משנה אבות ג ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ג · משנה ו | >>
רבי חלפתא בן דוסא איש כפר חנניה אומר, עשרה שיושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם, שנאמר (תהלים פב), אלהים נצב בעדת אל.
ומנין אפילו חמשה, שנאמר (עמוס ט), ואגודתו על ארץ יסדה.
ומנין אפילו שלשה, שנאמר (תהלים פב), בקרב אלהים ישפוט.
ומנין אפילו שניםכ, שנאמר (מלאכי ג), אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע וגו'.
ומנין אפילו אחד, שנאמר (שמות כ), בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.
רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן דּוֹסָא אִישׁ כְּפַר חֲנַנְיָה אוֹמֵר:
- עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה,
- שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם,
- שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב, א): "אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל".
- וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה?
- שֶׁנֶּאֱמַר (עמוס ט, ו): "וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ".
- וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁלֹשָׁה?
- שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פב, א): "בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט".
- וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ שְׁנַיִם?
- שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, טז):
- אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וְגוֹ'.
- שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, טז):
- וּמִנַּיִן אֲפִלּוּ אֶחָד?
- שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, כ):
- "בְּכָל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי
- אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ".
- שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, כ):
רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר:
- עשרה שהיו יושבין,
- ועוסקין בתורה - שכינה עמהן,
- שנאמר: "אלוהים ניצב בעדת אל" (תהלים פב א).
- ומנין שאפילו חמישה?
- שנאמר: "ואגודתו על ארץ יסדה" (עמוס ט ו).
- ומנין שאפילו שלשה?
- שנאמר: "בקרב אלוהים ישפוט" (תהלים פב א).
- ומנין שאפילו שנים?
- שנאמר: "אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו" (מלאכי ג טז).
- ומנין שאפילו אחד?
- שנאמר "בכל המקום אשר אזכיר את שמי, אבוא אליך ובירכתיך" (שמות כ כ).
- ועוסקין בתורה - שכינה עמהן,
בעדת אל - הנה בארנו בתחילת סנהדרין שעדה אינה נופלת על פחות מעשרה.
ושם בארנו גם כן שבית דין לא יהיו פחות משלושה, והם נקראים אלהים לעניין המשפט.
ופירוש אגודה - מה שאוגד אדם בידו אחת, והיד יש בה חמש אצבעות שבהן יאגוד, וכלל החמש אצבעות יקרא גם כן אגודה:
עשרה שהיו יושבים בדין - גרסינן יח:
בעדת אל - ואין עדה פחותה מעשרה, שנאמר במרגלים (במדבר יד) עד מתי לעדה הרעה הזאת, יצאו יהושע וכלב, הרי עשרה:
ומנין אפילו חמשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט - שלשה דיינים ושני בעלי דינים:
ומנין אפילו שלשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה - האש והאויר והמים שהם שלשה, על ארץ יסדה, על יסוד הארץ הם מקיפים. הרי לך ששלשה קרויין אגודה. אי נמי, מצינו שלשה קרוין אגודה, אגודת אזוב שהם שלשה קלחים. ויש ספרים שכתוב בהן ומנין אפילו חמשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה, שאדם אוגד בידו אחת שיש בה חמש אצבעות, וכלל אצבעות שביד קרויין אגודה. ובראש המקרא הוא אומר, הבונה בשמים מעלותיו, כלומר השכינה שהיא בשמים יורדת למטה לארץ כשיש שם אגודה עוסקים בתורה יט. ומנין אפילו שלשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט, שהדיינים הם שלשה:
כי נטל עליו - לשון סכך. תרגום וסכות, ותטל, כלומר שהשכינה סוככת עליו:
עשרה שיושבין ועוסקים בתורה. לשון הר"ב עשרה שהיו יושבין בדין גרסינן וכן מצינו עשרה שדנין בדיני ערכין. כדתנן בריש סנהדרין. ושנים ואחד כשקבלו עליהם. אי נמי יחיד מומחה. ע"ש בפי' הר"ב. [ועיין לקמן]:
ומנין אפי' חמשה. ורשב"ם כתב מנין בלא וי"ו. וכן כל מנין הכתובים כאן בלא וי"ו הם כתובים במשנה. מד"ש. ונ"ל משום דלא שייך לקשר הענין ולומר ומנין אלא א"כ היה כבר מונח קיים שכן הוא. ולא ביקש אלא מנין יש לו סמך מן המקרא בלבד. אבל כאן אין כאן מונח קיים כלל והוא מבקש למצוא הדין בעצמו שכך הוא. לכך שייך שפיר טפי למתני מנין בלא וי"ו שאין לו קשור למעלה אלא ענין בפני עצמו הוא.
