רבינו בחיי על שמות יב
<< · רבינו בחיי על שמות · יב · >>
<< · רבינו בחיי על שמות · יב · >>
ויאמר ה' אל משה ואל אהרן. אע"פ שהזכיר הכתוב לשניהם בדבור, משה היה עקר. וכן כתוב (שמות כ) כבד את אביך ואת אמך והאב הוא עקר, ומפני שאהרן טרח במופתים כמשה על כן כללו הכתוב עמו.
בארץ מצרים. חוץ לכרך לפי שהיתה מלאה גלולים כי לא אמר הכתוב בעיר מצרים וכן הזכיר משה כצאתי את העיר ולא התפלל בעיר. ומה ששרתה שכינה בארץ מצרים דרשו רז"ל להודיעך שעד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדבור משנבחרה ארץ ישראל נפסלו כל הארצות לדבור, עד שלא נבחרה ירושלים היתה כל ארץ ישראל כשרה לדבור משנבחרה ירושלים נפסלה כל ארץ ישראל לדבור, עד שלא נבחר בית עולמים היתה ירושלים כשרה לדבור משנבחר בית עולמים יצתה ירושלים הוא שכתוב (תהלים קלב) זאת מנוחתי עדי עד, עד שלא נבחר אהרן היו כל ישראל ראוים לכהונה משנבחר אהרן יצאו כל ישראל, עד שלא נבחר דוד היו כל ישראל ראוים למלכות שנאמר (שמות יט) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו' משנבחר דוד יצאו כל ישראל, ואף בחוצה לארץ לא היה הדבור נדבק אלא במקום טהור או על הנהר שנאמר (דניאל ח) ואני הייתי על אובל אולי, וכתיב (שם י) ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל, וכתיב (יחזקאל א) ואני בתוך הגולה על נהר כבר.
ובמדרש אמר ר' שמעון בן לקיש גדולה חבתן של ישראל שנגלה להם הקב"ה במקום ע"ג ובמקום הטומאה בשביל לגאלן, משל למה הדבר דומה לכהן שנפלה לו תרומה בבית הקברות אמר מה אעשה לטמא עצמי אי אפשר להניח תרומתי אי אפשר מוטב שאני מטמא עצמי שעה אחת וחוזר אני ומטהר ולא להניח תרומתי, כך ישראל תרומתו של הקב"ה שנאמר (ירמיה ב) קודש ישראל לה' ראשית תבואתו, היו בבית הקברות שנאמר כי אין בית אשר אין שם מת וכתיב (במדבר לג) ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור אמר הקב"ה ואיך אני גואלם להניחם א"א מוטב כביכול ארד להצילם שנאמר (שמות ג) וארד להצילו מיד מצרים, כשהוציאם קרא לאהרן אמר לו טהר אותי שנאמר (ויקרא טז) וכפר את מקדש הקדש וכפר על הקדש עד כאן.
החדש הזה לכם ראש חדשים. לא אמר דברו אל כל עדת בני ישראל החדש הזה לכם, כי היה במשמע שהמצוה לכל אחד מישראל לקבוע חדשים ולעבר שנים, ואין המצוה כי אם לבית דין מומחין כמשה ואהרן, על כן בא הדבר לשניהם, לפיכך הזכיר לכם כלומר בית דין מומחה כיוצא בכם. ואמר החדש הזה הוא חדש ניסן וקראו הכתוב ראשון הוא שאמר ראשון הוא לכם וכן כתוב בראשון בארבעה עשר, ומפני שתשרי ר"ה לשנים על כן יאמר הכתוב בכאן ראשון הוא לכם כלומר אינו ראש השנה לשנים אלא לכם כלומר לגאולתכם, ועל כן יקרא הכתוב לחדש תשרי שביעי, (במדבר כט) בחדש השביעי באחד לחדש והכונה שביעי לחדש ניסן כדי שיזכר הנס על גאולת מצרים. ולכך לא מצינו בלשון הקדש שמות מיוחדים לחדשי השנה אבל יאמר הכתוב בחדש השני בחדש השלישי בחדש השביעי וכן עד תשלום חדשי השנה כדי להיות בזה זכרון לגאולת מצרים שבניסן. ומה שאנו מוצאים שמות לחדשי השנה והם ניסן אייר סיון תמוז אב וכן כלם הנה הם שמות חדשים שעלו מבבל, וטעם המדבר כי מתחלה היה המנין זכר ליציאת מצרים אבל כשעלינו מבבל בזמן בית שני נתקיים הכתוב (ירמיה טז) ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא את בני ישראל מארץ צפון, על כן הוצרכו לקרוא החדשים בשמות אשר היו נקראים בבבל וזה ג"כ לזכרון כי שם עמדנו בגלות ומשם גאלנו הקב"ה. ולמדנו מכל זה שאין לחדשי השנה שמות מיוחדים בתורה כשם שאין לימות השבוע שמות מיוחדים כמנהג האומות שקורין לכל יום ויום בשם ידוע אבל אנחנו אין לנו בכל אחד מהם שם מיוחד וקורים לכל אחד ואחד על שם השבת ואנו מונין אחד בשבת שני בשבת וכן כלם כדי שיהיה בזכרון כל יום ויום זכרון השבת וזה פשט הכתוב (שמות כ) זכור את יום השבת לקדשו.
