ביאור:שמות לב ו

שמות לב ו: "וַיַּשְׁכִּימוּ, מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים, וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמות לב ו.

וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים

(אילן סנדובסקי)

וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת

הרמב"ן מסביר שמשה ירד ביום ה41 ולא היה בלילה ה41 על ההר. משה עלה להר ביום הראשון והיה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, ככתוב: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן, וַיַּעַל אֶל הָהָר, וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שמות כד יח). לא בטוח שמשה היה יורד ביום הזה לולא ה' אמר לו: "לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ" (שמות לב ז), אולם לא ברור מה משה המשיך לעשות בהר ביום ה41, כי כתוב: "וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה, כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי, שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת, לֻחֹת אֶבֶן, כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים" (שמות לא יח), כלומר הכתיבה נגמרה ומשה היה חופשי לרדת עם לוחות האבן הגמורים. ה' המשיך לדבר על המשכן וכליו במשך 7 פרקים, וכל זה היה למשוך את הזמן בשיחות על הרבה חפצים חסרי חשיבות שברבות השנים אבדו. משה נשאר והקשיב ולא ביקש רשות לרדת לעם.

הרמב"ן מעלה שה' לא ניסה למנוע מהעם לחטוא. ה' העמיד פיתוי לפני העם ורצה לראות אם הם יעמדו בנסיון. ה' נהג כפי שהוא נהג עם אדם וחוה בגן עדן ועם קין, ככתוב: "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ, וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ" (ביאור:בראשית ד ז). ה' נתן לעם להשלים את החטא ואז להעניש את החוטאים, ככתוב: "וּבְיוֹם פָּקְדִי, וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם" (שמות לב לד).

אם העם לא היה בא לאהרון ביום ה40 אז ה' היה מחכה עד שהם יבאו. כך גם עשה שמואל לשאול והכריח אותו לחכות עד שהעם התחיל להתפזר, ככתוב: "וייחל (וַיּוֹחֶל) שִׁבְעַת יָמִים לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר שְׁמוּאֵל, וְלֹא בָא שְׁמוּאֵל הַגִּלְגָּל. וַיָּפֶץ הָעָם מֵעָלָיו" (שמואל א יג ח). ה' עצמו כתב באצבע ה' את הלוחות והוא היה יכול לכתוב מהר, או אפילו להכין מראש, ולא היה צורך להחזיק את משה על ההר. ה' כנראה גמר לכתוב, אבל המשיך לדבר ולהסביר, ככתוב: "כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר" ולא ככלותו לכתוב. ה' היה יכול לדבר עוד הרבה זמן על החוקים שהוא כתב וכלי המשכן. ה' חיכה שבני ישראל יבנו את עגל המסכה ויחגגו לו, ואז ה' החליט שהגיע הזמן להפסיק לדבר.

וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים; וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק

המסיבה התחילה בכבוד, ונגמרה בצהלת שיכורים וצחוק:

העלו עולה
ויעשו שלמים
אכלו
שתו יין (סביר שחלק השתכרו אחרי שתיה מרובה)
ויקומו לצחק

אפשרי שזה היה התהליך הרגיל והמקובל של חגיגה לה' זרים, והעם עשה כפי הנהוג. העם לא ידע איך חוגגים לאלוהי ישראל מלבד חג הפסח.

וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק

המילה "וַיָּקֻמוּ" מעידה שהעם רק קם בכוונה לצחק. העם השלים את העולת והשלמים, אכל ושתה אבל לא התחיל לצחק. הציחוק עדיין לא התפתח והתפזר בכל המשתתפים.

לְצַחֵק

פגשנו את המילה "לְצַחֵק" מספר פעמים בספר בראשית. לוט ציחק בעיני חתניו, ישמעאל ציחק, יעקב ציחק עם רבקה אשתו, ואשת פוטיפר האשימה שיוסף הובא לצחק בה.
אנחנו משלימים במוח שלנו כפי שרש"י הסביר: "יש במשמע הזה גלוי עריות כמו שנאמר (בראשית לט) [שיוסף הובא] לצחק בי, ושפיכות דמים כמו שנאמר (שמואל ב ב) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו".
אין ספק ש"לְצַחֵק" כולל צחוק, וציחקוקים. ידוע שאנשים עבדו לה' זרים במשכב עם קדשות, כפי שיהודה עשה (ביאור:בראשית לח כא), "וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים" (שופטים ח לג), ומשמעות המילה "זנו" היא לנאוף כפי שירמיהו אומר: "וְהָיָה מִקֹּל זְנוּתָהּ וַתֶּחֱנַף אֶת הָאָרֶץ; וַתִּנְאַף אֶת הָאֶבֶן וְאֶת הָעֵץ" (ירמיהו ג ט). אולם לא בטוח שבני ישראל התכוננו לעשות אורגיה ציבורית, ולא רק לקבל הצגה מצחיקה.

הרמב"ן לא מקבל את דברי רש"י שהיה גילוי עריות ושפיכת דמים, ומסביר: "קמו לצחק בעצביהם ולשמחה"