ביאור:בראשית מו ד

בראשית מו ד: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית מו ד.

אָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה

אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה

כשם שאלוהים אמר: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ, וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת, כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ" (ביאור:בראשית כח טו), כך אלוהים אומר עכשו בקיצור: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה", וגם מעניק לו בחזרה את שמו יעקב - אלוהים ישמור.

וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ

מזה לומדים:

יוסף חי. הבנים לא שיקרו לו.
יעקב יפגוש את יוסף בחייו.
יוסף לא ימות לפניו והוא יתאבל בשנית.
יוסף יהיה נוכח במותו של יעקב. המצרים ידעו על סמים ותרופות, וכך יוסף ישמור על יעקב שהוא ימות בשלוה ובמנוחה ללא כאבים, ככתוב: "וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה, וַיִּגְוַע, וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו" (ביאור:בראשית מט לג).

יוסף בכה ונשק את גופת אביו (ביאור:בראשית נ א), אבל לא נאמר שיוסף סגר את עיניו של יעקב, או הניח את ידיו על עיניו של יעקב המת. כנראה במנוחה יעקב עצם את עייניו לבדו.

אלוהים ידע: שפרעה לא יתן ליוסף לצאת ממצרים לקבור את אביו, ולכן אלוהים הודיע ליעקב שיוסף יסגור את עינייו, ופקד על יוסף לעשות זאת. כך יוסף היה חייב להיות במותו של יעקב, לגעת בו ולהפוך לטמא (ביאור:בראשית נ א), ואז הוא לא יוכל להכנס לבית פרעה לזמן ממושך (ביאור:בראשית נ ד), ופרעה יתיר לו ללכת לכנען לקבור את אביו (ביאור:בראשית נ ו).

וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה

ייתכן שיעקב נזכר בדברי אלוהים לאברהם: "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה" (ביאור:בראשית כב ב).

יעקב שמע שהוא יעלה ממצרים. אלוהים לא אמר לאיפה יעקב יעלה.

יעקב יעזוב את משפחתו במצרים, יעלה חזרה לכנען, ויוסף יהיה במותו בכנען.
יעקב ימות במצרים, יוסף יהיה במותו ויעלה את גופתו לכנען.
יעקב ימות במצרים, יוסף יהיה במותו, ונשמתו של יעקב תעלה לשמים.

אלוהים לא מבהיר בדיוק מה כוונתו ומשאיר ליעקב לנחש. אולם בכל מקרה זה נשמע טוב.

למעשה אלוהים הודיע ליעקב שהוא ימות במצרים, ואלוהים הבטיח שהוא יעלה את גופתו המתה חזרה לכנען. מכאן נבע שיוסף היה חייב לקבור את אביו במערת המכפלה, ואלוהים איפשר ליוסף לקבל אישור מפרעה על ידי זה שאלוהים פקד על יוסף לנגוע באביו המת ולהפוך לטמא לזמן רב.

וְאָנֹכִי אַעַלְךָ

אלוהים אמר: "וְאָנֹכִי אַעַלְךָ" - אנוכי בלבד אעלה אותך. אלוהים אמר ליעקב שהוא חייב לרדת למצרים, ואסור לו ולמשפחתו לשוב ממצרים אלא לחכות בסבלנות (וסבל), עד שאלוהים יורה להם לעלות.

כך גם אלוהים אמר ליעקב בחלום הסולם: "וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת" (ביאור:בראשית כח טו), אלוהים ישיב את יעקב ואסור לו לשוב לפני כן. ולכן יעקב חיכה עד שאלוהים הודיע לו: "שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ, וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" (ביאור:בראשית לא ג).

יש אנשים שלומדים מזה שאסור "להחיש את הקץ" וחובה לחכות בסבלנות שאלוהים יקבע מתי ואיך נצא מהגלות, כמוסבר: "שמואל וחכמים רבים עמו שחשבו שראוי להחיש את הקץ, ולשלול את הגלות" (עין איה על שבת יד ז).

אַעַלְךָ גַם עָלֹה

במילים פשוטות אלה "אַעַלְךָ גַם עָלֹה" אלוהים התחיל תהליך ארוך ומדויק שהביא את תוכניתו להגשמה מוצלחת של יציאת מצרים וכיבוש הארץ המובטחת.

אלוהים נטע ביעקב את הרצון לשוב ולהקבר בכנען.
יעקב דרש שיוסף יקבור אותו עם אבותיו בכנען (ביאור:בראשית מז ל).
יוסף, תחת לחץ נשבע (ביאור:בראשית מז לא).
פרעה אישר ליוסף לצאת לכנען (ביאור:בראשית נ ו), אולם שלח איתו צבא גדול להגנתו וכדי להבטיח את שובו (ביאור:בראשית נ ט).
יוסף בחר לא ללכת דדרך המלך בארץ פלישתים, אלא הלך בדרך שהוא הובל למצרים, דרך המדבר לגורן אטד בעבר הירדן המזרחית (ביאור:בראשית נ יא).
יוסף עבר במדבר סיני, למד את המסלול ואת מקורות המים, וכך הגיע לגורן אטד וראה את הירדן ואת יריחו. סביר שיוסף עשה אסף מידע ורשם רשימות.
כך משה ואלפי בני ישראל התקדמו במסלול של יוסף לאורך אפיקי נחל רחבים ויבשים, מצאו מים שזרמו מתחת לפני האדמה מהר סיני לאל עריש והגיעו אל מול יריחו. אלוהים עצר את הירדן כדי שבני ישראל יעברו בחרבה (ביאור:יהושע ג יג), והפיל את חומות יריחו (ביאור:יהושע ו כ) כהכנה לכיבוש הארץ והחלוקה לנחלות.

זאת היא השיטה של אלוהים: לנסות וללמוד לפני המבצע האמיתי.

מותו הקרוב

יעקב היה מודע שאלוהים קרא לו 'יעקב', למרות שפעמים אלוהים אסר עליו להקרא יעקב (ביאור:בראשית לה י). יעקב הרגיש שסר חינו בעייני אלוהים. הוא לא ישראל - העם, אלא רק יעקב - האיש. תפקידו נגמר, כשם שנעשה לאברהם אחרי העקדה, וליצחק אחרי שהוא שלח את יעקב לחרן, ואין לאלוהים סיבה להחזיק אותו בחיים.

יעקב מאן להתנחם על אובדן יוסף (ביאור:בראשית לז לה). סביר שיעקב התפלל, ביקש, נשבע ונדר נדר כהרגלו (ביאור:בראשית כח כ), בבקשה מאלוהים שיתן לו לחיות לפחות עד שהוא יראה את יוסף חי. היה חשוב ליעקב להרגיש שהוא לא הרג את יוסף כאשר הוא ניסה אותו בשלחו אותו לאחיו. יעקב קיווה שאלוהים יודיע ליוסף שהוא ישמור עליו בדרכו. והנה יוסף נעלם, ואולי מת. לדעתו, אלוהים לא שמר על יוסף. יעקב, ששם את עצמו במרכז העולם (ביאור:בראשית לז י), לא הבין שלמעשה אלוהים הציל את יוסף, ותפקידו שלו, כשומר גחלת העם, נגמר.

נושא המוות שלו היה במוחו כאשר נודע לו שיוסף חי, והוא מיד אמר: "רַב עוֹד, יוֹסֵף בְּנִי חָי, אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת" (ביאור:בראשית מה כח), וכאשר הוא ראה את יוסף הוא אמר: "אָמוּתָה הַפָּעַם, אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ, כִּי עוֹדְךָ חָי" (ביאור:בראשית מו ל). ניתן להבין שכאשר אלוהים אמר ליעקב: "וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ", יעקב היה בטוח שמיד או תוך זמן קצר לאחר שהוא יראה את יוסף הוא ימות.