ראש השנה כט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
איכוון ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כוונה מיתיבי היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה אם כוון לבו יצא ואם לאו לא יצא וכי כוון לבו מאי הוי היאך לא קא מיכוין אדעתא דידיה אהכא בשליח ציבור עסקינן דדעתיה אכוליה עלמא ת"ש נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע קתני משמיע דומיא דשומע מה שומע שומע לעצמו אף משמיע משמיע לעצמו וקתני לא יצא תנאי היא דתניא שומע שומע לעצמו ומשמיע משמיע לפי דרכו אמר רבי יוסי בבד"א בשליח צבור אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוין שומע ומשמיע:
מתני' (שמות יז, יא) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו' וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתגברים ואם לאו היו נופלים כיוצא בדבר אתה אומר (במדבר כא, ח) עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי וכי נחש ממית או נחש מחיה אלא בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאין ואם לאו היו נימוקים גחרש שוטה וקטן אין מוציאין את הרבים ידי חובתן דזה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן:
גמ' ת"ר ההכל חייבין בתקיעת שופר כהנים ולוים וישראלים גרים ועבדים משוחררים וטומטום ואנדרוגינוס מי שחציו עבד וחציו בן חורין וטומטום אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו זאנדרוגינוס מוציא את מינו אבל לא את שאינו מינו מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו אמר מר הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים פשיטא אי הני לא מיחייבי מאן מיחייבי כהנים אצטריכא ליה ס"ד אמינא הואיל וכתיב (במדבר כט, א) יום תרועה יהיה לכם מאן דליתיה אלא בתקיעה דחד יומא הוא דמיחייב והני כהנים הואיל ואיתנהו בתקיעות דכל השנה דכתיב (במדבר י, י) ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם אימא לא ליחייבו קמ"ל מי דמי התם חצוצרות והכא שופר אלא אצטריך סד"א הואיל ותנן שוה היובל לר"ה לתקיעה ולברכות מאן דאיתיה במצות היובל איתיה במצוה דראש השנה והני כהנים הואיל וליתנהו במצוה דיובל דתנן חכהנים ולוים מוכרין לעולם וגואלין לעולם אימא במצוה דראש השנה לא ליחייבו קמ"ל:
מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו:
אמר רב הונא ולעצמו מוציא א"ל רב נחמן לרב הונא מאי שנא לאחרים דלא דלא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות לעצמו נמי לא אתי צד עבדות דידיה ומפיק צד חירות דידיה אלא אר"נ אף לעצמו אינו מוציא תניא נמי הכי טמי שחציו עבד וחציו בן חורין אף לעצמו אינו מוציא תני אהבה בריה דר' זירא יכל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא כחוץ מברכת הלחם וברכת היין שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא בעי רבא
רש"י
עריכה
איכוון ותקע לי - תתכוין לתקוע בשמי להוציאני ידי חובתי:
משמיע בעי כוונה - להוציא השומע:
מתני' והיה כאשר ירים משה ידו וגו':
גמ' ועבדים משוחררין - אבל עבדים לא דכל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה:
וטומטום ואנדרוגינוס - שמא זכר הוא:
מי שחציו עבד - משום צד חירות שבו:
טומטום אינו מוציא את מינו - טומטום כמותו שמא תוקע זה נקבה וחבירו זכר:
אנדרוגינוס מוציא מינו - אנדרוגינוס כמותו דאי בתר זכרות אזלת שניהם חייבין ואי בתר נקבות אזלת שניהן פטורין:
מי שחציו עבד כו' - דלא אתי צד עבדות דמשמיע ומפיק צד חירות דשומע:
