מפרשי רש"י על בראשית ל מ


<< | מפרשי רש"י על בראשיתפרק ל' • פסוק מ' |
א • ב • ג • ו • י • טו • טז • יז • כב • כה • כז • כט • ל • לב • לג • לה • לח • לט • מ • מג • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


בראשית ל', מ':

וְהַכְּשָׂבִים֮ הִפְרִ֣יד יַעֲקֹב֒ וַ֠יִּתֵּ֠ן פְּנֵ֨י הַצֹּ֧אן אֶל־עָקֹ֛ד וְכׇל־ח֖וּם בְּצֹ֣אן לָבָ֑ן וַיָּֽשֶׁת־ל֤וֹ עֲדָרִים֙ לְבַדּ֔וֹ וְלֹ֥א שָׁתָ֖ם עַל־צֹ֥אן לָבָֽן׃


רש"י

"והכשבים הפריד יעקב" - הנולדים עקודים נקודים הבדיל והפריד לעצמן ועשה אותן עדר עדר לבדו והוליך אותו העדר העקוד לפני הצאן ופני הצאן ההולכות אחריהם צופות אליהם וזהו שאמר ויתן פני הצאן אל עקוד שהי' פני הצאן אל העקודים ואל כל חום שמצא בצאן לבן

"וישת לו עדרים" - כמו שפרשתי


רש"י מנוקד ומעוצב

וְהַכְּשָׂבִים הִפְרִיד יַעֲקֹב – הַנּוֹלָדִים עֲקֻדִּים וּנְקֻדִּים הִבְדִּיל וְהִפְרִישׁ לְעַצְמָן, וְעָשָׂה אוֹתָן עֵדֶר עֵדֶר לְבַדּוֹ, וְהוֹלִיךְ אוֹתוֹ הָעֵדֶר הֶעָקֹד לִפְנֵי הַצֹּאן, וּפְנֵי הַצֹּאן הַהוֹלְכוֹת אַחֲרֵיהֶם צוֹפוֹת אֲלֵיהֶם. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: "וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל עָקֹד", שֶׁהָיוּ פְּנֵי הַצֹּאן אֶל הָעֲקֻדִּים, וְאֶל "כָּל חוּם" שֶׁמָּצָא "בְּצֹאן לָבָן".
וַיָּשֶׁת לוֹ עֲדָרִים – כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי.

מפרשי רש"י

[מה] הכשבים הפריד יעקב כו'. לפירוש אשר נתבאר למעלה (אות כז) כי היה ליעקב גם כן הכבשים הטלואים והנקודים - שפיר הא דקאמר 'הנולדים עקודים וטלואים', מפני כי לא היה בעדר לבן כבשים נקודים וטלואים, שהסיר אותם לבן (פסוק לה), ולפיכך הכבשים - הפריד הנולדים. והקשה הרמב"ן על זה למה לא הסיר מהם העזים הנולדים גם כן, למה זכר הכבשים בלבד, דהרי גם העזים היו שלו, ויש לתרץ מפני כי בכבשים שנים צריך להפריד, דהיינו נקודים וטלואים ושחומים, ולפיכך זכר אלו מפני שעליו קאי "ונתן פני הצאן אל עקוד וכל חום". ומה שפירש רש"י 'הנולדים עקודים' ולא פירש 'הנולדים חומים' (קושית הרמב"ן), מפני דקרא לא זכר לפני זה (פסוק לט) שנולד חום בצאן לבן, שזכר הכתוב שנולדו כל הצאן עקודים וטלואים, ועליו קאי "והכשבים", ומשמע דקרא מדבר בנולדים עקודים וטלואים, אלא שזכר כבשים ולא עזים מפני שעליו קאי דהפריד גם כן חומים. וכך פירוש הכתוב; והכבשים שנולדו עקודים הפריד, וגם את החומים הפריד, "ונתן פני הצאן וגומר". והשתא יתורץ כל קושיות הרמב"ן. ויהיה הרב סובר שגם ליעקב היו הנקודים והטלואים בכשבים. אבל קשה דהוי ליה לפרש "וחום בכשבים" (פסוק לב) 'אף חום בכבשים', דהוי משמע דכבשים שהם נקודים וטלואים ליעקב גם כן:

ולפיכך נראה לפרש דהרב מפרש דודאי לא היו בכבשים ליעקב רק החומים ולא הנקודים והטלואים, ומה שמפרש "והכבשים הפריד" - 'הנולדים עקודים', אף על גב דלא הסיר מעיקרא לפני זה שום טלואים מן הכבשים, ואם כן למה אמר הנולדים בעדר נקודים וטלואים, יש לומר כמו שאמרנו (אות כז) כי לא שכיח שיהיה בהם טלוא ונקוד, דאם לא כן למה לא התנה גם כן שיהיה נקוד וטלוא בכבשים שלו, אלא בודאי אין שכיח שיהיה בהם נקוד וטלוא, ועכשיו היו שם הרבה נקוד וטלוא (פסוק לט), לכך אמר 'הנולדים נקודים וטלואים'. ודקדק הרב זה מדלא הפריד הכבשים רק אחר שכתוב (פסוק לט) "ותלדנה הצאן עקודים נקודים", אם כן לא קאי "והכבשים הפריד" לפי מצב הכתוב רק על הנולדים. ומה שהקשה הרמב"ן דלמה לא הוליך גם כן עמהם העזים שהם שלו, ועשה מהם עדר עקוד, זה אין קשיא, דזה פשיטא דהיה עושה, וזה כתב לך בסיפא דקרא "וישת לו עדרים לבדו" דשלו עשה גם כן עדר לבדו בשביל כך, כדי שיהיו לפני צאן לבן ויביטו אליהן. וזהו שפירש רש"י "וישת לו עדרים לבדו" 'כמו שפירשתי', רוצה לומר שהיה נותן עדרים שלו שהיה בו נקוד וטלוא לפני הצאן, וקאי זה על העזים הנקודים והטלואים, שגם אותם הוליך לפני הצאן. אלא שהכתוב בא לומר דגם אותם שלא היו ליעקב בהן דבר - הפריד אותם לעצמן, ובסיפא דקרא כתיב "וישת לו עדרים" היינו אותם שהם שלו, וגם הם הוליך לפני העדר:

ואני תמה על זה למה הוצרך להיות נכנס בכל הדוחק הזה, דהא הוי ליה שפיר לפרש דשלו - שם עדרים לבד, ולא הוליכם כלל לפני הצאן, דאם היה מוליך אותם לפני הצאן היה צריך להוליך אותם בקרוב להם, והיה עדר אחד, וזה לא יתכן, דהא הנולדים בעדר יעקב אף כי אינו נקוד וטלוא בעזים הוא שלו, והוצרך על כל פנים לעשות מהם עדר מיוחד, ולא יהיו עם צאן לבן לא בשביל הבטה בלבד, והשתא היה הכתוב כפשוטו לגמרי - כי הכבשים הפריד אותם שילדו עקודים נקודים, ויתן פני הצאן אל עקוד וטלוא וחום אשר בצאן לבן, שלא היה ליעקב חלק בהם, והיינו חום בעזים ונקוד וטלוא בכבשים, ואותם הוליך בראש הצאן כדי שיהיה צופות בהן. אבל רש"י סובר דמדכתיב "וישת לו עדרים וגו'" משמע דקאי גם כן אמה שלמעלה, דשם לו עדרים לבדו והוליכן גם כן לפני הצאן:

ומכל מקום פירוש הכתוב "והכשבים הפריד" הוא על צאן לבן שלא היה ליעקב חלק בהם, "וכל חום בצאן לבן" הם העזים שלא היה לו בהם חלק. ולא קשיא למה לא כלל העיזים עמהן הנקודים הנולדים שהם שלו, ויעשה מהם עדר אחד, דזה לא קשיא, דאותם שהם שלו בלאו הכי צריך לעשות מהם עדר מיוחד, כי הם שלו, וכל הנולדים מכאן ואילך מן העזים הנקודות - אף שהם אינם נקודים - הם של יעקב, רק כי הכבשים שאינם שלו לא הפריד רק לתת פני הצאן אליהן. והא דלא כתיב 'והעזים הפריד' ורוצה לומר השחומות, מפני שהיו מעטים שחומות בעזים, אך על ידי המקלות נולדו הרבה נקודים וטלואים בכשבים שהיו ללבן, וזה היה עיקר ההפרדה. אי נמי שאמר הכתוב (פסוק לט) "ותלדנה הצאן עקודים וגומר", והשתא קשה כי המקלות לא היו מועילים ליעקב אבל מזיקים, כי "תלדנה הצאן עקודים נקודים", לכך אמר הכתוב מכל מקום היה לו תועלת בהן כי הכבשים הפריד מהם הנולדים נקודים וגו', והוליך אותם לפני הצאן, והיו גם כן המקלות להועיל לזה שיביטו אליהם העיזים, ותלדנה כמותם. ולפיכך הוצרך לפרש גם כן 'הנולדים עקודים וגו לא כל שהיו בעדרו עקודים נקודים, שלא בא הכתוב רק לומר מה שעשה מן הנולדים על ידי המקלות. ומה שהקשה הרמב"ן מה שלא זכר הכתוב שנולד חום, כבר נתבאר מה שהוא כסדר ומנהג של עולם אין צריך לפרש, וזה הפירוש נראה נכון. ומה שהוצרך השתא לומר 'ואל כל חום שמצא בצאן לבן', שמשמע שלא היה החום של לבן, דאם כן למה הוצרך להוסיף 'שמצא בצאן לבן', שלא תפרש שנתן פני הצאן אל כל חום כאשר עדיין היו בצאן לבן, וזה לא יתכן, שהרי כשנתן פני הצאן אל כל חום כבר הפריד אותם, ולכן צריך לפרש "ואל כל חום בצאן לבן" לא שהיו עתה החום בצאן לבן, אלא שמצא כבר בצאן לבן - והפריד אותם: