ביאור:מצוות מצה ואיסור חמץ - שתי מצוות ושני טעמים

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בתורה ישנן כמה מצוות הקשורות ללחם בפסח, והן נחלקות לשתי קבוצות:

חובה ("מצוות עשה") - חובה לאכול מצה בליל פסח - חז"ל למדו מצוה זו מהפסוק (שמות יב יח) "בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצות"
איסורים ("מצוות לא-תעשה") - אסור לאכול חמץ, אסור להחזיק שאור (חומר מחמיץ) בבתינו, ואסור שייראה שאור בכל גבולנו - במשך כל 7 הימים של חג המצות, כמו שנאמר למשל (שמות יב טו): "שבעת ימים, מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם; כי כל אוכל חמץ, ונכרתה הנפש ההיא מישראל, מיום הראשון, עד יום השביעי".

ע"פ חז"ל, הפסוק "שבעת ימים מצות תאכלו" אין משמעו שחייבים לאכול מצות, אלא רק שמי שרוצה לאכול לחם, צריך לאכול אותו מצות ולא חמץ; חובת אכילת מצה חלה, לדברי חז"ל, רק בלילה הראשון ("ליל הסדר").

כדי להבין מדוע יש הבדל בין החובה לבין האיסורים, נקרא את הפסוקים הקשורים למצות בסיפור יציאת מצרים , ונראה שבני ישראל למעשה אכלו מצות פעמיים:

פעם אחת - בתחילת הלילה, כשהיו עדיין עבדים, ואכלו את קרבן הפסח בבתיהם שבארץ מצרים (שמות יב ח): "ואכלו את הבשר בלילה הזה; צלי אש ומצות , על מרורים יאכלוהו".
ופעם שניה - אחרי הלילה, כשהיו כבר בני-חורין, ויצאו מארץ מצרים אל סוכות (שמות יב לז-לט): "ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה ... ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצריים, עוגות מצות - כי לא חמץ, כי גורשו ממצרים, ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם": בני ישראל הגיעו ממצרים לסוכות תוך דקת ספורות, והבצק שהוציאו ממצרים לא הספיק להחמיץ (ראו האם התכוונו בני ישראל לאכול חמץ בפסח? ). הם כנראה אכלו את המצות הללו, שאפו בסוכות, גם בהמשך המסע - עד אחרי קריעת ים סוף, שהיתה ביום השביעי ליציאת מצרים; רק לאחר שהמצרים טבעו בים, התפנו בני ישראל לאפות לעצמם לחם "נורמלי".

מכאן ניתן להבין את משמעותן של מצוות המצה והחמץ בימינו:

מצוות אכילת מצה בליל פסח מזכירה את המצה שאכלו בני ישראל עם קרבן הפסח, כשהיו עדיין עבדים; מצות אלו, כמו המרורים, הן זכר לשיעבוד : המצות מזכירות את "העוני" (המצות נקראו, בדברים טז ג, "לחם עוני"; וכך אנו אומרים גם בליל הסדר "הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים" = "זה לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים"); והמרורים מזכירים את "השיעבוד" (כמו שנאמר בשמות א יד: "וימררו את חייהם בעבודה קשה..."). וכך פירש גם רש"ר הירש.
איסורי אכילת חמץ והחזקתו בשבעת ימי הפסח מזכירים את העובדה, שבני ישראל לא אכלו חמץ וגם לא החזיקו ברשותם חמץ לאחר שיצאו ממצרים; איסורים אלה מזכירים את הגאולה - בני ישראל הגיעו ממצרים לסוכות כל-כך מהר, שהבצק שהוציאו ממצרים לא הספיק להחמיץ, וכך במשך 7 ימים לפחות לא היה ברשותם חמץ (גם הסוכות מסמלות את הגאולה - ראו יום חצי הולדת).

בני ישראל נצטוו לאכול מצה בליל פסח, אך הם לא היו חייבים לאכול מצות לאחר מכן; רק מי שרצה לאכול לחם, היה חייב לאכול מצות, כי לא היה לחם אחר. לכן, אכילת מצה בלילה הראשון היא חובה, ובשאר ימי הפסח - רשות.

רעיון דומה ניתן לראות בדברים טז ג.

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2005-04-26.

תגובות

מאת: חגי כלפה

> שלום אראל,

> קראתי דברייך ב: http://www.tora.us.fm/tnk1/tora/jmot/xmc_mca.html

> ורציתי לשאול בנוגע לעניין אכילת מצה בשבעת ימי פסח כזכרון לגאולה המהירה של עם ישראל.

>

> העם הגיע מהר מאוד לסוכותה, שבע ימים וזה נחשב לנס, האם הבנתי נכון?

> ואם כן, איך אפשר שבמשך שבע ימים הם לא הספיקו להתפיח בצק לחם?

> איך זה בעצם מסתדר?

>

> האם תוך כדי ההליכה לסוכות לא היה להם זמן בכלל להכין בצק ועל כן כל הבצק שהיה ברשותם רק בצק שהספיקו להוציא ממצרים, בצק אשר לא החמיץ?

> ואם כן, האם בצק זה לא היה אמור להחמיץ גם הוא במשך שבעת הימים?

> כמה זמן צעדו בני ישראל אל סוכותה?

> מדוע נקבע החג לשבעה ימים?

>

> אשמח לתשובה, אני מנסה להבין את העניין הזה כבר זמן מה.

>

> חגי.

תשובה:

נראה לי שהם הגיעו לסוכות עוד תוך דקות ספורות - עוד באותו הלילה.

אחרי שבעה ימים הם כבר עברו את ים סוף (שביעי של פסח נחשב יום קריעת ים סוף).

אראל

קיצור דרך: tnk1/tora/jmot/xmc_mca