גור אריה על רש"י במדבר כח

<< · גור אריה על רש"י · במדבר · כח · >>

פסוק ב

[א] מכאן למדו ותקנו מעמדות. אף על גב דמן התורה הם, ואם כן מה היו צריכין לתקן, יש לומר, מתחלה כיון שהיו ישראל עומדים על גביו - סגי בזה, ודוד ושמואל תקנו שיהיו כל ישראל מבררים אנשים, שיהיו שלוחים של כל ישראל, וילכו לירושלים ויעמדו על הקרבן. וכ"ד מעמדות היו, כנגד כ"ד משמרות (תענית דף כז.), שתקנו וסדרו גם כן דוד ושמואל, וזהו תקנתם. והוא עדיף יותר מדין תורה, שלא היו רק כהנים ולוים וישראל עומדים על גביו, ולא היה זה על ידי שלוחים של כל ישראל:

[ב] בכל יום מועד התמידים. כלומר, אף על גב שכל יום היה קרב התמיד, וכתיב (פסוק ג) "שנים ליום עולה תמיד", שייך לומר "במועדו", שפירושו שיקריבו כל אחד בזמנו. ולפיכך פירש 'בכל יום מועד התמידים'. ואף על גב דכתיב בהדיא בקרא (פסוק ד) "את הכבש אחד וגו'", ההוא אזהרה לבית דין, כמו שמפרש ואזיל (רש"י פסוק ג):

פסוק ג

[ג] אזהרה לבית דין. שאם לא כן, הרי כבר נאמר (פסוק ב) "ואמרת אליהם" (כ"ה ברא"ם):

[ד] במזרחן של טבעות. במסכת תמיד (פ"ד מ"א). פירוש, טבעות קבועות היו לשם, ששוחטין שם תמיד של שחר ותמיד של בין הערבים, ונותנים ראש הבהמות בטבעות, והטבעות היו קבועות בארץ אצל המזבח בצפון. בשחר שוחט בטבעות שהם במערבית צפונית של מזבח, לפי שכל עוד שיתרחק מכותל המזרחית יותר טוב, כדי שיראה השמש, שבשחר אין השמש גבוה מן הארץ. ולפיכך צריך לשחוט על טבעות שהם במערבית צפונית. ובין הערבים הוא להיפך, שצריך לשחוט במזרחית צפונית של מזבח, כדי שיתרחק מכותל מערבית, כדי שיראה השמש. וששה סדרים היו של טבעות אצל מזבח, בכל סדר ארבעה טבעות, סך הכל כ"ד טבעות. והתמיד לא היה נשחט בסדר הראשון, שהוא מיד אצל המזבח, לפי שאז היה גובה המזבח מעכב האור מלראות, אלא היה נשחט על הטבעות השניות, כלומר בסדר השני מן הטבעות:

פסוק ה

[ה] מנחת נסכים. כלומר, אף על גב דלא כתיב 'ומנחתו', דהוי משמע דקאי על התמיד, ומשמע שצריך מנחה בפני עצמה כל יום, וזה אי אפשר, שהרי כתיב אחריו (פסוק ו) "עולת תמיד העשויה וגו'", ואכל האמור לפניו קאי, אם כן מנחת נסכים הוא. ועוד, דאם כן יקשה, למה אינו מזכיר מנחת נסכים כמו שמזכיר היין (פסוק ז), אלא מנחת נסכים הוא:

פסוק י

[ז] ולא עולת שבת בשבת אחרת. דאם לא כן, "בשבתו" למה לי. ואין לומר דלא אתא למעט אלא עולת שבת ביום הכפורים דלא, כגון אימורי שבת שנותרו ליום הכיפורים, שאל יקריבו אותם, אבל עולת שבת יש לו תשלומין בשבת אחרת, דאם כן לכתוב 'עולת שבת בשבת', מאי "בשבתו", שמע מינה דהכי קאמר, בשבת שלו, ולא בשבת אחרת:

[ח] אלו מוספין לבד אותן שני כבשים של עולת התמיד וכו'. פירוש, "על עולת התמיד" אינו רוצה לומר שיהיה התמיד למטה ומוספין עליו מלמעלה, אלא שיהיו נוספין עליו לבד אותן התמידים, רצה לומר שיהיה המוסף תוספת על התמיד. ומפני שהוקשה למה למכתב נוסף עליו, דמהיכי תיתי לי לומר שלא יהיה נוסף עליו, אלא פירושו שיהיה קרב בין תמידים, דאחר שהמוספין נוספין על התמיד, הרי לעולם העיקר קודם, ולפיכך עולת השחר קודם. וכן תמיד של בין הערבים מאוחר, כי אחר שדין תמיד של בין הערבים להקריב בין הערבים (פסוק ד), יהא תוספת על תמיד של בין הערבים אם יקריב תמיד של בין הערבים בזמנו ומוספין קודם, ונקרא קרבן זה 'תוספת'. אבל אם היה מאחר לתמיד של בין הערבים, לא היה זה תוספת עליו, דהרי עיקר זמן תמיד של בין הערבים הוא בערב, ולפיכך אחר שאמר שיהיו קרבנות מוספין נוספין עליהן, למדך דעולת התמיד הוא עיקר וקודם, וממילא כל חד כדינו; דעולת הבוקר הוא עיקר שתהא בבוקר קודם, ובין הערבים מאוחר בערב כדינו, ואז המוספים נוספים עליו:

פסוק יב

[ט] כמשפט נסכי הפר. פירוש, הא דכתיב "ושלשה עשרונים", דמשמע דבא המנחה לפר, ואינו כמו כן בכל מקום, דאם לא כן, למה הוצרך להאריך ולכתוב "ושלשה עשרונים לפר", לכתוב 'ומנחתו כמשפטו', וזה אינו, דהא מנחת הפר בכל מקום שלשה עשרונים, ולפיכך הא דכתיב "ושלשה עשרונים" למנחה, כאילו כתיב 'ושלשה עשרונים לפר כמשפטו':

פסוק טו

[י] לכפר על טומאת מקדש וקדשיו. דכתיב אצל שעיר הפנימי של יום הכפורים (ר' ויקרא טז, טז) "וכפר על טומאת הקודש מטומאות בני ישראל", והוקש חיצון לפנימי, דכתיב (פסוק יא) "מלבד חטאת יום הכפורים". ובפרק קמא דשבועות (דף ט.) ילפינן כל שעירי המוספים משעיר החיצון של יום הכפורים, כדאיתא שם:

[יא] ומדרש אגדה אמר הקדוש ברוך הוא הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח. רבים הם מן המתמיהים על דברי חכמים (חולין דף ס:) בזה, עד שהרב הגדול רב אלפס ז"ל מפרש, שרצה לומר הביאו לפני כפרה לכפר עליכם כדי שתשלימו עלי כפרה זו, היא הכבוד שאמרתי לעשות לה, ובזה נתיישבה דעתה. מפרש הוא ז"ל כי 'עלי' רצה לומר 'בשבילי', וצוה הקדוש ברוך הוא לישראל להביא קרבן כפרה על ישראל, והוא כבוד ללבנה, ובזה נתיישבה דעתה. ולפי דעתו יהיה פירוש "לחטאת [לה']" כך, שהקדוש ברוך הוא צוה לישראל להביא קרבן זה "חטאת לה'" - בשביל ה' אשר הוא מיעט את הירח, וציוה להביא קרבן חטאת לישראל לעשות לה כבוד זה. ונכון הוא פירוש זה להשיב לשואלים. ועדיין יש לדקדק, למה הוצרכו לומר 'הביאו כפרה עלי', ולמה לא אמרו 'הביאו קרבן עלי', דבזה הלשון היה הלשון מרווח טפי, ומי הכריח לומר 'הביאו עלי כפרה', ולמה נתנו פתחון פה לשואלים בחנם. ועוד, למה רמז הכבוד בחטאת, ולא בשאר קרבנות מוספין. ועוד, למה לא נתיישבה דעתה בשום דבר רק בקרבן, וכמה דברים נתן לה, ולא נחה דעתה:

ואני אומר, "אם ללצים הוא יליץ ואם לענוים יתן חן" (משלי ג', ל"ד). אמנם המאמר הזה הוא מכלל המאמרים הנפלאים בדברי חכמים. והמאמר הזה בפרק אלו טריפות (חולין דף ס:); רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב (בראשית א', ט"ז) "ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים", וכתיב (שם) "את המאור הגדול לממשלת היום ואת המאור הקטן לממשלת הלילה וכו'". והרב אברהם בן עזרא (בראשית שם) רצה להתחכם, ופירש דלא קשיא, שכך רוצה לומר, "שני המאורות הגדולים" שהם גדולים בערך שאר הכוכבים, "המאור הקטן" שהרי הירח קטן כלפי החמה. ודברי הבאי הם אלו הדברים, כי גם רז"ל יודעים לפרש כך, וכבר בארנו זה בתחלת בראשית (פ"א אות מה) שאין לפרש כך, שכיון שבבריאה אחת נבראו, אין ראוי שיהיה נברא בבריאה אחת שני דברים המתחלפים, שהאחד נקרא גדול והשני נקרא קטן, שיש בהם צד היפך. ולעולם תמצא בבריאה שהדברים שהם שוים נבראו יחד. ועל כרחך מה שכתיב "ויברא אלקים את שני המאורות הגדולים", שוים נבראו, כיון שנבראו כאחד מן הסיבה הראשונה, ובריאה אחת להם, ואחר כך הוקטן הירח:

