חידושי הרמב"ן על הש"ס/שבת/פרק טז


דף קטו עמוד אעריכה

מתני'. כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה. פי' אבל לא דבר אחר משום דאי שרית ליה אתי לכבויי כמדפ' בגמ' ואמרו בתוס' דוקא בשהדליקה באותה חצר אבל בחצר אחרת מציל כל דבר כי היכי דבעי וליכא למיחש דלמא אתי לכבויי הואיל ואין הדליקה באותה חצר וזו סברא בלא ראיה, ובעל ס' התרומות כתב דוקא לחצר ולמבוי דאינן מקורין וסמוכין לרה"ר ואתי לאחלופי ברה"ר אבל היה בית חבירו סמוך לביתו וערבו מציל על כל מה שירצה ואין סברא זו נכונה בעיני כלל, שהרי היתה לו חבית בראש גגו אינו מביא כלי מביתו ולא מן הגג עצמו ויצרף ואע"ג דגג ברה"ר לא מיחלף ועוד אמר הטענה המשובשת שהוא רגיל בה דהשתא לית לן רה"ר הלכך מצילין בכל חצר המעורבת ומבוי משותף כל מה שירצה וכבר כתבתי שאלו דברי הבאי הם וכ"ש בדליקה דמשום דאתי לכבויי הוא וקרוב הוא לכיבוי בעיירות שאין רה"ר גמורה כמו ברה"ר גמורה:
גמ'. ר"ה אמר אין מצילין דהא לא ניתני ליכתב. פסק רבינו הגדול ז"ל הלכתא כר"ה ואומר אני שהוצרך לפסק הזה לומר שאם היו כתובין בכל לשון אין מצילין אבת תרגום מצילין שהרי ניתנה תורה שבע"פ לכתוב בזמן הזה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך כדאמרינן במס' סוטה גבי ר' יוחנן דמעיין בספרא דאגדתא בשבתא וכן מצאתי לרב בעל ה"ג ז"ל שאמר מצילין ספר אפטרתא מפני הדליקה ושרי לטלטולי ולמיקרי ביה מדר' יוחנן וכן במ"ס מצאתי דמצילין ספר אגדתא ואפשר דמאי תרגום תרגום דעלמא אבל תרגום דידן דהיינו אונקלוס ויונתן בן עוזיאל כשאר תורה שבע"פ הוא ומצילין:


דף קטו עמוד בעריכה

ה"ג וכ"כ בכל הנוסחאות והאמר רב המנונא תנא מצילין אמר ליה אי תניא תניא. ול"ג מאן תניא והיכי תניא וליתא בשום נוסחא וברייתא הוא ומצאתיה שנויה בפ' זה בתוספתא אבל רש"י ז"ל גורס מאי תניא דתניא עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו וכו' ופי' שכל אלו הן הדברים שבין ספרים למגלה, ועלייהו קתני להו בהך מתניתא וש"מ שאר ספרים נכתבין בסם ובסיקרא אין זה נכון ולא מחוור דבעיא דריש גלותא מפשט פשיטא ליה דלא ניתנו לקרות בהן דהיכא דניתנו לקרות בהן כ"ע לא פליגי דמצילין וכיון שכן השתא היכי מייתא לה ברייתא למימר דקורין בהן, ועוד דלאו הכי תניא בשום דוכתא ותו ק"ל דאמרינן עלה דמתני' בדוכתא מה"נ אתיא כתיבה כתיבה כתיב הכא ותכתוב אסתר וכתיב התם מפיו יקרא אלי את הדברים האלה ואני כותב על הספר ובדיו וכל כתיבה דספרים תפלין ומזוזות מהתם גמרינן אלמא בכולהו בעינן על הספר ובדיו ועוד מצאתי דתניא בהדיא במס' סופרים גבי ספרים אין כותבין ע"ג דפתרא ולא על נייר מחוק ולא בשחור ולא בשיחור ולא בקומוס ובקנקתום ולא במי טריא וכו', ועוד דמג' דילן מוכחא דאמרן בפ' המוציא גבי ס"ת כתובה על הנייר ועל המטלית פסולה על הקלף ועל הגויל ועל דוכסוסטוס כשרה אלמא בס"ת נמי בעינן ספר, ובפ' הבונה תניא או שלא כתב בדיו או שכתב האזכרות בזהב הרי אלו יגנזו וההוא לאו במגלה תניא דמייתי לה וכתבתם אלא גבי ס"ת תניא ממאי מדקתני או שכתב את השירה כיוצא בה ש"מ דיו בעינן ובפ' הקומץ רבה נמי הכי מוקי לה בס"ת אלמא דיו בעינן ובפ' הקומץ רבה נמי הכי מוקי לה בס"ת אלמא דיו בעינן ושוב מצאתי בס' התרומות כדברינו והוא מפרש זו הברייתא דקתני עד שתהא כתובה על הספר ובדיו דלגבי הצלה תני וה"ק שאר ספרים כיון שיש בהן אפילו כתובין בסם ובסיקרא מצילין אותן אבל מגלה דלית בה הזכרה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו ואין אנו צריכין לדחוק מפני שהגירסא אינה עיקר בנוסחאות:


דף קטז עמוד בעריכה

רב אשי אמר לעולם כדאמרינן מעיקרא ושמואל דאמר כר' נחמיה. פרש"י ז"ל כיון דר' נחמיה יחידאה הוה שמואל הנהיג בפני עצמו במקומו כדברי חכמים, ונכון הוא, וא"נ הוא לא הנהיגן דאיהו כר' נחמיה ס"ל אפשר דאינהו לא נייחי ליה למעבד כיחידאה כדאמרינן בעלמא משום דס"ל כשמואל הלכה כר' מחברו ולא מחבריו ובהא אפילו מחבריו, עוד י"ל דמפסיק סידרא שאני שהיו קורין הסדר של שבוע בצבור וחוזרין ודורשין ואין בקריה כגון זו משום גזרת שטרי הדיוטות ומש"ה שרי נמצא ר' נחמיה מחמיר שלא לקרות אפילו שלא בזמן בית המדרש ומיקל לפסוק הסדר אפילו בזמן בית המדרש ומעשה דאנשי נהרדעא כך היה א"נ ר' נחמיה תרתי אית ליה משום גזרת שטרי הדיוטות ומשום בטול בית המדרש לפיכך לא התירו אלא למפסק סדרא במנחתא דליכא לא משום בטול דלאו זמן בית המדרש הוא ולא משום גזרת שטרי הדיוטות כך פי' ה"ר משה בר' יוסף ז"ל:
מתני'. ואע"פ שיש בתוכן מעות. יש מקשין וכי יש בתוכן מעות מאי הוי והתנן כלכלה והאבן בתוכה והוא שמלאה פירות, ומתרצי דהכא מעות חשיבי ואלמלא משום כבוד ספרי הקדש היה הכלי טפל להן, ול"נ דלאו משום איסור טלטול שנינו אלא משום הצלה לומר דמצילין דבר שאינו ראוי להצלה עם כתבי הקדש ואפילו למבוי שאסור להוציא שם:
ה"ג בנוסחי רבנן בתרתי פליגי, פליגי בטלטול ופליגי במלאכה. וה"פ רבנן דפליגי עליה דר' ישמעאל אפילו שהופשט כולו מתירין לטלטל העור אגב הבששר משום כבוד בשר שלא יתלכלך ור' ישמעאל משהופשט עד החזה אסר ליה בטלטול כלל וה"ק ליה וכו' ואיכא נוסחי דמפקי רבנן משום דמשמע להו דרב אשי חומרא בדר' ישמעאל אתי לאשמעינן דפליג אפילו בטלטול ובהנך נוסחי פלוגתייהו קודם הפשטה כדר' ישמעאל דקאמר מפשיטו עד החזה ומוציא אמורין ומניחן במקומן דאסור הוא אפילו בטלטול ורבנן שרו אפילו הפשטה ודקאמרינן ליה ניהו דאסרת הפשטה, טלטול לישתרי דומיא דתיק עם הספר.
והא דמסקינן לעולם כדאמרינן מעיקרא ודקא קשיא לך הכא טלטול והכא מלאכה וכו' תימה הא בטלטול לא מצי רבנן לאשכוחי התירא במלאכה דאית בה תרתי שבות דמלאכה בברזא ושבות דטלטול היכי משכחי התירא השתא נמי ליפרוך מי דמי התם נעשה בסיס לדבר האסור ולדבר המותר הכא נעשה בסיס לדבר האסור וכה"ג מי שרי, וי"ל כי פליגי בטלטול דלאחר הפשטא כולי כדפרי' לא דמי לתיק הספר עם הספר אבל השתא דפליגי בהפשטה גופה דשבות דידיה בבשר קדש עצמו הוה והוא מתעסק בבשר ועור להציל בשר כדי שלא יסריח דמי להצלה דספר עם התיק, וי"מ דלרבנן מפשיט את כולו קודם הרצאת אמורין דאינון דבר המותר עם דבר האסור וכדאמרינן מעיקרא דבהפשטה פליגי האי דמייתי ראיה להפשטה מתיק הספר לומר כשם שטלטול תיק הספר והצלתו מותר עם הספר כך הפשטת הבשר מותר עם האמורין דהיתר ואיסור כא' הוא מציל כך מפורש בס' המאור:


