פתיחת התפריט הראשי


פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)

והנחש היה ערום. סמך הנחש אל האשה לפי שהשטן נברא עמה והיא גוף של יצה"ר והיא קלה להתפתות וכן חשבון הנח"ש כחשבון השטן עם המלה.

ובמדרש א"ר שמואל בר נחמני אמרו לו לנחש מפני מה אתה מצוי בין הגדרות אמר להם הוא פרץ גדרו של עולם, ומפני מה אתה מהלך ולשונך שותת אמר להן הוא גרם לי, ומפני מה כל חיה נושכת ואינה ממיתה ואתה נושך וממית כמו שאמר (קהלת י יא) אם ישך הנחש בלוא לחש ואין יתרון לבעל הלשון, אמר להם אפשר אנא עבד כלום ולא מתאמר מן עליתא, ומפני מה אתה נושך באבר אחד וכל האברים מרגישים אמר להם ולי אתם אומרים אמרו לבעל הלשון שהוא כאן והורג ברומי.

אף כי אמר אלהים. תחלת דבורו של נחש היה אף. ודרשו רז"ל ארבעה פתחו באף ואבדו מן העולם ואלו הם: נחש, שר האופים, עדת קרח, והמן. נחש אף כי אמר אלהים, שר האופים (בראשית מ) אף אני בחלומי, עדת קרח (במדבר טז יד) אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש. המן (אסתר ה) אף לא הביאה אסתר.

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)

והייתם כאלהים יודעי טוב ורע. נראה כי קודם חטאו של אדם לא היתה לו מעלה לדעת ולהבחין בין טוב לרע, וא"כ מצאנו חוטא נשכר שיקנה הוא בחטאו מעלה שלא היתה לו מתחלה, והמובן לי מזה כי לא היתה הכונה באדם שיהיה בלתי שכל כבהמות והחיות שאינן יודעים טוב ורע, אבל זה אינו כי פירוש והייתם כאלהים ענינו כתרגומו ותהון כרברביא חכמין בין טב לביש ובודאי כוונת הבריאה באדם שיהיה בעל שכל, וזהו ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו והצלם הוא השכל ובסבת השכל צוה אותו שנאמר ויצו ה' אלהים ואין דבור ה' יתברך ומצותיו לבהמות ולא למי שאין לו השכל ועם השכל יבחין האדם בין האמת והשקר, אבל הידיעה בין טוב לרע אין זה במושכלות כי לא יאמר אדם השמים כדוריים נאים והארץ פשוטה מכוערת אבל יאמר בהם אמת ושקר.

והנה קודם החטא היה כלו שכלי אלהי לא היה מתעסק בדברים גופנים ולא היה יודע אותם וגלוי ערוה אצלו לא היה בעיניו דבר מגונה כי אם כשאר האברים, וכאשר חטא והשיג כח התאוה ונמשך אחר תענוגי הגוף וראה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו' נענש מיד כי הופשט מן ההשגה השכלית ונתלבש בתאוה הגופנית וטבע המדות היופי והכעור, וע"כ אמר והייתם כאלהים יודעי טוב ורע ולא אמר יודעי אמת ושקר או משיגי אמת ושקר. והסתכל אמרו ותפקחנה עיני שניהם וידעו ולא אמר ויראו כי מה שראו עתה ראו תחלה. אבל הכונה שהשיג ענין מחודש היה מגנהו עכשיו ולא היה מגנהו בתחלה והיה עונשו מדה כ"מ לפי שעבר על המדה ונטה לבו לתענוגי העולם לאכול מה שנמנע ממנו ולבקש תאות הגוף כבהמות ע"כ הענישו במאכל הבהמות והשוה אותו להן הוא שכתוב ואכלת את עשב השדה זה לשון הרמב"ם.

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)

ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו', נחלקו רבותינו ז"ל בדבר זה אי זה אילן היה יש אומרים תאנה היתה שנאמר ויתפרו עלה תאנה בדבר שקלקלו בו נתקנו ויש אומרים גפן היה, וזהו שדרשו רז"ל סחטה ענבים והביאה לו ולפי שמראהו אדום כדם לכך נשפך דמם ודם כל העולם מדה כנגד מדה ולכך נשפך דמה שנתנה לה דם נדות שהוא חולי בטבעה של אשה מזמן לזמן והוא סוד הכתוב (דברים לב טו) ודם ענב תשתה חמר שקרא המשקה היוצא מן הענבים דם לפי שהוא הביא דם לעולם. וי"א אתרוג היה וכן אמרו במדרש מה היה אותו אילן שאכלו אדם וחוה רבי יהודה אומר ענבים היו, רבי אבא דמן עכו אומר אתרוג היה, רבי עזריה ורבי יהושע בן לוי אומרים ח"ו לא גלה הקב"ה אותו אילן לשום אדם ולא עתיד לגלותו, ראה מה כתיב (ויקרא כ טז) ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה אותה והרגת את האשה ואת הבהמה אם אדם חטא בהמה מה חטאה אלא שלא תהא בהמה עוברת בשוק ואמרים זאת הבהמה שנסקל פלוני על ידה ואם על תולדותיו חס הקב"ה על כבודו עאכ"ו. הנה זו מחלוקת החכמים בענין זה.

וע"ד הקבלה אתרוג היה והוא נרמז בכתוב שנאמר ונחמד העץ להשכיל ותרגום אונקלוס ומרגג כי הוא פרי נחמד ומהודר וטבעו חם ומושל על השכל וכן תרגום הדר, אתרוגין. ומזה הזכיר בקללתו וקוץ ודרדר תצמיח לך.

וכי תאוה הוא לעינים. יתכן לפרש כי הטובה והתאוה והחמדה הנזכרים בפסוק שהם ממדות החושים הכל נמשך למלת להשכיל. ובעבור שהאדם היה מתחלה כלו שכלי בא לבאר הכתוב כי כל כונתם וכל פעולותיהם ותאוותיהם בחושיהם אינה אלא להשכיל, כענין שכתוב (תהלים לח י) ה' נגדך כל תאותי, והשכל הכריחו לבא לאכול מה שהקב"ה מנע ממנו, וכוונתו היתה כדי להשכיל מ"מ עבר על רצון בוראו ומצותו, כי כשם שהשכל היה נותן לו שהעץ נחמד להשכיל היה לו להשכיל שאין ראוי לעבור על מצות אדון הכל, והכונה שעדיין לא נוצר יצה"ר שהיה בו שהרי כלו שכלי בלא יצה"ר אלא שיצה"ר פתהו והטעהו באמצעות חוה, אבל אחרי אכלו מן הפרי נתחדש בתאוה אחרת ונתלבש בה, והוא תאות המשגל שגרמה לו אכילתו והוא יצרא דעבירה שנכנס בו שלא היה לו מתחלה. ואל יקשה עליך לומר והלא הנכשלים בחטאים והעוברים על ברית מצד יצה"ר הוא וא"כ מי הביאו לעבור והוא כלו שכלי בלא יצה"ר, שהרי מדה זו גם בשכלים תמצאנה שאע"פ שאין בהם יצה"ר הרי הם נוטים לפעמים מן הדרך הראוי וכידוע במלאכי סדום.

וכן במדרש רז"ל כי לא ישא לפשעכם לפי שהוא מן הכת שאינם חוטאים. והמובן מזה כי יש בקצת שאר המלאכים שחוטאים וכן כתיב (איוב ד יח) ובמלאכיו ישים תהלה.

ותתן גם לאישה עמה. מלת עמה תורה מחשבה רעה באשה שרצתה שיאכל גם הוא מפני שאם אולי יגיע לה נזק באכילה הזאת שינזק גם הוא עמה.

ובמדרש אף לכל בהמה חיה ועוף נתנה וזהו רבוי גם. חוץ מעוף אחד ששמו חול שלא אכל הה"ד (איוב כט) ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים. ר' יודן בשם ר"ש אמר חול זה חי אלף שנים לסוף אלף שנים גופו כלה וכנפיו מתמרטין ומשתייר בו כביצה וחוזר ומגדל אבריו ע"כ.

ויאכל. בכאן חטא אדם שכבר הזהירו ומעץ הדעת טוב ורע וגו', וכלל בו שתי אזהרות אחת למטה ואחת למעלה שלא יאכל מפרי עץ הדעת שלא יתלבש בתאוות ולמעלה שלא יהרהר אחר דוגמתו ולא יתפתה לומר שהוא העיקר ושאין למעלה ממנו סבה עליונה כדעת דור הפלגה, זהו לשון ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו לכך הוסיף לומר ממנו כלומר לא תפרידנו ולא תעשה מן הפרי אילן בפני עצמו ולא מן הענף שרש בפני עצמו וכן לשון ויאכל כלומר שעבר על שתיהם וזהו לשון אכילה שהוא כליון הדבר והשחתתו. ולמדך הכתוב שהשחית משני צדדין שאכל מן הפרי למטה וקצץ בדוגמתו למעלה. ומפני שדוגמתו מקבלת ממדת הדין של מעלה שהוא השמאל ע"כ כששב אדם מחטאו הוצרך להקריב שור שישוב אל לבו כי הכל מיוחד ודבק למעלה, ולכך זימן לו הקב"ה שור בקרן אחת במצחו להורות לו על האחדות כדי לבאר מעילתו שחטא בקצוץ ופרוד המיוחד. ואמר במצחו כי הוא אמצעות הגוף וירמוז הקו האמצעי שמתיחד מעלה ומטה, וקרן לשון כח כי כח השור בקרניו. וע"ז אמר שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר (תהלים סט לב) ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס. מקרין תרתי משמע, מקרן כתיב, וזה היה חטא הבנים במדבר שעשו את העגל והוצרכו להביא לכפרה שור הוא שכתוב (ויקרא ט ג) קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש וגו', וכתיב (שם) ושור ואיל לשלמים. (ומשם ואילך נצטוינו בתורה להביא בתשרי שנברא בו אדם אתרוג עם לולב ומיניו כדי לחבר וליחד את הכל). וכן צותה תורה ברוב החוטאים להביא קרבנם פר ובכל המועדים תמצא שהיו מקריבין פרים וכן בראשי חדשים וקרבן צבור ג"כ פר היה, וכל זה להורות שראוי לנו לשוב עם הדבר שחטא בו אדם. וע"כ יתמידו הכתובים בקרבן הפר (ויקרא ד ד) והביא את הפר אל פתח אהל מועד, ושחט את הפר לפני ה'. ודרשו ז"ל למה נאמר אהל מועד בפר יותר מכל הקרבנות כלן משל למה הדבר דומה לאוהבו של מלך שהביא דורון נאה למלך, אמר המלך תלו אותו בפת פלטרין שלי כדי שידעו הכל מה דורון נאה הביא לי אהובי. והדורון הוא התשובה עם אהבת הדבר שחטא בו.

