ביאור:שמות לב יט
שמות לב יט: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר."
תרגום ויקיטקסט: כאשר משה ירד מההר והתקרב אל מחנה ישראל, הוא ראה את העגל שעשו בני ישראל, וראה גם מחולות שבני ישראל מחוללים, רוקדים ושמחים סביב העגל; ועל כך חרה אף משה, הוא כעס מאד, השליך מידיו את לוחות הברית, ושיבר אותם למרגלות הר סיני.
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמות לב יט.
וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה - מדוע?
עריכהכשמשה היה בהר, ה' אמר לו שהוא כועס על בני-ישראל שעשו את העגל, ומשה אמר לו (שמות לב יא): "לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ?" - אין לך סיבה לכעוס. אבל כשמשה יורד מההר ורואה את העגל, הוא כועס בעצמו. מדוע - מה ראה משה כשירד מההר, שלא ראה קודם לכן?
- נראה שמילת המפתח כאן היא וּמְחֹלֹת; משה ראה שבני ישראל לא רק עשו עגל, אלא הם גם חוגגים סביבו בריקודים ושמחה. יש אנשים החוטאים כי יצרם מתגבר עליהם, אבל הם מצטערים על כך; במשך הזמן, הצער ידחוף אותם למצוא דרכים להתגבר על היצר ולחזור למוטב; לכן אין טעם לכעוס עליהם, ובוודאי לא לכלותם. אבל כשאנשים שמחים חוגגים ומתגאים בחטאם, כבר אין להם תקנה.
ומכאן ההתנגדות הגדולה של חכמי ישראל ל"מצעד הגאוה". היא אינה נובעת מתוך שנאה או זלזול בחוטאים ובקשייהם, אלא מתוך התנגדות לגאווה ולחגיגה סביב החטא - התנגדות ל"מחולות".
וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת
עריכהמשה ירד עם יהושע מההר. הוא הגיע לתחתית ההר וראה את המחנה. ממרחק מה הוא ראה את המחולות וראה את העגל. סביר שמשה המשיך לשמוע קולות, אבל לא נאמר שהוא זיהה את המילים. הקרבת הקורבנות כבר נגמרה, ומשה לא הריח את העולות והשלמים ואת ריח הבישול. העם קם לצחק, וכנראה הכוונה שהם קמו למחולות.
ה' תאר את מה שהעם עשה כ-"עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ", אבל משה ראה רק "עֵגֶל" (פסל) והתעלם מהמסכה.
גם כאשר משה חוזר ומספר את סיפור העגל, הוא חוזר על דברי אדוני (דברים ט טז): "עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה: סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶתְכֶם", אבל חוזר ורואה את זה כעגל בלבד בדבריו (דברים ט כא): "וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל, לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ".
בשביל משה הדבר הזה היה פסל של עגל, פסל של עבודה זרה, פסל לאלהים נוכרים, בלי שום קשר למסכה של מלך. זה שכך חשב משה בכעסו, לא מחייב שזאת היתה המציאות.
ה' פקד על משה לעשות ארון עץ עם שני כרובים (פסלים של אנשים עם כנפיים) (שמות כה יח). אין הבדל גדול בין פסל של כרוב ופסל של עגל, חוץ מאשר הכוונה. היה ברור שהכרובים הם רק משרתים של ה', ולא רקדו לפני הכרובים אלא לפני ה', ככתוב: "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי יְהוָה" (שמואל ב ו יד).
הבעיה עם העגל היתה שרקדו לפניו, בשמחה. הכוונה היתה לעזוב את ה', את משה, ואת כל עניין הברית.
וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם
עריכהמשה זכה לכבוד רם ביותר בתולדות עמינו. בכל אופן שבירת הלוחות זכתה למחקרים רבים ודעות שונות. כולם ניסו להסביר למה משה פעל כראוי. עצם הצורך להאבק בנושא ולהסביר מראה לנו שהבעיה הטרידה את החכמים, ושאין פתרון מקובל על כולם שמצדיק התנהגות כזאת של פגיעה בלוחות מעשה ה' הכתובים באצבע ה'.
אפשרי שמשה איבד את השליטה בעצמו וזרק את מה שהיה בידיו, כחפץ חסר ערך. למשה היתה נטיה לאלימות. בעבר, בניגוד לחוק, משה בכעסו "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות ב יב), וגם במדבר, לפי עקרונות הצדק שלו, משה התערב והתקיף את הרועים שפגעו ברועות (שמות ב יז). אולם משה פעל לפי חוק עליון שהיה מעל חוקי המקום.
ישנם מספר הסברים מדוע משה היה חייב לשבור את הלוחות:
- משה הגיע למסקנה שהעם חטא, ולא מגיע לעם שיהיה לו דבר כל כך מיוחד ויקר, כל עוד העגל היה במחנה. משה העניש את העם שלא הגן על כבודו של ה'. העם יצטרך לחכות שוב, ולהוכיח מחדש שהעם ראוי לקבל את ברכת ה' ובריתו.
- לפי החוקים הכתובים בלוחות, העם חייב כליה; משה שבר את הלוחות כדי להציל את העם מכליה. חז"ל המשילו את זה לאדם, שקרובתו התחתנה עם המלך, אבל בליל הנישואין היא חטאה. כדי להציל אותה מעונש חמור, הוא קרע את הכתובה שלה. "חז"ל מסבירים ששבירת הלוחות היתה למען עַם ישראל. הלוחות הם כמו שטר-כתובּה בין החתן והכלה, הקב"ה וישראל, ומשה רבינו הוא השושבין. לכן כאשר הכלה הלכה אחרי זרים, השושבין קרע את הכתובה כדי לומר: הכלה עוד פנויה, בואו נתחיל מהתחלה… שיהיה ברור, זו ההחלטה של משה, על דעת עצמו בלבד! איך אפשר לעשות דבר כזה? התורה כולה בידיים שלך וכל העולם המתין שתגיע אל היעד – ואתה מחליט לשבור? כן. למשה יש מסירות נפש על עם ישראל והוא מוכן לסכן הכל בשביל זה. רק אחר כך אומר לו ה' "יישר כוחך ששברת"!"" (יוסי פלאי, "גל עיני").
- הלוחות היו הופכים בעצמם לפסל כמו העגל, ומרכז של עבודה לאבן ולא לה' ולרעיונות שלו.
- משה רצה להרשים את העם. רעש השבירה הפנה את העם לעברו. והעם ראה את הכעס האדיר של משה וכולם השתתקו, נכנעו והתפזרו.
- מסר לה'. משה שחרר את ה' מאחריות לכתוב בלוחות הברית. אם ה' רוצה להביא כליה הוא חופשי, ואם הוא רוצה לכתוב מחדש הוא חופשי.
- משה ידע שלפי החוקים הכתובים, אהרון לא חטא בבנית 'מסכה' ולכן הוא לא היה יכול להראות את הכתוב לעם.
- משה ראה שהחוקים שה' כתב חייבים להשתנות כי החוקים לא התאימו למה שקרה. אי אפשר היה לעשות תיקונים בלוחות האבן; לכן כדי להוציא מהדורה חדשה היה צריך לשבור את הישנים. יש חוקים שנשארים לעולם, אולם רוב החוקים משתנים ומתפתחים עם הזמן והנסיבות, ולכן חוקים הכתובים על ידי ה' לא מתאימים לבני אדם. ה' החליט להוסיף מספר חוקים[1] ושמשה יכתוב את לוחות הברית (שמות לד כז) החדשים. אפשרי שבמעשה שבירת הלוחות משה מעביר מסר, לעם שיש לחכמים זכות לשנות את חוקי העם, כי 'לא בשמים היא', ככתוב: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. ... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל יא-יד).
מדוע משה פעל באופן מיידי וללא התייעצות?
עריכהכאשר וושתי מאנה להופיע עם כתר מלכות לפני אחשורוש המלך, נאמר: "וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד, וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" (אסתר א יב) בכל זאת המלך לא קם, לא צעק, ולא שבר דבר. המלך כינס את יועציו יודעי חוק והיסטוריה כדי להחליט "כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה" (ביאור:אסתר א טו). גם המלך היה בסכנה של מרד. המלכה היתה יכולה לרכז כוחות ולפעול נגדו, בכל זאת המלך הרגיש חזק ובטוח ופעל לפי החוק ובשיקול דעת. המלך התיעץ באנשיו לפי סדר חשיבותם, הזותר דיבר ראשון, והוצאה פקודה ברורה שפתרה את הבעיה (ביאור:אסתר א כב).
כאן משה לא אסף את החכמים, לא הודיע מה החוק ומה היתה העבירה, ולא התייעץ. משה חקר את אהרון והאשים אותו, התעלם מתשובתו, ופקד לגייס אנשים להרוג במורדים בו. אפשרי שלמשה לא היה זמן, והוא לא רצה לשמוע שהוא נעדר לזמן רב והשאיר את אהרון וחור שלא היו מסוגלים לשלוט בעם. המורדים היו יכולים להתקיף אותו כי הם ידעו שהם בני מוות וגורלם נחרץ.
- ^ החוק לא היה ברור בעניין מסכה לשימוש המלך לכן ה' פרט: "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ" (שמות לד יז)