ה' מילין לאחר עמוד השחר. אלא יכול להיות בזמנים השנויים גבי ק"ש במשנתנו, שאז שייך למימר [י"ג לומר] יוצר אור. ובתוספות ה"ר יוסף שפירש לפני רבינו שמואל, משמע שסובר כפירוש רבי. ורבינו חננאל פירש, דהאי גומרין, קוראין. ופוסק דזמן ק"ש מהנץ החמה עד ג' שעות כר' יהושע [בן לוי]^{^[290]}, ומפרש ייראוך עם שמש [היינו ק"ש, כלומר]^{^[291]} שיקבלו עליהם עול מלכות שמים. ואין נראה, דלישנא דכדי שיסמוך גאולה לתפלה משמע דמיירי בעיקר תפילה. וגם קרא דייראוך עם שמש מוקמינן ליה גבי תפילה בפרק תפלת השחר. ועוד, דלשון גומרין^{^[292]} לא אתי שפיר. ושמא י"ל (שלא)^{^[293]} [ש]היו גומרין אותה בעונתה ^{^[294]}[כד]לקמן בפרק שני {יד., ד"ה ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל, השלישי} ^{^[295]}, וכדפר' ניחא טפי. מפי רבי.

כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל היום [י"ג כאן כולו]. פירוש כוותיקין [וי"ג וכעין וותיקין] דוקא. וה"נ משמע לישנא דבסמוך, דקאמר זימנא חדא סמך גאולה לתפלה וכו'.

אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם וכו'. בירושלמי* {פ"ג, ה"א}, מצוה לראות גדולי מלכות וכו', משמע אפילו גדולי {י"ג כאן מלכי} אומות העולם קאמר.

מכדי יהיו לרצון אמרי פי וכו' נימריה מעיקרא. ואם תאמר ומאי קושיא, יותר נכון לומר ה' שפתי תפתח מעיקרא, ויהיו לרצון לבסוף שכתוב בסוף המזמור. ויש לומר, דדרשינן בירושלמי {בפרקין, ה"א} סמיכת גאולה לתפלה מדכתיב ה' צורי וגואלי, וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה, על כן נכון היה [וי"ג היה נכון] לאומרו [וי"ג לומר אותו] מתחלה [וי"ג תחילה בלא מ"ם] דהוי וגואלי סמוך לתפילה. ה"ר אלחנן.

אשרי האיש ולמה רגשו חדא פרשתא היא. מכאן קשה לפירוש רש"י שפירש במגילה פרק שני {יז:} גבי ברכת השנים {בדיבור המתחיל:} ודוד כי אמרה בפרשה תשיעית אמרה. ואם תאמר שמינית היא, אשרי האיש ולמה רגשו גוים תרתי [פרשתא]^{^[296]} נינהו [וי"ג שנים הם] {ע"כ}. דהכא מוכח דחדא נינהו. אלא י"ל למה ה' תעמוד ברחוק שיש שם ^{^[297]}[ב]פרשה הויא תחילת מזמור^{^[298]} [וי"ג פרשה]^{^[299]}

ביאורים עריכה

א. הלשון הלכתא פסיקתא מתכוונת למשנה הראשונה בפרק השוכר את האומנין במסכת בבא מציעא {עו.}, ששם נקטה המשנה הלכות פסוקות אחת אחרי השניה, והן עיקר להלכה. והראיה לכך, שאין הלכות אלו שייכות לעניין המדובר שם, ולכך בהכרח נכתבו משום שפסקם התנא להלכה, כן כתב רש"י בבבא קמא פרק הגוזל עצים {קב.}. ושם הוסיף שמשמעות "הלכתא פסיקתא" היא, שלא נחלק עליהם אדם. אך התוס' שם כתבו בתירוץ שני שאפשר שנקרא הלכתא פסיקתא מחמת ששנה התנא משנה זו בלשון פסיקת הלכות אחד אחרי השני. וכעת מבין רבינו שהמשנה במגילה בפרק הקורא למפרע {כ:} ששם סידר התנא דינים שאינם קשורים לעניין המדובר במגילה, ה"ה שנחשבת משנה זו "הלכתא פסיקתא". ולפי"ז נראה לומר שסובר רבינו כתירוץ השני של התוס' בבא קמא {שם}. וזאת מכך שראה רבינו לומר שמשנה זו במגילה נחשבת הלכתא פסיקתא, אע"פ שאמרה הגמ' שם {כא.} שלשון המשנה, "דבר שמצותו בלילה כשר כל הלילה" בא להוציא משיטת ר' אלעזר בן עזריה שחולק על דין זה. וא"כ נמצא שיש דין השנוי שם שנחלק עליו אדם.
ב. רבינו לא פירש מה החילוק שבין המשנה של בבא מציעה לבין זו של מגילה, ובתוס' הרא"ש פירש זאת וז"ל: דלא דמיא להך דהשוכר את האומנין {ב"מ עו.} כל החוזר בו ידו על התחתונה. דהתם {בבבא מציעא} שונה יחד דברים שהם דומין זה לזה אע"פ [שאין זה מקומן - כצ"ל]‏, "שכל המשנה" אין מקומו לשנות שם, אלא אגב כל החוזר נקטיה. אבל התם {במגילה} שונה יחד כל שזמנו בלילה. דהיינו שבבבא מציעא שנה דינים שאינם שייכים בשום צורה לעניין המדובר במשנה, אלא נשנה אגב הדין הדומה לו. אבל במגילה אין זה כך, אלא שנה את כל הדינים השייכים לעניין המשנה תחת המשפט "כל היום כשר ל-... וכו'". דהיינו שכל מה שדינו נוהג כל היום הרי הוא בכלל עניין משנה זו, ואין זה נחשב דבר שאין מקומו.
ג. בכת"י ירושלים מגיעה כאן הגהה וזו לשונה: אי נמי כמו שפירש ה"ר יוסף, כי הג"ש אינה אלא מהזה הזה. ובלילה, איצטריך למעוטי כמו לר' עקיבא. אי נמי, ימעט יום מדרשא דלקמן, שם תזבח את הפסח בערב אפ פסח וכו'. ובקר לא איצטריך לדרשא, דפ' דר' אליעזר במגילה לאשמועינן דאין שורפין קדשים ביום שוב, אלא נדרשיניה כמו שדורשין אמוראים דלשם דלית להו בקר שני לשרפתו. עד כאן הגהה. וניכרים השגיאות לעין, אך לא טרחתי להגיה.
ד. עיין בפסחים קיט. בתוס' ד"ה כמצודה שאין בה דגן לביאור העניין.
ה. בכת"י ירושלים ישנה תוספת כאן שהובאה בצד הגיליון וזו לשונה: ודבר מועט הוא ומוטל בין שתי חוליות של תכלת, ואינו ניכר כמו שתי גבבות זו מזו
ו. בכת"י ירושלים יש כאן תוספת שאין עיניינה נראה שייך לנושא. וזו לשונה: וכן לתפלין, דלא חיישינן תו שמא יפיח בהם כיון שהוא זמן קימה

דף י' עריכה

דף י. עריכה

V+

לצורת הדף ראה כאן

כל פרשה שהיתה חביבה על דוד [י"ג לדוד] פתח בה באשרי וכו'. לאו דוקא נקט אשרי, אלא לישנא דקמייתא נקט. כלומר, [חתימה]^{^[300]} [ובכת"י שחותם] מעין פתיחה כמו אותם [וי"ג וכן יש הרבה] שמתחילים בהללויה ומסיימים בהללויה, וכן הודו {פרקי' קי"ח, קל"ו}, וכן ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ {פרק ח'}, וכיוצא בהם, וכן הוא דרך שבח יותר. ולכך תקנו חכמים ברוב ברכות מעין פתיחתן סמוך לחתימתן, ודלא כפירוש ה"ר יוסף. מפי רבי.

חטאים כתיב. ואע"ג דהיינו נמי חוטאים, דהא לא קרינן חֲטָאִים בחטף פת"ח^{^[301]}. מכל מקום מדשני קרא ולא כתב חוטאים, דריש ביה חטאים כמו עונות. וכן שמא יש לדרוש בחרב ימותו כל חטאי עמי {עמוס ט', י'}, מדלא כתיב חוטאי.

מעשה דשאול הוה ברישא. שמא היה יודע שיש הרבה בתורה אין מוקדם ומאוחר, אלא הני תרי עובדי [וי"ג ענייני] ^{^[302]}[ד]הוו בחד עניינא קא בעי^{^[303]}. ורבינו שמואל פירש לפי הפשט, דסמיך מעשה דאבשלום ללמה רגשו גוים שהיה בתחלת מלכותו לפי פשטו, כדכתיב [וי"ג דכתיב] {שמואל ב'. ה', י"ז}^{^[304]} וישמעו פלשתים כי משחו את דוד, ויעלו [כל]^{^[305]} פלשתים לבקש את דוד. שהיו רוצים להעבירו ממלכותו, לפי שהיה עבד לאכיש, ואבשלום כמו כן רצה להעבירו ממלכותו. אבל בימי שאול לא היה מלך^{^[306]}.

מסיפא דעניינא תוסף רוחם וגו'. ולא גרסינן מרישא דעניינא.

כך מקובלני מבית אבי אבא אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים. כדכתיב [וי"ג דכתיב] בדברי הימים {א'. כ"א, ט"ז} וישא דוד את עיניו וירא את מלאך ה' עומד בין השמים ובין הארץ, וחרבו שלופה בידו נטויה על ירושלים. וכתיב {שם} ויפול דוד, והזקנים מכוסים בשקים על פניהם, ובקשו [וי"ג שבקשו] רחמים. ויש מפרשים מדכתיב {שמואל ב'. כ"א, י"ז} ויעזר לו אבישי, ואמרינן בחלק [וי"ג בפרק חלק] {סנהדרין צה.} שעזרו בתפלה. ואע"פ שכבר השליך לדוד וחנית תחתיו, לא נמנעו מלהתפלל.

דף י: עריכה

V+

לצורת הדף ראה כאן

שסמך גאולה לתפלה. משום הך מילתא מייתי [וי"ג אייתי] לכולה מילתא דחזקיהו הכא.

וגנותי על העיר הזאת. אחר [וי"ג אחרי] שחלה חזקיהו כתיב.

שלא ראתה קרי עליהם. ואם תאמר, מאי האי דקאמר לעיל שהאשה מכרת באורחים יותר מן האיש, דילמא היינו לפי שראתה הסדין. ויש לומר, דמכל מקום נתנה לב להכיר ולראות יותר מבעלה שלא נתן לב.

בהוד יופיה. זה כתוב אחר כך כשהלכה אל אלישע כדי שיחיה את בנה [וי"ג אצל אלישע כשהחיה את בנה], אבל בענין [וי"ג כענין] הזה הכירה בו מתחלה.

רגל ישרה. פירש רש"י ז"ל דדייק מדכתיב רגל, דמשמע דתרווייהו כחד רגל. אי נמי יש לפרש מדכתיב ישרה, שמכוונות רגליהם ומיושרות. ובירושלמי פליגי בה אמוראי [וי"ג ובירושלמי דפרקין פליגי בה תרי אמוראי]. חד אמר ככהנים, דכתיב לא תעלה במעלות על מזבחי. כלומר, שאין להם להרחיב את פסיעותיהם, אלא מהלכים עקב בצד גודל. וחד אמר כמלאכים, דכתיב ורגליהם רגל ישרה. מכאן נראה לרבי דהא דאמרינן בסוכה [נב:}, אמרו עליו על בנה של מרתא בת ביתוס, שהיה נוטל שתי יריכות של שור הגדול [וי"ג משור גדול] הלקוח באלף זוז, והיה הולך עקב בצד גודל. שלא להראות כחו עשה כן [וי"ג היה עושה כן], אלא שכן יש לו ללכת כשאר כהנים.

מכאן ואילך לא הפסיד, כאדם שקורא בתורה. מספקא [וי"ג כאן, ליה] לרבי, אי בעי למימר עד חצות כשיעור תפלה ועד ד' שעות לר' יהודה, או אפי' כל היום כולו לא הפסיד^{^[307]}.

גדול הקורא ק"ש בעונתה, יותר מעוסק [וי"ג מן הקורא. וכן היא גרסת הרא"ש] בתורה. ואם תאמר, מאי איריא ק"ש אפילו תפלה נמי, דקיי"ל בפ"ק דשבת {יא.} דכגון אנן מפסיקים בין לק"ש בין לתפלה. ^{^[308]}[ו]יש לומר, כגון ר' שמעון בן יוחאי וחבריו קאמר התם, שהיו מפסיקים לק"ש ולא לתפלה לפי [וי"ג אע"פ] שהיתה תורתם אומנותם, והשתא נקט דוקא ק"ש. אי נמי ה"פ, גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מתלמוד תורה פעם אחרת, דלתלמוד תורה בעידן ק"ש אין זה חידוש אי ק"ש עדיפא [וי"ג עדיף], דאפילו תפלה נמי [וי"ג כאן, עדיפא], דזמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד. והכי קאמר התם, מכאן ואילך לא הפסיד כקורא בתורה אחר ג' שעות. אבל בעונתה, עדיף מקורא בתורה שלא בשעת ק"ש.

מתני'. בש"א בערב כל אדם יטה ויקרא [וי"ג בערב יטו ויקראו. בלבד]. ואע"ג דאמרינן לעיל בריש פרקין {ב.} [אדקאי בשחרית]^{^[309]} (ד)פריש מילי דשחרית. מ"מ פתח כאן במילי דערבית משום דמייתי קרא דבשכבך.

דף י"א עריכה

דף יא. עריכה

V

לצורת הדף ראה כאן

אי הכי אפילו כונס את האלמנה נמי. פירוש, כיון דאסיקנא דאפילו הולך לדבר מצוה פטור, אם כן אפילו כונס את האלמנה [נמי]^{^[310]}, דלא גרע מהולך לדבר מצוה.

חוץ מן התפילין שנאמר בהם פאר. פרש רש"י, ואבל מעולל בעפר קרנו, ובמועד קטן פרק בתרא {טו.} מפיק ליה מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך, מכלל דכולי עלמא אסירי. ואם תאמר, אם כן מאי האי דקאמר התם {שם} אבל אסור בדברי תורה מדקאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום {כ"ד, י"ז}. ואמאי לא אמרינן מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום שהוא אסור בדברי תורה, מכלל דכולי עלמא שרו. ויש לומר, שהקב"ה לא בא להחמיר על יחזקאל אלא להקל עליו^(א). ויש מפרשים לקרא הכי, האנק דום מתים אבל לא תעשה. כלומר, בדברי תורה לא תדום ולא תעשה אבלות של מתים מזה, כי אתה מותר בדברי תורה.

אמרו לו זקנך מגודל, אמר להם יהיה כנגד המשחיתים. כלומר לקנתר המשחיתים את זקנם^{^[311]}. ורש"י פירש בענין אחר.

עשה כדברי ב"ש עשה, כדברי ב"ה עשה. תימה, מאי קאמר. אי קודם בת קול, אמאי קאמר רב יוסף דלא עשה ולא כלום, ואי לאחר בת קול, אמאי עשה כדברי ב"ש עשה. ועוד, אמאי לא מוכח מהך ברייתא דעשו ב"ש כדבריהם^(ב). ועוד, ממתניתין נמי היה יכול להוכיח כן, מדעשה ר' טרפון כדברי ב"ש. ועוד, מאי שייכא הכא הך פלוגתא [טפי]^{^[312]} מבכל התלמוד. אך יש לדחות, משום דמייתי עלה מתניתין^(ג). ומכל מקום נראה בעיני לפרש, דהכא דוקא גבי ק"ש (דהכא)^{^[313]} שייכא הך פלוגתא ואפילו לאחר בת קול, דהא ב"ה נמי מודו שיכולים לקרותו מוטין ועומדין ואינו נראה כחולק עליהם. ורב יוסף קאמר, דאפילו הכי לא עשה ולא כלום, כמו שאנו אומרים אח"כ גבי ר' יוחנן בן החורנית שהיה יושב ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית, שאמרו לו שלא קיים מצות סוכה אע"פ שאינו אסור מן התורה אלא מדרבנן, גזרה שמא ימשך אחר שלחנו. אבל מכל מקום הוא י(ו)שב^{^[314]} בסוכה ואפילו הכי לא קיים מצות סוכה, [א"כ]^{^[315]} הוא הדין נמי גבי ק"ש שלא יצא כלל. ורב נחמן בר יצחק אמר, אפילו [הכי]^{^[316]}, בכי האי גונא נמי חייב מיתה מדר' טרפון. ולהכי לא מייתי מינה ראיה דעשו ב"ש כדבריהם, דהרואה אותו מוטה אינו אומר שעשה כן לעבור על דברי ב"ה. וכהאי גוונא משני התם בפרק קמא דיבמות, הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה, הרואה אומר לאפושי אוירא הוא דעבד.

ב"ש פוסלים וכו'. בפרק קמא דסוכה {ג.} מפרש דבתרתי פליגי, בסוכה גדולה שיושב סמוך לפתח, ובסוכה קטנה שאינה מחזקת אלא ראשו ורובו, מדנקט לשון פוסלין ומכשירין, ולא נקט לשון אוסרין ומתירין.

אחת ארוכה ואחת קצרה. פרש רש"י, אשתים דלאחריה דערבית קאי, דאמת ואמונה ארוכה והשכיבנו קצרה. וקשה לרבינו יעקב, דמה קוצר ואורך יש בזו יותר מבזו. ועוד, היאך אנו אומרים אור יום הנף^{^[317]} בהשכיבנו, והלא קצרה היא. ועוד הכי הוה ליה למתני, ושתים לאחריה, וארוכה לא יעשה קצרה וקצרה לא יעשה ארוכה. ועוד, מאי שנא משל שחר ושלפניה שכולן שוות. ועוד, דלא מזכיר לה בתוספתא {דברכות פרק א' משנה ח'} בהדי קצרות, ובשביל שהיה נזכר במשנה לא היה נמנע מלהזכיר בתוספתא. ועל כן פרש רבינו יעקב דלאו אדלעיל קאי, אלא מילתא באפי נפשה [היא]^{^[318]}. אחת ארוכה וכו' כלומר, בין ארוכה בין קצרה כמו אחת בתולות ואחת בעולות. מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך, כגון ברכת הפירות וברכת המצות וברכת [הזימון]^{^[319]}, כמו שמונה אותם בתוספתא דברכות. מכאן שאין אומרים אות מבראשית הוכתרה^{^[320]}, שאומרים בברכת הזן. מיהו נראה לרבי דברכת הזן לא הוי ברכת זימון, שאין זה אלא נברך שאכלנו משלו, אבל בברכת הזן יכול להאריך. ולא שייכא מידי להא דאמרינן בפרק שלושה שאכלו {מו.} עד היכן ברכת זימון וכו' עד הזן וכו' כמו שנפרש לפנים בעז"ה, ושפיר אמרינן אות מבראשית הוכתרה. ועוד אומר רבינו יעקב, דפירוש רבינו שלמה שפרש ארוכה אמת ואמונה, ליתא. דהא אמרינן לקמן בפרק שני {יד:} אמר אני ה' אלקיכם צריך לומר אמת, לא אמר אני ה' אלקיכם אין צריך לומר אמת. והא בעי לאדכורי יציאת מצרים. דאמר הכי, מודים אנחנו לך ה' אלקינו שהוצאתנו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים ועשית לנו נסים וגבורות על הים ושרנו לך מי כמוכה וגו', ואלילה קאי. הרי שאין לך קצרה יותר מאמת ואמונה. ועוד פירש רבינו יעקב^{^[321]}, אחת ארוכה ואחת קצרה אאמת ואמונה קאי, כלומר בין ארוכה בין קצרה. שכשאומר פרשת ציצית אומר אמת והויא ארוכה, וכשאינו אומר פרשת ציצית, אומר מודים אנחנו לך וכו' כדאיתא לעיל, והויא קצרה. והא^(ד) דתניא בתוספתא דברכות {פרק א', משנה ז'} למה אמרו אחת ארוכה ואחת קצרה, מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך. כלומר, למה הוזכר במשנה ^{^[322]}[אחת ארוכה ו]אחת קצרה, ^{^[323]}[ד]בין ארוכה בין קצרה, מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך וכו'. ובכלהו מקצרין ומאריכין לבד מאותן ברכות שמונה בתוספתא {שם, משנה ח'}. והא דאמרינן אל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות {להלן ל"ד.}. פרש רבינו יעקב, וכן [ר]ה"ג^{^[324]}, וכן ר"ח, דהיינו דוקא צרכי יחיד, אבל צרכי צבור שרי. דהא כל שלש אחרונות צרכי צבור נינהו, ועם מה שעבד מסדר שבח לפני רבו יכול לשאול צרכי צבור שהם רבים, דהיינו שבח וכבוד הרב שרבים צריכים לו, שכן מצינו בעבודה והודאה ושים שלום ויעלה ויבא, שכלם צרכי רבים הם. ועוד, אל ישאל אדם צרכיו, כמו אל יפיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו {גיטין ו:}, וכמו אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות {להלן לד:}, וכן אל יוציא עצמו מן הכלל {להלן מט:}, וכן אל יעמוד אדם במקום סכנה {שבת לב.}, ורוב שב ואל תעשה כגון אלו, (דברים)^{^[325]} אינן דוקא, ואי עבד עבד ^{^[326]}. ומה שכתב בה"ג {דפוס ירושלים, עמ' 33} גבי ההיא דאל ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות, מכאן אית רבנן דנהיגי דלא אמרי זכרנו בריש שתא, אין נראה כלל, דהא צרכי רבים של כל ישראל שפיר דמי, כדפרישית. ומטעם זה אנו נוהגים לומר קרובות [י"ג קרובץ]^{^[327]} בשלש ראשונות. וכבר נחלקו בהם ר' יוסף טוב עלם ור' אליהו הזקן, ועלתה בידם מותר ומצוה מן המובחר. וגם ר' אלעזר הקליר יסד קרובות [י"ג קרובץ] שהיה מארץ ישראל ומקרית ספר, ובימיו היו מקדשים על פי הראיה ותנא היה. וראיה יש מדאמרינן בפסיקתא {דרב כהנא, פסקא כ"ח, דף קע"ט עמ' א'. ובהוצאת מנדלבוים עמ' 403}, כד דמך ר' אלעזר ב"ר שמעון קרא עליו דורו [מי זאת עולה מן המדבר כתמרות עשן וכו' מכל אבקת רוכל. מהו]^{^[328]} מכל אבקת רוכל, דהוה תנא וקורא ופייטן ודרשן^{^[329]}, ולעולם לא תמצא שפייט שום קרובה [י"ג קרובץ] ליום שני של יום טוב. ואותה של יום שני דסוכות ^{^[330]}, כת[ו]ב^{^[331]} עליה במחזורים ישנים קדושתא^{^[332]} כעין קלירית. ואחות אשר לך כספת^{^[333]} שאנו אומרים ביום שמחת תורה, נעשית ליוצר של יום טוב ראשון של גשם^{^[334]}. תדע, שמזכיר טל בברכת מחיה המתים^(ה), ואלו היה ליום [טוב]^{^[335]} אחרון היה מזכיר גשם^(ו). וכל האומר שעשה הוא אומן שלא קם כמותו^{^[336]}, אינו אלא טועה. וכל אותם פרשיות שבמגלה בגמ' {לא.} בימים טובים שניים, אינו מזכיר. ומצאתי בפסיקתא {דרב כהנא. פסקא י', דף צ' עמ' ב'. ובהוצאת מנדלבוים פסקא י"א, עמ' 194} שבתחילתו היה מוליך משואות ואוכל מלא התנור פת, פעם אחת כעס עם הסוחרים והשליכם עם משאם וחמוריהם על הגג. ושמא על שם אכילתו נקרא קלירי^{^[337]} [שבשעה שהיה משתכר היה קונה עוגות משכרו^{^[338]}. ושוב נעשה תלמיד חכם כדאיתא התם בפסיקתא {בפסקא י', דף צ"ג עמ' א'. ובהוצאת מנדלבוים, בפסקא י"א, עמ' 197}, ובההיא שעתא תיקן קרובות הללו]^{^[339]} . ואפי' תאמר שלא היה ר' אלעזר ב"ר שמעון אלא אחר היה, מ"מ משמע שמקרית ספר היה ובימיו היו מקדשים על פי הראיה. ובכמה מקומות חולק על התלמוד שלנו ותופס לו שיטת הירושלמי, ואם כן עליו יש לסמוך לומר קרובות [י"ג קרובץ] ופיוטין. ועוד, דמשמע בפ"ק דעבודת אלילים {ח.} דאל ישאל אדם צרכיו משמע צרכי יחיד, דקאמר אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה וכו', אבל אם יש לו חולה בתוך ביתו אומר בברכת חולים, ואם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים, דהיינו צורכי יחיד לעצמו, אבל שלש אחרונות צרכי רבים דכל ישראל נינהו. ולפיכך האריכו בהם בקדושת היום, שזהו שבח וכבוד לרב שכל ישראל צריכים רחמים, כך פירש רבינו יעקב. מפי רבי. מיהו, אם ר' אלעזר קליר הוא ר' אלעזר ב"ר שמעון, מצינו שחולק בפיוטו על ר' אלעזר ב"ר שמעון. שהרי יסד בפרשת החדש, מועד מזמין לנדגלים, נועדים בו [עינימו]^{^[340]} צירי רוגלים, ספור הוא למלכים ולרגלים^{^[341]}. פירוש, דפסח הוא ראשון לרגלים לענין בל תאחר, ואיהו פליג אדאבוה בפ"ק דראש השנה {ד:} דבחג הסוכות עובר בבל תאחר. ושמא מ"מ יסד בפיוטו אליבא דהלכתא, דסבירא לן כאבוה ר' שמעון בן יוחאי דאמר {שם} שלשה רגלים כסדרן וחג הפסח תחלה.

דף יא: עריכה

V

לצורת הדף ראה כאן

כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום. שמעתי בשם רבינו אליהו מפ[ריז]^{^[342]} משום דאמרינן בחולין פרק כסוי הדם {פז.}, אמר ליה ההוא מינא לרבי, מי שיצר הרים לא ברא רוח, ומי שברא רוח לא יצר הרים, דכתיב יוצר הרים ובורא רוח {עמוס ד', י"ג}. אמר ליה שטיא, שפיל לסיפיה דקרא, [וי"ג כאן: דכתיב] ה' צבאות שמו^{^[343]}. הכא נמי הכתיב יוצר אור ובורא חושך {ישעיה מ"ה, ז'}. לכך אנו מזכירים אותם יחד [י"ג לומר] שכלם יוצר אחד בראם.

{י"ג כאן: תניא נמי הכי] אין אומרים אהבה רבה אלא אהבת עולם^{^[344]}. ומכל מקום כתבו הגאונים שיש לנו לקיים דברי שניהם, ונהגו לומר בשחרית אהבה רבה ובערבית אהבת עולם. וגם סתם תלמודא [וי"ג התלמוד] מזכיר לקמן בסמוך {בעמ' זה} אהבה רבה בשל שחרית.

משקרא ק"ש אין צריך לברך שכבר נפטר באהבה רבה. אעתיק תשובת רבי שהשיב לה"ר אשר מלוניל. ירושלמי {ברכות פ"א, ה"ה}, השכים לשנות קודם ק"ש צריך לברך, לאחר ק"ש אין צריך לברך. ואמר ר' אבא [וי"ג בא] והוא ששנה על אתר. ו(ל)הכי^{^[345]} מבעיא ליה למר, מי שברך ועסק בתורה והלך לעסקו^(ז) או לצרכיו וחוזר ועוסק בתורה, צריך לברך או לא. מי אמרינן מידי דהוה אמניח תפילין שמברך עליהם כל שעה שמניחן, או לא. ואם (לא)^{^[346]} היה המנהג שלא לברך לא היה מסופק, אבל בשביל שנוהגים (שלא)^{^[347]} לברך הוא מסופק אם יש לסמוך על המנהג, או שמא מנהג בטעות הוא. ודאי משמע מתוך הירושלמי שצריך לחזור ולברך לכאורה, אבל מתוך המנהג נראה כי הירושלמי לא הצריך והוא ששנה על אתר אלא בנפטר באהבה רבה, דלא מתחזיא אהבה רבה לשם ברכת התורה אלא כששנה על אתר, ואם שנה על אתר^{^[348]} אז היא נראית ברכה לשם עסק התורה כמו לשם ק"ש, ואז לא יצטרך לברך כל אותו יום אפי' יפסיק ויחזור ויעסוק, דכל המברך על התורה אין צריך לחזור ולברך בשביל הפסק שבאמצע העסק. ולכך הוצרך לומר והוא ששנה על אתר על הנפטר באהבה רבה, ולא על כל מברך ברכת^{^[349]} התורה. אבל אם בכל המברך ברכת התורה היה כן הדין, היה לו להשמיענו בעלמא דהפסק שיפסיק באמצע העסק צריך לחזור ולברך, וכ"ש הנפטר באהבה רבה. אי נמי, יש ללמוד מתוך המנהג, מדלא פירש כן בתלמוד שלנו, חולק הוא בזה על תלמוד ירושלמי. דאם לא כן היה לו לחלק כמו שמחלק בירושלמי. אי נמי, אפילו אם תמצא לומר שאינו חולק וצריך לחזור ולברך גם לתלמוד שלנו, וגם תאמר שאפילו בירך ברכת התורה והפסיק באמצע העסק שצריך לחזור ולברך, אפשר בני אדם שתדירין לעסוק בתורה וממהרים עסקיהם לחזור וללמוד ותדיר דעתם לחזור על^{^[350]} הלימוד [וי"ג עוד ללמוד], אין הפסקם חשוב הפסק לענין ברכה זאת. וכבר שאלתי מרבינו יעקב מנוחתו כבוד על ברכת הסוכה, אם צריך לברך כשנכנס לישן בה, כי הייתי מחשב כי אין צריך לברך כי שמא לא יוכל לישן בה. וכשהוא ממש סמוך לשינה אינו יכול לברך מחמת השינה שקפצה עליו, ולכך נהגו שלא לברך. והשיבני כי כל מצות סוכה שיקיים מסעודה אחת ועד סעודה אחרת, כגון שינה וטיול ושנון, ברכת לישב בסוכה שברך בסעודה פוטרתו מלברך עליהם. ואם [כן]^{^[351]} אין צריך לברך על השינה מטעמו של רבינו יעקב, ואפי' הסיח דעתו מלישן [וי"ג משינה] ויצא למלאכתו ושוב נמלך לישן. כל שכן כאן שדעתו כל שעה לחזור על [וי"ג אל] הלימוד, שיש לומר מתוך המנהג שלא יצטרך לברך. ועל הטיול והשינון לא שאלתי ממנו כי אם על השינה, לפי שהשינה מצינו שאסור לישן חוץ לסוכה שינת עראי, והחמירו בה יותר מבאכילה, שאכילת עראי מותרת חוץ לסוכה. וכיון שמברכים על האכילה כ"ש על השינה אא"כ יש טעם לחלק, אבל בטיול ושנון לא מצינו שום איסור חוץ לסוכה. ואמנם בפסקי ה"ר שמעיה תלמידו של רבינו שלמה ז"ל ראיתי שכתב על רש"י, כשמשכים רבי לעסוק בתורה, מברך ברכת התורה. וכשהולך אחר כך לבית הכנסת ואומר ברכות ופסוקי דזמרא, חוזר ומברך ברכת התורה כמו באותם הימים שלא היה משכים ללמוד. ונותן טעם לדבריו, שכמו שהקורא בתורה מברך ברכת התורה ולא חשיבא ברכה לבטלה אע"פ שכבר בירך קודם שקרא פרשת קרבנות, ואיזהו מקומן ור' ישמעאל, ה"ה נמי הכא דלא חשיבא ברכה לבטלה. ואלו הביא הירושלמי טעם לדבריו לומר שבשביל שהפסיק חוזר ומברך, על זה לא נפלאתי. אבל תמהתי על טעם זה אם אמרו רבינו שלמה ז"ל, כי בלא טעם של הפסק שיזקיקנו לחזור ולברך לא יברך כמה פעמים, כי למה לא תהיה ברכה לבטלה. דלא דמי לעומד לקרוא [וי"ג וקורא] בתורה, כי אותו אפילו בירך מיד על עסק התורה שיעסוק [וי"ג שעסק] בפני עצמו, צריך הוא לחזור ולברך על קריאתו בצבור, כי נתקנה שם ברכה לפניה כמו שנתקנה לאחריה, וכמו שנתקנה ברכת אשר בחר בנביאים טובים על ההפטרה. ועוד אפילו במקום דשייכא ברכה, אפילו בספר תורה הקפידו שלא לגרום ברכה שאינה צריכה, גבי ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה {יומא ע.}, כך השיב רבי.

ה"ג בסדר רב עמרם {בהוצאת וורשא דף ב' עמ' א'}. ^{^[352]}למקרא צריך לברך, למשנה אין צריך לברך. ור' אלעזר אמר [וי"ג אומר] אף למשנה צריך לברך, לתלמוד אין צריך לברך. ור' יוחנן אמר אף לתלמוד צריך לברך, דאמר רב חייא וכו'. פירוש מדרש חלופי תלמוד. ובפרק שני {יד:} נמי גרסינן לתלמוד ולא גרסינן למשנה.

הכי גריס [וי"ג הגהת] רבינו יעקב^(ח). ור' יוחנן אמר והערב נא וכו'. למה שרגיל רבינו יעקב לפרש דכל היכא שהברכות שלפניהם קצרות, אפי' הברכה הסמוכה פותחת בברוך, כגון ברכות של הבדלה, וכן אותם ברכות של שחרית^{^[353]}. אם כן היה צריך לברכת הערב לפתוח בברוך, כי אותה שלפניה קצרה. אבל רבינו יעקב היה אומר, שאין זה כי אם סיום של ברכת אקב"ו לעסוק בדברי תורה, ואינם כי אם שתי ברכות, אבל פירושו לא יתכן כמו שפירשתי בערבי פסחים ובכתובות^{^[354]}. וצ"ע בסדר רב עמרם אם מונה אותן שלש ברכות^(ט), ולקמן בפרק שלשה שאכלו נאריך עליה בע"ה {מו. ד"ה וברכה}.

אמר להם הממונה. פרש רש"י ז"ל, הסגן. ואין נראה, דהא אמרינן בירושלמי {יומא פ"ג, ה"ח} על חמשה דברים הסגן ממונה ואלו הן, אומר לו אישי כ"ג הגבה ימינך {יומא פ"ד, מש' א'}, כשהיה מטיל גורלות ביום הכפורים הסגן בימינו וראש בית אב בשמאלו {שם}, והניף הסגן בסודרים {תמיד פ"ז, מש' ג'}, ואחז הסגן בימינו והעלהו {שם}, לא היה כ"ג מתמנה להיות כ"ג עד שנעשה סגן^(י), וכולם מפורשים בסדר יומא^{^[355]} בתלמוד שלנו במקומם. ע"כ נראה דכהן אחר היה, [שהיה]^{^[356]} ממונה על כך, וכן אמר להם הממונה בואו והפיסו {תמיד פ"ג, מ"א}, צאו וראו אם הגיע זמן השחיטה {יומא פ"ג, מ"א}, צאו והביאו טלה וכו' {תמיד פ"ג, מ"ג}. מפי רבי.

ה"ג וברכו שלוש ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים. ולא היו מתפללים כי אם אותם שלש ברכות ולא כל שמנה עשרה דאפי' זמן ק"ש לא הגיע, כדתניא קראה עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא, שאנשי משמר מקדימים וכו', אלא היו מתפללים ברכות אלו כדי שיקובל קרבנם ברצון. וברכת כהנים היינו שים שלום, או היו אומרים ממש פסוקי ברכת כהנים כמו שאנו אומרים אותם אחר הודאה לפני שים שלום (והיינו שים שלום)^{^[357]}. אבל נושאים כפיהם לא היו, דאם כן היה לו להאריך כאן על משנה זו כמו שמאריך שם בתמיד פרק החלו עולים^{^[358]} {פ"ז, מ"ב}, אלא שבמדינה אומרים אותה ג' ברכות ובמקדש ברכה אחת וכו'. ועוד, אם כן (הוה ליה למיתני)^{^[359]} בתענית {כו./כו:} גבי ג' פעמים ביום נושאים כהנים כפיהם בשחרית ובמוסף וכו' , הוה ליה למתני ובמקדש ד' פעמים, אחת לפני הקטרה ואחת לאחר הקטרה. אבל בספרים שלנו גרסינן וגם בפירוש רש"י, וברכו את העם. ופרש רש"י ז"ל עם העם, ולא ידענא מאי קאמר, דהא אכתי לא הגיע זמן [י"ג שעת] ק"ש כדפרישית. ורבינו מאיר ש"ץ יסד בפיוט של תפלה תקח^{^[360]} {סליחה מא}, אמת ועבודה וברכת כהנים יברכו העם [י"ג וברכו את העם] ברכת [וי"ג ברכה] נהנים^{^[361]}, וצ"ע בפירושו.

ביאורים עריכה

א. דהיינו שכיון שבאבלות של יחזקאל הקב"ה בא להקל עליו משאר אבלים, לכך, מה שאסר עליו בוודאי שלא הקל לשאר אבלים. ובמה שהקל עליו, לו לבדו הקל אך לא לשאר האבלים. (תוס' הרא"ש}
ב. במסכת יבמות {יד.} נחלקו מספר אמוראים האם עשו בית שמאי כדבריהם או שנהגו כבית הלל. והגמ' אומרת שם שאפשר להעמיד את המחלוקת גם קודם בת קול וגם לאחר בת קול {עיין בעירובין יג:}. ושאל רבינו כאן, מדוע לא הוכיחה הגמ' ממעשיו של ר' טרפון שעשו בית שמאי כדבריהם.
ג. דהיינו שכיוון שרב נחמן בר יצחק שהוא הדעה השלישית במחלוקת, הביא את המשנה שלנו המספרת על מעשיו של ר' טרפון כראיה לדבריו, לכן הובאה כל המחלוקת כאן. {הגהות הרב ניסן זק"ש לתוס' ר"י שירליאון}
ד. נראה לענ"ד דכך הוקשה לו, שהלא לדעת רבינו תם בפירוש זה, אחת ארוכה ואחת קצרה חוזר על אמת ואמונה בלבד. וא"כ מהי כוונת הלשון בתוספתא שאומרת "למה אמרו אחת ארוכה ואחת קצרה, מקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך וכו'" שמשמע ממנה "שהאחת ארוכה ואחת קצרה" חוזר על מקום שאמרו להאריך ומקום שאמרו לקצר ולא על אמת ואמונה. ונראה שתירץ, שהכוונה בשאלת התוספתא היא שמדוע הזכירו את הלשון אחת ארוכה ואחת קצרה כלל, הלא בלא זה הייתי יודע שאם נתקנה אמת ואמונה על שני מטבעות לשון אחת ארוכה ואחת קצרה, ששייך לאומרה בין ארוכה ובין קצרה. אלא בהכרח שזה נאמר כדי ללמד דבר נוסף, דהיינו שאף שאמת ואמונה יכול לאומרה בין ארוכה בין קצרה, אעפ"כ בשאר המקומות שהזכירה התוספתא, כשאמרו לקצר או רשאי להאריך וכשאמרו להאריך אינו רשאי לקצר.
ה. דהיינו את נוסח הפיוט המחליף את מוריד הטל שהוא "בטל תחייה להחיותם"
ו. דהיינו את נוסח הפיוט המחליף את משיב הרוח ומוריד הגשם שהוא "בגשם נדבות להחיותם".
ז. מבואר כאן שהשאלה שנשאלה לר"י היא על מי שבירך ברכות התורה ועסק בתורה מיד, אם צריך לחזור ולברך כשחוזר מאוחר יותר ללמוד אחר שהפסיק בדברים אחרים. אך בתוס' שבדף מפורש שהשאלה שנשאלה היא לגבי מי שבירך ברכות התורה ולא עסק בתורה כלל אחר כך, אלא הלך לעסקו ואחרי כן חזר ללמוד, האם צריך לחזור ולברך או לא. וצ"ע (המגיה). ואפשר שבעלי התוס' נחלקו בעיקר העניין, מה היא השאלה שנשאלה לר"י, או שר"י נשאל שני שאלות נפרדות, ותירץ תירוץ דומה לשניהם.
ח. בדברי רבינו ובאגודה משמע שהגיה ר"ת את לשון הגמ' ל-"והערב" משום שהיא ברכה הסמוכה לחבירתה. אך מהרשב"א, תלמידי רבינו יונה, מאירי, רא"ש ומרדכי מתבאר שלא גרס כך רבינו תם. אלא שמשום שהיא ברכה הסמוכה לחבירתה לשיטתו, לכך היה אומר "והערב" מדעתו כדי לפרסם הדבר (המגיה).
ט. במחזור ויטרי גרס "הערב" בלא וא"ו ולכן יש מקום להסתפק בדבר האם הוא מחשיב את ברכות התורה כשלשה ברכות או כשנים. שאע"פ שאינו אומר "והערב" גילה רבינו את דעתו שאין זה מכריח ששלשה ברכות הם, שעדיין אפשר שיהיו שנים וברכה הסמוכה לחבירתה היא (המגיה). ונמצא א"כ שרבינו סובר שאין הגהת ר"ת מוכרחת.
י. לדין זה לא נמצא מקור בש"ס אלא הירושלמי הנ"ל, וקרבן העדה כתב שהטעם בזה הוא כדי שיהא רגיל בעבודה. אך יש כתבו שהמדובר פה הוא לא בכהן גדול המתמנה, אלא באופן שאירע פסול בכהן גדול וצריך להחליפו זמנית, שהדין הוא בזה שרק הסגן הוא היחיד שיכול להחליפו {המגיה ועוד}. והמקור לזה ביומא לט עמ' א', במשנה הראשונה של פרק רביעי שאומרת "הסגן בימינו וכו'", ועל פי טעם הברייתא דר' חנינא סגן הכהנים שדנה על כך, המובאת שם בגמ' באותו עמוד. אך הטעם האמיתי הוא כפי שראיתי שגרס בספר "יחוסי תנאים ואמורים" שמיוחס לאחד מבעלי התוס', שכתב בערך ר' חנניא סגן הכהנים, בזו הלשון: "ובתחילת פרק טרף בקלפי, ר' חנניא סגן הכהנים אומר למה סגן ממונה, שאם אירע פסול בכהן גדול נכנס ומשמש תחתיו. ובירושלמי בסדר יומא פרק אמר להם הממונה. ה' דברים היה הסגן משמש, הסגן מימינו וראש בית [אב] משמאלו. הסגן אומר לו אישי כהן גדול הגבה ימינך. הניף הסגן בסודרים. אחז הסגן [בימינו] והעלהו, כמ"כ [ב]תמיד בפ' החלו. ולא היה כהן גדול מתמנה עד שמתמנה הסגן, שהיו ממנין הסגן ואח"כ כהן גדול, כדא"ר חנניא סגן הכהנים.", עכ"ל. מבואר מכאן שאין כוונת הירושלמי שרק הסגן רשאי להתמנות לכהן גדול, אלא הכוונה שאין ממנים כהן גדול עד שממנים סגן תחילה. ונראה שטעם העניין שאין ממנים כהן גדול אלא רק אחרי שממנים סגן, הוא כדי שאם יארע פסול בכהן גדול, יהיה הסגן מזומן להחליפו. ואולי יש לגרוס גם בדברי בעלי התוס' כפי גרסא זו.

דף י"ב עריכה

דף יב. עריכה

V+

לצורת הדף ראה כאן

אלא דנקיט [י"ג נקיט] כסא דשכרא וסבר דחמרא הוא וכו'. והשתא דלא איפשיטא בעיא למסקנא, אזלינן לחומרא

כל ברכה שאין בה [וי"ג עמה] מלכות [וי"ג שאין מלכות עמה] אינה ברכה. ואם תאמר, ברכה אחת מעין שבע ששליח צבור אומר [וי"ג שאומר ש"ץ] בכל ערב שבת, הלא אין בה מלכות. ויש לומר, דהאל הקדוש שאין כמוהו זוהי [י"ג זו היא, וי"ג זהו] מלכות, כדאמרינן בפרק בתרא דראש השנה {לב:} גבי מלכיות, שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, זוהי [י"ג זו היא, וי"ג זהו] מלכות. כלומר, שהוא אחד בעולמו ואין זולתו.

ואמונתך בלילות. ואמרינן במדרש {רבה, איכה ג'} חדשים לבקרים רבה אמונתך, שהאדם [וי"ג שאדם] מאמין בהקב"ה ומפקיד רוחו בידו ומחזירה אליו [וי"ג לו], ומחדש כוחו ממה שיגע כל היום. אי נמי כפירוש רש"י.

דף יב: עריכה

V+

לצורת הדף ראה כאן

רב ששת כי כרע כרע כחיזרא וכו'. ירושלמי {פרקין, הלכה ה'}, תני רבי חלפתא בן שאול הכל שוחחים עם שליח צבור בהודאה. רבי זעירא אמר [י"ג ר' אלעזר אומר] ובלבד במודים. רבי זעירא סבר^{^[362]} לקרובה כדי לשוח עמו תחלה וסוף. וקאמר נמי התם (בפרק קמא דברכות ירושלמי)^{^[363]} {שם}, רבי שמואל בר [וי"ג ב"ר] נתן בשם רבי אחא בר חנינא [וי"ג משום דר' אחא בר חנינא וי"ג "משום רבי אחא" בלא ד'], מעשה באחד ששחה יותר מדאי והעבירו רבי. אמר רבי אמי, אף ר' יוחנן הוה מעבר [וי"ג ר' אמי אמר, רבי יוחנן העבירו]. אמר ליה [וי"ג אמר ר' חייא או ור' חייא וכו' בלא "אמר"] ר' חייא בר בא [וי"ג אבא], לא הוה מעבר אלא גער [וי"ג לא היה מעבירו אלא גער ביה].

כרע כי חיזרא [וי"ג כחיזרא]. פירש בערוך בשם רב האי גאון ז"ל ^{^[364]}, חיזרא הוא אחד ממיני קוצים שמצוי בבבל וקורין אותו אלחזר. וכריעה^{^[365]}, שלא יכרע מאמצע מתניו וראשו זקוף ועומד כברייתו אפי' בשחותו מחציו, אלא צריך שיכוף את ראשו שיהיה כאגמון שכפוף ראשו, ולעולם צריך לכוף צוארו, עכ"ל הערוך דחיזרא. ובירושלמי דפרקין {שם} גבי מודים תני, ובלבד שלא ישוח יותר מדאי. אמר רבי ירמיה ובלבד דלא יעביד כהדין חדרונא, אלא כל עצמותי וגו'. ופירש בערוך בערך חדר^{^[366]}, והצב למינהו תרגום ירושלמי^{^[367]}, וחדרונא [וי"ג חדרונאי] כעין פירושו שפירש כי הצב דומה לצפרדע, כששוחה שוחה ממתניו וראשו זקוף כברייתו.

זקיף כי חיויא. [בסוף פרק קמא דבבא קמא]^{^[368]} {טז.} אמרינן, שדרו של אדם לאחר שבעים שנה נעשית [וי"ג נעשה] נחש, והוא דלא כרע במודים, דהיינו מדה כנגד מדה. לפי שיש לו לכרוע ולזקוף כי חיויא [וי"ג כחיויא] במודים והוא לא עשה כן, לפיכך נעשה נחש.

והלכתא כרבה דאמר המלך הקדוש והמלך המשפט. ומיהו ^{^[369]}[אע"ג ד]פשיטא לן כרבה בכולא תלמודא, [מ"מ]^{^[370]} משום ^{^[371]}[דקאמר] ^{^[372]}(ד)רבי אלעזר (קאמר)^{^[373]} אם אמר האל הקדוש יצא, הוצרך לומר הלכתא [וי"ג הלכה] כרבה דאמר המלך הקדוש. ויכול להיות שמודה לרבי אלעזר שיצא בדיעבד [וי"ג דיצא דיעבד] ואם לא אמר אין מחזירים אותו, אבל רבה^{^[374]} חולק על רבי אלעזר שצריך לומר לכתחלה המלך הקדוש, ולרבי אלעזר אין צריך [וי"ג ור' אלעזר אין/לא מצריך] לאומרו אפילו לכתחילה. והא דנקט יצא, לפי שאין רבי אלעזר מקפיד מה יאמר או המלך הקדוש או האל הקדוש, ורבה מצריך לומר המלך הקדוש לכתחילה. ו[ב]זה^{^[375]} פוסק התלמוד [וי"ג תלמודא] כרבה, אבל בהמלך המשפט מחזירים אותו לפי שהוא משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות. וכן בזכרנו, ומי כמוך אב הרחמים, וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך, וכן בספר חיים ברכה ושלום וכו' שמוסיפים לומר בעשרת ימי תשובה, אומר רבי שמחזירים אותו דמשנה ממטבע הברכות [וי"ג לפי/מפני שהוא משנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות]. ואם ספק בידו [וי"ג ואם ספיקא הוא בידו] אם הזכיר אם לאו [וי"ג אם אמר ואם לאו או אם הזכיר אם לא הזכיר] יחזור ויתפלל, ובין ביחיד בין בצבור מחזירים אותו. ובירושלמי דתענית פרק קמא {הלכה א'}, תני התפלל ואינו יודע אם הזכיר, אמר רבי יוחנן כל שלשים יום חזקה [וי"ג חזקה כל שלשים יום] מה שהוא למוד הזכיר [וי"ג מזכיר], מכאן ואילך מה שצריך הזכיר [וי"ג מזכיר] גבי משיב הרוח ומוריד הגשם. וה"ה לכל הדברים שצריך להחזיר [בהם]^{^[376]}. ובספר הרב יצחק אלפסי ז"ל [וי"ג רב אלפס], ראיתי שפוסק שצריך לומר [וי"ג שפוסק לומר] המלך הקדוש, ואם לא אמר מחזירים אותו דאין הלכה כרבי אלעזר. וסבירא ליה דרבה פליג ארבי אלעזר בדיעבד, ודלא כפירושנו [וי"ג ודלא כדפי'].

בקשו לקבוע פרשת בלק בק"ש. ירושלמי, מפני מה שתי פרשיות הללו בכל יום, רבי לוי ורבי סימון. רבי סימון אומר, מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה. רבי לוי אומר, מפני שעשרת הדברות כלולים בהן, אנכי ה' אלהיך, שמע ישראל ה' אלהינו. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, ה' אחד. לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, ואהבת וכו', מאן דרחים למלכא לא משתבע בשמיה לשיקרא [וי"ג לא לישתבע בשמיה ומשקר]. זכור את יום השבת, למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי. רבי אומר, זו מצות שבת ששקולה כנגד כל המצות. שנאמר, ועל הר סיני ירדת ותתן לעמך תורה ומצות ואת שבת קדשך הודעת להם ^{^[377]} {נחמיה ט'. י"ג-י"ד} (א"ר אלעזר בר אבינא [וי"ג אביטן] להודיעך [וי״ג לומר] ששקולה כנגד כל המצות שנאמר על הר סיני ירדת וכו')^{^[378]}. כבד את אביך וכו', למען ירבו ימיכם. לא תרצח, ואבדתם מהרה, מאן דקטיל מתקטיל. לא תנאף, לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, דאמר רבי לוי ליבא ועינא תרי סרסורי דעבירה, שנאמר תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה, אמר הקב"ה אי יהבת [וי"ג יהיבת] לי ליבא ועינא אנא ידע דאת דידי. לא תגנוב, ואספת דגנך ולא דגן חברך. לא תענה, אני ה' אלהיכם, וכתיב וה' אלהים אמת. מהו אמת, שהוא אלוהים [וי"ג אל] חיים ומלך עולם. [וי"ג כאן אמר רבי] אמר הקב"ה, אם אתה מעיד [וי״ג ״אם העדות״. ואולי נתכוון לכתוב ״העדת״ או שהוגים זאת הָעֵדוֹתׇ ב-ה' חסרה] על חברך עדות שקר, מעלה אני עליך כאילו אתה מעיד עלי שלא בראתי שמים וארץ. לא תחמוד בית רעך, וכתבתם על מזוזות ביתך, ולא על מזוזות בית חברך.

זו מינות^{^[379]}. והאי נמי בכלל עבודה זרה [וי"ג עבודת אלילים/כוכבים] הוא, וליכא אלא חמשה דברים.

[וי"ג כאן מתניתין] מזכירין יציאת מצרים בלילות. אבל רבנן סבירא להו [וי״ג אבל רבנן סברי] דאין מזכירים, דכל ימי חייך כתיב, ועיקר גאולה היתה ביום כדאמרן [וי״ג כדאמרינן] לעיל.

דף יג עריכה

דף יג. עריכה

לצורת הדף ראה כאן

אלא שיהיא ישראל עיקר דבכ"מ כתיב בני ישראל.