וענין החדש הזה לכם ראש חדשים, אין כונת הכתוב להזהיר אותנו לעבר שנים ולקבוע חדשים על פי ראית הלבנה, כי בקביעות החדשים אין עקר בתורה לחוש לראית הלבנה אם תראה מוטב ואם לא תראה ביום הקביעות אלא קודם לכן או אחרי כן ליום או יומיים אין אנו חוששים כי לא נצטוינו בתורה לקבוע החדשים על פי ראית הלבנה כי אם על פי החשבון.
וכתב רבינו חננאל ז"ל קביעות החדשים אינו אלא על פי החשבון לא על פי ראית הלבנה והראיה שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה הענן מכסה אותם ביום ועמוד האש לילה ולא ראו בכלם שמש ביום ולא ירח בלילה, והוא שאמר הכתוב (נחמיה ט) ואתה ברחמיך הרבים לא עזבתם במדבר את עמוד הענן לא סר מעליהם ביומם להנחותם בהדרך ואת עמוד האש בלילה להאיר להם ומהיכן היו קובעים חדשים על פי ראית הלבנה, אלא בודאי עקר המצוה בכתוב על פי החשבון.
והנה מסורת בידינו לעולם כי י"ב חדשי השנה ה' חדשים מהם כל אחד ל' יום וה' חדשים מהם כל אחד מהם כ"ט יום, ושנים מהם פעמים שניהם ל' יום ופעמים שהם כ"ט כ"ט, פעמים אחד מהם ל' והשני כ"ט, ושני חדשים הללו הם מרחשון כסלו, ומסורת בידינו כי ר"ח תשרי ראש השנה לשנים וכי לכל חדש הלכה למשה מסיני כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים ומפורש תמצא בכתוב (דברי הימים א יב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם ואין לך דבר שצריך חכמה ובינה לקבוע עתים ומועדים כי אם החשבון שהוא סוד העבור, אבל ראית הלבנה דבר ידוע כי כשהלבנה נראית הכל יודעין שהוא ראש חדש וחג המצות בט"ו וראש השנה באחד בתשרי ויום הכפורים בעשרה בו וסכות בט"ו בו.
אבל החשבון אינו אלא לחכמים מחשבין ומודיעין לישראל והם עושים על פיהם וזהו שכתוב לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם יצאו ועל פיהם יבאו.
וכן תמצא מדברי דוד ליהונתן שאמר (שמואל א כ) הנה חדש מחר ואנכי ישב אשב עם המלך ומהיכן היה יודע דוד שמחר חדש לולא שעל פי החשבון היו קובעים, כי אולי לא תראה הלבנה ולא יקבעו מחר חדש ולא עוד אלא שהדבר מוכיח שהיו קובעים שני ימים ראש חדש שנאמר (שם) ויסתר דוד בשדה ויהי החדש וישב המלך על הלחם לאכול ולא דבר שאול מאומה ביום ההוא כי אמר מקרה הוא וגו' וכתיב ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד ולא יתכן לומר כי ראש חדש אחר הוא לפיכך קראו החדש השני שנאמר (שם) ויאמר שאול אל יהונתן בנו מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם ויקם יהונתן מעם השלחן בחרי אף ולא אכל ביום החדש השני לחם, הלא הדבר מוכיח שהיו באותו החדש שני ימים של ר"ח כמנהגנו עד עכשו בהיות החדש יוצא כך היו נוהגים כל ישראל לקבוע חדשים על פי החשבון אלף ומאה שנים מימות משה רבינו ועד אנטיגנוס ראש גולה וראש סנהדרין, והיו בכלל תלמידיו שנים והם צדוק וביתוס וכשדרש להם אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס נכנס ספק בלבם וחשבו שאין עונש ושכר ויצאו לתרבות רעה והתחילו לעורר בזה בקביעות הירח ואמרו כי אין עקר המצוה לקבוע חדשים על פי החשבון כי אם בראית הלבנה והוא הדבר הצודק והמכוון, והוצרכו חכמי הדור להכחיש דבריהם ולהודיע להם בראיות גמורות וכן אמרו ז"ל כך אמר רבן גמליאל אל תחושו לראית הירח החשבון הוא העקר כך מקובלני מבית אבי אבא שאין חדשה של לבנה פחותה מכ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים.
והנה דבריו הללו מוכיחין שלא היה רבן גמליאל סומך על ראית הלבנה כי אם על פי החשבון, ועוד משנה שלמה היא ראוהו ב"ד וכל ישראל וחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה הרי זה מעובר זו ראיה גדולה שלא היתה בידם עקר ראית הלבנה, שאלו היתה בידם עקר ובראיה היו מקדשין איך אחרי ראיתה מעברים אותו, ועוד גדולה מזו באו שנים ואמרו ראינוה בזמנה והוא אור שלשים ובליל עבורו שהוא מוצאי יום שלשים לא נראה וקבלם ר"ג, ואלו היה ר"ג סומך על ראית הלבנה ולא על החשבון בודאי שנתברר שכיון שלא נראה בליל עבורו שהם עדי שקר אלא ודאי ר"ג על החשבון סמך ולא על העדאת העדים. ומה שתמצא לרז"ל דמות צורות לבנות היו לר"ג בעליתו על הטבלא בכותל שבהן היה מראה את ההדיוטות, הכונה בזה כי ר"ג עשה צורות הללו לבאר לתלמידי צדוק וביתוס ידיעתו במהלך הלבנה בכל חדש וחדש, וכי הוא יודע בכל חדש וחדש באיזו צורה תולד אם ארוכה אם קצרה וכמה תהיה גבוה בגלגל ולאיזה צד תהיה נוטה והיה בכל חדש וחדש מבאר לתלמידים ואמר להם הלבנה בזה החדש צורתה כך וכך ונטיתה לצד כך וכך וכאותה צורה שהיה מראה לתלמידיו בה היו מעידים העדים בכל חדש וחדש, וכיון שראו כך חדש אחר חדש שנה אחר שנה נתברר להם שאין העקר אלא החשבון ובטלו דברי החולקים, ואע"פ שהיו מקבלים העדים זכר לדבר לא היתה סמיכת בית דין כי אם על החשבון, ולדברי הכל דת חק העבור הלכה למשה מסיני שהרשות ביד ב"ד הגדול כשהוא גדול שאין למעלה ממנו בחכמה וביראת חטא ובקי בחדרי תורה ובקביעות השנים הרשות בידו לקבוע ולעבר כפי מה שיראה לו מחקי סוד העבור, וזו היא הדת שצוה הקב"ה למשה החדש הזה לכם, ע"כ בפירוש רבינו חננאל ז"ל. ודרשו רז"ל בכתוב הזה החדש הזה לכם ראש חדשים, אלמלי לא זכו ישראל למצוה אחרת אלא לזו שמקבלים פני שכינה פעם אחת בחדש דים כתיב הכא החדש הזה וכתיב התם (שמות טו) זה אלי ואנוהו.
וענין המדרש הזה הוא רמז לכנסת ישראל הנקראת עטרת המקודשת ומיוחדת לישראל שהם עמוסי בטן, ולכך תקנו בברכת הירח עטרת תפארת לעמוסי בטן, ומפני שהמברך ברכת הלבנה הוא מקבל פני שכינה לכך תקנו לברך אותה מעומד ולא מיושב מפני אימת מלכות שמים.
וידוע כי כשיראה האדם הלבנה בחדושה ומברך עליה הנה הוא מעיד על חדוש העולם שהוא עקר האמונה ומודה על אלהותו של יוצר בראשית שחדש העולם כשם שמחדש הלבנה בכל וחדש וחדש, ואמרו כי גוון השחרות הנמצא בה הוא מענין מתאבלת על ישראל המונים ללבנה כשהם שרוים בגלות, ועל זה אמר שלמה (שיר ו) יפה כלבנה ברה כחמה, נתן היופי ללבנה והברירות לחמה לפי שהלבנה דוגמת האשה ביצירה התחתונה שהיא מתפעלת מן הזכר כן הלבנה מקבלת ומתפעלת מן השמש וכן אין אשה אלא ליופי, אבל בחמה הזכיר ברה כי האור שלה ברור, וממה שהזכיר בחמה ברה אתה יכול להביא שאין הלבנה ברה ואל תתמה בזה שגם השכינה שהיא כח הלבנה היא שורה עמהם בגלות ומצטערת בצרתם שנאמר (ישעיה סג) בכל צרתם לא צר.
ובמדרש החדש הזה, עד שלא הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים הודיע להם שאין המלכות עומדת להם אלא שלשים דור שנאמר החדש הזה לכם מה הלבנה שלשים יום אף המלכות שלהם שלשים דור וכבר כתבתי מדרש זה בפסוק ויקרא שמו זרח.
ועוד במדרש החדש הזה לכם, בעולם הזה החדש הזה לכם. ובאור הענין שלכם הוא שתהיו מונין בו לפי שישראל מונין ללבנה ונמסרה הלבנה לישראל שימנו בה לומר לך מה הלבנה נראית ביום ובלילה כך ישראל בעוה"ז ובעולם הבא וזרעו של עשו מונין לחמה שהוא המאור הגדול ויהיה המאור הגדול לקטן שהקב"ה קראו קטן שנאמר (ירמיה מט) הנה קטן נתתיך בגוים, והמאור הקטן לגדול זה ישראל שהקב"ה קראו גדול שנאמר (דברים ד) ומי גוי גדול וגו', וזרעו של המונין לחמה עתידין הם שידונו בו שנאמר (מלאכי ג) ולהט אותם היום הבא, משל למלך שקדש אשה וכתב לה מתנות מועטות כיון שבא לנשאה כתב לה מתנות מרובות, כך בעוה"ז הקב"ה ארס את ישראל דכתיב (הושע ב) וארשתיך לי לעולם, ולא מסר לה אלא הלבנה בלבד שנאמר החדש הזה לכם, אבל לימות המשיח יהיו נשואין שנאמר (ישעיה נד) כי בועליך עושיך ה' צבאות שמו, ובאותה שעה הקב"ה מוסר להם את הכל שנאמר (דניאל יב) והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע.
ומצינו במסכת סופרים ובירושלמי גם כן אין מברכין על הירח אלא במוצאי שבת כשהוא מבושם ובכלים נאים ומישר את רגליו כנגדה ורוקד לפניה ג' פעמים ומברך ברוך אשר במאמרו ברא שחקים וגו', ואומר ברוך בוראך ברוך יוצרך ברוך מקדשך כשם שאני רוקד כנגדך ואין אני נוגע בך כך אם ירקדו אחרים ויעמדו כנגדי לא יגעו בי, תפול עליהם אימתה וגו'.
בעשור לחדש הזה ויקחו להם. יהיה נלקח בעשור ונשחט בי"ד, למדך הכתוב שהוא טעון בקור ד' ימים ולכך הקדים לקיחתו לשחיטתו ד' ימים.
