ילקוט שמעוני/בא

פרשת באעריכה

פרק י

המשך רמז קפו

(פסיקתא): בא אל פרעה (שמות י א). זה שאמר הכתוב אמרו לאלהים מה נורא מעשיך (תהלים סו ג). רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אמרו לפועלא טבא ישר, "מה נורא מעשיך" מה דחילין אינון מנגניא (פירוש: המצאות) דידך, הנהרגין הורגין את הורגיהן, והנצלבין צולבין את צולביהן, והנשקעים בים שוקעין את שוקעיהן, "ברוב עוזך יכחשו לך" ישקרו ויעשו אויביך כחשים, נבוכדנצר אמר בריך אלההון די שדרך מישך ועבד נגו (דניאל ג כח), פרעה אמר לא ידעתי את ה' (שמות ה ב). נעשה כחשן - אמר ה' הצדיק (שמות ט כז). הוא אמר: [ו]גם את (בני) ישראל לא אשלח (שמות ה ב). אמר לו הקב"ה בא אל פרעה ועל ידך ישלח, שנאמר שלח משה עבדו אהרן אשר בחר בו (תהלים קה כו). ויוציא עמו בששון (תהלים קה מג):

(תנחומא): וכסה את עין הארץ (שמות י ה). אמר ריש לקיש: כל מה שברא הקב"ה באדם - ברא בארץ, אדם יש לו ראש - והארץ יש לה ראש, שנאמר וראש עפרות תבל (משלי ח כו). אדם יש לו עינים - והארץ יש לה עינים, שנאמר ויכס את עין כל הארץ (שמות י טו). אדם יש לו אזנים - ובארץ כתיב שמעו שמים והאזיני ארץ (ישעיה א ב). אדם יש לו פה - והארץ ותפתח הארץ את פיה (במדבר טז לב). אדם יש לו ידים - והארץ: והארץ הנה רחבת ידים (בראשית לד כא). אדם יש לו זרוע, וכתיב ומתחת זרועות עולם (דברים לג כז). אדם יש לו טבור, וכתיב יושבי על טבור הארץ (יחזקאל לח יב). אדם יש לו ירכים, והארץ וקבצתים מירכתי ארץ (ירמיה לא ח). אדם יש לו רגלים, וכתיב והארץ לעולם עומדת (קהלת א ד). האדם אוכל, וכתיב ארץ אוכלת יושביה (במדבר יג לב). האדם שותה, והארץ למטר השמים תשתה מים (דברים יא יא). אדם מתגעש, והארץ ותגעש ותרעש הארץ (תהלים יח ח), אדם משתכר, וכתיב נוע תנוע ארץ כשכור (ישעיה כד כ), אדם מקיא, וכתיב ותקיא הארץ את יושביה (ויקרא יח כה), וכשם שהאשה יולדת כך הארץ, שנאמר היוחל ארץ ביום אחד אם יולד גוי פעם אחת (ישעיה סו ח). אלו ישראל - שבפעם אחת הקב"ה מביאן ומכניסן בירושלים, שנאמר ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה (ישעיה מט כא). א"ל הקב"ה, חייך לשעה קלה אני מקבץ גלותך, שכך אמר ישעיה שאי סביב עיניך וראי וגו' (ישעיה ס ד). ויבא ארבה וחסיל וסלעם (דברי הימים ב ו כח). ואכל [את] יתר [הפלטה הנשארת לכם מן] הברד (שמות י ה). אז שמחו מצרים ויצודו מהם לרוב מאד וימלחום, ויהפוך ה' רוח ים חזק מאד וישא את הארבה (שמות י יט). גם מהמלוחים לא נשאר ארבה אחד:

(שמות רבה פ' י"ד): ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים (שמות י כא). זה שאמר הכתוב שלח חושך ויחשיך (תהלים קה כח). חשך ששלח הקב"ה על המצריים היה קשה הרבה. רבי אחא אמר: שלא קבלו מרותו של הקב"ה עליהם. רבי אחא אמר: מהו לא מרו את דברו (תהלים קה כח). על שהמירו דברו של הקב"ה. "שלח חשך ויחשיך" אמר הקב"ה למלאכי השרת: ראויין הן המצריים ללקות בחושך, מיד הסכימו כלם כאחד ולא המירו, מהו שלח חשך ויחשיך? למה הדבר דומה? למלך שסרח עבדו עליו, ואמר לאחד לך והכה אותו חמשים, והלך והכה אותו מאה, כך שלח הקב"ה חושך על מצרים ונתוסף החושך, הוי שלח חשך ויחשיך. מהיכן היה אותו חשך? רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אומר: מחושך של מעלה, ורבי נחמיה אומר מחושך של גיהנם. רבי יהודה בר רב אומר במה הרשעים מתכסין בשאול? בחושך. חזקיה אומר: הגיגית הזו במה מכסין אותה? בכלי חרס, מיניה וביה, כשם שהיא של חרס כך מכסין אותה בכלי חרס, כך הרשעים מה כתיב בהן, והיה במחשך מעשיהם (ישעיה כט יד). לפיכך הקב"ה מכסה עליהם את התהום שהוא חושך, שנאמר וחשך על פני תהום (בראשית א ב). וכמה עביו של אותו החשך? רבותינו אמרו עבה כדינר קורדינא (פירוש שם מקום), שנאמר וימש חושך (שמות י כא). ["וימש" - שהיה בו ממש], שבעה ימים של חושך היה על מצרים, שלשה ימים הראשונים מי שהיה יושב ומבקש לעמוד עומד, ומי שהיה עומד אם היה מבקש לישב יושב, ועוד שלשה ימים אחרים, מי שהיה יושב לא היה יכול לעמוד, ומי שעומד לא היה יכול לישב, ואיזה יום שביעי? זה יום שביעי של ים, שנאמר ויהי הענן והחשך (שמות יד כ). היה הענן מחשיך למצרים ומאיר לישראל, דכתיב ולכל בני ישראל היה אור במושבותם (שמות י כג). והיו ישראל נכנסין לבתיהן של מצריים ורואין כל מה שיש להן, ובשעה שאמר להן הקב"ה: "ושאלה אשה משכנתה" (שמות ג כב). היו ישראל נכנסין אצלם, ואומר להם השאילוני אותו הכלי שיש לך, והוא אומר אין לי, ואומר לו אני יודע שיש לך, והרי הוא בתוך התיבה שלך, הרי הוא במקום פלוני, ראיתי אותו בידך, והיה משאילו אותו הכלי, ומהיכן היו ישראל יודעין? אלא באותן ימי החשך, וממכת חשך וממכת דם העשירו ישראל, ויהי חשך אפלה למצרים ולישראל היה אור במושבותם, וכשרדפו מצריים מה כתיב, ויהי הענן והחשך (שמות יד כ). אם ענן למה חושך? אם חושך למה ענן? דו פרצופין היו, אור לישראל וחשך למצרים, וכן כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה (ישעיה ס ב):

(כתוב ברמז צ"ב): גם אתה תתן בידנו (שמות י כה). גם לרבות כיצד? גם צאנכם גם בקרכם קחו (שמות יב לב). אלו נאמר צאנכם ובקרכם הייתי אומר לא נתן להם אלא צאנם ובקרם, כשהוא אומר גם - ריבה שנתן להם דורון משלו, לקיים מה שנאמר גם אתה תתן בידנו זבחים (שמות י כה):


פרק יא

המשך רמז קפו

(ברכות פרק ראשון, דף ט' ע"א): דבר נא באזני העם (שמות יא ב). אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו הקב"ה למשה: בבקשה ממך, אמור להם לישראל, בבקשה מכם שאלו ממצריים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהן, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהן, אמרו לו ולואי שנצא בעצמותינו, משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה חבוש בבית האסורין, אמרו לו למחר מתיר אותך רבך ונותן לך ממון הרבה, אמר להם בבקשה מכם הוציאוני עכשיו ואין אני מבקש ממון:

(ברכות פרק ראשון, דף ד' ע"א): ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים (שמות יא ד). מאי כחצות? אילימא דאמר ליה נמי הקב"ה כחצות, ומי איכא ספיקא ברקיע, אלא דאמר ליה למחר בחצות כי השתא, ואתא איהו ואמר כחצות, ודוד מנא הוה ידע, דוד סימנא הוה ליה, כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכו'. ר' זירא אמר: לעולם משה מידע הוה ידע, דוד נמי מידע הוה ידע, אלא דוד כנור למה ליה, לאיתעוריה משנתיה, ומשה האי דאמר כחצות - סבר שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא, דאמר מר למד לשונך לומר איני יודע - שמא תתבדה ותאחז. רב אשי אמר: משה רבינו בפלגא אורתא דתליסר נגהי ארבסר פלגו דליליא הוה קאי, והכי קאמר להו משה: למחר כי השתא אני יוצא בתוך מצרים.

(פסיקתא): ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים (שמות יא ד). זה שאמר הכתוב מקים דבר עבדו (ישעיה מד כו). זה משה דכתיב ביה לא כן עבדי משה (במדבר יב ז). ועצת מלאכיו ישלים זה משה, דכתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (במדבר כ טז). אמר הקב"ה למשה: לך אמור להם לישראל, כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא. אמר הקב"ה: כבר כתבתי ואמרתי, עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב ז). ויהא משה נראה כמכזב, אלא הוא אמר כחצי הלילה אף אני כחצי הלילה, דוד אמר חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך (תהלים קיט סב). על משפטים שהבאת על מצרים, ועל צדקה שעשית עם אבותינו במצרים, שלא היו בידן מצוות שיגאלו בהן, ונתת להן שתי מצוות, דם פסח ודם מילה. תני רבי שמעון בן יוחאי: משה שאינו יודע לא עתותיו ולא רגעיו של לילה, לפיכך הוא נכנס ואמר כחצות, אבל הקב"ה שהוא יודע עתותיו ורגעיו של לילה לפיכך נכנס כחוט השערה:

(פסיקתא): ומת כל בכור (שמות יא ה). בכור לאיש בכור לאשה, בכור לזכר בכור לנקבה, הא כיצד? איש אחד בא על עשר נשים והן יולדות עשרה בנים - נמצאו כולן בכורי נשים, עשרה אנשים באים על אשה אחת והיא יולדת עשרה בנים - נמצאו כולן בכורי אנשים, הגע עצמך שאין שם בכור לא לאיש ולא לאשה - ומה אני מקיים כי אין בית אשר אין שם מת (שמות יב ל). אמר רבי אבא בר אחא אפוטרופוס של בית היה מת, כמה דאת אמר שמרי הראש כי לא (היה) בכור וישימהו אביהו לראש (דברי הימים א כו י). תני בשם ר' נתן: ביום שמת בכורו של אחד מהן, היה צר איקונין שלו (פירוש דמותו) בתוך ביתו, ואותו היום היתה נידוקת ונשחקת וניזרת, והיה קשה עליהן כאילו באותו היום קברום. אמר רבי יודן לפי שהיו המצרים קוברין בתוך בתיהן, והיו הכלבים נכנסין דרך הכוכין (פירוש מערות) ומשמטין הבכורות ומתעדנין בהן, והיה קשה עליהן כאילו באותו היום קברום, מבכור פרעה (שמות יא ה). מגיד שפרעה היה בכור ונכנסו כל הבכורות אצל אבותיהן ואמרו להם, בגין דאמר משה ומת כל בכור (שמות יא ה). וכל מה דאמר משה על הלין עמא אתא עליהון, אלא איתון ונפיק אלין עבראי מביננא, ואי לא אלין עמא מייתין, אמרין עשרה בנין לחד מינן, ימות חד מנהון ולא יפקון אלין עיבראי, אמרין אלא סמא דמילתא ניזיל לן לגבי פרעה דהוא בכור, דילמא דהוא חייס על נפשיה ומפיק אלין עיבראי מביננן, אזלון לגבי פרעה אמרו לו: בגין דאמר משה "ומת כל בכור" וכל מה דאמר על הלין עמא אתא עליהון, וכדו קום ואפיק אלין עבראי מביננן, ואם לאו אלין עמא מייתין, אמר צאו וקפחו שוקיהן של אלו, אנא אמר: אי נפשאי, אי נפשיהון דאלין עבראי, (פירוש אמרת אמות אני או נפשותן של אלו העבריים). ואתון אמרין יזלון עבראי, מיד יצאו הבכורות והרגו באבותיהם ששים רבוא. ר' אבין בשם רבי יהודה בן פזי: בתיה בת פרעה בכורה היתה, בזכות מה נצולה? בתפילתו של משה, שנאמר לא יכבה בלילה נרה (משלי לא יח). ליל כתיב, כמה דאת אמר ליל שמורים (שמות יב מב). עד בכור השפחה (שמות יא ה). ר' הונא בשם רבי אחא בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: אפילו שפחות הנמכרות לרחיים היו אומרות, רצוננו בשעבודנו וישראל בשעבודן. אמר רבי יהודה בן פזי מסורת אגדה היא: בשעה שירדה שרה למצרים כדנוה לרחיים (אסרוה לרחיים), וכל בכור בהמה (שמות יא ה). ר' הונא אמר: אם אדם חטא, בהמה מה חטאה? אלא לפי שהיו המצריים משתחווים לטלאים, שלא יהו המצריים אומרים קשה יראתנו שהביאה עלינו את הפורענות, קשה יראתנו שעמדה על עצמה, קשה יראתנו שלא שלט בה פורענות. ר' זכריה חתניה דרבי לוי: אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה, ממי אתה למד? מאיוב: הבקר היו חורשות (איוב א יד). כשדים שמו שלשה ראשים (איוב א יז). אש אלהים נפלה מן השמים (איוב א טז). ואחר כך ויקח לו חרש להתגרד בו (איוב ב ח). אף במחלון וכליון, בתחילה מתו סוסיהן וגמליהן ואחר כך מת הוא, וימת אלימלך (רות א ג). ואחר כך מתו, שנאמר וימותו גם שניהם (רות א ה). ואחר כך מתה היא, ואף נגעים הבאין על האדם, בתחילה הוא מתחיל בביתו, אם חזר בו טעון חליצה, [שנאמר] וחלצו את האבנים (ויקרא יד מ). ואם לא חזר בו טעון נתיצה, [שנאמר] ונתץ את הבית (ויקרא יד מה). ואחר כך הוא מתחיל בבגדי,ו ואם חזר בו טעונין קריעה, [שנאמר] וקרע אותו מן הבגד (ויקרא יג נו). ואם לא חזר בו טעון שריפה, [שנאמר] ושרף את הבגד (ויקרא יג נב), ואחר כך הוא מתחיל בגופו, אם חזר חוזר, ואם לאו בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (ויקרא יג מו). אף במצרים כן, בתחילה פגעה מדת הדין בממונם, ויך גפנם ותאנתם (תהלים קה לג). ויסגר לברד בעירם (תהלים עח מח). ואחר כך ויך כל בכור במצרים (תהלים עח נא):


רמז קפז

המשך פרק יא

(ברכות פרק הרואה, דף נ"ו ע"ב): ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא ז). הרואה כלב בחלום ישכים ויאמר: "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" קודם שיקדמנו פסוק אחר: "והכלבים עזי נפש", כתיב לכלב תשליכון אותו. ללמדך שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו. אמר המקום: תנו לו שכרו, והלא דברים קל וחומר, ומה אם חיה לא קפח הקב"ה שכרה, קל וחומר שכר בני אדם, וכן הוא אומר קורא דגר ולא ילד וגו'. ואומר כסא כבוד מרום מראשון. רבי ישעיה תלמידו של ר' חנינא בן דוסא היה מתענה שמונים וחמש תעניות, אמר כלבים שכתוב בהם "והכלבים עזי נפש" יזכו לומר שירה זו: "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו", נענה אותו מלאך מן השמים ואמר: ישעיה! עד מתי אתה מתענה על אותו דבר, גזירה היא מלפני הקב"ה מיום שגלה סודו לחבקוק הנביא לא גלה דבר זה לשום בריה שבעולם, אלא בשביל שאתה תלמידו של חכם גדול, לכך נזקקו לי מן השמים ושלחוני אליך, ואמר: כלבים כתיב בהן "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" ולא עוד אלא שזכו לעבד עורות מצואתן לכתוב בהן ספר תורה תפילין ומזוזות, ולענין שאלה ששאלת, חזור לאחוריך! כמו שכתוב: "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו", לפי שנאמר כי בחפזון יצאת מארץ מצרים. יכול חפזון לישראל? תלמוד לומר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, אמור מעתה למצרים היה חפזון ולישראל לא היה חפזון. וירדו כל עבדיך. אמר ר' ינאי: לעולם תהא אימת מלכות עליך, שנאמר וירדו כל עבדיך אלה אלי. ואילו לדידיה לא קאמר ליה. רבי יוחנן אמר מהכא, שנאמר ויד ה' היתה אל אליהו וישנס מתניו וירץ לפני אחאב (כתוב ברמז קע"ח):

פרק יב

המשך רמז קפז (מכילתא): ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר (שמות יב א). (כתוב ברמז קע"ח וברמז ק"ע). שומע אני שהיה הדיבור למשה ולאהרן (כתוב ברמז קפ"א).

בארץ מצרים חוץ לכרך, או אינו אלא בתוך הכרך, כשהוא אומר כצאתי את העיר וגו'. והלא דברים קל וחומר ומה אם תפלה הקלה לא נתפלל משה אלא חוץ לכרך, דבור החמור דין הוא שלא נדבר עמו אלא חוץ לכרך, ומפני מה לא נדבר עמו בתוך הכרך, לפי שהיתה מלאה שקוצים וגילולים, עד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות, משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות. ועד שלא נבחרה ירושלים היו כל המקומות כשרות להקרבה, משנבחרה ירושלים יצאו כל המקומות, שנאמר השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה. עד שלא נבחר בית עולמים [היתה ירושלים לשכינה, משנבחר בית עולמים] יצאה ירושלים, שנאמר כי בחר ה' בציון וגו'. ואומר זאת מנוחתי עדי עד. עד שלא נבחר אהרן היו כל ישראל ראוין לכהונה, משנבחר אהרן יצאו כל ישראל, שנאמר [לחק עולם ברית מלח וגו'], ואומר והיתה לו ולזרעו אחריו (במדבר כה, יג). עד שלא נבחר דוד היו כל ישראל ראויין למלכות, משנבחר דוד יצאו כל ישראל, שנאמר הלא לכם לדעת כי ה' אלהי ישראל נתן הממלכה לדוד (דה"ב יג, ה). ואם תאמר דן אני מן הנביאים שנדבר עמהן בחוצה לארץ, לא נדבר עמהן אלא בזכות אבות, שנאמר קול ברמה נשמע וגו' (ירמיה לא, יד). כה אמר ה' מנעי קולך מבכי וגו' (שם טו). ויש תקוה לאחריתך (שם טז). ויש אומרים אף על פי שנדבר עמהן בחוצה לארץ בזכות אבות, לא נדבר עמהן אלא במקום טהרה של מים, שנאמר ואני הייתי על אובל אולי (דניאל ח, ב). ואני הייתי על יד הנהר הגדול הוא חדקל (דניאל י, ד), היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן וגו' על נהר כבר (יחזקאל א, ג). ויש אומרים נדבר עמו בארץ ונדבר עמו בחוץ לארץ, שנאמר היה [שנדבר עמו בארץ], היה שנדבר עמו בחוץ לארץ. היה רבי אלעזר בר צדוק אומר הרי הוא אומר קום צא אל הבקעה (יחזקאל ג, כב). מגיד שהבקעה כשרה, תדע שאין השכינה נגלית בחוצה לארץ, שנאמר ויקם יונה לברוח תרשישה מלפני ה' (יונה א, ג). וכי מלפני ה' הוא בורח, והלא כבר נאמר אנא אלך מרוחך וגו' (תהלים קלט, ז). אם אסק שמים שם אתה וגו' (שם ח). אלא אמר [יונה] אלך לי לחוצה לארץ שאין השכינה נגלית. לאמר צא ואמור אליהם מיד, שנאמר ויצא ודבר (שמות לד, לד). [דברי ר' ישמעאל], רבי אליעזר אומר צא ואמור להם והשיבני, שנאמר וישב משה את דברי העם אל ה' (שמות יט, ח). ואומר והנה האיש לבוש הבדים משיב דבר (יחזקאל ט, יא). ואומר התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו (איוב לח, לה). ר' שמעון בן עזאי אומר לאמר, בקול שאתה שומע בו את למד. רבי עקיבא אומר צא ואמור להם בזכותן הוא מדבר עמי, שכל שלשים ושמנה שנה שהיה כועס על ישראל לא היה מדבר עם משה, שנאמר ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה (דברים ב, טז). וידבר ה' אלי לאמר (שם יז). אלי היה דבור. אמר ר' שמעון בן עזאי איני כמשיב על דברי ר' עקיבא אלא כמוסיף על דבריו, ולא עם משה בלבד נדבר עמו בזכותן של ישראל אלא אף שאר הנביאים לא נדבר עמהן אלא בזכותן של ישראל, שנאמר ואשב שם שבעת ימים משמים (משומם) בתוכם (יחזקאל ג, טו). ואומר ויהי מקצה שבעת ימים ויהי דבר ה' אלי לאמר (שם טז). ויהי מקץ עשרת ימים ויהי דבר ה' אל ירמיהו (ירמיה מב, ז). וכן אתה מוצא בברוך בן נריה שהיה מתרעם לפני הקב"ה, אמר אוי נא לי כי יסף ה' יגון על מכאובי (ירמיה מה, ג). מה נשתניתי מכל תלמידי הנביאים, יהושע שמש את משה ושרתה עליו רוח הקודש, אלישע שמש את אליהו ושרתה עליו רוח הקודש, ואני מה נשתניתי מכל תלמידי הנביאים, יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי (שם). ואין מנוחה אלא נבואה, שנאמר ותנח עליהם הרוח (במדבר יא, כו). ואומר נחה רוח אליהו על אלישע (מלכים ב' ב, טו). ואומר ונחה עליו רוח ה' (ישעיה יא, ב). בוא וראה מה המקום משיבו, כה תאמר אליו כה אמר ה' הנה אשר בניתי אני הורס וגו' (ירמיה מה, ד). ואתה תבקש לך גדולות אל תבקש, ואין גדולות אלא נבואה, שנאמר ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע (מלכים ב' ח, ד). קרא אלי ואענך ואגידה לך גדולות ובצורות לא ידעתם (ירמיה לג, ג). אמר ברוך בן נריה כרם אין סייג למה, צאן אין רועה למה, כי הנני מביא רעה על כל בשר וגו' ונתתי לך את נפשך לשלל (ירמיה מה, ה). הא בכל מקום את מוצא שאין הנביאים מתנבאין אלא בזכותן של ישראל:

(תנחומא) החדש הזה לכם (שמות יב, ב). אמר ר' יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה לכם. ולמה התחיל מבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא, ו).

(ראש השנה דף ו' ע"א) החודש הזה לכם (שמות יב, ב). תני רבה בר שמואל יכול כשם שמעברין את השנה לצורך כך מקדשין את החודש לצורך, תלמוד לומר החדש הזה לכם. כזה ראה וקדש, וכי הא דרבי יהושע בן לוי מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו לעברו, ואין מאיימין על העדים על החדש שלא נראה בזמנו לקדשו. ר' שמעון אומר אב ובנו וכל הקרובים כשרין לעדות החדש. ואמר ר' לוי מאי טעמא דכתיב החדש הזה לכם. עדות זו תהא כשרה בכם, ורבנן עדות זו תהא מסורה לכם.

(ראש השנה דף כ"ה ע"ב) ראוהו שלשה והן בית דין יעמדו שנים ויושיבו שנים מחבריהן אצל היחיד ויעידו בפניהם, שאין היחיד נאמן על ידי עצמו, במה דברים אמורים וכו'. סלקא דעתך אמינא הואיל ותנן דיני ממונות בשלשה, ואם היה מומחה לרבים דן ואפילו יחידי, הכא נמי נקדשיה קמשמע לן, ואימא הכא נמי, אין לך מומחה לרבים בישראל יותר ממשה וקאמר ליה רחמנא עד דאיכא אהרן בהדך, שנאמר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן החדש הזה לכם. למימרא דעד נעשה דיין, והתניא סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש, ר' עקיבא אומר כולן עדים ואין עד נעשה דיין, עד כאן לא אמר ר' עקיבא התם אלא בדיני נפשות דרחמנא אמר ושפטו העדה והצילו העדה, וכיון דחזו דקטל נפשא תו לא חזו ליה זכותא, אבל הכא אפילו ר' עקיבא מודה:

(סנהדרין דף י"ב ע"ב) כתיב כי התפלל יחזקיהו עליהם לומר ה' הטוב יכפר בעד וגו' (דברי הימים ב' ל, יח). מפני מה בקש רחמים על עצמו, לפי שאין מעברין אלא אדר והוא עיבר ניסן בניסן, ולית ליה לחזקיהו החדש הזה לכם. זה ניסן ואין אחר ניסן, חזקיה בדשמואל טעה, דאמר שמואל אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר הואיל וראוי לקובעו ניסן, והוא מעיקרא סבר הואיל וראוי לקובעו ניסן לא אמרינן.

(מגילה דף ה ע"א) מנין שאין מונין ימים לשנים, שנאמר לחדשי השנה. חדשים אתה מונה לשנים ואין אתה מונה ימים לשנים, ומנין שאין מונין שעות לחדשים, שנאמר עד חדש ימים. ימים אתה מחשב לחדשים ואי אתה מחשב שעות לחדשים:


רמז קפח

המשך פרק יב

(מכילתא): החדש הזה לכם (שמות יב ב). אמר רבי ישמעאל: משה הראה את החדש לישראל ואמר להם כזה תהיו רואים וקובעים כן לדורות. רבי עקיבא אומר: זה אחד משלשה דברים שנתקשה משה בהן, והראהו המקום למשה כולן באצבע, כיוצא בו אתה אומר וזה מעשה המנורה, כיוצא בו וזה לכם הטמא, ויש אומרים אף בשחיטה, שנאמר וזה אשר תעשה על המזבח. רבי שמעון בן יוחאי אומר: והלא כל הדברות שנדבר עם משה לא נדבר עמו אלא ביום, והחודש הראהו לו בלילה, הא כיצד? נדבר עמו ביום והחדש הראהו לו בלילה. רבי אליעזר אומר: נדבר עמו ביום עם חשיכה והראהו החודש עם חשיכה. החודש הזה ניסן או אינו אלא אחד מחודשי השנה, כשהוא אומר חג האסיף בצאת השנה וחג האסיף תקופת השנה. אמרת אי זה חודש שיש בו חג האסיף ותקופת השנה יוצאה בו וקרוי שביעי, אי אתה מוצא אלא בתשרי, לאחר שלמדת שחודש שביעי תשרי ניסן זה ראשו, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר בחודש הראשון הוא חודש ניסן, ראש חודשים מגיד שניסן ראש לחודשים, מנין אף למלכים תלמוד לומר ויהיה בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל וגו' הוא החודש השני למלוך שלמה, ומנין אף לרגלים תלמוד לומר חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות, ר' יצחק ור' נתן אמרי אף לשכירות בתים, אבל לא לשנים ולא לשמיטין ולא ליובלות ולא לנטיעה ולא לירקות, לכם ולא מנה בו אדם הראשון, או אינו אלא לכם ולא לגוים כשהוא אומר ראשון הוא לכם הרי לכם ולא לגוים אמור הא מה תלמוד לומר לכם, לכם ולא מנה בו אדם הראשון, נמצינו למדין שהגוים מונין לחמה וישראל ללבנה, ולא דיין לישראל שהן מונין ללבנה אלא אחת לשלשים יום מגביהין את עיניהם לאביהן שבשמים, וכשחמה לוקה סימן רע הוא לגוים שהם מונין לחמה, וכשהלבנה לוקה סימן רע לשונאי ישראל שישראל מונין ללבנה, ר' מאיר אומר כשהחמה לוקה במזרח סימן רע ליושבי מזרח, במערב סימן רע ליושבי מערב, רבי יאשיה אומר כשהמזלות לוקין במזרח סימן רע ליושבי מזרח וכו', ר' יונתן אומר אלו ואלו נתנו לגוים שנאמר כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו, ראש חודשים שומע אני מעוט חודשים שנים תלמוד לומר לחדשי השנה:


רמז קפט

המשך פרק יב

ראשון הוא לכם (שמות יב ב). למה נאמר? לפי שהוא אומר שמור את חודש האביב. שמור את הפסח לאביב ואת האביב לפסח, שיבוא אביב בזמנו, הא כיצד עבר את אדר שיבוא אביב בזמנו, הרי שעיברו את אדר ולא בא אביב בזמנו שומע אני יעברו את ניסן, היה ר' שמעון אומר הא אם אמרת כן נמצאת עושה ניסן שני, ואמרה תורה ראשון הוא לכם, רבי יונתן אומר שמור את חודש האביב חודש הסמוך לאביב אתה מעבר זה חודש אדר, אבל לא שמענו מכמה מעבר כשהוא אומר שמור את חודש חודש אתה מעבר, והדין נותן הואיל והחודש מתעבר ושנה מתעברת מה חודש אחד ממנויו אף שנה אחד ממנויה, אי מה חודש אחד משלשים אף שנה אחד משלשים תלמוד לומר שמור את חודש חודש אתה מעבר אחד משלשים ואי אתה מעבר שנה אחד משלשים, אי מה השנה אחד משנים עשר בו אף חודש אחד משנים עשר בו תלמוד לומר ובחמשה עשר יום לחודש הזה יום לחודש אתה מעבר ואי אתה מעבר אחד משנים עשר בו, רבי יצחק אומר הא אם אמרת כן נמצאת כבר לבנה באמצע הרקיע, הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון, ומה חודש אין תוספת עיבורו אלא בסוף אף שנה אין תוספת עיבורה אלא בסוף, ר' ירמיה אומר הואיל וטומאה מתעברת ואביב מתעבר מה טומאה אין פחות משלושים יום אף אביב אין פחות משלושים יום, מוסיף אתה ואין אתה גורע, ראשון הוא שלא יעשה ניסן שני, ר' יאשיה אומר מנין שאין מעברין את השנה אלא בבית דין הגדול שבירושלים תלמוד לומר ראשון הוא לכם, דברו אל כל עדת, אמר ר' יוחנן כל המברך על החודש בזמנו כאילו מקביל פני שכינה, כתיב הכא החודש הזה לכם וכתיב התם זה אלי ואנוהו, תנא דבי רבי ישמעאל אלמלי לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהם שבשמים כל חודש וחודש דיים אמר אביי הלכך [נימרינהו] מעומד, מרימר ומר זוטרא מכתפי (להו) ומברכי מאי מברכי אשר במאמרו ברא שחקים וכו', זה שאמר הכתוב רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אמר ר' סימון חשבונותיך אלינו שכל אלפים וארבע מאות וארבעים ושמונה שנה עד שלא יצאו ישראל ממצרים היה הקב"ה יושב ומחשב חשבונות ומקדש את השנים ומחדש חודשים, וכיון שיצאו ישראל ממצרים מסרן להם הדא הוא דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר, מהו לאמר אמר מכאן ואילך הרי הן מסורין לכם, החודש הזה לכם וגו' תוחלת ממשכה מחלה לב רבי חייא בר אבא אמר אלו ישראל עד שלא נגאלו וכיון שבא משה אצל ישראל ואמר כך א"ל הקב"ה פקד פקדתי א"ל משה רבינו עדיין פקידה מה כחי כי איחל ומה קצי כי אאריך נפשי אם כח אבנים כחי אם בשרי נחוש, וכיון שאמר להם החודש הזה אתם נגאלים אמרין הא סימן טב ועץ חיים תאוה באה:


רמז קצ

המשך פרק יב

החודש הזה לכם (שמות יב ב). ר' לוי פתח והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה' ואבדיל אתכם מן העמים. אם אמר ואבדיל עמים מכם לא היתה תקומה לאומות העולם אלא ואבדיל אתכם כזה שבורר היפה מתוך הרע וחוזר ובורר, אבל כשהוא בורר את הרע מתוך היפה שוב אינו בורר, אמר ר' לוי כל מעשיהן של ישראל משונין מאומות העולם בחרישתן ובזריעתן ובקצירתן ובעימורן ובדישתן בגרניהן וביקביהן במנינן ובחשבונן, בחרישתן לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, בזריעתן לא תזרע כרמך כלאים, בקצירתן ולקט קצירך לא תלקט, בעימורן ושכחת עומר בשדה, בדישתן לא תחסום שור בדישו, בגרניהן וביקביהן העניק תעניק לו מצאנך ומגרנך ומיקבך, במנינן ובחשבונן שיהו אומות העולם מונין לחמה וישראל ללבנה:

החודש הזה לכם. הדא הוא דכתיב קול דודי הנה זה בא רבי יהודה אומר קול דודי זה משה בשעה שאמר לישראל בחודש הזה אתם נגאלין אמרו לו משה רבינו היאך אנו נגאלין לא כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה והלא אין בידנו אלא מאתיים ועשר אמר להם הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם אלא מדלג על ההרים מדלג על הקצים ועל החשבונות ועל העבורים ובחודש הזה אתם נגאלים:

החודש הזה לכם. אמר ר' יהושע בן לוי משל למלך שנשבה בנו ולבש נקמה והלך ופדה את בנו והיו מונין איפטיא לפדיון בנו כך אמר הקב"ה היו מונין איפטיא ליציאת מצרים, החודש הזה לכם למלך שנשא נשים הרבה ולא כתב להם לא גמיקון ולא איפטיא, וכיון שנשא אשה בת טובים כתב לה גמיקון וכתב לה איפטיא, כך כל הנשים שנשא אחשורוש לא כתב להן [גמיקון] וכשנשא אסתר כתב לה גמיקון בחודש העשירי הוא חודש טבת, וכתב לה איפטיא בשנת שבע למלכותו, כך אמר הקב"ה כיון שבראתי את עולמי היו אומות העולם אומרים לא נתתי להם לא חודש ולא שבת וכיון שעמדו ישראל נתתי להם ראשי חודשים ועיבור שנים לכך נאמר החודש הזה לכם, אמר ר' ברכיה החודש הזה לכם אם זכיתם אתם מונין למלאותו ואם לאו אתם מונין לפגמו, למלאותו אברהם יצחק ויעקב יהודה פרץ חצרון רם עמינדב נחשון שלמון בועז עובד ישי דוד, שלמה וישב שלמה על כסא ה' למלך הא סיהרא על מליא, לא זכיתם אתם מונין לפגמו, רחבעם אביה אסא יהושפט יהורם אחז חזקיהו מנשה אמון יאשיה צדקיהו ואת עיני צדקיהו עור הא סיהרא על פגמא, החודש הזה לכם מסור הוא לכם אמר ר' יהושע בן לוי משל למלך שהיה לו אורגולין והיה מביט בה ויודע איזה שעה ביום כיון שעמד בנו על פרקו מסר לו אורגולין שלו, כך אמר הקב"ה עד עכשיו חשבונן של חודשים ושל שנים בידי מכאן ואילך הרי הן מסורין בידכם שנאמר החודש הזה לכם, אמר ר' יוסי בר חנינא למלך שהיה לו טבעת וכו', אמר ר' יצחק למלך שהיה לו אוצרות והיה מפתח לכל אחד ואחד וכו', אמר ר' חייא לנגר שהיה לו כלי אומנות וכו' ורבנן אמרין לרופא שהיה לו נרתק של רפואות וכו', תני ר' הושעיא גזרו בית דין שלמטה ואמרו היום ראש השנה אמר הקב"ה למלאכים העמידו בימה והעמידו סנגורין ויעמדו ספיקטורין שגזרו בית דין למטה ואמרו היום ראש השנה נשתהו העדים לבוא או נמלכו בית דין לעברה למחר הקב"ה אומר למלאכי השרת העבירו בימה ויעברו סנגורין ויעברו ספיקטורין שגזרו בית דין למטה ואמרו ראש השנה למחר ומה טעם כי חק לישראל הוא אם חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב:


רמז קצא

המשך פרק יב

רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון מתכנסין מלאכי השרת אצל הקב"ה ואומרים לפניו, רבונו של עולם אימתי ראש השנה? והוא אומר ולי אתם שואלים, אני ואתם נשאל לבית דין של מטה, ומה טעם כה' אלהינו בכל קראנו אליו, ואין קראנו אלא מועדות, שנאמר אלה מועדי ה' מקראי קודש, ר' קריספא בשם ר' יוחנן לשעבר אלה מועדי ה' מכאן ואילך אשר תקראו אותם אם קריתם אתם מועדי ואם לאו אינם מועדי, החודש הזה לכם אתם מונין לו ואין אומות העולם מונין לו, רבי בשם רבי יהודה ברבי אלעאי דרך ארץ הוא הגדול מונה לגדול והקטן מונה לקטן, עשו שהוא גדול מונה לחמה שהיא גדולה, ויעקב שהוא קטן מונה ללבנה שהיא קטנה, אמר רב נחמן הא סימן טב גדול שליט ביום ואינו שליט בלילה, כך עשו הרשע שולט בעולם הזה ואינו שולט בעולם הבא, הקטן שליט ביום ובלילה כך יעקב שולט בעולם הזה ובעולם הבא, רב נחמן אמר כל זמן שאורו של גדול מבהיק אין אורו של קטן מתפרסם, שקע אורו של גדול אורו של קטן מתפרסם, כך כל זמן שאורו של עשו מבהיק אין אורו של יעקב מתפרסם, שקע אורו של עשו נתפרסם אורו של יעקב שנאמר קומי אורי וגו'. החודש הזה ר' שמואל בר אבא אמר כל חודש שהוא נולד משש שעות ולמטה יש כח בעין לראותו משש שעות ולמעלה אין כח בעין לראותו ואותו החודש שאמר הקב"ה למשה נולד משש שעות ולמעלה ולא היה כח בעין לראותו והראהו לו הקב"ה באצבע ואמר לו החודש הזה, ר' אחא בשם ר' שמואל בר נחמני שנה שיצאו ישראל ממצרים היו חודשי שנה וחודשי תקופה שוין, ר' חייא בשם ר' יוחנן נתעטף הקב"ה בטלית מצויצת והעמיד למשה מכאן ולאהרן מכאן וקרא למיכאל ולגבריאל ועשה אותם כשלוחי החודש ואמר להן כיצד ראיתם את הלבנה לפני החמה או לאחר החמה לצפונה או לדרומה, כמה היה נוטה וכמה היה רחב, אמר להן כסדר הזה יהו בני מקדשין את החודש למטה על ידי זקן ועל ידי עדים ועל ידי טלית מצויצת.

דבר אחר: החודש הזה לכם. אמר להן הקב"ה חדוש דברים אני עושה לכם, לשעבר לא גאלתי אומה מתוך אומה אלא לכם אני מחדש דבר זה:

מנין שאין מונין ימים לשנים שנאמר לחדשי השנה, חודשים אתה מונה לשנים ואין אתה מונה ימים לשנה, החודש הזה לכם הוא מסור בידכם ואין אתם מסורין בידו, מעשה ברבי חייא הגדול שעלה הירח ערב ראש השנה והלכו הספנין לאורו מהלך שלשה מילין, ראה אותו ר' חייא נטל צרורות ועפר והיה זורק בה אמר לה למחר אנו מבקשין לקדשך ועלית לך עכשיו מיד נבלע במקומו, אמר להם הקב"ה לישראל בחודש הזה אתם נגאלין אמרו לו תאמר שאנו נגאלין ואנו משתעבדים פעם אחרת אמר להם חדשו מעשיכם עד עכשיו יש לכם ראש, ראש זה מלכות בבל שנאמר אנת הוא ראשה די דהבא זה נבוכדנצר ראשון זה עשו שנאמר ויצא הראשון אדמוני, דברו אל כל עדת בני ישראל לאמר בעשור לחודש הזה אמר רבי יוחנן והלא הוא אינו יפה אלא מדירו ואת אמרת מבעשור, אלא מלמד שהיו קושרין בכרעי מטותיהן של ישראל מבעשור והיו המצריים נכנסין ורואין אותם ונפשם פורחת מעליהן, רבי חייא בריה דרב אדא משכו וקחו לכם צאן שיהא כל אחד ואחד מושך אלהי של מצרי ושוחטו לפניו ודרגיש לו ימלל, רבי חלבו בשם רבי יוחנן הכא את אמר בעשור לחודש ולהלן אמר והעם עלו מן הירדן בעשור לחודש רבי חייא בשם רבי יוחנן לקיחתו עמדה להן בירדן ואכילתו עמדה להן בימי המן, ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה שנדדה שנת המלך, רבי ברכיה בשם רבי אבין איש נחום ויקחו להם איש זה הקב"ה דכתיב ביה ה' איש מלחמה, שה לבית אבות אמר ר' יודן בשם ר' סימון לא לן אדם בירושלים ובידו עון, כיצד תמיד של שחר מכפר על עבירות שנעשו בלילה ותמיד של בין הערבים מכפר על עבירות שנעשו ביום, מה טעם צדק ילין בה צדיק ילין בה, מי פורע לכם ממדי בעשור אמר רבי אבין בא עשור שנכרת המן ועשרת בניו, מי פורע לכם מהם סנקליטין מרדכי ואסתר מרדכי מבחוץ ואסתר מבפנים, מי פורע לכם מיון בני חשמונאי שהיו מקריבין שני תמידין בכל יום, מי פורע לכם ממלכות רביעית נטרונא והיה לכם למשמרת, אל תאכלו ממנו נא לא תבעוניה מהבהבה, ראשו על כרעיו ועל קרבו הוא ודוכסיא ואפרכיא ואיסטרטליטיה הונך ומערביך, וככה תאכלו אותו וגו' אמר רבי שמואל בר נחמני לפי שבעולם הזה ואכלתם אותו בחפזון אבל לעתיד לבוא כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה' וגו':

דברו אל כל עדת ישראל רבי ישמעאל אומר וכי שניהם היו מדברים והלא כבר נאמר (ואתה דבר אל בני ישראל) [אתה תדבר את כל אשר אצוך] ומה תלמוד לומר דברו אלא כיון שהיה משה מדבר היה אהרן מרכין אזניו לשמוע באימה ומעלה עליו כאילו שומע מפי הקב"ה, רבי אמי בר יאשיה אומר וכי שניהם היו מדברים והלא כבר נאמר (ואתה) [אתה] וגו' אלא כיון שהיה משה מדבר היה אהרן מימינו ואלעזר בשמאלו ואיתמר מימינו של אהרן והיה הדיבור יוצא מבין שניהם, ר' שמעון בן יוחאי אומר משה היה חולק כבוד לאהרן ואומר לו למדנו ואהרן חולק כבוד למשה ואומר למדנו והדיבור יוצא מביניהן כאילו שניהם מדברים, דברו אל כל עדת ישראל לאמר בעשור לחודש הדיבור בראש חודש ולקיחה מבעשור ושחיטה בארבעה עשר, או אינו אלא הדיבור ולקיחה מבעשור ושחיטה בארבעה עשר, תלמוד לומר החודש הזה לכם דברו אימתי היה הדיבור בראש חודש, רבי אחא בר יאשיה אומר או אינו אלא הדיבור ולקיחה בראש חודש ושחיטה בארבעה עשר, תלמוד לומר דברו אל כל עדת ישראל לאמר אין תלמוד לומר לאמר אלא להפסיק הענין הדיבור בראש חודש ולקיחה בעשור ושחיטה בארבעה עשר, רבי יוסי הגלילי אומר או אינו אלא הדיבור בראש חודש ולקיחה ושחיטה בעשור תלמוד לומר והיה לכם למשמרת וגו', אם תאמר כן עקרת כל הכתוב, בעשור לחודש הזה ויקחו אין לי אלא עשירי שהוא כשר ללקיחה, ארבעה עשר מנין אמרת קל וחומר, ומה עשירי שאינו כשר לשחיטה כשר ללקיחה, ארבעה עשר שהוא כשר לשחיטה דין הוא שיהא כשר ללקיחה, ושלשה עשר [מנין אמרת קל וחומר ומה עשירי שאינו קרוב לשחיטה כשר ללקיחה שלשה עשר שהוא קרוב לשחיטה דין הוא שהוכשר ללקיחה והוא הדין לשנים עשר ולאחד עשר, בעשור לחודש הזה להוציא פסח דורות שפסח מצרים מקחו מבעשור ופסח דורות מקחו כל זמן:


רמז קצב

המשך פרק יב

ויקחו להם. וכי כולן היו לוקחין אלא לעשות שלוחו של אדם כמותו, תני ושלח מלמד שהוא עושה שליח, ושלחה מלמד שהיא עושה שליח, ושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח, אשכחן בגרושין בקדושין מנלן וכי תימא דיליף מגרושין מה לגרושין שכן ישנו בעל כרחה, אמר קרא ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה מה יציאה משוי שליח אף הויה משוי שליח, ואלא הא דתנן האומר לשלוחו צא ותרום תורם כדעת בעל הבית מנלן, וכי תימא יליף מגרושין מה לגרושין שכן ישנו חול תאמר וכו', אמר קרא אתם גם אתם לרבות שלוחכם, וניכתוב רחמנא בתרומה וניתו הנך ונגמרו מניה, משום דאיכא למיפרך מה לתרומה שכן ישנה במחשבה, והא דתנן חבורה שאבד פסחה ואמרה לאחד צא ובקש ושחוט עלינו והלך ומצא ושחט הוא אוכל והן אוכלין עמו מנלן, וכי תימא דיליף מהנך, מה להנך שכן חול הן אצל קדשים, נפקא ליה מדר' יהושע בן קרחה דאמר מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל וכי כל הקהל כולן היו שוחטין והלא אינו שוחט אלא אחד אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו, וניתו הנך ונגמרו מניה, משום דאיכא למיפרך מה לקדשים שכן רוב מעשיהם על ידי שליח, ולא ניכתוב רחמנא בתרומה ותיתי מהנך, הכי נמי אלא אתם גם אתם למה ליה מיבעיא ליה לכדר' ינאי מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית, ואיצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל ואיתא בתרומה דנפשיה דתנן הנכרי והכותי שתרמו תרומתן תרומה אימא שליחות נמי עביד, ולרבי שמעון דפטר דתנן תרומת הנכרי מדמעת וחייבין עליה חומש ורבי שמעון פוטר אתם גם אתם למה לי איצטריך, סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר מר אתם ולא אריסים אתם ולא שותפים אתם ולא אפוטרופסים אתם ולא התורם את שאינו שלו אימא אתם ולא שלוחכם נמי קא משמע לן, הניחא לרבי יהושע בן קרחה אלא לרבי יונתן דאמר מנין שכל ישראל יוצאין בפסח אחד שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל שליחות מנא ליה, וכי תימא נילף מניה דילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה, אלא מהכא ויקחו להם איש שה לבית אבות, התם נמי אית ליה שותפות בגויה אם כן תרי קראי למה לי אם אינו ענין להיכא דשייך תנהו ענין להיכא דלא שייך, האי מיבעיא ליה לכדרבי יצחק איש זוכה ואין קטן זוכה, ההוא מואיש לפי אכלו נפקא, ואכתי מיבעיא ליה שוחטין את הפסח על היחיד, סבר לה כמאן דאמר אין שוחטין את הפסח על היחיד:

איש שה לבית אבות בכלל שה גדי וטלה שנאמר שה כשבים ושה עזים, לבית אבות אין לבית אבות אלא משפחות שנאמר למשפחותם לבית אבותם והרי שהיו עשר משפחות לבית אב אחד שומע אני שה אחד לכולם תלמוד לומר שה לבית.

דבר אחר: שה לבית. מלמד שאדם מביא ושוחט על ידי בנו ובתו הקטנים ועל ידי עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן, אבל אינו שוחט על ידי בנו ובתו הגדולים ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולא על ידי אשתו אלא מדעתן, הפריש פסח על חבירו לא עשה כלום, שה לבית לאו דאורייתא, דתנן האומר לבנו הריני שוחט את הפסח על מי שיעלה מכם ראשון לירושלים כיון שהכניס ראשון ראשו ורובו זכה בחלקו ומזכה אחיו עמו ואי אמרת שה לבית דאורייתא על בישרא קאי ומזכי להו אלא למה להו דאמר להון אבוהון כדי לזרזן [במצוות], תניא נמי הכי מעשה היה וקדמו בנות לבנים ונמצאו בנות זריזות ובנים שפלים:

ואם ימעט הבית מהיות משה בא הכתוב ללמדך שלעולם נמנין על הפסח ומושכין ידיהן ממנו עד שישחט ובלבד שלא יניח את הפסח כמות שהוא רבי יהודה אומר ובלבד שהיה שם אחד מחבורה ראשונה שלא לעשות עיקר טפלה וטפלה עיקר, ומושכין את ידיהן ממנו עד שישחט, ר' שמעון אומר עד שיזרק הדם ורבנן סברי מהיות מחיותא דשה, ורבי שמעון סבר מהויתה דשה, אבל למנות עליו דברי הכל עד שישחט אמר קרא במכסת נפשות והדר תכוסו, תניא מהיות משה מכדי אכילה ולא מכדי מקח, רבי אומר אף מכדי מקח שאם אין לו ממנה אחרים עמו ומעות שבידו חולין שעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן, רבה ור' זירא בעצי צליתו כולי עלמא לא פליגי דכגופו דמי כי פליגי במצה ומרור רבנן סברי הא אכילה אחריתי ורבי סבר כיון דהכשרו דפסח הוא כפסח דמי, וחד אמר במצה ומרור נמי לא פליגי, כי פליגי ליקח בהן חלוק או טלית דרבנן סברי מהיות משה החייהו לשה ורבי סבר החייה עצמך משה:

ולקח הוא ושכנו רבי עקיבא אומר מנין אתה אומר שאם רוצה אדם לעשות פסח יחידי שהוא רשאי תלמוד לומר ולקח הוא, רבי ישמעאל אומר מנין אתה אומר שאם רוצה אדם למנות אחרים על פסחו שהוא רשאי תלמוד לומר ולקח הוא ושכנו, שומע אני שכנו שבגגו או אינו אלא שכנו שבצדו תלמוד לומר הקרוב אל ביתו דיבר הכתוב בהווה (רבי שמעון בן יוחאי אומר) שכנו מכל מקום, במכסת אין מכסת אלא מנין שישחטנו למנויו, אבל אם שחטו שלא למנויו שומע אני שיהא כשר תלמוד לומר איש לפי אכלו תכוסו שנה עליו הכתוב לפסול, רבי אומר לשון סורסי הוא זה כאדם שאומר לחבירו כוס לי טלה זה, אשכחן שלא למנויו שלא לאוכליו מנלן, אמר קרא איש לפי אכלו תכוסו איתקש אוכליו למנויו:


רמז קצג

המשך פרק יב

תניא אשה בראשון שוחטין עליה בפני עצמה, ובשני עושה אותה טפלה לאחרים דברי רבי יהודה, ר' יוסי אומר בשני שוחטין עליה בפני עצמה ואין צריך לומר בראשון, רבי שמעון אומר בראשון עושין אותה טפלה לאחרים ובשני אין שוחטין עליה כל עיקר, מאי טעמא דרבי יהודה כתיב בראשון במכסת נפשות דאפילו אשה וכתיב בשני חטאו ישא האיש ההוא איש ולא אשה וכי ממעט לה מחובה מטפלה לא ממעט לה דכי כתב חקת הפסח לטפלה אהני, ור' יוסי מאי טעמא כתיב בראשון במכסת נפשות דאפילו אשה, וכתב בשני ונכרתה הנפש ההיא דאפילו אשה, וחטאו ישא האיש ההוא מבעיא ליה איש ולא קטן, ורבי שמעון מאי טעמא כתב בראשון איש ולא אשה ומכסת נפשות מהני לטפלה, וכתב בשני חטאו ישא איש ולא אשה, ממאי קא ממעט לה אילימא מחובה השתא בראשון אמרת לא בשני מיבעיא, אלא לאו לטפלה ומאי איש דקאמר רבי שמעון אילימא ויקחו להם איש האי מיבעיא ליה לכדרבי יצחק איש זוכה ולא קטן זוכה, אלא איש לפי אכלו, ואימא כר' יוסי דשוחטין את הפסח על היחיד אם כן ניכתוב לפי אכלו מאי איש שמע מינה תרתי.

דבר אחר: במכסת נפשות למה נאמר לפי שנאמר איש אין לי אלא איש אשה טומטום ואנדרוגינוס מנין, תלמוד לומר במכסת נפשות ריבה, משמע מביא אני את אלו ומביא את החולה ואת הקטן שאין יכולין לאכול כזית תלמוד לומר לפי אכלו יצאו החולה והקטן שאין יכולין לאכול כזית אין שוחטין עליהם, רבי ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך שנמנין על הפסח ומושכין ידיהם ממנו עד שישחט ובלבד שלא יניחו את הפסח כמות שהוא ר' יצחק אומר במי הענין מדבר בחי:


רמז קצד

המשך פרק יב

שה תמים. בכלל שה גדי וטלה שנאמר שה כשבים ושה עזים, תמים להוציא בעל מום, זכר להוציא טומטום ואנדרוגינוס ונקבה, בן שנה אין לי אלא בן שנה כל שנתו מנין, היה רבי ישמעאל אומר קל וחומר ומה אם עולה שהיא חמורה כשרה להביא כל שנתה כבת שנתה פסח שהוא קל אינו דין שיכשיר להביא כל שנתו כבן שנתו, רבי יוסי הגלילי אומר ומה איל שתחילת שנתו פסול סופו כשר פסח שתחילתו כשר אינו דין שיהא סופו כשר, מן הכבשים ומן העזים מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו, או אינו אלא משניהם כאחת תלמוד לומר ואם מן הצאן קרבנו מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו, והרי דברים קל וחומר ומה אם עולה שהיא חמורה כשרה להביא מין אחר פסח שהוא קל אינו דין שיביא מין אחר הא מה תלמוד לומר מן הכבשים ומן העזים מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו, והיה לכם להביא פסח דורות שלא יביא אלא מן הכבשים ומן העזים דברי ר' אליעזר, רבי יאשיה אומר תקחו למה נאמר לפי שנאמר וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר צאן לפסח ובקר לחגיגה, או אינו אלא אחד מזה ואחד מזה בפסח, ומה אני מקיים שה תמים זכר בן שנה לפסח מצרים אבל לפסח דורות יביא מזה ומזה תלמוד לומר מן הכבשים ומן העזים תקחו דברי רבי יאשיה, רבי יונתן אומר צאן לפסח בקר לחגיגה, או אינו אלא אחד מזה ואחד מזה בפסח ומה אני מקיים שה תמים לפסח מצרים אבל פסח דורות יביא מזה ומזה תלמוד לומר ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה כעבודה שעבדת במצרים כך עשה לדורות דברי ר' יונתן, רבי אליעזר אומר צאן לפסח ובקר לחגיגה וכו' ומה אני מקיים שה תמים לפסח מצרים אבל פסח דורות יביא מזה ומזה, תלמוד לומר ושמרת את הדבר הזה הרי פסח דורות אמור, אם כן מה תלמוד לומר וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר צאן לפסח ובקר לחגיגה, רבי עקיבא אומר כתוב אחד אומר וזבחת פסח צאן ובקר וכתוב אחד אומר מן הכבשים ומן העזים כיצד יתקיימו שני כתובין הללו אמרת זו מדה בתורה, שני כתובים זה כנגד זה וסותרין זה על ידי זה ומתקיימין במקומן, עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהן, תלמוד לומר משכו וקחו לכם צאן, צאן לפסח ובקר לחגיגה ולא בקר לפסח, ר' ישמעאל אומר בחגיגה הבאה בפסח הכתוב מדבר, או אינו אלא בפסח עצמו, כשהוא אומר שה תמים זכר בן שנה הרי פסח עצמו אמור, ומה תלמוד לומר וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר בחגיגה הבאה בפסח הכתוב מדבר, רבי אומר בזבח שהוא בא מן הצאן ומן הבקר הכתוב מדבר ואי זה זה שלמים מכאן אמרו מותר שלמים לשלמים ומותר פסח לשלמים:

שה תמים זכר בן שנה יהיה לכם שיהא תמים בן שנה בשעת שחיטה, ומנין בקבלה והולכה והזיה תלמוד לומר יהיה שיהא הויתו תם ובן שנה תרגמא אבן שנה, הכי נמי מסתברא דתניא ר' יהושע אומר כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהן כזית בשר או כזית חלב זורק את הדם שמע מינה, ומי איכא מידי דבשעת שחיטה הוי בן שנה ובקבלה והולכה ובזריקה הוי בן שתי שנים, אמר רבא זאת אומרת שעות פוסלות בקדשים, מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן פרט לזקן ולחולה ולמזוהם וההוא תנא דנפקא ליה לרובע ונרבע ממן הבהמה זקן וחולה ומזוהם מנא ליה, נפקא ליה מדתניא מן הכבשים ומן העזים תקחו הרי אלו מעוטין פרט לזקן וחולה ולמזוהם, וההוא תנא דבי רבי ישמעאל סבר ההוא מן הכבשים ומן העזים תקחו אורחיה דקרא הוא לאשתעויי הכי:


רמז קצה

המשך פרק יב

והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר (שמות יב ו). מפני מה הקדים הכתוב לקיחתו של פסח קודם לשחיטתו ארבעה ימים היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך וגו' הגיע שבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו ולא היו בידם מצוות שיתעסקו בהן כדי שיגאלו שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה, עריה מן המצוות ונתן להן הקב"ה שתי מצוות מצות פסח ומצות מילה שיתעסקו בהן כדי שיגאלו וכו' ואומר גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך לכך הקדים לקיחת הפסח קודם שחיטתו ארבעה ימים שאין נוטלין שכר אלא על המעשה, רבי אליעזר אומר ארבעה היו בידם (כתוב בפסוק ושאלה אשה משכנתה), ומפני מה הקדים לקיחתו של פסח לשחיטתו ארבעה ימים לפי שהיו ישראל שטופים בעבודה זרה במצרים, ועבודה זרה שקולה ככל מצוות שבתורה שנאמר והיה אם מעיני העדה וגו' הרי כתיב כל המצוה הזאת ואמרה ענין בפני עצמה זו עבודת אלילים, או אינו אלא אחת מכל המצוות האמורות בתורה, כשהוא אומר וכי תשגו ולא תעשו וגו' באו כל המצוות ללמדך על מצוה אחת מה העובר על כל המצוות פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה אף העובר על מצוה אחת וכו', שנאמר לעברך בברית ואין ברית אלא תורה שנאמר אלה דברי הברית, אמרו להם משכו ידיכם מעבודת אלילים והדבקו במצוות, ר' יהודה בן בתירא אומר הרי הוא אומר ולא שמעו אל משה (כתוב ברמז קעז), והיה לכם למשמרת למה נאמר לפי שהוא אומר משכו וקחו אמרו ישראל למשה רבינו הן נזבח את תועבת מצרים וגו', אמר מן הנס שהוא עושה להם במשיכתן אתם יודעין מה בשחיטתן, והיה לכם למשמרת שמרהו עד ארבעה עשר שחטהו בארבעה עשר, או אינו אלא שמרהו עד ארבעה עשר ומשכהו ושחטהו תלמוד לומר בראשון בארבעה עשר קבעו הכתוב חובה:

והיה לכם למשמרת מגיד הכתוב שהיו מבקרין אותו ארבעה ימים קודם לשחיטתו מכאן אתה דן על התמיד, נאמר שמירה בפסח ונאמר שמירה בתמיד מה שמירה האמורה בפסח מבקרין אותו ארבעה ימים קודם לשחיטתו אף שמירה האמורה בתמיד מבקרין אותו ארבעה ימים קודם לשחיטתו, מכאן אמרו אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים בלשכת הטלאים כדי לשבת ושני ימים טובים של ראש השנה ומוסיפין לעולם, אי בערבי תמידין ומוספין טובא הוי, האי תנא בעלמא קאי אתמידין לחודייהו קאי ומאי כדי לשבת סימנא בעלמא, והכי קאמר אין פוחתין מששה טלאים המבוקרין בלשכת הטלאים ארבעה ימים קודם שחיטה ומני בן בג בג היא דתניא מנין לתמיד שטעון בקור וכו', דיקא נמי דקתני כדי לשבת ולא קתני לשבת שמע מינה, והיה לכם למשמרת להוציא פסח דורות, שפסח מצרים מקחו מבעשור ופסח דורות מקחו בכ"ז, בעשור לחודש הזה זה מקחו מבעשור ופסח דורות אין מקחו מבעשור, והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה הזה למה לי למעוטי פסח שני, דכוותיה כתיב בפרשת בהעלותך (ברמז תש"כ):


רמז קצו

המשך פרק יב

ושחטו אותו (שמות יב ו). וכי כולם שוחטין? אלא לעשות שלוחו של אדם כמותו, "ושחטו אותו" בין בחול בין בשבת, ומה אני מקיים מחלליה מות יומת (שמות לא יד)? בשאר כל מלאכות חוץ משחיטת הפסח או אינו אלא אפילו בשחיטת הפסח? ומה אני מקיים "ושחטו אותו"? בשאר כל הימים חוץ מן השבת, תלמוד לומר ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו (במדבר ט ב). אפילו בשבת - דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר: ממשמע זה עדיין לא שמענו, נם לו ר' יאשיה: הרי הוא אומר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי וגו' (במדבר כח ב). אם ללמד על התמיד שתדחה את השבת, והלא כבר נאמר וביום השבת שני כבשים בני שנה (במדבר כח ט). ומה תלמוד לומר במועדו? אלא להקיש לדין גזירה שוה, נאמר כאן "במועדו" ונאמר בפסח "במועדו", מה פסח דוחה את השבת אף כאן דוחה את השבת. "ושחטו אותו" ר' אליעזר אומר: מנין אתה אומר שאם אין להן לישראל אלא פסח יחידי שכולן יוצאין בו ידי חובתן? תלמוד לומר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל (שמות יב ו). מכאן אמרו: הפסח נשחט בשלש כתות: קהל, ועדה, וישראל. אמר ר' יצחק אין הפסח נשחט אלא בשלש כתות של שלשים שלשים בני אדם, מספקא ליה האי קהל ועדה וישראל אי בבת אחת אי בזה אחר זה, הילכך בחמשין סגי, דעיילי תלתין ברישא ושוחטין פסחיהן, ונפקי עשרה מנייהו ועיילי עשרה חדשים, דאי אית ליה בהדי הדדי קאמר, הא איכא, ואי בזה אחר זה קאמר, הא איכא עשרה חדשים דהיינו עדה, נכנסה כת ראשונה נתמלא העזרה, נעלו דלתות העזרה תקעו והריעו ותקעו, והכהנים עומדין שורות שורות, ובידיהן בזיכי כסף ובזיכי זהב, שורה של כסף כולה כסף, שורה של זהב כולה זהב, ומעורבין לא היו, ולא היו לבזיכין שולים שמא יניחום ויקרש (פירוש: יקפיא) הדם, שחט ישראל וקיבל כהן, ונותנו לחבירו, וחבירו מקבל את המלא ומחזיר את הריקם, הכהן הקרוב אצל המזבח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד, מאן תנא פסח בזריקה? רבי יוסי הגלילי היא, דתניא רבי יוסי הגלילי אומר: דמו לא נאמר אלא דמם, חלבו לא נאמר אלא חלבם, לימד על בכור מעשר ופסח שטעונין מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, כנגד היסוד מנלן? אתיא זריקה זריקה מעולה, ועולה גופה מנלן? אמר קרא אל יסוד מזבח העולה. לימד על העולה שטעונה יסוד:


רמז קצז

המשך פרק יב

(מכילתא): בין הערבים (שמות יב ו). שומע אני עם דמדומי חמה, תלמוד לומר בערב (שמות יב יח). אי בערב יכול משתחשך? תלמוד לומר כבוא השמש (דברים טז ו). אי כבוא השמש ובשלת ואכלת (דברים טז ז). משחשכה (כתוב ברמז תשע"ח וברמז תשע"ט - תתק"ג). רבי אומר: הרי הוא אומר שם תזבח את הפסח בערב (דברים טז ו). שומע אני כמשמעו, תלמוד לומר מועד צאתך ממצרים (שם). אימתי יצאו ישראל ממצרים? משש שעות ולמעלה, ויהי בעצם היום הזה (שמות יב מא). ר' נתן אומר: מנין לבין הערבים שהוא משש שעות ולמעלה? אף על פי שאין ראיה לדבר - זכר לדבר, כי פנה היום כי [י]נטו צללי ערב (ירמיה ו ד). רבי שמעון בן יוחאי אומר: בא הכתוב להשוות ראשון לאחרון ואחרון לראשון, מועד צאתך (דברים טז ו) - לשחיטתו, כבוא השמש (שם) - לצליתו, בערב (שם) - לאכילתו, בין הערבים (שמות יב ו). בן בתירא אומר: בין הערבים שחטהו, ותן ערב לשחיטה ותן ערב לאכילה, ולקחו מן הדם (שמות יב ז). שומע אני בין ביד בין בכלי? תלמוד לומר אשר בסף (שמות יב כב). מגיד הכתוב שעוקה (פירוש: חפירה) חוקק בצד האיסקופה ושוחט בתוכה. ואין סף אלא איסקופה, דכתיב בתתם סיפם את סיפי (יחזקאל מג ח). וכתיב וינועו אמות הסיפים (ישעיה ו ד). דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: אין סף אלא כלי, שנאמר הספות והמזמרות והמזרקות (מלכים א ז נ).

ונתנו על שתי המזוזות (שמות יב ז). מבפנים או אינו אלא מבחוץ? תלמוד לומר וראיתי את הדם (שמות יב יג). הנראה לי ולא לאחרים דברי רבי ישמעאל, ר' יונתן אומר: מבפנים או אינו אלא מבחוץ? תלמוד לומר והיה הדם לכם לאות (שמות יב יג). לכם לאות ולא לאחרים לאות, ר' יצחק אומר: לעולם מבחוץ, כדי שיהו המצריים רואין ומעיהן מתחתכין.

ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף (שמות יב ז). שומע אני הקדים זה לזה לא יצא? תלמוד לומר והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות (שמות יב כב). הא אם הקדים זה לזה יצא, נמצינו למדין ששלשה מזבחות היו לאבותינו במצרים: המשקוף, ושתי המזוזות. רבי שמעון אומר: ארבעה היו: הסף, והמשקוף, ושתי המזוזות.

על הבתים אשר יאכלו אותו בהם (שמות יב ז). אין לי אלא בתים שהיו אוכלין אותו בהן, בתים שהיו ישנים בהן מנין? תלמוד לומר על הבתים אשר אתם שם (שמות יב יג). מכל מקום:

(פסחים פרק כיצד צולין, דף פ"ו ע"א): תניא על הבתים אשר יאכלו אותו בהם (שמות יב ז). מלמד שהפסח נאכל בשתי חבורות, יכול שהאוכל אוכל בשני מקומות? תלמוד לומר בבית אחד יאכל (שמות יב מו). מכאן אמרו: השמש שאכל כזית בצד התנור אם פקח ממלא כריסו הימנו, רצו בני חבורה לעשות עמו טובה באין ויושבין בצדו דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר: [על ה]בתים אשר יאכלו אותו. מלמד שהאוכל אוכל בשני מקומות, יכול יהא נאכל בשתי חבורות? תלמוד לומר בבית אחד יאכל (שמות יב מו). מר סבר יש אם למקרא ומר סבר יש אם למסורת:

(מכילתא): ואכלו את הבשר (שמות יב ח). ולא גידים ועצמות ולא קרנים ולא טלפים, בלילה הזה (שם) - שומע אני כל הלילה? תלמוד לומר ולא תותירו ממנו עד בקר (שמות יב י). אני אקרא הנותר ממנו באש תשרוף, עד בקר למה נאמר? לא בא הכתוב אלא ליתן תחום לבקרו של בוקר, ואיזה זה? עמוד השחר, מכאן אמרו: אכילת פסחים ואכילת זבחים מצותן עד שיעלה עמוד השחר, ולמה אמרו חכמים עד חצות? כדי להרחיק אדם מן העבירה ולעשות סייג לתורה, ולקיים דברי אנשי כנסת הגדולה שהיו אומרים שלשה דברים: הוו מתונים בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לתורה:

(ברכות פרק ראשון, דף ט' ע"א): רבי אלעזר בן עזריה אומר: נאמר כאן בלילה הזה (שמות יב ח). ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה (שמות יב יב). מה להלן עד חצות אף כאן עד חצות, אמר ליה רבי עקיבא: והלא נאמר ואכלתם אותו בחפזון (שמות יב יא). עד שעת חפזון, אם כן מה תלמוד לומר בלילה הזה? למעוטי לילה אחר, סלקא דעתך אמינא הואיל ופסח קדשים קלים ושלמים קדשים קלים, מה שלמים נאכלין לשני ימים ולילה אחד אף פסח נמי אוקי שני לילות במקום שני ימים ויהא נאכל לשני לילות ויום אחד, קא משמע לן, אם כן מה תלמוד לומר בלילה? בלילה הוא נאכל ואינו נאכל ביום.

צלי אש (שמות יב ח). ולא צלי שפוד ולא צלי אסכלא ולא תנור של חרס אלא צלי אש הצלוי מן החי, אתה אומר מן החי או אינו אלא הצלוי כמבושל, תלמוד לומר כי אם צלי אש (שמות יב ט). הא מה תלמוד לומר צלי אש? הצלוי מן החי, צלי אש ומצות (שמות יב ח). הוסיף לו הכתוב שתי מצות חוץ מן המצוה האמורה בגופו, ואי זה זה? [ו]עצם לא תשברו בו (שמות יב מו ). צלי אש ומצות (שמות יב ח). מגיד הכתוב שמצות הפסח מצה צלי ומרור, ומנין שאם אין לו מצה ומרור הן יוצאין ידי חובתן בפסח? תלמוד לומר יאכלוהו (שמות יב ח). ומנין שאם אין להן פסח יוצאין ידי חובתן במצה ומרור. הרי אתה דן הואיל והפסח מצות עשה ומצה ומרור מצות עשה, אם למדת שאם אין להם מצה ומרור יוצאין ידי חובתן בפסח, כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתן במצה ומרור. דבר אחר: יאכלוהו. מכאן אמרו: הפסח נאכל אכילת שובע:

(פסחים פרק ערבי פסחים, דף קט"ו ע"א): תניא אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, לקיים מה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו (שמות יב ח). אמר ר' יוחנן: חלוקין עליו חביריו על הלל, דתניא יכול לא יצא אדם ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן, תלמוד לומר על מצות ומרורים יאכלוהו (שם). אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. והשתא דלא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר, מברך אמצה לחודיה ואכיל, והדר מברך אמרור לחודיה ואכיל, והדר אכיל מצה ומרור בלא ברכה, זכר למקדש כהלל:

(מכילתא): אל תאכלו ממנו נא (שמות יב ט). אין נא אלא חי, ובשל מבושל (שם). לחייב על החי ועל המבושל או אינו אלא לחייב על החי ועל המבושל ביותר? תלמוד לומר כי אם צלי אש (שם). והא מה תלמוד לומר ובשל מבושל? לחייב על החי ועל המבושל, במים (שם). אין לי אלא במים שאר כל המשקין מנין? רבי ישמעאל אומר: קל וחומר הוא, ומה אם מים שאין מפיגין טעמן הרי הן אסורין בבישול, שאר כל המשקין שמפיגין טעמן אינו דין שיהו אסורין בבישול, רבי עקיבא אומר: אין לי אלא מים שאר כל משקין מנין? תלמוד לומר ובשל מבושל. להביא שאר משקין, רבי אומר: אני אקרא אל תאכלו ממנו נא כי אם צלי אש, מה תלמוד לומר ובשל מבושל, שיכול אין לי אלא בשעה שהוא באכול צלי שהוא בבל תאכל נא ומבושל, מבעוד יום מנין? תלמוד לומר ובשל - לחייב עליו מבעוד יום, מבושל - להביא שאר משקין, ובשל - אין בשל אלא צלי שנאמר ובשלת ואכלת (דברים טז ז). ואומר ויבשלו הפסח באש (דברי הימים ב לה יג ). מכאן היה ר' יאשיה אומר: הנודר מן המבושל אסור בצלי, כי אם צלי אש למה נאמר? הייתי אומר הראוי לבשל יבשל, הראוי לצלות יצלה? תלמוד לומר כי אם צלי אש. ראשו על כרעיו (שמות יב ט). תוך ובר דברי רבי אלעזר, רבי עקיבא אומר מקולס (פירוש: שהקרבים תולין):

(פסחים פרק כל שעה, דף מ"א ע"ב): תנו רבנן במים, אין לי אלא במים שאר משקין מנין? אמרת קל וחומר וכו', רבי אומר אין לי אלא במים שאר משקין מנין תלמוד לומר ובשל מבושל מכל מקום, מאי בינייהו איכא בינייהו צלי קדר, ותנא קמא האי בשל מבושל מאי עביד ליה, מבעיא ליה לכדתניא בשלו ואחר כך צלאו צלאו ואחר כך בשלו חייב, בשלמא בשלו ואחר כך צלאו דהא בשליה, אלא צלאו ואחר כך בשלו צלי אש הוא, אמר קרא ובשל מבושל מכל מקום, יכול צלאו כל צרכו יהא חייב תלמוד לומר אל תאכלו ממנו נא ובשל וגו', נא ובשל מבושל אמרתי לך ולא שצלאו כל צרכו, היכי דמי דשויא חרוכא, יכול יהא מותר תלמוד לומר כי אם צלי אש, מאי נא כדאמרי אינשי אברנים, המבשל בשבת בחמי טבריא פטור דלאו תולדת האש הוא, פסח שבשלו בחמי טבריא חייב משום דאינו צלי אש, אמר רבא אכל נא לוקה שתים אכל מבושל לוקה שתים, נא מבושל לוקה שלש, אביי אמר אין לוקין על לאו שבכללות, איכא דאמרי תרתי הוא דלא לקי חדא מיהא לקי, ואיכא דאמרי חד נמי לא לילקי דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה, אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל שאין תלמוד לומר כי אם צלי אש מה תלמוד לומר כי אם צלי אש, לומר לך בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא, בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא, רבי אומר אקרא אני בשל מה תלמוד לומר מבושל, שיכול אין לי אלא שבשלו משחשכה בשלו מבעוד יום מנין, תלמוד לומר מבושל מכל מקום, והא האי ובשל מבושל הא אפיקתיה לצלי קדר, אם כן לימא קרא או בשל בשל או מבושל מבושל מאי בשל מבושל שמע מינה תרתי, תנו רבנן אכל כזית צלי מבעוד יום כזית נא משחשכה חייב כרת, קתני צלי דומיא דנא מה נא בלאו אף צלי בלאו, בשלמא נא דכתיב אל תאכלו ממנו נא, אלא צלי מנלן דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה אין ביום לא, האי לאו הבא מכלל עשה עשה הוא, אמר רב חסדא רבי יהודה היא דתניא ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו, אותו אתה מתפיס לבדק הבית ואי אתה מתפיס תמימים לבדק הבית, מכאן אמרו כל המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה, אין לי אלא בעשה בלא תעשה מנין תלמוד לומר וידבר ה' אל משה לאמר לימד על כל הפרשה כולה שהיא בלא תעשה דברי רבי יהודה וכו':


רמז קצח

המשך פרק יב

(יבמות פרק הערל, דף ע"ד ע"א): אמר רבי יצחק מנין לערל שאסור במעשר, נאמר ממנו בפסח ונאמר ממנו במעשר, מה ממנו האמור בפסח ערל אסור בו אף ממנו האמור במעשר ערל אסור בו, מופנה, דאי לא מופנה איכא למיפרך מה לפסח שכן חייבין עליו משום פיגול ונותר וטמא, לאיי אפנוייה מופנה, מאי מופנה? אמר רב אמר ר' יצחק תלתא ממנו כתיבי בפסח, ותלתא ממנו כתיבי במעשר, בפסח חד לגופיה וחד לגזירה שוה, ואידך למאן דאמר בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, איידי דכתב נותר כתב נמי ממנו, ולמאן דאמר ליתן לו בוקר שני לשריפתו, איידי דכתב עד בקר כתב נמי ממנו, תלתא ממנו כתיבי במעשר חד לגופיה וחד לכדרבי אבהו אמר ר' יוחנן וחד לכדריש לקיש משום ר' סימאי דאמר מנין למעשר שני שנטמא שמותר לסוכו שנאמר ולא נתתי ממנו למת, למת הוא דלא נתתי הא לחי דומיא דמת נתתי, איזהו דבר ששוה במתים כחיים הוי אומר זה סיכה, מתקיף לה מר זוטרא ואימא ליקח לו ארון ותכריכין, אמר ר' הונא בריה דרב יהושע ממנו מגופו רב אשי אמר בעינן לא נתתי דומיא דלא אכלתי, מה להלן מגופו אף כאן מגופו, ואכתי מופנה מצד אחד הוא הניחא למאן דאמר למדין ואין משיבין אלא למאן דאמר למדין ומשיבין מאי איכא למימר, הא דר' אבהו מדרב נחמן אמר רבה בר אבוה נפקא, דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי. בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, ואמר רחמנא לך, שלך תהא להסיקה תחת תבשילך:

(פסחים פרק כיצד צולין, דף ע"ד ע"א): כיצד צולין את הפסח? שיפוד של רימון תוחבו מתוך פיו ועד בית נקובתו, ונייתי של מתכת? איידי דחם מקצתו חם כולו וקא מיכוו מחמת השפוד, ורחמנא אמר צלי אש. ולא צלי דבר אחר. אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: תנור שהסיקו וגרפו וצלה בו את הפסח אין זה צלי אש, משום שנאמר צלי אש צלי אש שני פעמים, תנו רבנן חתכו ונתנו על גבי גחלים, רבי אומר אומר אני שזה צלי אש, ומי אמר רבי גחלת איקרי אש? ורמינהו מכות אש, אין לי אלא שנכוה באש בגחלת, ברמץ (פירוש: באפר) בסיד רותח בגפנים רותח ובכל דבר הבא מחמת האור לרבות חמי האור מנין? תלמוד לומר מכוה מכוה ריבה, טעמא דאמר רחמנא מכוה מכוה, הא לאו הכי הוה אמינא גחלת לא איקרי אש, אמר רבינא כריך ותני מכות אש, אין לי אלא שנכוה באש וגחלת, נכוה ברמץ בסיד רותח וכו':

(מכילתא): ולא תותירו ממנו עד בקר (שמות יב י). הא אם הותיר עבר על מצוה אבל שומע אני יהא כשר, תלמוד לומר ולא תותירו ממנו עד בקר, אני אקרא: והנותר ממנו באש תשרופו, עד בקר למה לי? אלא בא הכתוב ליתן תחום לבקרו של בוקר, דבר אחר: מה תלמוד לומר עד בקר? מגיד שאינו נשרף אלא לאור ששה עשר, רבי ישמעאל אומר אינו צריך, הרי הוא אומר כל מלאכה לא יעשה בהם, שריפה מעין מלאכה היא, ומה תלמוד לומר עד בקר? אלא שאם חל ששה עשר להיות בשבת, מגיד שאינו נשרף אלא לאור שבעה עשר, רבי יונתן אומר אינו צריך, ומה במקום שכל אוכל נפש דוחה את יום טוב אין שריפת נותר דוחה יום טוב, מקום שאין מקצת אוכל נפש דוחה שבת אינו דין שלא תהא שריפת נותר דוחה את השבת, ומה תלמוד לומר עד בקר? בא הכתוב ליתן תחום לבקרו של בקר, רבי יצחק אומר אינו צריך, ומה אם חמץ שהוא בבל יראה ובל ימצא אין שריפתו דוחה יום טוב וכו' הא מה תלמוד לומר עד בקר? לענין שאמרנו:


רמז קצט

המשך פרק יב

(שבת פרק במה מדליקין, דף כ"ד ע"ב): אין מדליקין בשמן שריפה, מנא הני מילי אמר חזקיה וכן תנא דבי חזקיה אמר קרא ולא תותירו ממנו עד בוקר, שאין תלמוד לומר עד בקר ומה תלמוד לומר עד בקר, בא הכתוב ליתן (עוד) בוקר שני לשריפתו, אביי אמר אמר קרא עולת שבת בשבתו ולא עולת חול ביום טוב, רבא אמר אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם הוא ולא מכשיריו, לבדו ולא מילה שלא בזמנה, רב אשי אמר אמר קרא [שבת] שבתון [עשה] והוה ליה יום טוב עשה ולא תעשה ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה, העצמות והגידים ישרפו לששה עשר, וניתי עשה ונידחי לא תעשה, אמר חזקיה ולא תותירו ממנו עד בקר וכו', אביי אמר אמר קרא עולת שבת בשבתו וכו', רבא אמר אמר קרא שבתון וכו':

ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו (שמות יב י). בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר שאין לוקין עליו דברי רבי יהודה, ר' יעקב אומר לא מן השם הוא זה, אלא משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה, וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, מכלל דרבי יהודה סבר לוקין עליו מנא ליה, אמר עולא גמר מעדים זוממין, מה עדים זוממין לאו שאין בו מעשה ולוקין אף כל לאו שאין בו מעשה לוקה, מה לעדים זוממין שכן אין צריכין התראה, מוציא שם רע יוכיח, מה למוציא שם רע שכן לוקה ומשלם, עדים זוממין יוכיחו, וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן שכן לאו שאין בו מעשה ולוקה, אף כל לאו שאין בו מעשה לוקה, ור' יעקב האי והנותר ממנו מאי עביד ליה מיבעיא ליה למחשב, העצמות והגידין והנותר ישרפו לששה עשר, חל ששה עשר להיות בשבת ישרפו לשבעה עשר לפי שאין דוחה לא את השבת ולא את יום טוב:

וככה תאכלו אותו. כיוצאי דרכים, ר' יוסי הגלילי אומר: בא הכתוב ללמדך דרך ארץ מן התורה על יוצאי דרכים שיהו מזורזין, ואכלתם אותו בחפזון. זה חפזון מצרים או אינו אלא חפזון ישראל? כשהוא אומר ולכל בני ישראל וגו'. הרי חפזון דישראל אמור, הא מה תלמוד לומר בחפזון? זה חפזון מצרים. ר' יהושע בן קרחה אומר: זה חפזון ישראל או אינו אלא חפזון מצרים? כשהוא אומר כי גורשו ממצרים הרי חפזון מצרים אמור, הא מה תלמוד לומר ואכלתם אותו בחפזון זה חפזון ישראל, אבא חנן אומר משום רבי אלעזר זה חפזון שכינה, ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, ואומר הנה זה עומד אחר כתלנו, יכול לעתיד לבוא יהא בחפזון? תלמוד לומר כי לא בחפזון תצאו וגו'. פסח לה' - שיהיו כל מעשיו לשם שמים, ואכלתם אותו בחפזון. אותו בחפזון ואין אחר בחפזון:

ועברתי בארץ מצרים. רבי יהודה אומר כמלך שהוא עובר ממקום למקום, דבר אחר: נותן אני עברתי ויראתי במצרים ואין עברה אלא זעם, שנאמר ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה, ואומר יום עברה היום ההוא, והכיתי כל בכור. שומע אני על ידי מלאך או על ידי שליח? תלמוד לומר וה' הכה כל בכור בארץ מצרים, לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח. והכיתי כל בכור בארץ מצרים. ואפילו ממקומות אחרים, בכורי מצרים שהן במקומות אחרים מנין? שנאמר למכה מצרים בבכוריהם, בכורי חם כוש פוט ולוד מנין? תלמוד לומר ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם, מאדם ועד בהמה. מי שהתחיל בעבירה ממנו התחילה הפורענות, כיוצא בו ואת האנשים אשר פתח הבית (כתוב ברמז פ"ד), והרי דברים קל וחומר ומה אם מדת הפורענות מעוטה ממנו התחילה הפורענות ממי שהתחיל בעבירה, קל וחומר למדת הטוב שהיא מרובה, ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים. משונים זה מזה, של אבן היתה נמסת, של עץ היתה נרקבת, של מתכת נעשה חלודה, שנאמר ומצרים מקברים את אשר הכה ה' בהם כל בכור ובאלקיהם עשה ה' שפטים, ויש אומרים של אבן נרקבת ושל עץ נמסת, רבי נתן אומר שפטים ושפטי שפטים נרקבים נבקעים נגדעים נשרפים, נמצינו למדים שהאלילים לוקים בארבעה דברים ועובדיהם בשלשה במכה בהשחתה במגפה, אני ה' מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן, אני ה' בשבועה אני נפרע מהם, והלא דברים קל וחומר ומה אם מדת פורענות מעוטה אמר הקב"ה לעשות ועשה, מדה טובה שמרובה על אחת כמה וכמה, ועברתי בארץ מצרים אני ולא מלאך והכיתי כל בכור אני ולא שרף וכו', אין לך כל אומה ואומה שלוקה שאין אלקיה לוקה עמה שנאמר ובכל אלקי מצרים אעשה שפטים:


רמז ר

המשך פרק יב

והיה הדם לכם לאות (שמות יב יג ). ולא לי לאות. לכם לאות ולא לאחרים לאות. על הבתים למה נאמר והלא כבר נאמר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם אין לי אלא בתים שאוכלין אותו בהם בתים שהן ישנים בהן מנין. תלמוד לומר על הבתים אשר אתם שם מכל מקום. וראיתי את הדם היה רבי ישמעאל אומר והלא הכל גלוי לפניו שנאמר ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרא ואומר גם חשך לא יחשיך ממך ומה תלמוד לומר וראיתי את הדם. אלא בשכר מצוה אחת שאתם עושים אני נגלה וחס עליכם שנאמר ופסחתי עליכם. ואין פסיחה אלא חסות שנאמר כצפרים עפות כן יגן וכו'.

דבר אחר: דם עקידתו של יצחק, שנאמר ויקרא אברהם את שם המקום ההוא ה' יראה. ולהלן אומר ובהשחית ראה ה' וינחם. מה ראה? דם עקידתו של יצחק, שנאמר אלקים יראה לו השה. ופסחתי עליכם רבי יאשיה אומר אל תקרי ופסחתי אלא ופסעתי שהמקום מדלג על בתי בניו במצרים שנאמר קול דודי הנה זה בא וגו' הנה זה עומד אחר כתלנו וגו'. רבי יונתן אומר ופסחתי עליכם אני חס עליכם ואיני חס על מצרים. הרי שהיה המצרי בביתו של ישראל שומע אני ינצל בגינו תלמוד לומר ופסחתי עליכם עליכם אני חס ואיני חס על מצרים. הרי שהיה ישראל בביתו של מצרי שומע אני ילקה בגינו תלמוד לומר ולא יהיה בכם נגף בכם אינו הווה אבל במצרים הווה. בהכותי בארץ מצרים אינו הווה אלא הווה לאחר זמן:

והיה היום הזה לכם לזכרון. יום שהוא לכם לזכרון אתה חוגג אבל לא שמענו איזהו. כשהוא אומר ויאמר משה אל העם זכור וגו'. עדיין הדבר שקול. כשהוא אומר ממחרת הפסח יצאו. אימתי אכלו ישראל את הפסח? בלילי יום טוב, והם לא יצאו אלא ביום טוב עצמו. וחגותם אותו חג לה'. אין לי אלא יום טוב ראשון שהוא טעון חגיגה, יום טוב האחרון מנין? תלמוד לומר ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי חג לה'. אין לי אלא יום טוב ראשון ואחרון שהן טעונין חגיגה. חולו של מועד מנין. הרי אתה דן הואיל ויום טוב ראשון ואחרון קרואין מקרא קודש וחולו של מועד קרוי מקרא קודש, אם למדת על יום טוב ראשון ואחרון שהן קרוין מקרא קודש הרי הן טעונין חגיגה. אף חולו של מועד שהוא קרוי מקרא קודש (אינו) דין שיטעון חגיגה. ועוד קל וחומר ומה אם יום הראשון והאחרון שאין לפניהן ולאחריהן מקודשין הרי הן טעונין חגיגה. חולו של מועד שמקודש לפניו ולאחריו אינו דין שיטעון חגיגה. דבר אחר: אם יום הראשון והאחרון שאין לפניהם ולאחריהן טעונין חגיגה, הרי הן טעונין חגיגה, חולו של מועד שלפניהן ולאחריהן טעונין חגיגה, אינו דין שיטעון חגיגה. רבי יוסי הגלילי אומר הרי הוא אומר שבעת ימים תחוג. להביא שבעת ימי הפסח שיטענו חגיגה. או אינו מדבר אלא בחג כשהוא אומר וחגותם אותו חג לה' הרי חג אמור ומה תלמוד לומר שבעת ימים תחוג להביא שבעת ימי הפסח שיטענו חגיגה. לדורותיכם שומע אני מעוט דורות שנים תלמוד לומר חקת עולם תחגוהו. בית שמאי אומרים מביאין שלמים ואין סומכין עליהן אבל לא עולות. ובית הלל אומרים מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהן. אמר עולא מחלוקת בשלמי חגיגה לסמוך ועולת ראיה ליקרב. דבית שמאי סברי וחגותם אותו חג לה' חגיגה אין עולת ראיה לא. ובית הלל סברי לה' כל דלה' אבל נדרים ונדבות דברי הכל אין קרבין ביום טוב. מיתיבי רבי שמעון בן אלעזר אומר לא נחלקו על עולה שאינה של יום טוב שאינה קרבה ביום טוב ועל שלמים שהן של יום טוב שהן קרבין ביום טוב. על מה נחלקו על עולה שהיא של יום טוב ועל שלמים שאינם של יום טוב, שבית שמאי אומרים לא יביא ובית הלל אומרים יביא. אמר רב יוסף תנאי שקלת מעלמא תנאי היא. דתניא שלמים הבאין מחמת יום טוב ביום טוב בית שמאי אומרים מביאין מערב יום טוב וסומכין ושוחטין ביום טוב. ובית הלל אומרים סומך עליהם ביום טוב ושוחטן ביום טוב. אבל נדרים ונדבות דברי הכל אין קרבין ביום טוב. תניא אמרו להם בית הלל לבית שמאי ומה אם במקום שאסור להדיוט מותר לגבוה מקום שמותר להדיוט אינו דין שמותר לגבוה. אמרו להם בית שמאי נדרים ונדבות יוכיחו שמותר להדיוט ואסור לגבוה. אמרו להם בית הלל מה לנדרים ונדבות שאין קבוע להם זמן תאמר בעולת ראיה שקבוע לה זמן. אמרו להם בית שמאי אף עולה אין קבוע לה זמן דתנן מי שלא חג ביום טוב הראשון חוגג והולך כל הרגל. אמרו להם בית הלל אף זה קבוע ליה זמן דתנן עבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו. אמרו להם בית שמאי והלא כבר נאמר לכם ולא לגבוה. אמרו להם בית הלל והלא כבר נאמר לה' כל דלה'. אם כן מה תלמוד לומר לכם. לכם ולא לכותים לכם ולא לכלבים. אבא שאול אומר בלשון אחרת ומה במקום שכירתך סתומה כירת רבך פתוחה. מקום שכירתך פתוחה אינו דין שכירת רבך פתוחה. וכן בדין שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקם. במאי קמיפלגי. מר סבר נדרים ונדבות קרבין ביום טוב. ומר סבר אין קרבין ביום טוב. אמר רבי יוסי לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הסמיכה שצריך. על מה נחלקו על תיכף לסמיכה שחיטה. שבית שמאי אומרים אין צריך ובית הלל אומרים צריך. רבי יוסי ברבי יהודה אומר לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על תיכף לסמיכה שחיטה שצריך. על מה נחלקו על הסמיכה עצמה. שבית שמאי אומרים אין צריך ובית הלל אומרים צריך. חגיגת ארבעה עשר מאי טעמא לא דחיא שבת הא קרבן צבור היא. אמר קרא וחגותם אותו חג לה' שבעת ימים שבעה שמונה הוו. אלא מכאן לחגיגה שאינה דוחה שבת. אמר ר' אלעזר שלמים ששחטן מערב יום טוב אינו יוצא בהן לא משום שמחה ולא משום חגיגה. משום שמחה דכתיב וזבחת שלמים וגו' ושמחת בעינן שתהא זביחה בשעת שמחה וליכא. משום חגיגה הוי דבר שבחובה וכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין:


רמז רא

המשך פרק יב

(מכילתא): שבעת ימים מצות תאכלו (שמות יב טו). שומע אני כל מצה במשמע. תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ (דברים טז ג). לא אמרתי אלא דבר שהוא בא לידי מצה וחמץ, אלו חמשת המינין החיטין והשעורין והכוסמין ושבולת שועל והשיפון יצאו האורז והדוחן והפרגין והשומשמין והקטניות שאין באין [לידי חמוץ אלא] לידי סרחון. שבעת ימים מצות תאכלו שומע אני אף מעשה קדירה במשמע תלמוד לומר לחם, שבעת ימים מצות תאכלו עם יום טוב הראשון או אינו אלא חוץ מיום טוב הראשון תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים ואי עד יום האחד ועשרים מוציא סמוך לעשרים תלמוד לומר שבעת ימים מצות תאכלו לעשות הראשון חובה ושאר הימים רשות, או אינו אלא לעשות הראשון רשות ושאר הימים חובה תלמוד לומר בראשון בארבעה עשר קבעו הכתוב חובה. כתוב אחד אומר שבעת ימים מצות תאכלו וכתוב אחד אומר ששת ימים תאכל מצות השביעי היה בכלל ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא מה שביעי רשות אף כולן רשות, אי מה שביעי רשות אף לילה הראשון רשות תלמוד לומר בראשון בארבעה עשר וגו' קבעו הכתוב חובה.

דבר אחר: כתוב אחד אומר ששה, וכתוב אחד אומר שבעה, ששה מן החדש ושבעה מן הישן. אך ביום הראשון. מערב יום טוב או אינו אלא יום טוב עצמו? תלמוד לומר לא תשחט על חמץ דם זבחי. לא תשחט את הפסח וחמץ קיים דברי רבי ישמעאל. רבי יונתן אומר אינו צריך, והלא כבר נאמר וכל מלאכה לא יעשה בהם. שריפה מעין מלאכה היא. ומה תלמוד לומר תשביתו שאור. מערב יום טוב או אינו אלא ביום טוב עצמו? תלמוד לומר "אך" חלק. רבי יהודה אומר: תשביתו בשריפה או אינו אלא בכל דבר? הרי אתה דן וכו'. תניא רבי יהודה אומר: אין בעור חמץ אלא שריפה, והדין נותן, ומה נותר שאינו בבל יראה ובל ימצא טעון שריפה, חמץ שישנו בבל יראה ובל ימצא אינו דין שטעון שריפה. אמרו ליה: כל דין שאתה דן שתחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין. אם לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל? והתורה אמרה תשביתו שאור מבתיכם. בכל דבר שאתה יכול להשביתו. חזר רבי יהודה ודן דין אחר, נותר אסור באכילה וחמץ אסור באכילה, מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה, אמרו לו נבלה תוכיח שאסורה באכילה ואינה בשריפה, אמר להן הפרש נותר אסור באכילה ובהנאה וחמץ אסור באכילה ובהנאה, מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה. אמרו לו שור הנסקל יוכיח שאסור באכילה ובהנאה ואין טעון שריפה, אמר להן הפרש נותר אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת וחמץ אסור באכילה ובהנאה וענוש כרת, מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה. אמרו ליה חלב שור הנסקל יוכיח שאסור באכילה ובהנאה וענוש כרת ואין טעון שריפה. חזר רבי יהודה ודן דין אחר, נותר ישנו בבל תותירו וחמץ ישנו בבל תותירו. מה נותר טעון שריפה אף חמץ טעון שריפה. אמרו ליה: אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק, לדבריך יוכיחו שהן בבל תותירו ואנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה, שתק ר' יהודה. אמר רב יוסף: היינו דאמרי אינשי כפא דחטא נגרא בגווה נשרוף חרדלא, אביי אמר סדנא בסדני יתיב מדויל ידיה משתלם. רבא אמר גירא בגיריה מיקטיל מדויל ידיה משתלם. נותר אסור באכילה וחמץ אסור באכילה, למדת על נותר שאינו אלא בשריפה אף חמץ לא יהא אלא בשריפה. נבלה תוכיח שהיא אסורה באכילה ואינה בשריפה, היא תוכיח על חמץ אף על פי שהוא אסור באכילה לא יהא בשריפה. אמרת הפרש נותר אסור בהנאה וחמץ אסור בהנאה, אם למדת על נותר שאינו אלא בשריפה אף חמץ לא יהא אלא בשריפה. והרי שור הנסקל יוכיח שהוא אסור בהנאה ואינו בשריפה. הוא יוכיח על חמץ אף על פי שהוא אסור בהנאה לא יהא בשריפה, אמרת הפרש נותר חייבין עליו כרת וחמץ חייבין עליו כרת, אם למדת על נותר שהוא בכרת ואינו אלא בשריפה אף חמץ לא יהא אלא בשריפה. והרי חלב שור הנסקל יוכיח שחייבין עליו כרת ואינו בשריפה. הוא יוכיח על חמץ אף על פי שחייבין עליו כרת לא יהא בשריפה. אמרת הפרש אדון ארבע לשונות כאחת, נותר אסור באכילה ואסור בהנאה וחייבין עליו כרת והזמן גורם. וחמץ אסור באכילה ואסור בהנאה וחייבין עליו כרת והזמן גורם. ואל תאמר נבלה תוכיח שאף על פי שאסור באכילה אינה אסורה בהנאה, ולא שור הנסקל יוכיח שאף על פי שאסור בהנאה אין חייבין עליו כרת. ולא חלב שור הנסקל יוכיח שאף על פי שחייבין עליו כרת אין הזמן גורם. אלמד דבר מדבר ואדון דבר מדבר. אלמד דבר שהוא שוה בארבעה דברים מדבר שהוא שוה בארבעה דברים, ולא אלמד דבר שהוא שוה בארבעה דברים מדבר שהוא שוה בדבר אחד או בשנים או בשלשה, אמר ליה רבי יהודה בן בתירא: סבור אתה שאתה מחמיר עליו, אין אתה אלא מקיל עליו, אם לא מצא אור ישב לו ולא ישרוף, אלא בלשון זה הוי אומר, עד שלא תגיע שעת הביעור מצות כילויו בשריפה, משתגיע שעת ביעור מצות כילויו בכל דבר, רבי אומר: בדבר שהוא בבל יראה ובל ימצא אין אתה מוצא אלא בשריפה. כי כל אוכל מחמצת ונכרתה. שומע אני חמץ במשמע? תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ. לא אמרתי אלא בדבר שהוא בא לידי מצה וחמץ, אלו חמשת המינין וכו'. כרת - אין הכרתה אלא הפסקה. הנפש ההיא - מזידה דברי רבי עקיבא, מישראל - שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר. תלמוד לומר מלפני אני ה'. בכל מקום הוא ברשותי. הנפש (כתוב ברמז תק"ז). מיום הראשון עד יום השביעי עונשו שבעה ואזהרתו לעולם. שהיה בדין הואיל וחלב חייבין עליו כרת וחמץ חייבין עליו כרת. אם למד על החלב שעשה עונשו כאזהרתו, יכול אף חמץ יעשה עונשו כאזהרתו? תלמוד לומר מיום הראשון עד יום השביעי. עונשו שבעה ואזהרתו לעולם. עונש שמענו אזהרה לא שמענו, תלמוד לומר כל מחמצת לא תאכלו. דכולי עלמא מיהא חמץ משש שעות ולמעלה אסור מנלן? אמר אביי תרי קראי כתיבי, כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. וכתיב אך ביום הראשון תשביתו. הא כיצד? לרבות ארבעה עשר לביעור. ואימא לרבות ליל חמשה עשר לביעור? דסלקא דעתך אמינא ימים אין לילות לא, קא משמע לן אפילו לילות. ההיא לא צריכה קרא, דהא איתקש השבתת שאור לאכילת חמץ ואכילת חמץ לאכילת מצה. דכתיב שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל חמץ. וכתיב כל מחמצת לא תאכלו בכל מושבותיכם תאכלו מצות. וכתיב ביה במצות בערב תאכלו מצות. ואימא לרבות ליל ארבעה עשר לביעור. ביום כתיב. ואימא בצפרא? "אך" חלק. דבי רבי ישמעאל תנא: מצינו ארבעה עשר שנקרא ראשון, שנאמר בראשון בארבעה עשר. רב נחמן אמר: ראשון דמעיקרא משמע, שנאמר הראשון אדם תולד. ומהני שלשה ראשון דכתיבי במקרא קודש דפסח, ומקרא קודש דסוכות, ומצות לולב, לאיתותביה לרב נחמן דהני ראשון דכתיבי בהו לאו למשמעותייהו אתו אלא שמא בעלמא הוא דנקרא ראשונים. וכדתנא דבי רבי ישמעאל: בשכר שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון. להכרית זרעו של עשו, דכתיב ויצא הראשון אדמוני. ולבנין בית המקודש, דכתיב כסא כבוד מרום מראשון. ולשמו של משיח, שנאמר ראשון לציון הנה הנם וגו'. רבא אמר: לא תשחט על חמץ דם זבחי. לא תשחט את הפסח ועדיין חמץ קיים. ואימא כל חד וחד כי שחיט. זמן שחיטה אמר רחמנא. תניא נמי הכי אך ביום הראשון תשביתו וכו'. רבי עקיבא אומר אינו צריך, הרי הוא אומר אך ביום הראשון וגו'. וכתיב וכל מלאכה לא תעשו. ומצינו הבערה בתורה שהיא אב מלאכה, אמר רבא שמע מינה מדרבי עקיבא תלת. שמע מינה אין ביעור חמץ אלא שריפה. ושמע מינה הבערה לחלק יצתה. ושמע מינה לא אמרינן הואיל והותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך:

ביום הראשון מקרא קודש. וביום השביעי. קדשהו במאכל ובמשתה ובכסות נקיה. אין לי אלא יום טוב ראשון ואחרון שהן קרואין מקרא קודש, חולו של מועד מנין? תלמוד לומר אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם וגו'. כל מלאכה לא יעשה בהם. אין לי אלא יום טוב האחרון שהוא אסור בעשיית מלאכה, יום טוב הראשון מנין? תלמוד לומר ביום הראשון מקרא קודש. אין לי אלא יום טוב הראשון והאחרון שהוא אסור בעשיית מלאכה, חולו של מועד מנין? תלמוד לומר את חג המצות תשמור. מכל מקום דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר אינו צריך, אם יום טוב הראשון והאחרון שאין קדושה לא לפניהן ולא לאחריהן הרי הן אסורין בעשיית מלאכה. חולו של מועד שיש קדושה לפניהן ולאחריהן אינו דין שיהו אסורין בעשיית מלאכה. ששת ימי בראשית יוכיחו שיש קדושה לפניהן ולאחריהן ומותרין בעשיית מלאכה, הן יוכיחו על חולו של מועד שמותרין בעשיית מלאכה אף על פי שיש קדושה לפניהן ולאחריהן. לא אם אמרת בששת ימי בראשית שאין בהן קרבן מוסף לפיכך מותר בעשיית מלאכה. תאמר בחולו של מועד שיש קרבן מוסף לפיכך הוא אסור בעשיית מלאכה, והרי ראשי חודשים יוכיחו שיש בהן קרבן מוסף ומותרין בעשיית מלאכה, והן יוכיחו על חולו של מועד שאף על פי שיש בו קרבן מוסף יהא מותר בעשיית מלאכה. לא אם אמרת בראשי חודשים שאינן קרויין מקרא קודש לפיכך מותר בעשיית מלאכה, תאמר בחולו של מועד שהן קרוין מקרא קודש לפיכך אסור בעשיית מלאכה. כל מלאכה לא יעשה בהן. לא תעשה אתה ולא יעשה חברך אבל גוי יעשה מלאכתך או אינו אלא לא יעשה גוי מלאכתך? תלמוד לומר ששת ימים וגו'. אבל יעשה גוי מלאכתך דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אומר אינו צריך, הרי הוא אומר זכור את יום השבת. והרי דברים קל וחומר, ומה שבת חמורה אי אתה מוזהר על מלאכת הגוי כמלאכתך. יום טוב הקל דין הוא שלא תהא מוזהר על מלאכת הגוי כמלאכתך. כל מלאכה לא יעשה בהם. אין לי אלא יום טוב שאתה מוזהר על מלאכת חברך כמלאכתך, שבת מנין? קל וחומר, ומה אם יום טוב הקל אתה מוזהר על מלאכת חברך כמלאכתך, שבת חמורה דין הוא שתהא מוזהר על מלאכת חברך כמלאכתך. אך אשר יאכל לכל נפש. כל אוכל נפש דוחה יום טוב ואין עבודה דוחה את יום טוב. שהיה בדין, ומה אם במקום שאין מקצת אוכל נפש דוחה את השבת מקצת עבודה דוחה את השבת. מקום שכל אוכל נפש דוחה את יום טוב אינו דין שתהא כל עבודה דוחה את יום טוב, תלמוד לומר אך אשר יאכל. כל אוכל נפש דוחה יום טוב ואין כל עבודה דוחה את יום טוב ולא מקצת אוכל נפש דוחה את השבת. והדין נותן, ומה אם במקום שאין כל עבודה דוחה את יום טוב כל אוכל נפש דוחה את יום טוב, מקום שמקצת עבודה דוחה את השבת אינו דין שיהא מקצת אוכל נפש דוחה את השבת. תלמוד לומר נפש אשר יאכל וגו'. כל אוכל נפש דוחה את יום טוב ואין מקצת אוכל נפש דוחה את השבת:

אך אשר יאכל לכל נפש. שומע אני אף נפשות בהמה ונפשות אחרים במשמע? תלמוד לומר לכם. לכם לא לבהמה. לכם ולא לאחרים דברי ר' ישמעאל. ר' יוסי הגלילי אומר אך אשר יאכל אף נפשות בהמה במשמע. משמע מביא נפשות בהמה ומביא נפשות אחרים תלמוד לומר אך חלק. ר' עקיבא אומר אך אשר יאכל לכל נפש נפש בהמה במשמע. משמע מביא נפש בהמה ונפש אחרים תלמוד לומר לכם ולא לאחרים. ומה ראית לחלק שאתה מוזהר על הבהמה ואין אתה מוזהר על האחרים שהאחרים אין מזונותם עליך אבל הבהמה מזונותיה עליך. אך אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש. אלא מעתה נזדמן לו צבי ביום טוב הואיל ואינו שוה לכל נפש הכי נמי דאסור למשחטיה אמר ליה אנא דבר הצריך לכל נפש אמינא וצבי נמי צריך לכל נפש הוא לאפוקי מוגמר שאינו צריך לכל נפש. הוא לבדו (כתוב ברמז קצ"ט):

דרש רב חסדא ואיתימא רב יוסף אחד סכין שנפגם ואחד שפוד שנרצם (פירוש: שנתקלקל), ואחד גריפת תנור וכירים. באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן. דתנן אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, ור' יהודה מתיר במכשירי אוכל נפש. מאי טעמא דתנא קמא? אמר קרא הוא לבדו יעשה לכם. הוא ולא מכשיריו. ור' יהודה אמר קרא "לכם" לכל צרכיכם. ותנא קמא נמי הכתיב "לכם". ההוא מיבעיא ליה לכם ולא לגוים. ואידך נמי הכתיב "הוא". אמר לך כתיב הוא וכתיב לכם, כאן במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב, כאן במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב:

(מכילתא): ושמרתם את המצות. שמרם שלא תביאם לבית הפסול, מכאן אמרו: תפח תלטוש בצונן. שיאור ישרף והאוכלו חייב כרת. אי זהו שיאור כקרני חגבים. סידוק שנתערבו סדקיו זה בזה דברי רבי יהודה. וחכמים אומרים זה וזה האוכלו חייב כרת. ואי זהו שיאור כל שהכסיפו פניו כאדם שעמדו שערותיו. ושמרתם את המצות ר' יאשיה אומר אל תקרי כן אלא ושמרתם את המצוות. כדרך שאין מחמיצין את המצה כך לא יחמיצו את המצוות אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד. אמר ר' שמעון בן לקיש אין מעבירין על המצוות. אמר רבא שמע מינה מדר' שמעון בן לקיש עבורי דרעא אטוטפתא אסור. ודשון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות דכי פגע ברישא במזבח פגע. דתניא שלחן בצפון משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה. ומנורה בדרום משוכה מן הכותל שתי אמות ומחצה. מזבח ממוצע ועומד באמצע:


רמז רב

המשך פרק יב


(פסחים פרק כל שעה, דף ל"ח ע"ב): תניא יכול יצא אדם ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר? תלמוד לומר ושמרתם את המצות (שמות יב יז). מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח. תניא אידך, יכול יצא אדם בחלות תודה ורקיקי נזיר? תלמוד לומר שבעת ימים מצות תאכלו (שמות יב טו). מצה הנאכלת לשבעה, יצתה זו שאינה נאכלת לשבעה אלא ליום ולילה. ותיפוק ליה דאינה נאכלת בעוני? כרבי עקיבא דאמר עני כתיב. ותיפוק ליה דהוה מצה עשירה? רביעית היא המתחלקת לכמה חלות. ותיפוק ליה דאינה נאכלת בכל מושבות? זאת אומרת חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב ובגבעון. עשאו למכור בשוק יוצא בהן, וטעמא מאי? כל לשוק אמלוכי ממליך, אי מזביננא מזביננא ואי לא נפיק אנא. אמר רבא: מצוה ללתות (פירוש: לשרות - הערוך), דכתיב ושמרתם את המצות. אי לאו לתיתה שימור למאי? שימור דלישה לאו שימור הוא, דאמר רב הונא בציקות של גוים אדם ממלא כריסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה. ונעביד להו שימור מאפיה ואילך? אלא שמע מינה שימור דמעיקרא בעינן. אמר להו רבא לדמהפכי כפי (פירוש: שמהפכים העומרים בשדה) הפיכו לשם מצוה. כי בעצם היום הזה (שמות יב יז). מגיד שלא יצאו אלא ביום. הוצאתי את צבאותיכם (שם) אלו צבאות ישראל או אינו אלא צבאות מלאכי השרת? כשהוא אומר יצאו כל צבאות ה'. הרי צבאות מלאכי השרת אמור, הא מה תלמוד לומר "צבאותיכם"? אלו צבאות ישראל:

(מכילתא): ושמרתם את היום הזה לדורותיכם למה נאמר? והלא כבר נאמר כל מלאכה לא יעשה בהם. אין לי אלא דברים שהן משום מלאכה דברים שהן משום שבות מנין תלמוד לומר ושמרתם להביא דברים שהן משום שבות. ואף חולו של מועד יהא אסור משום שבות והדין נותן הואיל ויום טוב הראשון והאחרון קרוי מקרא קודש וחולו של מועד קרוי מקרא קודש אם למדת על יום טוב הראשון שהן קרוין מקרא קודש הרי הן אסורין משום שבות חולו של מועד קרוי מקרא קודש אינו דין שאסור משום שבות. תלמוד לומר ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. בראשון בארבעה עשר וגו' קבעו הכתוב חובה. עד יום האחד ועשרים לחודש למה נאמר. לפי שהוא אומר שבעת ימים מצות תאכלו אין לי אלא ימים לילות מנין תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים לרבות את הלילות. תניא חמץ בין לפני זמנו בין לאחר זמנו עובר עליו בלאו וכרת דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר חמץ לפני זמנו אינו עובר עליו בלא כלום. תוך זמנו עובר עליו בלאו וכרת. רבי יוסי הגלילי אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה. ומנין לאוכל חמץ משש שעות ולמעלה שהוא בלא תעשה שנאמר לא תאכל עליו חמץ דברי ר' יהודה. אמר לו רבי שמעון וכי אפשר לומר כן הרי כבר נאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. בשעה שישנו בקום אכול מצה ישנו בבל תאכל חמץ. בשעה שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ. מאי טעמא דרבי יהודה תלתא קראי כתיבי לא יאכל חמץ. כל מחמצת לא תאכלו. לא תאכל עליו חמץ. חד לפני זמנו. וחד בתוך זמנו. וחד לאחר זמנו. ורבי שמעון מחמצת מבעיא ליה לכדתניא מחמצת אין לי אלא שנתחמץ מאליו. נתחמץ מחמת דבר אחר מנין תלמוד לומר כל מחמצת. לא יאכל חמץ מיבעיא ליה לכדתניא רבי יוסי הגלילי אומר מנין לפסח מצרים שאין חמצו נוהג אלא יום אחד תלמוד לומר לא יאכל חמץ וסמיך ליה היום אתם יוצאים. ורבי יהודה נתחמץ מחמת דבר אחר מנא ליה. מדאפקיה רחמנא בלשון מחמצת. פסח מצרים מנא ליה היום אתם יוצאים. ואי תימא סמוכין. לא דריש. ורבי יהודה שפיר קאמר ליה רבי שמעון. אמר לך האי עליו הוא דאתא לקבעו חובה. ואידך נפקא ליה מבערב תאכלו מצות. ואידך מבעיא ליה לטמא ודרך רחוקה סלקא דעתך אמינא הואיל ופסח לא אכיל מצה ומרור נמי לא ניכול. ורבי שמעון לא גרע מערל ובן נכר דכתיב לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור. ורבי יהודה כתב בהאי וכתב בהאי. אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא מרור דרבנן. מאי שנא מרור דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא. מצה נמי הכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא. הדר אהדריה קרא בערב תאכלו מצות. ורב אחא בר יעקב אמר אחד זה ואחד זה דרבנן אלא הכתיב בערב תאכלו מצות ההוא מיבעיא ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה וכו'. הכהנים יוצאין בחלה. פשיטא מהו דתימא מצה השוה לכל אדם בעינן קמשמע לן מצות מצות ריבה. עד יום האחד ועשרים אמר רב אשי הא דאמרת צריך שיהא לילה ויום מן החדש מנלן רבי יוחנן אמר מערב עד ערב תשבתו שבתכם. ריש לקיש אמר עד יום האחד ועשרים לחודש בערב. מאי בינייהו חצות לילה איכא בינייהו. תניא מיום הראשון עד יום השביעי יכול ראשון ולא ראשון בכלל שביעי ולא שביעי בכלל כענין שנאמר מראשו ועד רגליו ראשו ולא ראשו בכלל רגליו ולא רגליו בכלל. תלמוד לומר עד יום האחד ועשרים לחודש בערב. רבי אומר אינו צריך ראשון וראשון בכלל שביעי ושביעי בכלל:

שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. אין לי אלא בבל ימצא בבל יראה מנלן. תלמוד לומר לא יראה לך שאור. אין לי אלא שאור שהוא בבל יראה ובבל ימצא חמץ מנלן תלמוד לומר לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך הקיש שאור לחמץ וחמץ לשאור מה זה בבל יראה אף זה בבל יראה. מה זה בבל ימצא אף זה בבל ימצא. מה זה מחמשת המינין אף זה מחמשת המינין. בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כמשמעו תלמוד לומר בבתיכם מה ביתך ברשותך אף גבולך ברשותך. יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות נכרי אף על פי שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו יצא חמצו של נכרי שהוא ברשות ישראל וחמץ שנפלה עליו מפולת אף על פי שהוא ברשותו אבל אינו יכול לבערו. אתה אומר לכך בא או לא בא אלא ללמד בבתים שבעה ובגבולים לעולם. תלמוד לומר לא יראה לך שאור בכל גבולך. מה בבתים שבעה אף בגבולין שבעה. כי כל אוכל מחמצת ונכרתה למה נאמר לפי שהוא אומר כי כל אוכל חמץ אין לי אלא חמץ שחייבין עליו כרת שאור מנין. תלמוד לומר כי כל אוכל מחמצת. עד שלא יאמר יש לי בדין ומה אם חמץ שאינו מחמיץ לאחרים חייבין עליו כרת. שאור שמחמיץ לאחרים אינו דין שחייבין עליו כרת, לא אם אמרת בחמץ שהוא ראוי לאכילה לפיכך חייבין עליו כרת. תאמר בשאור שאינו ראוי לאכילה לפיכך לא יהו חייבין עליו כרת. תלמוד לומר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה. אני אקרא את השאור קל וחומר לחמץ. ומה אם השאור שאינו ראוי לאכילה חייבין עליו כרת חמץ לא כל שכן, לא אם אמרת בשאור שהוא מחמיץ לאחרים לפיכך חייבין עליו כרת. תאמר בחמץ שאינו מחמיץ לאחרים לפיכך לא יהו חייבין עליו כרת. תלמוד לומר כי כל אוכל חמץ ונכרתה כי כל אוכל מחמצת ונכרתה עד שיאמרו שני כתובין ואם לאו לא שמענו. ונכרתה אין הכרתה אלא הפסקה. הנפש ההיא מעדת ישראל שומע אני תכרת מעדת ישראל ותלך לה אל עם אחר תלמוד לומר מלפני בכל מקום ברשותי הוא. בגר ובאזרח הארץ לפי שהוא מעשה בישראל צריך להביא את הגרים אף בכל מקום שהוא מעשה בישראל צריך להביא את הגרים:


רמז רג

המשך פרק יב

(פסחים פרק ראשון, דף ה' ע"ב): תניא אידך: שאור לא ימצא בבתיכם (שמות יב יט). מה תלמוד לומר? לפי שנאמר ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור (שמות יג ז). שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. יכול יטמין ויקבל פקדונות מן הגוים. תלמוד לומר לא ימצא. אין לי אלא בגוי שכבשתו ושרוי עמך בחצר, גוי שלא כבשתו ואין שרוי עמך בחצר מנין? תלמוד לומר לא ימצא בבתיכם (שמות יב יט). מכל מקום. אין לי אלא בבתים, בבורות שיחין ומערות מנין? תלמוד לומר בכל גבולך (שמות יג ז). ועדיין אני אומר בבתים עובר משום בל יראה ובל ימצא ובל יטמין ובל יקבל פקדונות, בגבולין שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה, מנין ליתן האמור של זה בזה ושל זה בזה? תלמוד לומר "שאור" "שאור" לגזירה שוה, נאמר שאור בבתים, ונאמר שאור בגבולין וכו'. רבא אמר לעולם לא תיפוך וארישא קאי. שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. אין לי אלא בגוי שכבשתו וכו' עד תלמוד לומר לא ימצא. האי תנא מהדר אהתירא ונסיב לה קרא לאיסורא משום "לך" "לך" תרי זימני. אמר מר יכול יטמין? תלמוד לומר לא ימצא. והאמרת רישא אבל אתה רואה של אחרים. לא קשיא הא דקביל עליה אחריות והא דלא קביל. כי הא דאמר רבא לבני מחוזא וכו'. תנו רבנן גוי שנכנס לחצירו של ישראל ובצקו בידו אין זקוק לבער. הפקידו אצלו צריך לבער, שנאמר לא ימצא (שמות יב יט). רב פפא אמר ארישא קאי. רב אשי אמר אסיפא קאי, שנאמר לא ימצא, והאי לאו דידיה הוא. ואף על גב דשכירות לא קניא, שאני הכא דאפקיה רחמנא בלשון לא ימצא. מי שמצוי בידו, יצא זה שאין מצוי בידו, שהרי אותה זוית שאולה לגוי:


רמז רד

המשך פרק יב

(ביצה פרק א' דף ח' ע"ב): בית שמאי אומרים: שאור בכזית וחמץ בככותבת. ובית הלל אומרים: זה וזה בכזית. מאי טעמא דבית שמאי? אם כן לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור, ואנא אמינא ומה חמץ שאין חמוצו קשה בכזית - שאור שחמוצו קשה לא כל שכן! שאור דכתב רחמנא למה לי? לומר לך ששיעורו של זה לא כשיעורו של זה. ובית הלל צריכי, דאי כתב רחמנא שאור משום דחמוצו קשה, אבל חמץ שאין חמוצו קשה אימא לא. ואי כתב רחמנא חמץ משום דראוי לאכילה אבל שאור דאין ראוי לאכילה אימא לא, קמשמע לן. ובית שמאי לית להו להא, דאמר ר' זירא: פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ, לומר לך זהו שאור זהו חמץ. לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי לענין ביעור, בית שמאי סברי לא ילפינן ביעור מאכילה וכו'. ובית הלל כל מחמצת לא תאכלו וכו' (שמות יב כ). למה נאמר? לפי שנאמר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה (שמות יב יט). אין לי אלא חמץ, תערובתו מנין? תלמוד לומר כל מחמצת לא תאכלו (שם).

(פסחים פ' אלו עוברין, דף מ"ג ע"א): כל מחמצת לא תאכלו (שמות יב יט). לרבות כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי. יכול יהא ענוש כרת? תלמוד לומר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה (שמות יב יט). על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: על עירובו (ו)לא כלום. ורבי אליעזר עירובו בלאו מנא ליה? דכתיב כל מחמצת לא תאכלו (שמות יב יט). אי הכי כרת נמי ליחייב? דהא כתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה (שמות יב יט). ההוא מחמצת מבעי ליה - לכדתניא: אין לי אלא שנתחמץ מאליו, מחמת דבר אחר מנין? תלמוד לומר מחמצת. אי הכי הך נמי להכי הוא דאתא, (ובלאו נמי מיבעי ליה להכי), אלא טעמא דרבי אליעזר מ"כל" נפקא. גבי כרת נמי הא כתיב כל. ההוא מבעי ליה לרבות את הנשים. נשים מדרב יהודה אמר רב נפקא, איש או אשה כי יעשו (במדבר ה ו). השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. איצטריך! סלקא דעתך אמינא, הואיל וכתיב לא תאכל עליו חמץ וגו' (דברים טז ג). כל שישנו בקום עשה "אכול מצה", ישנו בבל תאכל חמץ, והני נשי כיון דאינון אינן בקום אכול מצה, דהויא לה מצות עשה שהזמן גרמא, אימא בבל תאכל חמץ נמי ליתנהו? קמשמע לן. והשתא דאיתרבו לאכילת חמץ איתרבו לאכילת מצה. כדרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר: נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה. שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים וגו' (דברים טז ג). כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה וכו'. ומאי חזית דהאי כל לרבות נשים, אימא לרבות תערובת, מסתברא קאי באוכלין מרבה אוכלין. קאי באוכלין מרבה נאכלין, וכל היכא דקאי באוכלין לא מרבה נאכלין? והתניא כי כל אוכל חלב (ויקרא ז כה). אין לי אלא חלב תמימין הראויין ליקרב, חלב בעלי מומין מנין? תלמוד לומר כל אוכל חלב (ויקרא ז כה). חולין מנין? תלמוד לומר כי כל (שם). והא הכא דקאי באוכלין ומרבה נאכלין. התם דליכא אוכלין מרבה נאכלין, הכא דאיכא אוכלין לא שביק אוכלין ומרבה נאכלין. ורבנן דלית להו עירובו, "כל" לא דרשי. אלא נשים מנא להו? "כל" לא דרשינן, "כי כל" דרשינן. ור' אליעזר אימא "כל" לרבות את הנשים, "כי כל" לרבות עירובו. וכי תימא רבי אליעזר "כי כל" לא דריש? והתניא כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו (ויקרא ב יא). אין לי אלא כולו, מקצתו מנין? תלמוד לומר כל. עירוב מנין? תלמוד לומר "כי כל". מאן שמעת ליה דדריש "כל"? רבי אליעזר, וקא דריש כי כל קשיא. (כתוב ברמז תק"ד - תשס"ג):


רמז רה

המשך פרק יב

בכל מושבותיכם תאכלו מצות (שמות יב כ). למה נאמר? לפי שהוא אומר ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' מעשר דגנך (דברים יד כג). הרי שהעלה מעשר שני לירושלים, שומע אני יוצא בו משום מצות. ומנין שאין יוצא לא בלחם הפנים ולא בשירי מנחות ולא בחלות תודה ולא ברקיקי נזיר ולא בביכורים. תלמוד לומר בכל מושבותיכם תאכלו מצות (שמות יב כ). יצאו אלו שאינן נאכלין בכל מושבות. מוציא אני את אלו [ומביא] את הסופגנין ואת הדובשנין והאסקריטין וחלת משרת ואשישה. תלמוד לומר לחם עוני (דברים טז ג). יצאו אלו שאינן לחם עוני דברי רבי ישמעאל. וחכמים אומרים יוצא בהם ובמעשר שני. ומה תלמוד לומר לחם עוני? שלא ילוש לא ביין ולא בשמן ולא בשאר כל משקין אלא מקטף הוא מכולן. רבי אליעזר אומר: יוצא בהן ובמעשר שני, ומה תלמוד לומר לחם עוני? מה לחמו של עני כל ימות השנה אשתו לשה והוא מסיק בתנור. אף מצה אשתו לשה והוא מסיק בתנור. רבי יוסי הגלילי אומר: הרי הוא אומר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים וגו' (דברים טז ג). שומע אני אף מעשר שני במשמע? תלמוד לומר לחם עוני, יצא מעשר שני שאינו נאכל אלא בשמחה:


רמז רו

המשך פרק יב

יכול יצא אדם ידי חובתו בטבל שלא נתקן כל צרכו שלא נטל ממנו מעשר עני. תלמוד לומר לא תאכל עליו חמץ וגו' מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ. יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טבל. יכול יהא אדם יוצא ידי חובתו במעשר שני בירושלים. תלמוד לומר לחם עוני מי שנאכל בעוני יצא זה שאינו נאכל בעוני אלא בשמחה דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר מצות מצות ריבה. אם כן מה תלמוד לומר לחם עוני פרט לעיסה שנילושה ביין ושמן ודבש. מאי טעמא דרבי עקיבא מי כתיב עוני עני כתיב. ורבי יוסי הגלילי מי קרי עני עוני קרי. ורבי עקיבא הא דקרי עוני כדשמואל דאמר שמואל לחם עוני לחם שעונין עליו דברים. והני מילי ביום טוב ראשון אבל ביום טוב שני לשין. כדרבי יהושע בן לוי אמר לבניו יומא קמא לא תלושו לי בדובשא מכאן ואילך לושו לי בדובשא. יכול יצא אדם ידי חובתו בביכורים. תלמוד לומר בכל מושבותיכם תאכלו מצות. מצה הנאכלת בכל מושבות יצאו ביכורים שאין נאכלין בכל מושבות אלא בירושלים דברי ר' יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר יכול שאני מוציא אף מעשר שני תלמוד לומר מצות מצות ריבה. מה ראית לרבות מעשר שני ולהוציא ביכורים מרבה אני מעשר שני שיש לו היתר בכל מושבות. דאמר רבי אלעזר מנין למעשר שני שנטמא שפודין אותו ואפילו בירושלים. תלמוד לומר כי לא תוכל שאתו ואין שאתו אלא אכילה שנאמר וישא משאת מאת פניו. ורבי יוסי הגלילי תיפוק ליה מלחם עוני מי שנאכל בעוני יצא זה שנאכל בשמחה סבר לה כרבי שמעון דאמר ביכורים מותרין לאונן. תנו רבנן לחם עוני פרט לחלוט ואשישה. יכול לא יצא ידי חובתו אלא בפת הדראה תלמוד לומר מצות מצות ריבה ואפילו כמצתו של שלמה. מושבות דכתב רחמנא גבי מצה למה לי. איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל וכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין בזמן דליכא פסח לא קמשמע לן. ויקרא משה לכל זקני ישראל מגיד שעשאן בית דין. ויאמר אליהם הדיבור מפי משה לאמר לכל ישראל דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר הדיבור מפי משה לאמר לזקנים וזקנים לאמר לכל ישראל. נם לו רבי יאשיה מה נשתנה הדיבור הזה מכל הדברות שבתורה. שכל הדברות שבתורה הדיבור מפי משה לאמר לכל ישראל אף כאן הדיבור מפי משה לאמר לכל ישראל. ומה תלמוד לומר ויאמר אליהם? אלא שמשה חלק כבוד לזקנים, וכן הקב"ה אמר לו חלק כבוד לזקנים. שנאמר לך ואספת את זקני ישראל. וכן עשה משה ואהרן, ויאספו את כל זקני בני ישראל. משכו וקחו לכם צאן. משכו מי שיש לו, וקחו מי שאין לו. רבי יוסי הגלילי אומר: משכו ידיכם מעבודת אלילים והדבקו במצוות. רבי ישמעאל אומר בא הכתוב ללמדך שלעולם נמנין על הפסח ומושכין ידיהן ממנו עד שישחט. ובלבד שלא יניח את הפסח כמות שהוא. רבי יצחק אמר בא הכתוב ללמד על בהמה דקה שתהא נקנית במשיכה. ושחטו הפסח. מצוה שישחטנו לשמו, אבל אם שחטו שלא לשמו עבר על המצוה, יכול יהא כשר? תלמוד לומר משכו וקחו. שנה עליו הכתוב לפסול. מכאן אמרו: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח ומן החטאת:

ולקחתם אגודת אזוב. מכאן אתה דן כל הלקיחות שבתורה הואיל ונאמר לקיחות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחת מהן שאינה אלא אגודה פורטני לכל הלקיחות שבתורה שאינן אלא אגודות. אזוב ולא אזוב יון ולא אזוב רומי ולא אזוב מדברי ולא כל אזוב שיש לו שם לווי. וטבלתם בדם אשר בסף שיהא בדם כדי טבילה. אשר בסף מגיד הכתוב שעוקה וחוקק בצד האסקופה ושוחט בתוכה ואין סף אלא אסקופה. מן הדם אשר בסף למה נאמר. והלא כבר נאמר וטבלתם בדם אשר בסף. לפי שהוא אומר ולקחו מן הדם ונתנו. שומע אני טבילה אחת לכולן? תלמוד לומר והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזות. על כל הגעה טבילה:

ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. מגיד משנתנה רשות למלאך אינו מבחין בין צדיק לרשע. שנאמר לך עמי בא בחדריך וגו'. ללמדך שתהא נכנס בכי טוב ויוצא בכי טוב. וכן אתה מוצא שהיו אבות והנביאים נוהגין בדרך ארץ שנאמר וישכם אברהם בבקר וישכם יעקב בבקר וישכם משה בבקר וישכם שמואל לקראת שאול בבקר. והרי דברים קל וחומר ומה אם אבות והנביאים שהלכו לעשות רצון של מי שאמר והיה העולם נהגו בדרך ארץ על אחת כמה וכמה שאר כל אדם. וכן הוא אומר תשת חשך ויהי לילה וגו' הכפירים שואגים לטרף וגו' תתן להם ילקוטון. ואומר תזרח השמש יאספון מכאן ואילך יצא אדם לפעלו ואומר מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית:

תני רב יוסף מאי דכתיב ואתם לא תצאו. מכאן כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע. ולא עוד אלא שמתחיל מן הצדיק תחילה שנאמר והכרתי ממך צדיק ורשע. כי הוה מטי רב יוסף להאי קרא בכי כולי האי נמי (לאוקמינהו) [לאין דומין] אמר ליה אביי טיבותא הוא לגבייהו דכתיב כי מפני הרעה נאסף הצדיק. לעולם יכנס אדם בכי טוב וכו'. תנו רבנן דבר בעיר כנס רגליך שנאמר ואתם לא תצאו וגו'. ואומר לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבר זעם ואומר מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה. מאי ואומר וכי תימא הני מילי בליליא אבל ביממא לא תא שמע לך עמי בא בחדריך. וכי תימא הני מילי דליכא אימה מגואי אבל היכא דאיכא אימה מגואי כי אזיל ואתי ביני אינשי בצוותא טפי מעלי תא שמע מחוץ תשכל חרב אף על גב דמחדרים אימה מחוץ תשכל חרב:

ועבר ה' לנגוף את מצרים. ר' יהודה אומר כמלך שהוא עובר ממקום למקום. דבר אחר: נותן אני עברתי ויראתי על מצרים, אין עברה אלא זעם וכו'. וראה את הדם. והלא הכל גלוי לפניו וכו'. ופסח ה' על הפתח. והרי דברים קל וחומר ומה אם דם פסח מצרים הקל שלא היה אלא לפי שעה ואינו נוהג ביום ובלילה ואינו נוהג לדורות כתיב לא יתן המשחית. מזוזה חמורה שיש בה עשרה שמות המיוחד, ונוהגת ביום ובלילה ונוהגת לדורות, על אחת כמה וכמה שלא יתן המשחית. ומי גרם? עוונותינו, שנאמר עונותיכם הטו אלה וגו'. ואומר כי אם עונותיכם היו מבדילים וגו'. ושמרתם את הדבר הזה. להביא פסח דורות שלא יביא אלא מן הכבשים ומן העזים. כתיב לחק לך ולבניך עד עולם. למה נאמר? לפי שהוא אומר ולקחו מן הדם. שומע אני אף הנשים במשמע? תלמוד לומר לחק לך ולבניך. האנשים אבל לא הנשים:


רמז רז

המשך פרק יב

והיה כי תבאו אל הארץ (שמות יב כה). תלה הכתוב לעבודה הזאת מביאתן לארץ, ולהלן "כאשר דבר", והיכן דבר? והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי וגו'. כיוצא בו הוא אשר דבר ה' שבתון. והיכן דבר? והיה ביום הששי והכינו וגו'. כיוצא בו הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש. והיכן דבר" ונועדתי שמה לבני ישראל. כיוצא בו פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם וגו'. והיכן דבר? את אימתי אשלח לפניך. כיוצא בו כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו'. והיכן דבר? כי אוריש גוים מפניך (ושתי) [והרחבתי] את גבולך. כיוצא בו כי ה' אלהיך ברכך וגו'. והיכן דבר? ברוך תהיה מכל העמים. כיוצא בו וה' האמירך היום. והיכן דבר? את ה' האמרת היום וגו'. כיוצא בו ולתתך עליון על כל וגו'. והיכן דבר? ונתנך ה' לראש וגו'. כיוצא בו שמעו שמים והאזיני ארץ. והיכן דבר? האזינו השמים ואדברה. כיוצא בו ונגלה כבוד ה' וראו וגו'. והיכן דבר? ראו עתה כי אני אני הוא. כיוצא בו אם תאבו ושמעתם ואם תמאנו ומריתם. והיכן דבר? והבאתי עליכם חרב וגו'. כיוצא בו בלע המות לנצח וגו'. והיכן דבר? אני אמית ואחיה וגו'. כיוצא בו אז תתענג על ה'. והיכן דבר? ירכיבהו על במתי ארץ. כיוצא בו הנה באה ונהיתה נאם ה'. והיכן דבר? אשכיר חצי מדם. כיוצא בו וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו. והיכן דבר? ונתתי שלום בארץ וגו'. כיוצא בו ולא יהיה שריד לבית עשו. והיכן דבר? וירד מיעקב והאביד שריד מעיר. כיוצא בו וה' פקד את שרה כאשר אמר. והיכן אמר? אבל שרה אשתך יולדת וגו'. כיוצא בו ויעש ה' לשרה כאשר דבר. והיכן דבר? ביום ההוא כרת ה' את אברם. כיוצא בו ומכרתי את בניכם. והיכן דבר? ויאמר ארור כנען עבד וגו'. כיוצא בו וה' אמר לכם לא תוסיפון. והיכן אמר? כי אשר ראיתם את מצרים. כיוצא בו זאב וטלה ירעו כאחד. והיכן דבר? והשבתי חיה רעה. כיוצא בו מן הגוים אשר אמר ה' וגו' לא תבואו בהם. והיכן אמר? ולא תתחתן בם. כיוצא בו אז אמר שלמה. והיכן אמר? כי בענן אראה על הכפרת. כיוצא בו והיו לי אמר ה'. והיכן אמר? והייתם לי סגולה. כיוצא בו כל הנקרא בשמי וגו'. והיכן דבר? וראו כל עמי הארץ וגו'. כיוצא בו וגם מהם אקח לכהנים וגו'. והיכן דבר? הנסתרות לה' אלהינו:


רמז רח

המשך פרק יב

והיה כי יאמרו אליכם בניכם (שמות יב כו). בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה, שסוף עתידה תורה להשתכח. ויש אומרים בשורה טובה נתבשרו, לראות בנים ובני בנים. ויקוד העם וישתחוו (שמות יב כז). למה השתחוו? לפי שנאמר וחמושים עלו בני ישראל (שמות יג יח). אחד מחמשה, ויש אומרים אחד מחמשים. ויש אומרים אחד מחמש מאות. ר' נהוראי אומר: העבודה! אחד מחמש מאות לא עלו, שנאמר רבבה כצמח השדה וגו' (יחזקאל טז ז). ואומר ובני ישראל פרו וישרצו (שמות א ז). שהיתה האשה יולדת ששה בכרס אחד, ואת אומר אחד מחמש מאות עלו! ואימתי מתו? בשלשה ימי אפלה, שנאמר לא ראו איש את אחיו (שמות י כג). שהיו קוברין את מתיהן והודו ושבחו שלא ראו אויביהם מפלתם וישישו. ואמרתם זבח פסח (שמות יב כז). שנו רבותינו: כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה חוץ מן הפסח והחטאת. ופסח מנלן? דכתיב שמור את חודש האביב ועשית פסח (דברים טז א). שיהא כל עשייתך לשם פסח. אשכחן שנוי קודש שנוי בעלים מנלן? ואמרתם זבח פסח הוא (שמות יב כז). שתהא זביחה לשם פסח, אם אינו ענין לשנוי קודש דנפקא ליה מהתם תנהו לענין שנוי בעלים. אשכחן למצוה לעכב מנלן? "הוא" לעכב. בין הכא ובין הכא אשכחן זביחה שאר עבודות מנלן. הואיל וגלי גלי. רב אשי אמר: הואיל וגלי גלי לא אמרינן. אלא מנלן? דכתיב זאת התורה לעולה למנחה וגו' (ויקרא ז לז). ותניא ביום צוותו (ויקרא ז לח). זה בכור ומעשר, ופסח הקישו הכתוב לשלמים, מה שלמים בין שנוי קודש בין שנוי בעלים למצוה. אף כל בין שנוי קודש בין שנוי בעלים בעינן למצוה. וכשלמים מה שלמים לא חלקת בהן בין זביחה לשאר עבודות למצוה. אף פסח לא תחלוק בו בין זביחה לשאר עבודות לעכב. ואלא "הוא" למה לי. לכדתניא: כל מקום שנאמר "הוא" בזביחה אינו אלא לעכב. אבל אשם לא נאמר בו "הוא", אלא לאחר הקטרת אימורין הוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר:

רבן גמליאל אומר כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו. אלו הן: פסח, מצה, ומרור. פסח על שום מה? על שום שפסח הקב"ה על בתי אבותינו במצרים, שנאמר ואמרתם זבח פסח וגו'. מרור זה על שום מה על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים שנאמר וימררו את חייהם בעבודה וגו'. מצה זו על שם שנגאלו שנאמר ויאפו את הבצק וגו'. רבי יוסי הגלילי אומר ראויין היו ישראל כליה במצרים עד שגמר האחרון את פסחו שנאמר ואמרתם זבח פסח וגו' ללמדך שכל מי שרואה ושומע נסים שעשה הקב"ה לישראל צריך ליתן שבח והודאה שנאמר ויספר משה לחותנו ויחד יתרו ויאמר יתרו ברוך ה'. וילכו ויעשו בני ישראל ליתן שכר לעשיה ושכר להליכה. ויעשו וכי כבר עשו אלא מכאן שקבלו עליהן לעשות והעלה עליהם המקום כאילו עשו. כאשר צוה ה' את משה ואת אהרן כן עשו להודיע שבחן של ישראל שכשם שאמר להם משה ואהרן כן עשו. דבר אחר: מה תלמוד לומר כן עשו, אלא משה ואהרן כן עשו:

ויהי בחצי הלילה. יוצרו חלקו. למה נאמר לפי שהוא אומר ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה. וכי אפשר לבשר ודם לעמוד על חציו של לילה אלא מכאן יוצרו חלקו. רבי יהודה בן בתירא אומר היודע שעותיו ועתותיו הוא חלקו. רבי אליעזר אומר נאמר כאן לילה ונאמר להלן לילה מה לילה האמור כאן עד חצות אף לילה האמור להלן עד חצות. וה' הכה שומע אני על ידי מלאך או על ידי שליח תלמוד לומר והכיתי כל בכור לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח. וה' הכה כל בכור אפילו ממקומות אחרים. בכורי מצרים שהן במקומות אחרים מנין. תלמוד לומר למכה מצרים בבכוריהם. בכורי חם פוט כוש ולוד מנין תלמוד לומר ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם. מבכור פרעה בא הכתוב ללמדך על פרעה שהוא בכור. או לא בא הכתוב אלא ללמד על בנו שהוא בכור. כשהוא אומר היושב על כסאו הרי בנו אמור הא מה תלמוד לומר מבכור פרעה בא הכתוב ללמד על פרעה שהוא בכור והוא נשתייר מכל הבכורות ועליו הכתוב אומר ואולם בעבור זאת העמדתיך. בעל צפון נשתייר מכל היראות בשביל לפתות לבן של מצריים. עליו הוא אומר משגיא לגוים ויאבדם. עד בכור השבי וכי שבויים מה חטאו אלא שלא יהו השבויים אומרים יראתם הביאה עליהן את הפורענות קשה יראתנו שעמדה על עצמה קשה יראתנו שלא שלטה בנו הפורענות. ללמדך שכל גזירות שהיה פרעה גוזר על ישראל היו השבויין שמחין בהן. ועליהן הכתוב אומר שמח לאיד לא ינקה ואומר בנפול אויבך אל תשמח וגו'. וכתיב בן אדם יען אשר אמרה צור על ירושלים האח מהו אומר הנני עליך צור והעליתי עליך גוים. ולא שבויין בלבד היו אלא אפילו עבדים ושפחות שנאמר עד בכור השפחה. וכל בכור בהמה וכי בהמה מה חטאה אלא שלא יהו המצריים אומרים יראתנו הביאה עלינו את הפורענות קשה יראתנו שעמדה לעצמה ולא שלטה בה הפורענות:

ויקם פרעה לילה. שומע אני בשלש שעות, שכן דרך המלכים לעמוד עד שלש שעות, תלמוד לומר לילה. אי לילה שומע אני על ידי שרים ושרות. תלמוד לומר הוא וכל עבדיו וכל מצרים. מגיד שהיה פרעה מחזר על כל בתי עבדיו ועל כל בתי מצרים ומעמידן כל אחד ואחד ממקומו. ותהי צעקה גדולה במצרים. כענין שנאמר [והיתה] צעקה גדולה. כי אין בית וגו'. רבי נתן אומר וכי לא היה שם בית שלא היה שם בכור. אלא מכיון שהיה [הבכור] לאחד מהן מת היה עושה איקונין שלו ומעמידה בתוך ביתו ואותו היום נשחקת ונודקת וניזרת. והיה אותו היום קשה בעיניהן כאילו אותו היום קברוהו. ולא עוד אלא שהיו המצריים קוברים בתוך בתיהן והיו הכלבים נכנסין דרך הכוכין ומחטטין ומוציאין את הבכורות מתוך כוכיהן ומתעתעים בהן, וקשה היה בעיניהן כאילו אותו היום קברום. ויקרא למשה ולאהרן לילה. מגיד שהיה פרעה מחזר ושואל בכל ארץ מצרים היכן משה שרוי היכן אהרן שרוי. ויאמר קומו צאו. אמר לו משה: מוזהרין אנו שלא לצאת אלא בפרהסיא, שנאמר ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. דבר אחר: ויקרא למשה ולאהרן למה נאמר? לפי שהוא אומר ויאמר לו פרעה לך מעלי וגו' ויאמר משה כן דברת. יפה דברת בזמנו דברת לא אוסיף עוד ראות פניך. אלא וירדו כל עבדיך אלה אלי. שאין תלמוד לומר אלא שסופו עתיד לירד בראשונה אלא שמשה חלק כבוד למלכות. ויקוד העם וישתחוו (כתוב ברמז קע"ח):

תנו רבנן: כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר לא היה יום שלא נשבה בו רוח צפונית בחצי הלילה, שנאמר ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור. מאי תלמודא? הא קמשמע לן דעת רצון מילתא היא. ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו. היה פרעה הולך בלילה ומסבב בכל שוק ושוק ואומר היכן הוא משה והיכן הוא דר. והיו בניהם של ישראל משחקים בו ואומרים לו פרעה להיכן אתה הולך? והוא אומר להם למשה אני מבקש. והם אומרים כאן הוא דר, ומשחקים בו עד שעמד עליו. אמר קומו צאו מתוך עמי. אמר לו משה: וכי גנבי אנו! הקב"ה אמר לנו לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. אמר לו: בבקשה ממך קומו צאו. אמר לו משה: למה אתה מטריח הרבה? אמר לו: שאני בכור ומתירא אני שמא אמות. אמר לו משה: אל תתירא, לגדולה מזו אתה מתוקן. ולא תאמר שפרעה לבד היה דוחק אלא כל מצרים היו דוחקין, שנאמר ותחזק מצרים. אמר להם הקב"ה: חייכם! אין כולכם מתים כאן אלא בים. למה לא מתו כולם במכת בכורות אלא בים? אמר ר' שמואל בר נחמני בערמה באו מצרים על ישראל, אמרו אם משעבדים אנו אותם באש יכול אלקיהן להביא עלינו אש מלמעלה כשם שהביא על הסדומים. אלא נשבע שלא יביא מבול בואו ונשתעבדם במים. אמר להם הקב"ה אני נשבעתי שאיני מביא עוד מבול לעולם, חייכם! אותן האנשים הולכין למבול, שנאמר יגירוהו על ידי חרב. אותן האנשים נגררין והולכין מעצמן לים. מנת שועלים יהיו. אמר שלמה אחזו לנו שועלים (כתוב ברמז פ"ו):

קומו צאו. מלמד שהיה פרעה דופק על פתחן של משה ואהרן, אמרו לו הא שוטה בלילה אנו יוצאין. אמר להם קומו צאו. אמרו לו: וכי גנבים אנחנו! בבקר אנו יוצאין, אמר הרי מתו כל מצרים, שנאמר כי אמרו כלנו מתים. אמרו לו: ומבקש אתה לכלות את המכה הזו ממך? אמור: הרי אתם ברשותכם הרי אתם עבדיו של הקב"ה. התחיל פרעה צוח: לשעבר הייתם עבדי אבל עכשיו הרי אתם בני חורין הרי אתם ברשותכם. צריכין אתם להלל להקב"ה שאתם עבדיו, שנאמר הללויה הללו עבדי ה'.

גם אתה תתן בידנו (כתוב ברמז צ"ב). קומו צאו. אני אמרתי מי ומי ההולכים. ואתם אומרים בנערינו ובזקנינו וגו'. קומו צאו, אני אמרתי צאנכם ובקרכם יוצג, ואתם אומרים וגם מקננו ילך עמנו. גם צאנכם גם בקרכם קחו. אתה אומר גם אתה תתן בידנו. קחו מה שדברתם ולכו. וברכתם גם אותי. התפללו עלי כדי שתכלה ממנו הפורענות. ותחזק מצרים על העם. מגיד שהיו מבהילין אותן וטורדין אותן לצאת. כי אמרו כלנו מתים. אמרו לא כגזירת משה, משה אמר ומת כל בכור. והיו סבורין מי שיש לו ארבעה או חמשה בנים לאחד מהן לא היה אחד מת אלא הבכור שבהן. והן לא היו יודעין שנשיהן חשודות על העריות והיו כולן בכורות מרווקים אחרים. הן עשו בסתר והמקום פרסמן בגלוי. והרי דברים קל וחומר, ומה אם מדת פורענות המעוטה העושה בסתר המקום מפרסמו בגלוי, קל וחומר למדת טובה המרובה:

וישא העם את בצקו טרם יחמץ. מגיד שלשו את העיסה ולא הספיקו לחמצה עד שנגאלו. וכן אתה מוצא לעתיד לבוא מהו אומר ישבות מעיר מלוש בצק עד חמצתו. משארותם אלו שיירי מצה ומרור. או אינו אלא שיירי פסחים. כשהוא אומר ולא תותירו ממנו עד בקר הרי שיירי פסחים אמורים. הא מה תלמוד לומר משארותם אלו שיירי מצה ומרור. צרורות בשמלותם ר' נתן אומר וכי לא היה שם בהמה והלא כבר נאמר וגם ערב רב עלה אתם וגו' ומה תלמוד לומר צרורות בשמלותם על שכמם. אלא שהיו ישראל (קיב) מחבבין את המצוות. ובני ישראל עשו כדבר משה. וכי מה אמר להם משה לישראל במצרים, הרי הוא אומר דבר נא באזני העם. וכן עשו בני ישראל. וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות. שאין תלמוד לומר שמלות אלא מכאן שהכסות היתה חביבה עליהן יותר מן הכסף ומן הזהב, אחרון אחרון חביב:

וה' נתן את חן העם וגו' וישאילום. כמשמעו, לא הספיק לומר השאילני עד שהוא מוציא ונותן לו דברי ר' ישמעאל. ר' יוסי הגלילי אומר: האמינו בהם משלשת ימי אפלה, שהיו אומרים ומה אם בשעה שהיינו באפלה והן באורה לא נחשדו, ועכשיו הן נחשדין. רבי אליעזר אומר: רוח הקודש שרתה עליהן והיה אומר לו השאילני כליך המונח לך במקום פלוני, והלה מוציא ונותן לו. ואין חן אלא רוח הקודש, שנאמר ושפכתי על בית דוד רוח חן ותחנונים. ר' נתן אומר: אין צריך לומר וישאילום, אלא מה שלא שאלו היו משאילין אותן. וכך היה אומר תן לי חפץ פלוני, והיה אומר להם טול לך זה ואחר כיוצא בו. וינצלו את מצרים. מגיד שהעבודה זרה שלהם נתכה ובטלה וחוזרת לכתחילה, ומנין שבזת הים גדולה מבזת מצרים? שנאמר ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים. עדי זו בזת מצרים. עדיים זו בזת הים. כנפי יונה נחפה בכסף זו בזת מצרים. ואברותיה בירקרק חרוץ זו בזת הים. תורי זהב נעשה לך זו בזת הים. עם נקודות הכסף זו בזת מצרים:

וישאילום. מלמד שהשאילום בעל כרחם. איכא דאמרי בעל כרחייהו דמצריים דכתיב ונות בית תחלק שלל. ואיכא דאמרי בעל כרחייהו דישראל משום טרחא. וינצלו את מצרים אמר ר' אסי שעשאוה כמצולה שאין בה דגים. ר' שמעון בן לקיש אמר כמצודה שאין בה דגן (כתבו ברמז ק"י וברמז קנ"ד):

ויסעו בני ישראל מרעמסס סכתה. מרעמסס לסכות מהלך ארבעים פרסה הולך קולו של משה מהלך ארבעים פרסה, ואל תתמה הרי הוא אומר ויאמר ה' אל משה ואל אהרן קחו לכם מלא חפניכם וגו' והיה לאבק על כל ארץ מצרים. והרי דברים קל וחומר ומה אם אבק שאין דרכו להלך הלך מהלך ארבעים פרסה, קל וחומר לקול שדרכו להלך כהרף עין. נסעו בני ישראל מרעמסס לסכות, לקיים מה שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים:


רמז רט

המשך פרק יב

סכתה (שמות יב לז). סוכות ממש היו, שנאמר ויעקב נסע סכותה (בראשית לג יז). דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים אין סכות אלא מקום, שנאמר ויסעו מסכות ויחנו באתם (שמות יג כ). מה אתם מקום אף סכות מקום. ר' עקיבא אומר: אין סכות אלא ענני כבוד, שנאמר כי על כל כבוד חופה (ישעיה ד ה). ואין לי אלא לשעבר, לעתיד לבוא מנין? וסוכה תהיה לצל יומם (ישעיה ד ו). ופדויי ה' ישובון וגו' (ישעיה נא יא). ר' נחמיה אומר: סכותה לפי שצריך למ"ד בתחילתו ניתן לו ה"א בסופו. כשש מאות אלף רגלי (שמות יב לז). כששים רבוא דברי ר' ישמעאל, שנאמר הנה מטתו שלשלמה (שיר השירים ג ז). הנה מטתו של מי שאמר והיה העולם, ששים רבוא גבורים מגבורי ישראל, כלם אחוזי חרב. על כן יאמר בספר מלחמות ה' (במדבר כא יד). וכתיב יעלזו חסידים בכבוד (תהלים קמט ה), רוממות אל בגרונם (תהלים קמט ו), לעשות נקמה בגוים (תהלים קמט ז), לאסור מלכיהם בזקים (תהלים קמט ח). לבד מטף (שמות יב לז) - לבד מנשים וקטנים. ר' יונתן אומר: מאה וששים רבוא לבד מטף (ונשים) לבד מנשים טף וזקנים. וגם ערב רב עלה אתם (שמות יב לח). מאה ועשרים רבוא דברי רבי ישמעאל. ר' עקיבא אומר מאתים וארבעים רבוא. ר' יונתן אומר שלש מאות וששים רבוא. וצאן ובקר מקנה כבד מאד (שם). עליהם אמר הקב"ה לאברהם אבינו, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (בראשית טו יד). עם יציאתם ממצרים אני ממלאם כסף וזהב:

ויאפו את הבצק (שמות יב לט). מגיד שלשו את העיסה ולא הספיקו לחמצה עד שנגאלו. וכן אתה מוצא לעתיד לבוא מהו אומר ישבות מעיר מלוש בצק עד חמצתו (הושע ז ד). עוגות מצות (שמות יב לט). אין עוגות אלא חררה, שנאמר ועגת שעורים תאכלנה (יחזקאל ד יב). ואומר עשי לי משם עוגה קטנה (מלכים א יז יג). נס גדול נעשה להם בחררה, שהיו אוכלין ממנה שלשים יום עד שירד להם המן. כי גורשו ממצרים (שמות יב לט). שומע אני מאליהם? תלמוד לומר ולא יכלו להתמהמה (שם). עד שנגאלו. וגם צדה לא עשו להם (שם). להודיע שבחן של ישראל שלא אמרו למשה, היאך אנו יוצאין למדבר ואין בידינו מחיה לדרך אלא האמינו והלכו אחרי משה. עליהם מפורש בקבלה הלוך וקראת באזני ירושלים וגו' (ירמיה ב ב). מה שכר נטלו על כך? קדש ישראל לה' וגו' (ירמיה ב ג):


רמז רי

המשך פרק יב


ומושב בני ישראל (שמות יב מ). כתוב אחד אומר שלשים שנה וארבע מאות שנה (שם). וכתוב אחד אומר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית טו יג). כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? שלשים שנה עד שלא נולד יצחק נגזרה גזירה בין הבתרים. רבי אומר: כתוב אחד אומר ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה (בראשית טו יג). וכתוב אחד אומר ודור רביעי ישובו הנה (בראשית טו טז). כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? אם יעשו תשובה גואלם אני לדורות, ואם לאו גואלם אני לשנים.

(כתוב ברמז ג'): ומושב בני ישראל (שמות יב מ). ויהי מקץ שלשים שנה וגו' (שמות יב מא). מגיד שכיון שהגיע הקץ לא עכבן המקום כהרף עין. בחמשה עשר בניסן נדבר עם אברהם בין הבתרים. בחמשה עשר בניסן באו מלאכי השרת אצל אברהם אבינו לבשרו. בחמשה עשר בניסן נולד יצחק שנאמר ויהי מקץ קץ אחד לכולן. וכן הוא אומר ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה'. וכן אתה מוצא שכל זמן שישראל משועבדים שכינה משועבדת עמהן שנאמר ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו וגו' וכשנגאלו מה הוא אומר וכעצם השמים לטהר ואומר בכל צרתם לו צר. אין לי אלא צרת ציבור צרת יחיד מנין תלמוד לומר יקראני ואענהו וגו' ואומר ויקח אדוני יוסף אותו ומהו אומר ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד. וכן הוא אומר מפני עמך אשר פדית לך ממצרים גוים ואלקיו. רבי עקיבא אומר אילולי הדבר כתוב אי אפשר לאמרו כביכול אמרו ישראל לפני המקום עצמך פדית. וכן אתה מוצא שכל מקום שגלו ישראל כביכול שכינה גלתה עמהם. גלו למצרים שכינה עמהם שנאמר הנגלה נגליתי אל בית אביך וגו'. גלו לבבל שכינה עמהם שנאמר למענכם שולחתי בבלה. גלו לעילם שכינה עמהם שנאמר ושמתי כסאי בעילם. גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר מי זה בא מאדום. וכשהם חוזרין שכינה חוזרת עמהם שנאמר ושב ה' את שבותך אינו אומר אלא ושב ה' אלקיך. ואומר אתי מלבנון כלה וכי מלבנון היא באה והלא ללבנון היא עולה מה תלמוד לומר אתי מלבנון אלא כביכול אני ואת עולין מלבנון:

ליל שמורים הוא לה'. בו נגאלו בו עתידין להגאל דברי רבי יהושע, שנאמר הוא הלילה הזה לה'. רבי אליעזר אומר בו נגאל אבל לעתיד לבוא אין נגאלין אלא בתשרי, שנאמר תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו. מפני מה? כי חק לישראל הוא. ומה תלמוד לומר הלילה הזה לה'. אלא הוא הלילה שאמר הקב"ה לאברהם בלילה הזה אני גואל את בניך. וכשהגיע הקץ לא עכבן אפילו כהרף עין. שמורים לכל בני ישראל לדורותם. מגיד שכל ישראל צריכין להשתמר בו:

רבי אליעזר אומר בניסן נגאלו בתשרי עתידין להגאל, דכתיב תקעו בחודש שופר. וכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. רבי יהושע אומר בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל, מאי טעמא? ליל שמורים הוא לה'. לילה המשומר ובא מששת ימי בראשית. ואידך לילה המשומר ובא מן המזיקין. תנן התם: לא יפחתו לו מארבע כוסות, והיכי קיימי רבנן ומתקני מילתא דאתי בה לידי סכנא, והתניא לא יאכל תרי ולא ישתה תרי. אמר רב נחמן בר יצחק: אמר קרא ליל שמורים הוא לה'. לילה המשומר ובא מן המזיקין:


רמז ריא

המשך פרק יב

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן זאת חקת הפסח (שמות יב מג). יש פרשה שהוא כולל בתחילה ופורט בסוף פורט בתחילה וכולל בסוף. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש פרט. אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל כלל. זאת חקת התורה כלל. ויקחו אליך פרה אדומה פרט. זאת חקת הפסח כלל. כל בן נכר לא יאכל בו פרט. (פרט ו) כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. זאת חקת הפסח בפסח מצרים ובפסח דורות הכתוב מדבר דברי ר' יאשיה. ר' יונתן אמר בפסח מצרים הכתוב מדבר. אין לי אלא פסח מצרים בפסח דורות מנין. תלמוד לומר ככל חקותיו וככל משפטיו תעשו אותו. נם לו רבי יאשיה אחד זה ואחד זה בפסח מצרים ובפסח דורות הכתוב מדבר. ומה תלמוד לומר ככל חקותיו וככל משפטיו תעשו. אלא בא הכתוב ללמד בו דברים המחוסרין בו. איסי בן עקביא אומר חוקה האמורה בפסח אינה אלא גופו. וכל בן נכר לא יאכל בו אחד ישראל מומר ואחד גוי במשמע. שנאמר כה אמר אדני אלקים כל בן נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי. וכל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו, משמדות פסולות בפסח ואין משמדות פסולות בתרומה. ואצטריך דאי כתב רחמנא ערל משום דלית ליה מילה אבל בן נכר דאית ליה מילה אימא לא. ואי אשמעינן בן נכר משום דאין לבו לשמים אבל ערל דלבו לשמים אימא לא צריכא. תושב ושכיר לא יאכל בו, בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור. ומלתה אותו אז יאכל בו, בו מילת זכריו ועבדיו מעכבת ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בתרומה. ועצם לא תשברו בו, בו בכשר ולא בפסול. וכל עבד איש, אין לי אלא עבד איש עבד אשה וקטן מנין תלמוד לומר מקנת כסף מכל מקום. אמר שמואל המפקיר עבדו יצא לחרות ואינו צריך גט שחרור שנאמר וכל עבד איש מקנת כסף. עבד איש ולא עבד אשה. אלא עבד שיש לרבו רשות עליו קרוי עבד שאין לרבו רשות עליו אין קרוי עבד:

ומלתה אותו אז יאכל בו. מגיד שמילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, אין לי אלא מילת עבדיו מילת זכריו מנין? הרי אתה דן, נאמר כאן אז ונאמר להלן אז, מה להלן מילת זכריו אף כאן מילת זכריו. מה כאן מילת עבדיו אף להלן מילת עבדיו דברי רבי אליעזר. רבי ישמעאל אומר אין מילת עבדיו מעכבתו מלאכול בפסח, ומה תלמוד לומר ומלתה אותו אז יאכל בו. אלא הרי שהיו לפניו עבדיו ערלים, מנין שאם רצה למוהלן ולהאכילן בפסח שהוא רשאי, תלמוד לומר ומלתה אותו אז יאכל בו. מצינו שהוא רשאי לקיים לו עבדים ערלים, שנאמר וינפש בן אמתך. רבי אליעזר אומר אינו רשאי לקיים לו עבדים ערלים, שנאמר ומלתה אותו. אם כן מה תלמוד לומר וינפש בן אמתך. אלא שלקחו רבו מערב שבת עם חשיכה ולא הספיק למוהלו עד שחשכה, לכך נאמר וינפש בן אמתך והגר.

דבר אחר: ומלתה אותו אז יאכל בו. למה נאמר? להביא את שנתקיימה בו מצות מילה [אפילו] שעה אחת אף על פי שחזר הבשר וחפה את העטרה אינו מעכבו מלאכול לא בפסח ולא בתרומה. ועל זה נמנו רבותינו בלוד ואמרו אינו חוצץ לטומאה:

תושב ושכיר לא יאכל בו. תושב זה גר תושב. שכיר זה הגוי. רבי אליעזר אומר תושב ושכיר לא יאכל בו למה נאמר? לדון מן הפסח על התרומה לפסול בה את הערל. עד שלא יאמר יש לי בדין. מה אם פסח הקל פסל בו את הערל תרומה חמורה אינו דין שיפסול בה את הערל. לא אם אמרת בפסח שמיעט הכתוב זמן אכילתו לאוכלין. לפיכך פסל בו את הערל תאמר בתרומה שריבה הכתוב זמן אכילתה לאוכליה (אינו) דין שלא יפסול בה את הערל. תלמוד לומר [תושב ושכיר בפסח] תושב ושכיר בתרומה, מופנה להקיש ולדון גזירה שוה. מה תושב ושכיר האמור בפסח פסל בו את הערל. אף שכיר ותושב האמור בתרומה פסל בו את הערל. רבי יצחק אומר תושב ושכיר לא יאכל בו למה נאמר והלא כבר נאמר כל בן נכר לא יאכל בו. אבל אם היה ערבי מהול וגבעוני מהול שומע אני יהא כשר לאכול בפסח תלמוד לומר תושב ושכיר לא יאכל בו:


רמז ריב

המשך פרק יב

תניא רבי אליעזר אומר מנין לערל שאינו אוכל בתרומה? נאמר תושב ושכיר בפסח ונאמר תושב ושכיר בתרומה. מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו. רבי עקיבא אומר אינו צריך הרי הוא אומר איש איש - לרבות הערל. אמר מר רבי אליעזר אומר: נאמר תושב ושכיר מופנה, דאי לא מופנה איכא למיפרך מה לפסח שכן חייב עליו משום פגול נותר וטמא. מאי אפנוייה מופנה? אי מופנה דתרומה מצריך צריכי. דתניא תושב זה קנוי קנין עולם. שכיר זה קנוי קנין שנים. ויאמר תושב ואל יאמר שכיר ואני אומר קנוי קנין עולם אינו אוכל קנוי קנין שנים לא כל שכן. אילו כן הייתי אומר תושב זה קנוי קנין שנים אבל קנוי קנין עולם אוכל. בא שכיר ולמד על תושב שאף על פי שקנוי קנין עולם אינו אוכל. אלא דפסח מופנה. האי תושב ושכיר דכתב רחמנא בפסח מאי ניהו אילימא תושב ושכיר ממש. משום דהוה ליה תושב ושכיר איפטר ליה מפסח. והא קיימא לן גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני ליה רביה וכו'. אלא לאו מופנה. ואכתי מופנה מצד אחד הוא ושמעינן ליה לרבי אליעזר דלמדין ומשיבין כיון דלגופיה לא צריך שדי חד אלמד וחד אמלמד והוה ליה גזירה שוה מופנה משני צדדין. אי מה פסח אונן אסור אף תרומה אונן אסור. אמר קרא זר וכל זר זרות אמרתי לך ולא אנינות. אימא ולא ערלות הא כתיב תושב ושכיר. ומה ראית [מסתברא] ערלות הוה ליה לרבויי שכן מחוסר מעשה ומעשה בגופו וענוש כרת וישנו לפני הדיבור ומילת זכריו ועבדיו מעכבת אותו. אדרבא אנינות הוה ליה לרבויי שכן ישנו בכל שעה ונוהגת באנשים ובנשים ואין בידו לתקן עצמו. הנך נפישן. רבא אמר בלא הנך נפישן נמי לא מצית אמרת. שבקינן ערלות דכתב בגופיה וילפינן אנינות מפסח דפסח גופיה ממעשר גמר. אי מה פסח מילת זכריו ועבדיו מעכבת אף תרומה מילת זכריו ועבדיו מעכבת. אמר קרא ומלתה אותו אז יאכל בו מילת זכריו ועבדיו מעכבת [מלאכול פסח] ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת אותו בתרומה אי הכי אימא ערל לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל בתרומה הא כתיב תושב ושכיר. ומה ראית מסתברא ערלות הוה ליה לרבויי שכן מעשה בגופו וענוש כרת. אדרבא מילת זכריו ועבדיו הוה ליה לרבויי שכן ישנו בכל שעה. הנך נפישן. רבא אמר בלא הנך נפישן לא מצית אמרת מי איכא מידי דערלות דגופיה לא מעכבא וערלות דאחריני מעכבא. ורבי עקיבא האי תושב ושכיר מאי עביד ליה לאתויי גר שמל ולא טבל וקטן שנולד כשהוא מהול. וקסבר צריך להטיף ממנו דם ברית. ורבי אליעזר האי איש איש מאי עביד ליה דברה תורה כלשון בני אדם. השתא דאמרת בו לדרשא כל ערל לא יאכל בו וכל בן נכר לא יאכל בו למה לי. בו משמדות פוסלת ואין משמדות פוסלת במעשר. כל ערל לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ומרור. אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשיה ועבדיו בשעת אכילה מנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה תלמוד לומר אז אז לגזירה שוה:

בבית אחד יאכל (שמות יב מו). בחבורה אחת הכתוב מדבר או אינו בבית אחד כמשמעו? כשהוא אומר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם (שמות יב ז). הא למדנו שהוא נאכל בבתים הרבה. הא מה תלמוד לומר בבית אחד יאכל? בחבורה אחת הכתוב מדבר. מכאן אמרו: הפסח נאכל בשני מקומות ואין הפסח נאכל בשתי חבורות. רבי שמעון בן יוחאי אומר: בשני מקומות כיצד? היו בתוך הבית ובקעה עליהם הקורה יוצאין לחצר. היו בחצר וירדו עליהם גשמים ונכנסין בבית, נמצא אוכלין אותו בשני מקומות. לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה (שמות יב מו). חוץ לחבורה, הא אם הוציא עבר על המצוה, שומע אני יהא כשר? והדין נותן, הואיל ושלמים קדשים קלים - ופסח קדשים קלים, אם למדת על שלמים שאם הוציאן לחוץ פסלן - אף הפסח אם הוציאו לחוץ פסלו. הא מה תלמוד לומר לא תוציא? חוץ לחבורה. לא תוציא מן הבית (שמות יב מו). בבשר הכתוב מדבר, אתה אומר בבשר או אינו אחד בשר ואחד עצם פסל? תלמוד לומר לא תוציא מן הבית מן הבשר. בבשר הכתוב מדבר (כתוב ברמז תרמ"א וברמז תמ"ג). ועצם לא תשברו בו (שמות יב מו) למה נאמר? והלא כבר נאמר ואכלו את הבשר (שמות יב ח). הבשר שחוץ לעצם או אינו בשר שבתוך העצם? ומה אני מקיים ועצם לא תשברו בו, עצם שאין בו בשר (או עצם שיש בו בשר)? תלמוד לומר ועצם לא תשברו בו. בין שיש בו בשר בין שאין בו בשר. "בו" ולא בשאר כל הקדשים. שהיה בדין ומה אם פסח הקל הרי הוא עובר עליו משום בל תשבור, קדשים חמורים אינו דין שיעבור עליו? הא מה תלמוד לומר "בו" - בו ולא בשאר קדשים. השובר את העצם בפסח טהור סופג את הארבעים, אבל המותיר בטהור והשובר בטמא אינו עובר מנלן? אמר קרא ועצם לא תשברו בו. "בו" בכשר ולא בפסול. מותיר בטהור מנלן? דתניא ולא תותירו ממנו עד בוקר (שמות יב י). בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה וכו'. תנו רבנן: ועצם לא תשברו בו (שמות יב מו). אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח. ומה אני מקיים ואכלו את הבשר (שמות יב ח)? בבשר שעל גבי העצם או אינו אלא בבשר שבתוך העצם, ומה אני מקיים ועצם לא תשברו בו? בעצמות שאין בהן מוח אבל בעצמות שיש בהן מוח שובר ואוכל. ואל תתמה שהרי יבוא עשה וידחה את לא תעשה. רבא אמר: אין עשה דוחה את לא תעשה שבמקדש, כשהוא אומר ועצם לא תשברו בו בפסח שני, שאין תלמוד לומר שהרי כבר נאמר ככל חקת הפסח יעשו אותו (במדבר ט יב). הוי אומר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח. לא תוציא מן הבית (שמות יב מו) אין לי אלא מבית לבית, מחבורה לחבורה מנין? תלמוד לומר מן הבשר חוצה (שמות יב מו) חוצה לאכילתו. אמר רב אמי: המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח, הוצאה כתיב ביה כשבת. תניא: על הבתים אשר יאכלו אותו בהם (שמות יב ז). מלמד שהפסח נאכל בשתי חבורות. יכול שהאוכל אוכל בשני מקומות? תלמוד לומר בבית אחד יאכל. מכאן אמרו: השמש שאכל כזית (בשר הנותר) בצד התנור, רצו בני חבורה לעשות עמו טובה באין ויושבין בצדו דברי רבי יהודה. רבי ישמעאל אומר: בתים אשר יאכלו אותו בהן. מלמד שהאוכלו אוכל בשני מקומות. יכול יהא נאכל בשתי חבורות? תלמוד לומר בבית אחד יאכל. מר סבר יש אם למקרא ומר סבר יש אם למסורת. יכול יהא עיקרו של פסח נאכל בשתי חבורות? תלמוד לומר בבית אחד יאכל. כל עדת ישראל יעשו אותו (שמות יב מז) למה נאמר? לפי שהוא אומר משכו וקחו לכם צאן (שמות יב כא). כשם שפסח מצרים אינו כשר אלא למשפחות כך פסח דורות לא יהא כשר אלא למשפחה? תלמוד לומר כל עדת ישראל יעשו אותו. מגיד שפסח נאכל בערבוביא. וכי יגור אתך גר ועשה פסח (שמות יב מח). שומע אני כיון שנתגייר יעשה פסח מיד? תלמוד לומר והיה כאזרח הארץ (שם). מה אזרח בארבעה עשר אף הגר בארבעה עשר. רבי שמעון בן אלעזר אומר: הרי שנתגייר בין שני פסחים, שומע אני יעשה פסח שני. תלמוד לומר והיה כאזרח הארץ. מה אזרח הארץ שלא עשה את הראשון יעשה את השני וכו'. המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו (שמות יב מח). מגיד שמילת זכריו מעכבתו מלאכול בפסח. אין לי אלא מילת זכריו מילת עבדיו מנין? הרי אתה דן, נאמר כאן "אז" ונאמר להלן "אז", מה להלן מילת עבדיו אף כאן מילת עבדיו. ומה (כאן) [להלן] מילת זכריו אף כאן מילת זכריו דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר: אין מילת זכריו מעכבתו מלאכול בפסח, ומה תלמוד לומר "המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו"? אלא שאם היו לפניו שתי מצוות, מצות פסח ומצות מילה איני יודע איזה יקדים, כשהוא אומר "המול לו כל זכר" הקדים מצות מילה למצות הפסח. ר' נתן אומר: אין תלמוד לומר "המול לו כל זכר" אלא להביא את העבד שטבל לפני רבו שיצא בן חורין. מעשה בבלוריא שטבלו מקצת שפחותיה לפניה ומקצת לאחריה, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו את שטבלו לפניה בנות חורין ולאחריה משועבדות. אף על פי כן היו משמשות אותה עד יום מותה. תנא דבי אליהו: פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום, מצאני זקן אחד אמר לי: יש אומות העולם לימות המשיח? אמרתי לו בני, כל גוי וכל ממלכה שעינו את ישראל ולחצו אותם רואין בטובתן של ישראל וחוזרין ושבין לעפרן ושוב אינן חיים לעולם, שנאמר רשע יראה וכעס וגו' (תהלים קיב י). וכל גוי וכל ממלכה שלא עינו את ישראל ולא לחצו אותם באין לימות המשיח, שנאמר ועמדו זרים וגו' (ישעיה סא ה). ואתם כהני ה' תקראו (ישעיה סא ו). ואומר ולעבדיו יקרא שם אחר (ישעיה סה טו). אלו הכשרים שבאומות. אמר לי רבי: תאמר הואיל והן באין לימות המשיח וכו'.

וכל ערל לא יאכל בו (שמות יב מח). יכול יפסול בני חבורה הבאים עמו? ודין הוא, הואיל וטומאה פוסלת וערלה פוסלת. מה טומאה לא עשה בה מקצת טומאה ככל טומאה. אף ערלה לא עשה בו מקצת ערלה ככל ערלה. או כלך לדרך זו, הואיל וערלה פוסלת וזמן פוסל, מה זמן עשה בו מקצת זמן ככל זמן אף ערלה עשה בו מקצת ערלה ככל ערלה. נראה למי דומה, דנין דבר שאינו נוהג בכל הזבחים וכו'. או כלך לדרך זו. או דנין דבר שלא הותר מכללו מדבר שלא הותר מכללו ואל יוכיח טומאה שהותרה מכללה, תלמוד לומר וכל ערל. איכא כולה ערלה פסולה מקצתה לא פסולה. וכי תימא לזריקה דכולה ערלה פסלה אבל בזריקה לא, דקא סבר רבה שחטו למולין שיתכפרו בו ערלים כשר, דאין מחשבת ערלים בזריקה. וכי תימא מאי קילא בזריקה דאין מחשבת אוכלין בזריקתה. ורב חסדא אדרבא לאידך גיסא תלמוד לומר כל ערל. דאי איכא כולה ערלות פסלה מקצתה לא פסלה. וכי תימא הוא הדין לזריקה תלמוד לומר זאת בשחיטה אבל בזריקה אפילו מקצתה נמי פסלה. וכי תימא מאי חומרא דלא מיקבע בפגול אלא בזריקה:

תורה אחת יהיה לאזרח (שמות יב מט). למה נאמר? והרי כבר נאמר והיה כאזרח הארץ (שמות יב מח). מה תלמוד לומר תורה אחת יהיה לאזרח? לפי שהוא אומר וכי יגור אתך גר (שם). אין לי אלא פסח שהשוה בו את הגר לאזרח. שאר כל המצוות שבתורה מנין? תלמוד לומר תורה אחת (שמות יב מט). בא הכתוב והשוה את הגר לאזרח לכל המצוות האמורות בתורה:


רמז ריג

המשך פרק יב

תורה אחת יהיה לאזרח ולגר (שמות יב מט). שלשה גרים הן: יש גר שנתגייר לשם אשה, אמר לו הקב"ה נתגיירת בשביל הנבלה הרי נתונה לך, שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה (דברים יד כא). הגר השני להיות מתפרנס כעני, הרי הן נותנין לו, שנאמר ובקצרכם את קציר וגו' (ויקרא כג כב). הגר השלישי זה שנתגייר לשמו של הקב"ה, אמר הקב"ה הוא שקול עלי כאחד מהם, שנאמר הקהל חקה אחת וגו' (במדבר טו טו). תורה אחת יהיה לאזרח וגו' (שמות יב מט). ולא עוד אלא שהוא שקול עלי כלוי, שנאמר ובא הלוי כי אין לו (דברים יד כט). אמר משה לפני הקב"ה, רבונו של עולם הגר הזה כלוי לפניך, אמר לו גדול הוא לפני שנתגייר לשמי. משל לצבי שגדל במדבר ובא מעצמו ונתערב בצאן, היה הרועה מאכילו ומשקהו ומחבבו יותר מצאנו. אמרו לו: לצבי זה אתה מחבב יותר מן הצאן! אמר להם כמה יגיעות יגעתי בצאני, מוציאן בבוקר ומכניסן בערב עד שנתגדלו, וזה שגדל במדברות וביערים ובא מעצמו לתוך צאני לכך אני מחבבו. כך הקב"ה כמה יגעתי בישראל, הוצאתים ממצרים הראיתי לפניהם הורדתי להם את המן, הגזתי להם את השלו, העליתי להם את הבאר, הקפתים ענני כבוד עד שקבלו תורתי, וזה בא מעצמו לפיכך שקול עלי כישראל וכו':


רמז ריד

פרק יג

וידבר ה' אל משה לאמר קדש לי כל בכור (שמות יג א). זו אחת מן המדות שהתורה נדרשת בהם, כלל שהוא צריך לפרט ופרט שהוא צריך לכלל. קדש לי כל בכור כלל אחד זכרים ואחד נקבות במשמע שנאמר כל הבכור אשר יולד וגו'. הזכר פרט יצאו נקבות. ממשמע אני אקרא את הכלל ומה תלמוד לומר הפרט שאם קורא אני את הכלל אבל לא את הפרט שומע אני כל שיולד ראשון בין זכר בין נקבה יהיה בכור וכו'. ר' ישמעאל אומר כתוב אחד אומר תקדיש, וכתוב אחד אומר אל תקדיש. מקדישו אתה הקדש עילוי ואין אתה מקדישו הקדש מזבח, תלמוד לומר כל הבכור וגו' הזכר זכרים אבל לא נקבות. אני אקרא את הפרט אבל לא את הכלל. שומע אני כל זכר שיולד בין כשהוא פותח רחם בין שאינו פותח רחם יהיה בכור. תלמוד לומר קדש לי כל בכור. עד שיהיה זכר ופותח רחם. לקיים מה שנאמר כל פטר רחם וגו' באדם ובבהמה. את שיש לו באדם יש לו בבהמה, יצאו הלוים שאין להם באדם לא יהיה להם בבהמה. דבר אחר: הקיש בכור אדם לבכור בהמה ובכור בהמה לבכור אדם. מה בכור בהמה הנפלים פוטרים בה מן הבכורה אף בכור אדם הנפלים פוטרים הבכורה. מה בכור אדם אתה רשאי ליתנו לכהן בכל מקום שירצה אף בכור בהמה אתה רשאי ליתנו לכהן בכל מקום שירצה:


רמז רטו

המשך פרק יג

לפי שהוא אומר והבאתם שמה עולותיכם וגו' ובכורות בקרכם וצאנכם (דברים יב ו). שומע אני אפילו הוא במקום רחוק יהיה חובה עליו להביאו לבית הבחירה? תלמוד לומר באדם ובבהמה (שמות יג ב). הקיש בכור בהמה לבכור אדם. מה בכור אדם אתה רשאי ליתנו לכהן בכל מקום שירצה, אף בכור בהמה אתה רשאי ליתנו לכהן בכל מקום שירצה. מה בכור אדם אתה מטפל בו שלשים יום. אף בכור בהמה אתה מטפל בו שלשים יום. לי הוא (שמות יג ב) למה נאמר? לפי שהוא אומר הזכר תקדיש לה' אלהיך (דברים טו יט). הקדישו כדי שתקבל שכר, או אם הקדשתו יהא מוקדש ואם לאו אינו מוקדש? תלמוד לומר "לי הוא" מכל מקום. הא מה תלמוד לומר "תקדיש" שתקבל שכר. כיוצא בו אתה אומר ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר (ויקרא ו ה). למה נאמר? והרי כבר נאמר ולבנון אין די בער (ישעיה מ טז). הא מה תלמוד לומר ובער עליה הכהן? כדי שתקבל שכר:


רמז רטז

המשך פרק יג

כיוצא בו אתה אומר את הכבש אחד תעשה בבקר למה נאמר. והרי כבר נאמר וחיתו אין די עולה. הא מה תלמוד לומר את הכבש אחד - שתקבל שכר. כיוצא בו ועשו לי מקדש. התקבל שכר. כבר שבתו תלמידים ביבנה ולא שבת שם רבי יהושע. וכשבאו התלמידים אצלו אמר להם מה דבר חדש היה לכם ביבנה. אמרו לו אחריך רבי. אמר להם מי שבת שם. אמרו לו ר' אלעזר בן עזריה. אמר להם אי אפשר ששבת שם ר' אלעזר בן עזריה ולא חדש לכם דבר. אמרו לו רבי כלל זה דרש אתם נצבים היום כלכם וגו' טפכם נשיכם וכי טף זה יודע להבין בין טוב לרע אלא ליתן שכר בנים לאבות לרבות שכר עושי רצונו לקיים מה שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר. אמר להם אין זה דבר חדש והלא אני כבן שמונים שנה ולא זכיתי לדבר זה בלתי היום אשריך אברהם אבינו שרבי אלעזר בן עזריה יצא מחלציך. אין הדור יתום שר' אלעזר בן עזריה שרוי בתוכו. אמרו לו עוד כלל אחד דרש לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל וגו' משלו משל למה הדבר דומה לאחד שהיה מתאוה לבנים נולדה לו בת היה נודר בחיי הבת נולד לו בן הניח את הבת והיה נודר בחיי הבן. ר' שמעון בן יוחאי אומר למה הדבר דומה לאחד שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב ניצל ממנו היה מתנה נסים שנעשו לו בזאב חזר ופגע בו ארי והניח נסים שנעשו לו בזאב והיה מתנה נסים שנעשו לו בארי. כיוצא בו דרש ויקרא את שם המקום ההוא בית אל עבר שם הראשון ונתקיים שם השני:


רמז ריז

המשך פרק יג

כיוצא בו דרש: ולא יקרא עוד את שמך אברם והיה שמך אברהם. עבר שם הראשון ונתקיים שם השני. כיוצא בו דרש ויאמר אלהים אל אברהם שרי אשתך וגו' עבר שם הראשון ונתקיים שם השני. כיוצא בו דרש ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך הראשון נתקיים לו והשני נתוסף לו. יצחק לא נשתנה שמו שנקרא מפי הקב"ה. שלשה נקראו מפי הקב"ה יצחק ושלמה ויאשיה ביצחק מהו אומר אבל שרה אשתך וגו'. בשלמה מהו אומר הנה בן נולד לך וגו' שלמה יהיה שמו. ביאשיה מהו אומר הנה בן נולד לבית דוד יאשיה שמו. ויש אומרים אף ישמעאל בגוים. מצינו שמותן של צדיקים ומעשיהם גלויים לפני המקום עד שלא נוצרו שנאמר בטרם אצרך בבטן ידעתיך. הא למדנו ששמותיהן של צדיקים גלויים. של רשעים מנין תלמוד לומר זורו רשעים מרחם. רבי יהודה אומר המקבל בהמה מן הגוי וילדה מעלין אותו בשוויו ונותן חצי דמיו לכהן. והנותן לו בקבלה אף על פי שאינו רשאי קונסין אותו עד עשרה בדמיו ונותן כל דמיו לכהן וחכמים אומרים כל זמן שיד גוי באמצע פטורה מן הבכורה. אמר ר' יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו קדש לי כל בכור רבנן סברי בכור מקצת בכור משמע כתב רחמנא כל [עד דאיכא כוליה ור' יהודה סבר בכור כוליה משמע כתב רחמנא כל] דאפילו כל דהו. ואיבעית אימא דכולי עלמא בכור רובה משמע מר סבר כל למלויי אתא ומר סבר כל לגרועי אתי. וכמה תהא שותפות עם הגוי ותהא פטורה מן הבכורה אמר רב הונא אפילו אזנו. מתקיף לה רב נחמן ולימא ליה שקול אזנך וזיל. איתמר רב חסדא אמר דבר שעושה אותה נבלה ורבא אמר דבר שעושה אותה טרפה. במאי קא מיפלגי מר סבר טרפה חיה ומר סבר טרפה אינה חיה. אמרוה רבנן קמיה דרב פפא הא דרב הונא ורב חסדא ורבא לא פליגי הא בו הא באמו. אמר להו רב פפא מאי שנא בו דבעינן כל בכור וליכא. אמו נמי בעינן כל מקנך תזכר וליכא. אלא לא שנא. מתקיף לה מר בר רב אשי מאי שנא מנפלים דאף על גב דלאו בני חיותא נינהו קדשי. דאמר מר פטר שגר בהמה שגר בבהמה התם כיון דלא ערב בהו חולין קרינא בהו כל בכור. הכא דערבי בהו חולין לא קרינא ביה כל בכור. רב מרי בר רחל הויא ליה ההוא חיותא הוה מקני לאודנייהו לגוים ואסר להו בגיזה ועבודה. ויהיב להו לכהנים וכלאי חיותא. אמאי מקני להו לגוים דלמא אתי בהו לידי תקלה. אי הכי מאי טעמא כלאי חיותא משום דקא מפקע להו מקדושתייהו והא אמר רב יהודה מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם. התם מקדושת מזבח קא מפקע ליה הכא מקדושת כהן נמי מפקע ליה. ואי תימא רב מרי בר רחל ידע לאקנויי קנין גמור כולי עלמא לא ידעי לאקנויי קנין גמור וחזי ליה איניש אחרינא ואזיל ועביד וסבר רב מרי בר רחל מלתא הוא דעביד ואתי בה לידי תקלה. הלוקח עובר פרתו של נכרי והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי והמשתף לו והמקבל ממנו ונותן לו כדי קבלה פטור מן הבכורה שנאמר בישראל אבל באחרים לא והכהנים והלוים חייבים לא נפטרו אלא מפדיון הבן ומפטר חמור. רבי יוסי הגלילי אומר בכור לנחלה ולכהן שנאמר פטר רחם בישראל עד שיפטרו רחם מישראל. אמר ר' אדא בר אהבה לויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים אף על גב דאיעבר מישראל ושאני התם דאמר קרא פטר רחם בפטר רחם תלה רחמנא:


רמז ריח

המשך פרק יג

ויאמר משה אל העם זכור וגו'. אין לי אלא שמזכירין יציאת מצרים בימים, בלילות מנין? תלמוד לומר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. "ימי חייך" הימים, "כל ימי חייך" הלילות כדברי בן זומא. וחכמים אומרים ימי חייך בעולם הזה, כל ימי חייך להביא לימות המשיח. אמר להם בן זומא עתידין ישראל שלא להזכיר יציאת מצרים לעתיד לבוא. שנאמר לכן הנה ימים באים וגו' כי אם חי ה' אשר העלה ואשר הביא. מגיד שאין מזכירין יציאת מצרים לעתיד לבוא:


רמז ריט

המשך פרק יג

מנין שאומרים ברוך אתה ה' אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, שנאמר ויאמר עוד אלהים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב (שמות ג טו). ומנין שמברכין על המזון, שנאמר ואכלת ושבעת וברכת. זו ברכה ראשונה. על הארץ - זו ברכה שניה. הטובה - זה בונה ירושלים, שנאמר ההר הטוב הזה והלבנון. אשר נתן לך - שגמלנו כל טוב. אמר ר' חייא בר נחמני בשם ר' ישמעאל הרי הוא אומר ואכלת ושבעת (וברכת הטובה), מה זה מחוסר אשר נתן לך, בין מדה טובה בין מדת פורענות. אין לי אלא מזון שהוא טעון ברכה לאחריו, לפניו מנין? היה ר' ישמעאל אומר קל וחומר הוא, אם כשאכל ושבע הרי טעון ברכה קל וחומר כשהוא תאב לאכול. רבי אומר אין צריך הרי הוא אומר ואכלת ושבעת וברכת - זו ברכת הזן. על הארץ - זו ברכת הארץ. הטובה - זה בונה ירושלים, וכן הוא אומר ההר הטוב. אשר נתן לך - זה הטוב והמטיב. אין לי אלא לאחריו, לפניו מנין? תלמוד לומר אשר נתן לך. משעה שניתן לך. ר' יצחק אומר הרי הוא אומר ועבדתם את ה' אלהיכם וברך את לחמך. אימתי הוא לחמך? עד שלא אכלתו. אין לי אלא מזון שהוא טעון ברכה לפניו ולאחריו. תורה מנין? היה רבי ישמעאל אומר אמרת קל וחומר. ומה מזון שהוא צורך חיי העולם הזה טעון ברכה לפניו ולאחריו. תורה שהיא חיי העולם הבא אינו דין שיטעון ברכה לפניה ולאחריה. ר' יהודה בן בתירה אומר הרי הוא אומר ואכלת ושבעת וברכת מהו הטובה זו תורה שנאמר כי לקח טוב נתתי לכם וגו'. ר' חנינא בן אחי ר' יהושע אומר הרי הוא אומר כי שם ה' אקרא זה המברך. הבו גדל לאלהינו אלו העונים אחריו. ומה הם עונין אחר המברך ברוך ה' המבורך וגו'. וכשהוא קורא בשמו עונין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד וכן דוד הוא אומר גדלו לה' אתי. רבי אומר זכר צדיק לברכה כשהוא מזכיר חי העולמים שנאמר צדיק ה' בכל דרכיו תן לו ברכה. לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל. או אינו אלא לאסרו בהנאה כשהוא אומר לא תאכל עליו חמץ הא למדנו שהוא אסור בהנאה הא מה תלמוד לומר לא יאכל חמץ לעשות את המאכיל כאוכל דברי ר' יאשיה. ר' יצחק אומר אינו צריך אם שרצים קלים עשה בהם את המאכיל כאוכל חמץ חמור אינו דין שיעשה בו כן הא מה תלמוד לומר לא יאכל חמץ לא בא הכתוב אלא לאסרו בהנאה. רבי יוסי הגלילי אומר לא יאכל חמץ היום מגיד שלא אכלו ישראל מצה במצרים אלא יום אחד בלבד:


רמז רכ

המשך פרק יג

אמר חזקיה: מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה כל שבעה? שנאמר לא יאכל חמץ (שמות יג ג). לא יהא בו היתר אכילה. טעמא דכתב רחמנא לא יאכל, הא לא כתב רחמנא לא יאכל, איסור אכילה משמע איסור הנאה לא משמע. ופליגא דרבי אבהו אמר ר' אלעזר: כל מקום שנאמר לא יאכל, לא תאכל, לא תאכלו, אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב, כדרך שפרט לך בנבלה, לגר בנתינה ולנכרי במכירה. והרי חמץ דרחמנא אמר לא יאכל חמץ, ותניא ר' יוסי הגלילי אומר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה. שאני התם דכתיב לא יראה לך. שלך יהא. ורבנן שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה. ואידך תרתי לך כתיבי. ואידך חד בגוי שכבשתו וחד בגוי שלא כבשתו. ואידך שלשה לך כתיבי. ואידך חד בשאור וחד בחמץ וצריכי. תניא ר' יוסי הגלילי אומר מנין לפסח מצרים שאין חמוצו נוהג אלא יום אחד תלמוד לומר לא יאכל חמץ:

היום אתם יוצאים רבי בנייה אומר אילו זכו ישראל ליום אחד היו נכנסין לארץ שנאמר היום אתם יוצאים והיה כי יביאך מיד. היום אתם יוצאים בחודש האביב שאין תלמוד לומר בחודש האביב אלא חודש שהוא כשר לכם לא חמה קשה ולא גשמים. ר' יונתן אומר מוציא אסירים בכושרות אלו בוכים ואלו משוררים. מצרים בוכים שנאמר ומצרים מקברים את אשר הכה וגו'. ישראל משוררים שנאמר קול רנה וישועה באהלי צדיקים (קמד) שהמקום מתרומם על המצריים. ר' נתן אומר בכושרות במעשה הכשרות שלהן. וכן הוא אומר במראות הצובאות אשר צבאו פתח אהל מועד. ר' אליעזר בן עזריה אומר בזכות אברהם אביהם הוציא המקום את ישראל ממצרים שנאמר כי זכר את דבר קדשו את אברהם עבדו ויוציא עמו בששון. ר' שמעון בן יוחאי אומר בזכות המילה הוציא המקום את ישראל ממצרים שנאמר ואעבור עליך ואראך וגו'. רבי אומר בזריזות יצאו ישראל מארץ מצרים שנאמר כי בחזק יד הוציא ה'.

