ביאור:בבלי ראש השנה דף כח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת ראש השנה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה |
למהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
שמע מקצת תקיעה בבור ומקצת תקיעה על שפת הבור - יצא [1]; מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר [2] ומקצת תקיעה לאחר שיעלה עמוד השחר - לא יצא.
אמר ליה אביי: מאי שנא התם דבעינא כולה תקיעה בחיובא, וליכא - הכא נמי בעינא כולה תקיעה בחיובא וליכא?!
הכי? השתא: התם - לילה לאו זמן חיובא הוא כלל, הכא - בור מקום חיובא הוא לאותן העומדין בבור.
למימרא דסבר רבה 'שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא', וממילא תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה - יצא?
תא שמע [ראש השנה פ"ד מ"ט]: תקע בראשונה [3] ומשך בשניה כשתים [4] - אין בידו אלא אחת; ואמאי? תסלק לה בתרתי?
פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן.
תא שמע [ממשנתנו]: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס - אם קול שופר שמע [5] - יצא, ואם קול הברה שמע [6] - לא יצא - ואמאי? ליפוק בתחילת תקיעה, מקמי דליערבב קלא?
כי קאמר רבה - בתוקע ועולה, לנפשיה [7] אותן העומדים בבור יצאו</ref>.
אי הכי - מאי למימרא?
מהו דתימא 'זמנין דמפיק רישיה ואכתי שופר בבור וקא מיערבב קלא' – קא משמע לן.
אמר רב יהודה: בשופר של עולה [8] לא יתקע, ואם תקע – יצא [9]; בשופר של שלמים לא יתקע ואם תקע - לא יצא.
מאי טעמא?
עולה בת מעילה היא: כיון דמעל בה - נפקא לה לחולין; שלמים, דלאו בני מעילה נינהו [10] - איסורא הוא דרכיב בהו [ולא נפקי לחולין].
מתקיף לה רבא: אימת מעל? לבתר דתקע! כי קא תקע - באיסורא תקע!
אלא אמר רבא: אחד זה ואחד זה לא יצא.
הדר אמר: אחד זה ואחד זה יצא: מצות לאו ליהנות ניתנו [11].
אמר רב יהודה: בשופר של עבודה זרה [12] לא יתקע, ואם תקע - יצא [13]; בשופר של עיר הנדחת לא יתקע, ואם תקע - לא יצא; מאי טעמא? עיר הנדחת - כתותי מיכתת שיעוריה [14].
[## מה ההבדל? גם של אשירה עומדת לשריפה? אולי: עיר הנדחת נעשית רק אחרי פסק דין, ואז כמו הרוצח אדם לאחר שגזרו עליו פסק דין מות: גברא קטילא קטל; אבל בעבודה זרה אין פסק דין שיהפוך את החפץ ל"מכתת שיעוריה". מענין מה דעתו של מי שאומר: 'כל העומד לישרף כשרוף דמי'. אולי: שופר של עבודה זרה הוא רק אביזרייהו עבודה זרה ואינו חייב שריפה.]
אמר רבא: המודר הנאה מחבירו - מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה; המודר הנאה משופר - מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה [15].
ואמר רבא: המודר הנאה מחבירו - מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים [16] אבל לא בימות החמה [17]; המודר הנאה ממעין - טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים אבל לא בימות החמה.
שלחו ליה לאבוה דשמואל: כפאו ואכל מצה - יצא.
'כפאו' מאן?: אילימא כפאו שד - והתניא: עתים חלים עתים שוטה: כשהוא חלים - הרי הוא כפקח לכל דבריו, כשהוא שוטה - הרי הוא כשוטה לכל דבריו?
אמר רב אשי: שכפאוהו פרסיים [18].
אמר רבא: זאת אומרת התוקע לשיר [19] - יצא.
פשיטא [20]! היינו הך!?
מהו דתימא 'התם – 'אכול מצה' אמר רחמנא, והא אכל [21],
אבל הכא (ויקרא כג כד: דבר אל בני ישראל לאמר: בחדש השביעי באחד לחדש יהיה לכם שבתון) זכרון תרועה [מקרא קדש] כתיב, והאי - מתעסק בעלמא הוא' - קא משמע לן [22].
אלמא קסבר רבא 'מצות אין צריכות כוונה'? איתיביה [ברכות פ"ב מ"א]: היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא [23] - אם כוון לבו, יצא; ואם לאו - לא יצא מאי? לאו 'כוון לבו לצאת'?
- לא, לקרות.
'לקרות'? הא קא קרי?
- בקורא להגיה [24].
תא שמע [ממשנתנו]: היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה - אם כוון לבו, יצא; ואם לאו - לא יצא מאי? לאו 'אם כוון לבו לצאת'?!
- לא, לשמוע.
'לשמוע'? והא שמע!!
סבור חמור בעלמא הוא. [משמיע קול קריאת מגילה? התירוץ דחוק מאד!]
איתיביה: נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע, משמיע ולא נתכוון שומע - לא יצא עד שיתכוון שומע ומשמיע. בשלמא נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע - כסבור חמור בעלמא הוא, אלא נתכוון שומע ולא נתכוון משמיע היכי משכחת לה? לאו בתוקע לשיר?
דלמא דקא מנבח נבוחי [25].
אמר ליה אביי: אלא מעתה [26] - הישן בשמיני בסוכה [27] - ילקה [28]!
אמר לו: שאני אומר: מצות - אינו עובר עליהן [29] אלא בזמנן [30].
מתיב רב שִמְן בר אבא: 'מנין לכהן שעולה לדוכן, שלא יאמר 'הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל - אוסיף ברכה אחת משלי, כגון (דברים א יא) ה' אלהי אבותיכם יסף עליכם [אלף פעמים ויברך אתכם כאשר דבר לכם]? - תלמוד לומר (דברים ד ב) לא תוסיפו על הדבר [לא תספו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמר את מצות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם]’; והא הכא: כיון דבריך ליה - עברה ליה זמניה, וקתני דעבר!?
הכא במאי עסקינן: בדלא סיים [31].
והתניא [32] סיים?
סיים ברכה אחת.
והתניא סיים כל ברכותיו?
שאני הכא: כיון דאלו מתרמי ליה צבורא אחרינא הדר מברך - כוליה יומא זמניה הוא.
ומנא תימרא?
דתנן [זבחים פ"ח מ"ח, דף פ,א]: 'הניתנין במתנה אחת [33] שנתערבו בניתנין מתנה אחת - ינתנו מתנה אחת [34]; מתן ארבע [35] במתן ארבע - ינתנו במתן ארבע;
מתן ארבע במתן אחת: רבי אליעזר אומר: ינתנו במתן ארבע, רבי יהושע אומר: ינתנו במתן אחת.
אמר לו רבי אליעזר: הרי הוא עובר על 'בל תגרע'!
אמר לו רבי יהושע: הרי הוא עובר על 'בל תוסיף'!
אמר לו רבי אליעזר: לא נאמר 'בל תוסיף' אלא כשהוא בעצמו!
אמר לו רבי יהושע: לא נאמר 'בל תגרע' אלא כשהוא בעצמו!
ועוד אמר רבי יהושע: כשלא נתת - עברת על 'בל תגרע' ולא עשית מעשה בידך; כשנתת - עברת על 'בל תוסיף' ועשית מעשה בידך';
והא הכא: כיון דיהיב ליה מתנה מבכור - עברה ליה לזמניה, וקתני דעבר משום 'בל תוסיף', לאו משום דאמרינן כיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא הדר מזה מיניה - כוליה יומא זמניה?!
ממאי? דלמא קסבר רבי יהושע 'מצות עובר עליהן אפילו שלא בזמנן' [36]?
אנן [37] הכי קאמרינן [38]: רב שִׁמְן בר אבא - מאי טעמא שביק מתניתין ומותיב מברייתא? לותיב ממתניתין [39]!?
מתניתין מאי טעמא לא מותיב - כיון דאילו מתרמי ליה בוכרא אחרינא בעי מזה מיניה - כוליה יומא זמניה הוא; ברייתא נמי: כיון דאי מתרמי צבורא אחרינא הדר מברך - כוליה יומא זמניה.
ורב שמן בר אבא?
התם לא סגי דלא יהיב [40], הכא - אי בעי מברך, אי בעי לא מברך.
רבא אמר: לצאת לא בעי כוונה [41], לעבור בעי כוונה [42].
והא מתן דמים [43] לרבי יהושע [44], דלעבור [45], ולא בעי כוונה!?
אלא אמר רבא: לצאת - לא בעי כוונה, לעבור בזמנו - לא בעי כוונה, שלא בזמנו בעי כוונה.
אמר ליה רבי זירא לשמעיה:
הערות
עריכה- ^ קא סלקא דעתך דהכי קאמר: היה עומד הוא בשפת הבור וחבירו תוקע בבור, ויצא לחוץ בחצי התקיעה; ואשמעינן הכא דבקצת נמי יוצא
- ^ לאו זמניה הוא, כדאמרינן במסכת מגילה (פ"ב מ"ה דף כ,ב): כל היום כשר ... לתקיעת שופר; ויליף טעמא מ'יום תרועה יהיה לכם' (במדבר כט א) - יום ולא לילה
- ^ פשוטה שלפני תרועת המלכיות
- ^ בפשוטה שלאחריה כשתים, ונתכוין לצאת בה אף ידי פשוטה שלפני תרועת הזכרונות, שעתיד עליו לתקוע תיכף לזו
- ^ בלא קול הברה
- ^ עם קול השופר
- ^ ואין אחר עמו לצאת בו, אלא תוקע ועולה הוא, דלדידיה תחילתה וסופה בהכשר: דבתחילה הוא והשופר בבור, ואמרן (לעיל דף כז,ב) במשנה
- ^ ותלשו מחיים
- ^ דאילו לאחר זריקה - אין מעילה, לא בעורה ולא בקרניה, שהכל לכהנים, כדאמרינן במנחות (דף פג,א) ובזבחים (דף פו,א): נאמר 'לו יהיה' בעולה (ויקרא ז ח) ונאמר 'לו יהיה' באשם (ויקרא ז ז); מה אשם עצמותיו מותרין אף עולה עצמותיה מותרין
- ^ דאין מעילה בקדשים קלים אלא באימורים ולאחר זריקה כשהובררו לחלק גבוה
- ^ לישראל, להיות קיומם להם הנאה, אלא לעול על צואריהם ניתנו
- '^ ששימשו בו לעבודה זרה ונאסר בהנאה, כדתניא במסכת עבודה זרה (דף נא,ב) ’[דברים יב,ב] אבד תאבדון את כל המקומות - בכלים שנשתמשו בהן עבודה זרה הכתוב מדבר
- ^ דמצות לאו הנאה נינהו
- ^ דהא לשריפה קאי, וכשרוף דמי, ושופר בעי שיעור כדאמרינן (לעיל דף כז,ב): כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן
- ^ טעמא דכולהו משום דמצות לאו ליהנות ניתנו
- ^ שאין כאן אלא הנאת קיום המצוה ומצות לא ניתנו ליהנות
- ^ דאיכא הנאת הגוף
- ^ ואף על גב שלא נתכוון לצאת ידי חובת מצה בליל ראשון של פסח - יצא
- ^ לשורר ולזמר; כך שמעתי מפי מורי הזקן; וביסודו של מורי רבי יצחק בן יהודה ראיתי התוקע לשד להבריח רוח רעה מעליו
- ^ דזאת אומרת כן
- ^ ונהנה באכילתו - הלכך לאו מתעסק הוא, שהרי אף לענין חיוב חטאת אמרינן (כריתות דף יט,ב) המתעסק בחלבים ובעריות חייב - שכן נהנה
- ^ דאף על גב דמתעסק הוא יצא, דמצות אין צריכות כוונה
- ^ של קריאת שמע, והוא היה קורא בתורה פרשת שמע
- ^ אף קרייה אין כאן אלא מגמגם
- ^ ואינו תוקע כשיעור תקיעה המפורש במשנתנו בפרק אחרון (דף לג,ב)
- ^ דשאין מתכוין למצוה כמתכוין דמי
- ^ שלא לשום מצוה
- ^ שהרי מוסיף על מצוה ועובר משום בל תוסיף
- ^ בבל תוסיף
- ^ אלא בזמנן כגון חמשת המינין בלולב, וחמשה טוטפות בתפלין, חמש ציציות בטלית - אבל תוספת יום על ימים או שעה על שעה - אין זה מוסיף
- ^ אלא הוסיפה באמצע
- ^ בברייתא
- ^ כגון דם בכור שנתערב בדם בכור חבירו או בדם מעשר
- ^ והרי יש בה משניהן ועולה לשניהן
- ^ שלמים ואשם ועולה ותודה
- ^ ומתרתי הנך - ממתניתין ומברייתא - איכא לאותובי לרבא
- ^ דמייתינן סייעתא מהא דטעמא משום דאי הדר מתרמי ליה כו'
- ^ ליה לרב שִׁמֹן
- ^ דאלימא לאקשויי
- ^ אי הדר מתרמי ליה דקדשים לא מפסיד
- ^ דבלאו מתכוין יוצא ידי חובתו
- ^ שיתכוין לשום מצוה ואי לא לא עבר
- ^ שאין מתכוין בשאר מתנותיו לשם בכור
- ^ וקאמר רבי יהושע
- ^ הרי הוא עובר על בל תוסיף