שה לבית אבות. למשפחה אחת ואם היו בני המשפחה מרובים יכול שה אחד לכולם ת"ל שה לבית.
ואם ימעט הבית מהיות משה. כלומר אם בני הבית הם מועטין להיות להם שה אחד שאין יכולים לאכלו ויבא לידי נותר.
ולקח הוא ושכנו. התורה חסה על ממונם של ישראל בד' מקומות, האחד בכאן כי מאחר שנותר עומד לשרפה לכך חסה עליך התורה תחלה ואמרה ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו כדי שלא תפסיד ממונך, והב' (ויקרא ז) וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכול לא תאכלוהו, השלישי הוא שכתוב בנבלה (דברים יד) לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי, הד' בית המנוגע שנאמר (ויקרא יד) וצוה הכהן ופנו את הבית, לפי שאם יתכבסו הבגדים הצבועים יהיו נפסדים ויסור צבעם וכן כלי חרס אם נטמאו אין להם תקנה אלא בשבירה לפיכך חסה התורה ואמרה ופנו את הבית.
ולקחו מן הדם. פירש הרמב"ן ז"ל בטעם המצוה הזאת בעבור שמזל טלה בחדש ניסן בכחו הגדול כי הוא מזל הצומח לכך צוה לשחוט טלה לאכול אותו להודיע שלא בכח המזל יצאנו משם כי אם בגזרת עליון.
ועל דעת רז"ל שהיו המצריים עובדין אותו כל שכן שהודיע במצוה הזו שהשפיל אלהיהם וכחם בהיותו במעלה עליונה שלו.
צלי אש ומצות. דרך צליה הוא בין בשפוד בין על גחלים בין בתנור המחומם ביותר וכיוצא באלו היה מותר, אבל צלי מים שקורין רושט"א אסור, וזהו שכתוב ובשל מבושל במים וכן כל שכן אם בשלו במים עצמן שהוא אסור. והנה התורה אסרה לאכלו נא או מבושל במים כי אם צלי אש, ר"ל צלי על גבי האש או בשפוד או בגחלים או בתנור חם ולהוציא כלי כלומר לשומו בכלי ולצלותו בו אסור מה שאין כן בשאר קדשים שהם נאכלים בין צלי בין מבושל, ומה שארז"ל מתנות כהונה נאכלים צלי משום שנאמר למשחה כדרך שהמלכים אוכלים, הכתוב דבר מעלה בעלמא שיבררו להם אכילה יפה וזהו צלי אש אבל אם רצה כהן לאכלם בין צלי בין מבושל הרשות בידו, מה שאין כן בפסח שאינו נאכל מבושל אלא צלי, וזהו שאמרה המשנה אינו נאכל אלא צלי. ומה שכתוב (דברים טז) תזבח את הפסח בערב וגו' ובשלת ואכלת אין זה בשול במים אלא בשול באש ממש כענין שכתוב ביאשיהו (דברי הימים ב לה יג) ויבשלו הפסח באש כמשפט שאין הכונה בו בשול בכלי כענין שכתוב (שם) והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות, והא למדת כי הבשול בפסח צלי אש, ובלע"ז אשאונא"ר מלשון (בראשית מ) הבשילו אשכלותיה ענבים, (יואל ד) כי בשל קציר, ואין הכונה צלי אש בכלי.
ובמדרש צלי אש, בזכות אברהם שהצלתיו מן האש, מצות בזכות שרה שלשה עגות, על מרורים כשם שנרדפו בניו במצרים כך רדפו עשו, לא תותירו כשם שלא נותרה נשמה בבכורי מצרים כך לא תותירו מן הצלי, מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם כבני אדם הנחפזים ללכת.
וידוע כי הפרשה בכאן בגוף הפסח היתה מצוה לשעה ולדורות, אבל מתניכם חגורים ודם על המשקוף אין זה בפסח דורות כי אם בפסח מצרים בלבד.
ועברתי בארץ מצרים. כל הפרשה היא ספור משה ואהרן לכל עדת בני ישראל, וע"כ היה הכתוב ראוי לומר ועבר ה' בארץ מצרים, ועל כן יעשו רז"ל מדרש בזה אמרו ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך כלומר ע"י מלאך שלוח מאתו במגפות כענין דוד וסנחריב.
והכיתי כל בכור, אני ולא שרף, פירושו כי גם המכה תהיה על ידי הקב"ה לא כמלך שעשה נקמה בשונאיו לפניו ע"י אספקלטור שלו שהם השרפים שמהם תצא אש שורפת באויביו כענין אליהו בשרי החמשים.
ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ולא השליח השלוח מאתו לכל המעשים הנעשים בארץ והוא המלאך הגדול הנקרא בעבור כן מטטרון, כי פי' המלה מורה הדרך, וכן נקרא השליח בלשון יון מנטטור.
אני ה'. אני הוא ולא אחר שהוא אחד ואין אלהים עמו למחות על ידו, כן כתב הרמב"ן. ובאור דבריו כי אלו היתה מכת בכורות ע"י שלוחיו ומשרתיו הגדולים תהיה המכה במדת הדין מתוחה אפילו בישראל מפני שלא היו ראוים להצלה ועל כן היה הדין על ידי הקב"ה בעצמו וכבודו, והיא השכינה שהיא כלולה במדת הדין ובמדת רחמים כדי שינצלו ישראל, וזהו לשון החכמים ולא ע"י השליח כלומר לבדו אלא הקב"ה בעצמו ובכבודו, ומזה תמצא במכת בכורות לשון אנכי שהוא רמז לשכינה והוא שכתוב הנה אנכי הורג את בנך בכורך כלשון האמור ביעקב שירדה שכינה עמו (בראשית מו) אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, וזהו שכתוב (שם טו) וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי, שהרי הדין ע"י שכינה להרוג המצריים ולהציל ישראל, זהו שכתוב בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל.
