ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/שבת/פרק טז

< רש"י על הש"ס





מותר בקניבת ירק - דשבות לאו איסורא דאורייתא הוא אלא דרבנן והכא משום עגמת נפש שמתקן ואינו אוכל והרי קרוב לעינוי שרי ודווקא מן המנחה ולמעלה שהוא שואף ומצפה לעת אכילה ואיכא עגמת נפש טפי:

כיון דחזי דהוי קא מחרפי - מקדימין לפני המנחה דהשתא לאו עגמת נפש הוא:

אמר להו - לאינשי ביתיה:

אתא איגרתא ממערבא כו' - כי היכי דלקבלו מיניה:

פרק שש עשרה - כל כתבי


מתני' כל כתבי הקדש - כגון תורה נביאים וכתובים ולא תימא תורה לחוד הוא דשרי למיטרח ולאצולי ולא שאר ספרים:

מצילין אותן - כדקתני לקמן למבוי שאינו מפולש וטירחא בעלמא הוא דשרי בה וחסרון עירוב כדמפרש בגמרא:

בין שקורין בהן - כגון נביאים שמפטירין בהן בשבת בבית הכנסת:

בין שאין קורין בהן - כגון כתובים ורבינו הלוי אמר דאפי' יחידים אין קורין בהן כדקתני טעמא משום ביטול בית המדרש דמשכי לבא ובשבת היו דורשין דרשה לבעלי בתים שעסוקין במלאכה כל ימות החול ובתוך הדרשה היו מורין להן הלכות איסור והיתר וטוב להן לשמוע מלקרות בכתובים:

ואע"פ שכתובין בכל לשון - ואיכא למאן דאמר לקמן לא ניתנו לקרות בהן מצילין אותן:

טעונין גניזה - אסור להניחן במקום הפקר ובגמרא מתרץ לה ורבותי פירשו דהאי בכל לשון דקאמר אכתובים קאי ולא אנביאים ומדומה אני מפני שמצינו ביונתן בן עוזיאל שאמרו תרגום הן מפרשין כך ואני אומר אף בנביאים אם אמר יונתן לא כתבו ולא ניתנו ליכתב והכי מפרש במסכת מגילה (דף ט.) ומאן דאסר בכולהו אסר בר מס"ת יוונית משום מעשה דתלמי המלך ולא מפליג התם בין נביאים לכתובים:

מפני בטול בית המדרש - שהיה קבוע בשבת כדפרישית לעיל:

גמ' איתמר היו כתובין תרגום - אכתובים קאמר ול"נ אכל כתבי הקדש קאי:

אליבא דמאן דאמר ניתנו לקרות בהן - מותר לקרות בכתבי הקדש הכתובין בכל לשון במסכת מגילה (דף ח:) ואין בין ספרי' ותפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון:

לא ניתנו - (רבן גמליאל) פליג עלה ואמר אף ספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית:

ואע"פ שכתובין בכל לשון - ולא ניתנו לקרות דמדקאמר אף על פי מכלל דלא ניתנו לקרות בהן דאי ניתנו מאי גריעותייהו:

אימא סיפא - לדידך דאמרת אע"פ שכתובין בכל לשון אמצילין קאי אימא סיפא על כרחיך מילתא באנפיה נפשיה הוא וטעונין גניזה בחול פשיטא השתא בשבת מצילינן להו גניזה בחול מיבעיא:

ואפילו הכי בעו גניזה - ודקתני ואע"פ שכתובין בכל לשון לאו אהצלה קאי אלא אטעונין גניזה והכי קאמר אף על פי שכתובים בכל לשון ובשבת אין מצילין אותן בחול מיהא טעונין גניזה:

ומקק שלהם - אם בלו ונעשו רקבון אף המקק רקבובית של אכילת התולעים טעונין גניזה:

עברית - כתב של עבר הנהר:

אבא חלפתא - אבא של רבי יוסי חלפתא שמו:

רבן גמליאל בריבי - לא שהיה בנו של רבי אלא אדם גדול קרי בריבי:

רבן גמליאל אבי אביך - הוא רבן גמליאל הזקן ורבן גמליאל שהיה בדורו של חלפתא הוא אבי אביו של רבינו הקדוש:

גב מעלה בהר הבית - שבהר הבית היו מעלות כשהוא הולך וגבוה כדתנן במסכת מדות (פ"ב מ"ג):

נדבך - שורת אבני הבנין:

טיט בהר הבית מנין - וכי בטיט היו בונין והלא בטרכסיד היו בונים חול וסיד מעורבין וטיט לא הוי אלא עפר ומים:

התורפה - גלוי והפקר:

מאן תנאי - דקאמר רב הונא לעיל תנאי היא מאן מהני תנאי קאי כרב חסדא ומאן כרב הונא:



אילימא ת"ק - כרב חסדא ור' יוסי כרב הונא:

דילמא - טעמא דת"ק משום דקסבר ניתנו לקרות בהן ונהי דר' יוסי קאי כרב הונא מיהו כרב חסדא לא קאי ולא חד דהא רב חסדא אפי' למ"ד לא ניתנו קאמר מצילין:

הברכות - מטבע ברכות שטבעו חכמים כגון י"ח ושאר ברכות:

ומעניינות הרבה - מפרשיות שהיו כותבין בקמיעין פסוקים ללחש כגון כל המחלה וכגון לא תירא מפחד לילה:

נשרפין במקומן - אם נפלה דליקה בשבת:

כשורפי תורה - שהרי לא יצילם בשבת:

לבודקו - אם אמת היה הדבר:

טומוס - קבוצות קונטריסים:

היו כתובין - תורה נביאים וכתובים:

תיבעי למ"ד - בנכתבים בכל לשון מצילין תיבעי למ"ד אין מצילין:

דלא מיקיים - אין מתקיים כדיו:

הא רב המנונא תנא - מצילין:

מאי תניא - היכא תניא:

מדקאמר מגילה בדיו - וקתני דהוא מן הדברים שבין ספרים למגילה ש"מ שאר ספרים נכתבים בסם ובסיקרא:

בר חלוב - שם אדם:

פ"ה אותיות - זהו שיעור לספר תורה שנמחק או בלה להיות עומד בקדושתו:

כגון פרשת ויהי בנסוע הארון - שהוא ספר לעצמו כדלקמן ויש בה פ"ה אותיות:

ללקט - שנשארת כאן תיבה ובמקום אחר תיבה:

מהו - להצילן:

ותיבעי לך פרשת ויהי בנסוע הארון גופה - שנכתבה לבדה וחסרה אות מהו להצילה:

שאין בו כדי ללקוט - ובאותו ליקוט עצמו ליכא אזכרות:

תרגום שבתורה - יגר שהדותא ושבנביאים כגון כדנא תימרון להום (ירמיהו י) שכתבו מקרא [א"נ] התרגום שבעזרא כתבו מקרא:

כתב עברית - אותיות גדולות הן ואין דומות לכתב אשורית אף ע"פ שכתובין בלשון הקדש אלא שכתב האותיות משונות:

ואין צריך לומר תרגום שבעזרא ושבדניאל ושבתורה - שכתבו תרגום כהלכתו:

להשלים - אם היה בו כדי ללקט ותרגום זו משלימו מצטרף ומצילין בשבילו:

תיובתא דרב הונא - דמדקתני ללקט מכלל דמפוזרות נינהו:

בתיבות - הא דקתני ללקט דמשמע מפוזרות לא ללקט אות ואות לבד אלא ללקט תיבה שלימה תיבה כאן ותיבה כאן עד פ"ה אותיות וכי פלגינין באותיות המפוזרות:

עשה לה סימניות מלמעלה ומלמטה - להבדיל' מן הסמוכות לה:

למעלה ולמטה - בתחלה ובסוף ויהי בנסוע הארון:



שאין זה מקומה - שאינה ראויה לכאן דלאו בהליכות מסעות משתעי לעיל מינה אלא בדגלים היתה ראויה ליכתב בפרשת במדבר סיני:

לא מן השם הוא זה - לא זה השם של טעמי הסימניות דמקומה הוא דפרשה זו בתחלת מסע שנסעו מהר סיני איירי כדכתיב לעיל מיניה ויהי בחדש השני בשנה השנית בעשרים לחדש נעלה הענן וגו':

ז' ספרי תורה - דפרשה זו ספר לעצמו נמצא שלמעלה ספר לעצמו [ושלמטה ספר לעצמו] הואיל וזה מקומה נמצא ספר וידבר נחלק לג' ספרים:

עתידה פרשה זו - לעתיד שיהו כל הפורעניות בטלין ולא ידאגו לפורענות ויצר הרע בטל:

מאחרי ה' - בתוך ג' ימים למסעם התאוו האספסוף תאוה להתרעם על הבשר כדי למרוד בהקב"ה:

הגליונין - קלפים חלקים וקס"ד השתא דבכל צדדין שיהו חלקים קמיבעיא ליה כגון חלק שלמעלה ושלמטה ושנמחק כתבו ונעשה חלק:

בלה שאני - דכיון שבלה אף הגליון בטל וכי מיבעיא ליה שהגליונין קיימים אלא שהכתב הלך:

ותיפוק ליה משום גליון דידיה - דהיינו כל הספר תורה:

מקום הכתב - שנמחק:

לא מבעיא לי - דודאי מיגרע גרע דכי קדיש מעיקרא לאו לשם גליון חלק קדיש אלא אדעתא דכתב וכיון דאזל ליה כתב פקע מקדושתיה:

של מעלה ומטה - דמתחלה לשם חלק קדיש והשתא כשנמחק כתב הספר. נמי חלק הוא:

ה"ג ותיפוק ליה משום ההוא דגייז ושדי - והכי פירושא ותיפוק לי' דאע"ג דאין בו כדי ללקט פ"ה אותיות הוה ליה למיתני בברייתא מצילין משום ההוא ריוח של מעלה ומטה אלא לאו פשוט מיניה דאין מצילין ומשני דגייז ושדי שנחתכו הגליונים ולא נשתייר בו אלא מקום הכתב:

שבתחלת הספר ושבסוף הספר - שכולן היו כתובין כמגילה כס"ת ואמרי' בב"ב בפ"ק (דף יג:) ראשו כדי לגול עמוד סופו כדי לגול היקף להקיף כל הכרך:

מטמא את הידים - אם נגע בו ונגע בתרומה פוסלה דמגזירת י"ח דבר היא (לעיל דף יד.):

דילמא אגב ס"ת - שלא נמחק כתב הספר אלא כולו קיים וזה נגע בגליונים וכי מבעיא לן בנמחק הספר ואין כאן קדושה אלא משום גליון ששמשו בעודו קיים:

ספרי מינין - משרתים לע"ז וכתבו להן תורה נביאים כתובים כתב אשורית ולשון הקודש:

וספרי המינין גופייהו מצילין - בתמיה:

ספרי המינין הרי הן כגליונים - כקלפים חלקים שלא נכתב בהם מעולם:

קודר - חותך חתיכות הקלף מקום השם:

שאפי' רודף אדם להורגו - על עצמו קאמר:

שהללו - נכרים העובדים ע"ז אינן מכירין שהרי בכך גדלו וכך למדום אבותם:

ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך - זכרון הוא בידך ואינה שכחה לך אלא שהשלכת אותי אחרי הדלת:

כך אין מצילין אותן - אפי' בחול:

דבי אבידן - ספרים שכתבו להם המינין להתווכח עם ישראל ומקום שמתווכחים שם קרי ליה בי אבידן:

אין ולא - זימנין אמר ליה אין זימנין א"ל לא:

לבי נצרפי - ע"ז וכך שמה:

וקשה לי - ששורשן נעשו גבשושית ולדחותם בקש בא:

אמרי ליה ניעקריה קשה לי דוכתיה - שתהא שם גומא אי נמי נסיתיו וקשה לי ריחו וכל זה שהיו מתייראין רב ורבא מלכת לבי אבידן שמא מתוך שיתווכחו יעמדו עליהם ויהרגום:

מינייהו אנא - מכירי הם:

[הוספה מחסרונות הש"ס: חסרונות הש"ס/רש"י על הש"ס/שבת/פרק טז]

פילוסופא - מין:



דהוה שקיל שמא דלא מקבל שוחדא - היה מוציא עליו שם שאינו מקבל שוחד מבעלי דינין הבאין לפניו והיה מקבלו בסתר:

א"ל - פילוסופא לר"ג מיומא דגליתון כו':

שפילית - כל סוף הדבר הוא תחתית שלו ושייך למימר שפילית לסיפיה:

נהור נהורך כשרגא - הנהר אורך כשרגא רמזה שנתנה לו מנורה בשוחד:

אמר לו ר"ג אתא חמרא ובטשא - דחפתו לארץ כלומר אני נצחתי בשוחד [והכל כדי שישמעו המתאספים שם נבלותו ומי הוא]:

בזמן בית המדרש - קודם אכילה היו דורשים:

שלא בזמן בית המדרש - לאחר אכילה לא דרשו משום שכרות:

פסקי סדרא בכתובים - [היו רגילים לקרא בבהמ"ד פרשה בכתובים]:

במקום בבהמ"ד - שהחכם דורש דהיינו בבהמ"ד אבל בעלמא קורין:

בין במקום בהמ"ד כו' בזמן בהמ"ד אין קורין - לפי שמבטלו מלילך אצל הדורש אבל שלא בזמן בהמ"ד כגון לאחר אכילה קורין:

ושמואל - דאמר לעיל אפילו לאחר אכילה אין קורין:

כר' נחמיה - אמרה למילתיה דלית ליה טעמא דאין קורין משום בטול אלא כדי שיאמרו קל וחומר לשטרי הדיוטות ומיהו שמואל הנהיג במקומו כדברי חכמים דמתני' דאמרי טעמא (דמתני') משום ביטול תורה הלכך לאחר אכילה דליכא דרשה קורין:

שונין בהן - כגון מדרש שה"ש וקהלת:

שטר הדיוטות - כגון של חשבונות או איגרות השלוחות למצא חפץ:

גמ' עד החזה - מתחיל מרגליו האחרונים עד החזה שיוכל להוציא אימורים שהקטר חלביו דוחין שבת ותו לא מפשיט מידי עד אורתא דצורך הדיוט הוא:

למענהו - לכבודו:

שלא יסריח - שהעור מחממו ומסריחו ואין זה כבודו להיות פרס אוכלי שולחנו מגואל:

אפתורי דדהבא - שאינו מוטל בבזיון אבל לשמא יסריח חייש רב יוסף ורבא לא חייש עד אורתא:

יומא דאסתנא - רוח צפונית שהיא בינונית לא חמה ולא צנה כדאמרינן ביבמות בפרק הערל (דף עב.) ואיזו רוח המסרחת רוח מזרחית בשעת החום כדאמרינן בגיטין (דף לא:) אפילו שכבת זרע שבמעי אשה מסרחת בו דכתיב (הושע יג) יבא קדים רוח ה' ממדבר עולה וגו' יש מפרשין יומא דאסתנא רוח דרומית שהיא צוננת אמת שרוח דרומית צוננת אבל אסתנא על כרחיך צפונית היא ונוחה כדאמר בעלמא (עירוביץ ד' סה.) צריכא שמעתא צילותא כיומא דאסתנא ורוח דרומית היא בלשון ארמי יומא דשותא:

קודם הפשטת העור - עד החזה:

מ"ט - עור לאימורין מאי קא עביד:

משום נימין - של צמר הנדבקין באימורין:

חברייא - בני מחלוקתו:

אם מצילין - בשבת:

תיק עם הספר - ואע"פ שיש בתוכו מעות ומשום כבוד הספר שהוא צורך גבוה עבדינן בהדיה הצלת מעות שהן צורך הדיוט:

לא נפשיט את הפסח - בתמיה משום צורך גבוה לא שרי צורך הדיוט בהדיה:

התם - תיק ומעות דקמייתי ראיה מיניה . טלטול בעלמא הוא:

הכא - גבי פלוגתייהו דפסח דאיירי בה השתא מלאכה גמורה דהפשטה מאבות מלאכות היא:

בתרתי פליגי - גבי פסח פליגי בטלטולו דאסר רבי ישמעאל לטלטל [הפסח] אחר שהוציא אימוריו אפי' מחמה לצל משום עור דלאו בר טלטול הוא ולא דמי לשלחין דאמרן בבמה טומנין (לעיל מט.) שמטלטלין אותן דהתם עור בהמה גסה דחזי למישטחיה ולמיזגא עליה:

והכי קאמרי ליה - תשובה לענין טלטול:

לא נטלטל עור אגב בשר - דהוי נמי כבוד שמים דבשר דומיא דספר ומותר לטלטלו מחמה לצל ואגב בשר יטלטלו עור המחובר בו:



מי דמי - תיק הספר נעשה בסיס לדבר המותר לטלטלו בלא שום דליקה דספר בר טלטול הוא ולדבר האסור כגון מעות:

הכא - האי עור נעשה בסיס לדבר שכולו אסור בטילטול שהבשר אסור לטלטלו דלא חזי לאכילה עד אורתא דפסח אינו נאכל אלא בלילה וצלי ורבי ישמעאל לית ליה כבוד שמים בנאכל להדיוט ואפילו הוי עור תורת כלי עליו מיתסר משום דהוי בסיס לאיסור וכ"ש דהוא גופיה לאו בר טלטול הוא:

אם מביאין תיק שבתוכו מעות - דהוי בסיס לדבר שכולו אסור ומניח בו ספר להצילו ואינו צריך להשליך המעות כדמפרש ואזיל לא נטלטל עור אגב הבשר:

אי נימא דמדהיכא דאית ביה - מעות עם הספר לא שדי להו לא מצריך ליה תנא דידן למשדינהו כדקתני ואע"פ שיש בתוכו מעות:

איתויי נמי מייתינן - מעלמא מאחת זוית הבית תיק ובתוכו מעות להניח בתוכו ספר ולהציל:

מי דמי - היכא דהספר מונח עם המעות להיכא דהוא בא עכשיו להביאו עם המעות ולתת בו ספר:

התם - דספר ומעות בתוכו להכי לא מצרכינן ליה למישדינהו:

דילמא אדהכי והכי נפלה דליקה - על הספר:

הכא - אדמייתי ליה נישדינהו דרך ביאתו:

כדאמרינן מעיקרא - דלא פליגי אלא בהפשטה ומייתי רבנן ראיה מתיק הספר דמתני' דמצילין מעות אגב ספר צרכי הדיוט אגב צרכי גבוה הואיל וליכא שהות למשדינהו וה"נ אגב צרכי גבוה דכל פעל ה' למענהו יפשיט:

ודקשיא לך כו' דלא בעי ליה לעור - אינו צריך לו לעור ואינו מתכוין להפשיט משום עור ולא דמי להפשט אילים ותחשים דמשכן:

והא ר"ש מודה בפסיק רישיה ולא ימות - והכא אע"ג דלא מיכוין מיפשיט הוא:

דשקיל ליה בברזי - בחתיכות דקות מפשיט וחותך דאין דרך הפשטה בכך ולאו מלאכה הוא אלא שבות:

שני לחיים - לפתח שאין לו מחיצה:

זהו מבוי שאינו מפולש - כלומר מבוי הניתר בכל הלכותיו בין בעירוב בין בשאר דברים וכל היתר שאר מבואות יש לו כגון שיתופי מבואות:

ותרוייהו - רבנן ובן בתירא סבירא להו כר"א דאמר אין מבוי ואפילו סתום ניתר בלחי א' ואשמעינן בן בתירא דבהצלת כתבי הקדש לא בעינן לחיים כרבי אליעזר:

מפולש קרית ליה - נהי נמי דבעי ר' אליעזר לחיים מיהו מפולש לא מיקרי:

ועוד לרבנן - דאמרי לשאינו מפולש וקאמרת דהיינו מבוי הניתר בכל הלכותיו:

נציל לתוכן אף אוכלין ומשקין - כמו לחצר המעורבת ואמאי פלגינהו מהדדי דגבי ספר קתני למבוי שאינו מפולש וגבי אוכלין קתני להיכן מצילין אותן לחצר המעורבת דמשמע אבל למבוי לא:

שתי מחיצות - מכאן ומכאן:

שני לחיין - לחי לכל פתח ופתח:

אליבא דרבי יהודה - דאמר בשתי מחיצות סגי ושני לחיים ואתא בן בתירא למימר דלגבי ספר מודה ר' יהודה דסגי בחד דג' מחיצות הוו:

לדידך נמי - איכא למיפרך כאתקפתא דלעיל:

לרבנן - כיון דאמרת דתרוייהו כר' יהודה לרבנן דאמרי לשאינו מפולש ומפרשי ליה לשאינו חסר כלום כר' יהודה דלא בעי אלא שתי מחיצות ושני לחיים אי הכי לרבנן יציל לתוכו אוכלין ומשקין כמו לחצר המעורבת:



אלא אמר רב אשי כו' - בין רבנן ובין בן בתירא כר' אליעזר סבירא להו דבעי ג' מחיצות וב' לחיים בעלמא והכא לגבי ספר אמרי רבנן מודה ר' אליעזר בלחי אחד ובן בתירא אמר דמודה ר' אליעזר אף בלא לחי:

בחד לחי סגי ליה - מילתא דרבנן קא מפרשי:

מתני' נפלה דליקה בלילי שבת - קודם אכילה:

שחרית - קודם סעודה:

לעולם הוא מציל - הואיל ויומא בר הכי הוא ובהיתרא טרח דהא בני טלטול נינהו ולחצר המעורבת ואפי' טובא הוה שרי ליה אי לאו משום גזירה וכדמפרש בגמרא:

גמ' מכדי בהיתרא קטרח - חזו לטלטול ולחצר המעורבת:

ואי שרית ליה - לאתחולי בהצלה כולי האי מתוך שהוא בהול מינשי ליה שבת ואתי נמי לכבויי:

ויקלוט - קילוח הנופל מן האויר:

ויצרף - סמוך לגג כעין שאיבה אלא שאינו ראוי לשאוב שהגג חלק והיין אינו בגומא מצרף כלי לגג שיזוב מן הגג לכלי והוא אוחז הכלי בידו:

התם מאי גזירה איכא - כיון דמידי דהתירא הוא אמאי לא יקלוט ויצרף:

שמא יביא כלי כו' - מתוך שהוא מחזר על כלים הרבה ישכח ויביא:

ולא יקלוט ואח"כ יזמין - אורחים דבשעת קליטה לא מיבעיא ליה:

אין מערימין בכך - לזמן אורחים שאינן צריכין לאכול ויותירו:

שנפלו לבור - בי"ט ואין שניהם ראוים לשחיטה ביום אחד:

ואינו שוחטו - שמוצא לו עלילה שמא חברו שמן ממנו:

עד כאן לא קאמר ר' אליעזר - דאין מערימין:

הציל פת נקיה - לשלש סעודות:

לא יציל פת הדראה - פת קיבר שניטל הדרה לפי שאין ערמה כשרה לומר פת הדראה נוחה לי:

אבל לא משבת ליום הכפורים - כגון אם חל יוה"כ באחד בשבת דהא לא אכיל עד לאורתא ולאורתא ליטרח ולייתי:

ואין צריך לומר משבת לי"ט - דיכול להכין בו ביום:

מרדה - כלי שרודין בו הפת ומפרידין אותו מכותל התנור שנדבק בה לא ירדה אותו במרדה שהוא דרך חול:

ישכים אדם - בע"ש לטרוח ולזמן הוצאת שבת:

והכינו את אשר יביאו לאלתר - בשעת הבאה הכנה והבאה בהשכמה היא דכתיב וילקטו אותו בבקר בבקר (שמות טז):

לבצוע - ברכת המוציא:

נקיט תרתי - אוחזן בידו:

לקטו כתיב - דמשמע אחיזה אבל בציעה לא כתיב משנה:

בצע לכוליה שירותיה - פרוסה גדולה ודי לו בה לאותה סעודה ולכבוד שבת ונראה כמחבב סעודת שבת להתחזק ולאכול הרבה:

כי מקלע להו - פעמים שהעירוב בביתם ופעמים בבית אחד משאר בני אדם:

שרו ביה - היינו ברכת המוציא שהיא התחלת אכילה. שרו מתחילין:

תלתא היום - למנין שלש סעודות בא:



לעולם מצילין מזון ג' סעודות - מדלא אמר ארבע לית ליה דרבי חידקא:

מכלל דתנא קמא שלש סעודות סבירא ליה - דבהאי לא איפליגו אלא דת"ק סבר מה שעבר כבר לא יציל ולרבי יוסי יציל:

תמחוי - קערה גדולה היא וגובין בה גבאים מאכל מבעלי בתים ומחלקין לעניים ב' סעודות ליום מיום ליום:

לא יטול - כיון דיש לו נמצא גוזל לעניים:

קופה - מעות הן לפרנס עניים בני טובים דזיל להו מילתא דתמחוי ומתחלקין מע"ש לע"ש:

י"ד סעודות לא יטול מן הקופה - שהרי יכול להמתין לע"ש הבאה אבל כשיש לו מזון י"ב יטול שהרי לא תחלק עוד עד שיגיע ע"ש והרי לשבעה ימי שבת צריכין י"ד סעודות:

אכליה בשבתא - שהרי תאכלנה סמוך לערב ולא תצטרך לאכול בלילה ואף על גב דאמרינן לקמן לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת ה"מ למאן דאפשר ליה:

בתעניתא מותבינן ליה - בתמיה:

אלא הא מני ר' עקיבא היא - ולענין סעודת שבת במאן דאפשר ליה איכא למימר כרבנן ואיכא למימר כרבי חידקא ומיהו האי דצריך לבריות יעשה שבתו חול ולא יטיל על אחרים כבוד שבתותיו:

אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום - שאינו לן בלילה אצלם:

מככר - הלקוח בפונדיון כשהשער ד' סאין בסלע והפונדיון אחד מי"ב בדינר דהוא אחד ממ"ח בסלע ושיערו לו חכמים ככר זו לשתי סעודות היום והלילה:

לן נותנין לו פרנסת לינה - לקמן מפרש מאי היא שהרי סעודה של לילה בכלל ככר היא וככר זו משערינן בעירובין (דף פב:) למזון שתי סעודות לעירובי תחומין:

ואם שבת - אצלם בשבת:

מאי פרנסת לינה - הא קבל ליה סעודת הלילה:

בי סדיא - לבדין פולטר"א (פילטרי"ש: לבדים (מצעים של לֶבֶד)) להניח תחת מראשותיו:

שוב אינו מדיחן - דאין הדחה זו אלא לחול:

חבלו של משיח - כדאמרי' בכתובות (דף קיב:) דור שבן דוד בא בו קטיגוריא בתלמידי חכמים שנאמר ועוד בה עשיריה וגו' חבלי לשון חבלי יולדה (הושע יג):

בלי מצרים - כלומר אין לה קץ:

אז תתענג - בתר וקראת לשבת עונג כתיב:



נחלת יעקב - ולא נחלת אברהם ויצחק:

לארכה ולרחבה - ארץ זו ולא יותר:

הארצות האל - ותו לא:

תבשיל של תרדין - חשוב הוא:

ראשי שומין - חשובים היו להן:

כסא דהרסנא - דגים קטנים מטוגנים בשמן קרביהן ובקמח:

דור אנוש - התחילו לעבוד ע"ז דכתיב (בראשית ד) אז הוחל לקרוא וגו':

בתריה - בתר ההיא פרשתא:

הרי זה מחרף ומגדף - שנביאים הראשונים תיקנו לומר בפרקים לשבח והודיה כדאמרינן בערבי פסחים (דף קיז.) וזה הקוראה תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר שיר ומתלוצץ:

פסוקי דזמרא - שני מזמורים של הילולים הללו את ה' מן השמים הללו אל בקדשו:

דמדומי חמה - כשהיא אדומה שחרית אחרי הנצה מיד היא אדומה וערבית סמוך לשקיעתה:

עם שמש - עם זריחתה:

ולפני ירח - קודם אור הירח בעוד השמש לא שקעה:

ממתי מחולי בני מעיים - שמתייסרין ביסורין ומתמרקין עונותיהן:

ממכניסי שבת בטבריא - מפני שהיא עמוקה ומחשכת מבעוד יום וסבורין שחשכה וממוציאי שבת בצפורי שיושבת בראש ההר ובעוד כשהחמה שוקעת נראית שם אור גדול ומאחרין לצאת:

ממושיבי בית המדרש - חזנים מאספי תלמידים בכל יום לבא:

ממעמידי - ממונים לעת האוכל לומר הגיע עת לעמוד ולאכול:

ממחלקי - לעניים צדקה דאמרינן בבבא בתרא פ"ק (דף ח:) צדקה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה והמחלקים אותה עליהם לבדוק לפי הצריך לכל אחד ואחד ופעמים שקרובין דעתם לרחם על זה ולחלוק יותר מן הצורך שאומדין אותו בהרווחה ואומדין את חברו בצמצום:

בעלתי ושניתי - כדי שיהיו זכרים דאמר מר הרוצה שיהיו בניו זכרים יבעול וישנה (עירובין דף ק:):

לא קריתי לאשתי אשתי - שאף שיחת חולין שלי יש ללמוד הימנה חכמה:

אשתי ביתי - שהיא עיקר של בית:

ולשורי שדי - שהוא עיקר של שדה דכתיב ורב תבואות בכח שור (משלי יד):

לא נסתכלתי כו' - מרוב צניעות:

והא אמרו לו כו' - וא"כ לרבי יוסי נמי הוה ליה למיקרייה רבינו הקדוש:

תחת אבנטו - מן האבנט ולמטה:

לא ראו קורות כו' - כשפושט חלוקו [פושטו] כמו שהוא לובשו דרך ראשו ומכסה את עצמו תחלה משום צניעות בסדינו מתחת ויושב במטתו:

לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי - שאם בא מי שאמרתי עליו דבר ושאל אם אמרתי כן עליו לא חזרתי בי לאמר אינו כדבריו לפי שמתחלה אמת אמרתי וקסבר כל מילתא דמתאמרא באפי מרה לית בה משום לישנא בישא וכן מפרש במסכת ערכין (דף טו:):

דקיימתי מצות תפילין - שלא הלך ארבע אמות בלא תפילין וכן לענין ציצית:

עד דרמיה - שתקנה וזה לשון תליית ציצית כדאמרינן בעלמא (תענית דף כב.): לא רמי חוטי:

דשלים מסכתיה - שגרסה:



עבידנא יומא טבא לרבנן - לתלמידים ראש ישיבה היה:

תיתי לי - ישולם שכרי:

דכי אתי צורבא מרבנן כו' - שחיבת תלמידי חכמים עלי:

דלא מזיגנא רישא אבי סדיא - איני מניח ראשי על הכר:

כמה דלא מהפיכנא ליה בזכותיה - עד שאראה אם יש בדבריו לזכותו:

מתעטף - בבגדים נאים:

בואי כלה - הכי קרי ליה לשביתת שבת מתוך חביבות:

טחיי - רקיקין טחין פניהן בשומן אליה או בשמן:

מי עדיפת לן מינה - כלום אתה חשוב לנו מן השבת לכבוד שבת הכננום ולא היינו יודעים שתבא:

מתליסר טבחי - לטעום בשבת מן המובחר:

איסתירי - סלעים איסתירי פשיטי סלעים מדינ' והן א' מח' בסלע צורי והיינו חצי דינר:

ומשלים להו אצינורא דדשא - לפני בואם להביא לו הבשר היה מזמן להן מעותיהן על פתחן ואומר להן אשור הייא התאשרו והתחזקו מהר באומנותיכם למהר ולחזור ולמכור ולהתעסק בצרכי שבת ולי נראה ומשלים להו אצינורא דדשא כשהיה מביא ראשונה היה נותנה לשמשין המכינים סעודתו על פתח ביתו ולא היה נכנס אלא ממהר לחזור ולהביא אחרת ואמר להן לשמשין אשור הייא התאשרו מהר להכין את זו בעוד שאלך להביא את זו:

אתכתקא דשינא - פשטדו"ל (פלדישטו"ל: כיסא מתקפל) של שן שחשוב היה ועשיר:

ומושיף נורא - נופח משם נורא לכבוד השבת ורבינו לוי גרס אתכתקא דשאגא תדהר:

לביש גונדא - כלי שחור להודיע שהיום אינו כדי להתנהג בחשיבות מלהתעסק בתבשילי שבת ולא יטנף בגדיו בבישול קדירות:

דתנא דבי רבי ישמעאל כו' - דבישול קדירה מטנף בגדים:

מחריך רישא - אם היה שם ראש בהמה לחרוך מחרכו הוא בעצמו:

פרים - לשון פרומים מחתך:

מצתת צתותי - מצית האור בעצים דקים:

מכתף ועייל מכתף ונפיק - בע"ש יוצא ונכנס להביא תמיד משואות כלי תשמיש ובגדי חופש ומגדים כאדם שמקבל את רבו בביתו ומראה לו שהוא חשוב עליו וחרד לכבודו לטרוח ולהרבות בשבילו:

מוקר שבי - מכבד שבתות:

אמרי ליה כלדאי - להאי נכרי:

כלדאי - חוזים בכוכבים:

אכיל להו - סופך ליפול בידו:

אותבה בסייניה - עשה לו כובע של לבד ושבצו במשבצות של זהב וקבע בו מרגליות וקבע את זו עמהם:

סייניה - כובע ורבינו הלוי גרס בסדיניה בסודרו וראשון הגון לי והוא לשון ר' יצחק ב"ר יהודה:

תריסר עיליתי דדינרי - עליות מלאות דינרי זהב וגוזמא בעלמא הוא כלומר הון עתק מאד כך פירש רבינו הלוי וכן בכל מקום כגון תליסר גמלי ספיקי טריפתא (חולין דף צה:) וכן תליסר טבחי דלעיל:

במה הן זוכין - לעושר גדול כזה:

לה' הארץ - דאין אנו רשאין ליהנות עד שנברך שמו בברכת הלחם:

והארץ נתן לבני אדם - ע"י מתנתו נהנינו הטובה הזאת:

מאי דכתיב ולקדוש ה' מכובד - מדכתיב וקראת לשבת עונג מכלל דלקדוש ה' לאו אשבת קאי:

וכבדתו - אשבת מהדר דאי ביוה"כ כתיב ביה מכובד:

להקדים - זמן סעודת שבת לזמן סעודת חול וזהו כבודו:

לאחר - וזהו כבודו שהוא מתאוה לאכול:

במאי נשנייה - במאי נשניוהו משאר ימים:

אי רגיליתו לאקדומי - סעודתכם בבקר אחרוה: רב ששת סגי נהור היה ואינו רואה עת האכילה וכשהיה דורש בשבת מושיב התלמידים במקום שתגיע שם החמה לעת האוכל כדי שיצטערו וימהרו לקום:

דמטי טולא - שיצטננו:

הייא - מהר:



מהדר אזוזי זוזי דרבנן - כשהיה רואה אותן זוגות זוגות ומדברין בתורה מחזר אחריהם ואומר להם במטותא מנכון לכו והתעסקו בעונג שבת ולא תחללוניה לבטל תענוגים:

ויכלו - הקב"ה וזה שמספר בשבחו של מקום ובשבח של שבת:

יסדר אדם שלחנו בע"ש - ללילי שבת:

במוצ"ש - נמי כבוד שבת ללוות ביציאתו דרך כבוד כאדם המלוה את המלך בצאתו מן העיר:

חמין - לשתות ולרחוץ:

מלוגמא - רפואה: אכליה אריא לעגל הראוי לשחוט:

בכל כחו - בכל כוונתו:

בפרוע פרעות - ביטול פורעניות כגון פרוע דמתרגמין בטל:

בהתנדב עם ברכו - כשמתנדבין ישראל לברך את בוראן:

כי פרוע - כי פרעו אהרן ע"ז והכי קאמר בהבטל פריעות ע"ז שתשתקע ותשתכח שלא יזכר עונם משום התנדב עם הוא:

אל מלך נאמן - כך מעיד על בוראו שהוא אל מלך נאמן:

שאין בני אדם מצויין לכבותה - בשבת:

בבקר - בזמן ק"ש וכן מאחרי בנשף:

והיה כנור ונבל - בסיפיה דקרא ואת פועל ה' לא יביטו לא שמו לב ליחד שמו על בריותיו:

שפוך על עולל - רישא דקרא ואת חמת ה' נלאיתי הכיל שפוך וגו' שפוך החמה בנקמה בשביל שעולל לחוץ ובטלין מבית רבן:

הובישו כי תועבה עשו וגו' - סיפיה דקרא גם בוש לא יבושו וגם הכלם לא כו':

במשיחי אלו תינוקות של בית רבן - שדרך תינוקות למושחן בשמן:

ובנביאי אלו תלמידי חכמים - שנאמר ונביא לבב חכמה (תהלים צ):

מחריבין - איכא שיור:

מחרימין - ליכא שיור:

מתכסין בהן כשמלה - כששואלין אותן טעמי תורה הללו עושין עצמן כמעלימין את דבריהם מפני שאינן יודעים להשיב:

ישנן בידך - אתה בקי לפיכך קצין תהיה לנו ותלמדנו חכמה:



דברים שאין אדם עומד בהן - על בוריין לאומרן כהלכתן:

אלא אם כן נכשל בהן - עד שאומרן ב' וג' פעמים בשיבוש דהיינו טעמי תורה המסותרין:

לא אהיה חובש - איני רגיל להיות חובש חבוש בבהמ"ד. אהיה הורגלתי כמו שחוק לרעהו אהיה (איוב יב) אני הווה:

וממאי - דמשום דיש בהן אמנה הוא דילמא על כרחיך צריכים שישיבו האמת:

דאי אמר להו גמירנא - אותן טעמי תורה:

אמרי ליה - שואלים אימא לן:

ומשני הוה ליה למימר גמר ושכח מאי לא אהיה חובש - מודה הוא על האמת שלא יגע בתורה:

בדברי תורה - היו נאמנין ואין מתהללים על שקר:

מתני' ועיגול של דבילה - שהוא גדול ויש בו סעודות הרבה:

ואם היו פקחין - לישאל שכרן כפועלים:

כל כלי תשמישו - שצריכין לו לאותו היום כגון כוסות וקיתוניות:

י"ח כלים - מפרש להו בגמרא שכן דרך ללובשן בחול יחד אבל טפי מהכי לא ואינו פושטן לחזור וללבוש ולהציל אחרים:

גמ' בבא להציל - [שהציל] בסל [אחד] כדקתני סל מלא ככרות ואינו טורח אלא להצילן מתוך הדליקה בבת אחת מציל כל מה שבסל דהא חדא זימנא הוא מה לי פורתא מה לי טובא:

בבא לקפל - סלים הרבה זה עם זה לטרוח [ולאוספם] ולחזור ולהוציא מזון ג' סעודות הוא דיכול להציל בסלים הרבה ותו לא שכל א' טורח בעצמו הוא:

פירש טליתו וקיפל והניח - הביא אוכלין והניח וחזר והביא והניח מהו:

כבא להציל דמי - הואיל ואין כאן אלא כלי אחד ובפעם אחת הוא מוציאם:

או כבא לקפל דמי - הואיל וטורח לאסוף ולכנוס:

אטעייה רב שיזבי לרב חסדא - שדרש לפניו והודה לו רב חסדא ואהא מתני' דאמרן לעיל (דף קיז:) נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה ודרש רב שיזבי לרב חסדא ובלבד שלא יתן כלי המחזיק יותר משלש סעודות והודה לו רב חסדא ומדאמר רבא אטעייה שמע מינה טעותא הוא דאפילו מחזיק סעודות הרבה מותר כיון דחד מנא הוא והאי כמקפל ונותן בכלי אחד דמי דהא מעט מעט הוא נופל ומטפטף בו ש"מ בחד מנא כבא להציל דמי:

מאי טעותא - מנא לך דטעותא הוא בידיה:

אמר ליה - מדקתני בה בברייתא:

ובלבד שלא יביא כלי אחר וכו' - ש"מ כלים טובא הוא דאסירי אבל בחד שפיר דמי:

מהפקירא וכו' - דהא הצילו לכם קאמר להו לצרכיהם ואם פקחים הם יעכבו הכל הוה ליה למיתני:

מדת חסידות - שמחזירין לו:

חסידי אגרא דשבתא שקלי - בתמיה אם חסידים הם יש להם לוותר משלהם בכל דבר שיש בו נדנוד עבירה ואע"ג דלאו שכר שבת גמור הוא שהרי לא התנה ומהפקירא קא זכו מיהו חסיד לא מיקרי אא"כ מוותר משלו:

הכא בירא שמים עסקינן - המציל הזה ירא שמים הוא ולא חסיד לוותר משלו:

דלא ניחא ליה דליתהני מאחריני - בזכייה דהפקירא דידע דלא מרצונו הפקירו:

ובחנם נמי לא ניחא ליה דליטרח - דלאו חסיד הוא ולמחול על שלו:

והכי קאמר כו' - כלומר דהאי אם היו פקחין דמתני' לאו פקחין בדין קאמר ליטול את הראוי להם דאם כן יעכבו הכל הוה ליה למתני אלא לאו הכי קאמר הני יראי שמים אם פקחין הן בהלכות שבת דידעי דכה"ג לאו שכר שבת הוא דמעיקרא לאו אדעתא דשכר פעולה נחית עושין עמו חשבון והכי קאמר אדרב חסדא נמי קאי אלא לא שבקיניה לרב חסדא לסיימיה למילתיה:

לחצר המעורבת - ואפי' הכי טובא לא ליצול כדאמר לעיל (דף קיז:) מתוך שבהול אי שרי לאיעסוקי בהצלה כולי האי אתי לכבויי:

מקטורן - מנטי"ל (גלימה) :

אונקלי - לבוש רחב כעין שריניש"א (שרזינ"א: לבוש רחב [כמשמעו: (לבוש) ערבי]) ובלשון ערבי מחשיא"ה:

פונדא - אזור חלול מעל למדיו:

קלבוס - נביי"ש (גנביי"ש: מקטורן מרופד [אותו היו לובשים מתחת לשריון כדי להגן על הגוף מפני כובד המתכת]) :

חלוק - קמי"שא (גופייה, כותונת [הבגד שלובשים על עור הבשר. עד הדורות האחרונים היו לובשים על הגוף מעין כותונת ארוכה]) על בשרו:

ואפליון - סדין להתעטף בו כולו:

מעפורת - לעטף ראשו:

ושני ספרקין - פיישול"ש (פיישול"א: רצועה) :

אנפילייאות - קלצנו"ש ([[:קטגוריה:{קטן (קלצי"ש: בתי|{קטן, (קלצי"ש: בתי]][[קטגוריה:{קטן (קלצי"ש: בתי]])} של צמר:

פרגוד - גניליי"ש (יינוילי"ש: בתי-ברכיים) ובלשון אשכנז קני הוז"ן (קניהושי"ש: מכנסי-ברכיים) :

חגור - על חלוקו מבפנים:

וסודר שבצוארו - ותלויין ראשיו לפניו לקנח בו פיו ועיניו:

מתני' עור של גדי - לח:

מפני שהוא מחרך - מן האור ובלע"ז רטריי"ט (ריטריי"ט: מתכווץ (או מכֻווץ)) ואינו נשרף ומתוך כך הוא מגין על התיבה:

בין מלאים - מים:

שאינן יכולין לקבל כח האור - מפני שחדשים הם:



גמ' הוא דאמר כר"ש - דשרי לעכובי דליקה בעור גדי:

גרם כיבוי - כי האי גוונא כשמגיע למים הוא כבה:

מי אמר - דילמא הא דקתני במתני' ועושין מחיצה בכל הכלים לאו בחדשים המתבקעים קאמר:

נר - דולק קרושיי"ל (קרוישו"ל: מנורה) :

אלא בשכח - דשכחו מבעוד יום על הטבלא שלא מדעת:

אבל מניח נעשית - טבלא בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלה כדי לנערה:

לייט עליה - על כל המורין כן:

כר' יהודה - דאמר דבר שאין מתכוין אסור:

בפסיק רישיה - והכא נמי הרוח מכבהו:

כנגד המדורה - ואע"פ שרוח מנשבת ומבעיר האור:

מאי טעמא דמאן דאסר - אין דרך להבעיר ברוח מצויה ולא פסיק רישיה ולא ימות הוא:

אף כלי כפר שיחין - חרס העשוי מאותו עפר חזק הוא ואין משתבר אלמא לר' יוסי בגרם כבוי טפי מיקל מדרבנן:

וכי תימא איפוך מתני' - ותני ברישא דברי ר' יוסי וחכמים אוסרין בכלי חרס חדשים כו':

ור' יוסי דברייתא - דמשמע דבהנהו דפקעי מודה דהא כפר שיחין וכפר חנניה הוא דקשרי:

לדבריהם קאמר להו - לדידי כל הכלים שרו דגרם כבוי מותר אלא לדידכו נהי דאסריתו גרם כבוי אודו לי מיהת דבהני אפילו גרם ליכא:

כורך עליו גמי - קס"ד השתא כדי שלא ימחק את השם במים אלמא לרבנן גרם מחק אסור ולר' יוסי שרי:

ובלבד שלא ישפשף - דהוי מוחק בידים:

ותסברא - דהכא גמי דאצרכוה רבנן משום שלא ימחק הוא:

האי גמי היכי דמי - להגין עליו:

אי דמיהדק - שלא יכנסו בו מים וימחק הוי חציצה:

ואי דלא מיהדק - לבשרו:

עיילי ביה מיא - ואינו מגין מלמחוק:

תיפוק ליה דמשום דיו - בלא גמי נמי חייץ דיו ומשני בלחה:

מכל מקום קשיא - גמי לרבנן למה להו:

מכלל דלר' יוסי כו' - בתמיה והא כתיב לא יראה בך ערות דבר (דברים כג):

אלא אי איכא גמי הכי נמי - דמודה ר' יוסי דצריך לכרוך עליו גמי ולא סגי ליה לאנוחי ידיו עליו דילמא מישתלי ושקיל ליה לידיה:



טבילה בזמנה מצוה - דכתיב והיה לפנות ערב ירחץ במים (דברים כג):

לאו מצוה - ואי לא משכח גמי האידנא לישתהי עד למחר ולמ"ד לאו מצוה קרא עצה טובה קמ"ל כדי שיעריב שמשו ביום לאחר טבילה שאם ימתין לטבול עד הלילה לא יהא לו הערב שמש עד ליל המחרת:

הזב והזבה כו' - ברייתא זו אצל יוה"כ שנויה בתוספתא דיומא (פ"ד):

הזב והזבה והמצורע ובועל נדה וטמא מת טובלין ביום - משהאיר המזרח ביום השביעי שלהם וטעמא בפ"ב דמגילה (דף כ.) מקרא דביום השביעי מקצת שביעי ספירה ואם חל שביעי שלהם ביוה"כ טובלין כדרכן לאכול תרומה לערב:

נדה ויולדת - טובלות כדרכן בלילי יוה"כ אם חל שביעי שלהם בערב יוה"כ שאינה יכולה לטבול ביום ז' דכתיב בה תהיה בנדתה בהוייתה תהא כל ז' (פסחים דף צ:):

בעל קרי - שצריך טבילה לדברי תורה מדברי סופרים ואפי' אין אוכל טהרות לבו ביום:

טובל כל היום כולו - ואע"פ שראה קרי מן המנחה ולמעלה לאחר שהתפלל תפלת המנחה שהרי הוא יכול להמתין עד שתחשך ויטבול לתפלת ערבית אפ"ה טובל ביו"כ מבעוד יום אע"פ שאסור ברחיצת הרשות דטבילה בזמנה מצוה:

ר' יוסי אומר מן המנחה ולמעלה - אם ראה קרי לאחר שהתפלל תפלת מנחה שהרי הוא יכול להמתין עד שתחשך ויטבול ויתפלל תפלת ערבית ותפלת נעילה נמי ס"ל שיכול להתפלל בלילה כרב דאמר (יומא דף פז.) תפלת נעילה פוטרת של ערבית:

אין צריך לטבול - ביום משום זמן טבילה דלאו מצוה לטבילה בזמנה:

דייה לטבילה שתהא באחרונה - במסכת נדה בפרק המפלת גבי אשה שיצאה מלאה ובאה ריקנית ואינה יודעת מתי ילדה דמצרכינן לה ל"ה טבילות לספק ד' טבילות שעליה טבילת זכר לז' או טבילת נקבה לשבועיים ובלילה או שמא יולדת זכר בזוב וצריכה אף טבילת זבה ביום שבעה לספורים שלה או יולדת נקבה בזוב היתה ומשום דלא ידעינן מתי ילדה ואימתי מטי זמן טבילה דידה מצרכינן לה טבילה כל לילה וכל יום שיש לספוקי בזמן טבילתה ופליג ר' יוסי ברבי יהודה עלה ואמר דייה לטבילה שתהא באחרונה לסוף ספורים של נקבה דהיינו לסוף שלש שבועים שאם ילדה נקבה בזוב טמאה שבועיים ללידתה וז' נקיים בשביל הזיבה ולא אמרינן טבילה בזמנה מצוה:

מתני' אין אומרים לו כבה - רבנן גזור על אמירה לנכרי משום שבות:

ולא תכבה - אין צריך למחות בידו אלא יניחנו ויכבה:

שאין שביתתו - של נכרי עליהן דישראל אינו מוזהר על שביתתו של נכרי שאינו עבדו:

גמ' כבה הוא דלא אמרינן ליה - שעושהו שלוחו ממש:

הא כל המכבה אינו מפסיד כו' - ונכרי מדעתיה דידיה עביד שריא:

אל תכבה הוא דלא אמרינן ליה - שאינו צריך למחות בידו ומיהו גילוי דעתא דלא יפסיד בדבר נמי לא משתרי דאי גילוי דעתא שרי למה ליה למיתני סיפא אין צריך למחות:

אלא מהכא ליכא למישמע מיניה - דודאי מתניתין לאו כולה דוקא אלא חדא מינייהו דוקא או רישא או סיפא ותנא אידך אטו ההיא ולא ידעינן הי מינייהו דוקא דנגמר מיניה:

גיסטרא - שלטון:

אפטרופוס - ממונה על ממונו:

שמעת מינה קטן אוכל נבלות בית דין מצווין להפרישו - ותקשי לר' יוחנן דאמר ביבמות (דף קיד.) לרבה בר בר חנה דאירכסו ליה מפתחות של בית המדרש ברשות הרבים בשבת דבר טלי' וטליתא ליטיילי התם דאי משכחי להו מייתי להו:

על דעת אביו - בקטן שידע להבחין שהכבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו:

נכרי אדעתיה דנפשיה עביד - ואפילו יודע שנוח לו לישראל הוא להנאת עצמו מתכוין שיודע שלא יפסיד:

מתני' כופין קערה - של חרס:

על גבי הנר - ובלבד שלא יכבה ואע"פ שנוטל כלי להצלת קורה שאינה ניטלת בשבת הא אותבינן מינה (דף מג.) לרבי יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ושנייה בצריך למקומו:

מעשה בא - כפיית כלי על עקרב:

בערב - מקום:

חוששני לו מחטאת - כיון דלא היה עקרב רץ אחריו איני יודע אם חייב משום צידה אם לאו וחוששני לומר חייב חטאת הוא:



גמ' אייתו להו פורייתא - מטות לישב עליהן:

לא אייתו ליה - והושיבוהו לארץ:

מפני קטן - שלא יטפח בו ויתלכלך:

א"ל - רב חנן שהיה כעוס ומתכוין להקניטו לר' אבין:

והלא מוכנת לכלבים - ולמה לי לכפות כלי יפנוה משם שהרי ראויה לטלטל:

דלא חזיא מאתמול - שהיום נולדה:

נהרות המושכים כרגלי כל אדם - משום דמידי דנייד הוא ולא קני שביתה ואע"פ שבא מחוץ לתחום כל אדם מוליכן למקום שעירב לו לילך מיהו שמעינן מינה דמותרין בטלטול ואע"ג דמאתמול לא הוי הני קמן כיון דאורחייהו בהכי דעתיה עלייהו ה"נ כיון דאורחיה דקטן בהכי דעתיה עליה דלכי תיתי יאכילנה לכלבים:

א"ל ר' אבין - ואלא היכי אתנייה:

צואה של תרנגולים - דלא חזיא לכלבים ושל קטן דקתני מתניתין שמטפח בה קטן קאמר ובשביל הקטן אמר כופין:

תיפוק ליה דגרף של רעי הוא - דמאיס ולפנייה דהא קי"ל במסכת ביצה גרף של רעי מותר להוציאו לאשפה:

וכי תימא גרף של רעי דמותר אגב מנא אין - הא דקי"ל מותר להוציאו משום דרמי במנא דגרף היינו כלי חרס העשוי לכך ואגב מנא הוא דשרי לטלטולי אבל בפני עצמו לא והכא לאו במנא רמי:

באספרמקי - בשמים:

בצוציתיה - בזנבו אלמא בלאו מנא נמי מטלטלי ליה:

ומשני באשפה - דלא רמי קמייהו ולא גרף של רעי הוא:

קטן באשפה מאי בעי - סתם אשפה ברה"ר הוא ומאי בעי קטן התם דקא מיכסי ליה בשביל קטן:

ומשני בחצר - דשכיח קטן התם קס"ד בחצר דלאו אשפה וקפריך סוף סוף גרף של רעי הוא ומשני באשפה שבחצר:

כל המזיקין - ההורגין:

נהרגין בשבת - וקס"ד אפי' אין רצין אחריו ומשום דס"ל כר"ש דמלאכה שאינה צריכה לגופה מדרבנן היא דאסירא והכא לא גזור:

(נהרגין בשבת. אפי' אין רצין אחריו) משום דס"ל דסתמן הורגין הן: האמר חייב עליה - והיכי שרי במלאכה גמורה כשאין רצין אחריו דליכא פקוח נפש:

ומאן לימא לן כו' - דרב יוסף הוא מתני ליה כדלקמן ולא בדבי ר' חייא ור' אושעיא מיתנייא וכל מתניתא דלא מתנייא בתוספתא דר' חייא ור' אושעיא איכא לספוקי במשבשתא ולא מותבינן מינה:

אנא תנינא לה - במתניתא דידי ואנא אותבינא בבי מדרשא אדר' יהושע בן לוי:

ואנא מתרצנא לה - דלא תיקשי כי אמר ר' יהושע בן לוי כל המזיקין נהרגין ברצין אחריו קאמר דפקוח נפש הוא:

ודברי הכל - ואפי' לר' יהודה והא דחמשה נהרגין כשאין רצין אחריו ור' שמעון:

אין רוח חסידים נוחה הימנו - דעתן של חסידים אינה מעורבת עמו שאינו הגון בעיניהם על מה שעשה:

נוחה - עריבה אין מתרצין במעשיו:

אמר ליה - רבא לתנא:

ואותן חסידים - השונאין אותו על כך אין רוח חכמים עריבה עמהם להיות נוחה ומיושבת במה שרואין במדת חסידים הללו דשפיר עביד דאי לא מזיקין השתא סופן להזיק בשעת כעסן:

שלימתינהו לכולהו - הרגת את כולן כלומר מה אהני בהא אכתי טובא איכא אלמא לאו שפיר עבד והא דרבא פליג אדאבוה:

שנזדמנו לו להורגן - לכך באו לידו שזימן לו המקום לאבדן לפי שהיו עתידות להזיק וגלגלו זכות על ידי זכאי:

לא הרגן בידוע שנזדמנו לו להרוג אותו - והראה לו הקב"ה שחטא אלא שנעשה לו נס:

בנישופין בו - בכה"ג קתני בידוע שנזדמנו להורגו נישופין כך דרך הנחש עושה כעין שריקה כשהוא רואה שונאו וכועס:

ניותי - על שם מקומו וישראל היה:

דשפיר עביד - וכיוצא בו דקאמר לאו לגנאי הוא אלא הנחש רודף ונעשה זה כיוצא בו:

או לא - וכיוצא בו דקאמר לגנאי הוא:

צרעה אני הורג - בשבת לכלות מזיקין ואף על פי שאינה מועדת כאלו:

לא כל שכן - אלמא שפיר עביד:

דילמא לפי תומו - לא שיעמוד עליו ויהרגנו להדיא אלא כשהוא הולך לתומו ונחש או עקרב בפניו אין צריך לישמט ממנו אלא דורכו והולך ואם מת בדריכתו ימות הואיל ולא נתכוין דדבר שאין מתכוין לר' יהודה מדרבנן הוא ולענין מזיקין לא גזור:

רוק דורסו לפי תומו - שאין מתכוין למרח ולאשווי גומות דאף על גב דממילא ממרח הוא כי לא מיכוין שרי משום מאיסותא:

הוה שדי רוקא - היה רוק מוטל לפניהם ושבת היתה:

פמוטות - מנורות ולא של חוליות היו:



של בית אביך - דקטנות היו אבל גדולות אדם קובע להם מקום:

קרונות - עשויות לבני אדם:

אי משום דסבר כרבי אליעזר - דאמר במסכת ע"ז (דף לא.) יין מותר בחותם אחד:

אי משום אימתא דבי נשיאה - שהיה הנכרי המביאו ירא מן הנשיא שהיה שליט על פי המלכות ומשום דאיירי ר' אבא בר כהנא לעיל גבי נחש נקט כל הני בשמיה:

מתני' אם בשביל ישראל אסור - מדרבנן:

מילא מים - מבור ברה"ר:

כבש - עושין בספינה גדולה לירד בו מספינה ליבשה:

גמ' נר לאחד נר למאה - כיון דנכרי לצרכו הדליקו ליכא למימר דבשביל ישראל אפיש:

כבש למה לי - הא דומיא דנר הוא כבש לאחד כבש למאה:

מאכיל אחריו ישראל - את בהמתו ואחריו דוקא נקט בכולהו דנכרי לצורך עצמו עביד:

אבל מכירו אסור - קס"ד דעביד נמי אדעתא דידיה:

מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים - מחוברים:

בשבת - לרעות וליכא למיגזר שמא יתלוש ויאכיל:

ואינו מעמידה ע"ג מוקצה - שמא יטול בידו ויאכיל והא נמי מוקצין נינהו לגבי טלטול דאתמול הוו מחוברין:

דקאים ליה באפה - שלא תפנה למקום אחר:

ואזלא ואכלה - אבל הוא אינו עומד על העשבים קרוב להם דניחוש לשמא יטול ויאכיל:

מכירו הוה - שהרי בספינה היה בא עמו:

שלא בפניו הוה - כשעשאו לא היה רבן גמליאל שם דניכוין ליה:

נר לאחד נר למאה - כבש לאחד כבש למאה אבל גבי עשבים כשהוא מכירו מרבה בשבילו:

הואיל ושלא בפנינו כו' - קשיא לרבא דשמעינן מינה דבפניו אסור ואע"פ שאין כאן מרבה בשבילו:

אימא הואיל ועשאו נרד בו - וטעמא לאו משום שלא בפניו הוא אלא הכי הוה מעשה:

מותר לרחוץ בה מיד - למוצאי שבת:

בכדי שיחמו חמין - שלא יהנה במה שהקדימו להחם בשבת וכן בכל מעשה שבת נתנו חכמים שיעור להמתין לערב בכדי שיעשו והא הכא דחימום לאחד חימום למאה דבבת אחת מחממין וקתני אם רוב ישראל דהוי דומיא דמכירו דמסיק אדעתיה לעשות אף בשבילו אסור ואע"ג דשלא בפניו וקשיא בין לאביי בין לרבא:

אדעתא דרובא מחממי - ועיקר חילול השבת בשבילם אבל נכרי וישראל דנכרי אדעתא דנפשיה הוא דעביד שרי לאביי שלא בפניו ולרבא אפי' בפניו:

נר הדלוק במסיבה - של בני אדם:

אם רוב ישראל אסור - והא הכא דהוי דומיא דמכירו הואיל ורובא נינהו אסיק דעתיה להדליק אף בשבילם וקתני אסור:



אדעתא דרובא - הלכך ישראל עיקר ומחצה על מחצה נמי ליכא למיקם עלה דמלתא דאיכא למימר עיקר דעתיה דמדליק בשביל ישראל ואיכא למימר עיקר דעתיה דמדליק בשביל נכרי אבל נכרי וישראל והמדליק עצמו משתמש לאורה ודאי עיקר אדעתא דידיה עביד וכיון דנר לאחד נר למאה שרי:

תורן - מקום:

דאייתי שטר - ההוא דאדלקה:

פרק שבע עשרה - כל הכלים


מתני' כל הכלים ניטלין בשבת ודלתותיהן עמהם - כל הכלים שיש להם דלתות כגון שידה תיבה ומגדל ניטלין בשבת ודלתות שיש להם בצדן עמהן ניטלין עמהן:

ואע"פ שנתפרקו - הדלתות מן הכלים ניטלין ואין דומין לדלתות הבית שאין ניטלין לפי שדלתות הבית אינן מן המוכן לטלטל שאינן כלי אבל אלו הן כלי אגב אביהן:

קורנס - מרטי"ל (פטיש) :

דבילה - מאחר שעשאה עיגול עבה היא מאד וקשה כגבינה וצריך קורדום לחותכה:

ומגירה - כעין סכין ויש בו פגימות הרבה:

לגור בה את הגבינה - לחתכו ולחלקו לפי שממהרת לחתוך דבר עב:

מגריפה - וודי"ל (ודי"ל: יעה [ראה תיאורו של רש"י בחגיגה כ. ד"ה ומגריפה בתוכה]) :

לגרוף בה את הגרוגרות - מן החביות:

רחת - פאל"א (את חפירה):

מלגז - כמין עתר שקורין פורק"א (קלשון) של ברזל ולו ג' שיניים ומהפכין בו קש בגורן:

לתת עליו לקטן - מזונות:

כוש - פלך פושי"ל (פלך) :

כרכר - ראי"ל (רייו"ל: כרכר [ראה תיאורו לעיל, עה:]) :

לתחוב בו - לאכול בו תותים וכל פרי רך:

מחט של יד - מחט קטן שתופר בו בגדים:

ושל סקאים - מחט גדולה שתופרים בה שקים:

לפתוח בו את הדלת - מי שאבד מפתחו:

גמ' ולא מיבעיא בחול - קא סלקא דעתך ואע"פ שנתפרקו אבשבת דקתני רישא קאי ומשמע אע"פ שנתפרקו היום מותרים ולא מיבעיא אם נתפרקו מאמש:

אדרבה - מאי אע"פ שייך למתני הא ודאי נתפרקו בשבת איכא למישרי משום דכי קדיש יומא הוו מוכנין לטלטל אגב אביהן:

הכי קאמר כו' - ואע"פ לא ארבותא דנתפרקו בשבת קאי אלא ארבותא דנתפרקו או בחול או בשבת קאי ולא מיבעיא כשהן מחוברין:

נוטלין - משמע מסלקין אותן בשבת [מהיתר] ציר שלהן:

לול - בנין העשוי לתרנגולין:

לא נוטלין ולא מחזירין - כדמפרש ואזיל חזרתו בנין ממש הוא וסילוקו סתירה גמורה היא:

מאי קסבר - שמתיר סילוקו ואוסר חזרתו:

אי קסבר יש בנין בכלים - וחזרתו בנין על כרחיך אם יש בנין יש סתירה ואמאי נוטלין:

ושניטלו קאמר - וה"ק דלת של תיבה שידה ומגדל שניטלו אין מחזירין:

מאי אבל - כיון דלא תנא נוטלין לא שייך למיתני אבל:

לעולם קסבר אין סתירה ואין בנין - הלכך נוטלין ומיהו אין מחזירין מדרבנן:

גזירה שמא יתקע - בחזקה בסכין ויתדות והוה ליה גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש:

קורנס של אגוזים - המיוחד לפציעת אגוזים הוא דקתני מתניתין דנוטלין אותו למלאכתו משום דעיקרו למלאכת היתר:

אבל של נפחים - דעיקרו למלאכת איסור לא:

לצורך גופו - שגופו צריך עוד למלאכה אחרת של היתר אין מטלטלין אותו לאותה מלאכה וכ"ש אם אין צריך לגופו אלא לפנות מקומו דאין מטלטלין

מי מייחדי לקטן - בשלמא כולהו הני דמתניתין איכא לאוקמא בעשויין ומיוחדין לכך בר מהני דליכא דעביד להו להכי:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/שבת/פרק_טז"