חמשה שנאמר ואגודתו וכו'. בתוס' פרק קמא דסוכה דף י"ג מקיימים גרסא זו. ועיין לקמן [והא דכתב הר"ב כשיש שם אגודה עוסקים בתורה אע"ג דגרסתו שיושבין בדין. עסק התורה במכ"ש הוא כמ"ש לקמן בס"ד]:
אפילו שנים וכו'. ומאחר דאפילו תרי תלתא מבעיא. מהו דתימא דינא שלמא בעלמא היא ולא אתיא שכינה. קמ"ל דדינא נמי היינו תורה. וכי מאחר דאפי' תלתא. עשרה מבעיא. עשרה קדמה שכינה ואתיא. תלתא עד דיתבי. גמרא פ"ק דברכות דף ו' ואדאתמר התם קאמר לה ולא אתמר התם חמשה. ובמד"ש כתב דבעשרה נצב. ר"ל עומד כביכול והם יושבים. משא"כ בחמשה דלא כתיב נצב:
ומנין אפי' אחד. עיין מה שכתבתי במשנה ב'. גמ' דברכות השתא חד תרי מבעיא וכו':
שנאמר בכל המקום וגו'. כבר כתבתי לעיל מה שנ"ל בזה דהכא איכא למגרס שנאמר ישב בדד וגו'. והיינו שנמצא בכאן בפירוש הר"ב כי נטל עליו לשון סכך וכו' וכן בפירש"י כעדותו של בעל מדרש שמואל. ולא כדינו אשר דן לגרסו בפירש"י דלעיל. וכמו שכתבתי שם בס"ד. ואע"ג דהתוספות מקיימין גרסא ואגודתו בחמשה כמו שכתבתי לעיל והוא ממאי דאתמר בגמ' פ"ק דברכות דף ו' מנין לשלשה וכו' שנאמר בקרב אלהים ישפוט. ובאותה מימרא עצמה איתא נמי ומנין אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר בכל מקום וגו'. מהא ליכא למשמע. משום דאיכא למימר דאמתניתין ג' דלעיל אתמר הכי. וזה נראה יותר לפי' הר"ב שהרי מפרש דבמתני' דהכא גרסי' שיושבין בדין. וא"כ אחד נמי שיושב ודן מיירי וכדפירש"י לעיל. והלכך הא דאתמר התם לענין יושב ועוסק בתורה ממתני' דלעיל הוא. וקצת קשה התם בגמ' דהואיל ומתני' היא מאי קמ"ל כיון דתנינא. וא"ת ולגרסא זו דאמרן דגרס הכא ישב בדד וידום היכא שייכא בדיין הדן. לא קשיא דאיהו נמי כששמע הטענות ומעיין בדינם הרי הוא ישב בדד ודומם. כיון שאין עוד עמו שיוכל להיות מדיין עמו בדין ואדרבה בדיין יחיד הדן. קרוב הוא יותר שיהיה דומם ומעיין בלבד מאחד שהוא עוסק בתורה שאע"פ שהוא יחידי אפשר וקרוב הוא שהוא גורס בפה לקיים בנפשיה (משלי ד') כי חיים הם למוצאיהם קרי ביה למוציאיהם [עירובין נ"ד ע"א] משא"כ לדון שצריך עיון ומחשבה.
(יח) (על הברטנורא) וכן מצינו עשרה שדנין, בדיני ערכין, ושנים ואחד כשקבלו עליהם. א"נ יחיד מומחה:
(יט) (על הברטנורא) אע"ג דגרסתו בדין, עסק התורה במכ"ש הוא:
(כ) (על המשנה) אפילו שנים. ומאחר דאפילו תרי, תלתא מבעיא. מהו דתימא דינא שלמא בעלמא ולא אתיא שכינה, קמ"ל דדינא נמי היינו תורה. ומאחר דאפילו תלתא, עשרה מבעיא. עשרה קדמא שכינה ואתיא, תלתא עד דיתבי. גמרא. ואדאתמר התם קאמר לה, ולא אתמר התם חמשה. ובמד"ש כתב דבעשרה נצב, ר"ל עומד כביכול, והם יושבים. משא"כ בחמשה דלא כתיב נצב. ועיין מה שכתבתי לעיל אות י"א:
בפי' רעז"ל וי"ס שכתוב בהן וכו' אמר המלקט עיין בתוס' פ"ק דסוכה דף י"ג. עוד בפירושו ז"ל כי נטל עליו לשון סכך. אמר המלקט זו הגרסא של ראיית פסוק כי נטל לא נמצאת אצלי בשום מקום אלא במתני' דלעיל גבי ר' חנינא בן תרדיון:
יכין
רבי חלפתא איש כפר חנניה אומר עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם: הוא השפעה אלהית להאיר עיניהם בחכמה, וכלעיל סי' ט"ז:
אלהים נצב בעדת אל: ואין עדה פחותה מי' [כמגילה דכ"ג ב']. וכשעוסקין בתורה נקראו עדת אל . ואע"ג דבה' ג' וב' נמי כן, וכדמסיים בסיפא. עכ"פ לפי רבויים, תתרבה ההשפעה. [מיהו בברכות [ד"ו א]. מייתינן ברייתא דדמיא קצת למתניתין, ומני שם י' לתפלה, וג' לדין, וב' לעסק תורה. אבל הכא כולהו בעסק תורה מיירי, ודרק].
ומנין אפילו חמשה: כדאשכחן ב"ד של ה' לסמיכת זקנים ולעגלה ערופה [כסנהדרין פ"א מ"ג].