עד שהיה מספר מעשה ארי פגע בו דוב. לפי שהדוב עז יותר ובעל תחבולות להזיק יותר מארי. ובכך מיישב רבי מאי דאמר בריש ע"ז, שאחר מלכות רומי באה מלכות פרס דחשיבה ליה לפי שנמשלה לדוב, דכתיב, וארו חיות חנינא דמיא לדוב וגו'. וקשה, אדרבה מלכות בבל חשיבא טפי שנמשלה לארי. והשתא אתי שפיר לפי שהדוב בעל תחבולות להזיק יותר כדמשמע הכא.

ר' אלעזר אומר עובר בלאו. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי. ויש לפרש, דבר קפרא לא חשיב ליה לאו משום שניתק לעשה, דכתיב והיה שמך אברהם. ואידך, לא דמי ללאו דנותר שניתק לעשה לפי, שמתקן הלאו. ולא נהירא, ומה שהזכיר בר קפרא עשה ולא הזכיר הלאו, אי סבר לה לדר' אלעזר משום דלא משמע עשה כל כך אלא קריאת השם פירש שהוא עשה. בירושלמי דהאי פרקין, למה נשתנה שמו של אברהם ושמו של יעקב, ושמו של יצחק לא נשתנה. אלו אבותיו קראו אותו בשמו, אבל יצחק הקב"ה קראו יצחק, שנאמר, וקראת את שמו יצחק.

סליק פרקין הדרן עלך מאימתי

פרק שני עריכה

דף יג. - המשך עריכה

שינויי גרסאות עריכה

דף ב. עריכה

(1ב) [משמע דלא מיירי כלל בפסח] יש כת"י שגורס "משום דלא מיירי כלל בפסח"

(2ב) [דילמא ביאת אורו הוא שיאור יום השמיני] יש כת"י שגורס "דילמא ביאת אורו הוא שיאיר יום השמיני"

(3ב) [אלא לשון שקיעה] יש כת"י שגורס "אלא לשום שקיעה"

(4ב) [ועוד לבני מערבא דפשטי] יש כת"י שגורס "ועוד לבני מערבא דפשטו"

(5ב) [שגורס ביאת אורו] יש כת"י שגורס "שאומר ביאת אורו"

דף ב: עריכה

(6ב) [עד שעומד ליפטר] גרסת התוס' שבדף וכן בתוס' הרא"ש היא "עד שעה שעומד ליפטר", וכן היא גרסתנו בגמ'. וכיון שתוס' הרא"ש רוב דבריו משותתין על דברי רבינו, אפשר שזוהי גם גרסת רבינו והושמט בטעות בכת"י.

(7ב) [וכי בעניים נכרים] יש כת"י שגורס "וכי בעניים גוים".

(8ב) [שמצאת הכוכבים] ויש כת"י שגורס "שמיציאת הכוכבים".

(9ב) [כמו שמפרש בירושלמי] ויש כת"י שגורס "כמו שמפורש בירושלמי".

(10ב) [ר' אחאי ואמרי לה ר' אחא] וישנם כת"י שגורסים "ר' יוסי ואמרי לה ר' אחא".

(11ב) [דבחול מיירי] יש כת"י שגורס "דבחול איירי".

(12ב) [למה לא שאל התלמוד] יש כת"י שגורס "למה לא שאל תלמודא".

דף ג. עריכה

(13ב) [וא"ת אמאי לא] יש כת"י שגורסים "וא"ת ואמאי לא".

(14ב) [דשיעור דעני מאוחר] יש כת"י שגורסים "דשיעור עני" בלא ד' לפי מילת "עני".

(15ב) [ועוד לספרים דגרסי] יש כת"י שגורסים " ועוד לספרים דגרסי' " שהוא קיצור של "גרסינן".

(16ב) [בספר ר' יהודה בן ברזילי] יש כת"י שגורס "בספר ר' יהודה בר ברזילי".

(17ב) [בסמוך לו בין מלפניו בין מלאחריו] יש כת"י שגורסים "בסמוך לו בין מלפניו בין מאחריו" או לאחריו.

(18ב) [ברגלים מאשמורת] יש כת"י שגורסים "ברגלים באשמורת".

(19ב) [ברגלים מאשמורת הראשונה] יש כת"י שגורסים "ברגלים מאשמורת ראשונה" בלא ה' קודם המילה "ראשונה".

(20ב) [אלא עד שיכיר בין תכלת לכרתי] יש כת"י שגורס "אלא עד שיכיר בין תכלת לכרתן".

(21ב) [הרבה יש לי להתאונן ולהצטער על זאת] יש כת"י שגורס "הרבה יש לי להתאונן ולהצטער על זה".

(22ב) [אלא מעין שמונה עשרה] יש כת"י שגורס "אלא קורא לה מעין שמונה עשרה".

(23ב) [ועוד קאמר לקמן] יש כת"י שגורס "ועוד קאמרינן לקמן".

(24ב) [מנא דגבי דרך דמישתרי הביננו יותר] יש כת"י שגורס "מנא דגבי דרך דמישתרי הביננו ביותר".

(25ב) [יהא שמו הגדול מבורך] יש כת"י שגורס "יהא שמיה הגדול מבורך".

(26ב) [דאין מלאכי השרת מכירים בלשון ארמי] יש כת"י שגורס "דאין מלאכי השרת מכירים לשון ארמי" בלא האות ב' קודם המילה "לשון".

(27ב) [שהיו עמי הארץ שאין מכירים אלא לשון ארמי] יש כת"י שגורס "שהיו עמי הארץ שאין מכירים אלא בלשון ארמי".

דף ג: עריכה

(28ב) [אבל הכא מיירי שידוע] יש כת"י שגורס "אבל הכא מיירי דידוע".

(29ב) [אבל התם איירי] יש כת"י שגורס "אבל התם מיירי".

(30ב) [דהיינו תוך ארבע אמות כדקאמר התם] יש כת"י שגורס "דהיינו תוך ארבע אמות כדקאמרינן התם".

(31ב) [דעוקר חוליא מבור] יש כת"י שגורס "דעוקר חולייה מבור וכו'".

(32ב) [אין מתמלא ממנה] יש כת"י שגורס "אינו מתמלא ממנה".

(33ב) [פירוש ממקום כרייתו] יש כת"י שגורס "פירוש ממקום כרייתן".

(34ב) [ופריך, ונמלייה מדידיה (רש"י)] יש כת"י שגורס "ופריך ונמלייה מדיליה".

(35ב) [ופריך, ונמלייה מדידיה (ר"ת)] יש כת"י שגורס "ופריך ונמלייה מדיליה".

(36ב) [ויש ספרים דגרסי התם] יש כת"י שגורס "ויש ספרים דגרסי' התם" דהוא קיצור של "דגרסינן".

(37ב) [שאם תשליך החוליא] בהתאם לגרסת כת"י בתחילה יש לגרוס "שאם תשליך החולייה", גם כאן.

(38ב) [שאם תחפור חוליא] בהתאם לגרסת כת"י בתחילה יש לגרוס "שאם תחפור חולייה", גם כאן.

דף ז. עריכה

(1) [ואע"פ שאינו אלא] יש כת"י שגורס "ואע"פ שאינו כי אם"

(2) [ההוא נכרי] יש כת"י שגורס "ההוא גוי". ובהמדורה הישנה של תוס' רבינו אלחנן לע"ז {ד:} כתוב "ההוא עכו"ם". אך במהדורה החדשה יותר כתוב גוי. וכנראה שגרסת "עכו"ם" מחמת הצינזור היא.

דף ח. עריכה

(3) [נראה דכל השבוע וכו'] ויש כת"י שגורסים נראה לרבי דכל השבוע.

(4) [ואין נראה בעיני רבי] ויש כת"י שגורסים אבל אין נראה בעיני במקום.

דף ח: עריכה

(5) [שאינו מתרגם] ויש כת"י שגורסים: שאין מתרגמין.

(6) [וכן גריס] ויש כת"י שגורסים: וכן גרסת.

(7) [נאמר בימי] ויש כת"י שגורסים: נאמר לימי.

(8) [איכא פלוגתא בהא מילתא] ויש כת"י שגורסים: איכא פלוגתא דאמוראי בהא מילתא.

(9) [שלא היה כי אם ארון אחד] ויש כת"י שגורסים: שלא היה אלא ארון אחד.

דף ט. עריכה

(10) [בד"ה לעולם יממא הוא] ויש כת"י שגורסים בד"ה: לא, לעולם יממא הוא.

(11) [ואפילו באכילת פסחים] ויש כת"י שגורסים: ואפילו באכילת פסח.

(12) [ואפילו למ"ד] ויש כת"י שגורסים: ואפילו למאן דאית ליה.

(13) [בד"ה והני תנאי כהני תנאי] ויש כת"י שגורסים בד"ה: והני תנאי כי הני תנאי

דף ט: עריכה

(14) [וכן ריקנו אותם מממונם] ויש כת"י שגורסים: וכן ריקנום ממונם

(15) [ויש מהפכי] ויש כת"י שגורסים: ויש מהפכים

(16) [כמו מצודת ים] ויש כת"י שגורסים: כמו "מצודת דגים"

אודות המהדורה עריכה

ע"פ דף הויקיפדיה של רבינו יהודה שירליאון, ר"י שִׂירְלֵיאוֹן נולד בשנת ד'תתקכ"ו לבריאה שהיא שנת 1166 למנינם לערך, ונפטר בשנת ד'תתקפ"ד לבריאה שהיא שנת 1224 למנינם לערך. ודבריו כאן הינם בני כ800 שנה. ועיין עוד בדף הויקפדיה הנ"ל עליו.

גרסא זו של תוספות רבינו יהודה שירליאון הוגהה ותוקנה ע"פ כתבי יד, הגהות מספרים המבוססים על כתבי יד ובהתאם ללשון תוספות הרא"ש שזהה ודומה לדברי רבינו בהרבה מאוד מהפעמים, וכן מן הסברא. ובכל מצב השתדלנו להביא את גרסאות כתבי היד המקוריות בהערות כדי לצאת ידי חובה על צד שטעינו.

מקורות הדברים לתוספות ר"י שירליאון שכאן הם:

מ-ספר ברכה משולשת שנדפס בוארשא בשנת תרכ"ג לבריאה על שם "ברכת משולשת" (ע"פ כתיב יד מירושלים שיש אומרים שהוא הכתיב יד שקיים כיום בספריה הלאומית של ישראל). ודברי רבינו הזנכרים שם נכתבו בשם תוס' ר"י החסיד כפי הנראה בטעות.
וכן ממאמר "השלמת תוס' ר"י למסכת ברכות" (מכתיב יד ניו יורק) שהובאו בירחון "סיני" של מוסד הרב קוק, כרך ל"ז מעמ' פ"ז ואילך שנדפס בשנת תשט"ו לבריאה מדף ב' עד דף ח' (שהוא פיענוח כתיב היד של הספריה היהודית התיאולוגית בניו יורק).
וכן מ-ספר תוס' ר"י שירליאון (שהוא פיענוח כתיב יד אוקספורד) הוצאת האקדמיה האמריקנית למדעי היהדות, שנדפס בשנת תשכ"ט לבריאה ע"י דפוס "יד הרב הרצוג".
ובעיקר מכתבי היד של אוקספורד, ניו יורק, איטליה, גרמניה וירושלים שמאוחר יותר מצאתים בספריות דיגיטליות שונות (למעשה כל כתבי היד הללו הועתקו מאותו מקור {כיוון שיש בהם בדיוק את אותם שגיאות}, למעט כתיב היד של ירושלים).

