קטגוריה:בראשית ג יז
ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורת הכתיב של הפרק
* * *
וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המנוקדת של הפרק
* * *
וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַ֘עְתָּ֮ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּ֒ךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכְלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ׃
נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה המוטעמת של הפרק
עזרה · תרשים של הפסוק מחולק על-פי הטעמים
* * *
וּ/לְ/אָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֮ לְ/ק֣וֹל אִשְׁתֶּ/ךָ֒ וַ/תֹּ֙אכַל֙ מִן־הָ/עֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙י/ךָ֙ לֵ/אמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑/נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽ/אֲדָמָה֙ בַּֽ/עֲבוּרֶ֔/ךָ בְּ/עִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔/נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽי/ךָ׃
נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר · ראו פסוק זה בהקשרו במהדורה הדקדוקית של הפרק
* * *
הנוסח בכל מהדורות המקרא בוויקיטקסט הוא על על פי כתב יד לנינגרד (על בסיס מהדורת ווסטמינסטר), חוץ ממהדורת הטעמים, שהיא לפי מקרא על פי המסורה. לפרטים מלאים ראו ויקיטקסט:מקרא.
ביאורים: המפרשים עונים לשאלות • ביאור קצר על כל הפרק • ביאור מפורט על הפסוק
תרגום
| אונקלוס: | וּלְאָדָם אֲמַר אֲרֵי קַבֵּילְתָּא לְמֵימַר אִתְּתָךְ וַאֲכַלְתְּ מִן אִילָנָא דְּפַקֵּידְתָּךְ לְמֵימַר לָא תֵּיכוֹל מִנֵּיהּ לִיטָא אַרְעָא בְּדִילָךְ בַּעֲמַל תֵּיכְלִנַּהּ כֹּל יוֹמֵי חַיָּיךְ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וּלְאָדָם אָמַר אֲרוּם קְבֵלַת לְמֵימַר אִנְתְּתָךְ וְאָכָלְתְּ מִן פֵּירֵי אִילָנָא דְפַקִידְתָּךְ לְמֵימַר לָא תֵיכוּל מִנֵיהּ לוּטָא אַרְעָא בְּגִין דְלָא חַוִיאַת לָךְ חוֹבָךְ בַּעֲמַל תַּכְלִינָהּ כָּל יוֹמֵי חַיָיךְ: |
רש"י (כל הפרק)
אבן עזרא (כל הפרק)
ולאדם. ארורה האדמה — שלא תוציא תבואה רבה:
בעצבון תאכלנה — תאכל תבואתה, והיא דרך קצרה, וכן: "והיו באוכלי שולחנך" (מלכים א ב ז):רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)
מלבי"ם (כל הפרק)
(יז) "כי שמעת לקול אשתך". פי' במדרש שאמרה לו דברים של טעם עיי"ש, שזה ההבדל בין שמיעה בקול ובין שמיעה לקול כמ"ש שמות (סי' ג' פ' י"ח). אשר צויתיך לאמר, פי' במדרש לאמר לזולת להזהיר החיה והבהמה, ר"ל שאין לך תירוץ שלא אסרתי לך רק ליקח מן העץ בעצמו, שא"כ לא יצויר בחיה, שאזהרה לחיה שאין בה דעת פי' שאדם לא יתן להם לאכול. ארורה האדמה בעבורך, לפי כללי הלשון היה צ"ל בגללך, שבגלל מציין הסבה הקודמת, אבל בעבורך משמע שזה לצרכך, שאחר שאכלת מעץ הדעת אם תמצא מזונותיך בקל יולדו בך בכל יום ציורי תאוה חדשים, וצריך שתהיה טרוד תמיד ועמל להוציא לחם, שעי"כ לא ימשלו בך ציורי הקנאה והתאוה והכבוד, כי בעצבון תאכלנה, שתהיה עמל תמיד להשביע רעבונך, ולא תהיה נפשך פנויה אל ציוריה הרעים:
ילקוט שמעוני (כל הפרק)
ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך. ד' שומעין הן: יש שומע והפסיד, יש שומע ונשכר, ויש לא שומע והפסיד, ויש לא שומע ונשכר. שומע והפסיד זה אדם הראשון: כי שמעת לקול אשתך; ומה הפסיד? "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" (בראשית ג, יט). שומע ונשכר זה אברהם אבינו: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה"; ונשכר, "כי ביצחק יקרא לך זרע". לא שומע ונשכר זה יוסף: "ולא שמע אליה לשכב אצלה"; ומה נשכר? "ויוסף הוא השליט על הארץ". לא שומע והפסיד אלו ישראל: "ולא שמעו אלי ולא הטו את אזנם"; ומה הפסידו? "אשר למות למות":
כי שמעת לקול אשתך. "לדברי אשתך" אין כתיב כאן אלא לקול, התחילה מיללת עליו: מה את סבור שאני מתה וכו', כדלעיל. ותאכל מן העץ אשר צויתיך, להזהיר את החיה ואת הבהמה; ולא דייך שלא הזהרת, אלא שנתת להם ואכלו. ארורה האדמה בעבורך, שתהא מעלה לך דברים ארורים, כגון יתוש פרעושין וזבובין. ותעלה לו גמל? אף הוא יש בו הנאה, שהוא מוכרו ונהנה מדמיו.
