ביאור:שמות יב
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י
שמות פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ (מהדורות נוספות של שמות יב, למהדורה המעומדת)
א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: ב "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה חודש האביב, כלומר ניסן לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים תחילת שנת הלבנה, והחשוב בחודשים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. ג דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת, שֶׂה לַבָּיִת כל איש ייקח שה (צאצא של כבשים או עיזים) לביתו. ד וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיֹת מִשֶּׂה מלאכול שה שלם בארוחה אחת, וְלָקַח הוּא וּשְׁכֵנוֹ הַקָּרֹב אֶל בֵּיתוֹ בְּמִכְסַת נְפָשֹׁת לפי מספר הנפשות שבשני הבתים יחד, אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ (מלשון "בְּמִכְסַת") תקבעו את המכסה, תימנו לפי יכולת האכילה של המצטרפים עַל הַשֶּׂה. ה שֶׂה תָמִים ללא מום זָכָר בֶּן שָׁנָה בשנתו הראשונה יִהְיֶה לָכֶם, מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן או מן הָעִזִּים תִּקָּחוּ. ו וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת תשמרו על השה עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל, בֵּין הָעַרְבָּיִם לפנות ערב (בהלכה מוגדר כזמן שמחצי שעה אחרי חצות היום עד שקיעת השמש). ז וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת קורות זקופות מימין ומשמאל לדלת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף הקורה העליונה (המשקיפה על הדלת ועל שתי המזוזות), עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם. ח וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ, וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים עם מרורים יֹאכְלֻהוּ. ט אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא צלוי למחצה וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם, כִּי אִם צְלִי אֵשׁ, רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו עם רגליו וְעַל קִרְבּוֹ ועם הקיבה והמעיים. י וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ. יא וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ: מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים על המותניים חיגרו את החגורה (שעליה תלויים הדברים הנדרשים לדרך) - מוכנים לצאת, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם, וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן - פֶּסַח הוּא לַיהוָה השה הוא קרבן "פסח" לה' (מהות המילה "פסח" תתברר בעוד 2 פסוקים). יב וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה. וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם בבהמות ובפסלים שהמצרים סוגדים להם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים נקמות, אֲנִי יְהוָה. יג וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם, וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי אדלג, אחוס (מכאן בא השם 'פסח' לקורבן ולחג) עֲלֵכֶם, וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף מכת מוות לְמַשְׁחִית מאת המלאך המשחית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
יד
וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה, לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.
טו
שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ לזכר אכילת המצות ביציאת מצרים, כפי שנכתב להלן בפסוק לט, אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ תבערו, שלא יהיה קיים שְּׂאֹר מעט עיסת לחם חמוצה הגורמת לבצק לתפוח מִבָּתֵּיכֶם, כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל, מִיּוֹם ...תשביתו שאור מהיום הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי.
טז
וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ הכרזה שזה יום קודש (או התאספות לצורך עיסוק בקדושה), וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם. אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ - הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם מותר לעשות רק מלאכות הנצרכות להכנת אוכל לחג לעצמכם.
יז
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת מצוות אכילת המצות, כדי שתזכרו כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וּשְׁמַרְתֶּם תזכרו לעשותו חג אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם.
יח
בָּרִאשֹׁן בחודש הראשון, בניסן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בָּעֶרֶב בערב שלאחר יום 14 לחודש (אוכלים מצות בליל ט"ו בניסן, ומפסיקים לאכול חמץ מהבוקר של י"ד) תֹּאכְלוּ מַצֹּת, עַד יוֹם הָאֶחָד וְעֶשְׂרִים לַחֹדֶשׁ בָּעָרֶב.
יט
שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם, כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת שאור המחמיץ את העיסה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ.
כ
כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת". {פ}
| פסוקים כה-לא עם תירגום לארמית, (מהמאה ה-11, נמצא בגניזה הכורדית) |
כא
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם, וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח.
כב
וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת ענפים קשורים ביחד אֵזוֹב סוג של עשב (זעתר)
וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף בכלי המכיל את הדם, וְהִגַּעְתֶּם ותגרמו לכך שהדם יגיע מהכלי אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף. וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר.
כג
וְעָבַר יְהוָה לִנְגֹּף להכות אֶת מִצְרַיִם, וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת, וּפָסַח יחוס יְהוָה עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית למלאך המשחית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף.
כד
וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה קרבן הפסח לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם.
כה
וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְהוָה לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת.
כו
וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: 'מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם'?
כז
וַאֲמַרְתֶּם: 'זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר לזיכרון ש- פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, בְּנָגְפּוֹ בהכותו אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל' ", וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ.
כח
וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן - כֵּן עָשׂוּ. {ס}
כט
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי בכורות הנמצאים במאסר אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר, וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה.
ל
וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה בלילה, הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם. וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם, כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת.
לא
וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה, וַיֹּאמֶר: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי, גַּם אַתֶּם, גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם.
לב
גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ. וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי בתפילותיכם לה' גם תתפללו עלי, שלא אמות (כי גם פרעה היה בכור)".
לג
וַתֶּחֱזַק לחצו, זירזו מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ, כִּי אָמְרוּ "כֻּלָּנוּ מֵתִים עוד מעט נמות".
לד
וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ המיצרים כל כך זירזו אותם, שלא נותר זמן להתפיח את הבצק, מִשְׁאֲרֹתָם כלים לבצק צְרֻרֹת קשורות בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם הגב העליון.
לה
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כבר קודם לכן
להרחבה כִּדְבַר מֹשֶׁה, וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת.
לו
וַיהוָה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם, וַיְנַצְּלוּ ורוקנו ישראל אֶת מִצְרָיִם. {פ}
לז וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה למקום הנקרא סוכות (על שם הסוכות שבנו שם), כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף בלי להחשיב את הטף (מתחת לגיל 20). לח וְגַם עֵרֶב תערובת עמים שלא היו מבני ישראל שהצטרפו אליהם רַב עָלָה אִתָּם, וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. לט וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ כי הבצק לא החמיץ, בגלל התנודות בדרך (כדי שבצק יתפח צריך להניח אותו במקום חמים ולכסות אותו ומבלי לטלטל אותו), כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם לא הכינו למסע דברי מאכל אחרים.
מ
וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם, שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה.
מא
וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה, וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת יְהוָה מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
מב
לֵיל שִׁמֻּרִים שמירה מהמשחית הוּא לַיהוָה, לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה לילה זה הוא קודש לה', שִׁמֻּרִים על ישראל לשמור על מנהגיו, כפי שנכתב לעיל: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם" לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם. {פ}
מג
וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן: "זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח: כָּל בֶּן נֵכָר בן לעם נכרי לֹא יֹאכַל בּוֹ.
מד
וְכָל עֶבֶד זכר אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף שבעליו קנה אותו בכסף, וּמַלְתָּה אֹתוֹ - אָז יֹאכַל בּוֹ.
מה
תּוֹשָׁב נוכרי שגר אצלנו וְשָׂכִיר פועל נוכרי שכיר לֹא יֹאכַל בּוֹ.
מו
בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל. לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה. וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ.
מז
כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.
מח
וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר גר צדק וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה - הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ, וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ. וְכָל עָרֵל בעל ערלה, אינו מהול לֹא יֹאכַל בּוֹ.
מט
תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם".
נ
וַיַּעֲשׂוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן, כֵּן עָשׂוּ. {ס}
נא
וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, הוֹצִיא יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַל צִבְאֹתָם. {פ}
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
הערות
- "בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ" (פסוק ג) - שלושה ימי הכנה (מלבד יום הלקיחה ויום השחיטה), בדומה להכנות למעמד הר סיני (שמות יט יא) ולמעבר הירדן בימי יהושע (יהושע א יא).
- "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם, שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (פסוק מ) - ישנן שיטות שונות לישב את המספר 430 עם סכום שנות חייהם של קהת-עמרם-משה. כדאי להביא דעה יוצאת דופן המובאת בפירוש שד"ל והיא שאכן ישבו בני ישראל במצרים 430 שנה, והתורה לא מנתה את כל הדורות בין יעקב למשה, אלא רק את החושבים שבהם (מובא בדעת מקרא, הערה 85א). כמו כן בשד"ל: "...ודעת רז"ל שלא ישבו במצרים אלא רד"ו שנה, ות' שנה היו משעה שנולד יצחק... וחשבון ארבע מאות ושלשים כתוב כאן, הוא מזמן ברית בין הבתרים... ודע כי בס' השומרונים כתוב: ומושב בני ישראל ואבותם אשר ישבו בארץ כנען ובארץ מצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה, וכן מתרגם בתרגום אלכסנדרי, והוא מן השנויים הנזכרים בש"ס ("ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ארבע מאות שנה" - מגילה ט א) ..., וכבר הסכימו חשובי האחרונים... שאין זה אלא תיקון מסברה"
- "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' " (פסוק מב) - רש"י: "שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵר וּמְצַפֶּה לוֹ, לְקַיֵּם הַבְטָחָתוֹ לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם". לעומתו הכלי יקר (ולשיטתו פירשנו): "שמור לי ואשמור לך: ...שמרו ישראל נר מצות הפסח ככל חוקתיו (כפי שכתוב בהמשך הפסוק: "שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם"), והקב"ה שמרם ולא נתן המשחית לבא בבתיהם".
- מה פירוש המצוות מפסוק מג ואילך, אם בני ישראל כבר יצאו ממצרים? ראה במאמר יום ולילה ביציאת מצרים.
