ביאור:בבלי ראש השנה דף כז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת ראש השנה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה |
למהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
ופיו מצופה זהב:
והתניא: ציפהו זהב במקום הנחת פיו פסול [1], שלא במקום הנחת פיו כשר?
אמר אביי: כי תנן נמי מתניתין - שלא במקום הנחת פה תנן.
ושתי חצוצרות מן הצדדים:
ותרי קלי - מי משתמעי? והתניא [ספרי דברים פסקא רלג, בקצור]: זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, מה שאין הפה יכולה לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע!?
לכך מאריך בשופר [2].
למימרא, דכי שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה יצא - וממילא תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה יצא [3]? תא שמע [ראש השנה פ"ד מ"ט]: תקע בראשונה [4] ומשך בשניה כשתים [5] - אין בידו אלא אחת; אמאי? תיסלק ליה בתרתי?
פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן.
[הערה מבני משה שיחי': מה פירוש ברש"י: 'לפי שהיה צריך לתקוע כאן שתי תקיעות רצופות: אחת לפשוטה לאחריה דמלכיות, ואחת לפשוטה לפניה דזכרונות' אנו מדברים ברצף של תקיעות, או מלכיות או זכרונות, אך בודאי לא בין מלכיות לזכרונות!? נראה שרש"י מחשב בצורה זאת: בכל תשע קולות שתוקעים, בכל פעם השלש הראשונות הן למלכויות, השלש השניות הן לזכרונות והשלש האחרונות הן לשופרות!]
תא שמע [ראש השנה פ"ג מ"ז]: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות [6] או לתוך הפיטס [7]: אם קול שופר שמע - יצא, ואם קול הברה שמע - לא יצא; אמאי? ליפוק בתחילת תקיעה, מקמי דליערבב קלא!
אלא תרתי קלי מחד גברא [8] לא משתמעי, מתרי גברי משתמעי.
ומתרי גברי מי משתמעי? והא תניא [תוספתא מגילה פרק ג הלכה כ [9]]: בתורה - אחד קורא ואחד מתרגם, ובלבד שלא יהא אחד קורא ושנים מתרגמין!
הא [10] - לא דמיא אלא לסיפא [ולא נמצא בתוספתא שלנו]: בהלל ובמגילה אפילו עשרה קורין [11], אלמא כיון דחביב [12] יהיב דעתיה - הכא נמי: כיון דחביב - יהיב דעתיה ושמע!? אלא למה מאריך בשופר? - לידע שמצות היום בשופר.
ובתעניות בשל זכרים כפופין ופיו מצופה כסף:
מאי שנא התם, דזהב, ומאי שנא הכא, דכסף!?
איבעית אימא: כל כינופיא - דכסף הוא, דכתיב (במדבר י ב) עשה לך שתי חצוצרות כסף [מקשה תעשה אתם והיו לך למקרא העדה ולמסע את המחנות];
ואיבעית אימא: התורה חסה על ממונן של ישראל [13].
התם נמי נעביד דכסף?
אפילו הכי - כבוד יום טוב עדיף.
רב פפא בר שמואל סבר למיעבד עובדא [14] כמתניתין. אמר ליה רבא: לא אמרו אלא במקדש.
תניא נמי הכי: במה דברים אמורים? - במקדש, אבל בגבולין: מקום שיש חצוצרות [15] - אין שופר; מקום שיש שופר [16] - אין חצוצרות; וכן הנהיג [17] רבי חלפתא בציפורי ורבי חנניא בן תרדיון בסיכני; וכשבא דבר אצל חכמים, אמרו: לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית [18] בלבד.
אמר רבא ואיתימא רבי יהושע בן לוי: מאי קראה? - דכתיב (תהלים צח ו) בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'; לפני המלך ה' - הוא דבעינן חצוצרות וקול שופר, אבל בעלמא לא.
שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות [רבי יהודה אומר: בראש השנה תוקעין בשל זכרים וביובלות בשל יעלים]:
אמר רב שמואל בר יצחק: כמאן מצלינן האידנא 'זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון'?
כמאן? כרבי אליעזר, דאמר: בתשרי נברא העולם.
מתיב רב עינא: שוה יובל לראש השנה לתקיעה ולברכות והא איכא 'זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון', דבראש השנה איתא וביובל ליתא?
כי קתני - אשארא.
רב שישא בריה דרב אידי מתני הכי: אמר רב שמואל בר יצחק: הא דתנן שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות - כמאן?: דלא כרבי אליעזר, דאי רבי אליעזר - כיון דאמר 'בתשרי נברא העולם' הא איכא 'זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון', דבראש השנה איתא וביובל ליתא!
כי קתני - אשארא.
משנה:
שופר שנסדק ודבקו [19] - פסול [20];
דיבק שברי שופרות - פסול.
המשך המשנה
ניקב וסתמו: אם מעכב את התקיעה פסול, ואם לאו כשר.
התוקע לתוך הבור או לתוך הדות או לתוך הפיטס: אם קול שופר שמע - יצא, ואם קול הברה שמע - לא יצא;
וכן מי שהיה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגילה: אם כוון לבו - יצא, ואם לאו - לא יצא.
אף על פי שזה שמע וזה שמע - זה כוון לבו וזה לא כוון לבו!
גמרא:
תנו רבנן: 'ארוך וקצרו - כשר; גרדו והעמידו על גלדו [21] - כשר;
ציפהו זהב: במקום הנחת פה - פסול, שלא במקום הנחת פה - כשר;
ציפהו זהב מבפנים - פסול [22]; מבחוץ: אם נשתנה קולו מכמות שהיה - פסול, ואם לאו - כשר.
ניקב וסתמו: אם מעכב את התקיעה - פסול, ואם לאו - כשר; נתן שופר בתוך שופר: אם קול פנימי שמע - יצא, ואם קול חיצון שמע - לא יצא [23]'.
תנו רבנן: גרדו בין מבפנים בין מבחוץ – כשר [תוספתא ראש השנה פ"ב הלכה ד [ליברמן]]; גרדו והעמידו על גלדו - כשר; הניח שופר בתוך שופר: אם קול פנימי שמע - יצא, ואם קול חיצון שמע - לא יצא. הפכו ותקע בו - לא יצא.
אמר רב פפא: לא תימא דהפכיה ככתונא [24], אלא שהרחיב את הקצר וקיצר את הרחב [25].
מאי טעמא?
כדרב מתנה, דאמר רב מתנה: (ויקרא כה ט) והעברת [שופר תרועה בחדש השבעי, בעשור לחדש, ביום הכפרים תעבירו שופר בכל ארצכם]: דרך העברתו בעינן [26].
דיבק שברי שופרות פסול:
תנו רבנן [בחלקו מתוספתא ראש השנה פ"ב הלכה ד [ליברמן]]: 'הוסיף עליו כל שהוא, בין במינו בין שלא במינו - פסול. ניקב וסתמו - בין במינו בין שלא במינו - פסול. רבי נתן אומר: במינו - כשר; שלא במינו – פסול;
במינו כשר?
אמר רבי יוחנן: והוא שנשתייר רובו;
מכלל דשלא במינו, אף על פי שנשתייר רובו - פסול.
איכא דמתני לה אסיפא: שלא במינו - פסול; אמר רבי יוחנן: והוא שנפחת רובו; מכלל דבמינו - אף על פי שנפחת רובו - כשר.
ציפהו זהב מבפנים - פסול; מבחוץ: אם נשתנה קולו מכמות שהיה - פסול, ואם לאו - כשר;
נסדק [27] לאורכו - פסול; לרוחבו [28]: אם נשתייר בו [29] שיעור תקיעה - כשר [30], ואם לאו - פסול.
וכמה שיעור תקיעה?
פירש רבן שמעון בן גמליאל: כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן.
היה קולו דק או עבה או צרוד [31] - כשר, שכל הקולות כשירין [בשופר]’.
שלחו ליה לאבוה דשמואל: קדחו [32] ותקע בו – יצא;
פשיטא! כולהו נמי מיקדח קדחו להו!?
אמר רב אשי: שקדחו בזכרותו [33]: מהו דתימא מין במינו חוצץ - קא משמע לן.
התוקע לתוך הבור או לתוך הדות [או לתוך הפיטס: אם קול שופר שמע - יצא, ואם קול הברה שמע - לא יצא]:
אמר רב הונא: לא שנו אלא לאותן העומדים על שפת הבור, אבל אותן העומדין בבור [34] - יצאו.
תניא נמי הכי: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות – יצא.
והתנן: לא יצא?
אלא לאו שמע מינה כדרב הונא? שמע מינה.
איכא דרמי להו מירמא [35]: תנן: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות לא יצא, והתניא: יצא!?
אמר רב הונא: לא קשיא: כאן לאותן העומדין על שפת הבור כאן לאותן העומדין בבור.
אמר רבה:
הערות
עריכה- ^ שהתקיעה בזהב ולא בשופר
- ^ תירוצא הוא
- ^ דמה לי סוף בלא תחילה ומה לי תחילה בלא סוף; ומשום דבעי לאותובי אתרוייהו דייק הך דיוקא
- ^ בפשוטה שלפני התרועה
- ^ לפי שהיה צריך לתקוע כאן שתי תקיעות רצופות: אחת לפשוטה לאחריה דמלכיות, ואחת לפשוטה לפניה דזכרונות
- ^ חדא נינהו, אלא שהבור בחפירה, והדות בבניין על הקרקע: צישטרנ"א בלע"ז
- ^ חבית גדולה; פונטי"ן בלע"ז
- ^ דומיא דזכור ושמור
- ^ ליברמן
- ^ מילתא דשופר
- ^ ועשר קולות יש כאן, שאי אפשר להם לצמצם דיבורם בתיבה אחת שלא יהא אחד לאחור ואחד לפנים
- ^ חדשה היא לו
- ^ דכתיב (ויקרא יד לו) וצוה הכהן ופנו את הבית שלא יטמאו כלי חרס שבתוכו שאין להם טהרה במקוה
- ^ בחצוצרות ושופר
- ^ כגון תעניות
- ^ כגון ראש השנה ויובל
- ^ כמשנתינו שופר וחצוצרות
- ^ חדא מילתא היא: בשערי מזרח בהר הבית; ויש אומרים בשערי מזרח בעזרת נשים
- ^ בדבק שקורין גלו"ד
- ^ דהוה ליה כשני שופרות
- ^ גלד דק
- ^ שהתקיעה בזהב
- ^ דאיכא מחיצות הפנימי מפסקת התקיעה
- ^ כהפיכת חלוק לעשות פנימי חיצון
- ^ ברותחין
- ^ כדרך שהאַיִּל מעבירו בראשו, בבהמה מחיים
- ^ כולו
- ^ וכן נסדק לרחבו: כל רחבו להקיפו
- ^ מן מקום הסדק עד מקום הנחת פה
- ^ חשיב ליה כמאן דאשתקיל כוליה והוה ליה ארוך וקצרו
- ^ לשון יבש רוי"יש בלע"ז
- ^ נקבו; וקא סלקא דעתא נקב הנחת פה קאמר
- ^ כשהוא מחובר בבהמה, עצם בולט מן הראש ונכנס לתוכו, ומוציאין אותו מתוכו; וְזֶה לא הוציאו, אלא נקב את הזכרות
- ^ שהן קול השופר לעולם שמעו
- ^ יש תלמידים שאין שונין להא דרב הונא בענין 'לא שנו' לפרושי מתניתין, אלא רמו מירמא מתניתין וברייתא אהדדי, ועלה קאי רב הונא ומשני