ילקוט שמעוני תורה רד


רמז רד

המשך פרק יב

(ביצה פרק א' דף ח' ע"ב): בית שמאי אומרים: שאור בכזית וחמץ בככותבת. ובית הלל אומרים: זה וזה בכזית. מאי טעמא דבית שמאי? אם כן לכתוב רחמנא חמץ ולא בעי שאור, ואנא אמינא ומה חמץ שאין חמוצו קשה בכזית - שאור שחמוצו קשה לא כל שכן! שאור דכתב רחמנא למה לי? לומר לך ששיעורו של זה לא כשיעורו של זה. ובית הלל צריכי, דאי כתב רחמנא שאור משום דחמוצו קשה, אבל חמץ שאין חמוצו קשה אימא לא. ואי כתב רחמנא חמץ משום דראוי לאכילה אבל שאור דאין ראוי לאכילה אימא לא, קמשמע לן. ובית שמאי לית להו להא, דאמר ר' זירא: פתח הכתוב בשאור וסיים בחמץ, לומר לך זהו שאור זהו חמץ. לענין אכילה כולי עלמא לא פליגי, כי פליגי לענין ביעור, בית שמאי סברי לא ילפינן ביעור מאכילה וכו'. ובית הלל כל מחמצת לא תאכלו וכו' (שמות יב כ). למה נאמר? לפי שנאמר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה (שמות יב יט). אין לי אלא חמץ, תערובתו מנין? תלמוד לומר כל מחמצת לא תאכלו (שם).

(פסחים פ' אלו עוברין, דף מ"ג ע"א): כל מחמצת לא תאכלו (שמות יב יט). לרבות כותח הבבלי, ושכר המדי, וחומץ האדומי, וזיתום המצרי. יכול יהא ענוש כרת? תלמוד לומר כי כל אוכל מחמצת ונכרתה (שמות יב יט). על חמץ דגן גמור ענוש כרת ועל עירובו בלאו דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: על עירובו (ו)לא כלום. ורבי אליעזר עירובו בלאו מנא ליה? דכתיב כל מחמצת לא תאכלו (שמות יב יט). אי הכי כרת נמי ליחייב? דהא כתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה (שמות יב יט). ההוא מחמצת מבעי ליה - לכדתניא: אין לי אלא שנתחמץ מאליו, מחמת דבר אחר מנין? תלמוד לומר מחמצת. אי הכי הך נמי להכי הוא דאתא, (ובלאו נמי מיבעי ליה להכי), אלא טעמא דרבי אליעזר מ"כל" נפקא. גבי כרת נמי הא כתיב כל. ההוא מבעי ליה לרבות את הנשים. נשים מדרב יהודה אמר רב נפקא, איש או אשה כי יעשו (במדבר ה ו). השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. איצטריך! סלקא דעתך אמינא, הואיל וכתיב לא תאכל עליו חמץ וגו' (דברים טז ג). כל שישנו בקום עשה "אכול מצה", ישנו בבל תאכל חמץ, והני נשי כיון דאינון אינן בקום אכול מצה, דהויא לה מצות עשה שהזמן גרמא, אימא בבל תאכל חמץ נמי ליתנהו? קמשמע לן. והשתא דאיתרבו לאכילת חמץ איתרבו לאכילת מצה. כדרבי אלעזר דאמר רבי אלעזר: נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה. שנאמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים וגו' (דברים טז ג). כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה וכו'. ומאי חזית דהאי כל לרבות נשים, אימא לרבות תערובת, מסתברא קאי באוכלין מרבה אוכלין. קאי באוכלין מרבה נאכלין, וכל היכא דקאי באוכלין לא מרבה נאכלין? והתניא כי כל אוכל חלב (ויקרא ז כה). אין לי אלא חלב תמימין הראויין ליקרב, חלב בעלי מומין מנין? תלמוד לומר כל אוכל חלב (ויקרא ז כה). חולין מנין? תלמוד לומר כי כל (שם). והא הכא דקאי באוכלין ומרבה נאכלין. התם דליכא אוכלין מרבה נאכלין, הכא דאיכא אוכלין לא שביק אוכלין ומרבה נאכלין. ורבנן דלית להו עירובו, "כל" לא דרשי. אלא נשים מנא להו? "כל" לא דרשינן, "כי כל" דרשינן. ור' אליעזר אימא "כל" לרבות את הנשים, "כי כל" לרבות עירובו. וכי תימא רבי אליעזר "כי כל" לא דריש? והתניא כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו (ויקרא ב יא). אין לי אלא כולו, מקצתו מנין? תלמוד לומר כל. עירוב מנין? תלמוד לומר "כי כל". מאן שמעת ליה דדריש "כל"? רבי אליעזר, וקא דריש כי כל קשיא. (כתוב ברמז תק"ד - תשס"ג):