_____________________________________________________________________________________________________________

^ כך הוא בלשון תוס' הרא"ש, ונראה שכך היא גם הגרסא כאן. שאם לא כן, נמצאת המילה "בשכיבה" המובאת בכת"י מיותרת. ולומר שאכן מיותרת היא אין נראה בעיני, מכיון שבסופו של דבר גם בלשון הרא"ש היא קיימת, ודברי הרא"ש הלא מושתתין על דברי רבינו כאן כמו שניכר בהרבה מדיבוריו. אך בכת"י השונים של רבינו, חסר.
^ ע"פ הגהותיו של המגיה על מאמר השלמות לתוס' ר"י שירליאון (שהובאו בירחון סיני של מוסד הרב קוק כרך ל"ז מעמ' פ"ז ואילך), אך אינו בכתיב יד. ומכאן ואילך אקרא להגהותיו בשם "סיני". ובכת"י השונים של רבינו, חסר.
^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש בדף ט. בד"ה "ואילו אכילת פסחים וכו'". אך בכת"י השונים של רבינו כתוב "דאי", ואינו מובן לפי עינינו. ואולי המגיהים קיצרו את המילים "דילמא הוי" למילה "דא"י", שהם אותיות תחילה וסוף של "דילמא הוי" אע"פ שאין מצוי כדבר הזה. או שראשי התיבות היו אחרת ונשתבשו.
^ תוקן ללשון נקיבה, דחגיגה נקיבה היא.
^ כך נראה להגיה ע"פ הרגל לשון תוס', וכן הוא בלשון תוס' הרא"ש. אך בכת"י השונים אינו.
^ בהתאם ללשון תוספות הרא"ש. ובכת"י השונים כתוב "מצותה", אך נראה ששיבוש הוא מכיוון שאין בזה נתינת טעם לסיבת הקדמתה. ועוד שאין זה נכון כיון שאין עיקר מצוותה ביום, אלא ק"ש של ערבית עיקרה בלילה ושל שחרית עיקרה ביום. והמשך הדברים שכתב "ובקרא נמי וכו'" אינו נתינת טעם למה שכתב לפני, אלא סיבה נוספת. דאם נאמר שהוא נתינת טעם, היה לו לכתוב "דבקרא הקדים וכו'". עיקר הגהה זו שהבאתי (בלא טעמיה) היא מהמגיה על ספר תוס' רבינו יהודה שירליאון. ומכאן ואילך כל מקום שאזכיר את הגהותיו, אזכירו בשם "המגיה".
^ סיני. בכת"י ניו יורק כתוב כאן "לפני", וכתב בהגהות סיני שכנראה היה כתוב: לפני' שהוא קיצור של "לפניהם".
^ נראה דשייך להלן, וכן כתב המגיה.
^ כך נראה לענ"ד להגיה, וכן כתב המגיה.
^ סיני ע"פ לשון הסמ"ג עשין מצוה י"ט, עיין שם. ובכת"י כתוב כאן "נתקנה" בלבד בלא המילה "לא", איך אינו מסתדר לפי עינינו. ואף שבלשון רבינו והסמ"ג כתוב "נתקנה" בלשון יחיד כגרסאת כת"י שבכאן, הנראה לענ"ד שיש לגרוס בלשון הסמ"ג "נתקנו" בלשון רבים, שהלא מדבר הוא על הפסוקים והברכה יחד שהם רבים. ובהתאם לסברא זו יש להגיה גם כאן, "נתקנו" בלשון רבים.
^ סיני ע"פ לשון הסמ"ג הנ"ל, ואינו בכת"י. והמגיה משער שהשתרבבה המילה לחלק הקודם בטעות קודם המילה "פסוקים", ולכך הקפתיה שם בסוגריים עגולות.
^ סיני, ואינו בכת"י. וכן ניכר מלשון המשפט ומלשון הסמ"ג הנ"ל שכך צריך לגרוס.
^ כך נראה לענ"ד להגיה. ובכת"י כתוב "אז היו" בהיפוך לשון, ואינו נראה.
^ סיני ע"פ לשון הסמ"ג הנ"ל. ובכת"י השונים של רבינו, חסר.
^ רבינו לא ביאר מתי נתקנה ברכת יראו עינינו אלא רק מאיזה טעם נתקנה, וישנם בזה כמה דעות בגאונים ובראשונים. ומכל מקום נראה שלכל הדעות תקנה זו נעשתה אחר חתימת התלמוד בזמן תקופת הסבוראים, כיון שבזמן הגאונים כבר היית קיימת ודנו עליה.
^ בכת"י ניו יורק ועוד הגרסא היא "ואומר ר'", ובכת"י אוקספורד הגרסא היא "ואומר רבינו", והיותר נראה לענ"ד כגרסת כת"י ניורק והשאר.
^ הגהות סיני. ובכת"י כתוב "במשמ'" או "במשמע" תלוי בכת"י, אך ניכר שטעות סופר הוא.
^ הגהות סיני. ובכת"י כתוב "כדי שהם ברשות אביהם" ואינו מובן. וכן אין זו גרסת המשנה שם.
^ בגרסת כת"י אוקספורד כתוב כאן "בריש ב"מ" וכן הוא בתוס' הרא"ש. אך נראה שהגרסא הנכונה היית יבמות ולא ב"מ, שאם נאמר "בריש ב"מ", בהכרח פירושו הוא בתחילת פרק "ב' מידות" במסכת מנחות, והכוונה לתוס' ד"ה "הכל" בדף צג.. אך קשה הדבר כיוון שאינו בראש הפרק אלא בסופו. אי לכך צריך לומר ש-יבמות הוא, ונשתבש מריבוי העתקות ל-ב"מ, וכן הגיהו בלשון תוס' הרא"ש בספר ברכה משולשת. ועיין עוד במנחות בתוס' שעל הדף הנ"ל, שהביאו את תוכן הראיה של דברי רבינו מהסוגיה של כתובות, ואחר כך הזכירו בדבריהם "וכן בריש יבמות" כדברי רבינו, ומוכח א"כ שזוהי גם הגרסא בדברי רבינו.
^ הוא רבינו יצחק הזקן, ששמו מוזכר בתור "ר"י" בקיצור בתוס' שבדף.
^ בכת"י כתוב משפט זה בראשי תיבות "מ"ר", "והמגיה" פירש זאת בתור "מפי רבי". וכן מצינו בברכות דף נא: בתוס' על הדף ד"ה "והלכתא בכולהו", את הלשון מפי רבי משה הלברט. והנראה שכשמשתמשים בעלי התוס' בלשון זו, בדרך כלל מתייחסת היא לרבם המבוהק. וכשמדברים על שאר גדולים שאינם רבותיהם המובהקים, מתייחסים אליהם בעלי התוס' בדרך כלל בתור "רבינו פלוני בן פלוני" או "רבינו פלוני אלמוני", אלא א"כ יש להם שם מיוחד כעין "השר מקוצי", שאז מזכירים אותו בשמו המיוחד לו.
^ המגיה ע"פ לשון תוספות הרא"ש. ובכת"י כתוב "די ברייתא" בשיבוש, או "ברייתא" בלא מ' בתחילה, תלוי בכת"י.
^ המגיה ע"פ לשון תוס' הרא"ש, ובכת"י אינו.
^ כך נראה לענ"ד. ובכת"י כתוב "בא" במקום, ואינו ברור.
^ כך נראה לענ"ד או כל כעין זה. אך בכת"י אינו, וניכר החיסרון. והמגיהים הגיהו אחרת.
^ הוסיף "המגיה" שאפשר שהמילים "צאת הכוכבים" שבכאן הם בעצם תוספת מאוחרת שנשתרבבה לתוך דברי רבינו, שהלא אינם קיימים בלשון תוס' הרא"ש שמושתתים דבריו על דברי רבינו.
^ הגהות סיני, ע"פ לשון תוס' הרא"ש.
^ כך נראה לענ"ד לגרוס כאן כיוון שהלשון "דהיינו טהר יומא" כמו שהיא, מרגישה חסרה. ובהתאם לכך הקפתי את האות ד' שבמילה שאחר כך.
^ כך נראה לענ"ד להגיה. ובגרסת כת"י כתוב "אך" במקום, ואינו נראה.
^ הגהות סיני ע"פ לשון תוס' הרא"ש, וכן הוא ברשב"א ובשטמ"ק. ובכת"י השונים כתוב "איכא".
^ כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון בעלי התוס', וכן הוא בלשון תוס' הרא"ש. וכך הגהתי כמעט בכל מקום שהוא בלא ו'.
^ כך הוא בלשון תוס' הרא"ש וכך נראה דצ"ל כאן. ובכת"י כתוב לפי' (לפירושו), אך אין נראית לי גרסא זו נכונה, שאין זה פירושו של רבינו חננאל אלא גרסתו.
^ "המגיה", בהתאם ללשון תוס' הרא"ש.
^ בגרסת כת"י כתוב כאן "גמורה היא" בלשון נקבה. אך הנראה שצריך לגרוס בלשון זכר, שהלא לילה זכר הוא. לכך הגהתי זאת כאן ובעוד שני מקומות בדיבור זה.
^ כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון בעלי התוס'. וכן הדין בשאר המקומות.
^ תוקן ללשון זכר כדלעיל. ובגרסת כת"י כתוב כאן "גמורה היא" בלשון נקבה וכדלעיל.
^ כצ"ל כנ"ל, ובכת"י כתוב "היא" בלשון נקיבה. אך נקט הפעם "גמור" בלשון זכר.
^ כצ"ל לענ"ד, וכן הוא בתוס' הרא"ש. ובכת"י השונים כתוב "אני", וכנראה שנתכוון ל-אמ' ונשתבש מריבוי העתקות.
^ ברור מן הסברא שטעות סופר היא. וכך הוא בגמ' אצלנו, ובגרסת התוס' שבדף בשבת לה. בד"ה "תרי תילתי מיל", ובתוס' הרא"ש אצלנו. אך בכת"י כתוב "בלילה" בשיבוש.
^ כנ"ל בהערה הקודמת. ובכת"י כתוב "ביום" בשיבוש.
^ הגהות סיני ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכת"י השונים כתוב "או יתנו" בשיבוש.
^ מילה זו אינה בלשון תוס' הרא"ש, וכן ניכר שמיותרת היא. והמגיה טוען שאפשר שהיא פירוש מאוחר למילה "קבוע" שנשתרבב ללשון כת"י השונים.
^ נראה שיש להוסיף פה את המילה "אומר".
^ בלשון תוס' הרא"ש כתוב "משמע דהדר" בלא המילים "היה" "ואז", ועל פי זה הקפתי המילים בסוגרים עגולות אך לא הסרתים. וכן ניכר שמיותרים הם.
^ עיין הערה קודמת.
^ "המגיה" ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכת"י השונים כתוב "כבני" או "בבני" בשיבוש.
^ כך נראה לענ"ד להשמיט את ה-ו' הזו, כי לפי עינינו הוא המשך המילים "ואם כן קשה, למה וכו'" ולא מתחיל קושיה אחרת.
^ ע"פ "המגיה", וברור.
^ כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון בעלי התוס'.
^ כך נראה לענ"ד ע"פ לשון תוס' הרא"ש.
^ הגהות סיני ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכת"י כתוב "דשאני שיעוריה" או "דשני שיעוריה" תלוי בכת"י, והוא לשון משובש.
^ כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון בעלי התוס'. וכן הוא בתוס' הרא"ש.
^ כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון בעלי התוס', וכן הוא בתוס' הרא"ש. אך בכת"י אינו.
^ בכת"י כתוב "אוכלים" אך ברור הדבר דטעות סופר הוא, ובהכרח שהגרסא היא "טובלים". וכן הוא בתוס' שבדף ובתוס' הרא"ש.
^ דיבור זה מובא בכת"י בעמ' ב' אחר ד"ה ראש האשמורת התיכונה, וכתבתיו במקומו הראוי לו. וכן הוא סדר הדיבורים בתוס' הרא"ש.
^ הגהת המגיה ע"פ לשון תוספות הרא"ש. אך בכת"י כתוב פי'.
^ כך היא גרסת המשנה בבבלי של יומא לפנינו, וכן הוא בתוספות הרא"ש.
^ מובא בכת"י לקמן בדף ו' עמ' ב' בתוך ד"ה "אגרא דבי טמיא" בטעות, וכתבתיו במקומו הראוי לו.
^ כך נראה לענ"ד להגיה ע"פ הרגל הלשון בכל מקום. אך בכת"י כתוב "לו".
^ ע"פ הגהת המגיה. ובכת"י כתוב "מאי" ואינו מובן.
^ כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון בעלי התוס', וכן הוא בלשון התוס' שבדף. אך בכת"י אינו.
^ בכת"י מובא אחר הדיבור שאחריו, והבאתיו למקומו הראוי לו. וכן הוא בסדר הדיבורים בתוס' הרא"ש.
^ ע"פ הגהת המגיה. ורצונו לומר שאינם גורסים "אוי לי" אלא רק "אוי שהחרבתי".
^ בכת"י חסר, והוגה ע"פ לשון תוספות הרא"ש.
^ "המגיה". ובכת"י כתוב "כדפרש"י", כפי הנראה בטעות.
^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, ובכת"י כתוב "ואדרבה".
^ כך נראה לענ"ד נכון להגיה, בהתאם ללשון המשפט.
^ הגהות סיני. אך בכת"י כתוב "כי", ואין לו הבנה.
^ כך נראה לענ"ד, אך בכת"י חסר.
^ כך נראה לענ"ד. אך בכת"י חסר.
^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, ובכת"י אינו.
^ המגיה. וכן משמע כדבריו מלשון המחזור ויטרי הנ"ל, עיין שם היטב, אך בכת"י כתוב "תרגום" בשיבוש. וכוונת העניין, שאינו אומר אותו לשון עברי כולו, אלא מתחיל בעברית: "יתגדל ויתקדש", וממשיך בארמית: "שמיה רבא".
^ הגהות סיני, ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכת"י השונים כתוב "ברשא" בשיבוש.
^ כך נראה להגיה שהלשון חסרה כאן, וכן הוא בלשון תוס' הרא"ש. אך בכת"י השונים חסר.
^ הגהות סיני, ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכת"י השונים כתוב כאן "על" בשיבוש.
^ ע"פ תוס' חכמי אנגליה. אך בכת"י השונים חסר.
^ כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון התוס'. אך בכת"י השונים אינו.
^ בכת"י השונים כתוב כאן "ריב"ל" או "רבי יהושע בן לוי", אך טעות סופר הוא, דהלא תנא זה הוא ר' יהושע סתם, דהוא ר' יהושע בן חנניא.
^ מוגה ע"פ לשון תוס' הרא"ש. אך בכת"י השונים כתוב "יותר למת" או "למת" בלבד (תלוי בכת"י) בשיבוש.
^ כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון בעלי התוס', וכן הוא בתוס' הרא"ש. אך בכת"י אינו.
^ בספרים הגיהו אחרת, אך הגהת הספרים לא נראתה בעיני כלל. ולכך הגהתי ע"פ מה שנראה לענ"ד, כפי לשון רש"י, ובהתאם ללשון תוס' הרא"ש.
^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, ובכת"י חסר.
^ כך נראה להגיה לשונית, שהלא רוח נקבה היא. ובכת"י השונים כתוב "לבד" בלשון זכר.
^ כך נראה לענ"ד להגיה בהתאם למבנה לשון המשפט.
^ הגהות סיני. ובכת"י השונים חסר.
^ כצ"ל לענ"ד. אך בכל כת"י כתוב "דמזכר" בשיבוש.
^ הגהתי ללשון זכר כיון שהענין חוזר על בור, ו-"בור" זכר הוא. ועיין בהערה הבא לחיזוק דברי.
^ כאן הוא לשון נקבה, כיון שחוזר על החוליא שהיא נקבה. ואחרי כן כותב "לתוכו" בלשון זכר, מכיון שחוזר על הבור שהוא זכר. והרי זה סייעתא למה שכתבתי בהערה קודמת.
^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, וניכר החיסרון. ובכת"י השונים חסר.
^ כך נראה להגיה לענ"ד בהתאם למבנה הלשון, אע"פ שאינו מוכרח. ובכת"י השונים אינו.
^ המגיה. אך אפשר גם להגיה "כמו שהיה". ובכת"י השונים כתוב "כמו שהוא".
^ נראה לענ"ד דכך צ"ל בלשון ארמי, שהרי כך היא לשונו לעיל לגבי פירוש רש"י. ועוד שהלא בקושיא לגבי פירוש ר"ת השתמש רבינו בלשון ארמי, "ופריך". אך בכת"י השונים כתוב כאן "ומתרץ" בלשון עברי.
^ בהתאם ללשון תוס' הרא"ש. ובכת"י כתוב "אם לא יבא במקום" בשיבוש.
^ כיוון שלא ידעתי מה שייך זה כאן, ואף אינו בלשון תוס' הרא"ש, לכך הקפתיו. ואולי נשתרבב לכאן בטעות מדיבור המתחיל "ראש האשמורת התיכונה".
^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, אך בכת"י השונים חסר.
^ כצ"ל בהתאם ללשון תוס' הרא"ש, איך בכת"י השונים כתוב "לבור גבוה" ולשון מגומגמת היא.
^ בכת"י כתוב "שתתמלא". אך כיוון שבור לשון זכר הוא ותתמלא לשון נקבה, אינו מתיישב נכון. לכך הגהתיו ללשון זכר.
^ כך נראה לענ"ד לפי צורת מבנה לשון המשפט.
^ בכת"י כתוב "איש בעל" אך בדברי הימים כתוב אשבעל ולא איש בעל. וכן בתוס' הרא"ש הגרסא היא "אש בעל".
^ בכת"י השונים יש רווח מקום חלק לפני מילה זו, וכך הגהתי לענ"ד.
^ כך נראה לענ"ד לפי מבנה לשון המשפט, אך בכ"י אינו.
^ בכ"י השונים יש כאן רווח מקום חלק לפני מילה זו. ובהגהות סיני תיקן להוסיף פה "ושמא", והמגיה הגיה באופן אחר אך לא נראה בעיני. ולענ"ד נראה לתקן באופן זה שהגהתי דככה יותר נראה לומר.
^ בכת"י השונים כתוב כאן "או" בשיבוש.
^ הגהות המגיה, אך בכ"י אינו.
^ כך נראה לענ"ד לפי מבנה לשון המשפט, אך בכת"י אינו.
^ ניכר שחסר כאן, וכנראה בטעות הועבר לסוף המשפט.
^ בכת"י כתוב כאן "שמו" אך אינו מסתדר לפי לשון המשפט. שהלא בהכרח התכוון לומר לפני כן "שעיקר שם של בן יהונתן" או "שמו של בן יהונתן" ולכך קשה שעוד הפעם יאמר בסוף "מפיבושת שמו". לכך הגהתיו בהתאם ללשון המשפט.
^ כך נראה נכון לענ"ד, אך בכת"י אינו.
^ הגהות סיני, אך בכת"י אינו.
^ הגהות סיני, אך בכת"י כתוב "כרבנן"
^ ע"פ הגהות המגיה. והגהות סיני הגיה "אלחנן" במקום. אך בכ"י כתוב "יוחנן".
^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש.
^ כך נראה לענ"ד, שהלא ניכר שדברים אלו הם נתינת טעם לכך שלא פסקנו כר' יוחנן. דאי אפשר לומר שכוונתם לומר שאע"פ שהלכה כר' יוחנן נגד רב פוסקים כרב.
^ כך נראה לענ"ד, וכן הוא בלשון תוס' הרא"ש. וראיה שכך הוא, כיון שאם נאמר בלא זה, נשמע הדבר כאילו שמשום שר' יוחנן סובר כרב לכן מחייב הוא לסמוך. וזה אינו, שהלא טעם הפטור מתפילת עברית היא סיבה לפטור מסמיכה, ולא סיבה לחייב. וכן עוד שמצינו בלשון התוס' שבדף שהשתמשו במיקום זה בלשון "ומכל מקום מחייב לסמוך".
^ ע"פ תוספות הרא"ש. אך בכ"י כתוב "וקאמר". אך בכת"י ניו יורק נראה שהמעתיק לא היה בטוח, ונראה כאילו התחיל לכתוב קאמר וסיים בכעין ל' מכיון שהבין שהכוונה לקיימ"ל.
^ הלשון בכת"י מרגישה חסרה כאן. ואולי חסרות המילים "שהתפללו קודם" או "דצלו קודם".
^ הגהות המגיה. ובכת"י יש כאן מקום חלק. וכן כתוב מתפללים ק"ש אך הוא לשון לא ברור, לכך תיקן "קורין".
^ הגהות המגיה. ובכ"י "בשם מיניה" אך אינו מובן.
^ בכת"י כתוב כאן ר"ת ואמר המגיה שהכוונה לרב תחליפא וכגירסא אחרת בגמ' שם שהיא: "ת"ש דאמר רב תחליפא בר אבדימי מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת וכו'". אך בגירסתנו מופיע "רב יהודה אמר שמואל".
^ הגהות המגיה. ובכ"י אינו.
^ תיקון הלשון של תוס' הרא"ש. ובכת"י כתוב "מעל".
^ ע"פ תוס' הרא"ש. ובכת"י חסר.
^ נראה מיותר לכך הקפתים בסוגרים עגולות.
^ בכת"י כתוב "דקרי הכא שרף והכא קרי ליה מלאך" והשוואתי ותיקנתי הלשון בהתאם ללשון תוס' הרא"ש ומהסברא ע"פ לשון המשפט.
^ העירו פה לתקן "הגדה" ב-ה' במקום. ובתוס' הרא"ש כתוב בלשון "באגדתא של פסח", ואולי זו הגרסא הנכונה גם פה. ולכך לא תיקנתי הלשון, משום שאינו מוכרח כיוון שבלשון ארמי היא נקראת אגדה ב-א'.
^ הגהות סיני. ובכת"י "שלא".
^ הגהות סיני. ובכת"י כתוב "שני" בשיבוש.
^ וכן סוטה לו., כריתות כו.
^ כן הוא בלא ת' בלשון תוס' הרא"ש.
^ הגהתי כפי הרגל לשון תוס'
^ הגהות סיני. ובכת"י "של כולם".
^ הגהות סיני. ובכ"י "אסירי" בשיבוש.
^ אינו בכת"י אלא הוסף כאן מלשון תוס' הרא"ש שמקביל ללשון רבינו. ובהגהות המגיה טוען ששמא הושמט בטעות מחמת כפילות הלשון של ייסורין, ייסורין.
^ בכת"י ניורק יש מקום חלק כאן, והוספתי מילים אלו מסברא לענ"ד. ומכל מקום אינו משנה את עצם משמעות העניין.
^ כן נראה לענ"ד לתקן ולגרוס "להו". ובכת"י כתוב "לן", ואינו נכון שהלא "לן" המוזכר בגמ' לבני בבל מכוון, ועתה הלא מפרשים אנו לבני א"י. ואולי יש לגרוס "הא לן והא להו" וכמו ד"ה ברש"י אצלנו, או שמא יש להסיר לחלוטין את המילים "הא לן" כפי שהוא בתוס' שבדף ובתוס' הרא"ש. והמילה "בני" נוספה ע"פ לשון תוס' הרא"ש.
^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש וראשונים אחרים בקושיית רבינו אלחנן.
^ הגהות המגיה ע"פ לשון תוס' הרא"ש וראשונים אחרים בקושיית רבינו אלחנן. וטוען ששמא הושמט בטעות מחמת כפילות הלשון של "נוהג, נוהג".
^ הגהות המגיה בהתאם ללשון הרשב"א.
^ כך נראה להגיה במקום, ע"פ לשון תוס' רבינו פרץ ותוס' הרא"ש. ובכת"י כתוב כאן "ברוב" אך לא ברור.
^ על פי גרסת המשנה שם (הגהות סיני). וכך הגרסא שלנו: עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה, שמשלחין מתוכן את המצורעים וכו' והיא היא.
^ גם כאן ע"פ גרסת המשנה שם (הגהות סיני). וגרסתנו בעניין זה כך היא: הר הבית מקודש ממנו, שאין זבין וזבות וכו' נכנסים לשם.
^ גרסת המשנה שלפנינו לעניין זה כך היא: החיל מקודש ממנו שאין גוים וטמא מת נכנסים לשם (הגהות סיני).
^ כאן יש מקום רווח חלק בכת"י, וכך הגהתי לענ"ד מסברא.
^ בתוס' על הדף כתוב "דלאדם" בד', ובתוס' הרא"ש כתוב "ולאדם" בו', אך למעשה אפשר לקיימו בלא אלו.
^ כך נראה לענ"ד להגיה או שיש להחליף את המילה "רק" במילה "אלא" כתוס' שבדף, שלשון המשפט בלא זה אינה ברורה. ומכל מקום גם בתוס' הרא"ש מובא בלשון זו בלא "אלא", ואולי גם שם יש להגיה.
^ כן נראה נכון לשונית ואינו בכת"י.
^ הגהה על פי גרסת בעלי התוס' השונים, וניכר שנפלה כאן טעות. ובכת"י כתוב "ביסורין" בשיבוש.
^ הגהות המגיה ע"פ לשון בעלי התוס' שבדף ובתוס' הרא"ש כאן. וטענתם שכנראה הושמט בטעות מחמת כפילות הלשון של ר' יוחנן, ר' יוחנן.
^ בכת"י השונים כתוב "הוה" והגהתי ל-"היה" שכך יותר נראה נכון. וכן הוא בלשון תוס' הרא"ש.
^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכת"י אינו.
^ כן נראה נכון לשונית ואינו בכת"י.
^ בכת"י כתוב "והא" אבל ברור לשונית שהתכוון ל-והאמר.
^ הגהות המגיה ע"פ הסברא.
^ הגהות סיני ע"פ הגמ' שם.
^ ע"פ תוס' הרא"ש. ובכת"י יש כאן רווח מקום חלק כדי ב' תיבות קצרות.
^ הגהות המגיה מסברא. ובכת"י כתוב "בפ' שני" אך למעשה הוא בפרק ראשון.
^ הגהות המגיה ע"פ גרסת הגמ' שלנו. ובכת"י "אליעזר" בטעות.
^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, ובכת"י אינו.
^ מו"ק כ., ירושלמי יומא פ"ב ה"ב, מגילה פ"ד ה"י.
^ ע"פ הרגל לשון תוס', וכן הוא בתוס' הרא"ש.
^ הגהות המגיה ע"פ גרסת הגמ' שלנו. ובכת"י "אליעזר".
^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש וכן היא גירסתנו.
^ כנ"ל בהערה הקודמת
^ בכ"י "עליו" ותיקנתי הלשון ללשון נקבה המתאים ל"תיבה" שאף היא נקיבה. וכן לקמן הוא אומר "כיון שהיא קבועה" בלשון נקבה ביחס לתיבה.
^ הגהות סיני מסברא. ובכת"י כתוב "יש קורין".
^ בכת"י כתוב "בה" ותיקנתי הלשון ללשון זכר המתאים ל"ספר" שהוא זכר.
^ ע"פ תוס' הרא"ש. ובכת"י כתוב "אומר"
^ כנ"ל בהערה הקודמת. ובכת"י כתוב "למטתו"
^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכת"י כתוב "על מטתו".
^ אע"פ שאפשר לומר שהיה ר"י עוד חי ולכן מדבר אליו בלשון שמורה על עניין שבהווה, כיון שהוא אומר בהמשך ודוקא כשהיה עומד וכו' בלשון עבר, נראה דצריך להגיה גם פה בלשון עבר ולהוסיף את המילה "היה". שאל"כ היה לו לומר ודוקא כשעומד להתפלל או ודוקא כשהוא עומד להתפלל שמשמע שמדבר בדבר שבהווה. ומ"מ בכת"י אינו.
^ אצלינו בגמ' מופיע "לאוגיא", וכן הוא בתוס' הרא"ש. ואפשר שהיית לרבינו גירסא שונה במשנה ובגמ'.
^ הגהות המהגיה ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכת"י כתוב "כיאן" וכן בעוד באופנים בשיבוש.
^ עיין בהערה הבאה.
^ הגהות סיני מסברא. וכעין זה כתוב בתוס' ברא"ש.
^ הגהות המגיה מסברא.
^ הגהות המגיה מסברא, ובכת"י אינו
^ בכ"י כתוב "כיון דאפי' בחמש בתלתא למה לי", וניכר ששיבוש הוא. לכן הגהתיו. וכן הגהתי את המילה "חמש" ל-"חמשה" כיון שהוא מדבר באנשים שהם זכרים, וחמש לשון נקבה. ועוד שבכל דבריו הזכיר רבינו לשון "חמשה". וכן הוא בתוס' הרא"ש.
^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, ובכת"י אינו.
^ כנ"ל בהערה הקודמת.
^ כנ"ל בהערה הקודמת.
^ כתב המגיה שבא לרבות סמיכת זקנים, הכולל בתוכו סמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של ציבור, וסמיכת זקנים כפשוטו, שיהיו הנסמכים נקראים בתואר "רבי".
^ נראה מדבריו שבא להוכיח מכך שדרשו זאת חז"ל כאן, ולא מחמת שכך מוכח מהכתוב, וכמו שכתב רבינו זאת כמה שורות לפני כן בדיבור זה. וכן הוכיחו התוס' בסוכה באופן זה {יג.} וכן הוא בתוס' הרא"ש שם. אך הגהה זו מסברא היא שאפשר שנכתב בלשון אחר, ומכל מקום בודאי שזוהי כוונת רבינו. ובכת"י כתוב כאן "דמקרב אלוקים".
^ נראה לא נכון לשונית לענ"ד מצד לשון המשפט.
^ הגהות המגיה מסברא. ובכת"י השונים כתוב "מפר' קא'" ובעוד אופנים בשיבוש.
^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש וכן הגיה הב"ח על התוס' שבדף, וכתב המגיה שכך נמצא בכת"י של התוס' שבדף כדברי הב"ח. ובכת"י השונים של דברי רבינו כתוב כאן "שברצועותיו" בשיבוש.
^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, ובכת"י אינו.
^ עיין בהערה הקודמת.
^ ניכר החיסרון, וכן הוא בתוס' הרא"ש, ובכת"י אינו.
^ הגהות אחרים ע"פ לשון הגמ', וכן הוא בתוס' הרא"ש. ובכ"י כתוב "הכשירו" בטעות.
^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכ"י כתוב "וה"א" בשיבוש.
^ בכת"י יש כאן מקום חלק. וכך נראה להגיה ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ואולי אפשר להגיה באופן אחר ולכתוב "שמע מינה" כמו שאמר רבינו לקמן.
^ השלמת לשון הקושיא ע"פ לשון הגמ' שם, ובכת"י אינו.
^ כך נראה להגיה, ובכת"י אינו.
^ וע"פ כת"י אחר כתוב "לדחות". ואפשר לקיים שניהם.
^ הגהת המגיה מסברא, ובכת"י יש כאן מקום חלק.
^ הגהת המגיה בתור הגהה אפשרית והיא ישרה בעיני, ומכל מקום זוהי כוונת רבינו בוודאות. ובכת"י כתוב "כל שרואה".
^ הגהות אחרים מסברא. ובכ"י אינו.
^ המגיה. ובכ"י השונים כתוב "להשתכר".
^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכ"י חסר כל זה, ובמקום הוכנס כאן בטעות ד"ה שלעיל בדף ג' עמ' א' "למאן דגריס בבית אפל" ואח"כ ממשיך לתוס' שלנו במילים "העושה המצוה וכו' כלשון התוס' שפה, ולכך הגהתי בהתאם.
^ כך הגרסא בכל כת"י, אבל הלשון נשמעת לא ישרה. ואפשר שהיה כתוב "ואם היו האחרים מדברים" בהיפוך. וכן אפשר שהיה כתוב "ואם היו מדברים בדברים אחרים" והושמט בטעות המילה "בדברים" מחמת הדומות "מדברים, בדברים" שנראה ככפילות לשון.
^ כן הוא בלשון תוס' הרא"ש. ובכ"י "טמא"
^ כן נראה לענ"ד להגיה, שהלא רבינו מביא פירוש זה של רש"י מיד, ולא מסתבר שיאמר זאת פעמיים שלא לצורך. וכנראה שהתווסף כאן מלשון הרא"ש ששונה מלשון רבינו.
^ ובכת"י ניורק כתוב "לשון עצם אדם". ובכ"י אוקספורד כתוב "לשון עצם בלשון ארמי". וחיברתים ללשון אחת מכיוון שכעין זה היא לשון רש"י על החומש לפנינו. וז"ל "טמא לנפש, דמסאב לטמי נפשא דאנשא. אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי".
^ בכת"י כתוב כאן "כשתי" ב-כ' הדימיון, אך אין בה צורך שכבר אמר בלשונו לפני מילה זו: "שלא היה דומה". ולכך הגהתי בהתאם, וכן היא הלשון לקמן בדיבור זה.
^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש וכן לשון הגמ' שלפנינו. ובכת"י השונים כתוב "לעמוד".
^ כן נראה לענ"ד לתקן כאן או כל כעין זה שמדמה הלשונות, דכך אתי שפיר. וכעין זה הוא בתוס' הרא"ש. ובכת"י כתוב "אחורי בהכ"נ ואחורי המשכן משמע" והלשון מגומגם.
^ כן נראה לענ"ד שיש להגיה או כל כעין לשון זו, וכעין זה נמצא בתוס' הרא"ש, אך בכת"י השונים של רבינו אינו. ואפשר שמחמת הדומות שנראות ככפילות לשון "משמע, משמע" הושמטה הלשון חלקית, ואחרי כן הוגה ע"י המעתיקים בהתאם ללשון החדשה שקיבל.
^ כך נראה לענ"ד להגיה. וכן הוא בתוס' חכמי אנגליה ובתוס' הרא"ש.
^ בערוך שלפנינו מופיע "בדובר", ואולי יש צורך להגיה פה.
^ כותב שם הערוך שבלשון ערבי אומרים "מוסתדבר" שפירושו לאחורנית. וזה חיזוק לכך שגירסתו היית בדובר ולא בדבד כגרסא זו שלפנינו כאן. ולא שאני מפקפק בדברי רבינו חלילה, אלא רצוני לומר שיש לתקן דבריו כי כפי הנראה נפלה טעות בכת"י השונים של רבינו.
^ נראה לענ"ד שיש לגרוס בלא ה-כ', ולכך הקפתיה.
^ כך נראה לענ"ד נכון מבחינה לשונית, אך אינו בכ"י.
^ בתוס' על דף בפסחים קז. כותבים תוספות לשון שאלה זו ב"ד", "דאי" כמו שהגהתי כאן. אך בכת"י השונים של רבינו מופיעה שאלה זו ב-וא"ו, "ואי" ואינו נראה לשונית.
^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכ"י כתוב "לו".
^ הגהות אחרים מסברא. ובכ"י כתוב "או".
^ כך נראה לענ"ד לתקן ללשון נקבה, כיוון שמדבר על התפילה שהיא נקבה. ובכ"י כתוב "סמוך" בלשון זכר.
^ כך נראה לענ"ד נכון לתקן מבחינה לשונית.
^ בכת"י השונים כתוב כאן "שהנחתי לך" ותיקנתי זאת על פי לשון הפסוק, שהלא התוס' כאן מפרש והולך על פי סדר לשון הפסוק. וגם לשון "שהנחתי לך" אינו מסתדר מצד העניין.
^ בכת"י השונים כתוב "אניח אותך בא"י", ועיין בהערה הבאה.
^ דהיינו שאניח לך מכל אויבך בא"י. והמגיה כותב שאפשר שצריך לגרוס "אניח אותך מאויבך", שהיה כתוב אוי' בלשון מקוצרת וטעו המעתיקים וכתבו "בא"י".
^ המגיה. ובכת"י השונים אינו.
^ היינו רבינו תם.
^ המגיה כתב להגיה "כ"ד" דכך מדויק על פי החשבון שיכתוב רבינו מיד. ובכת"י השונים כתוב "כ"ח". ואין נכון על פי החשבון הנ"ל. ואני עצמי הגדלתי לעשות והמרתי את האותיות למספרים.
^ המגיה. ובכת"י כתוב ב-ו'.
^ אינו בתוספתא שלפנינו, אך הגר"א הגיה את לשון התוספתא הזו בירושלמי שהזכירו, והוסיף התיבות הללו {המגיה}.
^ הכוונה שהיית לפני רבינו יצחק הזקן גרסא בירושלמי שכתוב בה גם את גרסת הגמ' הבבלית לשיעור רגע, וגם את הגרסא שהגיה רבינו יעקב ע"פ התוספתא.
^ כך נראה לענ"ד להגיה, וכעין זה נמצא בתוס' רבינו אלחנן {ע"ז ד.}.
^ המגיה. ובכת"י השונים כתוב "אליעזר" בטעות.
^ כך נראה לענ"ד לפי הלשון, וכן הוא מיד. ובכת"י כתוב "וזהו".
^ נראה מיותר לענ"ד.
^ המגיה. ובכת"י כתוב "שמתקבל".
^ כך נראה לענ"ד מלשון תוס', וכך נראה נכון יותר. אך בכת"י אינו.
^ המגיה. ובכת"י כתוב "אחריך" ושיער המגיה שהיה כתוב אחרי"ך שהוא קיצור של אחרי כן.
^ וטעם הדבר כמו שכתב רבינו אלחנן, דשמא ימשך בתפילתו ויגיע לשעה שלישית.
^ נראה שנשתרבב מהדיבור הבא ולכך הקפתיו.
^ כן נראה להוסיף שהלשון קטועה בלא זה.
^ רבינו נסים גאון.
^ כך היית הגרסא בחלק מכת"י, ובחלק מהם כתוב כאן "כלל". ורוצה המגיה לומר, שהוא שיבוש של כלומר, וכן בלשון תוס' הרא"ש גורס כלומר. ואני נקטתי אחד מהם.
^ נראה מיותר. וכן ליתא בתוספות הרא"ש.
^ כך הוא בתוס' הרא"ש. ובכת"י כתוב "שהיה".
^ בתוס' הרא"ש גרסינן "על כך", ונראה לומר שכך היית הגרסא גם פה.
^ בגרסאות הכת"י יש שיבוש, שכתוב כאן בת או בח ועוד כעין שיבושים אלו. והנכון שכפי הנראה היה כתוב ר' יוחנן או קיצור של ר' יחונן ומרוב העתקות נשתבש.
^ כצ"ל. ובכת"י השונים כתוב כאן "באו ד'" בשיבוש, והכוונה ל-"בא' וד'". וכן מוגה באחד מכת"י בגיליון בצד.
^ כך נראה להגיה ע"פ הרגל לשון התוס'.
^ כאן כתוב בכת"י "דפריך" והגיהו לומר "דפריש" שהלא אינו קושיא אלא הסבר ופירוש.
^ כך הגיהו, וכן הוא הלשון בהמשך דבריו, וכך גם נראה מלשון תוס' הרא"ש.
^ כך הגיהו. וכן הוא בתוס' הרא"ש.
^ כך נראה להגיה לענ"ד ע"פ סדר לשון המשפט.
^ בגרסת הספרים כתוב כאן "ה"ר יוסף". אך נראה שהוא טעות סופר, שכן בתוס' שבדף מתלמוד כת"י שונצינו-פיזארו כתוב {וכן מובא בהגהות הב"ח): "פירש בקונטרס", וכך נמצא בפירוש רש"י שלפנינו. ובתוס' חכמי אנגליה כתוב "דלא כפירוש ה"ר יוסי" ולא יוסף וכפי הנראה מאותו שיבוש. ונראה לומר, שהיה כתוב במקור "דלא כפירוש הרש"י", ומאוחר יותר נשתבש לר"י בכת"י מריבוי העתקות, והמגיהים פירשוהו להרב רבינו יוסף או יוסי.
^ בכת"י כתוב כאן בלא יו"ד.
^ בכת"י ניו יורק כתוב כאן "הל"ל לאתויי", ובכתיב יד אוקספורד כתוב "הוי ליה למימר לאתויי". אלא שלפי לשון המשפט ניכר שהמילה "למימר" מיותרת, וכפי הנראה השתרבבה לכאן בטעות, ולכך הקפתיה בסוגריים עגולות. ואפשר שבאמת הגרסא היית "הל"ל", ופירושה "הוה ליה לאתויי", ובטעות נכתבה המילה "לאתויי" פעמיים.
^ בגרסת הספרים כתוב כאן "אסיר" אך נראה להגיה ל"אסור" שכך נראה יותר. וכן באור זרוע {חלק א', הלכות ק"ש, סימן י"א} הביא את דברי רבינו שבדיבור זה, ובדבריו גרס "אסור".
^ דיבור זה מובא בעמ' ב' אחר הד"ה "שנים מקרא", אך אין זה מקומו, לכך הבאתיו למקומו הראוי לו. וכן בתוס' הרא"ש נמצא דיבור זה בעמ' א'.
^ בבית יוסף באו"ח סימן רפ"ה הובא, שמקור הדברים במכילתא פרשת בא אל פרעה, אך אינו נמצא לפנינו. ולשון מדרש זה כיום מובא בספר חופת אליהו הנביא שער השישה, וכן בספר הליקוטים (גרינהוט) חלק ג', דף ל"ג (פרק השלושה).
^ בגרסת הספרים מובא "ג'", אך בגרסת המדרש כתוב "ז'" וכן נכון יותר לפי המשך דבריו.
^ כך נראה להגיה מסברא, שהלא "אל תאכלו לחם וכו'" הוא האחרון מתוך השלושה של יראת שמים.
^ דיבור זה מובא בעמ' ב' אחר הד"ה "עטרות ודיבון", אך אין זה מקומו. ולכך הבאתיו למקומו הראוי לו.
^ כך הוא בכת"י, אך נראה מיותר לפי לשון המשפט, ולכך הקפתי בסוגרים עגולות.
^ יש כת"י שכתוב בהם "צריך לפרש" ובספר ברכה משולשת פתח אותו בתור "צריך להשמיענו". אך בכת"י שממנו נכתב תוס' רבינו יהודה החסיד בברכה משולשת כתוב "צ"ל". וכן אפשר גם לפותחו בתור "צריך לומר". וכיוון שאין ברור, לכך השארתיו כמות שהוא בראשי תיבות.
^ ע"פ תוס' הרא"ש. וכך ניכרת ההשמטה מלשון רבינו שאומר מיד אחרי כן, ומ"מ אנו מחמירין וכו' במקום שאין תרגום וכו', ואם היו חוזרים דבריו על עטרות ודיבון, הלא יש לו תרגום.
^ בכת"י השונים כתוב כאן "הני פרשיות" אבל כפי הנראה נשתבש מריבוי העתקות, והגהתיו ע"פ לשון תוס' הרא"ש.
^ כן נראה יותר נכון לשונית. ובכת"י השונים אינו.
^ בכת"י השונים כתוב בהיפוך: "מ"מ קאמר בסמוך ר' עקיבא", והגהתי הלשון לפי הנראה מצד מה שמורגל בלשון התוספות. וכן משמע קצת שכך הרגל לשונו של רבינו לומר את שם האומר קודם שיאמר "בסמוך", כמו שמצינו בדף כ' בד"ה א"ר אבינא וכו', שכתב שם באמצע הדיבור "ואע"ג דר' יהודה פליג עליה בסמוך". וכן מבחינה לשונית נראה יותר כמו שהגהתי.
^ בהתאם ללשון תוס' הרא"ש. ובכת"י השונים אינו.
^ בכת"י השונים משפט זה כתוב בהיפך. מתחילה "מאי אולמיה וכו'" ואח"כ "דהכא חדא וכו'" ולא נראה לי לשונית נכון. לכך הגהתיו.
^ וכן קידושין נד:
^ נראה מיותר לפי לשון הדיון.
^ גם כן נראה מיותר, דמשפט זה הוא המשך המשפט הקודם.
^ כן נראה להגיה, אך בכת"י אינו.
^ כן בלשון תוס' הרא"ש, וכן היא גרסת הגמרות שלנו. אך בכת"י השונים אינו.
^ כך נראה להוסיף מסברא לתיקון הלשון.
^ כך נראה מסברא להוסיף כפי הרגל לשונם של בעלי התוס'.
^ כך נראה מסברא להוסיף כפי הרגל לשונם של בעלי התוס'.
^ המגיה היה קשה לו, שהלא הטעם שהוא בעל כרחם דמצרים הוא משום שלא רצו המצרים להשאילם, כמו שהגמ' אומרת "ונות בית תחלק שלל". ולכך הגיה כאן מסברא שצ"ל כאן שני דיבורים: "בעל כרחן דמצרים. לפי שלא רצו להשאילם. בעל כרחן דישראל. לפי שלא היו ישראל רוצים לשאת" (תיקן "לשאת" במקום "לצאת" כדעת הגמ' שאומרת "משום משוי"), והשאיר בצ"ע. אך לענ"ד אין זה מוכרח, מכיוון שדברי רבינו כפי שהם נכונים. שבעל כרחם דמצרים לדעת רבינו אפשר שלא היה משום שלא רצו להשאילם, ונכפו מאת ה' להשאילם סתם. אלא משום שלא רצו ישראל לצאת בלא שישאילו להם, משום כך הוכרחו להשאילם, שאחר מכת בכורות היו המצרים בהולים להוציא ישראל ממצרים. ואולי זה מה שנתכוון רבינו להעירנו בזה, שלא תחשוב הטעם כפי שהבין המגיה, אלא כפי שאמרתי.
^ כך נראה מסברא ע"פ הרגל לשונם של תוס'. אך בכת"י ירושלים כתוב "נהיר".
^ כן הוא נקרא אצלנו, שהפרק מתחיל ב-"היה נוטל".
^ כך הוא בתוס' הרא"ש ובתוס' שעל הדף. אך בכת"י השונים כתוב כאן "מה".
^ כן הוא גם בתוס' הרא"ש. אך בתוס' שעל הדף כתוב כאן במקום "טפי".
^ ניכר שמיותר הוא, ולכך הקפתיו. ויש כת"י שגורסים כאן "ליה" במקום ועיין מיותר.
^ כך היא בגרסת תוס' הרא"ש. אך בגרסת הירושלמי שבידינו כתוב "כי" ויותר נראה.
^ כך איתא בחלק מכת"י עם צירי תחת הה"א, ופירושו "כההוא" או "כהזה". אך בגרסת תוס' הרא"ש מובא בלשון "כההוא".
^ אינו בתוס' הרא"ש. ונראה מיותר לפי עינינו לכך הקפתיו בסוגרים עגולות.
^ כן צ"ל. אך בכת"י כתוב בהיפך "אותה לקרות" בשיבוש.
^ הוגה ללשון נקבה שק"ש משמש בלשון נקבה. וכן רבינו בדיבור זה משתמש כמה פעמים בלשון נקבה ביחס ק"ש.
^ עיין הערה קודמת.
^ כן נראה לענ"ד להוסיף, מכיוון שמ-"לפני ירח" מוכיח על זמן דמדומי חמה, ולא מייראוך. וכן בלשון תוס' הרא"ש הביא את "ולפני ירח דור דורים" בתור ראיה לעניין זה. ובכת"י ירושלים כתוב אחרי יראוך עם שמש, "וגו'". וכפי הנראה שהפסוק קוצר, ומחמת כך בכת"י אחרים טעו שאין סוף הפסוק נצרך, והושמט "וגו'" לחלוטין.
^ אפשר שצריך להוסיף את האות ד' בתחילת מילה לפי לשון המשפט.
^ הוגה ללשון נקבה שק"ש משמש בלשון נקבה. וכן הוא בלשון רבינו בדיבור זה כמה פעמים.
^ אפשר שצריך להוסיף ד' בתחילת המילה לפי לשון לשון המשפט.
^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ומפרש הרא"ש שם שהוא כריב"ל שפסק שהלכה כר' שמעון משום ר' עקיבא שזמן ק"ש מהנץ והלאה עד ג' שעות ולא קודם הנץ, וכמו שמשמע מהמשנה ביומא.
^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, וכך נראה נכון כאן.
^ ונראה לומר שהכוונה בזה, שאם היית הכוונה בגומרין, לקוראין סתם, היה לו לומר "קוראין". א"כ מדוע נקט התנא לשון "גומרין"?. לכך אין פירושו של ר"ח מתיישב לשיטת רבינו. אלא משמע כמו שיפרש רבינו מיד.
^ כן נראה לענ"ד להקיף, מכיוון שלא בא לשלול, אלא בא הוא לפרש פירוש אחר בכוונת "גומרין". דהיינו שבא לפרש שגומרין אינו קוראין סתם כפי' ר"ח, אלא גומרין היינו משלימין קריאתה עם הנץ החמה שהיא עונתה למצווה מן המובחר. ולכך הוספתי את האות ש' במילה שאחר כך.
^ כך נראה להגיה לענ"ד מסברא או כל כעין זה. וכן כתבו התוס' שבדף ביומא {לז:} וז"ל: ועוד דלשון גומרין משמע שמתחילין לקרות קודם הנץ ומכוונין כך שגומרין אותה בתחלת הנץ, כדי שיתפללו בתחלת הנץ.
^ ויש שהקשו שהלא רבינו בעצמו מודה בדף י"ד שגומרין אף הוא פירושו קוראין, א"כ משמע שפירש כפירוש הר"ח. אך למעשה אינו קושיא כלל, וזאת מחמת שבלשון העברי יכולים להיות שני מילים שמשמעותם קרובה אחת לשניה, אך לעולם לא יהיו שני מילים עם משמעות זהה. ולכך אע"פ שגומר מתפרש אף כקורא, עדיין אין משמעותו קורא כפשוטו, אלא פירושו "קורא ומשלים". ורצונו לומר בעניין זה, שגומרין היינו קוראין ומשלימין בעונתה, וכמו שביאר רבינו בפרק ב' בדף יד עמ' א' לגבי ההלל, שלשון גומרין מתפרש גם כקוראין, אלא שגומרין מדבר על קריאת ההלל כשמשלימים כולה, וקוראין כשקוראים אותה בדילוג. לכן גם כאן לשון גומרין, מתפרש כקוראין ומשלימין קריאתה בעונתה.
^ ברש"י אצלנו: "תרתי פרשתא היא", וכך נראה מלשון תוס' הרא"ש שראה כעין זה בלשון רש"י. והוא ראיה גדולה יותר לגרסת רבינו, כי רוב דבריו של הרא"ש מושתתין על דברי רבינו כנראה לעין.
^ כך נראה לענ"ד להגיה או כל כעין זה, ועיין בהערה הבאה.
^ בתוס' הרא"ש מובא במגילה שם בלשון "דלמנצח על מות לבן ולמה ה' תעמוד ברחוק שתי פרשיות הם", וכעין זה בתוס' שבדף שם, וזוהי כוונת רבינו.
^ ע"פ דברי רש"י וכן ע"פ דברי התוס' במגילה שם, ניכר שמזמור למנצח עלמות לבן ומזמור למה ה' תעמוד ברחוק, היו מופיעים בספריהם כמזמור אחד. ולכך נתקשה רש"י שהלא שמונה פרשיות הן עד המזמור שבו הפסוק שבור זרוע רשע. והוצרכו רש"י לשיטתו ותוס' לשיטתם לתרץ להיכן נעלם מזמור אחד. אך אפשר שטעות סופר יש ברש"י, ובאמת שאלתו היית וא"ת עשירית היא, ותירץ אשרי האיש ולמה רגשו גוים חדא פרשתא הוא, ובכך אתיא שפיר.
^ זוהי גרסת הדפוס הישן של ספר ברכה משולשת, שנכתב ע"פ כת"י שהיה בירושלים אז. וסימנתיו בסוגרים מרובעות מפאת שלא ראיתי כת"י שעליו מסתמך.
^ רצונו לומר שכאשר כתוב חַטָאִים עם פתח תחת החי"ת משמעותו גם חוטאים כמו "והייתי אני ובני ושלמה חַטָאִים" {מלכים א'. א', כ"א} וכן "פחדו בציון חַטָאִים" {ישעיה. ל"ג, י"ד} ועוד. אך אם החי"ת הינה מנוקדת בחטף פתח, משמעותה היא מלשון חטא בלבד, כמו "כי מרפא יניח חֲטָאִים גדולים" {קהלת. י', ד'}.
^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, אך בכת"י אינו.
^ דהיינו כוונתו בזה ע"פ הגמ' בפסחים ו: שמגביל שם רב פפא את הכלל שאין מוקדם ומאוחר לשני עניינים. אבל בעניין אחד מה שמוקדם מוקדם ומה שמאוחר מאוחר.
^ וכן בלשון כמעט זהה בדברי הימים א'. י"ד, ח'.
^ כך הוא כתוב בשמואל ובפסוק המקביל בדברי הימים.
^ אולי רצונו לומר בזה, הטעם מדוע נסמך מעשה דאבשלום שרדף את דוד ללמה רגשו גוים, אך לא נסמך מעשה שאול. והיינו שמפני שבשני העניינים הראשונים היה מלך כשרדפוהו, שייכים הם אחד אצל השני, מה שאין כן בימי שאול. ושאלת הצדוקי היית כפשוטה מפני חשב שמדובר בימי פלשתים שקדם למעשה שאול ולא ידע שאין מוקדם ומאוחר. וענהו ר' אבהו דלשיטתך שיש מוקדם ומאוחר, עדיין לא קשה. דאין הכתוב הראשון מדבר בפלשתים אלא בגוג ומגוג, ובשביל הסמיכות נכתב מעשה דאבשלום בסמוך ולא מפני סדר הדברים. וא"כ נמצא דאין ספר תהילים הקפיד כלל על סדר הזמנים ואין מקום לשאלתך.
^ בכת"י ירושלים ישנה הגהה בגיליון וז"ל לא ידענא מאי ספקא. דאי משום תפלה, הא אמרינן לקמן (דיש) [בפרק] תפלת השחר טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים, ודוקא בשוגג או באונס, אבל במזיד לא. ונראה דה"ה לק"ש. כ"מ.
^ כן היא רגילות לשון בעלי התוס' לאומרו ב-ו'.
^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, ובכת"י אינו. וכן הקפתי ה-ד' שבראש המילה שאחרי, ע"פ סדר הלשון.
^ ע"פ גרסת ספר ברכה משולשלת וכן הוא בלשון תוס' הרא"ש, וכן נראה. אך אינו בכת"י השונים.
^ כך הוא ברוב כת"י. אך בכת"י אחד ובספר ברכה משולשת הגרסא כאן היא: "כלומר כנגד המינים שהם משחיתים את זקנם. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר".
^ ע"פ לשון תוס' הרא"ש, וכן נראה נכון. אך אינו בכת"י השונים.
^ נראה מיותר לפי לשון המשפט ולכן הקפתיו.
^ נראה להגיה כך ללשון עבר, כיון שלגרוס בלשון הווה אינו מרגיש נכון לפי העניין ולשון המשפט.
^ כך נראה לענ"ד מסברא לפי לשון המשפט, אך אפשר שהגרסא המקורית השתמשה בלשון אחר.
^ בכת"י אחד כתוב "אפילו הכי" ובכת"י אחר "אפילו בכי" ובעיני היה נכון לקיים שניהם. דרצונו לומר דאפילו הכי [אפי' שאינו יוצא ידי חובה], בכי האי גוונא [באופן הזה שעובר על דברי ב"ה] נמי חייב מיתה [גם חייב מיתה]. ורצונו לומר שאפי' שכשעשה כדברי בית שמאי לא יוצא ידי חובה וכאילו לא עשה כלום, אעפ"כ כיוון שנהג שלא כהלכה נגד בית הלל, גם חייב מיתה בנוסף לכך שלא יצא ידי חובה. ומכאן שסובר רב נחמן כרב יוסף והמשנה בסוכה ומוסיף על דבריו, ולא שסובר שיצא ידי חובה בדיעבד כברייתא דרב יחזקאל, ואעפ"כ חייב מיתה. וכן מצינו בדברי רב יוסף לפני כן שנקט לשון "אפילו הכי" וכאן אין מסתדר לשון אפי' הכי בלבד. ועוד שאם היה רוצה לומר בכי האי גוונא חייב מיתה, לא היה צריך לומר מילת "אפילו", אלא יאמר ורב נחמן בר יצחק אמר בכי האי גוונא נמי חייב מיתה ומובן לנו. א"כ מדוע כתב מילת "אפילו", לכן בהכרח נראה בעיני כמו שגרסתי ופירשתי. לכך קיימתי שני הגרסאות, וכפי הנראה מחמת שנראה ככפילות לשון "הכי בכי" השמיטו המעתיקים אחד מהם.
^ "אור יום הנף" הוא פיוט מסוג הפיוטים הנקראים "ביכור" שהם חלק שניתוסף מאוחר יותר על פיוטי "המערבית" שנתקנו עבור ברכות ק"ש שעל ערבית במועדים. וביכור ספציפי זה נאמר כחלק ממערבית של יום טוב שני של פסח בגלויות בתוך ברכת השכיבנו.
^ כך נראה לענ"ד נכון לגרוס ע"פ צורת לשון המשפט המורגלת. ועוד שבכתיב יד אוקספורד מובא בלשון זו: "דמילתא לחודא היא". ואע"פ שגרסא זו אין נראית לי, עכ"פ אפשר ללמוד משם שצריך לגרוס את המילה "היא" בדברינו גם כן. וכן הוא בלשון האור זרוע {הלכות ק"ש סעיף י"ט}.
^ כך היא הגרסא בלשון תוס' הרא"ש, וכן גרסת התוספתא בירושלמי שלפנינו {פ"א, ה"ה} וכן בתוספתא כת"י ווינה. ומ"מ בגרסת כת"י השונים של רבינו, הגרסא היא "וברכת המזון" אך אין נראה נכון, שהלא ברכת המזון ארוכה היא. ובתוספתא שלפנינו הגרסא היא "ברכת הזמן" שהיא ברכת שהחיינו, אך אפשר שנשתבש מזימון לזמן מריבוי העתקות.
^ הוא פיוט שנאמר בברכת המזון לשבת נישואין. ונאמר בתוך ברכת הזן, אחר המילים כי הוא זן ומפרנס לכל, ובסיום הפיוט ממשיך "ונאמר פותח את ידיך וכו' בא"י הזן את הכל", וממשיך את ברכת המזון כרגיל {עיין בנוסח, במחזור ויטרי הוצאת נירנבערג דף 602 סימן תצ"ז}.
^ דהיינו שפירש פירוש אחר על אחת ארוכה וכו' ביחס למה שפירש לעיל.
^ כן נראה נכון לגרוס דהלא אף על הארוכה חוזר ולא רק על הקצרה.
^ כך נראה נכון לפי לשון המשפט, ובכת"י השונים אינו.
^ רב האיי גאון. וכך צריך לגרוס דכך כתב רבינו לקמן {דף לד.}. ועוד שרבינו אומר מיד שבה"ג בעצמו סובר בהיפך, וא"כ שיטתו שאין אומרים שום תחינה בשלש ראשונות ואחרונות ואפי' היא צרכי ציבור (המגיה). ועוד שמצינו בדברי רבינו שכשנוקט את דברי בעל ספר הלכות גדולות, נוקטו בלשון בה"ג ולא ה"ג. אך בטור סימן קי"ב כתב שבעל הלכות גדולות אכן סובר כדברי ר"ת. ואפשר שבכתיב יד הקדום של הטור היה כתוב רה"ג, והמעתיקים טעו והעתיקו בה"ג, ומכח כך נשתבש העניין.
^ נראה לענ"ד מיותר לפי לשון המשפט.
^ בשבלי הלקט ובמחזור ויטרי מובא כאן אחרת, במקום "ואי עבד עבד", כתוב "דוק ותשכח". {שבלי הלקט מהודרת מירסקי דפים 214-216. ובמחזור ויטרי מהדורת גולדשמידט עמ' תש"ל.
^ קרובות או "קרובץ" למנהג ההגיה האשכנזית, הינם מערכות פיוטים שנתקנו ע"י פייטני ארץ ישראל עבור חזרת הש"ץ. ישנם מספר סוגים של קרובות, והקרובה שמזכיר רבינו היא פיוט קרובה שנקראת "קדושתא" שמיועדת לשבתות וימים טובים, הנאמרת בשלשת הברכות הראשונות ונפסקת בסיומם. הקרובה הזו מחליפה את נוסח שלושת הברכות הראשונות, מלבד נוסח הפתיחה והחתימה שלהן.
^ כך היא הגרסא בפיסקתא אצלנו, וכן הוא בשבלי הלקט הנ"ל, וע"פ זה הגהתי כאן שכך נראה נכון.
^ בפיסקתא זו יש בה הרבה גרסאות בכל מיני ספרים וכת"י שונים {עיין בפסיקתא דרב כהנא בהוצאות שלפנינו, וכן באור זרוע שהזכרנו}.
^ פיוט קרובה המתחיל במילים "ארחץ בניקיון כפות" הנאמר אחר "מלך עוזר ומושיע ומגן", קודם החתימה.
^ כך הוא בספר ברכה משולשת, וכן נראה.
^ בספרים אחרים שמובאים דברי רבינו אלה, הגרסא במשפט הזה היא, "קרובה כעין קלירית" {מחזור ויטרי דף 363}. ומכל מקום נקראת קרובה זו קדושתא ולכך אין צורך לתקן את דברי רבינו.
^ פיוט זה הוא קדושתא לשחרית של שמיני עצרת, מיוחס לר' אלעזר קליר. {עיין בנוסח בספר גנזי שירה ופיוט (מארכוס) דף 32}.
^ כן היא גרסת רבינו בכת"י השונים וכן היא בגרסת המחזור ויטרי {שם}. אך יותר נראה נכון לגרוס כגרסת השבלי הלקט {מהדורת מירסקי, סימן כ"ח דף 214}, שגורס "ליום טוב ראשון של שמיני עצרת".
^ ע"פ גרסת שבלי הלקט {שם}, וכן נראה.
^ הוא פיוט קדושתא ליום שני של שמחת תורה. ומיוחס אף הוא לר' אלעזר קליר, אלא שלדעת רבינו תם פה, זוהי טעות.
^ כך כותב הערוך ערך קלר: בויקרא רבה בראש אחרי מות ובפסקא דאחרי מות ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו, וכי קילורית עלת עמהן לסיני. פירוש שמענו, שיש מקום שקורין לעוגה קליר, על כן נקרא ר' אלעזר הקליר שאכל עוגה שהיה כתוב בה קמיעא ונתפקח. ובמחזור ויטרי {שם} כותב: ושמא על שם אכילתו נקרא בירבי קליר, ובאותה שעה פייט קרובות הללו. בשעה שהיה משתכר (ו)היה קונה עוגות משכרו, ושוב נעשה תלמיד חכם. וניכר חוסר סדר בדבריו של המחזור ויטרי, ופשוט שטעות סופר נפלה שם.
^ ע"פ גרסת המחזור ויטרי {שם} ושבלי הלקט {שם}, וכן נראה נכון.
^ כך נראה בעיני להגיה דברי רבינו, אך הגרסא המקורית היא: ושמא על שם אכילתו נקרא קלירי‏. ובההיא שעתא תיקן קרובות הללו ושוב נעשה תלמיד חכם, כדאיתא התם בפסיקתא, וכן איתא במחזור ויטרי ובשבלי הלקט בתוספת המשפט "שבשעה שהיה משתכר היה קונה עוגות משכרו". אך קשה לי על סדר הדברים. שכיון שכותב, ושמא על שם אכילתו נקרא קלירי, צריך מיד לבוא ולומר מדוע, דהיינו משום שהיה קונה עוגות משכרו. ומדוע א"כ כתב באמצע: "שבאותה שעה תיקן קרובות" שאינו קשור לענין המדובר. ועוד שאחר כן אומר: ואחר כך נעשה תלמיד חכם, והיותר נכון היה לומר מיד אחר כן: ובאותה שעה תיקן קרובות, שהיותר מסתבר שתיקנם בעודו תלמיד חכם ולא קודם לכן. מאלו הדברים נראה היה שנפל שיבוש בספרים כולם, וכן ניכר מעצם לשון המשפט.
^ כך הגרסא הנכונה של הפיוט וכן הוא באור זרוע {שם}. ובכת"י השונים כתוב בטעות "עצמה".
^ פיוט זה הוא חלק מפיוט קדושתא לשבת "החודש הזה לכם". וחלק זה שבו נאמר הנוסח: מועד מזמין לנדגלים וכו' נאמר בין ברכת מחיה המתים לבין הקדושה. {עיין בנוסח הפיוט בספר להודות ולהלל, בין דפים ש"כ - שמ"ה. וחלק הנוסח המוזכר כאן נמצא בדף של"ג}.
^ בכל כת"י כתוב "מפ'" בלבד. וכתב המגיה שזה קיצור של "מפריז", ושהוא רבינו אליהו הצרפתי תלמידו של רבינו תם. וע"פ זה הגהתי.
^ בפסוק שם כתוב "ה' "אלוקי" צבאות שמו". אך בגרסאת התוס' וכן בגרסתנו שם בגמ' לא הובא. וכנראה נאמר כך בתור קיצור לשון.
^ כך היית גרסת רבינו בגמ' כגרסת כמה כת"י של הגמ', וכן היית גרסת הגאונים (אוצה"ג) בה"ג {א', ע"ג} רי"ף, רא"ש בתוספותיו ובפסקיו ועוד. ובספר ברכה משולשת ישנה הגהה לפני דיבור זה שאומרת שכן היא גרסת בה"ג ר"ח, רי"ף והרמב"ם ז"ל. ואע"פ שלא מצאנו שר"ח והרמב"ם גרסו כך, אעפ"כ כיוון שפסקו שצריך לומר אהבת עולם, אפשר שמשם הסיקה הגהה שגרסו כך (המגיה). ומכל מקום בגמ' שלנו הגרסא היא בהיפך.
^ כך נראה להגיה, שהלא עתה אינו בא לתת טעם לספק אלא לפרט מהו הספק.
^ כך הגיהו בכמה כת"י בגליון בצד תחת ספרים אחרים (ס"א), ונראה נכון.
^ כנ"ל בהערה הקודמת.
^ בכת"י ירושלים מסומנים אלו המילים בסימני מחיקה. אך בשאר כת"י ישנם בלא סימני מחיקה.
^ גורסים "ברכת" בלא וא"ו, וכך היא הגרסא בכל בעלי התוס' ובכל כתבי היד של רבינו. ואינני יודע אם הגיית המילה היא בוא"ו חסרה או שמא קראו לכל ברכות התורה ברכת התורה בלשון יחיד.
^ בכל כת"י גורסים כאן "על". ולקמן יש לשון דומה, ושם יש שגורסים "על" ויש שגורסים "אל". ולפי הגרסא שגורסת כאן "עוד ללמוד" אפשר שניכר שהיה כתוב לפניהם "אל" גם כאן וגם לקמן. וכן מלשון תוס' הרא"ש משמע שהגרסא הנכונה היא "אל", ע"ש.
^ כך נראה לענ"ד להגיה מסברא. ובכת"י השונים הגרסא כאן "שם" ואינו מובן.
^ בסדר רב עמרם שלפנינו מובא שרב המנונא אמר את: "למקרא צריך לברך וכו'" אך לא הוזכר כאן שמו בכל כת"י של רבינו.
^ בתוס' הרא"ש ובפסקיו גורס כאן "של חופה". ואולי נפלה טעות בהעתקת דברי רבינו מריבוי העתקות או ממגיהים.
^ לא זכינו לפירושו למסכת כתובות. ובפסחים רק לכמה דפים ממסכת זו. והסוגיות הרלוונטיות נמצאות בפסחים בדף קד: ובכתובות דך ח.
^ וקשה שהלא חלק מהדברים לא הוזכרו ביומא אלא חלקם בתמיד {המגיה}. ואפשר שיש כאן ובתוס' הרא"ש טעות סופר וצריך לגרוס וכולם מפורשים בסדר הש"ס בתלמוד שלנו במקומם" או "וכולם מפורשין בתלמוד שלנו במקומם" ולהשמיט לחלוטין את "בסדר יומא" (ואכן בכת"י אוקספורד מילים אלו מסומנות מעליהן בסימן מחיקה או הגהה). ולאחד מכת"י של רבינו שלשונו בזה קצת שונה, אפשר לומר גם "וכולן מפורשין בסדר "הש"ס" על מקומן" במקום "ביומא".
^ כך הוא בלשון תוס' הרא"ש, ונראה לשונית נכון גם פה.
^ בכל כת"י גורסים מילים אלו למעט כת"י ירושלים וספר ברכה משולשת, ובאמת נראים מילים אלו טעות. אבל אפשר שצריך לגרוס "וחותם שים שלום" או "ומסיים שים שלום" (שכך היא גרסת תוס' הרא"ש), וכוונתו בזה כפי דעת המאירי, שאמר המאירי שבלא חתימת שים שלום אח"כ אי אפשר לקרוא לזה "ברכת כהנים", שהלא אין זה כי אם תחינה ופסוקים בעלמא.
^ לפנינו המשנה הזו נמצאת בפרק "בזמן שכהן גדול" שהוא הפרק השביעי, ופרק החלו עולין הוא פרק שישי. אלא שבכת"י ובגרסת הגאונים והראשונים היית המסכת הזו מחזקת שישה פרקים בלבד, והפרק השביעי הוא בעצם המשך הפרק השישי {המגיה}.
^ נראה מיותר, שהלא בסמוך אומר "הוה ליה למתני".
^ היא נוסח פיוט סליחה לערב ראש השנה למנהג השאכנזים. ומתחיל בלשון "תפילה תקח תחינה תבחר".
^ בברכה משולשת הגרסא פה היא "כהנים" ואינה באף אחד מכת"י השונים וכן איננו בנוסח הסליחה כיום.
^ וי"ד גורסים שם "סמך". ופירוש הדברים שכשהיה מתחיל להתפלל אחר שהתחיל הש"ץ חזרתו, היה מכוון ומקרב תפלתו של לחש לתפילת הש"ץ כדי לשוח עמו תחילה וסוף.
^ מיותר.
^ שם בערך "חזר=חיזרא" באמצע הערך. ויש שם תוספת דברים ע"ש.
^ בלשון תוס' הרא"ש בברכה משולשת כתוב "וכשכורע" ונראה.
^ לפנינו הוא בערך "חדרונא".
^ ישנם כמה גרסאות לערך זה. ונראה שצריך לגרוס ""וחדרונא" לזנוי תרגום ירושלמי והצב למינהו". ותרגום זה נמצא לפנינו בתור תרגום יונתן בן עוזיאל.
^ כך הוא בגרסת תוס' הרא"ש ונראה יותר. ובכת"י ודפוסים ישנים של דברי רבינו כתוב "בפרק קמא דבבא קמא בסופו", ופחות נראה לשונית נכון.
^ הגהתי בדומה ללשון תוס' הרא"ש כת"י אע"פ שהלשון שם קצת שונה משום שלשון רבינו כאן מגומגמת. ובכת"י של רבינו אינו.
^ כך נראה להגיה בדומה ללשון תוס' הרא"ש כת"י אע"פ שהלשון שם קצת שונה. ובכת"י של רבינו כתוב כאן "אלא" במקום.
^ נאמר אחרי כן, אך הוגה בדומה ללשון תוס' הרא"ש כת"י על מנת להסדיר הלשון.
^ בהתאם להגהתנו נראה מיותר.
^ כנ"ל בהערה הקודמת.
^ נראה שמילה זו אינה במקומה או שנשתבשה, כיון שהיה די לו לומר "אבל חולק" דברור לנו דבשיטת רבה עוסק.
^ כך נראה לי להגיה. אבל בכל כת"י ובדפוס ישן כתוב "ומזה" והלשון הזו אינה מתיישבת יפה.
^ כך נראה נכון להגיה. ובכת"י כתוב "בו".
^ לשון הפסוקים שונה מהכתוב כאן אלא שהרבה פעמים דרך חז"ל לשנות ולקצר לשון הפסוק לעיקר העניין הנצרך. וכך היא לשון הפסוקים במלואם: פסוק י"ג - ועל הר סיני ירדת ודבר עמהם משמים, ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חוקים ומצות טובים. פסוק י"ד - ואת שבת קדשך הודעת להם, ומצות וחוקים ותורה צוית להם ביד משה עבדך.
^ כך הוא בכת"י השונים וכעין זה בדפוס ישן אך נראה מיותר, דכבר אמר זאת רבי קודם לכן, מה טעם צריך לחזור על הדבר פעמיים.
^ ובכת"י ניו יורק ואיטליה הגרסא בשיבוש "בידוסות". ואולי היית למול הסופר גרסא שהתכוונה ל-"פיקורסות" ונשתבשה.

[1] כך הוא בלשון תוס' הרא"ש, ונראה שכך היא גם הגרסא כאן. שאם לא כן, נמצאת המילה "בשכיבה" המובאת בכת"י מיותרת. ולומר שאכן מיותרת היא אין נראה בעיני, מכיון שבסופו של דבר גם בלשון הרא"ש היא קיימת, ודברי הרא"ש הלא מושתתין על דברי רבינו כאן כמו שניכר בהרבה מדיבוריו. אך בכת"י השונים של רבינו, חסר.

[2] ע"פ הגהותיו של המגיה על מאמר השלמות לתוס' ר"י שירליאון (שהובאו בירחון סיני של מוסד הרב קוק כרך ל"ז מעמ' פ"ז ואילך), אך אינו בכתיב יד. ומכאן ואילך אקרא להגהותיו בשם "סיני". ובכת"י השונים של רבינו, חסר.

[3] ע"פ לשון תוס' הרא"ש בדף ט. בד"ה "ואילו אכילת פסחים וכו'". אך בכת"י השונים של רבינו כתוב "דאי", ואינו מובן לפי עינינו. ואולי המגיהים קיצרו את המילים "דילמא הוי" למילה "דא"י", שהם אותיות תחילה וסוף של "דילמא הוי" אע"פ שאין מצוי כדבר הזה. או שראשי התיבות היו אחרת ונשתבשו.

[4] תוקן ללשון נקיבה, דחגיגה נקיבה היא.

[5] כך נראה להגיה ע"פ הרגל לשון תוס', וכן הוא בלשון תוס' הרא"ש. אך בכת"י השונים אינו.

[6] בהתאם ללשון תוספות הרא"ש. ובכת"י השונים כתוב "מצותה", אך נראה ששיבוש הוא מכיוון שאין בזה נתינת טעם לסיבת הקדמתה. ועוד שאין זה נכון כיון שאין עיקר מצוותה ביום, אלא ק"ש של ערבית עיקרה בלילה ושל שחרית עיקרה ביום. והמשך הדברים שכתב "ובקרא נמי וכו'" אינו נתינת טעם למה שכתב לפני, אלא סיבה נוספת. דאם נאמר שהוא נתינת טעם, היה לו לכתוב "דבקרא הקדים וכו'". עיקר הגהה זו שהבאתי (בלא טעמיה) היא מהמגיה על ספר תוס' רבינו יהודה שירליאון. ומכאן ואילך כל מקום שאזכיר את הגהותיו, אזכירו בשם "המגיה".

[7] סיני. בכת"י ניו יורק כתוב כאן "לפני", וכתב בהגהות סיני שכנראה היה כתוב: לפני' שהוא קיצור של "לפניהם".

[8] נראה דשייך להלן, וכן כתב המגיה.

[9] כך נראה לענ"ד להגיה, וכן כתב המגיה.

[10] סיני ע"פ לשון הסמ"ג עשין מצוה י"ט, עיין שם. ובכת"י כתוב כאן "נתקנה" בלבד בלא המילה "לא", איך אינו מסתדר לפי עינינו. ואף שבלשון רבינו והסמ"ג כתוב "נתקנה" בלשון יחיד כגרסאת כת"י שבכאן, הנראה לענ"ד שיש לגרוס בלשון הסמ"ג "נתקנו" בלשון רבים, שהלא מדבר הוא על הפסוקים והברכה יחד שהם רבים. ובהתאם לסברא זו יש להגיה גם כאן, "נתקנו" בלשון רבים.

[11] סיני ע"פ לשון הסמ"ג הנ"ל, ואינו בכת"י. והמגיה משער שהשתרבבה המילה לחלק הקודם בטעות קודם המילה "פסוקים", ולכך הקפתיה שם בסוגריים עגולות.

[12] סיני, ואינו בכת"י. וכן ניכר מלשון המשפט ומלשון הסמ"ג הנ"ל שכך צריך לגרוס.

[13] כך נראה לענ"ד להגיה. ובכת"י כתוב "אז היו" בהיפוך לשון, ואינו נראה.

[14] סיני ע"פ לשון הסמ"ג הנ"ל. ובכת"י השונים של רבינו, חסר.

[15] רבינו לא ביאר מתי נתקנה ברכת יראו עינינו אלא רק מאיזה טעם נתקנה, וישנם בזה כמה דעות בגאונים ובראשונים. ומכל מקום נראה שלכל הדעות תקנה זו נעשתה אחר חתימת התלמוד בזמן תקופת הסבוראים, כיון שבזמן הגאונים כבר היית קיימת ודנו עליה.

[16] בכת"י ניו יורק ועוד הגרסא היא "ואומר ר'", ובכת"י אוקספורד הגרסא היא "ואומר רבינו", והיותר נראה לענ"ד כגרסת כת"י ניורק והשאר.

[17] הגהות סיני. ובכת"י כתוב "במשמ'" או "במשמע" תלוי בכת"י, אך ניכר שטעות סופר הוא.

[18] הגהות סיני. ובכת"י כתוב "כדי שהם ברשות אביהם" ואינו מובן. וכן אין זו גרסת המשנה שם.

[19] בגרסת כת"י אוקספורד כתוב כאן "בריש ב"מ" וכן הוא בתוס' הרא"ש. אך נראה שהגרסא הנכונה היית יבמות ולא ב"מ, שאם נאמר "בריש ב"מ", בהכרח פירושו הוא בתחילת פרק "ב' מידות" במסכת מנחות, והכוונה לתוס' ד"ה "הכל" בדף צג.. אך קשה הדבר כיוון שאינו בראש הפרק אלא בסופו. אי לכך צריך לומר ש-יבמות הוא, ונשתבש מריבוי העתקות ל-ב"מ, וכן הגיהו בלשון תוס' הרא"ש בספר ברכה משולשת. ועיין עוד במנחות בתוס' שעל הדף הנ"ל, שהביאו את תוכן הראיה של דברי רבינו מהסוגיה של כתובות, ואחר כך הזכירו בדבריהם "וכן בריש יבמות" כדברי רבינו, ומוכח א"כ שזוהי גם הגרסא בדברי רבינו.

[20] הוא רבינו יצחק הזקן, ששמו מוזכר בתור "ר"י" בקיצור בתוס' שבדף.

[21] בכת"י כתוב משפט זה בראשי תיבות "מ"ר", "והמגיה" פירש זאת בתור "מפי רבי". וכן מצינו בברכות דף נא: בתוס' על הדף ד"ה "והלכתא בכולהו", את הלשון מפי רבי משה הלברט. והנראה שכשמשתמשים בעלי התוס' בלשון זו, בדרך כלל מתייחסת היא לרבם המבוהק. וכשמדברים על שאר גדולים שאינם רבותיהם המובהקים, מתייחסים אליהם בעלי התוס' בדרך כלל בתור "רבינו פלוני בן פלוני" או "רבינו פלוני אלמוני", אלא א"כ יש להם שם מיוחד כעין "השר מקוצי", שאז מזכירים אותו בשמו המיוחד לו.

[22] המגיה ע"פ לשון תוספות הרא"ש. ובכת"י כתוב "די ברייתא" בשיבוש, או "ברייתא" בלא מ' בתחילה, תלוי בכת"י.

[23] המגיה ע"פ לשון תוס' הרא"ש, ובכת"י אינו.

[24] כך נראה לענ"ד. ובכת"י כתוב "בא" במקום, ואינו ברור.

[25] כך נראה לענ"ד או כל כעין זה. אך בכת"י אינו, וניכר החיסרון. והמגיהים הגיהו אחרת.

[26] הוסיף "המגיה" שאפשר שהמילים "צאת הכוכבים" שבכאן הם בעצם תוספת מאוחרת שנשתרבבה לתוך דברי רבינו, שהלא אינם קיימים בלשון תוס' הרא"ש שמושתתים דבריו על דברי רבינו.

[27] הגהות סיני, ע"פ לשון תוס' הרא"ש.

[28] כך נראה לענ"ד לגרוס כאן כיוון שהלשון "דהיינו טהר יומא" כמו שהיא, מרגישה חסרה. ובהתאם לכך הקפתי את האות ד' שבמילה שאחר כך.

[29] כך נראה לענ"ד להגיה. ובגרסת כת"י כתוב "אך" במקום, ואינו נראה.

[30] הגהות סיני ע"פ לשון תוס' הרא"ש, וכן הוא ברשב"א ובשטמ"ק. ובכת"י השונים כתוב "איכא".

[31] כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון בעלי התוס', וכן הוא בלשון תוס' הרא"ש. וכך הגהתי כמעט בכל מקום שהוא בלא ו'.

[32] כך הוא בלשון תוס' הרא"ש וכך נראה דצ"ל כאן. ובכת"י כתוב לפי' (לפירושו), אך אין נראית לי גרסא זו נכונה, שאין זה פירושו של רבינו חננאל אלא גרסתו.

[33] "המגיה", בהתאם ללשון תוס' הרא"ש.

[34] בגרסת כת"י כתוב כאן "גמורה היא" בלשון נקבה. אך הנראה שצריך לגרוס בלשון זכר, שהלא לילה זכר הוא. לכך הגהתי זאת כאן ובעוד שני מקומות בדיבור זה.

[35] כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון בעלי התוס'. וכן הדין בשאר המקומות.

[36] תוקן ללשון זכר כדלעיל. ובגרסת כת"י כתוב כאן "גמורה היא" בלשון נקבה וכדלעיל.

[37] כצ"ל כנ"ל, ובכת"י כתוב "היא" בלשון נקיבה. אך נקט הפעם "גמור" בלשון זכר.

[38] כצ"ל לענ"ד, וכן הוא בתוס' הרא"ש. ובכת"י השונים כתוב "אני", וכנראה שנתכוון ל-אמ' ונשתבש מריבוי העתקות.

[39] ברור מן הסברא שטעות סופר היא. וכך הוא בגמ' אצלנו, ובגרסת התוס' שבדף בשבת לה. בד"ה "תרי תילתי מיל", ובתוס' הרא"ש אצלנו. אך בכת"י כתוב "בלילה" בשיבוש.

[40] כנ"ל בהערה הקודמת. ובכת"י כתוב "ביום" בשיבוש.

[41] הגהות סיני ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכת"י השונים כתוב "או יתנו" בשיבוש.

[42] מילה זו אינה בלשון תוס' הרא"ש, וכן ניכר שמיותרת היא. והמגיה טוען שאפשר שהיא פירוש מאוחר למילה "קבוע" שנשתרבב ללשון כת"י השונים.

[43] נראה שיש להוסיף פה את המילה "אומר".

[44] בלשון תוס' הרא"ש כתוב "משמע דהדר" בלא המילים "היה" "ואז", ועל פי זה הקפתי המילים בסוגרים עגולות אך לא הסרתים. וכן ניכר שמיותרים הם.

[45] עיין הערה קודמת.

[46] "המגיה" ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכת"י השונים כתוב "כבני" או "בבני" בשיבוש.

[47] כך נראה לענ"ד להשמיט את ה-ו' הזו, כי לפי עינינו הוא המשך המילים "ואם כן קשה, למה וכו'" ולא מתחיל קושיה אחרת.

[48] ע"פ "המגיה", וברור.

[49] כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון בעלי התוס'.

[50] כך נראה לענ"ד ע"פ לשון תוס' הרא"ש.

[51] הגהות סיני ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכת"י כתוב "דשאני שיעוריה" או "דשני שיעוריה" תלוי בכת"י, והוא לשון משובש.

[52] כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון בעלי התוס'. וכן הוא בתוס' הרא"ש.

[53] כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון בעלי התוס', וכן הוא בתוס' הרא"ש. אך בכת"י אינו.

[54] בכת"י כתוב "אוכלים" אך ברור הדבר דטעות סופר הוא, ובהכרח שהגרסא היא "טובלים". וכן הוא בתוס' שבדף ובתוס' הרא"ש.

[55] דיבור זה מובא בכת"י בעמ' ב' אחר ד"ה ראש האשמורת התיכונה, וכתבתיו במקומו הראוי לו. וכן הוא סדר הדיבורים בתוס' הרא"ש.

[56] הגהת המגיה ע"פ לשון תוספות הרא"ש. אך בכת"י כתוב פי'.

[57] כך היא גרסת המשנה בבבלי של יומא לפנינו, וכן הוא בתוספות הרא"ש.

[58] מובא בכת"י לקמן בדף ו' עמ' ב' בתוך ד"ה "אגרא דבי טמיא" בטעות, וכתבתיו במקומו הראוי לו.

[59] כך נראה לענ"ד להגיה ע"פ הרגל הלשון בכל מקום. אך בכת"י כתוב "לו".

[60] ע"פ הגהת המגיה. ובכת"י כתוב "מאי" ואינו מובן.

[61] כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון בעלי התוס', וכן הוא בלשון התוס' שבדף. אך בכת"י אינו.

[62] בכת"י מובא אחר הדיבור שאחריו, והבאתיו למקומו הראוי לו. וכן הוא בסדר הדיבורים בתוס' הרא"ש.

[63] ע"פ הגהת המגיה. ורצונו לומר שאינם גורסים "אוי לי" אלא רק "אוי שהחרבתי".

[64] בכת"י חסר, והוגה ע"פ לשון תוספות הרא"ש.

[65] "המגיה". ובכת"י כתוב "כדפרש"י", כפי הנראה בטעות.

[66] ע"פ לשון תוס' הרא"ש, ובכת"י כתוב "ואדרבה".

[67] כך נראה לענ"ד נכון להגיה, בהתאם ללשון המשפט.

[68] הגהות סיני. אך בכת"י כתוב "כי", ואין לו הבנה.

[69] כך נראה לענ"ד, אך בכת"י חסר.

[70] כך נראה לענ"ד. אך בכת"י חסר.

[71] ע"פ לשון תוס' הרא"ש, ובכת"י אינו.

[72] המגיה. וכן משמע כדבריו מלשון המחזור ויטרי הנ"ל, עיין שם היטב, אך בכת"י כתוב "תרגום" בשיבוש. וכוונת העניין, שאינו אומר אותו לשון עברי כולו, אלא מתחיל בעברית: "יתגדל ויתקדש", וממשיך בארמית: "שמיה רבא".

[73] הגהות סיני, ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכת"י השונים כתוב "ברשא" בשיבוש.

[74] כך נראה להגיה שהלשון חסרה כאן, וכן הוא בלשון תוס' הרא"ש. אך בכת"י השונים חסר.

[75] הגהות סיני, ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכת"י השונים כתוב כאן "על" בשיבוש.

[76] ע"פ תוס' חכמי אנגליה. אך בכת"י השונים חסר.

[77] כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון התוס'. אך בכת"י השונים אינו.

[78] בכת"י השונים כתוב כאן "ריב"ל" או "רבי יהושע בן לוי", אך טעות סופר הוא, דהלא תנא זה הוא ר' יהושע סתם, דהוא ר' יהושע בן חנניא.

[79] מוגה ע"פ לשון תוס' הרא"ש. אך בכת"י השונים כתוב "יותר למת" או "למת" בלבד (תלוי בכת"י) בשיבוש.

[80] כך נראה לענ"ד ע"פ הרגל לשון בעלי התוס', וכן הוא בתוס' הרא"ש. אך בכת"י אינו.

[81] בספרים הגיהו אחרת, אך הגהת הספרים לא נראתה בעיני כלל. ולכך הגהתי ע"פ מה שנראה לענ"ד, כפי לשון רש"י, ובהתאם ללשון תוס' הרא"ש.

[82] ע"פ לשון תוס' הרא"ש, ובכת"י חסר.

[83] כך נראה להגיה לשונית, שהלא רוח נקבה היא. ובכת"י השונים כתוב "לבד" בלשון זכר.

[84] כך נראה לענ"ד להגיה בהתאם למבנה לשון המשפט.

[85] הגהות סיני. ובכת"י השונים חסר.

[86] כצ"ל לענ"ד. אך בכל כת"י כתוב "דמזכר" בשיבוש.

[87] הגהתי ללשון זכר כיון שהענין חוזר על בור, ו-"בור" זכר הוא. ועיין בהערה הבא לחיזוק דברי.

[88] כאן הוא לשון נקבה, כיון שחוזר על החוליא שהיא נקבה. ואחרי כן כותב "לתוכו" בלשון זכר, מכיון שחוזר על הבור שהוא זכר. והרי זה סייעתא למה שכתבתי בהערה קודמת.

[89] ע"פ לשון תוס' הרא"ש, וניכר החיסרון. ובכת"י השונים חסר.

[90] כך נראה להגיה לענ"ד בהתאם למבנה הלשון, אע"פ שאינו מוכרח. ובכת"י השונים אינו.

[91] המגיה. אך אפשר גם להגיה "כמו שהיה". ובכת"י השונים כתוב "כמו שהוא".

[92] נראה לענ"ד דכך צ"ל בלשון ארמי, שהרי כך היא לשונו לעיל לגבי פירוש רש"י. ועוד שהלא בקושיא לגבי פירוש ר"ת השתמש רבינו בלשון ארמי, "ופריך". אך בכת"י השונים כתוב כאן "ומתרץ" בלשון עברי.

[93] בהתאם ללשון תוס' הרא"ש. ובכת"י כתוב "אם לא יבא במקום" בשיבוש.

[94] כיוון שלא ידעתי מה שייך זה כאן, ואף אינו בלשון תוס' הרא"ש, לכך הקפתיו. ואולי נשתרבב לכאן בטעות מדיבור המתחיל "ראש האשמורת התיכונה".

[95] ע"פ לשון תוס' הרא"ש, אך בכת"י השונים חסר.

[96] כצ"ל בהתאם ללשון תוס' הרא"ש, איך בכת"י השונים כתוב "לבור גבוה" ולשון מגומגמת היא.

[97] בכת"י כתוב "שתתמלא". אך כיוון שבור לשון זכר הוא ותתמלא לשון נקבה, אינו מתיישב נכון. לכך הגהתיו ללשון זכר.

[98] כך נראה לענ"ד לפי צורת מבנה לשון המשפט.

[99] בכת"י כתוב "איש בעל" אך בדברי הימים כתוב אשבעל ולא איש בעל. וכן בתוס' הרא"ש הגרסא היא "אש בעל".

[100] בכת"י השונים יש רווח מקום חלק לפני מילה זו, וכך הגהתי לענ"ד.

[101] כך נראה לענ"ד לפי מבנה לשון המשפט, אך בכ"י אינו.

[102] בכ"י השונים יש כאן רווח מקום חלק לפני מילה זו. ובהגהות סיני תיקן להוסיף פה "ושמא", והמגיה הגיה באופן אחר אך לא נראה בעיני. ולענ"ד נראה לתקן באופן זה שהגהתי דככה יותר נראה לומר.

[103] בכת"י השונים כתוב כאן "או" בשיבוש.

[104] הגהות המגיה, אך בכ"י אינו.

[105] כך נראה לענ"ד לפי מבנה לשון המשפט, אך בכת"י אינו.

[106] ניכר שחסר כאן, וכנראה בטעות הועבר לסוף המשפט.

[107] בכת"י כתוב כאן "שמו" אך אינו מסתדר לפי לשון המשפט. שהלא בהכרח התכוון לומר לפני כן "שעיקר שם של בן יהונתן" או "שמו של בן יהונתן" ולכך קשה שעוד הפעם יאמר בסוף "מפיבושת שמו". לכך הגהתיו בהתאם ללשון המשפט.

[108] כך נראה נכון לענ"ד, אך בכת"י אינו.

[109] הגהות סיני, אך בכת"י אינו.

[110] הגהות סיני, אך בכת"י כתוב "כרבנן"

[111] ע"פ הגהות המגיה. והגהות סיני הגיה "אלחנן" במקום. אך בכ"י כתוב "יוחנן".

[112] ע"פ לשון תוס' הרא"ש.

[113] כך נראה לענ"ד, שהלא ניכר שדברים אלו הם נתינת טעם לכך שלא פסקנו כר' יוחנן. דאי אפשר לומר שכוונתם לומר שאע"פ שהלכה כר' יוחנן נגד רב פוסקים כרב.

[114] כך נראה לענ"ד, וכן הוא בלשון תוס' הרא"ש. וראיה שכך הוא, כיון שאם נאמר בלא זה, נשמע הדבר כאילו שמשום שר' יוחנן סובר כרב לכן מחייב הוא לסמוך. וזה אינו, שהלא טעם הפטור מתפילת עברית היא סיבה לפטור מסמיכה, ולא סיבה לחייב. וכן עוד שמצינו בלשון התוס' שבדף שהשתמשו במיקום זה בלשון "ומכל מקום מחייב לסמוך".

[115] ע"פ תוספות הרא"ש. אך בכ"י כתוב "וקאמר". אך בכת"י ניו יורק נראה שהמעתיק לא היה בטוח, ונראה כאילו התחיל לכתוב קאמר וסיים בכעין ל' מכיון שהבין שהכוונה לקיימ"ל.

[116] הלשון בכת"י מרגישה חסרה כאן. ואולי חסרות המילים "שהתפללו קודם" או "דצלו קודם".

[117] הגהות המגיה. ובכת"י יש כאן מקום חלק. וכן כתוב מתפללים ק"ש אך הוא לשון לא ברור, לכך תיקן "קורין".

[118] הגהות המגיה. ובכ"י "בשם מיניה" אך אינו מובן.

[119] בכת"י כתוב כאן ר"ת ואמר המגיה שהכוונה לרב תחליפא וכגירסא אחרת בגמ' שם שהיא: "ת"ש דאמר רב תחליפא בר אבדימי מתפלל אדם של מוצאי שבת בשבת וכו'". אך בגירסתנו מופיע "רב יהודה אמר שמואל".

[120] הגהות המגיה. ובכ"י אינו.

[121] תיקון הלשון של תוס' הרא"ש. ובכת"י כתוב "מעל".

[122] ע"פ תוס' הרא"ש. ובכת"י חסר.

[123] נראה מיותר לכך הקפתים בסוגרים עגולות.

[124] בכת"י כתוב "דקרי הכא שרף והכא קרי ליה מלאך" והשוואתי ותיקנתי הלשון בהתאם ללשון תוס' הרא"ש ומהסברא ע"פ לשון המשפט.

[125] העירו פה לתקן "הגדה" ב-ה' במקום. ובתוס' הרא"ש כתוב בלשון "באגדתא של פסח", ואולי זו הגרסא הנכונה גם פה. ולכך לא תיקנתי הלשון, משום שאינו מוכרח כיוון שבלשון ארמי היא נקראת אגדה ב-א'.

[126] הגהות סיני. ובכת"י "שלא".

[127] הגהות סיני. ובכת"י כתוב "שני" בשיבוש.

[128] וכן סוטה לו., כריתות כו.

[129] כן הוא בלא ת' בלשון תוס' הרא"ש.

[130] הגהתי כפי הרגל לשון תוס'

[131] הגהות סיני. ובכת"י "של כולם".

[132] הגהות סיני. ובכ"י "אסירי" בשיבוש.

[133] אינו בכת"י אלא הוסף כאן מלשון תוס' הרא"ש שמקביל ללשון רבינו. ובהגהות המגיה טוען ששמא הושמט בטעות מחמת כפילות הלשון של ייסורין, ייסורין.

[134] בכת"י ניורק יש מקום חלק כאן, והוספתי מילים אלו מסברא לענ"ד. ומכל מקום אינו משנה את עצם משמעות העניין.

[135] כן נראה לענ"ד לתקן ולגרוס "להו". ובכת"י כתוב "לן", ואינו נכון שהלא "לן" המוזכר בגמ' לבני בבל מכוון, ועתה הלא מפרשים אנו לבני א"י. ואולי יש לגרוס "הא לן והא להו" וכמו ד"ה ברש"י אצלנו, או שמא יש להסיר לחלוטין את המילים "הא לן" כפי שהוא בתוס' שבדף ובתוס' הרא"ש. והמילה "בני" נוספה ע"פ לשון תוס' הרא"ש.

[136] ע"פ לשון תוס' הרא"ש וראשונים אחרים בקושיית רבינו אלחנן.

[137] הגהות המגיה ע"פ לשון תוס' הרא"ש וראשונים אחרים בקושיית רבינו אלחנן. וטוען ששמא הושמט בטעות מחמת כפילות הלשון של "נוהג, נוהג".

[138] הגהות המגיה בהתאם ללשון הרשב"א.

[139] כך נראה להגיה במקום, ע"פ לשון תוס' רבינו פרץ ותוס' הרא"ש. ובכת"י כתוב כאן "ברוב" אך לא ברור.

[140] על פי גרסת המשנה שם (הגהות סיני). וכך הגרסא שלנו: עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה, שמשלחין מתוכן את המצורעים וכו' והיא היא.

[141] גם כאן ע"פ גרסת המשנה שם (הגהות סיני). וגרסתנו בעניין זה כך היא: הר הבית מקודש ממנו, שאין זבין וזבות וכו' נכנסים לשם.

[142] גרסת המשנה שלפנינו לעניין זה כך היא: החיל מקודש ממנו שאין גוים וטמא מת נכנסים לשם (הגהות סיני).

[143] כאן יש מקום רווח חלק בכת"י, וכך הגהתי לענ"ד מסברא.

[144] בתוס' על הדף כתוב "דלאדם" בד', ובתוס' הרא"ש כתוב "ולאדם" בו', אך למעשה אפשר לקיימו בלא אלו.

[145] כך נראה לענ"ד להגיה או שיש להחליף את המילה "רק" במילה "אלא" כתוס' שבדף, שלשון המשפט בלא זה אינה ברורה. ומכל מקום גם בתוס' הרא"ש מובא בלשון זו בלא "אלא", ואולי גם שם יש להגיה.

[146] כן נראה נכון לשונית ואינו בכת"י.

[147] הגהה על פי גרסת בעלי התוס' השונים, וניכר שנפלה כאן טעות. ובכת"י כתוב "ביסורין" בשיבוש.

[148] הגהות המגיה ע"פ לשון בעלי התוס' שבדף ובתוס' הרא"ש כאן. וטענתם שכנראה הושמט בטעות מחמת כפילות הלשון של ר' יוחנן, ר' יוחנן.

[149] בכת"י השונים כתוב "הוה" והגהתי ל-"היה" שכך יותר נראה נכון. וכן הוא בלשון תוס' הרא"ש.

[150] ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכת"י אינו.

[151] כן נראה נכון לשונית ואינו בכת"י.

[152] בכת"י כתוב "והא" אבל ברור לשונית שהתכוון ל-והאמר.

[153] הגהות המגיה ע"פ הסברא.

[154] הגהות סיני ע"פ הגמ' שם.

[155] ע"פ תוס' הרא"ש. ובכת"י יש כאן רווח מקום חלק כדי ב' תיבות קצרות.

[156] הגהות המגיה מסברא. ובכת"י כתוב "בפ' שני" אך למעשה הוא בפרק ראשון.

[157] הגהות המגיה ע"פ גרסת הגמ' שלנו. ובכת"י "אליעזר" בטעות.

[158] ע"פ לשון תוס' הרא"ש, ובכת"י אינו.

[159] מו"ק כ., ירושלמי יומא פ"ב ה"ב, מגילה פ"ד ה"י.

[160] ע"פ הרגל לשון תוס', וכן הוא בתוס' הרא"ש.

[161] הגהות המגיה ע"פ גרסת הגמ' שלנו. ובכת"י "אליעזר".

[162] ע"פ לשון תוס' הרא"ש וכן היא גירסתנו.

[163] כנ"ל בהערה הקודמת

[164] בכ"י "עליו" ותיקנתי הלשון ללשון נקבה המתאים ל"תיבה" שאף היא נקיבה. וכן לקמן הוא אומר "כיון שהיא קבועה" בלשון נקבה ביחס לתיבה.

[165] הגהות סיני מסברא. ובכת"י כתוב "יש קורין".

[166] בכת"י כתוב "בה" ותיקנתי הלשון ללשון זכר המתאים ל"ספר" שהוא זכר.

[167] ע"פ תוס' הרא"ש. ובכת"י כתוב "אומר"

[168] כנ"ל בהערה הקודמת. ובכת"י כתוב "למטתו"

[169] ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכת"י כתוב "על מטתו".

[170] אע"פ שאפשר לומר שהיה ר"י עוד חי ולכן מדבר אליו בלשון שמורה על עניין שבהווה, כיון שהוא אומר בהמשך ודוקא כשהיה עומד וכו' בלשון עבר, נראה דצריך להגיה גם פה בלשון עבר ולהוסיף את המילה "היה". שאל"כ היה לו לומר ודוקא כשעומד להתפלל או ודוקא כשהוא עומד להתפלל שמשמע שמדבר בדבר שבהווה. ומ"מ בכת"י אינו.

[171] אצלינו בגמ' מופיע "לאוגיא", וכן הוא בתוס' הרא"ש. ואפשר שהיית לרבינו גירסא שונה במשנה ובגמ'.

[172] הגהות המהגיה ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכת"י כתוב "כיאן" וכן בעוד באופנים בשיבוש.

[173] עיין בהערה הבאה.

[174] הגהות סיני מסברא. וכעין זה כתוב בתוס' ברא"ש.

[175] הגהות המגיה מסברא.

[176] הגהות המגיה מסברא, ובכת"י אינו

[177] בכ"י כתוב "כיון דאפי' בחמש בתלתא למה לי", וניכר ששיבוש הוא. לכן הגהתיו. וכן הגהתי את המילה "חמש" ל-"חמשה" כיון שהוא מדבר באנשים שהם זכרים, וחמש לשון נקבה. ועוד שבכל דבריו הזכיר רבינו לשון "חמשה". וכן הוא בתוס' הרא"ש.

[178] ע"פ לשון תוס' הרא"ש, ובכת"י אינו.

[179] כנ"ל בהערה הקודמת.

[180] כנ"ל בהערה הקודמת.

[181] כתב המגיה שבא לרבות סמיכת זקנים, הכולל בתוכו סמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של ציבור, וסמיכת זקנים כפשוטו, שיהיו הנסמכים נקראים בתואר "רבי".

[182] נראה מדבריו שבא להוכיח מכך שדרשו זאת חז"ל כאן, ולא מחמת שכך מוכח מהכתוב, וכמו שכתב רבינו זאת כמה שורות לפני כן בדיבור זה. וכן הוכיחו התוס' בסוכה באופן זה {יג.} וכן הוא בתוס' הרא"ש שם. אך הגהה זו מסברא היא שאפשר שנכתב בלשון אחר, ומכל מקום בודאי שזוהי כוונת רבינו. ובכת"י כתוב כאן "דמקרב אלוקים".

[183] נראה לא נכון לשונית לענ"ד מצד לשון המשפט.

[184] הגהות המגיה מסברא. ובכת"י השונים כתוב "מפר' קא'" ובעוד אופנים בשיבוש.

[185] ע"פ לשון תוס' הרא"ש וכן הגיה הב"ח על התוס' שבדף, וכתב המגיה שכך נמצא בכת"י של התוס' שבדף כדברי הב"ח. ובכת"י השונים של דברי רבינו כתוב כאן "שברצועותיו" בשיבוש.

[186] ע"פ לשון תוס' הרא"ש, ובכת"י אינו.

[187] עיין בהערה הקודמת.

[188] ניכר החיסרון, וכן הוא בתוס' הרא"ש, ובכת"י אינו.

[189] הגהות אחרים ע"פ לשון הגמ', וכן הוא בתוס' הרא"ש. ובכ"י כתוב "הכשירו" בטעות.

[190] ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכ"י כתוב "וה"א" בשיבוש.

[191] בכת"י יש כאן מקום חלק. וכך נראה להגיה ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ואולי אפשר להגיה באופן אחר ולכתוב "שמע מינה" כמו שאמר רבינו לקמן.

[192] השלמת לשון הקושיא ע"פ לשון הגמ' שם, ובכת"י אינו.

[193] כך נראה להגיה, ובכת"י אינו.

[194] וע"פ כת"י אחר כתוב "לדחות". ואפשר לקיים שניהם.

[195] הגהת המגיה מסברא, ובכת"י יש כאן מקום חלק.

[196] הגהת המגיה בתור הגהה אפשרית והיא ישרה בעיני, ומכל מקום זוהי כוונת רבינו בוודאות. ובכת"י כתוב "כל שרואה".

[197] הגהות אחרים מסברא. ובכ"י אינו.

[198] המגיה. ובכ"י השונים כתוב "להשתכר".

[199] ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכ"י חסר כל זה, ובמקום הוכנס כאן בטעות ד"ה שלעיל בדף ג' עמ' א' "למאן דגריס בבית אפל" ואח"כ ממשיך לתוס' שלנו במילים "העושה המצוה וכו' כלשון התוס' שפה, ולכך הגהתי בהתאם.

[200] כך הגרסא בכל כת"י, אבל הלשון נשמעת לא ישרה. ואפשר שהיה כתוב "ואם היו האחרים מדברים" בהיפוך. וכן אפשר שהיה כתוב "ואם היו מדברים בדברים אחרים" והושמט בטעות המילה "בדברים" מחמת הדומות "מדברים, בדברים" שנראה ככפילות לשון.

[201] כן הוא בלשון תוס' הרא"ש. ובכ"י "טמא"

[202] כן נראה לענ"ד להגיה, שהלא רבינו מביא פירוש זה של רש"י מיד, ולא מסתבר שיאמר זאת פעמיים שלא לצורך. וכנראה שהתווסף כאן מלשון הרא"ש ששונה מלשון רבינו.

[203] ובכת"י ניורק כתוב "לשון עצם אדם". ובכ"י אוקספורד כתוב "לשון עצם בלשון ארמי". וחיברתים ללשון אחת מכיוון שכעין זה היא לשון רש"י על החומש לפנינו. וז"ל "טמא לנפש, דמסאב לטמי נפשא דאנשא. אומר אני שהוא לשון עצמות אדם בלשון ארמי".

[204] בכת"י כתוב כאן "כשתי" ב-כ' הדימיון, אך אין בה צורך שכבר אמר בלשונו לפני מילה זו: "שלא היה דומה". ולכך הגהתי בהתאם, וכן היא הלשון לקמן בדיבור זה.

[205] ע"פ לשון תוס' הרא"ש וכן לשון הגמ' שלפנינו. ובכת"י השונים כתוב "לעמוד".

[206] כן נראה לענ"ד לתקן כאן או כל כעין זה שמדמה הלשונות, דכך אתי שפיר. וכעין זה הוא בתוס' הרא"ש. ובכת"י כתוב "אחורי בהכ"נ ואחורי המשכן משמע" והלשון מגומגם.

[207] כן נראה לענ"ד שיש להגיה או כל כעין לשון זו, וכעין זה נמצא בתוס' הרא"ש, אך בכת"י השונים של רבינו אינו. ואפשר שמחמת הדומות שנראות ככפילות לשון "משמע, משמע" הושמטה הלשון חלקית, ואחרי כן הוגה ע"י המעתיקים בהתאם ללשון החדשה שקיבל.

[208] כך נראה לענ"ד להגיה. וכן הוא בתוס' חכמי אנגליה ובתוס' הרא"ש.

[209] בערוך שלפנינו מופיע "בדובר", ואולי יש צורך להגיה פה.

[210] כותב שם הערוך שבלשון ערבי אומרים "מוסתדבר" שפירושו לאחורנית. וזה חיזוק לכך שגירסתו היית בדובר ולא בדבד כגרסא זו שלפנינו כאן. ולא שאני מפקפק בדברי רבינו חלילה, אלא רצוני לומר שיש לתקן דבריו כי כפי הנראה נפלה טעות בכת"י השונים של רבינו.

[211] נראה לענ"ד שיש לגרוס בלא ה-כ', ולכך הקפתיה.

[212] כך נראה לענ"ד נכון מבחינה לשונית, אך אינו בכ"י.

[213] בתוס' על דף בפסחים קז. כותבים תוספות לשון שאלה זו ב"ד", "דאי" כמו שהגהתי כאן. אך בכת"י השונים של רבינו מופיעה שאלה זו ב-וא"ו, "ואי" ואינו נראה לשונית.

[214] ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ובכ"י כתוב "לו".

[215] הגהות אחרים מסברא. ובכ"י כתוב "או".

[216] כך נראה לענ"ד לתקן ללשון נקבה, כיוון שמדבר על התפילה שהיא נקבה. ובכ"י כתוב "סמוך" בלשון זכר.

[217] כך נראה לענ"ד נכון לתקן מבחינה לשונית.

[218] בכת"י השונים כתוב כאן "שהנחתי לך" ותיקנתי זאת על פי לשון הפסוק, שהלא התוס' כאן מפרש והולך על פי סדר לשון הפסוק. וגם לשון "שהנחתי לך" אינו מסתדר מצד העניין.

[219] בכת"י השונים כתוב "אניח אותך בא"י", ועיין בהערה הבאה.

[220] דהיינו שאניח לך מכל אויבך בא"י. והמגיה כותב שאפשר שצריך לגרוס "אניח אותך מאויבך", שהיה כתוב אוי' בלשון מקוצרת וטעו המעתיקים וכתבו "בא"י".

[221] המגיה. ובכת"י השונים אינו.

[222] היינו רבינו תם.

[223] המגיה כתב להגיה "כ"ד" דכך מדויק על פי החשבון שיכתוב רבינו מיד. ובכת"י השונים כתוב "כ"ח". ואין נכון על פי החשבון הנ"ל. ואני עצמי הגדלתי לעשות והמרתי את האותיות למספרים.

[224] המגיה. ובכת"י כתוב ב-ו'.

[225] אינו בתוספתא שלפנינו, אך הגר"א הגיה את לשון התוספתא הזו בירושלמי שהזכירו, והוסיף התיבות הללו {המגיה}.

[226] הכוונה שהיית לפני רבינו יצחק הזקן גרסא בירושלמי שכתוב בה גם את גרסת הגמ' הבבלית לשיעור רגע, וגם את הגרסא שהגיה רבינו יעקב ע"פ התוספתא.

[227] כך נראה לענ"ד להגיה, וכעין זה נמצא בתוס' רבינו אלחנן {ע"ז ד.}.

[228] המגיה. ובכת"י השונים כתוב "אליעזר" בטעות.

[229] כך נראה לענ"ד לפי הלשון, וכן הוא מיד. ובכת"י כתוב "וזהו".

[230] נראה מיותר לענ"ד.

[231] המגיה. ובכת"י כתוב "שמתקבל".

[232] כך נראה לענ"ד מלשון תוס', וכך נראה נכון יותר. אך בכת"י אינו.

[233] המגיה. ובכת"י כתוב "אחריך" ושיער המגיה שהיה כתוב אחרי"ך שהוא קיצור של אחרי כן.

[234] וטעם הדבר כמו שכתב רבינו אלחנן, דשמא ימשך בתפילתו ויגיע לשעה שלישית.

[235] נראה שנשתרבב מהדיבור הבא ולכך הקפתיו.

[236] כן נראה להוסיף שהלשון קטועה בלא זה.

[237] רבינו נסים גאון.

[238] כך היית הגרסא בחלק מכת"י, ובחלק מהם כתוב כאן "כלל". ורוצה המגיה לומר, שהוא שיבוש של כלומר, וכן בלשון תוס' הרא"ש גורס כלומר. ואני נקטתי אחד מהם.

[239] נראה מיותר. וכן ליתא בתוספות הרא"ש.

[240] כך הוא בתוס' הרא"ש. ובכת"י כתוב "שהיה".

[241] בתוס' הרא"ש גרסינן "על כך", ונראה לומר שכך היית הגרסא גם פה.

[242] בגרסאות הכת"י יש שיבוש, שכתוב כאן בת או בח ועוד כעין שיבושים אלו. והנכון שכפי הנראה היה כתוב ר' יוחנן או קיצור של ר' יחונן ומרוב העתקות נשתבש.

[243] כצ"ל. ובכת"י השונים כתוב כאן "באו ד'" בשיבוש, והכוונה ל-"בא' וד'". וכן מוגה באחד מכת"י בגיליון בצד.

[244] כך נראה להגיה ע"פ הרגל לשון התוס'.

[245] כאן כתוב בכת"י "דפריך" והגיהו לומר "דפריש" שהלא אינו קושיא אלא הסבר ופירוש.

[246] כך הגיהו, וכן הוא הלשון בהמשך דבריו, וכך גם נראה מלשון תוס' הרא"ש.

[247] כך הגיהו. וכן הוא בתוס' הרא"ש.

[248] כך נראה להגיה לענ"ד ע"פ סדר לשון המשפט.

[249] בגרסת הספרים כתוב כאן "ה"ר יוסף". אך נראה שהוא טעות סופר, שכן בתוס' שבדף מתלמוד כת"י שונצינו-פיזארו כתוב {וכן מובא בהגהות הב"ח): "פירש בקונטרס", וכך נמצא בפירוש רש"י שלפנינו. ובתוס' חכמי אנגליה כתוב "דלא כפירוש ה"ר יוסי" ולא יוסף וכפי הנראה מאותו שיבוש. ונראה לומר, שהיה כתוב במקור "דלא כפירוש הרש"י", ומאוחר יותר נשתבש לר"י בכת"י מריבוי העתקות, והמגיהים פירשוהו להרב רבינו יוסף או יוסי.

[250] בכת"י כתוב כאן בלא יו"ד.

[251] בכת"י ניו יורק כתוב כאן "הל"ל לאתויי", ובכתיב יד אוקספורד כתוב "הוי ליה למימר לאתויי". אלא שלפי לשון המשפט ניכר שהמילה "למימר" מיותרת, וכפי הנראה השתרבבה לכאן בטעות, ולכך הקפתיה בסוגריים עגולות. ואפשר שבאמת הגרסא היית "הל"ל", ופירושה "הוה ליה לאתויי", ובטעות נכתבה המילה "לאתויי" פעמיים.

[252] בגרסת הספרים כתוב כאן "אסיר" אך נראה להגיה ל"אסור" שכך נראה יותר. וכן באור זרוע {חלק א', הלכות ק"ש, סימן י"א} הביא את דברי רבינו שבדיבור זה, ובדבריו גרס "אסור".

[253] דיבור זה מובא בעמ' ב' אחר הד"ה "שנים מקרא", אך אין זה מקומו, לכך הבאתיו למקומו הראוי לו. וכן בתוס' הרא"ש נמצא דיבור זה בעמ' א'.

[254] בבית יוסף באו"ח סימן רפ"ה הובא, שמקור הדברים במכילתא פרשת בא אל פרעה, אך אינו נמצא לפנינו. ולשון מדרש זה כיום מובא בספר חופת אליהו הנביא שער השישה, וכן בספר הליקוטים (גרינהוט) חלק ג', דף ל"ג (פרק השלושה).

[255] בגרסת הספרים מובא "ג'", אך בגרסת המדרש כתוב "ז'" וכן נכון יותר לפי המשך דבריו.

[256] כך נראה להגיה מסברא, שהלא "אל תאכלו לחם וכו'" הוא האחרון מתוך השלושה של יראת שמים.

[257] דיבור זה מובא בעמ' ב' אחר הד"ה "עטרות ודיבון", אך אין זה מקומו. ולכך הבאתיו למקומו הראוי לו.

[258] כך הוא בכת"י, אך נראה מיותר לפי לשון המשפט, ולכך הקפתי בסוגרים עגולות.

[259] יש כת"י שכתוב בהם "צריך לפרש" ובספר ברכה משולשת פתח אותו בתור "צריך להשמיענו". אך בכת"י שממנו נכתב תוס' רבינו יהודה החסיד בברכה משולשת כתוב "צ"ל". וכן אפשר גם לפותחו בתור "צריך לומר". וכיוון שאין ברור, לכך השארתיו כמות שהוא בראשי תיבות.

[260] ע"פ תוס' הרא"ש. וכך ניכרת ההשמטה מלשון רבינו שאומר מיד אחרי כן, ומ"מ אנו מחמירין וכו' במקום שאין תרגום וכו', ואם היו חוזרים דבריו על עטרות ודיבון, הלא יש לו תרגום.

[261] בכת"י השונים כתוב כאן "הני פרשיות" אבל כפי הנראה נשתבש מריבוי העתקות, והגהתיו ע"פ לשון תוס' הרא"ש.

[262] כן נראה יותר נכון לשונית. ובכת"י השונים אינו.

[263] בכת"י השונים כתוב בהיפוך: "מ"מ קאמר בסמוך ר' עקיבא", והגהתי הלשון לפי הנראה מצד מה שמורגל בלשון התוספות. וכן משמע קצת שכך הרגל לשונו של רבינו לומר את שם האומר קודם שיאמר "בסמוך", כמו שמצינו בדף כ' בד"ה א"ר אבינא וכו', שכתב שם באמצע הדיבור "ואע"ג דר' יהודה פליג עליה בסמוך". וכן מבחינה לשונית נראה יותר כמו שהגהתי.

[264] בהתאם ללשון תוס' הרא"ש. ובכת"י השונים אינו.

[265] בכת"י השונים משפט זה כתוב בהיפך. מתחילה "מאי אולמיה וכו'" ואח"כ "דהכא חדא וכו'" ולא נראה לי לשונית נכון. לכך הגהתיו.

[266] וכן קידושין נד:

[267] נראה מיותר לפי לשון הדיון.

[268] גם כן נראה מיותר, דמשפט זה הוא המשך המשפט הקודם.

[269] כן נראה להגיה, אך בכת"י אינו.

[270] כן בלשון תוס' הרא"ש, וכן היא גרסת הגמרות שלנו. אך בכת"י השונים אינו.

[271] כך נראה להוסיף מסברא לתיקון הלשון.

[272] כך נראה מסברא להוסיף כפי הרגל לשונם של בעלי התוס'.

[273] כך נראה מסברא להוסיף כפי הרגל לשונם של בעלי התוס'.

[274] המגיה היה קשה לו, שהלא הטעם שהוא בעל כרחם דמצרים הוא משום שלא רצו המצרים להשאילם, כמו שהגמ' אומרת "ונות בית תחלק שלל". ולכך הגיה כאן מסברא שצ"ל כאן שני דיבורים: "בעל כרחן דמצרים. לפי שלא רצו להשאילם. בעל כרחן דישראל. לפי שלא היו ישראל רוצים לשאת" (תיקן "לשאת" במקום "לצאת" כדעת הגמ' שאומרת "משום משוי"), והשאיר בצ"ע. אך לענ"ד אין זה מוכרח, מכיוון שדברי רבינו כפי שהם נכונים. שבעל כרחם דמצרים לדעת רבינו אפשר שלא היה משום שלא רצו להשאילם, ונכפו מאת ה' להשאילם סתם. אלא משום שלא רצו ישראל לצאת בלא שישאילו להם, משום כך הוכרחו להשאילם, שאחר מכת בכורות היו המצרים בהולים להוציא ישראל ממצרים. ואולי זה מה שנתכוון רבינו להעירנו בזה, שלא תחשוב הטעם כפי שהבין המגיה, אלא כפי שאמרתי.

[275] כך נראה מסברא ע"פ הרגל לשונם של תוס'. אך בכת"י ירושלים כתוב "נהיר".

[276] כן הוא נקרא אצלנו, שהפרק מתחיל ב-"היה נוטל".

[277] כך הוא בתוס' הרא"ש ובתוס' שעל הדף. אך בכת"י השונים כתוב כאן "מה".

[278] כן הוא גם בתוס' הרא"ש. אך בתוס' שעל הדף כתוב כאן במקום "טפי".

[279] ניכר שמיותר הוא, ולכך הקפתיו. ויש כת"י שגורסים כאן "ליה" במקום ועיין מיותר.

[280] כך היא בגרסת תוס' הרא"ש. אך בגרסת הירושלמי שבידינו כתוב "כי" ויותר נראה.

[281] כך איתא בחלק מכת"י עם צירי תחת הה"א, ופירושו "כההוא" או "כהזה". אך בגרסת תוס' הרא"ש מובא בלשון "כההוא".

[282] אינו בתוס' הרא"ש. ונראה מיותר לפי עינינו לכך הקפתיו בסוגרים עגולות.

[283] כן צ"ל. אך בכת"י כתוב בהיפך "אותה לקרות" בשיבוש.

[284] הוגה ללשון נקבה שק"ש משמש בלשון נקבה. וכן רבינו בדיבור זה משתמש כמה פעמים בלשון נקבה ביחס ק"ש.

[285] עיין הערה קודמת.

[286] כן נראה לענ"ד להוסיף, מכיוון שמ-"לפני ירח" מוכיח על זמן דמדומי חמה, ולא מייראוך. וכן בלשון תוס' הרא"ש הביא את "ולפני ירח דור דורים" בתור ראיה לעניין זה. ובכת"י ירושלים כתוב אחרי יראוך עם שמש, "וגו'". וכפי הנראה שהפסוק קוצר, ומחמת כך בכת"י אחרים טעו שאין סוף הפסוק נצרך, והושמט "וגו'" לחלוטין.

[287] אפשר שצריך להוסיף את האות ד' בתחילת מילה לפי לשון המשפט.

[288] הוגה ללשון נקבה שק"ש משמש בלשון נקבה. וכן הוא בלשון רבינו בדיבור זה כמה פעמים.

[289] אפשר שצריך להוסיף ד' בתחילת המילה לפי לשון לשון המשפט.

