פתיחת התפריט הראשי

שמות יב ח: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה; צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת, עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ."

תרגום ויקיטקסט: - אמור לבני ישראל שיאכלו את הבשר של זבח הפסח בלילה הזה שאחרי ה-14 בחודש; ושיאכלו אותו צלוי באש, עם מצות הנאפות בחיפזון, ועל מרורים הנלקטים בצדי הדרכים - כדרכם של עבדים עניים.


בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:שמות יב ח.


למה אוכלים מצות בפסח?עריכה

התשובה המוכרת היא "על שוּם שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ" (רבן גמליאל, הגדה של פסח) . ואכן כך נאמר ב (שמות יב לט): "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם"( פירוט ).

אולם, הפסוק שלנו נאמר כבר בראש החודש (פסוק ב) - שבועיים לפני היציאה. ובני ישראל נצטוו להתחיל להתכונן לפסח כבר מעשור לחודש (פסוק ג) - ארבעה ימים לפני היציאה. ארבעה ימים זה מספיק זמן להכין לחם איכותי. אם כך, מדוע נצטוו ישראל לאכול דווקא מצות? מדוע לא נאמר להם "בעוד שבועיים אתם יוצאים ממצרים - תכינו חלות מהודרות וחגיגיות"?

יש מפרשים שהסיקו מכאן, שלאכילת מצות יש טעם עצמאי שאינו קשור דווקא ליציאת מצרים. ואכן, גם המנחות שהוקרבו על המזבח היו ברובן מצות (ויקרא ב) , ונאסר לעשותן חמץ, (ויקרא ב יא): "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ, כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לה'". הסבר מקובל הוא, שה"שאור שבעיסה" מסמל את יצר הרע, הגורם לאדם להיות תפוח מרוב גאוה וחשיבות עצמית, ולהחמיץ פנים לזולת. לעומתו, המצה היא "לחם האמונה", היא מסמלת את הפשטות והענוה הנובעות מתוך אמונה תמימה.    אולם, כל ההסברים היפים האלה לא מתאימים להסבר שכתוב בתורה עצמה (פסוק לט)   ובהגדה של פסח.

נראה שלאכילת מצה יש סיבה אחת. המצה היא מזון מהיר. כשהיינו עבדים במצרים, לא היה לנו זמן להכין לחם,  כי המצרים רדפו אותנו ולחצו עלינו לחזור לעבודה מהר, שמות ה יג: " "וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר 'כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם" ' ", אז אכלנו בעיקר מצות. ה' רצה שנזכור את התחושה הזאת של עוני ושיעבוד גם בלילה האחרון שלנו במצרים. שנזכור שיצאנו ממצרים, לא כגיבורים מנצחים אלא כעבדים עניים. לכן ציווה עלינו לאכול מצות גם בליל יציאת מצרים.    גם שאר המצוות של הלילה הזה קשורות לאותו עניין:

- אכילת הבשר בלילה הזה חייבת להיות בחיפזון - "צלי אש, ראשו על כרעיו ועל קרבו" (פסוק ט) , "ולא תותירו ממנו עד בוקר" (פסוק י) , "ואכלתם אותו בחפזון" (פסוק יא) ;

- המרורים מזכירים את קשי השיעבוד, (שמות א יד): "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ"( רש"י ) .   המרורים מזכירים גם את העוני, שכן דרכו של עני ללקט ולאכול צמחים הגדלים בצדי הדרכים, כמו מרור הגינות .

כדי לחזק את החווייה, ה' "סידר" שגם יציאת מצרים תהיה בהפתעה: לא יצאנו ממצרים בכוח ובעוצם - אלא גורשנו ממצרים בלחץ ובחיפזון, "כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" (פסוק לט) . גם בלילה האחרון במצרים, עדיין היינו עבדים הנאלצים לאכול מזון מהיר.

בליל פסח, החיפזון קיבל משמעות חדשה - לא עבדות לבשר-ודם הנוגש בהם ביד קשה, אלא עבדות לה' המוציא אותם ממצרים ביד חזקה.  (ויקרא כה נה): "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".

הרעיון חוזר במקומות נוספים בתורה, למשל:

- ב (דברים טז ג): "לֹא תֹּאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים, תֹאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי; כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ"( פירוט ): יש לאכול מצות המסמלות עוני, עינוי ושיעבוד; כי יצאנו ממצרים בחיפזון, כעבדים עניים.

- (שמות כג ט): "וְגֵר לֹא תִלְחָץ; וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם": זכרון הלחץ שהמצרים לחצו אותנו במצרים, אמור לפתוח את ליבנו להזדהות עם גרים ולא ללחוץ אותם.

פירושים נוספיםעריכה

יש מפרשים, שהפסוק שלנו בכלל לא נאמר כמצוה אלא כנבואה. ה' הודיע למשה שבני ישראל יאכלו מצות כי הגאולה תהיה במהירות, אולם משה לא אמר זאת לישראל כדי לאפשר להם לחוות על בשרם את הפתאומיות של הגאולה.  ואכן בפרשה הבאה (פסוקים 21-28) אמר משה לישראל לשחוט את קרבן הפסח, אבל לא הזכיר את המצות:   " "כי ה' הזכיר למשה ענין אכילת המצות ואיסור החמץ, כי ידע שיצאו מגורשים ולא יספיק בצקם להחמיץ, אבל משה לא אמר להם דבר מזה, כי לא היו יכולים להבין למה יאכלו מצות; רק כשיצאו פירש להם  (בפרק י"ג) איסור החמץ ומצוות המצות, כי אז הבינו שזה לזכרון הנס שגורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" " ( שד"ל על שמות יב כא-כח , בשם בעל הטורים על פסוק לט, ובשם הר"ן בפרק ערבי פסחים לדף קט"ז עמוד ב ד"ה מצה) .   אולם בהסבר זה יש כמה בעיות:

  • הוא לא מסביר את אכילת המרורים: הרי מרורים אינם קשורים לחיפזון. גם לא ברור מדוע משה לא אמר לבני-ישראל לאכול מרורים (ואכן, שד"ל כתב בהמשך דבריו: "אף  אעפ"י שלא אמר להם משה איסור החמץ, מכל-מקום נראה שאמר להם (ואם לא נכתב) שיאכלו את הפסח על מצות ומרורים, גם כי לא הגיד להם שיאכלו מצות שבעת ימים") .
  • הפסוקים הקודמים והבאים נאמרים בלשון מצוה, "ולקחו מן הדם" (פסוק ז) , "אל תאכלו ממנו נא" (פסוק ט) . מכאן שגם הפסוק שלנו הוא מצוה, ומסתבר שמשה אמרו לישראל כמו את כל שאר המצוות (וכפי שהסברנו בפירושנו על פסוקים 21-28, הפסוקים אינם מהווים חזרה על דברי ה' למשה אלא עניין נפרד - משה קרא אל זקני העם, ואמר להם להתחיל בהכנות לשחיטת הפסח, כדי לתת דוגמה אישית לבני ישראל ) .

רעיונות דומים ניתן למצוא במאמרים:


הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:מדוע צוו בני ישראל לאכול מצות שבועיים לפני שבצקם לא הספיק להחמיץ?

קיצור דרך: tnk1/tora/jmot/jm-12-08


מקורותעריכה

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2018-04-03.