דבר אחר בזריזות עצמן יצאו ישראל ממצרים שנאמר וככה תאכלו אותו מתניכם וגו'. רבי אומר [מוציא אסירים בכושרות] סוררים היו אלא שנהג עמהן בהכשרות. וכן הוא אומר ואומר איש שקוצי עיניו השליכו וגו' ואעש למען שמי לבלתי החל אך סוררים היו אלא שנהג עמהן בהכשרות. היום אתם יוצאים וגו' שאין תלמוד לומר חודש האביב אלא מגיד שהשנה שיצאו ישראל לא היתה צריכה ליעבר (כתוב ברמז קפ"ז):


רמז רכא

המשך פרק יג

והיה כי יביאך ה' אל ארץ הכנעני וגו' (שמות יג ה). בארץ חמשת עממים שהן שבעה במקום אחר הכתוב מדבר. או אינו מדבר אלא בארץ חמשת העממין. הרי אתה דן נאמר כאן ביאה ונאמר להלן ביאה. מה ביאה האמורה להלן בארץ חמשת העממין שהן שבעה במקום אחר. אף ביאה האמורה כאן בארץ חמשת העממין שהן שבעה במקום אחר. ר' יוסי הגלילי אומר אשר נשבע לאבותיך למה נאמר לפי שהוא אומר ולקחת מראשית כל פרי האדמה שומע אני כל הארצות במשמע. הרי אתה דן נאמר כאן שבועה ונאמר להלן שבועה מה שבועות האמורות להלן בארץ חמשה עממין שהן שבע במקום אחר. אף כאן בארץ חמשת עממין שהן שבעה במקום אחר. ר' יאשיה אומר נאמר כאן ארץ זבת חלב ודבש ונאמר להלן ארץ זבת חלב ודבש מה ארץ זבת חלב ודבש האמור להלן בארץ חמשת עממין שהן שבעה במקום אחר אף וכו'. אשר נשבע לאבותיך היכן נשבע באברהם הוא אומר ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר וגו'. ביצחק מהו אומר גור בארץ הזאת וגו'. ביעקב מהו אומר הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה. ועבדת את העבודה הזאת בחודש הזה כעבודה שעבדת במצרים כן עשה לדורות דברי רבי יונתן. שבעת ימים תאכל מצות (כתוב ברמז ר'). וביום השביעי חג לה' כתוב בפסח וחגותם אותו כל זמן שיש חגיגה יש מצה, אם אין חגיגה אין מצה תלמוד לומר מצות יאכל. את שבעת הימים למה נאמר לפי שלא למדנו על החמץ שהוא אסור משש שעות ולמעלה מנין שהוא אסור משש שעות ולמעלה תלמוד לומר מצות יאכל את שבעת הימים מכאן היה ר' יהודה בן בתירה אומר בשלשה פרקים בודקין את החמץ. אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הבעור. לא יראה לך שאור (כתוב ברמז ר"ב):

והגדת לבנך ביום ההוא שומע אני מראש חודש תלמוד לומר ביום ההוא שומע אני מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה בשעה שמצה ומרור מונחין לפניך על השלחן. בעבור זה עשה ה' לי למה נאמר. לפי שהוא אומר מה העבודה הזאת לכם. אלא בן רשע שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה תוציאו מן הכלל. אמרו לו בעבור זה עשה ה' לי ולא לו אילו היה שם לא היה נגאל. בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. אמר רב אחא בר יעקב סומא פטור מלומר ההגדה. כתיב הכא בעבור זה וכתיב התם בננו זה. מה להלן פרט לסומין אף כאן פרט לסומין. ורב ששת ורב יוסף סברי חייב. בשלמא התם מדהוה ליה למיכתב בננו הוא וכתב זה פרט לסומין. אבל הכא בעבור זה בעבור מצה ומרור הוא דאתא:

והיה לך לאות על ידך כרך אחד של ארבע פרשיות. והדין נותן הואיל ואמרה תורה תן תפילין בראש ארבע טוטפות אף בידך ארבע טוטפות תלמוד לומר והיה לך לאות על ידך כרך אחד של ארבע פרשיות. יכול כשם שביד כרך אחד כך בראש כרך אחד. והדין נותן הואיל ואמרה תורה תן תפילין ביד תן תפילין בראש מה ביד כרך אחד אף בראש כרך אחד תלמוד לומר לטוטפות לטוטפות הרי ארבע טוטפות אמורות. או יעשה ארבע כיסין של ארבע פרשיות. תלמוד לומר לזכרון בין עיניך. כיס אחד של ארבע פרשיות. על ידך על גובה של יד. או ידך כמשמעו והדין נותן הואיל ואמרה תורה תן תפילין בראש תן תפילין ביד מה בראש על גובה שבראש אף ביד על גובה שביד. ר' אלעזר אומר על גובה של יד. או על ידך כמשמעו תלמוד לומר והיה לך לאות. לך היא לאות ואינה אות לאחרים. ר' יצחק אמר על גובה של יד. או על היד כמשמעו תלמוד לומר ושמתם את דברי אלה על לבבכם לא אמרתי אלא דבר שהוא מכוון כנגד הלב זה גובה של יד. על ידך זה שמאל. או אינו אלא ימין אף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים ואומר ידה ליתד תשלחנה הא אין יד בכל מקום אלא שמאל:


רמז רכב

המשך פרק יג

רבי נתן אומר וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין. רבי יוסי החרום אומר מצינו שימין קרויה יד. ואף על פי שאין ראיה לדבר זכר לדבר, שנאמר (וישלח ישראל את ימינו) כי ישית אביו יד ימינו וגו'. ומה תלמוד לומר על ידך. להביא את הגידם שיהא נותן בימין. והיה לך לאות על ידך כל זמן שתפילין של יד ביד תן את של ראש בראש. מכאן אמרו מצות תפילין כשהוא נותן נותן את של יד ואחר כך נותן את של ראש. וכשהוא חולץ חולץ את של ראש ואחר כך חולץ את של יד. בין עיניך על גובה של ראש. אתה אומר על גובה של ראש או בין עיניך כמשמעו. תלמוד לומר בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו וגו'. מה בין עיניכם האמור להלן על גובה של ראש. אף בין עיניך האמור כאן על גובה של ראש. (כתוב בואתחנן בפרשת שמע) רבי יהודה אומר הואיל ואמרה תורה תן תפילין בראש וביד. מה ביד מקום שהוא ראוי להטמא בנגע אחד. אף בראש מקום שהוא ראוי להטמא (קנג) בנגע אחד. תנו רבנן לטטפת לטטפת לטוטפות הרי כאן ארבע דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר אינו צורך טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים. תנו רבנן יכול יכתבם על ארבעה עורות ויניחם בארבעה בתים. תלמוד לומר ולזכרון בין עיניך זכרון אחד אמרתי לך ולא שנים ושלשה זכרונות. הא כיצד כותבו על ארבעה עורות ומניחן בארבעה בתים בעור אחד. ואם כתבם על עור אחד והניחן בארבעה בתים יצא. תנו רבנן כיצד כותבין תפילין של יד כותבה על עור אחד ומניחה בבית אחד בעור אחד. ואם כתבה בארבעה עורות והניח בבית אחד יצא. וצריך לדבק שנאמר והיה לך לאות על ידכה. בשלמא כשהוא מניח מניח של יד ואחר כך של ראש דכתיב וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך. אלא כשהוא חולץ חולץ של ראש ואחר כך של יד מנלן. אמר קרא והיו לטוטפות בין עיניך כל זמן שבין עיניך יהיו שתים. תנא דבי מנשה על ידך זו קיבורת יד. בין עיניך זה קדקד. היכא, אמרי דבי רבי ינאי מקום שמוחו של תינוק רופף. ר' יוסי החרום אומר הנחה דבשמאל מנא ליה נפקא ליה מהיכא דנפקא ליה לר' נתן. רב אשי אמר מידכה יד כהה. ואימא ידך שבכח אמר ליה מי כתיב כח בחי"ת. תנו רבנן אטר מניח תפילין בימין שהיא שמאלו. והתניא מניח בשמאלו שהיא שמאל של כל אדם. אמר אביי כי תניא ההיא בשולט בשתי ידים. והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך הוקשה כל התורה כולה לתפילין מה תפילין מצוות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות אף כל מצוות וכו' ומדמצוות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות הא מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות, הניחא למאן דאמר תפילין מצות עשה שהזמן גרמא אלא למאן דאמר תפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא מאי איכא למימר. מאן שמעת ליה דאמר הכי ר' מאיר, סבר לה כמאן דאמר שני כתובים הבאין כאחד אין מלמדין. ולרבי יהודה דאמר מלמדין ותפילין מצות עשה שלא הזמן גרמא מאי איכא למימר. משום דהוה מצה שמחה והקהל שלשה כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. אמר ר' אלעזר אמרו ישראל לפני המקום אנו רוצים ליגע בתורה יומם ולילה אבל אין לנו פנאי. אמר להם הקב"ה קיימו מצות תפילין ומעלה אני עליכם כאילו אתם יגעים יומם ולילה. רבי יוחנן אמר מקרא מלא הוא והיה לאות על ידך וגו' למען תהיה תורת ה' בפיך. ר' יהושע בן לוי אמר מה שאמר ר' אלעזר אינו אלא פרט ללילות שאין מצות תפילין מתקיימת אלא ביום שנאמר ושמרת את החוקה וגו' ומה אתה מקיים ובתורתו יהגה יומם ולילה זו קריאת שמע שאדם קורא שחרית וערבית מעלה עליו כאילו הוא יגע בתורה יומם ולילה:

למען תהיה תורת ה' בפיך (שמות יג ט). למה נאמר לפי שהוא אומר והיה לך לאות על ידך שומע אני אף הנשים והטף במשמע והדין נותן הואיל ומזוזה מצות עשה ותפילין מצות עשה אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בנשים כבאנשים יכול אף תפילין ינהגו בנשים כבאנשים תלמוד לומר למען תהיה תורת ה' בפיך, לא אמרתי אלא במי שהוא חייב בתלמוד תורה. מכאן אמרו הכל חייבין בתפילין (נ"א בתלמוד תורה) חוץ מנשים ועבדים. מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין, אשתו של יונה היתה עולה לרגל. טבי עבדו של רבן גמליאל היה מניח תפילין. ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך מכאן אמרו כל המניח תפילין כאילו קרא בתורה וכל הקורא בתורה פטור מתפילין. ספר שתפרו בפשתן ר' יהודה ורבי מאיר חד אמר פסול דכתיב למען תהיה תורת ה' בפיך איתקש כל התורה לתפילין. מה תפילין הלכה למשה מסיני לתפרן בגידין אף כל התורה לתפרה בגידין. וחד אמר כשר כי איתקש למותר בפיך להלכותיו לא איתקש:

ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה. "ימים" ולא לילות, "מימים" ולא כל ימים, פרט לשבתות וימים טובים דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר לא נאמר חוקה זו אלא כנגד הפסח בלבד. רבי עקיבא אומר יכול יניח אדם תפילין בשבת וימים טובים? תלמוד לומר והיה לך לאות. מי שצריכים אות, יצאו שבתות וימים טובים שהן גופן אות. אמר ר' אלעזר כל המניח תפילין אחר שקיעת החמה עובר בעשה. ורבי יוחנן אמר עובר בלאו. כולי עלמא אית להו דרבי [אבין אמר ר' אלעאי] דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, והכא בהא קמיפלגי, מר סבר השמר דלאו לאו השמר דעשה עשה, ומר סבר השמר דעשה נמי לאו. ואמר רבי אלעזר ואם לשמרן מותר. ושמרת את החקה דמברכי לבתר דמסלקי תפלייהו לשמור חקיו:

ושמרת את החקה הזאת למועדה. למה נאמר? לפי שהוא אומר והיה לך לאות על ידך. שומע אני אף הקטנים במשמע, והדין נותן הואיל ומזוזה מצות עשה ותפילין מצות עשה, אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בקטנים ובגדולים, יכול אף תפילין בקטנים ובגדולים, תלמוד לומר ושמרת את החקה הזאת. לא אמרתי אלא במי שהוא יודע לשמור תפיליו. מכאן אמרו חכמים: כל קטן שהוא יודע לשמור תפיליו הרי זה אביו עושה לו תפילין. ושמרת את החקה הזאת. זו מצות תפילין. או אינו אלא חוקת כל המצוות. אמרת במי הענין מדבר? בתפילין. מימים ימימה למה נאמר? לפי שהוא אומר והיה לך לאות. שומע אני אף הלילות במשמע. והדין נותן, הואיל ומזוזה מצות עשה ותפילין מצות עשה. אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בלילות כבימים אף תפילין ינהגו בלילות כבימים. תלמוד לומר מימים ימימה. בימים אתה נותן ואי אתה נותן בלילה.

דבר אחר מימים ימימה למה נאמר? לפי שהוא אומר והיה לך לאות. שומע אני אף שבתות וימים טובים במשמע. והדין נותן הואיל ומזוזה מצות עשה ותפילין מצות עשה אם למדת על מזוזה שהיא נוהגת בשבתות וימים טובים יכול אף תפילין ינהגו בשבתות וימים טובים. תלמוד לומר מימים ימימה יצאו שבתות וימים טובים. רבי יאשיה אומר מימים יש ימים שאתה נותן ויש ימים שאי אתה נותן יצאו שבתות וימים טובים. רבי יצחק אומר הואיל ושבת קרויה אות ותפילין קרויין אות לא יתן אות בתוך אות. או יתן אות בתוך אות אמרת לא תדחה שבת שהיא קרויה אות וברית לתפילין שאין קרויין אות וברית אלא אות בלבד. ר' עזריה אומר הואיל ושבת קרויה אות ותפילין קרויין אות לא יתן אות בתוך אות. או יתן אות בתוך אות. אמרת לא תדחה שבת שחייבין עליה כרת ומיתת בית דין לתפילין שאין חייבין עליהן לא כרת ולא מיתת בית דין.

דבר אחר מימים ימימה מגיד שאדם צריך לבדוק את התפילין פעם אחד לשנים עשר חודש. נאמר כאן מימים ונאמר להלן ימים תהיה גאולתו מה ימים שנאמר להלן אין פחות משנים עשר חודש אף ימים שנאמר כאן אין פחות משנים עשר חודש דברי בית הלל. בית שמאי אומרים אין צריך לבדקן עולמית שמאי הזקן אומר אלו תפילין של אבי אמא. והיה כי יביאך ה' אלקיך אל ארץ הכנעני זכה כנען שנקראה הארץ על שמו. וכי מה עשה כנען אלא כיון ששמע שישראל נכנסין לארץ עמד ופנה מפניהם. אמר ליה המקום אתה פנית מפני עמי אף אני אקרא את הארץ על שמך ואתן לך ארץ יפה כארצך ואי זה זה אפריקי. וכן הוא אומר וכנען ילד את צידן בכורו ואת חת וכתיב ויענו בני חת את אברהם לאמר לו שמענו אדוני. אמר להן המקום אתם כבדתם את ידידי אף אני אקרא את הארץ על שמכם ואתן לכם ארץ יפה כארצכם זו אפריקי. כאשר נשבע לאבותיך והיכן נשבע לאבות. באברהם הוא אומר ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר. ביצחק מהו אומר גור בארץ הזאת. ביעקב מהו אומר הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה. [ונתנה לך] שלא תהא בעיניך כירושת אבות אלא יהא בעיניך כאילו אותו היום נתנה לך:


רמז רכג

המשך פרק יג

והעברת (שמות יג יב). אין העברה אלא הפרשה, וכן הוא אומר והעברתם את נחלתו לבתו, שמעון בן עזאי אומר: והעברת כל פטר רחם מה תלמוד לומר? לפי שהוא אומר כל אשר יעבור תחת השבט. שומע אני אף היתום במשמע. והדין נותן ומה אם בעל מום שאינו כשר על גבי המזבח, הרי הוא נכנס לדיר להתעשר. יתום שהוא כשר על גבי המזבח דין הוא שיכנס לדיר להתעשר. והרי הלקוח שהוא כשר על גבי המזבח ואינו נכנס לדיר להתעשר. והרי הוא יוכיח על היתום שאף על פי שהוא כשר על גבי המזבח לא יהא נכנס לדיר להתעשר. לא אם אמרת בלקוח שלא נולד ברשותו ולפיכך אינו נכנס לדיר להתעשר. תאמר ביתום שנולד ברשותו יהא נכנס לדיר להתעשר. לא זכיתי מן הדין נאמר כאן העברה ונאמר להלן העברה מה העברה האמורה כאן אין קדושה חלה עליו אלא בחיי אמו אף העברה האמורה להלן אין קדושה חלה עליו אלא בחיי אמו. אי מה כאן זכרים אף להלן זכרים. תלמוד לומר כל אשר יעבור תחת השבט אחד זכרים ואחד נקבות במשמע. וכל פטר שגר בהמה אין פטר שגר בהמה אלא ששגרתו אמו יהא פטור מן הבכורה והבא אחריו אינו בכור. אשר יהיה לך להוציא המוכר עובר בהמתו לגוי. משמע אני מוציא את המוכר עובר בהמתו לגוי ומביא את הלוקח עובר בהמתו של גוי תלמוד לומר אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר להוציא את הלוקח עובר בהמתו של גוי. הזכרים לה' מכאן היה רבי יוסי הגלילי אומר רחלה שלא בכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהם כאחד שניהם לכהן שנאמר הזכרים לה'. וחכמים אומרים אי אפשר לצמצם אלא אחד לו ואחד לכהן. וכל פטר חמור תפדה בשה ולא בעגל ולא בחיה ולא בשחוטה ולא בטרפה ולא בכוי. ופטר חמור תפדה בשה למה נאמר לפי שהוא אומר אך פדה תפדה וגו' שומע אני כל בכור בהמה טמאה במשמע. תלמוד לומר ופטר חמור תפדה בשה. בכור חמור אתה פודה ואי אתה פודה שאר בכור בהמה טמאה, או פטר חמור תפדה בשה שאר בכור בהמה טמאה בכסות וכלים. תלמוד לומר עוד במקום אחר פטר חמור תפדה בשה. פטור חמור אתה פודה ואי אתה פודה בכור שאר בהמה טמאה. אם כן מה תלמוד לומר אך פדה תפדה. אלא אם אינו ענין שפודין בכור בהמה טמאה. תנהו לענין שמקדישין בהמה טמאה לבדק הבית ופודין מהקדש בדק הבית:

איבעיא להו מהו לפדות בבן פקועה. אליבא דר' מאיר לא תבעי לך כיון דאמר בן פקועה טעון שחיטה שה מעליא הוא. כי תבעי לך אליבא דרבנן דאמרי שחיטת אמו מטהרתו מאי. כיון דאמרו רבנן שחיטת אמו מטהרתו כבשרא בדיקולא דמיא. או דלמא כיון דרהיט ואתי רהיט ואזיל שה קרינא ביה. מר זוטרא אמר אין פודין רב אשי אמר פודין. אמר ליה רב אשי למר זוטרא מאי דעתך דילפת שה שה מפסח. אי מה להלן זכר תמים ובן שנה אף כאן זכר תמים ובן שנה. תפדה תפדה ריבה אי תפדה תפדה ריבה אפילו כל מילי נמי. אם כן שה שה מאי אהני ליה:


רמז רכד

המשך פרק יג

ואם לא תפדה וערפתו (שמות יג יג). מכאן אמרו מצות פדיה קודמת למצות עריפה. מצות יעידה קודמת למצות פדיה, שנאמר אשר לא יעדה והפדה. מצות יבום קודמת למצות חליצה בראשונה שהיו מתכוונין לשם מצוה, עכשיו שאין מתכוונים לשם מצוה אמרו מצות חליצה קודמת למצות יבום. מצות גאולה באדון קודמת לכל אדם, שנאמר ואם לא יגאל ונמכר בערכך. ופטר חמור תפדה בשה. אמר רבי חנינא: שאלתי את רבי אליעזר בבית מותבא רבא, מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים? אמר לי גזירת הכתוב היא, ועוד דסייעו את ישראל בשעה שיצאו ממצרים, שאין לך כל אחד ואחד שלא היו לו תשעים חמורים לובים טעונים בכסף וזהב של מצרים:

ואם לא תפדה וערפתו (שמות יג יג). מכאן אמרו: אם אין פודהו יערפהו, הואיל ואיבד נכסי כהן אף ממונו יאבד. ומנין שהוא אסור בהנאה? נאמר כאן עריפה ונאמר להלן עריפה, מה עריפה האמורה להלן אסור בהנאה אף עריפה האמורה כאן אסור בהנאה:


רמז רכה

המשך פרק יג

וכל בכור אדם בבניך תפדה (שמות יג יג). למה נאמר? לפי שהוא אומר ופדויו מבן חודש תפדה (במדבר יח טז) - כלל. בערכך כסף חמשת שקלים (שם) - פרט. כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט. כשהוא אומר וכל בכור אדם בבניך תפדה (שמות יג יג) - חזר וכלל. או כלל בכלל הראשון אמרת לאו. אלא כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. מה הפרט מפורש בנכסים ומטלטלין שאין להן אחריות אף הכלל כן. מכאן אמרו: בכל פודין בכור אדם, חוץ מן העבדים ושטרות וקרקעות והקדשות. רבי אומר בכל פודין בכורי אדם.

דבר אחר: וכל בכור אדם בבניך תפדה (שמות יג יג). היו לו חמשה בכורות מחמש נשים, חייב לפדות את כולן.

דבר אחר: וכל בכור בניך תפדה (שמות יג יג). מנין שאם לא פדאו אביו הוא יפדה את עצמו. תלמוד לומר וכל בכור בני אפדה. רבי יוסי הגלילי אומר הואיל ואמרה תורה פדה את בניך ולמד את בניך תורה, אם למדת על תלמוד תורה שאם לא למדו אביו מלמד הוא את עצמו. כך אם לא פדאו חייב לפדות את עצמו. לא אם אמרת בתלמוד תורה שהוא שקול כנגד הכל שאם לא למדו אביו מלמד הוא את עצמו. תאמר בפדיה שאינה שקולה כנגד הכל לפיכך אם לא פדאו אביו לא יפדה את עצמו. והרי מילה תוכיח שאינה שקולה כנגד הכל שאם לא מלו אביו מל הוא את עצמו. כך אם לא פדאו אביו הוא יפדה את עצמו. לא אם אמרת במילה שחייבין עליה כרת שאם לא מלו אביו הוא מל את עצמו. תאמר בפדיה שאין חייבים עליה כרת לפיכך אם לא פדאו לא יפדה את עצמו. אמרת הפרש. אדון בנין אב מבין שלשתם. לא הרי מילה כהרי תלמוד תורה ולא הרי תורה כהרי מילה ולא זה וזה כהרי פדיה ולא הרי פדיה כהרי זה וזה. הצד השוה שבהן (כל) שהוא מצות האב על הבן, אם לא עשה לו אביו יעשה הוא לעצמו. אף כל מה שהוא מצות האב על הבן אם לא עשה לו אביו הוא יעשה לעצמו. מכאן אמרו: חייב אדם מן התורה למול את בנו ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות ולהשיאו אשה. רבי עקיבא אומר אף ללמדו שייט. רבי אומר אף ישוב מדינה. והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר. יש "מחר" עכשיו ויש "מחר" לאחר זמן. מחר לאמר מה זאת - הרי מחר לאחר זמן. מחר יהיה האות הזה - הרי מחר עכשיו. מחר אנכי נצב על ראש הגבעה - הרי מחר עכשיו. מחר יאמרו בניכם לבנינו - הרי מחר לאחר זמן. מה העדות והחקים והמשפטים. נמצאת אומר ארבעה בנים הם: אחד חכם, ואחד טפש, ואחד רשע, ואחד שאינו יודע לשאול. חכם מהו אומר: מה העדות והחקים והמשפטים וגו', אף אתה אמור לו כהלכות הפסח, ואמור לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן. טפש מהו אומר: מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו. רשע מהו אומר: מה העבודה הזאת לכם. לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר, אף אתה תוציאו מן הכלל ואמור לו בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים לי ולא לו אילו היה שם לא היה נגאל. ושאינו יודע לשאול את פתח לו, שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא.

דבר אחר: מה העדות והחקים. רבי אליעזר אומר מנין אתה אומר שאם היתה חבורה של תלמידי חכמים צריכים להיות יושבין ועוסקין בהלכות הפסח עד חצות, לכך נאמר מה העדות והחקים והמשפטים וגו':

ויהי כי הקשה פרעה. שומע אני מאליו, תלמוד לומר ויחזק ה' את לב פרעה. ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים וגו'. מכאן אמרו חכמים: זובחים בכורי בהמה כנגד בכורי בהמה, ופודין בכורי אדם כנגד בכורי אדם. והיה לאות על ידך. בארבעה מקומות מזכירין פרשת תפילין, קדש לי כל בכור, והיה כי יביאך, שמע ישראל, והיה אם שמוע. מכאן אמרו מצות תפילין ארבע פרשיות (של ראש) הם ארבע טוטפות, ואלו הן קדש לי כל בכור, והיה כי יביאך, שמע, והיה אם שמוע, וכותבן כסדרן, ואם כתבן שלא כסדרן הרי אלו יגנזו:

הערותעריכה