ואגודתו על ארץ יסדה: הרבה נדחקו רבותינו בפי' ראיה זו, ע"ש. ולפעד"נ ע"פ מ"ד [במנחות דכ"ט ב'] דעה"ז נברא בה'. דמלבד פי' הנעלם, נ"ל דר"ל בד' היסודות, אש, רוח, מים, עפר, והצורה של הרכבתן [וכן יש קצת זה בפי' רד"ק בקרא של ואגודתו על ארץ יסדה, יע"ש. והטבעיים החדשים אמרו שיש לכל דבר שבעולם ה' יסודות, גפרית, מלח, כסף חי. מים. אדמה. ועי' בספר הברית ח"א ד"מ ע"א. וכ"כ יש בחיות הבהמיות שבאדם ה' חושים, טעם, ריח, משוש, ראייה, שמיעה. וכ"כ יש בנשמת אדם ה' מדריגות. נפש, רוח. נשמה, חיה, יחידה. וכ"כ יש בב' הלוחות הברית בכל אחד ה' ציווים. וכ"כ יש בכל התורה ה' חומשי תורה, וה' ספרי תהלות ד'. נמצא שה מספר קדוש שבו נאגד הכל. ואפילו כתיבת שם הקדוש, אין כותבין י' או ו'. אבל מסתפקין לכתוב ה', והיינו דאמרינן בהבראם. כה' בראם ודו"ק]. א"כ י"ל דה"ק ואגודתו על ארץ, ר"ל הקב"ה כ"י נאגד לארץ, אם יש שם כמו אז כאשר יסדה, שנאגדה השגחתו בהארץ ע"י שנתיסדה בה', כמו כן בכל מנין ה', כ"י נאגד השגחת הקב"ה ביניהן ביותר:
ומנין אפילו שלשה: כדאשכחן דיני ממונות ומלקות בג':
שנאמר בקרב אלהים ישפוט: ואלהים היינו דיינים, שהן ב"ד של ג':
ומנין אפילו שנים: דב' ג"כ נקראו ב"ד [כתובות כ"ב א']:
בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך: ומדקאמר אבוא אליך, ש"מ דאפילו ליחיד בא:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
הפירוש זאת המשנה נכתבה בסדורי תפלות ונשתנו בה הנוסחאות יש נוסחאות כמו שכתבתיה. ורבינו משה ז"ל נוסחתו עשרה שהיו יושבין בדין והוזקק לנוסחא זו מפני שהפסוק שמביא ראי' ממנו הוא לענין הדין ואין זה מוכרח כי גם הדיינים עוסקים בתורה הם וכל זה הפרק הוא לענין עסק התורה ובברכות פ' ראשון מחלק כל זה ונותן עשרה לתפלה ושלשה לדין ושנים ואחד לדברי תורה והטעם בזה כי אין תפלת צבור בפחות מעשרה ואין דין בפחות משלשה הדיוטות ועסק התורה אפשר לאחד ושנים וכך היא שנויה שם מנין לעשרה שמתפללין ששכינה שרויה עמהם שנא' אלהים נצב בעדת אל ומנין לשלשה שיושבין בדין ששכינה עמהם שנאמר בקרב אלהים ישפוט. ומנין לשנים שיושבים ועוסקים בתורה ששכינה עמהם שנא' אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ומנין לאחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנא' כל המקו' אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. והקשו שם וכי מאחר דאפילו חד תרי מיבעיא ותירצו תרי מכתבן מילייהו חד לא מכתבן מיליה בספר הזכרונות ודקדקו זה מהכתוב ויכתב ספר זכרון לפניו. ועוד הקשו שם וכי מאחר דאפי' תרי תלתא מיבעיא ותירצו מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא ולא אתיא שכינה קמ"ל דדינא נמי היינו תורה. ועוד הקשו וכי מאחר דאפי' תלתא עשרה מיבעיא ותירצו עשרה קדמה שכינה ואתיא תלתא עד דיתבי ושם לא נזכר חמשה כלל כמו שנזכר בזאת המשנה. וגירסת רבינו משה ז"ל היא מנין אפי' שלשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט והביא ראיה לחמשה מאגודתו כי האדם אוגד בידו אחת שהם חמשה אצבעות וכלל היד היא אגודה אחת וראש הפסוק הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה השכינה שהיא בשמים היא יורדת על הארץ כשיש שם אגודה עוסקין בתורה וכן פירש רבינו שלמה ז"ל ועשרה הם עדה כמו שנזכר במגילה בפרק אחרון ובפרק מי שמתו ובפרק בן סורר ומורה שנאמר עד מתי לעדה הרעה הזאת והיו עשרה מרגלים כי אין יהושע וכלב בכללן ואלהים הם שלשה כי אין הדין נגמר אלא בשלשה לפי שאין בית דין שקול כמו שנזכר בראשון מסנהד' ויש ספרים גורסין וכן היא במשניות שלנו מנין אפי' חמשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט והם שלשה דיינין ואינו נגמר אלא בחמשה כדעת רבי בראשון מסנהדרין. ויש אומרים חציין של עשרה הם חמשה ומניין אפילו שלשה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה ואין אגודה אלא בשלשה שכן מצינו בשלשה מינין שבלולב שהיו נאגדים באגודה אחת ומצינו שלש' שהם נקראים אגודה אחת שאגודת אזוב שלשה קלחים וכתב רבינו שלמה ז"ל לא מצינו במשנה כתוב ישב בדד וידום אבל רגילין העם לאומרו ופירושו לפי נוסחתם וידום לשון מחשבה כמו כאשר דמיתי כלומר שהוא מחשב בדברי תורה כי נטל עליו כי נטל שכרו על אותו עסק. ויש אומרים נטל לשון סכך כמו וסכות על הארון דמתרגמינן ותטיל והגירסא הנכונה היא כמו שכתבתיה במשנה:
עשרה שיושבין וכו'. יש לשאול בזה למה עשרה דווקא וכן למה חמשה דווקא ולמה שלשה דווקא, ועוד כיון שאפילו אחד, שנים ושלשה וחמשה ועשרה למה לי, ועוד למה לא הביא ראיתו של רבי חנינא בן תרדיון שהביא ראיה לאחד מן ישב בדד וידום כמו שהביא ראיתו של רבי חנינא לענין שנים, ועוד שהביא ראי' מן ואגודתו על ארץ יסדה ולא נזכר שם מנין כלל ואם כן מה ראיה הביא. פירוש המשנה הזאת שאמר עשרה שיושבים ועוסקים בתורה, מספר זה ידוע ומפורסם בכל מקום שנקרא מספר עשרה עדה, ושם עדה נאמר על הכלל שאין כלל ועדה פחותה מעשרה. והדבר נראה מן המספר שהרי כל מספר לא יעלה רק עד עשרה, וכאשר יגיע עד עשרה מתחיל כבראשונה למנות אחד, וכן לעולם אין המספר מגיע יותר מן עשרה כי אחר עשרה חוזר לספור אחד עשרה, ודבר זה יתבאר בפרק בעשרה ובשאר מקומות ואין להאריך בזה, ומכל מקום כיון שעשרה אין עליו תוספות אבל יש תוספות עד עשרה, ולפיכך כל המספרים שעד עשרה הם חסרים. והשם יתברך שהוא השלם, אין שכינתו עם הדבר החסר ומפני כך אין השכינה שורה בפחות מעשרה, ואין דבר שבקדושה פחות מעשרה. וזהו שהביא ראיה מן אלקים נצב בעדת אל, כלומר שתמצא שהשם הוא נמצא עם העדה, ועדה היא עשרה כי שם עדה בא על הכלל ואין הוספה על הכלל כי אף אם אתה מוסיף על הכלל אינו יוצא מן הכלל הראשון. ודבר זה נמצא במספר עשרה כי אחר שנים יש להוסיף עליהם למנות שלשה ארבע וכן עד עשרה, אבל בעשרה יש משפט הכלל שאין כאן תוספות וכאשר אתה מוסיף עליו במספר צריך למנות אחד עשר שנים עשר ואין זה תוספות כיון שאתה חוזר למנות אחד ולפיכך אין עדה פחותה מעשרה. ובגמרא (מגילה דף כג:) יליף ליה מקרא דכתיב במרגלים עד מתי לעדה הרעה יצאו יהושע וכלב שלא היו בכלל עדה הרעה ונשארו עשרה, ומורה על זה מספר עשרה שראוי להיות עשרה עדה כמו שהתבאר, ומה שהמספר של עשרה הוא כלל אין כאן מקום להאריך כי יתבאר בסמוך ויתבאר עוד בפרק בעשרה. ואמר שהשכינה הוא עם העדה וזה כמו שהתבאר למעלה, מאחר שאין תוספות על עשרה, מספר זה הוא שלם שאם היה חסר היה לו השלמה, ואין תוספות והשלמה על מספר זה אם כן הוא שלם, והוא יתברך שהוא שלם הוא נמצא עם השלם:
ואמר אחר כך ומנין אפילו חמשה שיושבים ועוסקים בתורה שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה, ויש לפרש כי חמשה אף על גב שאינו מספר של כלל ושייך עליו תוספות, מ"מ יש במספר חמשה שלימות מה שאין במספר שלשה, ויש במספר שלשה מה שאין במספר שנים, ויש במספר שנים מה שאין במספר אחד ולפיכך בחר באלו המספרים. וזה כי לא שייך מספר באחד אבל שנים הם התחלת המספר, ולפיכך יש בשנים מה שלא תמצא באחד. אמנם אין השנים רק מספר זוג ואין כאן מספר נפרד כלל אבל שלשה יש בו מספר נפרד, וכן אמרו כי השנים הם התחלת מספר הזוגות, ושלשה התחלת מספר הנפרדים ולכך תמצא במספר השלשה מה שלא תמצא במספר השנים ובמספר חמשה תמצא מה שלא תמצא במספר השלשה, כי במספר חמשה יש בו מספר זוג ויש בו מספר נפרד כי יש בו שנים ושלשה, לפיכך מביא ראיה מן הכתוב שאומר ואגודתו על ארץ יסדה, כי יקרא זה אגודה שלימה כאשר יש במספר זה שנים שהוא מספר זוג, ושלשה שהוא מספר נפרד, וחמשה כולל שניהם ולכך נקרא מספר זה אגודה. ומספר שלשה הוא יותר ממספר שנים שהרי הוא התחלת מספר נפרד ולא כן מספר שנים שהוא מספר זוג, ויש במספר שנים מה שלא תמצא באחד שאינו מספר כולל, ולכך לא זכר מספר ארבעה כי אין למספר זה יותר משלשה. ומה שאמר אפילו חמשה וכו'. ולא אמר אפילו אחד ומכל שכן האחרים שהם יותר, ודבר זה כדי לומר לך שיותר יש לאדם לעסוק בתורה בעשרה מבחמשה, ויותר יש לעסוק בתורה בחמשה מן שלשה, ויותר יש לעסוק בתורה בשלשה מן שנים ויותר יש לעסוק בתורה בשנים מן אחד. כי אע"ג כי השכינה עם אחד אין דביקות השכינה עם אחד כמו עם שנים ויותר יש עם שלשה מבשנים ויותר בחמשה מן בשלשה ויותר בעשרה מן חמשה:
אמנם הפירוש שהוא עיקר, כי יתרון יש לחמשה על שלשה ושלשה על שנים, כבר התבאר כי ראוי שתהיה השכינה עם בני אדם מצד ההתדמות במה, ומפני כי הוא יתברך הכל, הוא נמצא במספר שהוא מתיחס דומה לזה, ומפני כי עשרה הוא מספר כללי כאשר אין תוספות עליו ולכך הוא יתברך עם עשרה כי הוא מספר שהוא הכל, ומפני כי מספר ד' הוא מספר מחולק לפי שהוא כנגד ד' צדדין אשר ד' צדדין הם מחולקים כל אחד הוא צד לעצמו, ולכך יאמר הכתוב על הפירוד והחלוק כי כארבע רוחות פרשתי אתכם (זכרי' ב'), וזה מפני כי ד' רוחות הם מחולקים ומופרדים. ולכן החמישי שהוא בין הארבע הוא מחבר ומקשר מספר ארבע שהוא מספר מחולק ומופרד, כי כל אמצעי בשביל שהוא אמצעי מקשר ומחבר הכל ולכך נקראו חמשה אגודה, וקרא דכתיב ואגודתו על ארץ יסדה מדבר בחמשה שהחמש' הוא האגוד המקשר והמחבר הארבעה המחולקים. ומפני זה השכינה עם חמשה ביותר, כי מאחר שמספר חמשה הוא מספר מחובר ומקושר ואיננו דומה אל הארבעה שהם מחולקים והוא יתברך כולל הכל והאגודה היא כוללת הכל ומקשר הכל. ולכך אמר מנין שחמשה שיושבים ועוסקים בתורה שהשכינה עמהם שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה, ודבר זה ביארנו בכמה מקומות בספר גבורות השם על ענין חמשה, איך הם בפרט הם מספר של אגודה. ומזה הטעם אמר גם כן ומנין ששלשה שיושבין ועוסקים בתורה ששכינה עמהם וכו', כי בשלשה ג"כ יש דבר זה כמו שביארנו למעלה שלשה שאכלו על שלחן אחד כי שלשה גם כן מספר מחובר ואינו מחולק, כי שנים בפרט הם מחולקים והם כנגד שני הפכים והאמצעי מחבר ומקשר שני דברים מחולקים וכמו שהתבאר שם. והפרש יש בין החמשה ובין השלשה, כי החמשה הוא חבור וקשור לגמרי שהוא מאחד ארבעה צדדין המחולקים, ושלשה אינו כך רק כי המספר הזה חבור וקשור שני צדדין ואין זה אגוד שלם:
ובזה יתורץ קושיות התוספות שהקשו בפרק קמא דסוכה (דף יג.) דבשמעתא דהתם משמע כי שלשה נקראו אגוד לענין אגודת אזוב, ואלו במסכת אבות אמרו כי חמשה נקראו אגודה שהרי מוקמינן קרא ואגודתו על ארץ יסדה בחמשה, וכתבו התוספות שיש גורסין ומנין לחמשה שיושבים ועוסקין בתורה ששכינה עמהם שנאמר בקרב אלקים ישפוט ומנין ששלשה שיושבין ועוסקים בתורה ששכינה עמהם שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה, וכתבו התוספות שאין גירסא זאת נכונה כדמוכח בפ' קמא דברכות, וכונתם שהרי בפרק קמא דברכות (דף ו.) אמרינן ומנין ששלשה שיושבין ועוסקין בתורה ששכינה עמהם שנאמר בקרב אלקים ישפוט מוכח דקרא דבקרב אלקים ישפוט אתא לשלשה ולא לחמשה ותרצו שם בדוחק. ולפי זה מה שאמרנו הכל נכון ואין קשיא, דאף על גב ששלשה הם נקראים אגודה אין זה אגוד גמור כמו שהוא חמשה שהוא מקשר ואוגד את הארבע שהם כל ארבע הצדדים מחולקים וזה יותר אגוד שלם, ולא כן שלשה שאין השלשה אגוד שלם כמו שהתבאר. ולפיכך חמשה יותר משלשה. ושנים יותר מאחד, דסוף סוף שנים הם זוג אשר שייך בהם חבור וטובים שנים מן האחד כי שנים הם התחלת המספר אשר כל מספר יש בו חבור אחדים, ומפני זה הם שנים יותר מן האחד ויש לך להבין דברים אלו כי הם דברים ברורים אין ספק בהם:
ובפרק קמא דברכות (שם) אמרו שם אמר רבין בר אדא אמר רבי יצחק מנין שעשרה שמתפללין ששכינה שרויה ביניהם שנאמר אלקים נצב בעדת קל ומנין לג' שיושבין בדין ששכינה עמהם שנאמר בקרב אלקים ישפוט ומנין לשנים שיושבין ועוסקים בתורה ששכינה עמהם שנאמר אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב בספר זכרון ומנין אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך ומאחר דאפילו אחד תרי מבעיא תרי מכתב מיליהו בספר זכרונות חד לא מכתב מיליה ומאחר דאפי' תרי תלתא מבעיא מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא ולא אתיא שכינה קמ"ל דדין נמי היינו תורה וכי מאחר דאפילו שלשה עשרה מבעיא עשרה קדמה ואתיא שכינה ג' עד דיתבי ע"כ. ולפי זה יש להקשות למה בגמרא לא נזכרו חמשה וכאן במשנה זכרו חמשה, ועוד אמרו שלשה שיושבין בדין ואלו במשנה לא זכרו רק שלשה שיושבים ועוסקים בתורה ששכינה עמהם וכן לשנים וכן לאחד הרי משנה פשוטה היא. אבל פירוש דבר זה, כי ממתניתין לא אשמעינן רק כמו שאמרנו, שיותר הדביקות אל השכינה כאשר הם עשרה שאין כל הדביקות שוים, ולפיכך הוצרך מתניתין למתני הכל לאשמעינן שכל מספר ומספר בפני עצמו יש לו דביקות מיוחד לו יתברך לפי המספר ודבר זה (לא) אשמעי' מתני', אבל רב אידי אשמועינן הך מלתא שיש בכל אחד מן המספרים שזכר מלתא בפני עצמו, ולכן לא זכר חמשה שאין לחמשה דבר בפני עצמו, וכן לא זכר שלשה שיושבין ועוסקים בתורה ג"כ אין (לשנים) לג' שיושבים ועוסקים בתורה מלתא בפני עצמו. ולכך מקשה וכי מאחר דאפילו אחד תרי מבעיא ומתרץ דתרי מכתבה מילי. ומה ששנים מילייהו נכתבים יש לפרש כמו שאמרנו למעלה אצל שנים שיש ביניהם דברי תורה, כי שנים נקראו שעשו עצמם קביעות כאשר יושבים יחד שנים ואי אפשר מבלתי קביעות, ומפני שעשו עצמם קביעות ולכך מכתב מלייהו בספר והכתיבה היא קביעות, ופירוש הכתיבה הזאת כבר אמרנו שהאדם ומעשה האדם הוא מכלל ציור העולם ואין האדם דומה לשאר בעלי חיים שאינם נחשבים, אבל האדם מפני מעלתו הוא עצם העולם, ואם האדם ומעשיו טובים יש כאן ציור משובח וטוב, וכן להיפך אם האדם רע שיש כאן ציור בעולם לפי ענין האדם נרשם בעולם וזהו הספר שנכתב בו הכל כמו שהתבאר בפרק רבי אומר. וזה שאמר כאן שהתורה שמתחייב מן שנים נרשם ג"כ בעולם והוא ג"כ מכלל ציור המציאות והוא ספר זכרון שנכתב בו הכל. ודווקא כאשר הם שנים שעשו עצמם קביעות ביותר לקבוע ביחד, ומפני כך יש בעולם ציור תורתו כי העולם הוא דבר קבוע:
ועוד יש לך לדעת כי מה שאמרו שנים מכתב מלייהו, דע כי החומר הוא מדריגה הראשונה של הנמצא ואין לחומר מציאות בפועל רק בכח, והצורה היא המדריגה השניה, ובצורה הדבר נמצא ונרשם בפועל לגמרי והצורה היה בו הנמצא מה שהוא ובו יבחן בינו לבין אחר, ומצד הצורה גם כן לא ימצא השנוי ואדרבה מצד הצורה יש לו קיום ודבר זה ברור, והשנוי הוא מצד החומר. וזה אמרם חד לא מכתב מיליה כי האחד הוא כנגד מדריגת החומר ולפיכך אין הדברים של אחד בתורה יש להם מדריגת הצורה, ומפני כך לא מכתב מיליה כי הכתיבה מורה על שני דברים כי הוא מורה על הבירור כי הכתב הוא שמברר הדבר עד שנמצא מבורר ומפורש, וכן הכתיבה מקויימת ונתנה להתקיים, וכאשר הם שנים ושנים הם כנגד המדריגה השניה שהוא מדריגת הצורה ומדריגת הצורה על ידה נמצא הדבר בפועל מבורר, גם הצורה היא קיום הדבר, וזה שאמר דמכתבו מלייהו בספר הזכרון שהוא דבר מקוים. וכל זה שכאשר הם שנים הגיעו למדריגת הצורה שע"י הצורה נמצא בפועל והוא מקוים, מה שאין הדבר הזה אצל אחד כי האחד רק כנגד מדריגת החומר שאין בחומר ענין מבורר כי הצורה נותנת היכר ורשימה לנמצא, ואין בחומר קיום כלל ולכך אמר שאחד לא מכתב מיליה שאין לו מדריגה זאת כי החומר הוא מדריגה ראשונה והצורה היא מדריגה שניה. ופירוש זה אמת ברור מאד למי שמבין דברי חכמה שכל דברי חכמים נאמרו בחכמה עליונה. ולפיכך אמר למעלה שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה שהוא מושב לצים, כי ראוי שיהיו אצל שנים דברי תורה כאשר הם שנים כי הם כנגד מדריגת הצורה שהיא מדריגה שניה ששייך במדריגה זאת התורה ביותר, לא כאשר הוא אחד כי האחד הוא כנגד המדריגה חמרית היא מדריגה ראשונה אשר לא שייך שם כל כך דברי תורה, וכאשר אין ביניהם דברי תורה נקרא זה מושב לצים אחר שראוי שיהיה אצלם דברי תורה. ולכן אמרו גם כן בשנים דברי, כי בשנים שייך דברי תורה לגמרי, ואצל אחד אמר ועוסק בתורה, כי הדבור שהוא דבר שכלי שייך אל הצורה והעסק מתיחס אל הגוף ביותר ולפיכך אמר אצל אחד ועוסק. וכבר בארנו הכתיבה הזאת שרצה לומר כי התורה שמתחייבת בשנים הוא מכלל ציור המציאות שמציאו' העולם יש לו ציור, ור"ל שהתורה שמתחייבת מאתם הוא ג"כ מכלל ציור המציאות, ואין הכונה ציור גשמי אבל דבר זה ציור שכלי כמו שראוי אל התורה השכלית. וכל ענין זה מורה כי התורה בשנים שהוא שכל גמור אשר השכל יש לו ציור שכלי, וכל אלו הדברים הם דברים ברורים למי שמבין דברי חכמה אין ספק בהם:
ואמר כי עשרה מקדמא שכינה ואתאי תלתא עד דיתבי, וביאור ענין זה כי עשרה הם מוכנים אל השכינה לגמרי עד שאין חילוק בין עשרה ובין מאה ובין אלף, ולפיכך קדמה שכינה ואתאי כי מלכם לפניהם והשם יתברך בראשם מאחר שעשרה עם השכינה. ולא שתאמר שצריך כאן מקבל כי אין הדבר כך כי מקבל היה שייך, אלו היה המספר פחות מעשרה שהיה המספר שייך בעולם התחתון כי מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה ושייך לומר בעולם התחתון שהם מקבלים כבוד השכינה, אבל מספר עשרה הוא מיוחד בכל מקום למדריגת הקדושה עד שהמספר הזה מגיע אל מדריגת עולם הנבדל והקדוש ולפיכך אין צריך קבלה לכבוד השכינה, ולפיכך השכינה קודמת כראוי דכתיב ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם, אבל כאשר הם שלשה נחשב האדם מקבל לשכינה שהרי השכינה באה לאדם כי אין מגיע מספר זה אל עולם הנבדל, ומכיון שנחשב האדם מקבל ולפיכך צריכין שיהיו שלשה קודם כי הם נחשבים מקבלים לכבוד השכינה אשר עמהם, אבל כאשר הם עשרה שכבר אמרנו כי הם הגיעו למדריגה נבדלת לגמרי ואין כאן קבלה ואין צריך שיהיה המקבל קודם אבל השכינה קדמה ואתאי, רק אצל שלשה אין במספר הזה שהגיע למדריגה הנבדלת ובזה צריך מקבל והמקבל הוא קודם בודאי ולפיכך אמר עד דיתבי. ועוד יש להבין בחכמה, דע כי הוא יתברך רוצה להיות עם הנבראים מצד כי אין עלה בלא העלול, לכך הש"י חפץ להיות עם אשר הוא עלה להם, ומפני כי העלה הוא קודם אל אשר הוא עלה להם לכך השכינה מקדמת לפני עשרה כי בודאי הש"י אשר הוא העלה קודמת אל מי אשר הוא עלול ממנו, ודוקא כאשר הם עשרה כשהוא כלל שלם שאין תוספות עליו, כי מצד אשר הוא יתברך עלה אל הנבראים הם שלימים ולכך בעשרה שהוא כלל מספר שלם השכינה מקדמת לפניהם, וכן השם יתברך עם הנבראים מצד הנבראים שהם עלולים ממנו ואין העלול בלא עלה ומצד הזה העלול קודם ואז השכינה באה, ולפיכך בשלשה השכינה באה מצד האדם שהוא העלול ולכך עד דיתבי והתבאר לך דברי חכמים באמתתן:
יש להבין דלאשמעינן באחד שנא' בכל המקום וגו' ואנא ידענא דכל שכן שנים וכ"ש חמשה וכ"ש עשרה אמנם הענין הוא שאף שכולם שוים לטובה בזה דשכינה שרויה ביניהם עם כל זה יש הפרש והדרגות ביניהם ולכן הוצרך לדרוש כל א' לבדו כי עשרה שיושבין ועוסקין בתורה היא היותר מעולה שבכולן ואלו יש להן יתר שאת שהקב"ה מקדים אליהם כשיודע שרוצים להועד לעסוק בתורה ולכן הקדים ואמר אלהים נצב בעדת אל ולא אמר בעדת אל אלהים נצב ואין עדה פחותה מעשרה ועוד מעלה שנית לאלו כי השי"ת אינו יושב רק עומד בעמידה וכביכול הוא נצב ועומד והם יושבים כי לשון נצב ר"ל עומד. אמנם כשהם חמשה אינו כך רק שכינה שרויה ביניהם שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה כי אגודתו הם ה' שהאדם אוגד בידו אחת שיש בה ה' אצבעות כמו שפי' המפרשים ועוד פי' כי בראש המקרא הוא אומר הבונה בשמים מעלותיו וגו' כלומר השכינה שהיא בשמים יורדת למטה כשיש אגודות עוסקים בתורה והרי מובן מן הפסוק שהעוסקים קדמו להשי"ת שכן הקדים ואמר ואגודתו מקודם ואח"כ באה השכינה ושרתה וז"ש אח"כ על ארץ יסדה וכשהם שלשה שעוסקין בתורה ירדו שתי מדרגות מהי' שבעשרה השם ית' קדם וגם הוא עומד עליהם בעמידה וכמ"ש אלהים נצב בעדת אל אמנם כשהם שלשה אז נאמר בקרב אלהים ישפוט שהכוונה שהם קדמו ולכן אמר בקרב אלהים שהם דיינים שכבר הם יושבין ועוסקין ואז הוא ישפוט בקרבם ובאומרו ישפוט בקרבם נראה שיושב ואינו עומד שכן הדיינים יושבין לדון ועדיין השי"ת נעשה שוה אליהם ונעשה דיין עמהם אמנם כשהם שנים אז ירדו שלשה מעלות והוא שהם קדמו כאמרו אז נדברו ואח"כ ויקשב ה' וישמע:
ומ"ש אשר אזכיר את שמי כי היל"ל בכל המקום אשר תזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך אלא בהיות כי צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו והוא היצה"ר המפתה לאדם לחטוא ולהרשיע כדי להמיתו וה' לא יעזבנו בידו ואדרבה מסייע אותו כדי שיעשה מצות ויעסוק בתורה ולכן אמר הפסוק אזכיר שהוא מן ההפעיל שהוא יוצא לאחר ולא אמר תזכיר והודיענו שהאדם העוסק בתורה ומזכיר שמו ית' כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה שהוא ית' המסייעו והעושה אותו שיזכור את שמו ויעסוק בתורתו ולכן אמר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך:
