מצוה:לאכול בשר הפסח עם מצה ומרור
• מצוה זו אינה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן •
וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.
(שמות יב, ח)
היא שציוונו לאכול כבש הפסח בליל חמשה עשר מניסן, בתנאיו הנזכרים; והוא – שיהיה צלי, ושיאכל בבית אחד, ושיאכל עם מצה ומרורים, והוא אמרו (שמות יב ח): "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו".
ואולי יקשה עלי המקשה ויאמר: למה תמנה אכילת פסח, מצה ומרור – מצוה אחת, ולא תמנה אותם שלוש מצוות, ושתהיה אכילת מצה מצוה, ואכילת מרור מצוה, ואכילת פסח מצוה? אשיבנו: אמנם היות אכילת מצה מצוה בפני עצמה הוא אמת, כמו שאני עתיד לבאר; וכן אכילת בשר הפסח מצוה בפני עצמה אמת, כמו שזכרנו; אבל המרור נגרר לאכילת פסח, ואינו נמנה מצוה בפני עצמה.
וראיה לדבר, שבשר הפסח יאכל לקיום המצוה, הן שיזדמן המרור או לא הזדמן; והמרור לא יאכל כי אם עם בשר הפסח, כאמרו "על מרורים יאכלוהו", אבל המרור מבלי בשר – לא עשה כלום, ולא נאמר: כבר קיים מצוה אחת.
ולשון מכילתא: "צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו" – מגיד שהפסח 'צלי, מצה, ומרור'; כלומר, שהמצוה היא קיבוץ אלה. ושם אמרו: מנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור, הם יוצאין ידי חובתן בפסח? תלמוד לומר "יאכלוהו", כלומר: הבשר לבדו. יכול אין להם פסח, יצאו ידי חובתם במצה ומרור? הרי אתה דן: הואיל והפסח מצות עשה, ומצה ומרור מצות עשה, הא למדת שאם אין להם מצה ומרור, יוצאין בפסח, – כך אין להם פסח, יצאו במצה ומרור? תלמוד לומר "יאכלוהו".
ושם אמרו: "יאכלוהו", מכאן שהפסח נאכל על השובע, ואין מצה ומרור נאכלין על השובע. לפי שעיקר המצוה אכילת הבשר, כמו שאמרו "ואכלו את הבשר בלילה הזה", והמרור נגרר אחר בשר הפסח, וחיובן כמו שהתבאר מכתובים אלו, ולמי שיבינם.
והראיה הנגלית על זה היא השורש הנכתב בתלמוד, והוא אמרם: מרור בזמן הזה דרבנן, כי מן התורה אין חובה לאכול בפני עצמו, ואמנם יאכל עם בשר הפסח. והיא ראיה ברורה שהיא מן הדברים הנגררין אחר המצוה, לא שאכילתו מצוה בפני עצמה.
ומשפטי מצוה זו גם כן מבוארים במסכת פסחים.
לאכול בשר הפסח בליל חמישה עשר בניסן, על פי תנאים שבכתוב, שנאמר (שמות יב, ח) "ואכלו את הבשר בלילה הזה".
ומשרשי מצוה זו מה שכתבנו בשחיטתו, כדי לזכור הנסים הגדולים שעשה לנו האל שהוציאנו מעבדות.
דיני המצוה כמה חייב כל אחד לאכול ממנו לכל הפחות, והנמנין עליו איך יתנהגו עד שיאכלוהו, שלא לצאת מן החבורה ושלא ישנו, ויתר פרטיה מבוארים ב(פסחים סו, א) ואילך.
ונוהגת בזכרים ובנקבות.
והעובר עליה ביטל עשה. וכלל גדול בכל התורה לכל שאומר שיבטל מצות עשה, שכופין אותו בית דין, אם יש כח בידם, עד שיקיימנו.
מצות עשה לאכול הפסח בליל חמישה עשר כמצותו, שנאמר בפרשת בא "ואכלו הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו" (שמות יב, ח).
ותניא בסוף מסכת פסחים (דף קכ:) ובברכות (דף ט.) רבי אלעזר בן עזריה אומר: נאמר כאן "בלילה הזה" ונאמר להלן "ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה"; מה להלן עד חצות, אף כאן עד חצות. רבי עקיבא אומר: הרי הוא אומר "בחפזון", עד שעת חפזון שזהו עד הבוקר, שנאמר "ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר".
פוסק רבינו יצחק (תוספות מגילה כא.) כרבי אלעזר בן עזריה, שהרי בפרק ערבי פסחים (דף קכ:) ובמסכת ברכות (דף ט.) ובזבחים (דף נז:) סתם לן תנא כרבי אלעזר בן עזריה. וצריך להזהר אמצה משום דאמר רבא בערבי פסחים [דף ק״כ וכל הסוגיא לעיל בסי׳ מ׳]: אכל מצה אחר חצות, לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו. ואף על גב דבפרק הקורא המגילה למפרע (דף כא.) סתם לן תנא כרבי עקיבא, בטל אותה סתמא יחידית מפני כל אלה הסתמות. [כך משמע בפסחים ד״ע]
מצוה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע. לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בארבעה עשר, אוכל מהן תחילה ואחר כך אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו. ואם לא אכל אלא כזית יצא ידי חובתו.