דף קיז עמוד אעריכה

לא לטלטל עור אגב בשר. פי' מחמה לצל לפי שהבשר ודאי מותר לטלטלו מחמה לצל כדי שלא יסריח שאין קדשי שמים כנבלות שיהיו אסורין בטלטול דצריכין לדברי הכל אקשינן מי דמי התם עושה בסיס לדבר המותר בטלטול מן הדין והתירו בו הצלה דחדא מלתא הוא הכא נעשה בסיס לדבר שהוא אסור מן הדין ודייך שהקלת עליו לטלטלו אם היה בעצמו משום כבוד קדשי שמים אבל העור אגבו אסור דכה"ג לא שריא משום כבוד דאנן משום הבסיס אסרנו הכל בטלטול זה ולא משום הבשר שהוא קדשים, וי"ל התם גבי תיק נעשה בסיס לעור שהוא חצי מופשט והוא דבר האסור, אבל רש"י ז"ל פי' בו דמעיקרא קס"ד דרבנן שהבשר מותר לטלטל לעצמו אגב בשר אסור דנעשה בסיס לדבר האסור לדברי ר"י והדר אי למימר דאע"פ שאסור משום כבוד שמים שרי לטלטולי תרווייהו שלא העמידו דברי טלטול במקום כבוד קדשי הקדש ומאי אגב בשר לא שהבשר מותר ודאי אלא ה"ק אגב הבשר שהוא קדשי שמים ראוי לטלטל אף העור ור' ישמעאל פליג בעור ופליג בבשר, ול"נ דבשר לאחר הפשט הוא שאסור בטלטול ועור מותר דהיינו שלחין דחזי למיזגא עלייהו והא דקאמרינן נטלטל עור אגב בשר כדקאמרינן כנונא אגב קיטמא שפירושו כנונא בקיטמיה דקיטמא אסור וכנונא מותר מ"ה קאמרינן מי דמי התם דתיק משמש את הספר ונעשה היתר מכותו הכא העור משמש את הבשר ונעשה כמותו לאיסור שדין הבסיס לעולם כדין הדבר שהוא נעשה לו בסיס ובהכי אתיא כולה שמעתא בפשיטות:
ועוד לרבנן נציל לתוכו אוכלין ומשקין. פירוש לא ממש דומיא דכתבי הקודש אלא בשתוף ואדרהיט ותנא סיפא חצר לפלוג וליתני בהא מבוי גופה כתבי הקדש בלא בשתוף אוכלין ומשקין בשתוף וכן כולה סוגיא עד דאתי רב אשי ואוקים האי מבוי בלחי א' וכר' אליעזר וכיון דלאו בר שיתוף הוא לא מצלינן אוכלין ומשקין לתוכו לעולם, ומ"ה פריש תנא ממבוי ותני חצר וה"ה למבוי בלחיים ושיתוף, ול"נ דה"פ מדקא מהדר רב חסדא לאוקמי בשני לחיים כר"א ש"מ דת"ק דמתני' לא שרי בס"ת אלא דברים המותרים בשאר הטלטולין כלומר מבוי המותר שיש לו שתי לחיים ומשותף אבל שאינו מותר לא, ומ"ה אקשינן א"כ היינו חצר המעורבת שדין