בעצבון תאכלנה. קשה היא הפרנסה כפלים כלידה וכו', כדלעיל. אמר ר' יצחק: למה הדבר דומה? למלך שאמר לעבדו: אל תטעום את התבשיל עד שאבוא מן המרחץ. אמרה לו אשתו: טעום את התבשיל הזה, שלא יהא מבקש ליתן בתוכו או מלח או מורייס. בא המלך ומצא אותו טועם בשפתותיו, אמר לו המלך: ולשפחתי שמעת יותר ממני? כך הקב"ה אמר לאדם: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל". מה עשתה חוה? האכילה אותו. אמר לו הקב"ה: ולחוה שמעת יותר ממני? מיד נטרד "ויגרש את האדם".
ג' נכנסו לדין ויצאו ארבעה מחוייבין: אדם וחוה ונחש נכנסו לדין, ונתקללה הארץ עמהן וכו', כדלעיל בפרשה ה'.
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ
לֹא מוֹת תְּמֻתוּן
הנחש טען בבטחון עצמי "לֹא מוֹת תְּמֻתוּן" (ביאור:בראשית ג ד), למרות שאלוהים אמר לאדם, "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ, מוֹת תָּמוּת" (ביאור:בראשית ב יז). והנה אנחנו מוצאים שאדם אינו מומת מיד באותו היום.
נראה כאילו שאלוהים שיקר, והנחש ידע זאת.
קיימות מספר אפשרויות:
- כל סיפור העץ היה נסיון לראות מתי אדם ואשתו התבגרו מספיק כדי לעזוב את החממה בגן עדן. אלוהים עשה מספר רב של נסיונות: קין, נח, כנען, אברם, שרי, הגר, ישמעאל, יצחק, רבקה, יעקב, עשו, יוסף, יהודה, תמר ועוד.
- אלוהים לא היה יכול להרוג את אדם ואשתו כי: (1) לאישה הוא לא אמר, (2) וייתכן שאדם אכל את הפרי, שהאישה נתנה לו, אבל הוא לא ידע שזה הפרי של העץ האסור.
- אלוהים לא רצה להתחיל הכל מחדש, וכך גם היה עם דור המבול, הרי אלוהים ידע: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (ביאור:בראשית ח כא).
- אלוהים שלח את הנחש לפתות את האישה, שהיתה סקרנית והסתכלה על העץ האסור. לכן אלוהים לא שאל את הנחש למה הוא עשה זאת, כדי שהנחש לא יענה 'אתה אמרת לי!'
- לאלוהים המילה "בְּיוֹם" במשפט "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ, מוֹת תָּמוּת" יש משמעות שונה ממה שאנחנו חושבים, הן נאמר: "וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר, יוֹם אֶחָד" (ביאור:בראשית א ה), ואין ספק שלפני יצירת המאורות שקבעו את הזמנים על כדור הארץ, ככתוב: "יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה, וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים" (ביאור:בראשית א יד) אורך היום של אלוהים אינו ידוע, ולבטח נמשך זמן רב יותר. אלוהים נמנע מלהגיד 'מיד באכלך מות תמות', כדי לאפשר לו חופש החלטה איך להעניש את אדם ואשתו לעתיד.
כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ
כאשר אלוהים מציין שאדם שמע רק את אשתו ולא את הנחש, אלוהים קיבל את דבריו של אדם, שהוא לא היה נוכח בזמן שהנחש פיתה את האישה, ולא ידע שהפרי הוא מהעץ האסור לאכילה.
אולם בכל זאת אלוהים מחליט להעניש אותו בעבודה למחיתו, כי הוא היה רשלן ולא ווידא איזה פרי היא הגישה לו.
בהמשך אלוהים יאמר לאברהם: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ" (ביאור:בראשית כא יב). אלוהים לא הגביל לזמן ולנושא. מאותו היום והלאה אברהם חייב לשמוע בקול אשתו ולעשות כדבריה. כך לבני שרה הועברה הפקודה הזאת לשמוע בקול נשותיהם ולכבד את דבריהן. כך רבקה הסכימה להתחתן עם יצחק רק כאשר הוא העניק לה את אוהל שרה וכל זכויותיה, ולא כעס עליה שהיא גרמה שהוא יתן את ברכתו ליעקב במקום לעשו.
בכל אופן אדם חטא, אפילו אם הוא לא ידע, כי הוא היה צריך לשאול. הרי הוא ידע שיש עץ אסור, אולי גם הוא עבר וראה את הפרי "תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם" (ביאור:בראשית ג ו) והיה יכול לזהות את הפרי.
כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ
אדם לא רק שמע את דברי אשתו. הוא שמע ועשה, אכל. 'לשמוע בקול' זה לא רק להקשיב, אלא להקשיב, להבין, ולעשות כפי שנאמר.
אין מקום בתנ"ך בו נאמר שאדם "שמע בקול" ועשה דבר שונה. כמובן, ללא השימוש בצרוף 'שמעו בקולו', בני ישראל שמעו את דברי אלוהים בהר סיני, ובכל זאת עשו את הרע בעייניו.
אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ
אלוהים יודע שהוא לא יהרוג את אדם, הן הוא כבר העניש את האישה "הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ, בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים, וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ" (ביאור:בראשית ג טז), אבל לא המית אותה.
אלוהים מודה שהוא רק ציווה על אדם ולא על האישה, כאשר הוא אומר: "אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ", ביחיד, ולא ברבים, 'אשר ציויתכם'.
אלוהים לא מזכיר את העונש שהוא קבע מראש, מכאן ניתן להבין שהוא לא התכוון להמית את אדם. אדם עבר את הנסיון הזה במשך הרבה מאוד שנים. זמן רב אדם נתן שמות לחיות ולא מצא לעצמו עזר כנגדו. אולי הוא מצא חיות לביות: כלבים, פרות, כבשים, תרנגולות אבל לא מצא בת זוג. אחר כך אלוהים השתמש בDNA של אדם כדי ליצור אישה, ולקח זמן רב עד שהיא התבגרה, למדה לדבר, ואדם דבק בה והיו לבשר אחד (ביאור:בראשית ב כד), ורק אחר זמן נוסף האישה הגיעה לעץ והנחש דיבר איתה.
אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ
- לא ברורה הקללה הזאת: מה אשמה האדמה? ואיך זה יתבטא?
כמובן שיש אדמה שמכוסה במים, קפואה בקור, יבשה במדבר, מלאה סלעים, מכוסה בלבה, שסובלת משטפונות, ביצות ויערות סבוכים. אולם נשארה מספיק אדמה פוריה ועשירה שמביאה חיים ושפע לבני האדם.
בסדום, בגלל רשעת האנשים, אלוהים השחית את האדמה ויושביה. בזמנו אדמת סדום היתה "כְּגַן יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (ביאור:בראשית יג י), ולכן אנשיה הפכו "רָעִים וְחַטָּאִים לַיהוָה מְאֹד" (ביאור:בראשית יג יג), אולם לאחר שאלוהים השחית את האדמה היא הפכה לאדמה מלוחה שאינה מתאימה להקרא 'גן אלוהים'.
בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ
אלוהים הודיע לאדם שהוא יחיה את כל חייו, ולא ימות מוקדם יותר כעונש.
אדם יחיה ויהיה עצוב על מה שהוא הפסיד בעבר, אולם יש כאן גם עצב עתידי.
אולם החיים האלה יהיו עצובים, כי "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם" (ביאור:בראשית ג יט). כמובן להפסיד את גן עדן, וכל האוכל החופשי, זאת היתה מכה קשה, אולם אין ספק שאלוהים לא התכוון שהוא יאכיל את כל בני האדם לעולם ועד, בגן עדן, בלי שהם ישקיעו מאמץ. אלוהים מראש הודיע לאדם שיש לו תפקיד "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (ביאור:בראשית ב טו), ועכשו זה יכלול עבודה למחיתו. לא נראה שאלהים חשב שזאת משימה בלתי אפשרית.
אלוהים העניק לבני האדם את הזכות לקבוע את אורך, אורח, וערך חייהם. אלוהים אמר בעצבון תעבוד ותזיע, וכך תאכל לחם ותחיה את כל חייך. אדם יכול להפסיק לעבוד ולהתאמץ, לאכול מאכלים מזיקים ולעשות דברים מסוכנים, וכך גופו יסבול והוא ימות מוקדם יותר.
במשפט הזה אלוהים העניק לבני האדם את זכות הבחירה החופשית.
אדם ואשתו הראו שהם מסוגלים לקחת החלטות ומוכנים לקחת סיכונים. הם היו מוכנים לעזוב את החממה.
בני האדם למדו מה טוב ומה רע, להם ולשכניהם. הם עכשו יכולים להיות טובים ולבנות גן עדן סביבם, או להיות רעים ולבנות גיהנום סביבם.
בני אדם, בפחד ובעצב חייבים לעשות החלטות, ללא ידיעת העתיד, אשר ישפיעו עליהם כל ימי חייהם. לפעמים אפשר לתקן, אולם לרוב הגרוש הוא מוחלט ואין אפשרות לשוב.
פסוק זה באתרים אחרים: אתנ"כתא • סנונית • הכתר • על התורה • Sefaria
דפים בקטגוריה "בראשית ג יז"
קטגוריה זו מכילה את 11 הדפים המוצגים להלן, ומכילה בסך־הכול 11 דפים.