ונראה כי לפי אלו ההדרגות שפירשנו באלו החלוקות העשרה שעוסקין הוא המעולה שבכולן מחמשה ועד עשרה מדרגתם כחמשה מג' ועד חמשה כשלשה לפי שכל עוד שלא הגיעו למנין עשרה עדיין לא הגיעו למדרגת השלמות שמצינו בעשרה ולא מצינו בכתוב חלוקה ממוצעת בין חמשה לעשרה וע"כ עד י' הרי הם כחמשה וכן מג' ועד חמשה הרי הם כשלשה לפי שלא מצינו חלוקה ממוצעת מג' ועד חמשה ועל כן על כרחין מדרגתם הם כשלשה ולא יותר כי אין לנו לעשות חלוקה ממוצעת מסברא:
והרב ר' משה אלשקאר ז"ל כתב ומנין שאפילו אחד וגו' להבין שאפי' עם אחד שרוי' השכינה כשקורא בתורה כ"ש שנים וכ"ש שלשה או ה' או עשרה. יש מי שתירץ בא' לא נאמר בו כי אם אבא אליך וברכתיך דרך מקרה אמנם ילך מיד דוגמת המלך שנכנס למדינה ולוקח חפץ ממנה והולך לו ואינו מדבר עם שום אדם שבמדינה. ובשנים אמר ויקשב ה' וישמע וגו' דוגמת המלך ששומע בני המדינה והולך לו. ובשלשה אמר בקרב אלהים ישפוט רמז שמתעכב שם יותר אבל לא יעמדו רגליו על הארץ דוגמת המלך הרוכב על סוסו ושומע והולך לו. אמנם בחמשה נאמר ואגודתו על ארץ יסדה שעשה יסוד לבנין. ובעשרה נאמר נצב שהוא עומד שם תמיד דוגמת המלך העומד בעיר המלכות ששם הוא עיקר מלכותו וישיבתו. והכלל שאינו דומה מרובים העושים את המצוה למועטים העושים את המצוה עכ"ל:
ורבינו יונה ז"ל כתב ואם אפי' א' יש לו שכר פשוט הוא כי גם לשנים ולעשרה. אלא יש לומר ליתן לכל אחד שכר הרבה לפי שהם רבים ע"כ והוא ז"ל גריס הכי ומנין שאפי' חמשה שנאמר ואגודתו וגומר ומנין שאפי' ג' שנאמר בקרב אלהים ישפוט ואין ב"ד פחות משלשה:
וה"ר אפרים גריס ומנין שאפילו חמשה שנאמר בקרב אלהים ישפוט וכתב וכן פתרון המקרא אלהים נצב בעדת אל וגם נצב ועומד שם עם הדיינים בשעה שישפוטו שנאמר בקרב אלהים ישפוט וסתם דיינים הם חמשה כדברי רבי דתניא דיני ממונות בשלשה רבי אומר בה' כדי שיגמור הדין בג' אחר הרוב מנין אפי' ג' שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה בשביל אגודתו שהם הצדיקים שיש להקב"ה בארץ יסדה לארץ וסתם אגודה ג' כמו שמצינו בלולב תלתא הוו אגד וכן אצל אגודת אזוב ג' גבעולים וכן תניא דבי ר' נתן עכ"ל:
וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב השתי גרסאות ז"ל מנין שאפילו ה' שנאמר ואגודתו היא האגרוף שיש בה חמש אצבעות ומנין שאפי' ג' שנאמר בקרב אלהים ישפוט שהדיינים הם ג'. ויש גורסין מנין שאפי' ה' שנאמר בקרב אלהים ישפוט והם ג' דיינים ושני בעלי דינין ומנין שאפי' ג' שנאמר ואגודתו וגו' ואגודה ג' קלחים כענין אגודת אזוב:
ורבינו עובדיה ז"ל כתב עשרה שיושבין בדין גרסינן ומנין שאפי' ג' שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה האש ואויר והמים שהם ג' על ארץ יסדה על יסוד הארץ הם מקיפים הרי לך ששלשה קרויים אגודה ועוד האריך והוא מפי' רש"י ז"ל:
ורשב"ם כתב מנין אפי' חמשה מנין בלא וא"ו וכן כל מנין הכתובים כאן בלא וא"ו הם כתובים במשניות מנין אפילו ה' שנאמר בקרב אלהים ישפוט כלומר נצב בתוך עדתו ובתוך אותם שישפטו וסתם דיינים חמשה כדברי רבי דאמר דיני ממונות בחמשה. ד"א בקרב משמעו כמו תוך כלומר אפי' בחצי עדה הוא נצב. מנין שאפי' ג' שנאמר ואגודתו על ארץ יסדה כלומר בשביל אגודת הצדיקים שיש להקב"ה בארץ יסדה לארץ וסתם אגודה ג' קלחים:
והחסיד ז"ל כתב עשרה שיושבין וכו' כיון שאפי' בא' שכינה שרויה מה היה צריך לומר חמשה או עשרה ויש מי שאמר שאין הכוונה בא' אלא א' בתוך עשרה שהאחד עוסק והשאר שומעין ורבי חלפתא סבר שאין שכינה בפחות מעשרה ולזה הביא ראיה מבכל המקום אשר אזכיר את שמי שדרשוהו על המקדש את השי"ת בעשרה שהוא החזן וכבר כתבתי למעלה תירוץ א' שכתב ר"מ אלשקאר סתם שיש מי שתירץ והוא מהחסיד זלה"ה:
והריטב"א כתב שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי יש אומרים אזכיר כמו תזכיר בחילוף אל"ף בתי"ו באותיות א"ת ב"ש ונכון הוא עכ"ל:
והרב ר' יוסף ן' נחמיאש ז"ל כ' בכל המקום אשר אזכיר את שמי פי' בכל המקום אשר אשים זכר לשמי שם אבא אליך העוסק בתורה ואברכך: