קטגוריה:בראשית כז יג

קללה - חיזוי או ציווי לעתיד רע, ההפך מברכה. ברכה וקללה יתקיימו רק לפי רצון אלוהים ולא לפי דברי המקלל. אולם בתקופה ההיא אנשים התייחסו לברכות ולקללות ברצינות, במיוחד אם הן באו מאב או מאב העומד למות. אנשים התיחסו ברצינות והאמינו לקללות ולברכות, מה שגרם לברכות ולקללות להתקיים.

• על קללתו של בלעם אמר משה: "ויַַּהֲפֹךְ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה, לִבְרָכָה: כִּי אֲהֵבְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ" (דברים כג ו),
• אליהו התישבי קילל את אחאב ואיזבל: "כֹּה אָמַר יְהוָה, הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ. וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר, כֹּה אָמַר יְהוָה, בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה" (מלכים א כא יט), אולם לאחר שאחאב נכנע לפני אלוהים, הקללה לא פגעה, אלא רק באיזבל ובבנו.

לקבל קללה זה דבר רע מאוד שמשפיע לרעה על החלטות חשובות, אפילו אם אדם אינו מאמין בה. צרות והצלחות קורות כל הזמן בלי קשר לשטויות האלה, אבל אדם שקולל חושב שהצרה שלו היא בגלל הקללה, ולכן הוא סובל ואומר נואש. זו הסיבה שאלוהים אסר על בלעם לקלל את בני ישראל, כי אכן לבני ישראל היו צרות רבות, ואם בלעם היה מקלל אותם, כולנו היינו אומרים כל הזמן: 'בלעם צדק, זה וזה קרה בגלל בלעם'.

כדי שקללות לא יפגעו בעם ישראל, אלוהים נשבע לאברם בשיחתם הראשונה: "ואֲַבָרְכָה מְבָרְכֶיךָ, ומְּקַלֶּלְךָ אָאֹר" (ביאור:בראשית יב ג). כאשר יצחק יצא לגרר אלוהים הבטיח לו: "גּורּ בָּאָרֶץ הַזֹאּת, וְאֶהְיֶה עִמְּךָ ואֲַבָרְכֶךָּ ... והֲַקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ" (ביאור:בראשית כו ג). יצחק ורבקה הבינו שהברכה היא ליצחק ולזרעו, ולכן יצחק לא יכול לקלל את יעקב בנו. ואכן, בברכתו ליעקב יצחק אמר: "אֹרְרֶיךָ אָרורּ, ומְּבָרְכֶיךָ בָּרוךְּ" (ביאור:בראשית כז כט).

ילדיה של רבקה כבר היו בוגרים. היא ידעה שאלוהים ישמור על זרעו של אברהם ושעתידה שלה מובטח בילדיה. לכן קללה אישית נגדה היא חסרת משמעות.

בזמנו רבקה הסכימה להינשא ליצחק רק כאשר הוא נתן לה את אוהל שרה (ביאור:בראשית כד סז), היינו, הוא בעצם העניק לה את כל זכויותיה של שרה, כולל פקודת אלוהים לאברהם: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (ביאור:בראשית כא יב) שהעניקה לה את הזכות לפקוד על יצחק, יורשו של אברהם. עכשיו רבקה משתמשת בזכות הזאת כדי לכפות על יצחק לברך את יעקב ולא את עשו. ואכן, יצחק לא כעס על רבקה, ונשמע לבקשתה לארגן אישה ליעקב בחרן.

בשלב הזה רבקה ויעקב לא חששו מיצחק או מעשו. רבקה יודעת שאלוהים הבטיח: "ושְּׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדו"ּ (ביאור:בראשית כה כג) – כלומר, שעשו ויעקב, בניה, יזכו לחיות ולהקים לאום.

1. שיצחק יעשה יותר מאשר לקלל. כלומר, הסכנה המרבית היא קללה, ולא הריגה, גרוש או מכות.
2. שעשו יעשה להם דבר רע. ובאמת כאשר עשו שמע הוא צעק "צְעָקָה גְּדֹלָה ומָּרָה עַד מְאֹד; ויַֹּאמֶר לְאָבִיו, בָּרְכֵנִי גַם אָנִי אָבִי" (ביאור:בראשית כז לד). הוא לא לקח את קשתו ותילו והלך להרוג את יעקב. מכאן ניתן להבין שעשו לא היה אדם רע ותקיף המגיב מיד בעוצמה ואלימות.

רבקה אומרת שהיא תיקח עליה את קללת יצחק, וכפי שנראה היא לא מודאגת מכך.

לרבקה היה חשוב שיעקב ינסה, ואם יעקב יצליח מה טוב, ואם לא, אזי היא כבר תתמודד עם זה.

רבקה לא נותנת ערך גדול לקללת-אדם, הרי היא מאמינה שאפשר להעביר אותה למישהו אחר.

ייתכן שרבקה חושבת שמצבו של יצחק מעיד על כך שאלוהים לא נוטה לו חסד ושיצחק חטא במשהו, כשם שרעיו של איוב אומרים לאיוב: "זְכָר נָא מִי הואּ נָקִי אָבָד; וְאֵיפֹה יְשָׁרִים נִכְחָדו"ּ (איוב ד ז). מחלתו ועיוורונו של יצחק הם ההוכחה בעיניי רבקה שהוא איבד את חנו בעייני אדוני. אולי אלוהים בכוונה גרם למחלתו ועיוורנו של ליצחק כדי להכריח אותו לברך את בניו מוקדם, לגרום לסכסוך ביניהם, מה שיאפשר לרבקה הזדמנות לשלוח את יעקב ללבן כדי לקבל חינוך מתאים לו ולבניו.

יעקב, ורבקה אחריו, הניחו שהדבר הגרוע ביותר שיצחק יכול לעשות זה לקלל את יעקב ואולי את רבקה.

• לא ברור אם רבקה ידעה שיצחק עומד להוריש את כל רכושו.
• רבקה לא לקחה בחשבון שעשו יצטער ויכעס מאוד (ביאור:בראשית כז לד), אולם לא נאמר, 'שחמתו בערה בו'.
• רבקה לא חשבה שיצחק יתיר לעשו למרוד באחיו, כאשר יעקב יטיל את עולו עליו (ביאור:בראשית כז מ).
• רבקה לא חשבה שלאחר שיצחק התיר לעשו למרוד ביעקב, עשו עלול לתכנן לרצוח את יעקב (ביאור:בראשית כז מא).