פתיחת התפריט הראשי

ביאור:שמות לב ח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

שמות לב ח: "סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם."



סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָהעריכה

(אילן סנדובסקי)

סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִםעריכה

ה' אמר שבני ישראל שחתו וסרו מן הדרך אשר הוא ציווה אותם ועשו להם עגל מסכה. ה' לא אמר שהם חטאו או פשעו.

מתי שמעו בני ישראל את הציווי לא לעשות להם פסל ותמונה?
  • ה' דיבר מההר עם כל העם ואמר להם את עשרת הדברות שכללו את "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת, וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ" (שמות כ ג).
  • בני ישראל נסוגו לאחור ורק ראו את הקולות ולא שמעו אותם. בני ישראל בקשו ממשה: "דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה, וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן נָמוּת" (שמות כ טו). אין הוכחה שבני ישראל ואהרון שמעו את דברי אדוני והבינו אותם.
  • ה' מסכים שבני ישראל לא שמעו אותו והוא אומר: "אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם" (שמות כ יח).
  • ה' אומר למשה מה הוא רוצה שמשה יגיד לעם, ובנוסף לחוקים רבים, ה' וחוזר על הצהרתו: "אֱלֹהֵי כֶסֶף וֵאלֹהֵי זָהָב, לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שמות כ יט).
  • לאחר דברי ה', משה חוזר לעם ואומר להם את דברי אדוני, ככתוב: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה, וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים. וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד, וַיֹּאמְרוּ: כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, נַעֲשֶׂה" (שמות כד ג).
  • משה סיפר לעם את כל דברי אדוני, וסביר שמשה באמת אמר 'הכול' כולל האיסור לעשות אלוהי כסף ואלוהי זהב, או פסל או תמונה.
  • משה כתב את דברי אדוני, והקריא לעם בשנית את החוקים. העם ענה "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד ז).

משה ידע שהוא אמר להם פעמים, ובכל זאת הם שברו את החוק. ה' לא אמר לו שאהרון מעורב בזה. משה ידע שה' אסר לעשות פסל ותמונה, אבל לא אסר לעשות עגל מסכה למנהיג.

משה לא שאל פרטים ולא התחיל להתווכח אלא חיכה שה' יגמור את דבריו.

ה' ידע מה קרה במחנהעריכה

למרות שה' דיבר בהר עם משה, ה' בכל זאת ידע:

  1. שבני ישראל עשו להם "עֵגֶל מַסֵּכָה" (שמות כב ד).
  2. שבני ישראל בנו מזבח "וַיַּעֲלוּ עֹלֹת, וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים" (שמות כ ו).
  3. שבני ישראל אמרו: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כב ד).
  4. ה' ידע שבני ישראל השתמשו בפעל 'ע ל ה', ולא בפועל המקובל 'י צ א'.

ה' ידע שבני ישראל בקשו מאהרון למנות להם מנהיג עד שמשה ויהושע יחזרו. אולי חלק חשבו שהם ישתלטו על המנהיג ויחזרו למצרים. ה' ידע שהבקשה הראשונה של העם לא היתה ברורה ולא שברה את החוק. ה' ידע שאהרון לא שבר את החוק האוסר לבנות פסל ותמונה. אולם כאשר בני ישראל שגו ורקדו וזבחו לפני המסכה כאילו שזה ה' הם שברו את החוק וה' נגף אותם (שמות לב לה). ה' לא נגף את אהרון ורוב העם פשוט שהצטרף למסיבה, לאכילה, לשתיה ולריקודים בלי לדעת מה ולמה.

סָרוּ מַהֵרעריכה

הדגש היה על המהירות. ה' ישב חיכה וספר. כבר אחרי 40 יום בני ישראל שכחו את שבועתם 'נעשה ונשמע'. ה' נעלב מהמהירות שזה קרה, יותר מאשר מאשר מהעבירה על דבריו: 'לא לעשות פסל או מסכה'.

השימוש במילה "מַהֵר" מראה שה' עשה נסיון לראות מתי בני ישראל יבקשו להם 'אלוהים' חדשים. ה' ידע שזה יקרה, רק שהוא לא ידע מתי. כאשר זה קרה ה' התפלא, והעליב את משה והעם שזה קרה 'מהר'.

הֶעֱלוּךָעריכה

לפני מעשה העגל בני ישראל דיברו עם משה והאשימו אותו: "לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם, לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא" (שמות יז ג), בכל שאר המקרים ה' ומשה משתמשים בפועל 'י-צ-א', ככתוב: "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" (שמות כט מו).

הפועל 'ע-ל-ה', מראה שהדרישה לעשות 'אלוהים' (מנהיג) היתה נגד משה ולא בדיוק נגד ה'. ואכן בהמשך הוויכוח עם ה', משה משתמש פעמים בפועל 'י-צ-א', ולא משתמש בפועל 'ע-ל-ה', ככתוב: "לָמָה יְהוָה יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה" (שמות לב יא).

בני ישראל דרשו מאהרון לתת להם מנהיג, אהרון הקים להם מזבח והם העלו עולות, ככתוב "וַיַּעֲלוּ עֹלֹת" (שמות לב ו). מבחינת בני ישראל, רבים חשבו שבזה נגמר המסע למדבר, כפי שמשה הסביר לפרעה את דרישת ה', ועכשו הם קיימו את הכבוד לה' והם חופשיים לחזור למצרים. בני ישראל פחדו שמשה הוציא אותם למדבר להעלות אותם לעולה, ובכוונתו לתת להם למות במדבר. למעשה פחדם היה מוצדק, וכל היוצאים ממצרים באמת מתו במדבר.