ה"ג כהנים ולוים מקדישין לעולם וגואלין לעולם זו – היא גירסת רבינו יצחק הלוי ושאר רבותי גורסין מוכרין לעולם וגואלין לעולם ושתיהן משניות הן במסכת ערכין (דף כו: ודף לג:) ובין מקדישין ובין מוכרין תרוייהו משנה יתירה נינהו אלא איידי דתנא התם גבי ישראל (שם דף כד.) אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואלין אחר היובל פחות משנה תנא גבי כהנים מקדישין וגואלין ואיידי דתנא גואלין ומקדישין גבי הדדי תנא נמי גבי גואלין דמכירה מוכרין לעולם והכי מוקים במסכת ערכין (דף כז.) ומהו גואלין לעולם לפי שנאמר בישראל במוכר בית בערי חומה (ויקרא כה) ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה תמימה נחלט אבל בלוים גאולת עולם תהיה ללוים ולפי שנאמר בישראל המוכר שדה אחוזה (שם) במספר שני תבואות ימכר לך שאינו מותר לגאול פחות משתי שנים אבל לוים גואלין מיד לפי שנאמר במקדיש שדה אחוזה (שם כז) ואם לא יגאל את השדה בעלים ומכר גזבר את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד אלא יוצאה לכהנים ביובל הלוים גואלין לעולם והאי דאמרי הכא ליתנהו במצות יובל קאי אמקדיש שדה אחוזה ולא גאלה ומכרה גזבר שאין יובל מפקיע מיד המקדיש אם לוי הוא כדרך שמפקיע מיד ישראל:
קמ"ל גרסי' – ולא גרסינן נהי דליתנהו בהשמטת קרקעות כו' דהא ודאי איתנהו בין שלקחו הם מישראל מחזירין ביובל דלא נפקי לוים מכלל כל מצות והדינין בין שלקחו ישראל מהן מן האלפים אמה שניתנו לחוץ לעריהם יוצא ביובל ואפי' בתי ערי חומה שאין חוזרין לישראל ביובל חוזרין להם דכתיב (שם כה) ואשר יגאל מן הלוים וגו':
אע"פ שיצא מוציא - שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות:
חוץ מברכת הלחם והיין - ושאר ברכת פירות וריחני שאינן חובה אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ובזו אין כאן ערבות שאינו חובה על האדם לא ליתהני ולא ליבריך:
תוספות
עריכה
דתנן כהנים ולוים מקדישים לעולם וגואלים לעולם. פירש בקונטרס שזו היא גי' ר"י הלוי ושאר רבותיו גורסין מוכרין לעולם וגואלין לעולם ושתיהן משניות הן במסכת ערכין (דף כו: ודף לג:) ובין מקדישין ובין מוכרין תרוייהו משנה יתירה נינהו אלא איידי דתנן התם גבי ישראל (שם דף כד.) אין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ואין גואלין אחר היובל פחות משנה תנא סיפא נמי מקדישין וגואלין ואיידי דתני מקדישין וגואלין גבי הדדי תנא נמי גבי גואלים דמכירה מוכרין לעולם הכי מוקים לה במס' ערכין (דף כז.) וגואלין לעולם היינו לפי שנאמר בישראל המוכר שדה אחוזה במספר שני תבואות ימכר לך שאינו מותר לגאול פחות משתי שנים אבל לוים גואלין מיד וגואלים לעולם ומקדיש היינו לפי שנאמר במקדיש שדה אחוזה לא יגאל עוד אלא יוצאה לכהנים ביובל והלוים גואלין לעולם ועתה גי' רבינו יצחק הלוי ניחא שאין היובל מפקיע מיד המקדיש אם הוא לוי כמו בישראל אבל מכירה וגאולה שגואל מיד א"נ בבתי ערי חומה שאינן נחלטות לסוף שנה מה ענין זה למצוה דיובל אע"ג דאין זה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג מ"מ לא משמע הכי לישנא דליתנהו במצות דיובל ועוד שמשנה ראשונה הוה ליה לאיתויי דההיא דמקדישין לעולם שהיא בפרק אין מקדישין (שם דף כו:) ולא ההיא דמוכרין לעולם דמתניתין היא בפרק בתרא דערכין (דף לג:):
קא משמע לן נהי דליתנהו בהשמטת קרקע בהשמטת כספים ושלוח עבדים מיהא איתנהו. כך כתוב ברוב ספרים ובקונטרס גרס קא משמע לן ותו לא ולא גרס נהי דליתנהו בהשמטה דודאי איתנהו בין שלקחו הם מישראל מחזירין דלא נפקי מכלל המצות בין שלקח ישראל מהן מן האלפים אמה שנתנו להם חוץ לעריהם יוצא ביובל ואפילו בתי ערי חומה שאין חוזרין לישראל ביובל חוזרין להם שנאמר ואשר יגאל מן הלוים כן הקשה בקונטרס ואין זו קושיא גמורה שהרי יש לפרש דהשמטת קרקע קרי מקדיש שדה אחוזה ולא גאלה ומכרה גזבר שאין יובל מפקיעה מיד מקדיש אם הוא לוי כדרך שמפקיעה אם הוא ישראל שיוצאה לכהנים ביובל ונהי דליתנהו בהשמטת קרקע דקאמר היינו בכל דין השמטת קרקע אבל זה ודאי קשיא דהוה ליה למימר בהשמטת קרקע דמכירה מיהא איתנהו כגון מכרו להם שדה או מכרו הם לאחרים כי היכי דחשיב בהשמטת כספים ושלוח עבדים ועוד מה ענין השמטת כספים אצל יובל הא בהדיא תנא בספרי בפרשת ראה דשביעית משמטת כספים ואין יובל משמט כספים דממעט ליה מוזה דבר השמיטה שמוט שמיטה משמט כספים ולא יובל וזה דוחק לומר דנקטיה לרבי דלרבי תלויה השמטת כספים ביובל כדאמר בהשולח (גיטין דף לו. ושם) דבזמן שהיובל נוהג השמטת כספים נוהגת:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמח א מיי' פ"ב מהל' שופר הלכה ה', טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ט סעיף ט':
מט ב מיי' שם, וטור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ט סעיף ח':
נ ג ד מיי' פ"ב מהל' שופר הלכה ב', וטור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ט סעיף א' וסעיף ב:
נא ה מיי' פ"ב מהל' שופר הלכה א':
נב ו ז מיי' פ"ב מהל' שופר הלכה ב', וטור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ט סעיף ד':
נג ח מיי' פ"ד מהל' ערכין הלכה כ"א:
נד ט מיי' פ"ב מהל' שופר הלכה ג', טור ושו"ע או"ח סי' תקפ"ט סעיף ה':
נה י מיי' פ"א מהל' ברכות הלכה י', טור א"ח סי' תרצב:
נו כ מיי' שם, טור ושו"ע או"ח סי' קס"ז סעיף י"ט, וטור ושו"ע או"ח סי' רי"ג סעיף ב', וטור ושו"ע או"ח סי' רע"ג סעיף ד' [ רב אלפס כאן ובפ' ע"פ דף קס ]:
קישורים חיצוניים
עריכה
ראשונים נוספים
ופרקינן רב שימי סבר התם גבי בכור לא סגי דלא מדי הלכך זמניה הוא הכא אי בעי מצלי אי בעי לא מצלי ואסיקנא אלא אמר רבא לצאת ידי חובה מצות לא בעו כונה לעבור במתכוין להוסיף על מה שכתוב בזמנן לא בעי כונה אמר רבי זירא לשמעיה איכוין ותקע לי אלמא קסבר משמיע בעי כונה והתנן היה עובר אחורי בית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה כו' ודחי' הכא בש"צ עסקינן דדעתיה להשמיע לכ"ע.
ת"ש נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע כו' ופשוטה היא ואסיקנא כתנאי דתניא התוקע תוקע לפי דרכו ושומע שומע לעצמו ויצא א"ר יוסי בד"א בש"צ אבל ביחיד לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע לו:
מתניתין זה הכלל כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים י"ח.
ת"ר הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררים טומטום ואנדרוגינוס ומי שחציו עבד וחציו בן חורין טומטום אינו מוציא טומטום כמותו שמא נקיבה היא ואותו הטומטום זכר אנדרוגינוס מוציא מינו מי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא לא מינו ולא שאינו מינו.
אמר מר כהנים לוים וישראלים חייבים פשיטא ואסיקנא כהנים איצטריכא ליה סד"א הואיל ותנן שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות מאן דאיתיה במצוה דיובל איתיה במצוה דראש השנה.
והני כהנים הואיל וליתנהו במצוה דיובל דתנן כהנים ולוים מוכרין לעולם וגואלין לעולם אימא במצוה דר"ה לא מיחייבי קמ"ל נהי דליתנהו בהשמטת קרקע בהשמטת כספים ושילוח עבדים מיהא איתנהו.
מי שחציו עבד וחציו בן חורין.
אמר רב נחמן אף לעצמו אינו מוציא.
תניא נמי הכי כו'.
תני אהבה בריה דר' זירא כל הברכות כולן אע"פ שיצא מוציא חוץ מברכת הלחם המוציא לחם מן הארץ וברכת היין בורא פרי הגפן שאם לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא:
ירושלמי בברכות פרק מי שמתו מוטל לפניו תני כל מצות שאדם פטור אדם מוציא את הרבים י"ח חוץ מברכת המזון והתנינן כל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא הרבים ידי חובתו הא מחוייב אע"פ שיצא מוציא.
ג"ד [=גירסא דווקנית] מקדישין לעולם וגואלים לעולם -דהיא ראשונה לההיא ד"מוכרין לעולם וגואלים לעולם" דההיא דמקדישין איתא בפרק אין מקדישין (דף כו:) וההיא דמוכרין איתא בפרק בתרא דערכין ולא משמע דמייתי בתרייתא ומנח קמייתא.
גירסת הספרים: קמ"ל נהי דליתנהו בהשמטת קרקעות, בהשמטת כספים ובשילוח עבדים מיהא איתנהו. ורש"י ז"ל כתב דלא גרסינן ליה כלל אלא "קא משמע לן" גרסינן ותו לא. דאי אפשר דגרסינן "נהי דליתנהו בהשמטת קרקעות" דהא ודאי איתנהו. דבין שלקחו הם מאחרין- מחזירין, דהא איתנהו בכלל כל המצות כישראל; ובין שלקח ישראל מהם מן האלפים אמה שניתנו להם חוץ לעריהם- יוצא להם ביובל. ואפילו בתי ערי חומה (שאין חוזרין לישראל ביובל) חוזרין להם שנאמר "ואשר יגאל מן הלוים".
ומיהו אי משום הא איכא למימר דהשמטת קרקע דקאמר הכא היינו מקדיש שדה אחוזה ולא גאלה ומכרה גזבר. שאילו בישראל אינה חוזרת לו לפי שהיובל מפקיעה מן המקדיש וחוזרת לכהנים ביובל. ואילו לוי שהקדיש חוזרת לו ואינה נשמטת ממנו ביובל.
אבל בתוספות הקשו דמכל מקום כשאמ’ "נהי דליתנהו בהשמטת קרקע אבל בהשמטת כספים ובשילוח עבדים איתנהו" הוה ליה למימר בהשמטת קרקע במכירה מיהא איתנהו. ועוד היכי קאמר דהשמטת כספים איתנהו, דמה ענין השמטת כספים ביובל, הא בהדיא תניא בספרי בפרשת "ראה אנכי" דשביעית משמטת כספים ואין יובל משמטת כספים וממעט ליה מ"וזה דבר השמיטה"- שמיטה משמטת כספים ולא יובל. ואית דגרסי נהי דליתנהו בהני בהשמטת קרקעות ובשילוח עבדים מיהא איתנהו.
סליקא פירקא
הכל חייבין בתקיעת שופר: פר"י בעירכין הכל לאתויי קטן שהגיע לחינוך:
אנדרוגינוס מוציא וכו': וא"ת הא אתי צד נקבות ומפיק צד זכרות כדאמרי גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין וי"ל דהאי תנא סבר אנדרוגינוס בריה ויש תירצו דשאני הכא דזכרות קאי לנפשיה ונקבות לנפשיה משא"כ התם והא ליתא דהא כל דאית ביה זכרות ונקבות כח תקיעה מתרויהו כחות אתיא בתערובות וזה פשוט לכל מי שיש לו מוח ויותר נראה כפרש"י דהכא ודאי אי אנדרוגינוס אינו בריה או הוא נדון או לזכר מעליא או לנקבה מעליתא וא"כ ממ"נ מוציא את מינו דאו שניהם פטורים לגמרי או שניהם חייבין לגמרי משא"כ בחציו עבד וחציו בן חורין דעל כרחין אית ביה חיובא ופטורא:
מי דמי התם חצוצרות הכא שופר: מהא שמעינן דתקיעה ופסוק של חצוצרות אין לחשבו במקום שופר כלל ומ"ה טועה האומר בפסוק אחרון של שופרות קרא דוביום שמחתכם אלא אומר במקומו ובחודש השביעי וכו':
י"ג דתנן כהנים מוכרים לעולם וגואלין לעולם: דאלו בישראל אין פדיון לבתי ערי חומה אלא עד שנה תמימה ואין פדיון לשדה אחוזה אלא לאחר ב' שנים והלוי פודה לעולם ומוכרין דקתני לאו דוקא דאפילו ישראל נמי אלא ה"ה מוכרין ע"ד לגאול לעולם.
וי"ג מקדישין לעולם וגואלין לעולם. פי' דישראל שהקדיש שדה אחוזה ומכרו הגזבר לאחר שוב אין לו פדיון וחוזרת לכהנים ביובל אבל לוי שהקדיש שדה גואל אותו לעולם והא דקתני מקדישין אותו לא אצטריך אלא איידי דקתני התם גבי ישראל אין מקדישין לפני היובל פחות משני שנים ולא גואלין נקט בהא מקדישין וגואלין ואיברא (דהאמר) דמקדישין ואידך דמוכרין תרויהו מתניתין נינהו במס' ערכין ומעיקרא תני התם מתניתין דמקדישין וגואלין ולפיכך י"א דג' הכא מקדישין לעולם דמסתמא טפי נסבינן הכא מתניתין קמייתא דהתם ממתניתין (בריתא) [בתריתא] ואין זה הכרח כלום:
גר"י נהי דליתנהו בשמיטת קרקעות בשמיטת כספים ושלוח עבדים מיהא איתנהו: ורש"י ז"ל כתב דל"ג בהשמטת קרקעות דהא ודאי לוי שלקח קרקע של ישראל חייב הוא להשמיטו ביובל לבעליו דהא מחוייב הוא במצות ולא מצינו שפטרו הכתוב מזה ואצ"ל שאם מכר הוא שמשמיטין לו ביובל ואפילו בתי ערי חומה מחזירין לו ביובל משא"כ לישראל כדאיתא בקראי ובתוס' הקשו עוד דהיכא גרסי' בהשמטת כספים דהא ביובל עסקינן ואין שמיטת כספים נוהגת ביובל אלא בשביעית וכדתניא בספרא בהדיא וזה דבר השמטה שמוט וכו' שמטה משמטת כספים ואין יובל משמט ותרצו דאפשר דהשמטת קרקעות דהכא דליתנהו בלוים היינו לענין הקדש כשמכרו גזבר לאחרים שאם בא היובל חוזרת ללוים ואינה נשמטת לכהנים כדין הקדש דישראל והא דתלינן שמיטת כספים דילמא ר' היא דסבר שאין שביעית משמטת אלא בזמן שהיובל נוהג כדאיתא בגיטין וערכין ויפה פלפלו כמנהגם להלום הג"ה אבל הנכון כמו שגורסין בקצת ספרים דייקני בשילוח עבדים מיהו איתנהו:
טומטום אינו מוציא: פי' שמא כשיקרע זה ימצא זכר והאחר ימצא נקבה או להפך:
מי שחציו וכו': כגון עבד דשני שותפין ששחרר א' מהן חציו ולא אתי צד עבדות ומפיק צד חירות ואף לעצמו אינו מוציא מהאי טעמא דלא דמי לאנדרוגינוס שמוציא את מינו דסתם צד זכרות ונקבות דאית ביה לא פשיט בכוליה וזכרות מוציא מידי זכרות ונקבות מידי נקבות אבל עבדות פשיט בכוליה ולא אפשר לעולם למעבד מידי בלא צד עבדות:
תני אהבה בריה דר' זירא וכו': פי' כל ברכות המצות אע"פ שיצא מוציא שאע"פ שהמצות מוטלות על כל א' הרי כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף א' וכערב הפורע חוב חבירו ובכלל זה גם ברכות דק"ש שש"צ מוציא י"ח מהם אפילו את הבקי ובלבד בצבור כדמוכח בפ' מי שמתו אבל בק"ש ותפלה אינו מוציא את הבקי כדאמר טעמא בירושלמי בדין הוא שיהא כל א' וא' משנן בפיו ושיהא כל א' מבקש רחמים על עצמו וכן בכל ברכות של שבת אע"פ שיצא מוציא:
חוץ מברכת הלחם כו': לפי שהם ברכות רשות וכן בכל ברכות הנהנין וכיון דלא הוי חובה אין כל ישראל ערבין זה לזה כדי להוציאו:
(ואם) [שאם] לא יצא מוציא ואם יצא אינו מוציא: י"מ דנקט ברכת הלחם וברכת היין בפרט ולא נקט כל הברכות הנהנין סתם משום דדוקא בהני הוא דאי לא יצא מוציא לאחרים כשמוציא לעצמו ע"י צירוף כדאיתא פ' ג' שאכלו דפת ויין בעי הסיבה ומהניא להו היסביה משא"כ בשאר ברכת הנהנין שאין בו צירוף לא לפניו ולא לאחריו כדאמרי' אין זימון לפירות וכל א' וא' חייב לברך לעצמו אא"כ בא חובה כברכת ירקות בפסח וליתה דודאי מהניא הסיבה לכל ברכת הנהנין כדמוכח בפ' כיצד מברכין מעובדא דבר קפרא ותלמידיה ולא אמ' אין זימון לפירות אלא לאחריו והכא והתם נקט פת ויין לכלול כל מיני מאכל ומשקה. וטעמא דאין זימון אלא בפת משום דליכא צירוף אלא בדידיה שטעון ברכה במקומו ועד דמברכי קביעות במקומו עומד משא"כ בשאר דברים שאין טעונין ברכה במקומן ולית להו קביעותא ובודאי דבברכת המזון כיון שכבר אכל כברכת חובה היא ובדין הוא אע"פ שיצא מוציא אלא דרבנן בעו (שיוציא) [שיאכל] דלא ליחלף בברכת הנהנין שהיא רשות ומ"ה סגי ליה שיאכל כזית דגן ואע"ג דהוי שיעורא דרבנן מפיק למי שאכל ושבע דמיחייב בברכת המזון מדאוריתא משא"כ בעלמא דלא אתי דרבנן ומפיק דאוריתא אלא דטעמא דהכא כדכתיבנא דמדינא אפילו לא אכל כלל מוציא ורבנן הוא דבעו שיאכל כזית דגן וכן פי' בתוס':
בעי רחבה וכו': פי' בכל חדא איכא תרתי ברכות חדא ברכות מצוה וחדא ברכות נהנין דבמצה איכא ברכת המצוה לאכול מצה ובדידה ודאי מוציא לאחרים אע"פ שאינו מוציא לעצמו וכן ברכת קדוש אבל ברכת המוציא שבמצה ובפה"ג שבקדוש שהן נהנין ובעלמא אם יצא אינו מוציא מבעיא לן הכא בהני מהו מי דיינינן להו כדעבדינן בעלמא ואם יצא אינו מוציא דהא ברכה גופה בעלמא לאו חובה היא או דילמא כיון דהשתא חובה היא דלא סגי דלא אכיל מצה ולא מקדש וכל דמקדש אי אכיל לא סגיא דלא לברך ונעשת כל א' מהן כברכות המצות שהיא עמה שהיא חובה ופשטי' שאע"פ שיצא מוציא ואין צריך לטעום כלל ונקט ברכת הלחם של מצה דומיא דברכת יין של קדוש ששני הברכות על דבר א' ולהכי אמרינן דנגררת ברכת הנהנין אחר ברכת חובה להיות כמוה:
ושמעינן מינה: דהני תרי ברכות דמצה אחדא מצה מברכינן להו (ואיכא פרנסה) [ואי איכא פרוסה] כיון דמברך עלה לאכול מצה משום דלחם עוני אמר רחמנא עליה מברך גם המוציא דומיא דקדוש שברכת היין וקדוש על כוס א' וברכת הנהנין ברישא מפני שמכשירתה לאכילה ושתיה ולקיים בהם המצוה דעד דמברך אסור ליהנות מהם ואינם ראוים למצוה והיינו דאמר ההוא סבא כל היכא דאיכא בפה"ג איכא ברישא והא בריתא בדוכתה שאם הביאו לו בפסח ב' ככרות שלימות אין לו לפרוס א' מהן שלא אמר אלא שאם הביאו לו (בפסח ב' ככרות שלימות אין לו) פתיתין ושלמין שמביאין בלילי הפסח על הפרוסה משום דלחם עוני אמר רחמנא וכדכתב רבינו האיי ז"ל ולפיכך נהגו לפרוס אותה קודם ההגדה דכי אתינן בתוך הגדה לברוכי עלה משכחינן להפרוסה וה"ל כהביאו לפניו פתיתין לקיים מצות לחם עוני בפרוסה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה