ילקוט שמעוני/וארא

ילקוט שמעוני תורה קעו ילקוט שמעוני תורה קעז ילקוט שמעוני תורה קעח ילקוט שמעוני תורה קעט ילקוט שמעוני תורה קפ ילקוט שמעוני תורה קפא ילקוט שמעוני תורה קפב ילקוט שמעוני תורה קפג ילקוט שמעוני תורה קפד ילקוט שמעוני תורה קפה

רמז קפו

פרק ט


הירא את דבר ה' (שמות ט כ). מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: הטוב שבנחשים רצוץ את מוחו, כתיב ויקח שש מאות רכב (שמות יד ז). מהיכן היו? ואם תאמר משל מצרים, והלא כבר נאמר וימת כל מקנה מצרים (שמות ט ו). ואם תאמר משל פרעה היו, והלא כבר נאמר הנה יד ה' הויה במקנך (שמות ט ג). ואם תאמר משל ישראל היו, והלא כבר נאמר וגם מקננו ילך עמנו (שמות י כו). משל מי היו? הירא את דבר ה' (שמות ט כ). נמצינו למדין שמהן היה תקלה לישראל:

וה' נתן קולות (שמות ט כג). בזכות התורה שניתנה בקולות, שנאמר וכל העם רואים את הקולות (שמות כ טו). וה' - וכל סנקליטין שלו גזרו שירד הברד, "וימטר ה'" - בתחילה מטר וכשירד נעשה ברד, שנאמר וימטר ה' ברד (שמות ט כג). למה? שאין הרעה דרה אצל הקב"ה, המטר היה יורד והיה הרוח נכנס בו ועושה אותו ברד, שנאמר רוח סערה עושה דברו (תהלים קמח ח):

(כתוב ברמז ת"פ): ויהי ברד ואש מתלקחת (שמות ט כד). ר' יוסי בר חנינא אמר: צלוחית של ברד מלאה אש. רבי נחמיה אמר: אש וברד פתוכין זה בזה. אמר ר' חנן: טעמא דרבי יהודה כהדא פרטתא דרמונא (פירוש כקליפת הרימון) דחרצנתיה מתחמי מלגיו, טעמא דרבי נחמיה כהדא אשתא דקנדילא שזגיו נראים מחוץ, דמיא ומשחא מערבין כחדא והיא דלקא גביהון, ויהי ברד ואש מתלקחת. אמר רבי יהודה ברבי סימון מתקהא לעשות שליחותיה, אמר ר' אחא: משל למלך שהיו לו שני לגיונות קשים והיו נלחמין זה בזה, וכיון שהגיעה מלחמתו של מלך עשו שלום ביניהם, והלכו ועשו מלחמתו של מלך, כך אש וברד רכובים (צריך לומר דבובים) זה בזה, וכיון שהגיעה מלחמתו של הקב"ה במצרים עשו שלום ביניהם והלכו ועשו מלחמתו ולעשות נס בתוך נס, הדא הוא דכתיב המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו (איוב כה ב). אמר ר' יעקב דכפר חנין: "המשל" זה מיכאל, "ופחד" זה גבריאל, לא זה מזיק את זה ולא זה מזיק את זה, תנא ר' שמעון בן יוחאי: הרקיע של מים והכוכבים של אש, והן דרים זה עם זה ואינן מזיקין זה את זה, אמר ר' אבין: לא סוף דבר בין מלאך למלאך, אלא אפילו מלאך עצמו חציו אש וחציו מים והוא עושה שלום בו, דכתיב וגויתו כתרשיש ופניו כמראה ברק (דניאל י ו). אמר ר' יוחנן: מימיה לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, ולא מזל חמי מה דקדמוי, אמר רבי: כולהון סלקין כהדין דסלקין בסולמא הפוך, לקיים מה שנאמר עושה שלום במרומיו (איוב כה ב):

והחטה והכסמת לא נכו כי אפילות הנה (שמות ט לב). מהו "כי אפילות" - פלאים עשה הקב"ה בהם, ר' יהודה אומר: לקושות היו, אמר ליה ר' פנחס והלא כתיב ואת כל עשב השדה [הכה הברד] (שמות ט כה). ואת אמרת בשביל שהיו קטנות לא נוכו, אלא פלאים עשה הקב"ה בהם:

ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים (שמות ט כז). הצדיק עליו את הדין, ומה שכר נטל על כך? שנתן להם מקום קבורה, שנאמר נטית ימינך תבלעמו ארץ (שמות טו יב). הרשעים אינן מרננין עד שהוא מביא עליהם מכות, אבל הצדיקים אינן כן, לכך נאמר רננו צדיקים בה' (תהלים לג א). שנאמר וירא כל העם וירונו (ויקרא ט כד). רננו צדיקים ה' אין כתיב כאן אלא בה' - בזמן שהן רואין אותו, וכן הוא אומר וירא ישראל את היד הגדולה (שמות יד לא). התחילו מרננין: אז ישיר משה (שמות טו א):

כצאתי את העיר (שמות ט כט). והלא דברים קל וחומר, ומה תפילה קלה לא היה במצרים, דיבור חמור לא כל שכן! ומהו שכתוב וידבר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים (שמות יב א). חוץ לכרך::

שנו רבותינו הרואה אבני אלגביש צריך שיתן הודאה ושבח למקום, מאי אלגביש? תנא שעמדו על גב איש וירדו [על גב איש], עמדו על גב איש זה משה, שנאמר והאיש משה ענו מאד (במדבר יב ג). וכתיב ויחדלו הקולות והברד ומטר לא נתך ארצה (שמות ט לג). וירדו על גב איש זה יהושע, שנאמר ויהי בנוסם מפני בני ישראל הם במורד בית חורון וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים (יהושע י יא).

ויחדלו הקולות והברד (שמות ט לג). והיכן שרוי? אמרו רבותינו: נתלה באויר עד שיבוא גוג ומגוג, שנאמר וגשם שוטף ואבני אלגביש (יחזקאל לח כב). וירא פרעה כי היתה הרוחה (שמות ח יא). כך הרשעים, כשרואין שהצרה באה עליהן הן מכניעין עצמן, כשהצרה הולכת ורואין את הרוחה חוזרין למעשיהם הרעים, אומות העולם מוסיפין וחוטאין, אבל ישראל תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך (איכה ד כב). והקב"ה מכניסן לירושלים, שנאמר יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר (תהלים קז ב). ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים (תהלים קז ג):