ביאור:שמות לב יט
שמות לב יט: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת. וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר.""
בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמות לב יט.
וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם עריכה
משה ירד עם יהושע מההר. הוא הגיע לתחתית ההר וראה את המחנה. ממרחק מה הוא ראה את המחולות וראה את העגל. סביר שמשה המשיך לשמוע קולות, אבל לא נאמר שהוא זיהה את המילים.
הקרבת הקורבנות כבר נגמרה, ומשה לא הריח את העולות והשלמים ואת ריח הבישול. העם קם לצחק, וכנראה הכוונה שהם קמו למחולות.
וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת עריכה
ה' תאר את מה שהעם עשה כ-"עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ", אבל משה ראה רק "עֵגֶל" (פסל) והתעלם מהמסכה.
גם כאשר משה חוזר ומספר את סיפור העגל, הוא חוזר על דברי אדוני: "עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה: סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶתְכֶם" (דברים ט טז), אבל חוזר ורואה את זה כעגל בלבד בדבריו: "וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל, לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ" (דברים ט כא).
בשביל משה הדבר הזה היה פסל של עגל, פסל של עבודה זרה, פסל לה' נוכרים, בלי שום קשר למסכה של מלך. זה שכך חשב משה, לא מחייב שזאת היתה המציאות, כי משה רתח מכעס.
ה' פקד על משה לעשות ארון עץ עם שני כרובים (פסלים של אנשים עם כנפיים) (שמות כה יח). אין הבדל גדול בין פסל של כרוב ופסל של עגל, חוץ מאשר הכוונה. היה ברור שהכרובים הם רק משרתים של ה', ולא רקדו לפני הכרובים אלא לפני ה', ככתוב: "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי יְהוָה" (שמואל ב ו יד).
הבעיה עם העגל היתה שרקדו לפניו, בשמחה. הכוונה היתה לעזוב את ה', את משה, ואת כל עניין הברית
וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה עריכה
כאשר וושתי מאנה להופיע עם כתר מלכות לפני אחשורוש המלך, נאמר: "וַיִּקְצֹף הַמֶּלֶךְ מְאֹד, וַחֲמָתוֹ בָּעֲרָה בוֹ" (אסתר א יב) בכל זאת המלך לא קם, לא צעק, ולא שבר דבר. המלך כינס את יועציו יודעי חוק והיסטוריה כדי להחליט "כְּדָת מַה לַּעֲשׂוֹת בַּמַּלְכָּה" (ביאור:אסתר א טו). גם המלך היה בסכנה של מרד. המלכה היתה יכולה לרכז כוחות ולפעול נגדו, בכל זאת המלך הרגיש חזק ובטוח ופעל לפי החוק ובשיקול דעת. המלך התיעץ באנשיו לפי סדר חשיבותם, הזותר דיבר ראשון, והוצאה פקודה ברורה שפתרה את הבעיה (ביאור:אסתר א כב).
כאן משה לא אסף את החכמים, לא הודיע מה החוק ומה היתה העבירה, ולא התייעץ. משה חקר את אהרון והאשים אותו, התעלם מתשובתו, ופקד לגייס אנשים להרוג במורדים בו. אפשרי שלמשה לא היה זמן, והוא לא רצה לשמוע שהוא נעדר לזמן רב והשאיר את אהרון וחור שלא היו מסוגלים לשלוט בעם. המורדים היו יכולים להתקיף אותו כי הם ידעו שהם בני מוות וגורלם נחרץ.
וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם עריכה
משה זכה לכבוד רם ביותר בתולדות עמינו. בכל אופן שבירת הלוחות זכתה למחקרים רבים ודעות שונות. כולם ניסו להסביר למה משה פעל כראוי. עצם הצורך להאבק בנושא ולהסביר מראה לנו שהבעיה הטרידה את החכמים, ושאין פתרון מקובל על כולם שמצדיק התנהגות כזאת של פגיעה בלוחות מעשה ה' הכתובים באצבע ה'.
אפשרי שמשה איבד את השליטה בעצמו וזרק את מה שהיה בידיו, כחפץ חסר ערך. למשה היתה נטיה לאלימות. בעבר, בניגוד לחוק, משה בכעסו "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות ב יב), וגם במדבר, לפי עקרונות הצדק שלו, משה התערב והתקיף את הרועים שפגעו ברועות (שמות ב יז). אולם משה פעל לפי חוק עליון שהיה מעל חוקי המקום.
ישנם מספר אפשרויות המראות שמשה היה חייב לשבור את הלוחות:
- משה הגיע למסקנה שהעם חטא, ולא מגיע לעם שיהיה לו דבר כל כך מיוחד ויקר, במיוחד שהעגל היה במחנה.
- משה ידע שלפי החוקים הכתובים, אהרון לא חטא בבנית 'מסכה' ולכן הוא לא היה יכול להראות את הכתוב לעם.
- משה ראה שהחוקים שה' כתב חייבים להשתנות כי החוקים לא התאימו למה שקרה. אי אפשר היה לעשות תיקונים בלוחות האבן לכן כדי להוציא מהדורה חדשה היה צריך לשבור את הישנים.
- הלוחות היו הופכים בעצמם לפסל כמו העגל, ומרכז של עבודה לאבן ולא לה' ולרעיונות שלו.
- משה רצה להרשים את העם. רעש השבירה הפנה את העם לעברו. והעם ראה את הכעס האדיר של משה וכולם השתתקו, נכנעו והתפזרו.
- מסר לה'. משה שחרר את ה' מאחריות לכתוב בלוחות הברית. אם ה' רוצה להביא כליה הוא חופשי, ואם הוא רוצה לכתוב מחדש הוא חופשי.
- משה העניש את העם שלא הגן על כבודו של ה'. העם יצטרך לחכות שוב, ולהוכיח מחדש שהעם ראוי לקבל את ברכת ה' ובריתו.
יש חוקים שנשארים לעולם, אולם רוב חוקים משתנים ומתפתחים עם הזמן והנסיבות, ולכן חוקים הכתובים על ידי ה' לא מתאימים לבני אדם. ה' החליט להוסיף מספר חוקים[1] ושמשה יכתוב את לוחות הברית (שמות לד כז) החדשים. אפשרי שמכול זה משה החליט להגיד לעם שיש לחכמים זכות לשנות את חוקי העם 'כי לא בשמים היא', ככתוב: "כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם, לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא, לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. ... כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" (דברים ל יא-יד).
- ^ החוק לא היה ברור בעניין מסכה לשימוש המלך לכן ה' פרט: "אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ" (שמות לד יז)