ביאור:בבלי ראש השנה דף כט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת ראש השנה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה |
למהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
"איכוון ותקע לי [1]" - אלמא קסבר משמיע בעי כוונה [2].
מיתיבי: היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה: אם כוון לבו - יצא, ואם לאו - לא יצא, וכי כוון לבו מאי הוי? היאך לא קא מיכוין אדעתא דידיה!?
הכא בשליח ציבור עסקינן, דדעתיה אכוליה עלמא.
תא שמע: נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע - לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע; קתני משמיע דומיא דשומע: מה שומע שומע לעצמו, אף משמיע - משמיע לעצמו, וקתני לא יצא!
- תנאי היא, דתניא: שומע - שומע לעצמו, ומשמיע משמיע לפי דרכו; אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים? - בשליח צבור, אבל ביחיד - לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע.
משנה:
(שמות יז יא) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל [וכאשר יניח ידו וגבר עמלק] - וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?
אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים.
כיוצא בדבר אתה אומר: (במדבר כא ח) ’[ויאמר ה' אל משה] עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי' - וכי נחש ממית או נחש מחיה?
אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקים.
חרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן.
זה הכלל: כל שאינו מחוייב בדבר - אינו מוציא את הרבים ידי חובתן.
גמרא:
תנו רבנן: 'הכל חייבין בתקיעת שופר: כהנים ולוים וישראלים,
גרים ועבדים משוחררים [3],
וטומטום ואנדרוגינוס [4],
מי שחציו עבד וחציו בן חורין [5];
טומטום אינו מוציא לא את מינו [6] ולא את שאינו מינו;
אנדרוגינוס מוציא את מינו [7] אבל לא את שאינו מינו;
מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו [8]'.
אמר מר: הכל חייבין בתקיעת שופר: כהנים לוים וישראלים; פשיטא! אי הני לא מיחייבי - מאן מיחייבי?
כהנים אצטריכא ליה: סלקא דעתך אמינא 'הואיל וכתיב (במדבר כט א: ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבדה לא תעשו) יום תרועה יהיה לכם, מאן דליתיה אלא בתקיעה דחד יומא הוא דמיחייב, והני כהנים הואיל ואיתנהו בתקיעות דכל השנה דכתיב (במדבר י י: וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם) ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם [ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלקיכם אני ה' אלקיכם] - אימא לא ליחייבו' - קא משמע לן.
מי דמי? התם חצוצרות והכא שופר!
אלא אצטריך: סלקא דעתך אמינא 'הואיל ותנן [ראש השנה פ"ג מ"ה, דף כו,ב ]: שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות: מאן דאיתיה במצות היובל איתיה במצוה דראש השנה, והני כהנים, הואיל וליתנהו במצוה דיובל, דתנן: כהנים ולוים מוכרין לעולם וגואלין לעולם [9] - אימא במצוה דראש השנה לא ליחייבו - קא משמע לן
[10].
מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו:
אמר רב הונא: ולעצמו מוציא.
אמר ליה רב נחמן לרב הונא: מאי שנא 'לאחרים' דלא, דלא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות - לעצמו נמי לא אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה! אלא אמר רב נחמן 'אף לעצמו אינו מוציא'.
תניא נמי הכי: מי שחציו עבד וחציו בן חורין אף לעצמו אינו מוציא.
תני אהבה בריה דרבי זירא: כל הברכות כולן, אף על פי שיצא - מוציא [11] חוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא – מוציא, ואם יצא אינו מוציא. [12]
בעי רבא:
ברכת הלחם של [13] מצה [14] וברכת היין של קידוש היום [15] [16] מהו [17]? כיון דחובה הוא [18] - מפיק? או דלמא ברכה לאו חובה היא [19]?
תא שמע דאמר רב אשי: כי הוינן בי רב פפי הוה מקדש לן, וכי הוה אתי אריסיה מדברא הוה מקדש להו!
תנו רבנן: לא יפרוס [20] אדם פרוסה לאורחין אלא אם כן אוכל עמהם, אבל פורס הוא לבניו ולבני ביתו כדי לחנכן במצות; ובהלל ובמגילה אף על פי שיצא - מוציא.
הדרן עלך ראוהו בית דין
ראש השנה פרק רביעי יום טוב
משנה:
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת: במקדש היו תוקעין [21], אבל לא במדינה [22]. משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין.
אמר רבי אלעזר: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד [23].
אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין.
ועוד זאת היתה ירושלים [24] יתירה [25] על יבנה: שכל עיר שהיא רואה [26] ושומעת וקרובה ויכולה לבוא - תוקעין, וביבנה לא היו תוקעין אלא בבית דין בלבד [27].
גמרא:
מנא הני מילי?
אמר רבי לוי בר לחמא אמר רבי חמא בר חנינא: כתוב אחד אומר (ויקרא כג כד: דבר אל בני ישראל לאמר בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם) שבתון זכרון תרועה [מקרא קדש] [28], וכתוב אחד אומר (במדבר כט א: ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם כל
מלאכת עבדה לא תעשו) יום תרועה יהיה לכם?
לא קשיא: כאן ביום טוב שחל להיות בשבת, כאן ביום טוב שחל להיות בחול.
אמר רבא: אי מדאורייתא היא - במקדש היכי תקעינן? ועוד - הא לאו מלאכה היא דאצטריך קרא למעוטי, דתנא דבי שמואל: ’[במדבר כט,א: ובחדש השביעי באחד לחדש מקרא קדש יהיה לכם] כל מלאכת עבודה לא תעשו [יום תרועה יהיה לכם] - יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינה מלאכה'!
אלא אמר רבא: מדאורייתא מישרא שרי, ורבנן הוא דגזור ביה, כדרבה, דאמר רבה: הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר; גזירה שמא יטלנו בידו וילך אצל הבקי ללמוד ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים [29]; והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה.
משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי וכו':
תנו רבנן: 'פעם אחת חל ראש השנה להיות בשבת והיו כל הערים [30] מתכנסין [31]. אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירה [32]: נתקע! אמרו לו: נדון [33]. אמר להם: נתקע ואחר כך נדון. לאחר שתקעו, אמרו לו: נדון! אמר להם: כבר נשמעה קרן ביבנה ואין משיבין לאחר מעשה' [34].
[במשנה:] אמר רבי אלעזר: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין:
אמרו לו - היינו תנא קמא!?
איכא בינייהו בי דינא דאקראי [35].
[המשנה:] אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין:
אמר רב הונא:
הערות עריכה
- ^ תתכוין לתקוע בשמי [אולי צ"ל 'בשבילי’] להוציאני ידי חובתי
- ^ להוציא השומע
- ^ אבל עבדים לא, דכל מצוה שאין אשה חייבת בה - אין העבד חייב בה
- ^ שמא זכר הוא
- ^ משום צד חירות שבו
- ^ טומטום כמותו, שמא תוקע זה נקבה וחבירו זכר
- ^ אנדרוגינוס כמותו דאי בתר זכרות אזלת שניהם חייבין ואי בתר נקבות אזלת שניהן פטורין
- ^ דלא אתי צד עבדות דמשמיע ומפיק צד חירות דשומע
- ^ הכי גרסינן: כהנים ולוים מקדישין לעולם וגואלין לעולם; זו היא גירסת רבינו יצחק הלוי, ושאר רבותי גורסין מוכרין לעולם וגואלין לעולם, ושתיהן משניות הן במסכת ערכין (מקדישין - פ"ז מ"ה, דף כו, מוכרין – פ"ח מ"ט ודף לג) ובין 'מקדישין' ובין 'מוכרין' - תרוייהו משנה יתירה נינהו! אלא איידי דתנא התם גבי ישראל (שם פ"ז מ"א, דף כד) אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים, ולא גואלין אחר היובל פחות משנה - תנא גבי כהנים 'מקדישין' ו'גואלין'; ואיידי דתנא 'גואלין ומקדישין' גבי הדדי - תנא נמי גבי גואלין דמכירה 'מוכרין לעולם'. והכי מוקים במסכת ערכין (דף כז,א). ומהו גואלין לעולם? - לפי שנאמר בישראל במוכר בית בערי חומה (ויקרא כה ל) 'ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה' - נחלט, אבל בלוים 'גאולת עולם תהיה ללוים'; ולפי שנאמר בישראל המוכר שדה אחוזה (ויקרא כה טו) 'במספר שני תבואות ימכר לך', שאינו מותר לגאול פחות משתי שנים, אבל לוים גואלין מיד לפי שנאמר במקדיש שדה אחוזה (ויקרא כז כ) 'ואם לא יגאל את השדה' בעלים 'ומכר' גזבר 'את השדה לאיש אחר, לא יגאל עוד' אלא יוצאה לכהנים ביובל - הלוים גואלין לעולם; והאי דאמרי הכא 'ליתנהו במצות יובל' - קאי אמקדיש שדה אחוזה ולא גאלה, ומכרה גזבר: שאין יובל מפקיע מיד המקדיש אם לוי הוא כדרך שמפקיע מיד ישראל
- ^ 'קא משמע לן' גרסינן, ולא גרסינן 'נהי דליתנהו בהשמטת קרקעות כו', דהא ודאי איתנהו, בין שלקחו הם מישראל - מחזירין ביובל דלא נפקי לוים מכלל כל מצות והדינין; בין שלקחו ישראל מהן - מן האלפים אמה שניתנו לחוץ לעריהם - יוצא ביובל, ואפילו בתי ערי חומה שאין חוֹזרין לישראל ביובל חוֹזְרין להם, דכתיב (שם כה,לג) ואשר יגאל מן הלוים וגו'
- ^ שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות
- ^ חוץ מברכת הלחם וברכת היין ושאר ברכת פירות וריחני שאינן חובה, אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה, ובזו אין כאן ערבות, שאינו חובה על האדם לא ליתהני ולא ליבריך.
- ^ אכילת
- ^ שמברכין לפני המוציא
- ^ שמברכין לפני קידוש
- ^ 'על אכילת מצה' ו'מקדש ישראל' לא תיבעי לך, דחובה נינהו, ומפיק, אלא ברכת 'המוציא' וברכת היין מיבעיא לן, שאין באות אלא לפי שהמברך צריך שיטעום ואי אפשר ליהנות בלא ברכה; אי נמי לא טעים איהו אי אפשר דלא יהיב ליה לחד מינייהו למטעם, ובעי ברכה -
- ^ מאי
- ^ אכילת מצה חובה עליו וכן קידוש היום חובה עליו, ואי אפשר שלא בהנאה, והנאה אי אפשר בלא ברכה - נמצאת המצוה תלויה בברכת הנאה
- ^ בברכת ההנאה לאו חובה למצוה אתיא, שאף בכל ההניות היא נוהגת
- ^ ברכת המוציא, כדאמרינן לעיל שאינה חובה עליהם, לא יאכלו ולא יברכו
- ^ בגמרא מפרש לה
- ^ לא בירושלים ולא בגבולין
- ^ שהיתה שם סנהדרי גדולה בימיו, וכן בכל מקום שגלתה סנהדרין, אבל לא בבית דין של עשרים ושלשה
- ^ בעודה בבנינה
- ^ בתקיעת שבת
- ^ את ירושלים
- ^ מפרש בגמרא מאי תנא דקאמר 'ועוד'
- ^ ולא תרועה ממש, אלא מקראות של תרועה יאמרו
- ^ ובמקדש לא גזור, דאין איסור שבות דרבנן במקדש
- ^ שסביבות יבנה
- ^ לשם לשמוע תקיעה משלוחי בית דין לפי שהיו רגילין כן בירושלים
- ^ גדולי הדור היו
- ^ אם יש לגזור אף במקום בית דין שמא יטלנו
- ^ גנאי הוא שנוציא לעז טועים על עצמינו
- ^ לתנא קמא - תקעינן, ותנא ד'אמרו לו' סבר: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין קבוע, דומיא דיבנה