ביאור:שמות יב ח

שמות יב ח: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה; צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ."

תרגום ויקיטקסט: - ואִכלו את הבשר של השה בלילה הזה שאחרי ה-14 לחודש; אִכלו אותו צלוי באש , עם מצות הנאפות בחיפזון, ועם מרורים (עשבי-בר מרים).

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמות יב ח.

למה מצות?

למה אוכלים מצות בפסח? התשובה המוכרת היא "על שוּם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ" (רבן גמליאל, הגדה של פסח). ואכן כך נאמר ב (שמות יב לט): "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת , כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם".

אולם, הפסוק שלנו נאמר כבר בראש החודש (פסוק ב) - שבועיים לפני היציאה. ובני ישראל נצטוו להתחיל להתכונן לפסח כבר מעשור לחודש (פסוק ג) - ארבעה ימים לפני היציאה. ארבעה ימים זה מספיק זמן להכין לחם איכותי. אם כך, מדוע נצטוו ישראל לאכול דווקא מצות - מדוע לא נאמר להם "בעוד שבועיים אתם יוצאים ממצרים - תכינו חלות מהודרות וחגיגיות"?

-- דיני זבח הפסח, המתוארים בפסוקים 8-11, קשורים כולם לחיפזון - מהירות של אדם המתכונן לבריחה (ראו ביאור פסוק יא. בפרט, בפסוק שלנו:

צלי אש הוא בישול בחום גבוה, שהוא מהיר יותר מבישול במים;
מצות הן לחם הנאפה במהירות - אין צורך לחכות שיתפח. כל מי שישתתף באפיית מצות לפני פסח, יראה שהתהליך הוא מאד מהיר: מרגע שמתחילים ללוש את הבצק, תוך 18 דקות לכל היותר הבצק כבר בתנור, ומספר דקות אחר-כך הוא מוכן.

מרורים הם עשבי-בר מרירים הגדלים בצדי הדרכים, כמו מרור הגינות, עלי סלרי, חסה וכד'; בנוסף לכך שהם מזכירים את קשי השיעבוד, (שמות א יד): "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (רש"י), הם גם מספקים תיבול מהיר לבשר ולמצות - יוצאים, קוטפים, שוטפים ומגישים.

החיפזון הוא אחד העקרונות של חג הפסח. הוא מזכיר לנו את העוני והשיעבוד שלנו במצרים: כשהיינו עבדים במצרים, לא היה לנו זמן להכין לחם, כי המצרים רדפו אותנו ולחצו עלינו לחזור לעבודה מהר, (שמות ה יג): "וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר 'כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם'", אז אכלנו בעיקר מצות. לא היה לנו זמן להכין סלט, אז אכלנו בעיקר מרורים שליקטנו בצדי הדרכים. לא היה לנו זמן לחכות שהבשר יתבשל, אז אכלנו צלי . ה' רצה שנזכור את התחושה הזאת של עוני ושיעבוד גם בלילה האחרון שלנו במצרים. שנזכור שיצאנו ממצרים, לא כגיבורים מנצחים אלא כעבדים עניים. לכן ציווה עלינו לאכול מצות גם בליל יציאת מצרים.

כדי לחזק את החווייה, ה' סידר את העניינים כך שגם יציאת מצרים עצמה היתה בהפתעה: לא יצאנו ממצרים בכוח ובעוצם יד - אלא גורשנו ממצרים בלחץ ובחיפזון, "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" (פסוק לט). גם בלילה האחרון במצרים, עדיין היינו עבדים הנאלצים לאכול מזון מהיר.

בליל פסח, אותו חיפזון קיבל משמעות חדשה - לא עבדות לבשר-ודם הנוגש בהם ביד קשה, אלא עבדות לה' המוציא אותם ממצרים ביד חזקה, ומשנה בבת-אחת את מצבם מעבדים לבני-חורין, (ויקרא כה נה): "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".

הקבלות

1. הקשר בין מצות ויציאת מצרים לבין זכרון העוני חוזר במקומות נוספים בתורה, למשל:

(דברים טז ג): "לֹא תֹּאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים, תֹאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי ; כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם , לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ": יש לאכול מצות המסמלות עוני , עינוי ושיעבוד; כי יצאנו ממצרים בחיפזון, כעבדים עניים.
(שמות כג ט): "וְגֵר לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם": זכרון הלחץ שהמצרים לחצו אותנו במצרים, אמור לפתוח את ליבנו להזדהות עם גרים ולא ללחוץ אותם.

2. גם המנחות שהוקרבו על המזבח היו ברובן מצות (ויקרא ב), ונאסר לעשותן חמץ, (ויקרא ב יא): "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ, כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לה'". מכאן, שלאכילת מצות ישנו טעם עצמאי שאינו קשור דווקא ליציאת מצרים. הסבר מקובל הוא, שה"שאור שבעיסה" מסמל את יצר הרע, הגורם לאדם להיות תפוח מרוב גאוה וחשיבות עצמית, ולהחמיץ פנים לזולת. לעומתו, המצה היא "לחם האמונה", היא מסמלת את הפשטות והענוה הנובעות מתוך אמונה תמימה.

פירושים נוספים

יש מפרשים, שהפסוק שלנו בכלל לא נאמר כמצוה אלא כנבואה. ה' הודיע למשה שבני ישראל יאכלו מצות כי הגאולה תהיה במהירות, אולם משה לא אמר זאת לישראל כדי לאפשר להם לחוות על בשרם את הפתאומיות של הגאולה. ואכן בפרשה הבאה (פסוקים כא-כח) אמר משה לישראל לשחוט את קרבן הפסח, אבל לא הזכיר את המצות "כי ה' הזכיר למשה ענין אכילת המצות ואיסור החמץ, כי ידע שיצאו מגורשים ולא יספיק בצקם להחמיץ, אבל משה לא אמר להם דבר מזה, כי לא היו יכולים להבין למה יאכלו מצות; רק כשיצאו פירש להם (בפרק י"ג) איסור החמץ ומצוות המצות, כי אז הבינו שזה לזכרון הנס שגורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" שד"ל על שמות יב כא-כח. וציטט גם דברים דומים שכתב בעל הטורים על פסוק לט, וכן הר"ן בפרק ערבי פסחים, פסחים קטז ב, ד"ה מצה).

אולם, הפסוקים הקודמים והבאים נאמרים בלשון מצוה, "ולקחו מן הדם" (פסוק ז), "אל תאכלו ממנו נא" (פסוק ט). מכאן שגם הפסוק שלנו הוא מצוה, ומסתבר שמשה אמרו לישראל כמו את כל שאר המצוות (וכפי שהסברנו בפירושנו על פסוקים כא-כח, הפסוקים אינם מהווים חזרה על דברי ה' למשה אלא עניין נפרד - משה קרא אל זקני העם, ואמר להם להתחיל בהכנות לשחיטת הפסח, כדי לתת דוגמה אישית לבני ישראל).

רעיונות דומים ניתן למצוא במאמרים:

הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:מדוע צוו בני ישראל לאכול מצות שבועיים לפני שבצקם לא הספיק להחמיץ?

קיצור דרך: tnk1/tora/jmot/jm-12-08

מקורות

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2018-04-03.