[290] ע"פ לשון תוס' הרא"ש. ומפרש הרא"ש שם שהוא כריב"ל שפסק שהלכה כר' שמעון משום ר' עקיבא שזמן ק"ש מהנץ והלאה עד ג' שעות ולא קודם הנץ, וכמו שמשמע מהמשנה ביומא.

[291] ע"פ לשון תוס' הרא"ש, וכך נראה נכון כאן.

[292] ונראה לומר שהכוונה בזה, שאם היית הכוונה בגומרין, לקוראין סתם, היה לו לומר "קוראין". א"כ מדוע נקט התנא לשון "גומרין"?. לכך אין פירושו של ר"ח מתיישב לשיטת רבינו. אלא משמע כמו שיפרש רבינו מיד.

[293] כן נראה לענ"ד להקיף, מכיוון שלא בא לשלול, אלא בא הוא לפרש פירוש אחר בכוונת "גומרין". דהיינו שבא לפרש שגומרין אינו קוראין סתם כפי' ר"ח, אלא גומרין היינו משלימין קריאתה עם הנץ החמה שהיא עונתה למצווה מן המובחר. ולכך הוספתי את האות ש' במילה שאחר כך.

[294] כך נראה להגיה לענ"ד מסברא או כל כעין זה. וכן כתבו התוס' שבדף ביומא {לז:} וז"ל: ועוד דלשון גומרין משמע שמתחילין לקרות קודם הנץ ומכוונין כך שגומרין אותה בתחלת הנץ, כדי שיתפללו בתחלת הנץ.

[295] ויש שהקשו שהלא רבינו בעצמו מודה בדף י"ד שגומרין אף הוא פירושו קוראין, א"כ משמע שפירש כפירוש הר"ח. אך למעשה אינו קושיא כלל, וזאת מחמת שבלשון העברי יכולים להיות שני מילים שמשמעותם קרובה אחת לשניה, אך לעולם לא יהיו שני מילים עם משמעות זהה. ולכך אע"פ שגומר מתפרש אף כקורא, עדיין אין משמעותו קורא כפשוטו, אלא פירושו "קורא ומשלים". ורצונו לומר בעניין זה, שגומרין היינו קוראין ומשלימין בעונתה, וכמו שביאר רבינו בפרק ב' בדף יד עמ' א' לגבי ההלל, שלשון גומרין מתפרש גם כקוראין, אלא שגומרין מדבר על קריאת ההלל כשמשלימים כולה, וקוראין כשקוראים אותה בדילוג. לכן גם כאן לשון גומרין, מתפרש כקוראין ומשלימין קריאתה בעונתה.

[296] ברש"י אצלנו: "תרתי פרשתא היא", וכך נראה מלשון תוס' הרא"ש שראה כעין זה בלשון רש"י. והוא ראיה גדולה יותר לגרסת רבינו, כי רוב דבריו של הרא"ש מושתתין על דברי רבינו כנראה לעין.

[297] כך נראה לענ"ד להגיה או כל כעין זה, ועיין בהערה הבאה.

[298] בתוס' הרא"ש מובא במגילה שם בלשון "דלמנצח על מות לבן ולמה ה' תעמוד ברחוק שתי פרשיות הם", וכעין זה בתוס' שבדף שם, וזוהי כוונת רבינו.

[299] ע"פ דברי רש"י וכן ע"פ דברי התוס' במגילה שם, ניכר שמזמור למנצח עלמות לבן ומזמור למה ה' תעמוד ברחוק, היו מופיעים בספריהם כמזמור אחד. ולכך נתקשה רש"י שהלא שמונה פרשיות הן עד המזמור שבו הפסוק שבור זרוע רשע. והוצרכו רש"י לשיטתו ותוס' לשיטתם לתרץ להיכן נעלם מזמור אחד. אך אפשר שטעות סופר יש ברש"י, ובאמת שאלתו היית וא"ת עשירית היא, ותירץ אשרי האיש ולמה רגשו גוים חדא פרשתא הוא, ובכך אתיא שפיר.

[300] זוהי גרסת הדפוס הישן של ספר ברכה משולשת, שנכתב ע"פ כת"י שהיה בירושלים אז. וסימנתיו בסוגרים מרובעות מפאת שלא ראיתי כת"י שעליו מסתמך.

[301] רצונו לומר שכאשר כתוב חַטָאִים עם פתח תחת החי"ת משמעותו גם חוטאים כמו "והייתי אני ובני ושלמה חַטָאִים" {מלכים א'. א', כ"א} וכן "פחדו בציון חַטָאִים" {ישעיה. ל"ג, י"ד} ועוד. אך אם החי"ת הינה מנוקדת בחטף פתח, משמעותה היא מלשון חטא בלבד, כמו "כי מרפא יניח חֲטָאִים גדולים" {קהלת. י', ד'}.

[302] ע"פ לשון תוס' הרא"ש, אך בכת"י אינו.

[303] דהיינו כוונתו בזה ע"פ הגמ' בפסחים ו: שמגביל שם רב פפא את הכלל שאין מוקדם ומאוחר לשני עניינים. אבל בעניין אחד מה שמוקדם מוקדם ומה שמאוחר מאוחר.

[304] וכן בלשון כמעט זהה בדברי הימים א'. י"ד, ח'.

[305] כך הוא כתוב בשמואל ובפסוק המקביל בדברי הימים.

[306] אולי רצונו לומר בזה, הטעם מדוע נסמך מעשה דאבשלום שרדף את דוד ללמה רגשו גוים, אך לא נסמך מעשה שאול. והיינו שמפני שבשני העניינים הראשונים היה מלך כשרדפוהו, שייכים הם אחד אצל השני, מה שאין כן בימי שאול. ושאלת הצדוקי היית כפשוטה מפני חשב שמדובר בימי פלשתים שקדם למעשה שאול ולא ידע שאין מוקדם ומאוחר. וענהו ר' אבהו דלשיטתך שיש מוקדם ומאוחר, עדיין לא קשה. דאין הכתוב הראשון מדבר בפלשתים אלא בגוג ומגוג, ובשביל הסמיכות נכתב מעשה דאבשלום בסמוך ולא מפני סדר הדברים. וא"כ נמצא דאין ספר תהילים הקפיד כלל על סדר הזמנים ואין מקום לשאלתך.

[307] בכת"י ירושלים ישנה הגהה בגיליון וז"ל לא ידענא מאי ספקא. דאי משום תפלה, הא אמרינן לקמן (דיש) [בפרק] תפלת השחר טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים, ודוקא בשוגג או באונס, אבל במזיד לא. ונראה דה"ה לק"ש. כ"מ.

[308] כן היא רגילות לשון בעלי התוס' לאומרו ב-ו'.

[309] ע"פ לשון תוס' הרא"ש, ובכת"י אינו. וכן הקפתי ה-ד' שבראש המילה שאחרי, ע"פ סדר הלשון.

[310] ע"פ גרסת ספר ברכה משולשלת וכן הוא בלשון תוס' הרא"ש, וכן נראה. אך אינו בכת"י השונים.

[311] כך הוא ברוב כת"י. אך בכת"י אחד ובספר ברכה משולשת הגרסא כאן היא: "כלומר כנגד המינים שהם משחיתים את זקנם. ורש"י ז"ל פירש בענין אחר".

[312] ע"פ לשון תוס' הרא"ש, וכן נראה נכון. אך אינו בכת"י השונים.

[313] נראה מיותר לפי לשון המשפט ולכן הקפתיו.

[314] נראה להגיה כך ללשון עבר, כיון שלגרוס בלשון הווה אינו מרגיש נכון לפי העניין ולשון המשפט.

[315] כך נראה לענ"ד מסברא לפי לשון המשפט, אך אפשר שהגרסא המקורית השתמשה בלשון אחר.

[316] בכת"י אחד כתוב "אפילו הכי" ובכת"י אחר "אפילו בכי" ובעיני היה נכון לקיים שניהם. דרצונו לומר דאפילו הכי [אפי' שאינו יוצא ידי חובה], בכי האי גוונא [באופן הזה שעובר על דברי ב"ה] נמי חייב מיתה [גם חייב מיתה]. ורצונו לומר שאפי' שכשעשה כדברי בית שמאי לא יוצא ידי חובה וכאילו לא עשה כלום, אעפ"כ כיוון שנהג שלא כהלכה נגד בית הלל, גם חייב מיתה בנוסף לכך שלא יצא ידי חובה. ומכאן שסובר רב נחמן כרב יוסף והמשנה בסוכה ומוסיף על דבריו, ולא שסובר שיצא ידי חובה בדיעבד כברייתא דרב יחזקאל, ואעפ"כ חייב מיתה. וכן מצינו בדברי רב יוסף לפני כן שנקט לשון "אפילו הכי" וכאן אין מסתדר לשון אפי' הכי בלבד. ועוד שאם היה רוצה לומר בכי האי גוונא חייב מיתה, לא היה צריך לומר מילת "אפילו", אלא יאמר ורב נחמן בר יצחק אמר בכי האי גוונא נמי חייב מיתה ומובן לנו. א"כ מדוע כתב מילת "אפילו", לכן בהכרח נראה בעיני כמו שגרסתי ופירשתי. לכך קיימתי שני הגרסאות, וכפי הנראה מחמת שנראה ככפילות לשון "הכי בכי" השמיטו המעתיקים אחד מהם.

[317] "אור יום הנף" הוא פיוט מסוג הפיוטים הנקראים "ביכור" שהם חלק שניתוסף מאוחר יותר על פיוטי "המערבית" שנתקנו עבור ברכות ק"ש שעל ערבית במועדים. וביכור ספציפי זה נאמר כחלק ממערבית של יום טוב שני של פסח בגלויות בתוך ברכת השכיבנו.

[318] כך נראה לענ"ד נכון לגרוס ע"פ צורת לשון המשפט המורגלת. ועוד שבכתיב יד אוקספורד מובא בלשון זו: "דמילתא לחודא היא". ואע"פ שגרסא זו אין נראית לי, עכ"פ אפשר ללמוד משם שצריך לגרוס את המילה "היא" בדברינו גם כן. וכן הוא בלשון האור זרוע {הלכות ק"ש סעיף י"ט}.

[319] כך היא הגרסא בלשון תוס' הרא"ש, וכן גרסת התוספתא בירושלמי שלפנינו {פ"א, ה"ה} וכן בתוספתא כת"י ווינה. ומ"מ בגרסת כת"י השונים של רבינו, הגרסא היא "וברכת המזון" אך אין נראה נכון, שהלא ברכת המזון ארוכה היא. ובתוספתא שלפנינו הגרסא היא "ברכת הזמן" שהיא ברכת שהחיינו, אך אפשר שנשתבש מזימון לזמן מריבוי העתקות.

[320] הוא פיוט שנאמר בברכת המזון לשבת נישואין. ונאמר בתוך ברכת הזן, אחר המילים כי הוא זן ומפרנס לכל, ובסיום הפיוט ממשיך "ונאמר פותח את ידיך וכו' בא"י הזן את הכל", וממשיך את ברכת המזון כרגיל {עיין בנוסח, במחזור ויטרי הוצאת נירנבערג דף 602 סימן תצ"ז}.

[321] דהיינו שפירש פירוש אחר על אחת ארוכה וכו' ביחס למה שפירש לעיל.

[322] כן נראה נכון לגרוס דהלא אף על הארוכה חוזר ולא רק על הקצרה.

[323] כך נראה נכון לפי לשון המשפט, ובכת"י השונים אינו.

[324] רב האיי גאון. וכך צריך לגרוס דכך כתב רבינו לקמן {דף לד.}. ועוד שרבינו אומר מיד שבה"ג בעצמו סובר בהיפך, וא"כ שיטתו שאין אומרים שום תחינה בשלש ראשונות ואחרונות ואפי' היא צרכי ציבור (המגיה). ועוד שמצינו בדברי רבינו שכשנוקט את דברי בעל ספר הלכות גדולות, נוקטו בלשון בה"ג ולא ה"ג. אך בטור סימן קי"ב כתב שבעל הלכות גדולות אכן סובר כדברי ר"ת. ואפשר שבכתיב יד הקדום של הטור היה כתוב רה"ג, והמעתיקים טעו והעתיקו בה"ג, ומכח כך נשתבש העניין.

[325] נראה לענ"ד מיותר לפי לשון המשפט.

[326] בשבלי הלקט ובמחזור ויטרי מובא כאן אחרת, במקום "ואי עבד עבד", כתוב "דוק ותשכח". {שבלי הלקט מהודרת מירסקי דפים 214-216. ובמחזור ויטרי מהדורת גולדשמידט עמ' תש"ל.

[327] קרובות או "קרובץ" למנהג ההגיה האשכנזית, הינם מערכות פיוטים שנתקנו ע"י פייטני ארץ ישראל עבור חזרת הש"ץ. ישנם מספר סוגים של קרובות, והקרובה שמזכיר רבינו היא פיוט קרובה שנקראת "קדושתא" שמיועדת לשבתות וימים טובים, הנאמרת בשלשת הברכות הראשונות ונפסקת בסיומם. הקרובה הזו מחליפה את נוסח שלושת הברכות הראשונות, מלבד נוסח הפתיחה והחתימה שלהן.

[328] כך היא הגרסא בפיסקתא אצלנו, וכן הוא בשבלי הלקט הנ"ל, וע"פ זה הגהתי כאן שכך נראה נכון.

[329] בפיסקתא זו יש בה הרבה גרסאות בכל מיני ספרים וכת"י שונים {עיין בפסיקתא דרב כהנא בהוצאות שלפנינו, וכן באור זרוע שהזכרנו}.

[330] פיוט קרובה המתחיל במילים "ארחץ בניקיון כפות" הנאמר אחר "מלך עוזר ומושיע ומגן", קודם החתימה.

[331] כך הוא בספר ברכה משולשת, וכן נראה.

[332] בספרים אחרים שמובאים דברי רבינו אלה, הגרסא במשפט הזה היא, "קרובה כעין קלירית" {מחזור ויטרי דף 363}. ומכל מקום נקראת קרובה זו קדושתא ולכך אין צורך לתקן את דברי רבינו.

[333] פיוט זה הוא קדושתא לשחרית של שמיני עצרת, מיוחס לר' אלעזר קליר. {עיין בנוסח בספר גנזי שירה ופיוט (מארכוס) דף 32}.

[334] כן היא גרסת רבינו בכת"י השונים וכן היא בגרסת המחזור ויטרי {שם}. אך יותר נראה נכון לגרוס כגרסת השבלי הלקט {מהדורת מירסקי, סימן כ"ח דף 214}, שגורס "ליום טוב ראשון של שמיני עצרת".

[335] ע"פ גרסת שבלי הלקט {שם}, וכן נראה.

[336] הוא פיוט קדושתא ליום שני של שמחת תורה. ומיוחס אף הוא לר' אלעזר קליר, אלא שלדעת רבינו תם פה, זוהי טעות.

[337] כך כותב הערוך ערך קלר: בויקרא רבה בראש אחרי מות ובפסקא דאחרי מות ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו, וכי קילורית עלת עמהן לסיני. פירוש שמענו, שיש מקום שקורין לעוגה קליר, על כן נקרא ר' אלעזר הקליר שאכל עוגה שהיה כתוב בה קמיעא ונתפקח. ובמחזור ויטרי {שם} כותב: ושמא על שם אכילתו נקרא בירבי קליר, ובאותה שעה פייט קרובות הללו. בשעה שהיה משתכר (ו)היה קונה עוגות משכרו, ושוב נעשה תלמיד חכם. וניכר חוסר סדר בדבריו של המחזור ויטרי, ופשוט שטעות סופר נפלה שם.

[338] ע"פ גרסת המחזור ויטרי {שם} ושבלי הלקט {שם}, וכן נראה נכון.

[339] כך נראה בעיני להגיה דברי רבינו, אך הגרסא המקורית היא: ושמא על שם אכילתו נקרא קלירי‏. ובההיא שעתא תיקן קרובות הללו ושוב נעשה תלמיד חכם, כדאיתא התם בפסיקתא, וכן איתא במחזור ויטרי ובשבלי הלקט בתוספת המשפט "שבשעה שהיה משתכר היה קונה עוגות משכרו". אך קשה לי על סדר הדברים. שכיון שכותב, ושמא על שם אכילתו נקרא קלירי, צריך מיד לבוא ולומר מדוע, דהיינו משום שהיה קונה עוגות משכרו. ומדוע א"כ כתב באמצע: "שבאותה שעה תיקן קרובות" שאינו קשור לענין המדובר. ועוד שאחר כן אומר: ואחר כך נעשה תלמיד חכם, והיותר נכון היה לומר מיד אחר כן: ובאותה שעה תיקן קרובות, שהיותר מסתבר שתיקנם בעודו תלמיד חכם ולא קודם לכן. מאלו הדברים נראה היה שנפל שיבוש בספרים כולם, וכן ניכר מעצם לשון המשפט.

[340] כך הגרסא הנכונה של הפיוט וכן הוא באור זרוע {שם}. ובכת"י השונים כתוב בטעות "עצמה".

[341] פיוט זה הוא חלק מפיוט קדושתא לשבת "החודש הזה לכם". וחלק זה שבו נאמר הנוסח: מועד מזמין לנדגלים וכו' נאמר בין ברכת מחיה המתים לבין הקדושה. {עיין בנוסח הפיוט בספר להודות ולהלל, בין דפים ש"כ - שמ"ה. וחלק הנוסח המוזכר כאן נמצא בדף של"ג}.

[342] בכל כת"י כתוב "מפ'" בלבד. וכתב המגיה שזה קיצור של "מפריז", ושהוא רבינו אליהו הצרפתי תלמידו של רבינו תם. וע"פ זה הגהתי.

[343] בפסוק שם כתוב "ה' "אלוקי" צבאות שמו". אך בגרסאת התוס' וכן בגרסתנו שם בגמ' לא הובא. וכנראה נאמר כך בתור קיצור לשון.

[344] כך היית גרסת רבינו בגמ' כגרסת כמה כת"י של הגמ', וכן היית גרסת הגאונים (אוצה"ג) בה"ג {א', ע"ג} רי"ף, רא"ש בתוספותיו ובפסקיו ועוד. ובספר ברכה משולשת ישנה הגהה לפני דיבור זה שאומרת שכן היא גרסת בה"ג ר"ח, רי"ף והרמב"ם ז"ל. ואע"פ שלא מצאנו שר"ח והרמב"ם גרסו כך, אעפ"כ כיוון שפסקו שצריך לומר אהבת עולם, אפשר שמשם הסיקה הגהה שגרסו כך (המגיה). ומכל מקום בגמ' שלנו הגרסא היא בהיפך.

[345] כך נראה להגיה, שהלא עתה אינו בא לתת טעם לספק אלא לפרט מהו הספק.

[346] כך הגיהו בכמה כת"י בגליון בצד תחת ספרים אחרים (ס"א), ונראה נכון.

[347] כנ"ל בהערה הקודמת.

[348] בכת"י ירושלים מסומנים אלו המילים בסימני מחיקה. אך בשאר כת"י ישנם בלא סימני מחיקה.

[349] גורסים "ברכת" בלא וא"ו, וכך היא הגרסא בכל בעלי התוס' ובכל כתבי היד של רבינו. ואינני יודע אם הגיית המילה היא בוא"ו חסרה או שמא קראו לכל ברכות התורה ברכת התורה בלשון יחיד.

[350] בכל כת"י גורסים כאן "על". ולקמן יש לשון דומה, ושם יש שגורסים "על" ויש שגורסים "אל". ולפי הגרסא שגורסת כאן "עוד ללמוד" אפשר שניכר שהיה כתוב לפניהם "אל" גם כאן וגם לקמן. וכן מלשון תוס' הרא"ש משמע שהגרסא הנכונה היא "אל", ע"ש.

[351] כך נראה לענ"ד להגיה מסברא. ובכת"י השונים הגרסא כאן "שם" ואינו מובן.

[352] בסדר רב עמרם שלפנינו מובא שרב המנונא אמר את: "למקרא צריך לברך וכו'" אך לא הוזכר כאן שמו בכל כת"י של רבינו.

[353] בתוס' הרא"ש ובפסקיו גורס כאן "של חופה". ואולי נפלה טעות בהעתקת דברי רבינו מריבוי העתקות או ממגיהים.

[354] לא זכינו לפירושו למסכת כתובות. ובפסחים רק לכמה דפים ממסכת זו. והסוגיות הרלוונטיות נמצאות בפסחים בדף קד: ובכתובות דך ח.

[355] וקשה שהלא חלק מהדברים לא הוזכרו ביומא אלא חלקם בתמיד {המגיה}. ואפשר שיש כאן ובתוס' הרא"ש טעות סופר וצריך לגרוס וכולם מפורשים בסדר הש"ס בתלמוד שלנו במקומם" או "וכולם מפורשין בתלמוד שלנו במקומם" ולהשמיט לחלוטין את "בסדר יומא" (ואכן בכת"י אוקספורד מילים אלו מסומנות מעליהן בסימן מחיקה או הגהה). ולאחד מכת"י של רבינו שלשונו בזה קצת שונה, אפשר לומר גם "וכולן מפורשין בסדר "הש"ס" על מקומן" במקום "ביומא".

[356] כך הוא בלשון תוס' הרא"ש, ונראה לשונית נכון גם פה.

[357] בכל כת"י גורסים מילים אלו למעט כת"י ירושלים וספר ברכה משולשת, ובאמת נראים מילים אלו טעות. אבל אפשר שצריך לגרוס "וחותם שים שלום" או "ומסיים שים שלום" (שכך היא גרסת תוס' הרא"ש), וכוונתו בזה כפי דעת המאירי, שאמר המאירי שבלא חתימת שים שלום אח"כ אי אפשר לקרוא לזה "ברכת כהנים", שהלא אין זה כי אם תחינה ופסוקים בעלמא.

[358] לפנינו המשנה הזו נמצאת בפרק "בזמן שכהן גדול" שהוא הפרק השביעי, ופרק החלו עולין הוא פרק שישי. אלא שבכת"י ובגרסת הגאונים והראשונים היית המסכת הזו מחזקת שישה פרקים בלבד, והפרק השביעי הוא בעצם המשך הפרק השישי {המגיה}.

[359] נראה מיותר, שהלא בסמוך אומר "הוה ליה למתני".

[360] היא נוסח פיוט סליחה לערב ראש השנה למנהג השאכנזים. ומתחיל בלשון "תפילה תקח תחינה תבחר".

[361] בברכה משולשת הגרסא פה היא "כהנים" ואינה באף אחד מכת"י השונים וכן איננו בנוסח הסליחה כיום.

[362] וי"ד גורסים שם "סמך". ופירוש הדברים שכשהיה מתחיל להתפלל אחר שהתחיל הש"ץ חזרתו, היה מכוון ומקרב תפלתו של לחש לתפילת הש"ץ כדי לשוח עמו תחילה וסוף.

[363] מיותר.

[364] שם בערך "חזר=חיזרא" באמצע הערך. ויש שם תוספת דברים ע"ש.

[365] בלשון תוס' הרא"ש בברכה משולשת כתוב "וכשכורע" ונראה.

[366] לפנינו הוא בערך "חדרונא".

[367] ישנם כמה גרסאות לערך זה. ונראה שצריך לגרוס ""וחדרונא" לזנוי תרגום ירושלמי והצב למינהו". ותרגום זה נמצא לפנינו בתור תרגום יונתן בן עוזיאל.

[368] כך הוא בגרסת תוס' הרא"ש ונראה יותר. ובכת"י ודפוסים ישנים של דברי רבינו כתוב "בפרק קמא דבבא קמא בסופו", ופחות נראה לשונית נכון.

[369] הגהתי בדומה ללשון תוס' הרא"ש כת"י אע"פ שהלשון שם קצת שונה משום שלשון רבינו כאן מגומגמת. ובכת"י של רבינו אינו.

[370] כך נראה להגיה בדומה ללשון תוס' הרא"ש כת"י אע"פ שהלשון שם קצת שונה. ובכת"י של רבינו כתוב כאן "אלא" במקום.

[371] נאמר אחרי כן, אך הוגה בדומה ללשון תוס' הרא"ש כת"י על מנת להסדיר הלשון.

[372] בהתאם להגהתנו נראה מיותר.

[373] כנ"ל בהערה הקודמת.

[374] נראה שמילה זו אינה במקומה או שנשתבשה, כיון שהיה די לו לומר "אבל חולק" דברור לנו דבשיטת רבה עוסק.

[375] כך נראה לי להגיה. אבל בכל כת"י ובדפוס ישן כתוב "ומזה" והלשון הזו אינה מתיישבת יפה.

[376] כך נראה נכון להגיה. ובכת"י כתוב "בו".

[377] לשון הפסוקים שונה מהכתוב כאן אלא שהרבה פעמים דרך חז"ל לשנות ולקצר לשון הפסוק לעיקר העניין הנצרך. וכך היא לשון הפסוקים במלואם: פסוק י"ג - ועל הר סיני ירדת ודבר עמהם משמים, ותתן להם משפטים ישרים ותורות אמת חוקים ומצות טובים. פסוק י"ד - ואת שבת קדשך הודעת להם, ומצות וחוקים ותורה צוית להם ביד משה עבדך.

[378] כך הוא בכת"י השונים וכעין זה בדפוס ישן אך נראה מיותר, דכבר אמר זאת רבי קודם לכן, מה טעם צריך לחזור על הדבר פעמיים.

[379] ובכת"י ניו יורק ואיטליה הגרסא בשיבוש "בידוסות". ואולי היית למול הסופר גרסא שהתכוונה ל-"פיקורסות" ונשתבשה.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[45]

[46]

[47]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]

[75]

[76]

[77]

[78]

[79]

[80]

[81]

[82]

[83]

[84]

[85]

[86]

[87]

[88]

[89]

[90]

[91]

[92]

[93]

[94]

[95]

[96]

[97]

[98]

[99]

[100]

תוספות רבינו יהודה שירליאון

פרק ראשון עריכה

דף ב' עריכה

ביאורים עריכה

דף ג' עריכה

ביאורים עריכה

דף ד' עריכה

ביאורים עריכה

דף ה' עריכה

ביאורים עריכה

דף ו' עריכה

דף ז' עריכה

ביאורים עריכה

דף ח' עריכה

ביאורים עריכה

דף ט' עריכה

ביאורים עריכה

דף י' עריכה

דף י"א עריכה

ביאורים עריכה

דף י"ב עריכה

דף יג עריכה

פרק שני עריכה

שינויי גרסאות עריכה

דף ב. עריכה

דף ב: עריכה

דף ג. עריכה

דף ג: עריכה

דף ז. עריכה

דף ח. עריכה

דף ח: עריכה

דף ט. עריכה

דף ט: עריכה

אודות המהדורה עריכה