ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/שבת/פרק כג

< רש"י על הש"ס





הלכה מחזירין את השבר - סבירא ליה לשמואל מחזירין תנן:

אדא דיילא - מנשטר"ל (מינישטרי"ל: פקיד, שוטר) ממונה:

גרביה - קח בגדו עד שיבא:

אתא - רבה אשכחיה לרב יהודה כו':

הא חנא דידן - ממקומנו הוא ולא שמענו זאת מפיו עד הנה:

ולאו בדינא גרבתיך - בתמיה שאילו לא באת לא למדנו:

שניא ליה ידיה - נשתנית ידו ממקומה אשולשיינ"ר (אישלוישיי"ר: לשמוט [ראה לעיל קמז.]) בלע"ז:

הכי מאי - היה עושה בענינים הרבה ושואל:

בחדא מחיתא מחיתנהו - באריגה אחת ארגתו:

היכא דאיתמר - דמתניתין לאו דוקא תנן איתמר:

פרק עשרים ושלוש - שואל


מתני' שואל שלא יאמר הלויני - מפרש בגמרא:

שחל להיות בשבת - ולא נזכר מע"ש לקנות:

לאחר יו"ט - ליום שלישי:

גמ' הלויני - משמע לזמן מרובה וקיי"ל במסכת מכות (דף ג:) סתם הלואה ל' יום ואתי מלוה זה לכתוב על פנקסו כך וכך הלויתי כדי שלא ישכח:

א"ל - וכיון דבחול נמי זימנין דבעי למימר הלויני ואמר השאילני:

ולא קפיד עליה - והויא הלואה:

בשבת נמי - כי אמר השאילני סבר דהלואה היא ואתי למכתב ומאי היכר איכא: ה"ג א"ל בשבת כיון דהשאילני שרו ליה רבנן הלויני לא שרו ליה מינכרא מילתא ולא אתי למכתב:

אמרו רבנן - במסכת ביצה:

כל כמה דאפשר לשנויי משנינן - דאמרינן המביא כדי יין לא יביאם בסל ובקופה כו':



בנכתמא - כיסוי:

זימנין דמיפסק כו' - כיון דמצרכת ליה כיסוי קטר ליה בכד וזימנין דמיפסק ואתי למקטריה והיא קשר של קיימא דאסור מדאורייתא:

ואתי לידי סחיטה - ודקאמר במסכת ביצה ניפרוס סודרא עלויה כו' [התם] בדבר יבש קא מיירי:

אין מספקין - כף אל כף משום אבל:

מטפחין - על הלב:

מרקדין - לשמחה וטעמא מפרש במסכת ביצה שמא יתקן כלי שיר:

אפומא דלחייא - לפי שאין ניכר כל כך בין מבוי לרה"ר:

ואתי לאתויי - חפץ המתגלגל תוך ד' אמות: ומגנדר חצביהן ומייתין ליה ל"ג:

בשבת הוא דאסור - לומר הלויני משום מכתב:

הא בחול שרי - ולא חיישינן לרבית ואף על גב דבלשון הלואה קאמר ליה:

באתרא דקיץ דמייהו - דככרות לא אתי לידי רבית שאם יוקירו יתן דמיהן:

לא ניתנה ליתבע - בב"ד שאין ב"ד נזקקין לה לעולם:

בדינא ודיינא - לא לבא לדין ולא לברור דיין ולהטריח את עצמו:

השוחט את הפרה וחילקה בראש השנה - של מוצאי שביעית ללוקחים ובהקפה וקיי"ל שביעית משמטת בסופה דכתיב מקץ:

אם היה חדש - אלול מעובר ועשו ראש השנה שני ימים משמט דיום טוב ראשון של סוף שביעית היה ונמצאת זו הלואת שביעית ואם לאו הויא לה הלואת מוצאי שביעית ואינו משמט: ל"ג אי אמרת בשלמא כו' ה"ג ואם לא ניתנה ליתבע מאי משמט הואיל ואין ב"ד נזקקין לכופו שמוטה היא ועומדת:

דחול הוא - שהרי חדש מעובר ולא הוי יו"ט עד למחר הלכך אי לאו דשביעית הוא הוה גבי:

אם לאו אינו משמט - אלמא ניתנה ליתבע ומשני מאי אינו משמט דאי יהיב ליה שקיל:

מכלל דרישא אי יהיב ליה לא שקיל - בתמיה:

רישא - דהלואת שביעית היא אי נמי יהיב ליה לוה צריך למימר ליה מלוה משמט אני:

ואם אמר - לוה אעפ"כ איני חפץ שישמטו יקבל ממנו:

דבר השמטה - אפילו מקבל חובו יזכיר לו שמיטה בדבורו:

שקיל משכונא - בשעת הלואה מהלואת יו"ט:

מערים איערומי - לאחר י"ט לוקח ממנו שום חפץ ומעכבו:

פסחו בשבת - אם חל י"ד בשבת:

וחגיגתו ביו"ט - ביום הקרבתה מותר להקדיש ואע"ג דתנן אלו הן משום שבות אין מקדישין הני כיון דהקרבתן דוחה קדושתן דוחה:

בממנה אחרים עמו - כדכתיב (שמות יב) במסכת נפשות:

על פסחו - שהיה קדוש ועומד מאתמול:

אקדושי - מקדיש ליה רועה מע"ש שהרי יודע שזה סומך עליו:

עילוי - מעלה בעלמא שיקדישו בעלים:

הא - דקתני אין מקדישין בחובות שאין קבוע להן זמן קאי שאין הקרבתן דוחה שבת:

מתני' פרפרותיו - מיני מעדנים:

אבל לא מן הכתב - אם כתב מע"ש כך וכך אורחים פלוני ופלוני זמנתי כדי שלא ישכחם לא יקרא באותו כתב בשבת ובגמ' מפרש טעמא:

מפיס - לשון פייס מטיל פייס לחלק מי מגיע כל מנה ומנה:

ובלבד שלא יתכוין לעשות כו' - שיהו המנות שוות ולא תהא אחת גדולה ואחת קטנה לזכות בגדולה הזוכה ע"פ הגורל והמתחייב ע"פ הגורל לקטנה יטלנה ובגמ' מפרש טעמא:

חלשים - גורלות:

על הקדשים - בין הכהנים:

אבל לא על המנות - בגמרא מפרש:



גמ' מ"ט - אבל לא מן הכתב:

שמא ימחוק - מן האורחין שיראה שלא הכין להם כל צרכם ויתחרט שזימן יותר מן הראוי וימחוק מן הכתב כדי שלא יקראם השמש: כל הני שמא יקרא בשטרי הדיוטות של מקח וממכר קאמר:

דכתב - מניינא אכותל בדיו:

ומידלי - שאינו מגיע לשם למחוק: (אפילו גבוה שאינו מגיע לשם למחוק):

אפילו גבוה - שאינו מגיע שם להטות הנר אסור דהואיל ונמוך אסור גבוה נמי אסור שלא תחלוק:

ומיתתי - שנמוך ויכול להגיע שם ולמחוק:

ולמ"ד שמא יקרא - היכא דליכא למיחש לשמא יקרא ליחוש לשמא ימחוק:

דחייק - בסכין בתוך העץ בטבלא שאין נוחה למחוק ואדהכי מדכר וליכא למיחש למחוק:

גודא - כותל:

פינקס - כעין לוחות של סוחרים:

כמה בפנים וכמה בחוץ - את מי ומי אושיב בפנים במקום המכובד ואת מי ומי אושיב בחוץ שאינה כל כך ספונין:

אבל לא מכתב שעל גבי טבלא ופינקס - דגודא בשטרא לא מיחלף אבל טבלא ופינקס מיחלף:

[דכתיב מיכתב - כתב של דיו]:

אלא לעולם דכתב אכותל ומידלי - שאינו יכול למחוק ולשמא יקרא לא חיישינן דגודא בשטרא לא מיחלף ודקשיא לך דאע"ג דמידלי ליתסרי כדרבה דאמר גבי נר אפילו י' בתים:

דרבה תנאי היא - דאיכא דחייש לשלא תחלוק באיסור שבת דרבנן ואיכא דמפליג:

ליחוש לשמא ימחוק - דהא ר' אחא כותל דוקא נקט ואי מתתי מה לי כותל מה לי אגרת:

אין רואין במראה - מירואיי"ר (מירידוי"ר: ראי) לפי שהרואה במראה אינו צריך אלא לתקן שערות ראשו וזקנו הלכך חיישי' שמא יראה נימין המדולדלות שאינן שוות עם שאר השער ויגלחן:

דאדהכי והכי - שילך להביא תער או מספרים:

מדכר - שהוא שבת:

של מתכת - שאינו צריך להביא מספרים שהיא עצמה מגלחת השער:

כתב המהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות - כגון בני אדם המציירים בכותל חיות משונות או דיוקנות של בני אדם של מעשים כגון מלחמת דוד וגלית וכותבין תחתיה זו צורת חיה פלונית וזו דיוקנית פלוני ופלונית:

אסור לקרותו בשבת - שמא יקרא בשטרי הדיוטות:

אל מדעתכם - אל אשר אתם עושי' מדעת לבבכם וחלל שלכם. אלילים לשון חללים:

עם בניו ובני ביתו אין עם אחר לא - מדלא תנא ומפיס על המנות:

משום לווין ופורעין - דגזור בהו רבנן שמא יכתוב:

המקפידין - שאין מוחלים ומוותרין זה לזה:



וכדברי (בית) הלל דחייש שמא יוקירו חיטי בהלואת ככרות אף משום רבית: בניו ובני ביתו נמי - ליחוש לרבית וכל הני:

להלוות - משלו:

בניו ובני ביתו - הסמוכים על שלחנו דכיון דהכל משלו אין כאן רבית:

להטעימן טעם רבית - שידעו כמה קשה אלמא כיון דמשלו הוא אין כאן איסור רבית והלכך גבי מדה ומשקל ומנין נמי לאו קפידא הוא אלא להשוותם בלא קנאה:

אי הכי מנה גדולה כנגד מנה קטנה נמי - דמוקמינן טעמא לקמן משום קוביא ואפי' בחול אסור וכיון דהכל משלו אמאי אסור להטעימן טעמא קוביא בעלמא הוא:

מאי טעמא מותר - ולא חייש לקוביא:

כדרב יהודה אמר רב - דלהטעימן בעלמא הוא:

עם אחר לא כדרב יהודה אמר שמואל - דכיון דמקפידין עוברין משום מדה ומשקל ומנין:

משום קוביא - דגזל הוא דאסמכתא לא קניא והא אסמכתא דסמיך על הגורל אם יפול גורל אמנה הגדולה אזכה בה ולפיכך תלה עצמו אף לגורל הקטנה על הספק ואילו יודע מתחלה שכן לא היה מתרצה:

של חול - של קדשים של אתמול:

כמריבי כהן - ככהנים אלו שהם בעלי מריבה:

אפי' דחול נמי - לישתרי להו להפיס ביו"ט כי היכי דלא לינצו:

זה בכה - אני אפתנו בכה:

שבעת קלון - בנבוכדנצר משתעי שהיה מטיל משכב זכור על המלכים וכשהגיע יומו של צדקיהו נמשכה ערלתו ג' מאות אמה והיינו שבעת קלון:

חדא דכוליה קרא בנבוכדנצר כתיב - שפיר מצית לאוקמי כוליה בנבוכדנצר וה"ק שתה גם אתה כאותם שהיית מקלה אותן והערל והתערל והתגנה:

בשעה שעשה לו כו' - לקמן היא מדקאמר לאותו צדיק ש"מ אנוס היה:

ענוש לצדיק לא טוב - צדיק המעניש לא טוב וכיון דאינו טוב הרי הוא רע:

וכתיב לא יגורך רע - אלמא אינו נכנס במחיצתו:

חולש על גוים - בנבוכדנצר כתיב:

ושעירים ירקדו שם - ולא אנשים ובשביל הבריות מסתלקין המזיקין ונמצא מבטל גזירת המלך:

המסיבה - מלכים שהיו מסובין ויושבין לפניו:

גם אתה חולית כמונו אלינו וגו' - ביורדי גיהנם כתיב דכתיב לעיל מיניה שאול מתחת רגזה לך לקראת בואך וגו':

חולית כמונו אלינו נמשלת - לשון ממשלה:

נעמת - סבור אתה להיות בנועם מן האחרים:



מדוד - מעות ודינרי זהב והבא:

ורבו יתירה הוספת לי - לאחר שהיה ז' שנים בהמה וחזר למלכותו היה משתבח כן ומהו התוספת שקשר תנין גדול נחש גדול בראשו של ארי כמין אפסר:

מתני' לא ישכור אדם פועלים - דכתיב (ישעיהו נח) ממצוא חפצך:

ולא יאמר לחבירו כו' - בגמרא פריך פשיטא כיון דהוא אסור חבירו נמי אסור דהא ישראל הוא והשולחו עובר משום לפני עור לא תתן מכשול:

אין מחשיכין על התחום - לקרב עצמו בשבת עד סוף התחום ולהחשיך שם שיהא קרוב למקום הפועלים או לפרדס להביא פירות דכל דבר שאסור לעשותו בשבת אסור להחשיך עליו:

אבל מחשיך הוא - להיות קרוב לצאת לשמור פירותיו וזה דבר המותר בשבת לשמור פירותיו אם היו בתוך תחומו:

ומביא פירות בידו - הואיל ועיקר מחשבתו לא היה לכך:

כלל אמר אבא שאול - נותן היה כלל בדבר זה להוסיף דברים אחרים כיוצא בו ולקמיה מפרש לאתויי מאי:

כל שאני זכאי באמירתו - שאני רשאי לאומרו לחבירו או לנכרי בשבת לעשות למוצאי שבת רשאי אני להחשיך עליו:

גמ' מאי שנא כו' - ופשיטא דכיון דאמר לא ישכור ה"ה לא יאמר לחבירו דהא ישראל הוא כמותו ולא מצי לאוגרינהו:

אמירה לנכרי שבות - וכבר סתמה רבי למתני' נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה:

הא קמ"ל - משנה יתירה בהדיא הוא דלא לימא ליה אבל סתמא שרי ליה למימר:

הנראה - עכשיו נראה אם תעמוד עמי לערב אם תבא אלי לכשתחשך ושניהם יודעין שעל מנת לשוכרו לפעולתו הוא מזהירו וכיון דלא מפרש בהדיא שרי כדמפרש טעמא לקמן דבור אסור הרהור מותר:

מותר להרהר - בדברי תורה:

והיה מחניך קדוש - ולא כתיב ביה דבר אלא מקום חנייתך תהא בקדושה וטעמא משום דישראל מהרהרין תמיד בדברי תורה:

ערות דבר - אלמא לא אסיר ליה אלא בשעת דבור:

ההיא כדרב יהודה - כלומר לעולם והיה מחניך קדוש משום הרהור תורה ואפי' אין דבור ולא יראה בך ערות דבר במילתא אחריתי מיירי דאסור בשעת הדבור ולא בשעת הרהור כגון להסתכל בערוה:

נכרי ערום - כ"ש ישראל כדמפרש ואזיל:

אימא שפיר דמי - דכבהמה בעלמא הוא:

וערות אביהם - אלמא ערוה היא בבן נח:

ודבור מי אסור והא אמר רב חסדא כו' - וכל הני דבור הוא:

פקוח נפש - בדבר שיש בו סכנה פקוח דיקומבימונ"ט (דישקומברימינ"ט: חילוץ[1] :

ופקוח דרבים - כגון לרשות:

טרטייאות וקרקסאות ובסילקאות - מיני פלטין הן ששם נאספו לבית הוועד:

ללמדו אומנות - דהא נמי מצוה היא דכל שאינו מלמדו אומנות מלמדו לסטות ומצוה ילפינן מקרא בקדושין בהאשה ניקנית (ד' ל:):

של מלך - של עצה שאינו שלו ואין צריך בכך כגון הרוצה לבנות בית כך וכך צריך להוציא בו ול"נ כמו מה לך מה לך ולחשבונות הללו הרי אין צורך בהן לא לך ולא לאחר כגון ההיא דפרישית:



ושל מה בכך - כגון שכבר היו לצורך אלא שעברו כגון כך וכך הוצאתי בבנין זה:

חשבונות שעברו - לקמן מוקי לה דלא עברו לגמרי שעדיין שכר הפועלים עליו שלא נתנו להן ושל מה בכך שעברו לגמרי ואין שכר פועלים עליו:

כך וכך הוצאתי - אלמא עברו מותרין:

תקשי לך היא גופא - ברייתא קמייתא רישא קתני שעברו אסורין וסיפא קתני של מה בכך מותרין דהיינו עברו:

צלף - אילן גדול הוא ובעל ענפים הרבה ושלשה מיני אוכל יש בפירותיו אביונות קפריסין ולולבין:

שאם יש בורגנין - מע' אמה לע' אמה הולך אפי' בשבת שהכל חשוב כעיר אחת וכל העיר כד' אמות כדאמרינן בעירובין (דף כא.) וכיון דהוא דבר שיש לו היתר על ידי תקנה בשבת מותר לאומרו אפילו במקום שאין שם ההיתר:

המחוברים - שא"א לקצצן בשבת ע"י שום תקנה:

קש - זנבות השבולים אשטרצי"א (אישטריי"ם: קש [ראה לעיל כ:]) :

בתיבנא סריא - שאפי' יש מחיצות אינו מביא משום דמוקצה הוא:

על עסקי כלה ומת אין - דחפצי שמים הן אבל על עסקי אחר אפי' דומיא דכלה לא:

בשלמא אחר דומיא דכלה - משכחת לה. דאסור להחשיך כגון לחתוך מן המחובר:

למיגז לה אסא - דעבדו לה גננא דאסא לכלתא:

אלא עסקי מת מאי היא - הבאה דארון ותכריכין ואמאי לאחר לא לימא הואיל ואם יש שם מחיצות מביא:

למיגז ליה גלימא - לתקן לו תכריכין דאין היתר לדבר היום כלל:

ואע"ג דלא אבדיל - אסיפא דמתני' מתמה דקתני ומביא פירות בידו לקוצצן מן המחובר בלא הבדלה:

בין הגיתות שנו - דאיכא כוס בשדה:

המבדיל בין קודש לחול - להיכרא בעלמא ללוות את המלך:

ועבדינן צורכין - ואחר כך אנו מברכין על הכוס ברכה גמורה דהבדלה וכ"ש דאי אבדיל בתפלה מותר לעשות צרכיו וחוזר ומבדיל על הכוס:

ומסלתינן סילתי - חוטבין עצים:

אהייא - קאי ומשוי כללא:

אי נימא ארישא - דקתני ת"ק לאיסורא וקאתי אבא שאול לשוויה בה כללא א"כ דכללא לאיסורא ה"ל למימר בהדיא כל שאינו זכאי באמירה כגון אלו שאינו רשאי לומר לחבירו שכור לי פועלים או הבא לי פירות למוצאי שבת אינו רשאי להחשיך מיבעי ליה:



אלא אסיפא קאי - דקאמר ת"ק להיתרא אבל מחשיך הוא לשמור ואתא איהו ושווייה ביה כללא להביא כל כיוצא בהן:

האי כל שאני זכאי להחשיך עליו זכאי אני באמירתו מיבעי ליה - דהיתר דחשיכה תנן והיתר דאמירה לא תנן והיכי תלי תניא בדלא תניא:

לעולם אסיפא קאי - כדקאמרת ודקשיא לך אמירה מהיכא קאמר ליה להיתירא דתלי בה החשכה אהא קאי דאמר רב יהודה כו' אלמא זכאי אני באמירתו ואבא שאול ות"ק כולהו פשיטא להו הא דשמואל וקאמר ליה אבא שאול לת"ק מי לא מודית בהא שאתה מתיר להחשיך דמותר הוא לומר כדשמואל אלמא הואיל ומותר לומר מותר להחשיך הלכך אמאי נקטת החשכה לשמור לחודא שוי כללא למילתא ואימא כל שאני זכאי באמירתו רשאי אני להחשיך עליו דש"מ הך וש"מ מת וכלה דהא נמי זכאי באמירתו הוא כדמפרש לקמן והלכך מחשיכין עליו וסיפא דמתני' דקתני מחשיכין על התחום לפקח על עסקי כלה אבא שאול היא:

כלל אמר אבא שאול כו' - והאי נמי זכאי באמירתו כדקתני סיפא ואומר לו לך למקום פלוני:

סכום מקח - מנה ומאתים:

מתני' נכרי שהביא חלילין בשבת - בשביל ישראל:

לא יספוד בהן ישראל - לעולם וקנסא הוא משום דמוכחא מילתא דבשבילו הובאו דאין דרך להביא חלילין אלא בשביל מת:

ממקום קרוב - בתוך התחום:

עשו לו ארון - בשביל נכרי או למכור:

גמ' רב אמר ממקום קרוב ממש - כלומר שידוע לנו בירור הדבר דממקום קרוב באו שראינום שהיו בביתו:

ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו - אפילו הביא מחוץ לעיר אנו תולין להתיר ואומרים שמא בתוך התחום לנו ערב שבת וסופדין בהן במוצ"ש מיד וחיישינן נמי אמרינן לקולא כדאמרי' במס' חגיגה (דף טו.) גבי בתולה שעיברה חיישינן שמא באמבטי עיברה ומותרת לכהונה ולשמואל הכי קאמר מתני' לא יספוד בהן ישראל אא"כ יש לתלות שבאו ממקום קרוב ולאפוקי בידוע דמחוץ לתחום באו: ה"ג דיקא מתני' כוותיה דשמואל ותניא כוותיה דרב:

יקבר בו ישראל - דתלינן מספיקא שמא לצורך נכרי נעשה:

תניא כוותיה דרב - דספיקא אסור דקתני מחצה על מחצה ימתין בכדי שיחמו חמין וא"ת בכדי שיחמו חמין מיהא שרי והכא תני לא יספוד בהן משמע לעולם הכא מוכחא מילתא אבל במרחץ לא מוכחא מילתא כולי האי הואיל ואיכא נכרים:

באמבטי קטנה - שיש לתלות ולומר משחשיכה הוחמה על ידי עבדים וקומקמין הרבה:

אם יש בה רשות - אדם חשוב שליט:

רוחץ בה - ישראל מיד דיש לומר משחשיכה הוחמו חמין לאותו נכרי לישנא אחרינא גרסינן תניא כוותיה דשמואל ולא גרסי' דייקא מתני' כו' עד מספיקא שרי ומייתי סייעתא לשמואל מדרבי יהודה דתלינן לקולא ורישא לא קשיא ליה כיון דמחצה על מחצה ודאי בשביל ישראל ונכרים הוחמו שהרי לא לאדם אחד לבדו הוחמו דנימא ספיקא לנכרי ספק לישראל ולשון זה נראה לי עיקר ורבותי נמי לא גרסי לעיל להא דקתני עשה נכרי את הארון עד מספיקא שרי ומיהו לא מפרשי לה כדפרישית:

ימתין בכדי שיעשו - נהי דלא מוכחא מילתא מיהו י"ל שמא בשביל ישראל נעשה:

בעומד - הקבר באיסרטיא שאין דרך ישראל ליקבר שם דודאי לא נעשה בשביל ישראל:

ארון מאי איכא למימר - להוכיח דלא בשביל ישראל נעשה:

במוטל - הארון:

על קברו - של נכרי באיסרטיא דמוכח דלשם אותו קבר נעשה הארון:

מתני' ומדיחין - במים:

שלא יזיז בו אבר - לא יגביה לו ידו או רגלו או ריסי עיניו:



שימתין - שלא יסריח מחמת חום הסדין והכרים:

קושרין את הלחי - של מת שהיה פיו הולך ונפתח קושרין את לחייו כדי שלא יפתח פיו יותר:

ולא שיעלה - להסגר ממה שנפתח דהיינו מזיז אבר אלא שלא יוסיף ליפתח:

סומכין אותה בספסל - שהרי תורת כלי עליו:

לא שתעלה - דהוה ליה בונה:

גמ' ואמר לו אין סכין - אלמא דבר האסור לטלטל אסור לסוך:

קרקע בקרקע מיחלף - כלומר ההוא לאו משום טלטול הוא אלא משום אשוויי גומות ואע"ג דמרחץ רצפת אבנים הוא וליכא למיחש לאשוויי גומות מיחלף מיהא בקרקע אחר:

כל צרכי המת לאתויי מאי - דלא תנן:

כלי מיקר - שמביאים קרירות כגון זכוכית:

ואף שלמה אמר בחכמתו - שכריסו של מת ניפחת ונבקעת:

זה חוט השדרה - שהוא כמין חבל ולבן ככסף:

זו אמה - שהוא מעין של תולדה כמו גולות מים (יהושע טו):

זה פרש - וגלגל לשון גלל (יחזקאל ד):

אל הבור - שנופל לתוך פיו:

כחגים - בתענוגים:

מתני' אין מעצמין - את עיניו בשבת אפילו אחר יציאת הנפש דמזיז בו אבר:

שופך דמים - כדמפרש בברייתא בגמ' שבטורח מועט מקרב מיתתו:

גמ' ואוחז בשני גודלי רגליו - עוצרן באצבעותיו:

וחתכם - לשון חיותכם:

אריה אבי תרי לא נפיל - להורגן כדכתי' ומוראכם תרי וכתיב על כל חית הארץ ואפי' ארי:

כדרמי בר אבא - דנקנסה עליו מיתה ונדמה לארי כבהמה:

נמשל - מי שחיה מושלת בו בידוע שכבהמה נדמה:

עשה - צדקה:

עד שאתה מוצא - למי לעשות:

ומצוי לך - ממון:

ועודך בידך - עודך ברשותך קודם שתמות:

לא זכות - לא דבר לזכות בו שכולם עשירים:

ולא חובה - לאמץ לב ולקפוץ יד:

על מדה זו - שלא יבא לידי עניות דדבר המזומן הוא לבא או עליו או על בנו או על בן בנו:

ונתן לך רחמים - שתרחם על הבריות:

זו פדחת - המצח שהוא חלק ומצהיר יותר מכל הפרצוף:

זה חוטם - שהוא תואר פני אדם:

זו נשמה - כדכתיב נר אלהים נשמת אדם (משלי כ):

הלסתות - לחיים:

ושבו העבים - חשכת עינים יבא ויכסה המאור אחר שירבה בבכיה בזקנותו מחמת תשות כח וצרות רבות עליו:

מרווח - מאור עינים:

אפילו מליא - כחלא בעיניו כמכחול גדול:

כאביסנא של גרדאי - כובד של גרדיים אינשובל"ש (אינשובל"א: כובד [ראה לעיל קיג.]) בלע"ז:

אוקומי - המאור מוקים שלא יחשיך יותר ממה שהוא:

מאי קמ"ל - בהא דאמר אפי' כאביסנא דגרדאי:

אלים - עב:

מכוחלא - עץ שהוא מכניס בשפופרת ונותן בעיניו וקורין לו מכחול:

תיכלא ועיורא - שיכול בנים ועיורון הדמעה:

של בכי - מתוך אבל וצרה:



של בית הכסא - מתוך יסורין:

של פירות - כגון ריח חרדל:

הכסלים - ליפלאנק"ש (פלנק"ש: כסלים (השרירים הפנימיים של הירך סמוך לכליה) [ראה ב"מ כג:]) :

והצלעות - שהן שומרין בני המעיים וחיותו של אדם וסוגרין בעדם:

אלו שוקיים - שכחו של אדם נסמך עליהם:

לבי אבידן - מקום העשוי להתווכח שם צדוקים ובייתוסים עם ישראל במקראות:

טור תלג - ההר נעשה שלג כלומר ראשי לבן:

סחרוני גלידין - סביבותיו של הר מלאו קרח כלומר שפמי וזקני הלבינו:

כלבוהי לא נבחין - קולי אינו נשמע:

טחנוהי - השינים:

אדלא אבידנא בחישנא - אחר מה שלא אבד ממני אני מפשפש מרוב זקנה אני הולך שחוח ומנענע ונראה כמי שמבקש דינר הנאבד לו:

תרתי טבא מתלת - טובים ב' הרגלים של ימי בחרות מג' של זקנה שצריך משענת עם רגליו:

ווי לה - חבל עליה כלומר יש לו להתאונן ולצעוק ווי ההולכת ואינה חוזרת:

כלילא דוורדא - נזר של וורד:

חילפי - אורטיא"ש (סרפדים) :

דוק בככי ותשכח בניגרי - אכול הרבה ותמצא האכילה בפסיעותיך שיחזק כחך דוק כמו אכלה מדקה (דניאל ז) לשון כוסס:

שרי שקיך - פתח פיך:

גוזא - סריס וצדוקי היה:

מהכא לקרחינא כמה הוי - כמה מהלך יש מכאן עד הקרח ולהקניטו על קרחתו נתכוון:

כמהכא לגוזניא - כמו שמכאן עד הסריס:

אמר ליה צדוקי ברחא קרחא בארבעה - שהקרח לקוח בארבע. ברחא קרחא הוא עז על שם שאינו מלובש בצמר כרחל קרוי קרחא:

אמר ליה - רבי יהושע:

עיקרא שליפא - שה שביציו עקורים ונתוקין לוקחין בשמנה:

חזייה - צדוקי לרבי יהושע דלא סיים מסאניה:

קרחא מצויינא - אתה הקרח במריבה אתה באת עמדי בתמיה:

אמר לו רבי יהושע עיקרא שליפא תוכחה - אתה הסריס להקניטני ולהתווכח עמי באת: לא הקבלנו פניך לא הקבלת פני ודרך ענוה קאמר ליה:

סלעים - קטנים נעשו גבוהים שזקנתי:

קרובים - נדמין לי כרחוקים:

שתים נעשו לי שלש - שצריך אני משענת:

משים שלום בבית - אבר תשמיש: לישנא אחרינא קרובים נעשו רחוקים מרוב חלשות של אדם כשמזקין צריך להרחיק רגליו זה מזה:

שאינו טוחן - שאין בני מעיו טוחנין אכילתו:

קורקבן - הוא המסס שקורין צינפי"ל (צינפיי"ל: המסס (החלק השלישי בקיבת מעלי הגירה)):

כל בנות השיר - כל קולות של שיר הויין ליה שוחה:

שדעתן של זקנים משתנות - דכתיב האדע בין טוב לרע ובזקנה מרובה קאמר:

מתרפטות - מתבקעות כמו מנעל המרופט (לעיל דף קמא:):

מתכבדות - כמו ואזניו הכבד (ישעיהו ו): שטוף: כמו סוס שוטף במלחמה (ירמיהו ח) להוט אחר הדבר ורודף:

וטעם זקנים יקח - וע"כ מדקשי קראי אהדדי. חד מתוקם בחכמים וחד בזקני השוק:

מגבוה ייראו - יראים הם הזקנים מגבשושית שבדרכים ואומרים גבוהים הם:

תוהים - פחדים:

וינאץ השקד - אילן של שקדים יציץ ויהיו בולטין נצים שלו:

זו קליבוסת - עצם של הנק"א (מותן) שהירך תקוע בו בולט ויוצא מרוב תשות כחו:

ויסתבל החגב - דומה עליו כסבל משא כבד:

ותפר האביונה - תבטל התאוה חמדת תשמיש:

פסיק סידרא - מסדר פרשיות של פסוקים:

נגיד ואיתנח - רב:

חמדיה - תאותו:

זו אשה - אם לא על פי גזרת המלך לא היתה ראויה להתאוות לה שהיא כחמת מלאה מיאוס והכל רצים אחריה:

מדור לפי כבודו - מדלא כתיב אל בית העולם ש"מ כל אחד ואחד לבית המוכן לו:

בשער אחד - אף כאן הכל מתים בענין אחד:

שאדם עושה בילדותו - רוב תשמיש:

משחירים פניו - מתיש כחו:

שאין לו מנחמים - אין לו אבלים שיהו צריכין לנחמו:

במקומו - במקום שמת שם:



כל יומא - ז' ימי אבילות:

גולל - הוא כיסוי שנותנים על ארונו:

ונפשו עליו תאבל - כל זמן שיש לו בשר יש לו לנפש צד חיות להבין:

וישוב העפר - גופו קרוי עפר ומששב אל הארץ כשהיה מיד והרוח תשוב שאין בו רוח עוד:

אשר נתנה - קרא יתירה הוא לידרש הוי זהיר שתשיבנה אליו כמה שנתנה לך נקייה בלי עון:

כלי ינתנו לאוצר - להצניען אף זו תינתן תחת כסא הכבוד:

לכובס - ללבנן אף זו לגיהנם לצורפם שם:

בבית האסורים - בחשך בלא אורה ושלוה:

כף הקלע - רחב הרצועה שנותן האבן לתוכה לקלע עשויה כעין כף:

בצרור החיים וגו' - את ה' אלהיך עמו בכסאו:

זוממות - כמו בזממא דפרזלא (לעיל דף נא:) חבושות בבית הסוהר:

אלו ואלו - רשעים ובינונים:

לדומה - מלאך הממונה על הרוחות:

דהוו עפרא - אפילו צדיקים נרקבים ונעשים אפר:

קפולאי - חופרים:

נחר בהו רבי אחאי - שהיה נקבר שם:

דלא ידענא ליה - ואיני חש לדבריו:

מי שיש לו קנאה - ותחרות על חברו:

עצמותיו מרקיבים - ועליו נאמר וישוב אל העפר:

ליקום מר לגוויה - יבא אדוני לבית:

בפתחי - בהעלותי עד שיעלנו הקדוש ברוך הוא מקברותינו אין לנו רשות לעלות:

והא כתיב ואל עפר תשוב - והאי ליכא למימר ברשעים לחודייהו דכל קללותיו של אדה"ר כל דורותיו שוין בהן:

אובא טמיא - בעלת אוב שמשתמש בעצמות טמיא בלשון ארמי עצמות וכן פירש רב האי בפירושו של טהרות בית שהוא מלא טמיא מלא עצמות:

בנגידא - כן קורין למכשפות של אוב בלשון ארמי:



אם בן עוה"ב הוא - שאם כשר היה הכל בוכין עליו ומורידין דמעות ומספרים שבחו:

אחים בהספידא דהתם קאימנא - בשעת מיתתי התאמץ בהספד שלי שיתחממו ויכמרו רחמי העומדים ויבכו:

דהתם קאימנא - בשעת הספד ואשמע איך תתחמם אלמא איצטריך לרב לאזהוריה אהספדא וכיון דרב גברא רבה ובן העולם הבא למה ליה לאזהוריה הא אמר מהספידו ניכר:

הא דמחממי ליה - להספידא ואחים כו' לעולם חמומי בעי שאין בני אדם נכמרים כל כך על זקן ומיהו לאדם חסיד כי מחממו בהספידא מחממי ובכו כולהו ולמי שאינו חסיד כל כך מחממו ליה ולא מחממו:

דסנו ליה כולהו פומבדיתאי - משום דמוכח להו במילי דשמיא ובני פומבדיתאי רמאין הן כדאמרינן בשחיטת חולין (חולין קכז.) פומבדיתאי לוייך שני אושפיזך:

ואזניך תשמענה דבר מאחריך לאמר זה הדרך לכו בה - מאחרי מטתך כשתמות תשמע כשיאמרו זה הדרך שהלך בה זה לכו בה מובטח שהוא בן העוה"ב:

נוחה הימנו - דעתם נוחה עליהם ממה ששומעין עליו ורואין בו:

עשה דברים - שיאמרו לפני מטתך בהספדך:

לאחר מטתך - היא היא אלא שבגליל היו הספדנין לפני המטה וביהודה לאחר המטה:

וכ"ש - שמפני שאינו יודע איזה יום ימות וטובה תשובה יום אחד לפני מיתתו נמצא כל ימיו בתשובה יהיו:

בגדיך לבנים - נשמתך טהורה ונקיה:

כלום חסר בית המלך - בתמיה הכל מוכן ושמא יבהילנו לבא פתאום ואנו צריכין ליכנס לסעודה מקושטין:

כלום יש סעודה בלא טורח - עדיין יצטרכו לטרוח לצורכי סעודה של בית המלך ויש לנו שהות הרבה להתקשט:

יעמדו ויראו - ואף לעוה"ב צדיקים יושבים ואוכלים ורשעים עומדים ורואים:

ר"מ אומר - אין עומדין ורואין שא"כ אף הם היו נראים מן הקרואים ולשמש שכן דרך המשרתים עומדים ואין כאן בושה:

זה ציצית - שמלובן הבגד:

אלו תפילין - שהם שם משמן טוב דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם וגו' ותנא ר"א הגדול אומר אלו תפילין שבראש (ברכות דף ו.):

פרק עשרים וארבע - מי שהחשיך


מתני' מי שהחשיך - נותן כיסו לנכרי. מבעוד יום:

ואם אין עמו - הא יש עמו לנכרי עדיף כדמפרש בגמרא:

לחצר החיצונה - של עיר שהוא מקום המשתמר ראשון ובא לפרק מן החמור:

נוטל - בידו מעליו כלים הניטלין בשבת ושאין ניטלין מתיר החבלים של אוכף שהן קשורים בהן והשקין נופלין:

גמ' מאי טעמא שרי ליה למיתב לנכרי - והרי הוא שלוחו לישאנו בשבת:

מעמיד עצמו - מלהציל ממונו:

דוקא כיסו - דכיון דטרח בה שע"י טורח הוא משתכר חייס עלה ואי לא שרית ליה הא אתי לאיתויי:

ולא אמרן - דמציאה לא אלא דלא אתיא לידיה קודם שתחשך ולא הגביהה ולא זכה בה:

האי אדם - ויש במינו שחייב במצות ואתי לאיחלופי:

לשוטה - יהיב דלית ליה דעת כלל אבל חרש דעתא קלישתא אית ליה כדאמרי' ביבמות (דף קיג.):

  1. ^ כוונת רש"י, כפי הנראה, להצביע על המשותף בין השימושים השונים של הגזרון "פקח": "פיקוח נפש", "המפקח את הגל" ואולי גם "יין מפקחו"
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/שבת/פרק_כג&oldid=2792091"