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)

מכל הבהמה ומכל חית השדה. ע"ד הפשט יאמר כשם שאתה ערום מכל חית השדה כך תהיה ארור מכל הבהמה. וכן אמרו רז"ל ערום מכל ארור מכל.


וע"ד המדרש הוכיחו רז"ל מכאן זמן עבורו של נחש שבע שנים. והוא שדרשו רז"ל במסכת בכורות מכל הבהמה ומכל חית השדה אם מבהמה נתקלל מחיה לא כ"ש מכאן שעבורו של נחש שבע שנים. ובאור הענין כי היה הכתוב ראוי להקדים המועט ואחר כן המרובה והנה זמן עבורה של חיה נ"ב יום והוא אחד משבעה לבהמה שזמן עבורה י"ב חדש, ולפיכך הקדים הכתוב בהמה לחיה לבאר כי כשם שנתקללה הבהמה בשבעה חלקים על החיה כך נתקלל הנחש בשבעה חלקים על הבהמה, והנה ר' יהושע הוכיח כן בתלמוד לאותו המין מן הכתוב הזה והמין לא האמין עד שנסה הדבר ומצא כדבריו וחבט המין את ראשו בקרקע.

על גחונך תלך ועפר תאכל. מדה כנגד מדה הוא השפילם ממעלתם והורידם לעפר לפיכך השפיל קומתו ונתן מזונו עפר. ולא הזכיר בקללתו שיאלם כי קללת האלמות היה קשה מן הכל וע"כ היה מן הראוי להענישו בה, אבל הנחש היה גוף מוכן לפורעניות כמו שהעיד הכתוב ערום מכל חית השדה והיה כלי לקבל הכח הנקשר בו כי הנגלה והנסתר בו אמת וה' שהשפיל קומתו כן השפיל הכח הנקשר בו שהורידו למטה מן הספירות שהן שלש של שלש שלש כי לא אל חפץ רשע הוא לא יגור עמו רע ולכך הוא משולח מכלן משלש מחנות של מעלה כענין המצורע שהוא משולח משלש מחנות של מטה.

וכבר ידעת כי הכח ההוא התחיל לספר לשון הרע מבוראו לכך נצטרע ונטרד ממעלתו והבן זה. מכאן אמרו רז"ל תמיד על כל האומר דבר שאינו ראוי או היועץ עצה שאינה הוגנת עפרא בפומיה, כמו שאמר עפרא בפומיה דאיוב והוא העונש הראוי לכל מי שהוא מסית.

כל ימי חייך. יגיד שהעונש הזה לא יזוז ממנו לעולם ואפילו בזמן המשיח אשר תסתלק האיבה שבין האשה ובין הנחש כענין שכתוב (ישעיה יא ח) ושעשע יונק על חור פתן, העונש הזה במאכל העפר לא יזח ממנו עולמית הוא שכתוב (ישעיה סה כה) זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו, וע"כ אמר כל ימי חייך לרמוז על ימות המשיח וכענין שדרשוהו ז"ל ביציאת מצרים (דברים טז) למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך העולם הזה כל ימי חייך להביא לימות המשיח וכן אנו יכולין להביא בכאן.

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואיבה אשית. אין לנו איבה עם הנחש יותר מבשאר שרצים אבל הכתוב ירמוז בנסתר כי גוף הנחש הערום היה כלי מוכן לפורענות לקבל כח הנקשר בו והוא שהחטיא את חוה, וע"י כן נקנסה מיתה על כל זרעה והו האיבה בין הנחש ובין זרעה של חוה, וזהו סוד הלשון שנקרא הנחש שרף כשם שנקרא המלאך שרף ואמר הכתוב (במדבר כא ו) את הנחשים השרפים כי היו תולדות הנחש הקדמוני והבן זה. ומזה אמר הוא ישופך ראש וגו' כי האדם רשאי שיתגבר על יצרו ויכתת אותו בתחלה ואם לא ואתה תשופנו עקב רמז לך שאם לא ישוף האדם את היצר הזה הוא ישופנו בסוף וימיתנו. ומלת עקב רמז ליום המיתה, וכבר ידעת מאמר ז"ל הוא שטן הוא יצה"ר הוא מלאך המות.

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)

הרבה ארבה עצבונך. היה ראוי לומר עצבון הרונך.


אבל יתכן לפרש כי עצבונך והרונך שני דברים הם. כי ענין העצבון הוא צער האורח שהוא חולי טבעי באשה כענין שאז"ל ראשה ואבריה כבדין עליה, ולפי שהחולי הזה יתמיד לבא עליה מחדש לחדש ע"כ כפל הלשון הרבה ארבה. והריון הוא צער ההריון. בעצב תלדי בנים הוא צער הלידה.


ואל אישך תשוקתך. שאע"פ שהאשה משועבדת ברשות הבעל ומנהג העבד לברוח מן האדון כדי שלא ישתעבד, גזר בזאת שתהיה משתוקקת לבעל ושתרצה להשתעבד לו בהפך מן המנהג.


והוא ימשל בך. העונש הזה שיהיה הבעל נגיד ומצוה עליה תחת אשר צותה עליו לאכול מן הפרי ועונש זה מדה כנגד מדה.


והנה הם חמשה קללות באשה. צער האורח, צער ההריון, צער הלידה, ושתהיה משתוקקת אליו, ושיצוה עליה. וכן אמרו עוד חמשה דמים טמאים יש באשה והיה זה כנגד חמשה חלקי תאוות שחטאה בהן באכילת הפרי ואלו הן. ראיית הלב, תאות העין, חמדת השכל, ואכילת הפרי, הנתינה לבעלה. זהו שכתוב ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה.


ובמדרש הרבה ארבה כל שישנו בהרבה ישנו בארבה. וביאורו בהרב"ה ימים ואז יחיה. ויש בו יותר ג' ימים שהרי שבעה חדשים הם מאתים ועשר אבל הם שלשה ימים של קליטה שכל שכבת זרע שאינו קולט בג' ימים אינו קולט ויום קליטה מן המנין.

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)

אשר צויתיך לאמר. הוצרך להוסיף לאמר כלומר שהיה לך להזהיר אפילו על הבהמה ועל החיה שלא יאכלו ממנו ואתה בעצמך אכלת.

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)

ואל עפר תשוב. הכונה הוא בסוד הכתוב שהזכיר אליהוא על תשובות באנשי און והמשכיל יבין. וזהו שאמר במדרש ואל עפר תשוב תבא אין כתיב כאן אלא תשוב מכאן רמז לתחיית המתים שכבר הזכיר עד שובך. ואפשר לומר ואל עפר תשוב שירמוז לאותו שעתיד לומר ואנכי עפר ואפר.

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויקרא האדם שם אשתו חוה. ע"ד הפשט מלת חוה פירושה מדברת מלשון (איוב טו) אחוך שמע לי והיה זה מחכמתו הגדולה בקריאת השמות. וקראה כן כי כן הבין בטבעה שהיא דברנית ומכאן ראוי להיות כל הנשים דברניות. ואמר כי היא היתה אם כל חי כלומר חי המדבר להוציא שאר בעלי חיים שאין להם שכל והדבר אין בהם.


וע"ד המדרש שם אשתו חוה מלשון חויא ומפני שקראה כן לכך נזדווג לה נחש ומכאן למדו רז"ל שהשם גורם.

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור. ע"ד הפשט עשה להם מלבושים מעולים ונכבדים מעור יתעטפו בהם כל גופם דרך כבוד כי היה כבודם לכלמה אם יעמדו באותן חגורות שעשו להם לכסות בשר ערוה בלבד. ואולי היה העור הזה עור תחש שהיה בימי משה נברא לשעתו לכבודם שיתכסו בו והיה כעין אותו עור תחש שהיה בימי משה שנברא לשעתו לכסות בו הארון וכליו ונגנז אח"כ והיו בו צבעים ומיני גוונים הרבה וכמו שתרגם אונקלוס ססגונא ששש בגוונין הרבה. ודעת רז"ל שהיו לבושים הללו מצויירין שם כל מיני עופות שבעולם ואדם הורישם לקין וכשנהרג קין באו לידו של נמרוד הוא שכתוב הוא היה גבור ציד וגו'. וכשהרג עשו לנמרוד נטלן עשו ממנו והוא שכתוב (בראשית כז טו) את בגדי עשו בנה הגדול החמודות מאי החמודות שחמדן מנמרוד.


וע"ד המדרש כתנות עור בתורתו של רבי מאיר היה כתוב כתנות אור והכוונה שהלבישם הקב"ה מיני מעלות ומאורות מן האור העליון שהיו בגן עדן כעין משה שזכה להן בהר. וממעלת המלביש תוכל ללמוד מעלת הלבוש כי הכוונה בהם לחיות לעולמים ולהיותם כמלאכי השרת.

וילבישם. ראוי היה שיאמר כתנות עור ללבוש כענין שכתוב (בראשית כ"ח כ') ובגד ללבוש. אבל ע"ד הפשט רצה ליחס פעולת ההלבשה אליו יתברך להורות על אהבתו וחמלתו על יצוריו שאע"פ שחטאו לא זז מחבבן והוא בעצמו השתדל בתקונם ובגמילות חסדים. וכן מצינו שהתנהג כן עם הבנים במדבר יחס פעולת הורדת המן אליו יתברך כענין שכתוב הנני ממטיר לכם לחם מ השמים ואע"פ שחטאו מעין חטאו של אדם לא זז מחבבן ולא ימיש חסדו מהם ולא פסק המן מלירד כבתחלה. וזהו שאמר עזרא (נחמיה ט כ) ומנך לא מנעת מפיהם. מכאן שהיו ראוים למנוע מהם. וכן מצינו בקריעת ים סוף אע"פ שהיה עמהם ע"ז לא נמנע מלקרוע הים שנאמר (זכריה י) ועבר בים צרה זה פסל מיכה. צרה זו ע"ז שנאמר (ישעיה כח כ) והמסכה צרה כהתכנס. והנה כל זה חסדי הש"י וע"ז אמר הכתוב (דניאל ט ז) לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים.


וע"ד המדרש וילבישם בגדי כהונה גדולה הלבישם כתיב הכא וילבישם וכתיב התם וילבישם כתנות. וידוע כי בגדי כהונה גדולה היו שמונה וכן בכתוב של ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם שמונה תיבות הן והבן זה.


וע"ד השכל יש בפרשה הזאת רמז גדול על התורה ועל המצות אשר עיקר בריאת האדם בשבילם, ויש בה רמז לגוף ולנפש וליצה"ר. ויש בה רמז לתחיית המתים ליום הדין, והאיך האדם נשאל על התורה ועל המצות. ויש בה רמז על השכר ועל העונש אשר לגוף ולנפש. גם יש בה עוד רמז לעקירת יצה"ר מן העולם. ועתה אבאר לך ענין הפרשה דרך כלל ותבין הפרט מתוך הכלל.


ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה. גן עדן רמז לתורה וכשם שהגן נמשך מעדן כך התורה נמשכת מן החכמה העליונה שהיא עדן ועיקר בריאתו של אדם להיותו מונח בעסק התורה לעבדה ולשמרה.


ויצו ה' אלהים על האדם. ידוע כי עיקר התורה הם המצות עשה ומצות לא תעשה. וא"כ עץ החיים ועץ הדעת הקבועים בתוך הגן רמז למצות עשה ומצות לא תעשה הקבועים בתוך התורה. והאדם הוא רמז לשכל והשכל לא טוב היותו לבדו כי הוא צריך לכלי שיראה בו פעולותיו ושיהיה לו עזר בקיום התורה והמצות, והכלי הזה הוא החומר וכיון שנברא אדם בגוף ובנפש היה צריך עזר בקיום המין כמו שהגוף עזר לשכל בענינים השכליים והעזר הזה הוא האשה ויש בה רמז לגוף וכן שלמה המשיל החומר לאשה הוא שאמר (משלי ב טו) להצילך מאשה זרה וגו', לפי שהאשה מקבלת הפעולה וכן החומר מקבל הצורות ונושא התמונות. והנחש יש בו רמז ליצה"ר הוא מלשון מנחש כי הוא מנסה את האדם ומפתה אותו והוא המתחיל לדבר עם האשה כלומר עם החומר ותחלת דברי פיהו אף, כי האף והחמה נמשכים מכחו. ובאור דבריו אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן אם שהקב"ה מנע מכם שלא תאכלו מכל תאוות הגוף הלא מנע מכם כל תאוות וכל טובות שבעולם ואיך אפשר שיצוה עליכם כזאת, זהו פיתויו של יצה"ר. ומה שמצאנוהו מדבר עם האשה ולא עם האדם לפי שכל השתדלותו של יצר הרע אינו אלא עם החומר לא עם הכח המשכיל.


ותאמר האשה אל הנחש מפרי עץ הגן נאכל. תשובת החומר. לא מנע ממנו כל תאות הגוף, כי הוא לאכול ולשתות בראנו ולשמור חיי הגוף, אבל הזהירנו ממקצתם שלא נשתמש בהן ושלא נהנה מהן רק לקיום המין ואם באולי נעבור על מצותו תמות הנפש עם הגוף.


ויאמר הנחש אל האשה. דברי יצר הרע אל החומר. לא מות תמותון, הוסיף בכאן בפתויו ואמר אי אפשר שיהיה זה, כי בעבור הנאות הגוף לא תמותון כי אין אדם יכול לחיות זולתם, כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם. כלומר כל זמן שתהיו משתמשים בהנאות ונמשכים אחר תאוות הגוף תשכילו יותר ותהיה לכם הבחירה והרצון בין טוב לרע. והוסיף עתה ופתה יותר ויותר, אמר תנסו אך הפעם והתחילו להשתמש בהנאות ואז תכירו התועלת כי יפקחו עיניכם ותדעו ותבדילו בין טוב ובין רע ותניחו הרע ותבחרו הטוב. וכונת הנחש היה כי כיון שידעו שזה טוב וזה רע יתפשטו אף ברע.


ותרא האשה, זו ראיית הלב היא. כלומר הסתכל החומר בענינים הגופנים ונטה אחרי לבו. כי טוב העץ למאכל כי טוב להתעסק בתאות הגופניות. ומלת מאכל כוללת גם תשמיש מלשון (משלי ל כ) אכלה ומחתה פיה. וכי תאוה הוא לעינים כי הלב והעינים סרסורי התאוה וכתיב (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. ותקח מפריו ותאכל נתעסק החומר בתאות הגופניות עד שהמשיך אליו הכח המשכיל, זהו ותתן גם לאישה עמה כי כשם שהנחש הקדמוני הטעה את חוה וחוה הטעית לאדם כפשוטן של דברים שאין מקרא יוצא מידי פשוטו כן יצר הרע מטעה את החומר ומפתהו בתענוגי העולם. והחומר יטה אליו הכח המשכיל וימשיכנו לצדו.


ותפקחנה עיני שניהם. מנהג החומר והכח המשכיל כלומר הגוף והנפש, שאחר שחטאו ירגישו חטאם ויכירו חסרונם איך חטאו ואיך נתלבשו בתאות, והוא שאמר ותפקחנה עיני שניהם וידעו. ואין ענין התפקחות זה בחכמה ולא בראיית העין ולא בהשגת שום קנין רק בהעדר קנין כי נפקחו עיניהם והכירו העדר השגתם כי תחלה היו שכליים לא ידעו בתאות כלל ועתה התלבשו בהם. וזהו שאמר וידעו ופי' המלה הזאת המשיכו כח התאות מעץ הדעת. וזהו ותפקחנה עיני שניהם שהשיגו עתה העדר קנינים המעולה שקנו תחלה והוא השכל ועתה חלף מהם כעשיר זה שאבד ממנו עשרו ועתה נפקחו עיניו בהעדר עשרו והכיר עתה גודל מעלתו שהיה לו בתחלה כי אין האדם מכיר ערך הדבר והוא בידו עד שנאבד ממנו. כי ערומים הם ובכח התאוות שהתלבשו בהם גנו הענין מה שלא היו מגנים אותו מתחלה. כן הגוף והנפש ימצאו עצמם ערומים מן השכל ומן הזכות אחרי חטאם ואז ישיבו אל לבם ויתבוננו באזהרות הכתובות בתורה מפי הגבורה והם מתבוששים ונכלמים כבשת גנב כי ימצא על שלא קיימו אותן כמו שנצטוו בתורה הנמשלת לגן. זהו שאמר, וישמעו את קול ה' מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני ה' אלהים. והנה האדם כלומר הכח המשכיל הוא נשאל בזה ליום הדין שכל בריות העולם יהיו נקראים לפני המלך, זהו שאמר ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה, באיזה מקום אתה כלומר באיזה מדרגה עלית בקיום התורה והמצות, ותוספת הה"א רמז לה"א חומשי תורה שעליה נשאל ליום הדין כי היה אפשר לכתוב איך בלא ה"א כמו (תהלים קלט ח) ואציעה שאול הנך.


ויאמר את קולך שמעתי בגן. השיב הכח המשכיל, הבנתי כונתך ושמעתי אזהרותיך הכתובות בתורה, ואירא מיום הדין. כי ערום אנכי מן התורה ומן הזכות וזהו שאמר אנכי ולא אמר אני, ואחבא. ואני מתבייש כי דרך המתבייש מאיזה דבר שהוא מתחבא, מי הגיד לך מי היה הסבה שאתה ערום מן הזכות, המן העץ אשר צויתיך אם עברת על מצותי ועשית מה שמנעתי ממך.


ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי. השיב הכח המשכיל, עברתי על מצותיך והסבה הוא החומר כלומר החומר אשר נתת עמדי להיות לי לעזר הוא בטל כונתך והוא גרם לי הצער הגדול הזה וזה טעם היא. ותוספת הה"א שבמלת נתתה כנגד ה' חושים שנמשכים אחר החומר שבהן ממלאים תאותם, בא להאשים את החומר. והשיב הנחש השיאני, כלומר יצה"ר הטעני שעברתי על מצותיך כי החומר לולא יצר הרע לא ידע דבר רע, בא להאשים ליצר הרע וקלל אותו על גחונך תלך, ומפני שעד עתה מלך בכל הבריות והוא שקראו שלמה המלך ע"ה מלך גדול ודרך המלך ללכת בקומה זקופה ע"כ קלל אותו שישפיל גאותו ויתבטל כחו.

ועפר תאכל כל ימי חייך. כל ימי תחית המתים עפר תאכל לא בשר הבריות. והכונה אם תוכל להחטיא את העפר כי בבריות אין לך רשות. ואיבה אשית. ענין האיבה הזאת הוא רחוק יצה"ר באותו הזמן כי מי שיש ל איבה עם חברו מתרחק ממנו, והכונה שהקב"ה ירחיק בימים ההם בין יצה"ר ובין החומר, כי בני תחית המתים יהיה החומר שלהם זך ונקי סר אל משמעת הנפש אין שטן ואין פגע רע, וזהו ואיבה אשית בינך ובין האשה, רמז לה ברחוק הזה עקור יצה"ר מן העולם ובטול כחו כענין שכתוב (ישעיה כה ח) בלע המות לנצח. בא להעניש את החומר. זהו אל האשה אמר הרבה ארבה, כלומר כיון שעברת על מצותי ולא נזהרת בפתוי יצה"ר אעניש אותך כי כמו שהרגלת בתאוות הגופניות והרבית השמחה בהבלי העולם כך ארבה לך עונשים ויסורין חרפות ודראון עולם. וזהו כפל הרבה ארבה כי מה שהרבית השמחה והתענוג ארבה לך העונש. בא להעניש את הכח המשכיל, זהו ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך, כלומר נמשכת אל החומר ועברת על מצותי. ארורה האדמה בעבורך, הוסיף לקלל את החומר אשר הכח המשכיל מראה בו פעולותיו. וכנה החומר בלשון אדמה ואמר בעצבון תאכלנה הענישו שלא ימשך החומר לרצונו כל ימי תחית המתים, והנה זאת קללה נמרצת אל הכח המשכיל. וכבר למדנו דניאל ע"ה הענין הזה כי בני תחית המתים לא יהיה ענינם שוה, כי אלו יקומו לשכר ולגמול שאין כמוהו בכל הזמנים ואלו יקומו לעונש גדול שאין לו סוף, הוא שאמר (דניאל יב) ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות לדראון עולם. ואמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב כי מאחר שהכח המשכיל נמשך אל החומר הרי סופו לכלות בכלות החומר. ומה שנחתמה פרשה זו בפסוק כתנות עור וילבישם, לפי שהוא מדבר על אותו הכת שהוא לחיי עולם.


ויש לך להסתכל איך העניש את הראשונים שהיו מאותו הכת שהם לחרפות לדראון עולם, ולפי שלא זכו לחיי עולם ושמעו לקול החומר העניש את גופם ואת נפשם ובאותו העונש לא הזכיר בהם שמו יתברך. אבל בכתוב הזה בכת שהם לחיי עולם מזכיר בהם שמו יתברך ואמר ויעש ה' אלהים. והכתוב הזה עבר במקום עתיד כדרך הנבואות. ונראה לי לפרש מלת ויעש במקום הזה בריה חדשה, ואדם ואשתו שבכתוב הזה ירצה בו השכל והנפש, כי אפשר להמשיל הנפש לנקבה והשכל לזכר מפני שהנפש מתלוה אל השכל כמו שהנקבה מתלוה אל הזכר, וכן פי' מורי נ"ר בענין לויתן ובת זוגו שיש בו רמז אל השכל ואל הנפש. והכתוב הזה ירמוז לזמן תחיית המתים ויאמר כי באותו זמן עתיד הקב"ה שיעשה לשכל ולנפש בריה חדשה שיחזיר אליה כתנות עור כלומר הגופות, וזהו שאמר וילבישם. וכן הזכיר הכתוב בענין יצירת האדם (איוב י) עור ובשר תלבישני אף כאן עתיד הקב"ה להלביש הגופות לשכל ולנפש ואז יהיה בריה חדשה שיחדש הקב"ה את עולמו באותו זמן, כענין שאמר הנביא (ישעיה סו) והארץ החדשה אשר אני עושה. ומצאתי לי עזר ממה שאמרו במדרש (בראשית יב) ואעשך לגוי גדול. אמר לו הקב"ה הנני בורא לך בריה חדשה כד"א ויעש אלהים את הרקיע. ועוד יכלול כתנות עור כמו שדרשוהו ז"ל כתנות אור כי אלפי"ן ועייני"ן מתחלפים. והכונה שילביש הקב"ה הנפש והגוף יחד במיני מעלות האור העליון כמו שזכה משה ע"ה בהר מפסוק (שמות לג) ומשה יקח את האהל שדרשוהו רז"ל מלשון (איוב כט) בהלו נרו. וזה לפירוש הראשון שפירשנו האדם ואשתו שיש בו רמז לנפש ולגוף בכל ענין הפרשה, ועל זה אמר וילבישם ולא אמר כתנות עור ללבוש. כי הוא יתברך המלביש אותם, וממעלת המלביש תוכל להבין מעלת הלבוש, והבן.

פסוק כב (כל הפרק)(כל הפסוק)

הן האדם היה כאחד ממנו. ע"ד הפשט יאמר הקב"ה ממנו כנגד המלאכים. והיה ראוי לומר כאחד מכם ומתוך ענותנותו כלל עצמו עמהם, וכונת הכתוב לומר כי כן מתחלה קודם שחטא אדם היה כלו שכלי אין לו מונע כלל ועתה ירד ממעלתו ונתלבש בתאוות ורצה לדעת טוב ורע.


ועתה פן ישלח ידו. כלומר כיון שחטא וגזרתי עליו מיתה צריך אני למנוע ממנו עץ החיים כדי שלא תתבטל גזרתי.


ועל דרך המדרש הן האדם היה אדם הראשון כבן עשרים שנה וזהו הן האדם היה. מכאן שאין ב"ד של מעלה מענישין עד עשרים שנה. ועל זה נגזר על דור המדבר מבן עשרים שנה ומעלה. וזהו שדרשו רז"ל עשרים לרדוף שרודפים אותו מן השמים להענישו על חטאו.


וטעם כאחד ממנו דרשו בו רבותינו ז"ל ר' יהודה ור' שמעון אומרים כיחידו של עולם שנאמר (דברים ו) שמע ישראל וגו', רבנן אמרי כגבריאל שנאמר (יחזקאל ט) ואיש אחד בתוכם לבוש הבדים. כהדין קמצא דלבושיה מניה. ידוע כי יש הפרש בין אחד בסגו"ל לאחד בפת"ח, כי אחד בסגו"ל הוא עומד בעצמו אינו מתאחד עם זולתו שיהיה דומה לו, אבל אחד בפת"ח הוא המתאחד עם זולתו ואינו דומה לו, והיא מלה סמוכה לכיוצא בו כמו (דניאל י) אחד השרים הראשונים. שהוא מתאחד עם שאר ענפי החסד. וכן (בראשית לב) אחד עשר ילדיו. (שם לז) ואחד עשר כוכבים. והפרש זה ידוע היה אצל החכמים האלה. ומה שהבין מזה רבי יהודה כיחידו של עולם נראה לי שדעתו היה לומר כי בספר תורה שאינו נקוד יוכל אדם לקרות כאחד ממנו בסגו"ל. אבל רבנן שאמרו בגבריאל, אמרו כן מפני שלא אמר הכתוב כאחד בסגו"ל ולכך הבינו כאחד כאותו המתאחד עם שאר ענפי הדין כיוצא בו והוא גבריאל. ומה שכתוב בו ואיש אחד בתוכם, אין זה נאמר אלא על דרך העברה, ובאור כהדין קמצא בא לרמוז על כח הרחמים שבו שהמשילו לבדים שהוא בגד לבן, וזהו לשון לבוש הבדים מעוטף בטלית הרחמים, ולומר לך כי אע"פ שהוא שר הגבורה כח הרחמים יש בו לזכות הזכאי ואין כח הרחמים נפרד ממנו כלבוש החגב הזה שהוא מעצמו ואינו זז ממנו לעולם.

ועל דרך הקבלה הן האדם היה, כמו איש היה, ומשה היה, ומכאן רמז שאין אנחנו בראשונה, ומטעם זה הזכירה התורה לידת הבנים בלשון ידיעה ודע זה. ודעת רבי יהודה האומר כיחידו של עולם אפשר שירמוז לקו האמצעי שהוא כלול מזה ומזה, וזהו סוד הכתוב (שיר ג) עמודיו עשה כסף רפידתו זהב מרכבו ארגמן. כלומר שהוא בלול במיני גווני אור. ומכאן יתבאר סוד יצירת אדם המורכב משני יצרים וכלול מהם יצר הטוב ויצר הרע, והם הם שאמרו חכמי האמת ע"ה שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם אחד לימינו ואחד לשמאלו.

פסוק כד (כל הפרק)(כל הפסוק)

את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת. אחר שגרש אותו משם השכין באותו רוח שבו עץ החיים את הכרובים שהם מלאכי חבלה, ופחד אלהים אשר כנה בלהט החרב כדי שיהיו מחיצה מבדלת בין עץ החיים והאדם. והסתכל איך אמר ואת להט החרב ולא אמר את חרב המתהפכת, וידוע כי הלהט אין בו ממש אבל הוא מקרה נשוא בחרב והוא מפחיד כל המסתכל בו וכל רואיו יפחדו מן המיתה בראותם אותו. והכונה כי הקב"ה שם סבות מונעות לאדם שלא ישיג עץ החיים כדי שלא תתבטל גזרתו. ויתכן לפרש כי הכרובים הם מלאכים הממונים על ז' מדורי גיהנם, וכן מיעוט כרובים שנים ועם הה"א הרי ז', ויהיה באור הכתוב את הכרובים הממונים על להט החרב המתהפכת, כי להט הוא גיהנם שהרשעים מתהפכים בה כבשר בתוך קלחת, וכן דרשו רז"ל להט זו גיהנם ומקום המשפט. וכה"א (מלאכי ג) ולהט אותם וגו'. וידוע כי המלאכים וגיהנם נבראו קודם לגן עדן שבארץ, שהרי המלאכים וגיהנם נבראו ביום שני וגן עדן שבארץ ביום שלישי, ויש כח ביד האדם לנצח אותם בקיום המצות ולא יהיו מחיצה בינו ובין עץ חיים כלל אבל יתקרב וחי לעולם.


עוד תדע ותשכיל ממוצא פסוק זה, את הכרובים הם חיות הקדש כמו שכתוב (יחזקאל י) היא החיה אשר ראיתי וגו' ואדע כי כרובים המה. וידוע כי יש לכל חיה וחיה י"ו פנים, ד' לכל רוח מארבע רוחות העולם ממה שכתוב וד' פנים לאחת, יכלול לכל חיה וכן לכל פן ופן, והרי הם י"ו פנים לכל חיה. והכרובים הללו הם דבר המתלהט מן החר המתהפכת זהו שאמר ואת להט החרב המתהפכת היא חיה של הקב"ה שיש לה י"ו פנים והיא מדת דינו. ותן כל לבך איך קראן להט והוא דבר נשוא בחרב והחרב נושא אותו כי כן חיות הקדש אע"פ שנראות נושאות הכבוד, הכבוד נושא אותן. וכבר ידעת כי רמוזות הן בארבע אותיות שבשם שהן ראשית השכלים, והמעלה העשירית נרמז ביו"ד שבראשית השם, והנשאר בשם כמנין הפנים שיש לכל החיה המגינים עליו מפני החרב המתהפכת לי"ו פנים. ונכרתו לנו בתורה שכתוב בה עץ חיים היא י"ו בריתות כנגדם י"ג בברית מילה ושלש בקבלת התורה ועמהם אנו נצולים מחרבו של הקב"ה מדת דינו של מעלה שעליה נאמר היא מתהלכת בין החיות.