אמנם כאשר אמרה הירח 'אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד', שודאי כתר אחד להם, שכאשר שוים הם, שבבריאה אחת נבראו, אם כן כל אחד חלק, ואינו הכל. ומאחר שהם מלכים, ויש להם מלכות, צריך שיהיה להם כתר אחד ביחד, מאחר שכל אחד רק חלק בעצמו, ואין כל אחד בפני עצמו, ואם כן הכתר - שהוא המלכות שיש להם - צריכים שישתמשו בכתר אחד. וזה אי אפשר, כי המלך צריך שיהיה מיוחד. ויש לך לדעת, כי המלך הוא המקשר את מלכותו עד שהכל אחד. ולפיכך צריך שיהיה מלך אחד, ולא שני מלכים, כי איך יתקשר להיות אחד על ידי שנים, כי שנים הם מחולקים. וקראו רז"ל (ברכות דף יג.) "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" (דברים ו', ד') קבלת מלכותו, ומה ענין "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" אל (אחדותו) [מלכותו], רק כי אין אחדות אלא למלך, שהוא יחיד בעמו, ועל ידו יתקשר הכל להיות כלל אחד. וכן הכתוב קראו אותו שהוא שני למלך "משנה" (בראשית מ"א, מ"ג), וזה כי המלך הוא כמו האחד במספר, ואותו שהוא אחריו שני. לכך קיימא לן במסכת ראש השנה (דף לב:) "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" הוא מלכות שלימה, וזה כי האחדות הוא המלכות, שמאחר שהוא אחד - ראוי למלכות. וכבר הארכנו גם כן בסוף בשלח. ולכך אמרה 'אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד', כי כל מלך צריך שיהיה מיוחד, ולא יהיה לו שתוף אל זולתו כלל, רק מיוחד בעצמו. וכאשר נבראו שני המאורות בבריאה אחת, והיה כל אחד חלק בלבד, ושניהם ביחד כוללים כל האור, אם כן הם משתתפים יחד. והכתר, שהוא המלכות שיש להם, גם כן להם בשתוף, ואם כן שני מלכים משתמשים בכתר אחד:

ואז השיב לה הקדוש ברוך הוא 'לכי ומעטי את עצמך'. המעוט הזה כדי שלא יהיו שני מלכים משתמשים בכתר אחד, שהרי הירח הוקטן עד שהאור נפסד ממנו לגמרי כל חודש, ונשארה החמה בלבד. ומאחר שהירח אין ממשלתו קיים, אלא הוכהה ונפסד, נמצא כי החמה לבד מלכות קבוע, ומשתמש בכתר אחד. וכך ראוי לעולם הזה, שהוא עולם אחד - מקושר, והמושל היא החמה, מקשר חלקי העולם יחד, לכך הוקטנה הירח. ועוד, כי כאשר אינם שוים, אין להם שיתוף ביחד כלל, ויש לכל אחד ואחד כתר בפני עצמו, שהרי אין להם שווי ביחד כמו שהיה בראשונה, מפני שהשווי היה להם ביחד כתר אחד, ומעתה מדריגה ומעלה לחמה לפי גדלה, ומעלה ומדריגה לירח לפי קטנותה:

ואז אמרה 'בשביל שאמרתי דבר הגון כו. פירוש, אחר כי מצד עצם הבריאה נבראו שניהם כאחד, ואין ראוי להיות אחד יותר גדול מן האחר, רק מצד ממשלת העולם ומלכותו אשר הם מושלים - אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, אם כן נקצר שלימות הירח מה שראוי לה מצד עצם הבריאה, ואין לקצר מה שיש לה בעצם הבריאה. ואז השיב הקדוש ברוך הוא לה 'לכי ומשול ביום ובלילה', שאין הקטנות פחיתות שתתרעם על הקטנות, אדרבה מצד מה הוא עלוי, שהרי הקטנות גורם למשול ביום ובלילה. וזה, כי אם היו מובדלים ולא הוקטן הירח, לא היה האחד נמצא בזמן השני, רק השמש ביום, והירח בלילה, שהיה היום לשמש והלילה לירח. אבל עכשיו אין הבדל בין הירח ובין החמה, ויכול להיות הירח נמצא ביום גם כן, שאין כאן הבדל בין המלכים. דרך משל, שנמצא השר עם המלך במקום אחד, ולא נמצא המלך עם מלך אחר במקום אחד, וזה בשביל שלא ישתמשו בכתר אחד, אבל השר הוא נמצא עם המלך:

ועוד יש בזה דבר מופלג מאוד, כי הקטנות גורם לה שתמשול ביום ובלילה, כי כל דבר שהוא במעלה - אי אפשר לו בלא חסרון. כמו השמש - שהוא מאור הגדול - אי אפשר לו בלא חסרון והעדר. ולכך אינה רק ביום, ובלילה היא נעדרת. אבל דבר שהוא קטן, אפשר בלא העדר גמור, כי במה שנמצא קטן - הוא חסרונו, ולא צריך העדר. ולפיכך קטנותו גורם שישמש ביום ובלילה, ודבר זה ברור:

אז השיבה 'שרגא בטיהרא מאי אהני'. כי אין זה עילוי מציאות, כי נמצא הירח ביום עם השמש, ובטלה אצל השמש. עד שאמר לה 'למני בך ישראל ימים ושנים'. והוא מצד זה גם כן, כי אחר שהוקטן הירח נעשה ראש ומלך לשועלים, שמתחלה היתה חבר לארי, והוא החמה. וכאשר הוקטן, אז בא לה מקרה העולם הזה מבני האדם, שהם כלים ונפסדים וחוזרים להתחדש. ובשביל זה שהיא דומה לעולם הזה מונין לה ישראל, בעבור שהיא ביחוד נקרא מלך עולם השפל, כמו שאמרתי לך, שנעשית ראש לשועלים. וכמו שמונין למלך, כך מונין לירח, שהוא מלך שועלים. ואנו מונין לה כמו שמונין למלכים. ואילו היתה עם החמה בשוה, לא היו מונין לה, ובשביל זה הקטנות שלה אין פחיתות מצד זה, אבל הוא עלוי למציאות:

והשיבה דהרי מונין תקופות גם כן לחמה. כלומר דהחמה היא יותר גדול ויותר מלך, דאף על גב שהירח מלך תתאי, הרי החמה יותר עליון, וצריכין אנו למנות לבסוף אליה, להורות דהחמה יותר מושל, ומלכותה יותר. ולפיכך אין המנין אל הירח בלבד, עד שאנו מונין גם כן לחמה. ועוד דבר זה דבר מופלג. דע, כי הירח יותר ראוי למנות אליה מן החמה, וזה כי ראוי לזה יותר דבר שיש לו שעור קטן, שהירח שהוא מתחדש בחודש אחד, ולכך הוא יותר ראוי לשער בו הזמן. וכמו שיותר ראוי למדידה הכלי שהוא יותר קטן, יותר מן כלי שהוא גדול, לפי שאין הכל נמדד בכלי גדול, אבל הכל נמדד בקטן. ולפיכך יותר ראוי למנות לירח, שהשעור שלו יותר קצר. ומפני זה יש למנות הכל אל הירח, המדה הקטנה. ומפני זה האריכו חכמי המחקר, ואמרו כי הזמן תולה בגלגל היומי, לפי שהוא סובב יום אחד, ומפני שהוא יותר קצר - בו משוער הזמן. אבל דעת התורה אינו כך, רק הזמן נמנה אל המאורות. ותחלה נמנה אל הירח, המאור הקטן, שמפני שהוא קטן יש לו זמן קטן, והוא ראוי לשיעור הזמן. ולפיכך אמר 'ימנה בך ימים ושנים', וכל זה נמשך אל הירח מצד הקטנות. ואז השיבה 'בדידה נמי לא סגיא', דהא מנין הירח נמשך אל החמה, שהרי צריך לעבר חודש אחד בשביל תקופות החמה. ואם כן לא סגיא בלא דידה, ואין כאן מעלה מיוחדת לירח בשביל הקטנות. שראוי שיהיה מכריע, כי אם היה הקטנות מצד עצמו עלוי מציאות - ראוי שיהיה מכריע, אבל אין זה כן, ונשאר התרעומת. ודברים אלו ברורים למי שמבין אותם:

ואז השיב הקדוש ברוך הוא 'צדיקים יקראו על שמך'. וכך פירושו; כל התרעומת הוא על הקטנות, אמר לה הרי בעצמו הקטנות דבר הגון, כי הצדיקים יקראו על שמך. שכאשר תבין בארץ שהיא הנקודה האמצעית, אשר איננה נוטה אל אחד מן הקצוות, והיא הקטנה ביסודות. שתראה מזה כי הקטנות הוא ראוי אל הצדיק, שהצדיק גם כן הוא אינו נוטה מן האמצעי ראוי לקטנות, כמו שהארץ - שהיא בפרט עומדת באמצע - היא קטנה, כי הקטן אין לו התפשטות, לכך ראוי לו האמצע. לכך הארץ, שהיא קטנה, באמצע העולם. כלל הדבר, כי הצדיק הוא מי שהוא אינו נוטה מן היושר, ואינו נוטה מן הצדק, ונשאר על הנקודה, ובאמצע. והקטן בעבור שאין לו התפשטות ראוי לזה. אמנם הגדול, מפני שהוא גדול, יש לו התפשטות בגדלותו, היפך הקטן, ואין זה סגולת הצדיק. וזהו שאמר 'צדיקים יקראו על שמך', כלומר הצדיקים במה שהם צדיקים, יקראו על שם הקטנות, והוא ראוי לנמצאות. ואפילו הכי לא נתיישבה דעתה, אחר שהיה לירח מעלה - ונחסרה, לא נתיישב בזה דעתה. הנה כל התשובה הוא הצד שקנתה שלימות בקטנות:

ואמר הקדוש ברוך, הוא הביאו עלי כפרה. דע לך, כי שם 'כפרה' בלשון חכמים אינו כמו שהוא בלשון המוני, כי לשון 'כפרה' בלשון המוני על חטא שחטא, ועשה דבר שלא היה לו לעשות, ומתחרט על חטא שלו, ומביא כפרה לכפר על חטאו. ובאלו לשון 'כפרה' נופל דווקא על זה. ולפיכך הם מתפעלים אלו האנשים כאשר רואים בדברי חכמים 'הביאו עלי כפרה על שמעטתי הירח', שלא יתכן חס ושלום לומר שהוא צריך כפרה על מעשיו, שעשה דבר שלא היה לו לעשות, ומתחרט עליו. ועוד, בשביל שהם סבורים כי הקרבן שמביא האדם לחטאת הוא כמו דורון שמביא אל השם יתברך, ובזה מכפר לו חטאו, כך מבינים, ובשביל כך הוא יתברך ויתעלה, שהוא אחד (דברים ו', ד'), ואין מבלעדו (דברים ד', ל"ט), לא שייך בו דברים אלו. ולפיכך תמהו אלו האנשים על דברי חכמים:

ונחלקו דבריהם לחלוקים; כת אחת הם הדוברים על צדיקי יסודי תבל -וחכמי לב רחב כחול הים - עתק וגאוה ובוז, והם קלי עולם, ידמו בעצמם שהם חכמים, והם ריקנים מכל חכמה ומדע. הכת השני, שנותנת פירושים שונים, וחתרו דרך להשיב האניה ליבשה, ועדיין נשארו בנבכי ים, לא יוכלו לצאת הימנו, שהדברים אינם מקובלים על לב. לשני כתות אלו אני אשיב, אם קצרה דעתם מלרדת לעומק דברי חכמה, הלא לא רחוקה, ולא מעבר לים היא:

אין ספק, כי לשון כפרה הוא לשון סלוק וקנוח וכפרה, וכדכתיב (בראשית ל"ב, כ"א) "אכפרה פניו", וכמו שפירש רש"י בפרשת וישלח (שם). ואין ספק בזה הפירוש, כי אינו משמש על סליחת עון מי שחטא להשם יתברך בלבד, כי לשון זה הוא לשון כללי, לכל קנוח וכפרה וסלוק. וכן לשון 'חטאת', אין עיקר הלשון מי שחטא אליו יתברך, שעבר דבריו, כי לשון 'חטא' פירושו חסרון, כדכתיב (בראשית ל"א, ל"ט) "אנכי אחטנה מידי תבקשנה", "קולע אל השערה ולא יחטא" (ר' שופטים כ, טז), "והיה אני ובני שלמה חטאים" (ר' מ"א א, כא). ולשון הכתוב בקרא יביא קרבן זה לחטאת, פירוש, החסרון מן העבירה שעשה - יביא קרבן זה עליו. ואם כן, כשאמרו 'שעיר זה יהא כפרה עלי', פירושו שהוא סלוק וקנוח התרעומת שהתרעם הירח, וזה היה על ידי שעיר זה. וכן לשון "חטאת", כי התרעומת הוא חסרון, שאין ראוי שיהיה כאן תרעומת, ואם כן הקרבן מסלק החסרון, כמו שהוא בכל חטאת, שנקרא 'חטאת' שהוא מכפר ומסלק החסרון:

ואין לך להקשות, סוף סוף, וכי בן אדם הוא שיעשה דבר ויתחרט, ויאמר שיביא סלוק התרעומת, שדבר זה אין כלום, חס ושלום שיהא עולה על דעתם שהוא דבר עולה במעשה ה', שהקטין הירח, שהרי כבר אמרנו לך למעלה (ד"ה אמנם), כי לא היה אפשר בענין אחר, שהרי אי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, כמו שנתבאר למעלה. רק שמצד הירח, שהוא בריאה פרטית, היה כאן תרעומת, מפני שמצד עצם בריאתה אין ראוי לה הקטנות, רק מצד סדר הבריאה, אבל לא מצד עצמה. והיינו דאמרה 'בשביל שאמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי', כלומר בשביל שכך הוא לפי סדר הכללים בעולם, והראוי שלא יהיו ב' מלכים משמשים בכתר אחד, 'אמעיט עצמי', שאני אפסיד זכותי. ואל יקשה לך, סוף סוף וכי יש עולה לפניו, שמפני כך ראוי סדר הבריאה - יש לה להפסיד זכותה שהיה לה. ואין זה קשיא, שאילו היה נותן הדין שיבראו הנבראים, היה זה קשיא, אבל אין לשום בריה על הקדוש ברוך הוא כלום (דב"ר ב, א), כי מתוך חסדו בראם. וכאשר ראה חכמתו שכך ראוי לבריאה כללית, שיהיה מלך אחד, ולא יהיה ב' מלכים משתמשים בכתר אחד, מקבלים הנמצאים גזירתו, ואין דין עליו. ומכל מקום היה מסלק השם יתברך התרעומת אף לפי דברי הירח - שהיתה מתרעמת מה שהפסידה והקטינה - בשעיר זה. ואם כן, מי שאמר 'כפרה' ו'חטאת' ממש, לא משתבש כלל. ופירושו, לפי דברי וטענת הירח, שאמרה שמצד הירח - הבריאה פרטית - יש לה תרעומת, לתקן את זה בקרבן. ומעתה, מה עולה נמצא בדבריהם. ולו חכמו ישכילו דבריהם, לא היו אומרים כך:

ואם דבר זה קשה להם, מה ענין הקרבן, שיהיה כפרה וסלוק לתרעומת הירח. דבר זה אינו קשיא, כי הקרבת הקרבן לה' - קדושה ליום שיש בו קרבן, שלא ימצא בשאר ימי חול שמביאין קרבן. וכי אין זה דבר נכבד, שהוקבע בחדושה קרבן מיוחד, מורה זה על קדושה עליונה שיש בחדושה, ובה התקין השם יתברך מה שמעט אותה. והנה קרבן זה יש לומר עליו שהוא 'כפרה לה, "חטאת לה'", אבל אין זה מצד השם יתברך, כי מצד השם יתברך כל מעשיו במשפט וצדק, רק שמצד הבריאה הפרטית נקרא זה 'חטאת' ו'כפרה לה. ודי בזה להשיב לאלו המתמיהים על דברי חכמים:

והנה לאיש חכם ונבון, [ה]רוצה להבין דברי חכמים, אפתח לו אוצר חמדה שאצרו חכמים במטמונים. דע, כי אין הקרבן שמביא האדם לחטאת, הוא כמו אדם שחוטא למלך בשר ודם ומביא דורון לפייס אותו, שאין הדבר כך. אבל החטאת נקרא 'קרבן', כי החוטא נתרחק מה' בשביל חטאו, והקרבן שמקריבין אל ה' - כאשר יש לו קורבה אל ה' על ידי הקרבן, הוסר חטאו שנתרחק בשביל חטא, והקרבן בשביל זה הוא סלוק חטאו. וכאשר מיעט את הירח, אל תאמר שלא נמשך בשביל זה חסרון והעדר בתחתונים, שאם ימצא חסרון והעדר בירח - שהוא שליט ומושל בעולם השפל - בודאי ימשך זה אל הנמצאים התחתונים למטה ממנו. וכאשר השם יתברך מחדש בכל חודש וחודש אור הירח, והנה השם יתברך מנהיג עולמו בהיפך אשר היה מקודם, אשר היה ממעט אור הירח, [ו] עתה מחדש אור, ובזה מנהיג עולמו. ובו צוה השם יתברך להביא חטאת להתקרב אל ה', להיותם בו דבקים. ובזה הנמצאים דבקים בו יתברך, במה שהוא מהוה ומחדש האור, לא במה שהוא ממעט האור, והוא יציאה לנמצאים אשר קבלו מיעוט על ידי מעוט הירח, ועתה הם מתדבקים במדת טובו יתברך, במה שהוא מחדש ומהווה האור:

וזה שתקנו (ר' תפילת מוסף דר"ח) 'שעירי חטאת לכפר בעדם לכולם היו תשועת נפשם מיד שונא'. כי ה'שונא' הוא השטן הוא המלאך המות (בבא בתרא דף טז.), שהוא העדר הנמצאים, כאשר הם דבקים במדת טובו במה שהוא מחדש האור, יצאו מן המעוט, שהיה נמשך לכל הנמצאים מעוט והעדר, ובזה עצמו הוא כפרה על השם, רוצה לומר סלוק תרעומת הירח, שמתחילה על ידי מעוט האור היו דבקים הנמצאים במדה זאת - מה שהוא ממעט אור הירח, וזהו בעצמו תלונת הירח. וכאשר הנמצאים דבקים במדת טובו - שהוא מהוה ומחדש אור - כאשר מקריבים קרבן בראש חודש, אז מקבלים הנמצאים ממנו ממדת טובו מה שהוא מחדש האור, וכך הוא יתברך דבק בהם עתה, והרי הוא יציאה אליו יתברך ממדה שהיה מנהיג עולמו מתחלה למעט הירח, ומנהיג עולמו במדת טובו, וזהו יציאה וסלוק חסרון הראשון כאשר הם דבקים במדת טובו, והוא עמהם גם כן על ידי קרבן זה, שהוא חטאת לישראל, וכפרה להסיר תלונת הירח:

אמנם כבר אמרנו לך למעלה (ד"ה ואין לך), כי ה'כפרה' הזאת וה'חטאת' אינם נאמרים רק בבריאה פרטית, כמו שאמרנו למעלה, כי לפי דברי הירח נאמר לשון זה. ואתה האדם, עם שהאמת כך הוא שהוא לפי דברי הירח מצד הבריאה הפרטית, אבל אין אתה מוכרח לזה, כי מה עולה מצאו בלשון זה שאמר "חטאת לה'", אפילו אם לא נאמר שהוא כפי בריאה פרטית של הירח. כי כבר אמרנו (ד"ה אין ספק), כי אין לשון 'חטא' נאמר על מי שהוא חוטא אל ה', רק כל חסרון נקרא 'חטא'. וכאשר היה נמצא מעוט הירח מן השם יתברך, נמצא חסרון במעשיו. שכבר אמרנו כי נמשך אחר חסרון ומעוט הירח - שהוא המושל בתחתונים - חסרון ומעוט כל הנמצאים. ודבר זה מאת ה', שהוצרך כך טבע וסדר הבריאה, לפי שאין שני מלכים משמשים בכתר אחד, כמו שהתבאר (ד"ה ואין לך), ושעיר ראש חודש שהיו מקריבים בהתחדשות האור, בזמן שהוא היפך ההעדר ומעוט. ומכל שכן כאשר הוא הויה חדשה, שהחדוש מורה על מעלה עליונה מן ענין הראשון, כאשר חוזר להתחדש. והשם יתברך מנהיג עולמו בחדוש האור, ולכך מקריבין שעיר לחטאת לכפר בעדם, לסלק פחיתות הירח ומעוטו. וכמו שאמרו 'שעירי חטאת לכפר בעדם לכלם היו תשועת נפשם מיד שונא', כי נסתלק המעוט, ודבקים בו יתברך במדת טובו אשר הוא משפיע האור ממעלה העליונה. וזה בעצמו כפרה לסלק חסרון הבריאה:

ונקרא זה "לחטאת לה'", כי החסרון הזה נמצא במעשה ידיו. אף על גב שהוא להכרח כמו שאמרנו, סוף סוף היה חסרון. וכאשר מקריבין השעיר, הוא 'תשועת נפשם' לסלק חסרון זה, הוא תקון מעשה ידיו, שהם מעתה באמת ובתמים. רק שהעולם סבורים כי 'חטאת' זה כמו חטאת שמביא האדם, ובודאי זה אינו, כי החטאת שמביא האדם - אין קבוע לו זמן, ואפשר שלא יביא החטאת. אבל חטאת ראש חודש קבוע ומסודר הוא בזמן. ואף על גב שבזמן שחרב הבית אין כאן קרבן, הרי סדר הקרבן במקום הקרבן עומד, ומעתה אין חלוק. [ו]כמו שסידר הוא בבריאה ומיעט את הירח, כך תקן החסרון בסדר הקרבן, והוא נקרא "לחטאת לה'", שהוא המוחץ והוא הרופא (דברים ל"ב, ל"ט), והכל מסדר השם יתברך. סוף סוף, סדר קרבן זה מסלק חסרון מעשיו. רק שאצל ההמון לשון 'חטאת' בא על מי שעשה חטא, וכוונתו אל החטא, ואחר כך מכוון לתקן החטא. אבל אצל השם יתברך הכל מסודר ממנו בענין אחד; תחלת בריאתם, ואחר כך היה ממעיט הירח לצורך הבריאה, ואחר כך תקן והסיר החטא והחסרון, וזה היה על ידי קרבן שעיר חטאת. שכמו שלא היה החטא מתחלה רק במה שמעט הירח, כך עתה סלוק החטא בסילוק חסרון הירח. וזה במה שהם דבקים על ידי הקרבן במדת טובו, במעלה העליונה, במה שהוא מחדש ומהוה האור, ובזה יסולק מיעוט הירח:

והתבאר לך אמיתת פירוש זה. אך אל יעלה על דעתך שזה הוא פירוש המאמר על עומקו, אך לבאר לך עומק מעוט הירח וסלוק תלונתה בקרבן - דבר זה אי אפשר, רק בהעמיק בחכמה נפלאה, שאין כאן מקומה. אבל ראוי שיהיה נהפך פניהם של שונאיהן כשולי קדירה (ר' מגילה יא.), כאשר יבינו הדברים אשר אמרנו למעלה, כי נראה חכמתם הרמה והנשואה, אשר ידעו בסתרי מעשה בראשית, ובריאתם וקשורם וסדרם. והוא יתברך יאיר עינינו במאור תורתו, ובדברי נביאיו יביאנו, ובחכמת חכמיו יחכמנו:

[יב] כל הקרבן הזה. כלומר, שלא קאי על שעיר בלבד, דלמה יכתוב אצל שעיר "על עולת התמיד", ולא אצל פרים (בפסוק יא). ועוד, שהרי "ונסכו" שכתוב אחר זה - על כרחך לא קאי כלל על השעיר. אלא פירוש 'כל הקרבן הזה', וקאי גם כן על פרים ואילים (שם). "ונסכו" דכתיב לא קאי על שעיר החטאת, שאין נסכים לחטאת (מנחות דף צ:), אלא פירושו "ונסכו" של קרבן:

פסוק יח

[יג] אפילו מלאכה הצריכה לכם כו'. ואם תאמר, מהיכי תיתי לומר דיהא דבר האבוד מותר - עד שצריך הכתוב לאסור. ויש לומר, לכך כתב רחמנא אסורא גבי מלאכת עבודה, כדי לדרוש שההיתר דכתב לך גבי חולו של מועד - דווקא דבר האבוד הוא מותר. דאי כתב 'כל מלאכה' בלבד, הוי ההיתר דכתב רחמנא גבי חולו של מועד - גם כן בכל מלאכה. אבל השתא דכתב איסורא אצל דבר האבוד, ממילא נלמד התירא דחול המועד גם כן בדבר האבוד דוקא, ולא בשאר. עיין בפרשת אמור (ויקרא פכ"ג אות ו), שם מבואר הכל:

פסוק יט

[יד] פרים נגד אברהם. דכתיב (בראשית י"ח, ז') "ואל הבקר רץ אברהם". איל נגד יצחק, דכתיב (בראשית כ"ב, י"ג) "ויעלהו לעולה תחת בנו". כבשים נגד יעקב, דכתיב (בראשית ל', מ') "והכבשים הפריד יעקב":

פסוק כו

[טו] שהם ראשונים וכו'. פירוש, שאסור להקריב מנחה מתבואה חדשה, אפילו מנחת סוטה שהיא של שעורים (לעיל ה, טו) - אסור להביא מן החדש, קודם הקרבת שתי הלחם (מנחות דף פד:):

פסוק לא

[טז] אף הנסכים יהיו תמימים. מדכתיב "תמימים יהיו לכם" בכאן, והוי ליה למכתב למעלה (פסוק ל) 'שעיר עזים אחד לכפר עליכם תמימים יהיו לכם', וסמך אל "ונסכיהם", ללמוד שגם הנסכים יהיו תמימים. ופירש רש"י במנחות (דף פז.) שהיין שהעלה קמחים פסול, דהוי כמו בעל מום: