אור החיים על בראשית ל

(א) ותרא רחל וגו'. דקדק לומר ליעקב כי הוא בחון שאינו עקר ובזה אין לתלות בו אלא בה. ואומר ותקנא באחותה פי' לצד שהיא אחותה ומן הסתם תדמה במזגה וטבעה אליה וזו ילדה וזו לא, שאם לא היתה אחותה היתה תולה לומר כי טעם שלא ילדה הוא לצד שלא הושוו המזגים וכדומה:

עוד ירצה באומרו ליעקב כי עיקר הקפדתה היא להיותו יעקב שאם היה אדם אחר שאינו מפורסם בצדקות היתה תולה בו שהטעם הוא (תהלים, קכה) כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים להיותה היא צדקת, וזה הי' סיבת מניעת ההריון מה שאין כן היותו יעקב צדיק מובהק לזה נתקנאה באחותה שזכתה לזה:

(ב)

ויחר אף וגו'. הטעם לפי שהוציאה מפיה דבר קללה שאמרה מתה אנכי, ודברי הצדיקים אפילו בסדר זה יעשו רושם, וצא ולמד (ב"ר ע"ד) ממה שקלל הוא על תנאי וכו', לזה חרה אפו, ולזה דקדק לומר ברחל פי' בשבילה, גם לפי שאמרה הבה לי וגו' ולא אמרה התפלל עלי:

(ג) ותאמר הנה אמתי וגו'. דקדקה לומר אמתי קודם שהזכירה ביאתו אליה ולא אמרה בא אל אמתי כמו שאמרה שרה כמו שפירשתי שם, (ט"ז ה') נתכוונה לומר שאחר שיבא אליה לא תקרא אמתה עוד, ולזה אמר אחר כך ותתן לו בלהה שפחתה לאשה, אישות יש לו בה ובניה בני חורין. וכמו כן עשתה לאה שנתנה לו לאשה ונעקר מזלפה שם שפחה:

ומה שמצינו לשרה (ט"ז ג') שהזכירה גם כן שם אישות על הגר, שבירתה בצדה במה שדקדקה לומר תיבת לו, ועיין מה שכתבתי שם מה שלא אמרה כן רחל:

ומה שתמצא שמזכיר הכתוב (פסוק ז') אחר כך בלהה שפחת רחל וגו'. פי' שהיתה שפחת רחל, גם יכוין הכתוב שם להזכיר שם הצדקות שנתנו האמהות לבעליהן. ולא חש הכתוב לטעות, שסמך היות הדבר מבואר בכתובים הקודמים, ועיין מה שכתבתי בפרשת וישב (ל"ז ב'):

(טו) המעט קחתך וגו'. כוונת לאה היא על דרך אומרם ז"ל (ב"ר פ' צ"ח) כי קביעות מטתו של יעקב היה אצל רחל, ולזה אמרה המעט קחתך את אישי פירוש חלק העודף אצלך הוא נגרע מחלק לאה, ואומרה ולקחת וגו' תכוון לומר כי בחינת הלידה תתהוה מרוב זיקוק ומהתמדת שכיבת הבעל וכמאמרם ז"ל (חולין דף יא:) בכמה מקומות, ומעשה הדודאים הם סגולה ללידה (זהר ח"א קנז א) לזה אמרה די לך קיחת אישי בתמידות אצלך כנזכר ולמה תוסיף קחת דודאי בני:

וטעם יעקב שהיה עושה הפרש בין ב' נשיו לצד שאין עליו חיוב לאה זולת עונה האמורה בתורה (משפטים כ"א י') לא יגרע כי לא נשאה ברצונו ובידיעתו וכמעשה שהיה, מה שאין כן רחל אשתו זאת ובה עבד פעם ראשונה ושניה:

לכן ישכב וגו'. יראה כי ברצון רחל היה הדבר תלוי, ואומר' לכן פי' על נתינתך לי דודאים וכו':

או ירצה לשון שבועה משום שהם דברים שאין נקנים אלא בשבועה כי לא הקנית לה דבר שיש בו ממש, ועיין מה שכתבתי בפסוק (כ"ה ל"ג) השבעה לי במכר בכורת עשו:

(טז) ותצא לאה וגו'. טעם עשותה ככה ולא מן המוסר, לפי מה שפירשתי בתיבת לכן שאמרה רחל שהוא על כן, חששה לאה שתחזור בה רחל ולזה קדמה ויצתה, ולפי מה שפירשתי לכן שבועה, לצד שלא דקדקה רחל לומר הלילה הזאת חששה שתדחה אותה ללילה אחרת והרי זו זריזה ונשכרת:

עוד יש לתת טעם ללאה כי מדת חסידות עשתה שלא הניחה עד שיכנס אותו צדיק לאהל רחל ותוציאנו משם כי יש בזה הקפדה וצער גדול לרחל וקנאה גדולה, לזה קדמה קודם שיכנס אצלה, ואין זה אלא מדה טובה וחסידה וכל מגמתה של אותה צדקת להעמיד נטעי נאמן, וה' עד בדבר כי נתן שכרה דכתיב וישמע, וגו' ועיין בסמוך מה שפירשתי (ס"א שפירש"י) בפסוק זה:

שכור שכרתיך וגו'. פירוש נתתי שכר לזולת בעדך עוד נתכוונה ששכרה ב' דברים לינה וזיקה:

בלילה הוא. פי' ברצונו ודעתו שהסכים על הדבר:

(יז) וישמע אלהים. מגיד שהתפללה לה':

עוד ירצה כי הבין וידע כונתה במעשה שהוא לתכלית מצוה ואהבתה בהקב"ה ובמצותיו וקלקלה השורה במעשה זה גם ה' קלקל השורה כי כפי השורה לא היו עולים לה אלא ד' ותהר ותלד בן חמישי יותר מהשורה ובן ששי מדה כנגד מדה:

(כב) ויזכור אלהים וגו'. מגיד הכתוב כי הגם שעלה זכרונה לפניו עוד הוצרכה לתפלה כאומרו וישמע אליה וגו':

עוד יודיע הכתוב כי ה' זוכר את חסידיו מבלי שיצעקו אליו, לזה אמר ויזכור וגו' ואחר כך וישמע וגו' לומר שקודם שהתפללה עלה זכרונה לפניו יתברך:

(לב) הסר משם וגו'. מדבריו מוכח כי לא יהיה לחלקו אלא נקודים וטלואים בכשבים ובעזים וחום בכשבים אבל עקודים אינם לחלקו, וממה שאמר הכתוב בסמוך משמע שלקח גם העקודים:

ונראה כי יעקב בתנאו לא רצה שיטול בחלקו עקודים. וטעמו הוא כי אם יקח גם העקודים יצטרך להסירו גם כן מצאן לבן, ומעתה אין סימן הלובן בכל הצאן ליחמנה הצאן אליו והרי הוא יגיע לריק, כי לא עלה על דעתו של יעקב לרמות לבן בשום אופן בעולם וחשב שבאמצעות העקוד ימצא שיחמו הצאן לילד גם כן הנקוד והטלוא שהוא לוקח לעצמו. וכמו כן תמצא שאמר הכתוב (מ') ויתן פני הצאן אל עקוד והיו יולדות נקודים וטלואים והחום שיחמו אל הנימור, והרמאי לבן נתחכם לדעת זו ונטל הכל עקוד נקוד וטלוא, עוד נתחכם והסיר כל אשר לבן בו תפחנה עצמותיו כי לא כן היה התנאי שאם כן מנין יצאו עקוד או נקוד או טלוא, ומעתה פקע שכרו של יעקב. מטעם זה נתחכם יעקב לקחת שכר טורחו ויצג המקלות ולקח לעצמו גם העקודים, כי ממה שהסירם לבן גילה דעתו כי באלה חלק יעקב, והוא אומרו (ל"ט) ותלדנה הצאן עקודים נקודים וטלואים וכל שלשת המינים בחלקו של יעקב, ועל לבן נאמר (משלי, ה) ובחבלי חטאתו יתמך:

(מ) פני הצאן אל עקוד. טעם שלא אמר אל נקוד או אל טלוא אולי כי יותר יחמו הצאן אל מין זה מהב' אחרים:

וישת לו עדרים וגו'. נתכוון בזה כדי שתמיד לא יהיו הצאן מסתכלין אלא באותן מינים ולא בשאר מינים שבזה לא ילדו כלל כי אם מאותו המין, שאם לא כן יצטרך יעקב לתת מצאנו ללבן כשתלדנה מין שאינו עקוד וטלוא וכו':

(מא) והיה בכל יחם וגו'. צריך לדעת למה יעשה יעקב ככה בשלמא מה שעשה בתחילה בהצגת המקלות היה לצד ההכרח שזולת זה היה יגע לריק כמו שכתבנו, לא כן אחר שהיו בצאן עקודים ונקודים וגו' לא היה לו ליטול הוא המקושרות וכו' שנמצא כפי זה הוא נוטל יותר מחצי ריוח ואינו מן הדין שכל שלא התנה עם בעל הצאן מן הסתם אין לרועה ליטול אלא שליש הריוח וכמו שכתבנו בפירוש פסוק (כ"ט ט"ו) הכי אחי אתה, וכאן אין ליעקב להציל מהרמאי אלא דבר שנוגע לו בדין מן הסתם ורואני כי נוטל יותר מחצי. ואולי כי צאן המקושרות לא היו יולדות הכל עקודים וגו' אלא (מן) [על] הרוב והיה לבן נוטל חלק אחד במקושרות וכל חלק העטופים והיה מגיע לחלקו ב' שלישים, והגם שאמר הכתוב והקשורים ליעקב פי' רוב הקשורים, או שנתכוין להציל שאר גזילות שהיה עושה לו: