ילקוט שמעוני תורה קפו


רמז קפו

פרק ט


הירא את דבר ה' (שמות ט כ). מכאן היה ר' שמעון בן יוחאי אומר: הטוב שבנחשים רצוץ את מוחו, כתיב ויקח שש מאות רכב (שמות יד ז). מהיכן היו? ואם תאמר משל מצרים, והלא כבר נאמר וימת כל מקנה מצרים (שמות ט ו). ואם תאמר משל פרעה היו, והלא כבר נאמר הנה יד ה' הויה במקנך (שמות ט ג). ואם תאמר משל ישראל היו, והלא כבר נאמר וגם מקננו ילך עמנו (שמות י כו). משל מי היו? הירא את דבר ה' (שמות ט כ). נמצינו למדין שמהן היה תקלה לישראל:

וה' נתן קולות (שמות ט כג). בזכות התורה שניתנה בקולות, שנאמר וכל העם רואים את הקולות (שמות כ טו). וה' - וכל סנקליטין שלו גזרו שירד הברד, "וימטר ה'" - בתחילה מטר וכשירד נעשה ברד, שנאמר וימטר ה' ברד (שמות ט כג). למה? שאין הרעה דרה אצל הקב"ה, המטר היה יורד והיה הרוח נכנס בו ועושה אותו ברד, שנאמר רוח סערה עושה דברו (תהלים קמח ח):

(כתוב ברמז ת"פ): ויהי ברד ואש מתלקחת (שמות ט כד). ר' יוסי בר חנינא אמר: צלוחית של ברד מלאה אש. רבי נחמיה אמר: אש וברד פתוכין זה בזה. אמר ר' חנן: טעמא דרבי יהודה כהדא פרטתא דרמונא (פירוש כקליפת הרימון) דחרצנתיה מתחמי מלגיו, טעמא דרבי נחמיה כהדא אשתא דקנדילא שזגיו נראים מחוץ, דמיא ומשחא מערבין כחדא והיא דלקא גביהון, ויהי ברד ואש מתלקחת. אמר רבי יהודה ברבי סימון מתקהא לעשות שליחותיה, אמר ר' אחא: משל למלך שהיו לו שני לגיונות קשים והיו נלחמין זה בזה, וכיון שהגיעה מלחמתו של מלך עשו שלום ביניהם, והלכו ועשו מלחמתו של מלך, כך אש וברד רכובים (צריך לומר דבובים) זה בזה, וכיון שהגיעה מלחמתו של הקב"ה במצרים עשו שלום ביניהם והלכו ועשו מלחמתו ולעשות נס בתוך נס, הדא הוא דכתיב המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו (איוב כה ב). אמר ר' יעקב דכפר חנין: "המשל" זה מיכאל, "ופחד" זה גבריאל, לא זה מזיק את זה ולא זה מזיק את זה, תנא ר' שמעון בן יוחאי: הרקיע של מים והכוכבים של אש, והן דרים זה עם זה ואינן מזיקין זה את זה, אמר ר' אבין: לא סוף דבר בין מלאך למלאך, אלא אפילו מלאך עצמו חציו אש וחציו מים והוא עושה שלום בו, דכתיב וגויתו כתרשיש ופניו כמראה ברק (דניאל י ו). אמר ר' יוחנן: מימיה לא ראתה חמה פגימתה של לבנה, ולא מזל חמי מה דקדמוי, אמר רבי: כולהון סלקין כהדין דסלקין בסולמא הפוך, לקיים מה שנאמר עושה שלום במרומיו (איוב כה ב):

והחטה והכסמת לא נכו כי אפילות הנה (שמות ט לב). מהו "כי אפילות" - פלאים עשה הקב"ה בהם, ר' יהודה אומר: לקושות היו, אמר ליה ר' פנחס והלא כתיב ואת כל עשב השדה [הכה הברד] (שמות ט כה). ואת אמרת בשביל שהיו קטנות לא נוכו, אלא פלאים עשה הקב"ה בהם:

ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים (שמות ט כז). הצדיק עליו את הדין, ומה שכר נטל על כך? שנתן להם מקום קבורה, שנאמר נטית ימינך תבלעמו ארץ (שמות טו יב). הרשעים אינן מרננין עד שהוא מביא עליהם מכות, אבל הצדיקים אינן כן, לכך נאמר רננו צדיקים בה' (תהלים לג א). שנאמר וירא כל העם וירונו (ויקרא ט כד). רננו צדיקים ה' אין כתיב כאן אלא בה' - בזמן שהן רואין אותו, וכן הוא אומר וירא ישראל את היד הגדולה (שמות יד לא). התחילו מרננין: אז ישיר משה (שמות טו א):

כצאתי את העיר (שמות ט כט). והלא דברים קל וחומר, ומה תפילה קלה לא היה במצרים, דיבור חמור לא כל שכן! ומהו שכתוב וידבר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים (שמות יב א). חוץ לכרך::

שנו רבותינו הרואה אבני אלגביש צריך שיתן הודאה ושבח למקום, מאי אלגביש? תנא שעמדו על גב איש וירדו [על גב איש], עמדו על גב איש זה משה, שנאמר והאיש משה ענו מאד (במדבר יב ג). וכתיב ויחדלו הקולות והברד ומטר לא נתך ארצה (שמות ט לג). וירדו על גב איש זה יהושע, שנאמר ויהי בנוסם מפני בני ישראל הם במורד בית חורון וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים (יהושע י יא).

ויחדלו הקולות והברד (שמות ט לג). והיכן שרוי? אמרו רבותינו: נתלה באויר עד שיבוא גוג ומגוג, שנאמר וגשם שוטף ואבני אלגביש (יחזקאל לח כב). וירא פרעה כי היתה הרוחה (שמות ח יא). כך הרשעים, כשרואין שהצרה באה עליהן הן מכניעין עצמן, כשהצרה הולכת ורואין את הרוחה חוזרין למעשיהם הרעים, אומות העולם מוסיפין וחוטאין, אבל ישראל תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך (איכה ד כב). והקב"ה מכניסן לירושלים, שנאמר יאמרו גאולי ה' אשר גאלם מיד צר (תהלים קז ב). ומארצות קבצם ממזרח וממערב מצפון ומים (תהלים קז ג):



פרשת באעריכה

פרק י

המשך רמז קפו

(פסיקתא): בא אל פרעה (שמות י א). זה שאמר הכתוב אמרו לאלהים מה נורא מעשיך (תהלים סו ג). רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אמרו לפועלא טבא ישר, "מה נורא מעשיך" מה דחילין אינון מנגניא (פירוש: המצאות) דידך, הנהרגין הורגין את הורגיהן, והנצלבין צולבין את צולביהן, והנשקעים בים שוקעין את שוקעיהן, "ברוב עוזך יכחשו לך" ישקרו ויעשו אויביך כחשים, נבוכדנצר אמר בריך אלההון די שדרך מישך ועבד נגו (דניאל ג כח), פרעה אמר לא ידעתי את ה' (שמות ה ב). נעשה כחשן - אמר ה' הצדיק (שמות ט כז). הוא אמר: [ו]גם את (בני) ישראל לא אשלח (שמות ה ב). אמר לו הקב"ה בא אל פרעה ועל ידך ישלח, שנאמר שלח משה עבדו אהרן אשר בחר בו (תהלים קה כו). ויוציא עמו בששון (תהלים קה מג):

(תנחומא): וכסה את עין הארץ (שמות י ה). אמר ריש לקיש: כל מה שברא הקב"ה באדם - ברא בארץ, אדם יש לו ראש - והארץ יש לה ראש, שנאמר וראש עפרות תבל (משלי ח כו). אדם יש לו עינים - והארץ יש לה עינים, שנאמר ויכס את עין כל הארץ (שמות י טו). אדם יש לו אזנים - ובארץ כתיב שמעו שמים והאזיני ארץ (ישעיה א ב). אדם יש לו פה - והארץ ותפתח הארץ את פיה (במדבר טז לב). אדם יש לו ידים - והארץ: והארץ הנה רחבת ידים (בראשית לד כא). אדם יש לו זרוע, וכתיב ומתחת זרועות עולם (דברים לג כז). אדם יש לו טבור, וכתיב יושבי על טבור הארץ (יחזקאל לח יב). אדם יש לו ירכים, והארץ וקבצתים מירכתי ארץ (ירמיה לא ח). אדם יש לו רגלים, וכתיב והארץ לעולם עומדת (קהלת א ד). האדם אוכל, וכתיב ארץ אוכלת יושביה (במדבר יג לב). האדם שותה, והארץ למטר השמים תשתה מים (דברים יא יא). אדם מתגעש, והארץ ותגעש ותרעש הארץ (תהלים יח ח), אדם משתכר, וכתיב נוע תנוע ארץ כשכור (ישעיה כד כ), אדם מקיא, וכתיב ותקיא הארץ את יושביה (ויקרא יח כה), וכשם שהאשה יולדת כך הארץ, שנאמר היוחל ארץ ביום אחד אם יולד גוי פעם אחת (ישעיה סו ח). אלו ישראל - שבפעם אחת הקב"ה מביאן ומכניסן בירושלים, שנאמר ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה (ישעיה מט כא). א"ל הקב"ה, חייך לשעה קלה אני מקבץ גלותך, שכך אמר ישעיה שאי סביב עיניך וראי וגו' (ישעיה ס ד). ויבא ארבה וחסיל וסלעם (דברי הימים ב ו כח). ואכל [את] יתר [הפלטה הנשארת לכם מן] הברד (שמות י ה). אז שמחו מצרים ויצודו מהם לרוב מאד וימלחום, ויהפוך ה' רוח ים חזק מאד וישא את הארבה (שמות י יט). גם מהמלוחים לא נשאר ארבה אחד:

(שמות רבה פ' י"ד): ויאמר ה' אל משה נטה ידך על השמים (שמות י כא). זה שאמר הכתוב שלח חושך ויחשיך (תהלים קה כח). חשך ששלח הקב"ה על המצריים היה קשה הרבה. רבי אחא אמר: שלא קבלו מרותו של הקב"ה עליהם. רבי אחא אמר: מהו לא מרו את דברו (תהלים קה כח). על שהמירו דברו של הקב"ה. "שלח חשך ויחשיך" אמר הקב"ה למלאכי השרת: ראויין הן המצריים ללקות בחושך, מיד הסכימו כלם כאחד ולא המירו, מהו שלח חשך ויחשיך? למה הדבר דומה? למלך שסרח עבדו עליו, ואמר לאחד לך והכה אותו חמשים, והלך והכה אותו מאה, כך שלח הקב"ה חושך על מצרים ונתוסף החושך, הוי שלח חשך ויחשיך. מהיכן היה אותו חשך? רבי יהודה ורבי נחמיה, רבי יהודה אומר: מחושך של מעלה, ורבי נחמיה אומר מחושך של גיהנם. רבי יהודה בר רב אומר במה הרשעים מתכסין בשאול? בחושך. חזקיה אומר: הגיגית הזו במה מכסין אותה? בכלי חרס, מיניה וביה, כשם שהיא של חרס כך מכסין אותה בכלי חרס, כך הרשעים מה כתיב בהן, והיה במחשך מעשיהם (ישעיה כט יד). לפיכך הקב"ה מכסה עליהם את התהום שהוא חושך, שנאמר וחשך על פני תהום (בראשית א ב). וכמה עביו של אותו החשך? רבותינו אמרו עבה כדינר קורדינא (פירוש שם מקום), שנאמר וימש חושך (שמות י כא). ["וימש" - שהיה בו ממש], שבעה ימים של חושך היה על מצרים, שלשה ימים הראשונים מי שהיה יושב ומבקש לעמוד עומד, ומי שהיה עומד אם היה מבקש לישב יושב, ועוד שלשה ימים אחרים, מי שהיה יושב לא היה יכול לעמוד, ומי שעומד לא היה יכול לישב, ואיזה יום שביעי? זה יום שביעי של ים, שנאמר ויהי הענן והחשך (שמות יד כ). היה הענן מחשיך למצרים ומאיר לישראל, דכתיב ולכל בני ישראל היה אור במושבותם (שמות י כג). והיו ישראל נכנסין לבתיהן של מצריים ורואין כל מה שיש להן, ובשעה שאמר להן הקב"ה: "ושאלה אשה משכנתה" (שמות ג כב). היו ישראל נכנסין אצלם, ואומר להם השאילוני אותו הכלי שיש לך, והוא אומר אין לי, ואומר לו אני יודע שיש לך, והרי הוא בתוך התיבה שלך, הרי הוא במקום פלוני, ראיתי אותו בידך, והיה משאילו אותו הכלי, ומהיכן היו ישראל יודעין? אלא באותן ימי החשך, וממכת חשך וממכת דם העשירו ישראל, ויהי חשך אפלה למצרים ולישראל היה אור במושבותם, וכשרדפו מצריים מה כתיב, ויהי הענן והחשך (שמות יד כ). אם ענן למה חושך? אם חושך למה ענן? דו פרצופין היו, אור לישראל וחשך למצרים, וכן כי הנה החשך יכסה ארץ וערפל לאומים ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה (ישעיה ס ב):

(כתוב ברמז צ"ב): גם אתה תתן בידנו (שמות י כה). גם לרבות כיצד? גם צאנכם גם בקרכם קחו (שמות יב לב). אלו נאמר צאנכם ובקרכם הייתי אומר לא נתן להם אלא צאנם ובקרם, כשהוא אומר גם - ריבה שנתן להם דורון משלו, לקיים מה שנאמר גם אתה תתן בידנו זבחים (שמות י כה):


פרק יא

המשך רמז קפו

(ברכות פרק ראשון, דף ט' ע"א): דבר נא באזני העם (שמות יא ב). אין נא אלא לשון בקשה, אמר לו הקב"ה למשה: בבקשה ממך, אמור להם לישראל, בבקשה מכם שאלו ממצריים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהן, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהן, אמרו לו ולואי שנצא בעצמותינו, משל למה הדבר דומה? לאדם שהיה חבוש בבית האסורין, אמרו לו למחר מתיר אותך רבך ונותן לך ממון הרבה, אמר להם בבקשה מכם הוציאוני עכשיו ואין אני מבקש ממון:

(ברכות פרק ראשון, דף ד' ע"א): ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים (שמות יא ד). מאי כחצות? אילימא דאמר ליה נמי הקב"ה כחצות, ומי איכא ספיקא ברקיע, אלא דאמר ליה למחר בחצות כי השתא, ואתא איהו ואמר כחצות, ודוד מנא הוה ידע, דוד סימנא הוה ליה, כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכו'. ר' זירא אמר: לעולם משה מידע הוה ידע, דוד נמי מידע הוה ידע, אלא דוד כנור למה ליה, לאיתעוריה משנתיה, ומשה האי דאמר כחצות - סבר שמא יטעו אצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא, דאמר מר למד לשונך לומר איני יודע - שמא תתבדה ותאחז. רב אשי אמר: משה רבינו בפלגא אורתא דתליסר נגהי ארבסר פלגו דליליא הוה קאי, והכי קאמר להו משה: למחר כי השתא אני יוצא בתוך מצרים.

(פסיקתא): ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים (שמות יא ד). זה שאמר הכתוב מקים דבר עבדו (ישעיה מד כו). זה משה דכתיב ביה לא כן עבדי משה (במדבר יב ז). ועצת מלאכיו ישלים זה משה, דכתיב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (במדבר כ טז). אמר הקב"ה למשה: לך אמור להם לישראל, כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא. אמר הקב"ה: כבר כתבתי ואמרתי, עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב ז). ויהא משה נראה כמכזב, אלא הוא אמר כחצי הלילה אף אני כחצי הלילה, דוד אמר חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך (תהלים קיט סב). על משפטים שהבאת על מצרים, ועל צדקה שעשית עם אבותינו במצרים, שלא היו בידן מצוות שיגאלו בהן, ונתת להן שתי מצוות, דם פסח ודם מילה. תני רבי שמעון בן יוחאי: משה שאינו יודע לא עתותיו ולא רגעיו של לילה, לפיכך הוא נכנס ואמר כחצות, אבל הקב"ה שהוא יודע עתותיו ורגעיו של לילה לפיכך נכנס כחוט השערה:

(פסיקתא): ומת כל בכור (שמות יא ה). בכור לאיש בכור לאשה, בכור לזכר בכור לנקבה, הא כיצד? איש אחד בא על עשר נשים והן יולדות עשרה בנים - נמצאו כולן בכורי נשים, עשרה אנשים באים על אשה אחת והיא יולדת עשרה בנים - נמצאו כולן בכורי אנשים, הגע עצמך שאין שם בכור לא לאיש ולא לאשה - ומה אני מקיים כי אין בית אשר אין שם מת (שמות יב ל). אמר רבי אבא בר אחא אפוטרופוס של בית היה מת, כמה דאת אמר שמרי הראש כי לא (היה) בכור וישימהו אביהו לראש (דברי הימים א כו י). תני בשם ר' נתן: ביום שמת בכורו של אחד מהן, היה צר איקונין שלו (פירוש דמותו) בתוך ביתו, ואותו היום היתה נידוקת ונשחקת וניזרת, והיה קשה עליהן כאילו באותו היום קברום. אמר רבי יודן לפי שהיו המצרים קוברין בתוך בתיהן, והיו הכלבים נכנסין דרך הכוכין (פירוש מערות) ומשמטין הבכורות ומתעדנין בהן, והיה קשה עליהן כאילו באותו היום קברום, מבכור פרעה (שמות יא ה). מגיד שפרעה היה בכור ונכנסו כל הבכורות אצל אבותיהן ואמרו להם, בגין דאמר משה ומת כל בכור (שמות יא ה). וכל מה דאמר משה על הלין עמא אתא עליהון, אלא איתון ונפיק אלין עבראי מביננא, ואי לא אלין עמא מייתין, אמרין עשרה בנין לחד מינן, ימות חד מנהון ולא יפקון אלין עיבראי, אמרין אלא סמא דמילתא ניזיל לן לגבי פרעה דהוא בכור, דילמא דהוא חייס על נפשיה ומפיק אלין עיבראי מביננן, אזלון לגבי פרעה אמרו לו: בגין דאמר משה "ומת כל בכור" וכל מה דאמר על הלין עמא אתא עליהון, וכדו קום ואפיק אלין עבראי מביננן, ואם לאו אלין עמא מייתין, אמר צאו וקפחו שוקיהן של אלו, אנא אמר: אי נפשאי, אי נפשיהון דאלין עבראי, (פירוש אמרת אמות אני או נפשותן של אלו העבריים). ואתון אמרין יזלון עבראי, מיד יצאו הבכורות והרגו באבותיהם ששים רבוא. ר' אבין בשם רבי יהודה בן פזי: בתיה בת פרעה בכורה היתה, בזכות מה נצולה? בתפילתו של משה, שנאמר לא יכבה בלילה נרה (משלי לא יח). ליל כתיב, כמה דאת אמר ליל שמורים (שמות יב מב). עד בכור השפחה (שמות יא ה). ר' הונא בשם רבי אחא בשם רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: אפילו שפחות הנמכרות לרחיים היו אומרות, רצוננו בשעבודנו וישראל בשעבודן. אמר רבי יהודה בן פזי מסורת אגדה היא: בשעה שירדה שרה למצרים כדנוה לרחיים (אסרוה לרחיים), וכל בכור בהמה (שמות יא ה). ר' הונא אמר: אם אדם חטא, בהמה מה חטאה? אלא לפי שהיו המצריים משתחווים לטלאים, שלא יהו המצריים אומרים קשה יראתנו שהביאה עלינו את הפורענות, קשה יראתנו שעמדה על עצמה, קשה יראתנו שלא שלט בה פורענות. ר' זכריה חתניה דרבי לוי: אין בעל הרחמים נוגע בנפשות תחילה, ממי אתה למד? מאיוב: הבקר היו חורשות (איוב א יד). כשדים שמו שלשה ראשים (איוב א יז). אש אלהים נפלה מן השמים (איוב א טז). ואחר כך ויקח לו חרש להתגרד בו (איוב ב ח). אף במחלון וכליון, בתחילה מתו סוסיהן וגמליהן ואחר כך מת הוא, וימת אלימלך (רות א ג). ואחר כך מתו, שנאמר וימותו גם שניהם (רות א ה). ואחר כך מתה היא, ואף נגעים הבאין על האדם, בתחילה הוא מתחיל בביתו, אם חזר בו טעון חליצה, [שנאמר] וחלצו את האבנים (ויקרא יד מ). ואם לא חזר בו טעון נתיצה, [שנאמר] ונתץ את הבית (ויקרא יד מה). ואחר כך הוא מתחיל בבגדי,ו ואם חזר בו טעונין קריעה, [שנאמר] וקרע אותו מן הבגד (ויקרא יג נו). ואם לא חזר בו טעון שריפה, [שנאמר] ושרף את הבגד (ויקרא יג נב), ואחר כך הוא מתחיל בגופו, אם חזר חוזר, ואם לאו בדד ישב מחוץ למחנה מושבו (ויקרא יג מו). אף במצרים כן, בתחילה פגעה מדת הדין בממונם, ויך גפנם ותאנתם (תהלים קה לג). ויסגר לברד בעירם (תהלים עח מח). ואחר כך ויך כל בכור במצרים (תהלים עח נא):