ובמדרש ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, של עץ היתה נרקבת ושל מתכת נמסית, ובמעשה שכתוב בפרשת וה' הכה כל בכור הזכיר שם מכת הבכורות ולא הזכיר השפטים האלה שהיו באלהיהם כי למיתת הבכורות חרדו בלילה ההוא, והשפטים אשר נעשו באלהיהם לא נודעו עד למחר שבאו לבית תועבותם וראו בהם שפטים, כענין שכתוב באלהי פלשתים על שעכבו הארון אצלם (שמואל א ה) וישכימו האשדודים ממחרת והנה דגון נופל לפניו ארצה וכתיב וראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות אל המפתן, ואז ידעו כי מכתם ומכת פסיליהם היתה מן השמים, והוא שאמר הנביא (ירמיה י) כדנה תאמרון להום אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מארעא ומן תחות שמיא אלה.
וראיתי את הדם ופסחתי עליכם. אין הדם מונע הנגף ולא מניעתו מביא הנגף אבל למדך הכתוב כי מי שהאמין בהקב"ה אמונה שלמה ותלה בו בטחונו ולא חשש לאימת פרעה וגזרתו וזבח בפרהסיא תועבת מצרים ונתן מדם הפסח על המזוזות ועל המשקוף הרי זה צדיק ובטח בהקב"ה, ראוי הוא שיגין עליו מן הנגף והמשחית.
ובמדרש וראיתי את הדם, והלא כתיב (דניאל ב) ידע מה בחשוכא וגו', וכתיב (תהלים קלט) גם חשך לא יחשיך ממך, מה ת"ל וראיתי את הדם, אלא רואה אני דם עקדת יצחק אביכם שנאמר (בראשית כב) ויקרא שם המקום ההוא ה' יראה.
שבעת ימים מצות תאכלו. צוה בחג המצות שיהיה שבעת ימים וקרא היום הראשון והשביעי מקרא קדש כי הראשון יום הגאולה והשביעי סוף הגאולה, וכבר ידעת כי שבעת ימים אלו כנגד ו' קצוות עם השם שכלם שמחים בשמחתו, וזה טעם שהוזהרנו בשמחת יום טוב שקראה הכתוב חדות ה', והוא שכתוב בענין יום טוב (נחמיה ח) כי חדות ה' היא מעוזכם וזה מבואר.
ושמרתם את המצות. זה שמור משעת קצירה שלא יבואו עליו מים, וגם שמור משעת לישה שלא יבא לידי חמוץ. ודרשו רז"ל ושמרתם את המצות קרי ביה המצות, כשם שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצות שאם באה מצוה לידך אל תחמיצנה אלא עשה אותה מיד.
משכו וקחו לכם. דרשו רז"ל משכתם הצאן למצוה אמשיך אויביכם לים סוף ואטביעם בו, ובזכות זה (שופטים ד) ומשכתי אליך אל נחל קישון את סיסרא. ד"א מפני שירידת אבותינו למצרים היתה ע"י משיכה שנאמר (בראשית לז) וימשכו ויעלו את יוסף, ועליהם נאמר (ישעיה ה) הוי מושכי העון בחבלי השוא ובלשון הזה נכתב עליהם עונש שנאמר (נחמיה ט) ותמשוך עליהם שנים רבות, וישראל נקראו (ישעיה יח) עם ממושך וממורט, וכשחוזרין בתשובה נאמר עליהם (תהלים לו) משוך חסדך ליודעיך, וכתיב (שיר א) משכני אחריך נרוצה וכתיב (הושע יא) בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה.
למשפחותיכם מכאן שחייב אדם לקרב קרוביו כדי שישמחו עמהם בימים טובים, וכן בימות הגאולה הבטיחנו הקב"ה להתקרב איש אל משפחתו שנאמר (ירמיה ל) בעת ההיא נאם ה' אהיה לאלהים לכל משפחות ישראל.
וראה את הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות. על דרך הפשט מפני שישראל היו סבה בפרסום האלהות בעולם בגאולה זו של מצרים על כן נצטוו במצות הפסח לעשות ענינים מפורסמים כנגד המלך הרשע שהיו ברשותו לבזות אמונת המצריים לעיניהם ולקבוע בלב אמונת הקב"ה ויראתו, ומזה נצטוו לשחוט אלהיהם ולאכלו צלי לא מבושל בקדרה כי אם צלי אש להיות הענין נגלה ומפורסם יותר לכל הנכנסים בבתים ואף לעוברי דרך יתפרסם בריחו, וכדי לפרסם הענין עוד נצטוו לתת מן הדם במשקוף ובמזוזות שהם מקומות נגלים ומפורסמים להורות שמדת הדין מתוחה כנגד המצריים וכענין שכתוב (עמוס ט) הך הכפתור וירעשו הספים וגו'.
וע"ד הקבלה צריך אתה לדעת כי הכתוב הזה רמז לאותיות השם המיוחד והזכיר זה למעלה דרך בנין, הוא שאמר על שתי המזוזות ועל המשקוף כי כן דרך המסדר הבנין לסדר תחלה המזוזות ואחרי כן ישים עליהם המשקוף, אבל עתה הקדים המשקוף ואחרי כן שתי המזוזות, ובכאן תבין סוד הכתוב (משלי ח) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום לשמור מזוזות פתחי, גם מאמר רב חסדא לעולם יכנס אדם שני פתחים ואחר כך יתפלל, שני פתחים סלקא דעתך אלא אימא שעור שני פתחים, והנני מוסיף באור בכתוב הזה ועבר ה' לנגוף את מצרים וראה את הדם, השם בתשלומו, וזהו והיה הדם לכם לאות, מלשון אותיות, על המשקוף הוא"ו, ועל שתי המזוזות שתי ההי"ן, זהו שאמר ופסח ה' על הפתח, לשון פסיעה כלומר ידלג משם, ולא יתן המשחית לבא, בו מפני שהוא חתום בחותמו, והבן זה. ואם כן היו ד' מזבחות כנגד ד' אותיות השם, וכן אמרו במדרש ד' מזבחות היו לאבותינו במצרים ואלו הם המשקוף ושתי המזוזות והסף והיה הסף כלי קטן ועגול וכן עוד ד' כוסות של פסח כנגדם כוס ראשון של קדוש כנגד אות יו"ד שהוא קדש וכן הוא אומר (תהלים קלד) שאו ידיכם קדש, כוס ב' שאומר עליו ההגדה והוא ספור הנסים כנגד אות ה"א שמשם נמשכים הנסים והמכות, כוס ג' של ברכת המזון כנגד אות וי"ו שנקרא שמים ממה שכתוב (מלכים א ח) ואתה תשמע השמים, ומשם בא המזון ממה שכתוב (שמות טז) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, כוס ד' שאומר עליו שפוך חמתך כנגד ה"א אחרונה שהיא מדת הדין וזה מבואר.
ויתכן עוד לפי הפשט כי אות הדם רמז לחיים ומיתה, מיתה בשונאיהם היא מכת בכורות וחיים לישראל כי הדם הוא הנפש, וכיון שנעשה בהם זכרון זה ולא יתן המשחית. וענין המשחית הזה הוא מלאך המשחית שאין להבין אותו על המכה במצרים כי הקב"ה בעצמו ובכבודו הוא המכה, ובאר הכתוב ופסח ה' שהוא בעצמו המכה במצרים על הפתח ולא יתן רשות למלאך המשחית בעולם בשעת המגפה שיבא אל בתיהם, וכענין שאמר בדוד (שמואל ב כד) ויאמר למלאך המשחית בעם רב עתה הרף ידך, ולמדנו הכתוב הזה כי אע"פ שהקב"ה הוא המכה, המלאך המכה היה שם הוא וכחותיו הרבים שכלן כחות מדת הדין הממונין על הדין כמלך שהוא עובר ממקום למקום לעשות נקמה באויביו ובאין עמו ספקלטורין אבל אותם ספקלטורין לא היו רשאין להכות כלל ולא מצאו ידיהם לפעול במנויים בלילה ההוא במצרים, כי המניעה הזאת באה להם מאת הקב"ה שהוא לא רצה לעשות נקמה כי אם על ידו, ולכך לא היו רשאין להשחית במצרים כי הוא יתברך מנעם מזה וכענין שדרשו אני ולא מלאך אני ולא שרף אני ולא השליח, אבל בישראל אין להם מניעה והיה אפשר שישלוט עליהם אחד מן הכחות המשחיתים ולכן הוצרכו לאות הדם כי לולא האות היו משחיתים, וזהו שאמר ולא יתן המשחית כלומר ולא יתן רשות למלאך המשחית שיבא אל בתיכם, והמובן מזה כי לולא האות היה בא לפי שענין אפשרי היה לא נמנע כאשר על מצרים ומעתה יהיה נמנע בסבת האות.
וה' הכה כל בכור בארץ מצרים. שלם להם הקב"ה בי' מכות הללו מדה כנגד מדה וע"כ היו המכות דצ"ך עד"ש באח"ב. עקר בטחונם היה היאור שהיה משקה שדותיהם וכרמיהם ושעבדו לישראל לשאוב את מימיהם לפיכך היו מימי היאור לדם. והיו מעוררים ישראל משנתם ומקימים אותם ממטותם בלילה לעבוד עבודת פרך והיו מקרקרין מתוך הסבל מכאב לב הביא עליהם צפרדעים בחדריהם ועל מטותיהם שנאמר ובחדר משכבך ועל מטתך, והיו הצפרדעים מקרקרין במעיהם. מנעו מישראל מרחצאות והיו הכנים מצערים אותם לפיכך הרחישה אדמתם כנים. היו מצוים להם צודו לנו חיות כגון אריות ודובים לכך הביא עליהם ערוב. היו משתעבדים בהם לרעות מקניהם לכך שלח בהם דבר היו משתעבדים בהם להחם להם חמין הביא עליהם שחין. היו סוקלים אותם באבנים הביא עליהם ברד. היו גוזרין עליהם להיותם כורמים בכרמיהם הביא עליהם ארבה להשחית הפירות. היו מסגרים אותם בבית האסורים בבתי כלאים ובמקומות החשך הביא עליהם חשך. חשבו להרוג ישראל הנקראים בכורו של הקב"ה שנאמר (שמות ד) בני בכורי ישראל לפיכך הרג בכוריהם הה"ד וה' הכה כל בכור.
ובמדרש ישתבח שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שהביא המכות על פרעה וחילו כטכסיס המלכים שכן דרך מלך בשר ודם הבא להלחם עם מלך אחר הוא מונע מהם המים תחלה, כך עשה הקב"ה בתחלה סכר להם אמת המים שהפך מימיהם לדם והיו מתים בצמא, זהו שאמר כי לא יכלו לשתות ממימי היאור, ואח"כ מביא עליהם קולניות וחיילות מרעישות ברעש גדול במצהלות סוסים ומרכבות, כענין שכתוב (נחום ג) סוס דוהר ומרכבה מרקדה מרעישין הלב ומקרקרין בני מעיו של אדם לגודל הפחד כן עשה הקב"ה הביא עליהם צפרדעים שהיו שורקים ומשמיעים קול. אח"כ מביא עליהם רובי קשת לירות בהם חצים כן עשה הקב"ה מביא עליה כנים שהיו נכנסים בגופם כמין חץ. אחר כך מוסיף ושולח בעד עמים רבים מארצות רחוקות ומלשונות נכרים כן עשה הקב"ה הביא עליהם ערוב והם חיות רעות מן המדבר במינים רבים חלוקים זה מזה להשחית את הכל. ואח"כ מתקרב יותר ומביא עליהם דורמסאות (פירוש שולח להם רוכבי סוסים לרוץ סביבות הארץ להרוג המקנה) כן עשה הקב"ה הביא דבר במקניהם. ואחרי כן מתקרב יותר ומביא נפט להרוג חיילות האורבים כן עשה הקב"ה הביא עליהם שחין. ואחרי כן מתקרב יותר ומביא ומשליך עליהם אבני בליסטראות להרוס חומות העיר כן עשה הקב"ה הביא ברד. ואחרי כן מתקבצים האוכלוסין והחיילות להכנס בעיר כן עשה הקב"ה הביא עליהם ארבה שהיתה מכה ומכלה כל שהותיר הברד, כיון שנכנסו תפשו את אנשי העיר ונתנום בבית האסורים זה החשך. ואח"כ הכה את כל הגדולים שבהם שנאמר ומת כל בכור בארץ מצרים. וכל המכות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים עתיד הוא להביאם על אדום שנאמר (ישעיה כג) כאשר שמע למצרים יחילו כשמע צר, כל צר שבמקרא חסר במלכות אדום הכתוב מדבר, במצריים דם ובאדום דם שנאמר (יואל ג) דם ואש ותמרות עשן, במצרים צפרדעים שקולם נשמע ובאדום כתיב (ישעיה סו) קול שאון מעיר קול מהיכל, במצרים נהפך עפרה כנים ובאדום כתיב (שם לד) ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגפרית, במצרים ערוב ובאדום כתיב (שם יא) וירשוה קאת וקפד וינשוף ועורב וגו', במצרים דבר ובאדום כתיב (יחזקאל לח) ונשפטתי אתו בדבר ובדם, במצרים שחין ובאדום כתיב (זכריה יד) המק בשרו והוא עומד על רגליו, במצרים ברד ובאדום כתיב (יחזקאל יג) ואבני אלגביש, במצרים ארבה ובאדום כתיב (שם לט) בן אדם אמור לצפור כל כנף הקבצו ובאו, במצרים חשך ובאדום כתיב (ישעיה לד) ונטה עליה קו תהו ואבני בהו, במצרים מכת בכורות ובאדום כתיב (שם) כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד ועל עם חרמי למשפט, וכתיב (שם) חרב לה' מלאה דם הדשנה מחלב, וכתיב (שם) כי זבח לה' בבצרה וגו' וכתיב (שם)וירדו ראמים עמם, רבי מאיר אומר אלו רומיים, רבי אבא בר כהנא אומר חשך ואפלה שמשו במצרים אבל תהו ובהו לא שמשו בעוה"ז ועתידים לשמש בכרך גדול שברומי, שנאמר (שם) ונטה עליה קו תהו ואבני בהו לאומות העולם שלא קבלו את התורה מתוך החשך שנאמר עליהם (שם ס) כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועל ישראל נאמר (שם) ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה, מי שפרע מהראשונים יפרע מהאחרונים.
ותחזק מצרים על העם. אחר שלקו בעשר מכות הוצרכו לשלחם בעל כרחם ועוד שנטלו מהם כל ממונם זהו שאמר מיד וינצלו את מצרים, וכן דרשו רז"ל במדרש משלי מאי דכתיב (משלי כז) ברזל בברזל יחד ואיש יחד פני רעהו, ברזל בברזל יחד זה משה הצדיק ופרעה הרשע שהיו מתנקשים זה עם זה בדברים בשעה שנכנס משה לפני פרעה אמר לו מי שלחך, אמר לו אלהי העברים שלחני אליך, אמר לו ומה אמר לך, אמר לו שלח את עמי ויעבדוני, אמר לו וכי יש אלוה בעולם שאיני מכירו חייך שכל אלוהות שבעולם שלחו לי אגרות אבל אלוה זה שאתם מזכירים לא שלח לי אגרת מעולם, כיון שלא מצא שמו של הקב"ה א"ל לא כך אמרתי לך לא ידעתי את ה' מיד שלח והביא כל חכמי מצרים אמר להם מימיכם שמעתם שמו של אלהיהם של אלו אמרו לו כך שמענו שבן חכמים הוא בן מלכי קדם שנאמר (ישעיה יט) אך אוילים שרי צען חכמי יועצי פרעה וגו', אמר להם שוטים שבעולם קראתם עצמכם חכמים ולי בן חכמים חייכם שאני מאבד חכמתכם מן העולם שנאמר (שם כט) ואבדה חכמת חכמיו, אתה אומר לא ידעתי את ה' סופך לידעו, וגם את ישראל לא אשלח סופך לשלחם על כרחך, משל למה הדבר דומה לשר שאמר לעבדו צא והבא לי דג מן השוק הלך והביא לו דג מבאיש, אמר לו שלש אני מטיל עליך או אכול הדג או תלקה ק' מלקיות או תתן ק' מנה אמר לו אני אוכל הדג לא הספיק לאכלו עד שאמר אני לוקה מאה מלקיות, לקה חמשים או ששים לא הספיק ללקות עד שאמר אני נותן מאה מנה, נמצא אוכל את הדג מבאיש ולוקה את המכות ונותן מאה מנה, כך עשה הקב"ה למצרים לקו ושלחו את ישראל ונטלו את ממונם מי גרם להם על שנתקשו לפני הקב"ה אף הוא נתקשה להם על ידי משה שנאמר ברזל בברזל יחד.
טרם יחמץ. וכן מצינו לעתיד שאמר הנביא (הושע ז) ישבות מעיר מלוש בצק עד חומצתו.
משארותם שירי מצה ומרור ואמרי לה שירי פסחים שנאמר ולא תותירו ממנו עד בקר.
על שכמם. הרבה בהמות היו להם שכן כתוב מקנה כבד מאד, אלא שהיו מחבבים את המצות.
כלי כסף וכלי זהב ושמלות. המאוחר בכתוב חשוב יותר מחברו הזהב חשוב מן הכסף והשמלות חשובים מן הזהב, וכיצא בו (בראשית יב) מארצך וממולדתך ומבית אביך בית האב חשוב מארץ מולדתו.
כשש מאות אלף רגלי כו'. הלשון הזה יורה שלא היו שש מאות אלף שלמים ומפני שהתורה לא הזכירה כוון חשבונם בדקדוק כמה היו הגברים או כמה יחסרו מן השש מאות אלף, נראה לומר שלא היו חסרים כי אם אחד ולא רצה להזכיר מנינם בחסרון.
וכן מצאתי בפרקי ר' אליעזר פרק ל"ט כשעלו ישראל ממצרים נתיחסו כל הגברים ששים רבוא חסר חד מה עשה הקב"ה נכנס במנין עמהם ועלה מספרם ששים רבוא הוא שנאמר (בראשית מו) ואנכי אעלך גם עלה ע"כ.
וגם צדה לא עשו להם. הגיד הכתוב מעלתם של ישראל כי האמינו בה' ובמשה עבדו ולא אמרו איך נצא אל המדבר הגדול והנורא בלא צדה.
והנה זה גודל מדת הבטחון ועל זה הקב"ה משבחם ע"י הנביא הוא שאמר (ירמיה ב) זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה.
ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים. מצינו בגאולת מצרים ג' קצים והם ת' שנה, ת"ל שנה, רד"ו שנה. ת' שנה הם נמנים מתחלת גרות זרע אברהם עם ענים ודלותם ולחצם של בניו שנאמר (בראשית טו) ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ובזה נכלל גרות ועבדות. ת"ל שנה הם נמנים מיצחק משעה שנולד. רד"ו שנה הם שישבו במצרים מנין רד"ו. וכן תמצא בגאולתנו העתידה ג' קצים בספר דניאל אלף ק"נ אלף ר"צ אלף של"ה הוא שכתוב תחלה (דניאל ח) ויאמר אחד קדוש לפלמוני המדבר עד מתי החזון התמיד והפשע שומם תת וקדש וצבא מרמס ויאמר אלי עד ערב בקר אלפים ושלש מאות ונצדק קדש, חשוב ימים ולילות ביחד וכיון שנחלקם בימים הרי אלף ק"נ שנה, וכתיב (שם יב) ומעת הוסר התמיד ולתת שקוץ שומם ימים אלף מאתים ותשעים, וכתיב אחריו אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה, והיתה הסבה מאת הקב"ה שהיתה גאולת מצרים על ג' קצים כדי לחזק ידינו הרפות בגלותנו זה ושלא נאמר אבדה תקותנו נגזרנו לנו כי מאחר שנתברר לנו כי ג' קצים אלו של גאולת מצרים שלשתן היו אמת, כן עלינו להאמין כי ג' קצים המפורשין בדניאל בגאולתנו העתידה כלם אמת אע"פ שיש שם מדות וחשבונות מתחלפות ועל כן נגזרו כאן וכאן ג' קצים שאם יזכו יהיו נגאלין בראשון ואם לא יזכו בראשון יזכו בשני ואם לא יזכו בשני יזכו בשלישי ואי אפשר שתאחר הגאולה מן הקץ הקצוב האחרון ואילך, כן כתב רבינו חננאל ז"ל.
וכל ערל לא יאכל בו. מכאן שמל אותם במצרים ועל זה אמרו רז"ל נתן להם דם הפסח ודם המילה שנאמר (יחזקאל טז) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך וגו', ולכך הזכיר מיד כי עשו כל בני ישראל כאשר צוה ה' את משה וזה יכלול שנמולו כלן ועשו את הפסח, וכן כתוב בפירוש כי מולים היו כל העם היוצאים אבל למעלה במצות הפסח אמר ויעשו בני ישראל לא אמר כל בני ישראל לפי שהיו בהם טמאים ואי אפשר לעשות הפסח בטומאה.