מבוי זה המשותף וחצר המעורבת א' הוא וליצול לתוכו אוכלין ומשקין ופריק רבה פירוקא אחרינא ואוקימנא בשתי מחיצות ולחי ואליבא דר"י דשרי בהכי ולדידיה נמי אקשינן כי הך קושיא ליצול לתוכו אוכלין ומשקין, וק"ל כיון דרבה אקשי ליה לר"ח הך קושיא היכי לא אזדהר מיניה בפירוקיה, ואפשר דסבר רבה דמבוי שאין לו אלא ב' מחיצות ולחי מכאן ולחי מכאן אסור להציל לתוכו מפני שהוא דומה לרה"ר וגבי הצלת דליקה חיישינן שמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לאפוקי לרה"ר כדגזרינן בסמוך שמא יביא כלי דרך רה"ר ומ"ה אסרו הצלת אוכלין ומשקין לתוכו ומשום כבוד ספרי הקדש התירו, ועוד אפשר דר"י לא התיר אלא מי שיש לו שני בתים דאינו צריך שיתוף אבל שיתוף לא מהני במבוי זה דדמי לרה"ר, ולכתבי הקדש לא בעי שיתוף ומש"ה לא מצי למתני באוכלין ומשקין בדידיה דלמבוי זה לא מהני שיתוף, ואביי לא ניחא ליה בהאי טעמא כיון דלא שרו רבנן אלא במבוי שלם במחיצות שלו משותף נמי בעי וי"ל דהך ועוד לרבנן קושיא דגמרא הוא ולאו דרבה הוא ואתא רב אשי ופריק לאו כדקס"ד מעיקרא דלא שרי רבנן אלא מבוי המותר דודאי שרי מבוי בלחי א' אע"פ שאינו משותף ולא מיבעיא לב"ה דלא אסר אלא שיתוף אא אפילו לר"א שהוא אסר לחי ושיתוף גבי ס"ת שרי ומתני' אתיא כד"ה ולא כר"א בלחוד דלא אמר רב אשי ותרוויהו אליבא דר"א כדקאמרי ר"ח ורבה, אלא אפילו לר"א אתיא וה"ה לב"ה ונתקיימו בזה דברי רבינו הגדול ז"ל שכתב במשנתינו לפסק הלכה ודחי דברי בן בתירא ואלו היה פירוש דברי רב אשי כדברי רש"י ז"ל דמוקים לה תרווייהו אליבא דר"א אין למשנתינו עמידה דהא קי"ל כב"ה ומיהו יפה כתבה רבינו ז"ל דלרבנן נמי אין מצילין אלא בלחי א' שאין בו שיתוף הא למפולש לא, וכן נלמוד מדברי ר"ח ז"ל שכ"כ להיכן מצילין למבוי שאינו מפולש ואע"פ שאין בו לא שיתוף ולא לעירוב וזה להציל ספרי הקודש אבל אוכלין ומשקין אין מצילין אלא לחצר המעורבת דהלכתא כת"ק ע"כ, אלא שאפשר שאין משנתינו אלא כדברי ר' אליעזר לפי' רש"י אע"פ שהדין אמת לדברי רבנן בלחי בלא שיתוף, ומה שפירשנו נכון ועולה כהוגן:


דף קיז עמוד בעריכה

והא תני דבי ר' ישמעאל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצא תקיעת שופר ורדיית הפת וכו'. ק' טובא דהאי קרא בי"ט כתיב וליכא למיגמר שבת מינה דהא ממלאכת עבודה ממעטת ליה ובשבת כל מלאכה כתיב ומצאתי שה"ר שמואל ז"ל היה גורס כל מלאכה לא תעשו ואין הנוסחאות כן ועוד דהא משמע דמקרא קממעט ליה ואלו מכל מלאכה לא ממעט מידי דלא משתמע מיניה מיעוטא כלל, ול"נ דה"פ מתוך שהשבת אסורה בכל מלאכה ואפילו באוכל נפש כתיבב בה לעולם כל מלאכה וכן ביום הכיפורים ומתוך שי"ט מותר באוכל נפש כתיב בו כל מלאכת עבודה לא תעשו דאוכל נפש אינה מלאכת עבודה אלא מלאכת הנאה ובפר' חג המצות כתיב כל מלאכה לא יעשה בהם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם מפני שפי' אוכל נפש כתב כל מלאכה, ובפרשת כל הבכור כתיב בחג המצות לא תעשה מלאכה לא כ' כל ולא הוצרך לומר מלאכת עבודה שכבר פי' ובסדר אמור אל הכהנים כתיב בחג המצות עצמו כל מלאכת עבודה והאי הוא דדאיק ר' ישמעאל שאם למעט אוכל נפש כבר פירש בו ולכתוב רחמנא מלאכה סתם כמ"ש במקום אחר אלא לא בא למעט אלא מלאכה שאינה אלא חכמה כגון תקיעת שופר ולענין זה יו"ט למד משבת שהרי כתיב אף בי"ט זה כל חוץ מאוכל נפש כנ"ל והוא פי' נכון ומן הענין הזה נתרץ מה שרגילין לשאול מהיכן למדו אוכל נפש בשאר יו"ט חוץ מחג המצות וכבר נתפרש שהוא נלמד מלשון מלאכת עבודה והדבר ברור הוא ממ"ש בכולן כן חוץ מן המקומות כמ"ש למעלה:
מצאתי לרב שמעון בעל הלכות ז"ל שכתב בדין ג' סעודות ולא למיכל ואישבועי מחייב אלא לקיומי ג' סעודות ואע"ג דלא מסלק תכא פורס מפה ומברך שארי המוציא ואכול כביצה ומברך ולפ"ז הא דאמרינן בגמ' במנחה אורחא דמלתא קתני ולאו דוקא ואיכא נמי דאמר דמשלים להו בפירא ובמיני תרגימא כדאמרינן במס' סוכה לדברי ר"א שאמר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה במאי משלים להו ומהדרינן במיני תרגימא ומיני תרגימא היינו פירות ואע"ג דרבא פליג עלה במס' יומא ואמר פירי לא בעי סוכא מסקנא דההיא שמעתא לאו כרבא אתיא ומשום אורחא דמלתא בפת כדקתני מתני' גבי הצלה לקולא ולא כן דעת רבינו תם ז"ל ואומר ר"ת דנשים חייבות בג' סעודות שאף הן היו בנס המן וחייבות לבצוע על שתי ככרות מטעם זה ואין צורך שבכל מעשה שבת איש ואשה שוין:


דף קיח עמוד אעריכה

אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר בפונדיון. פירוש דהכי מפקדין למעבר לי צרכים בההוא יומא שמא לא ילין במקום ישראל ואם לן בכאן אוכל אותה סעודה שניה בלילה ולמחר כשיסע נותנין לו ככר בפונדיון והיינו דאקשינן מאי פרנסת לינה כלומר הא קביל לה ומיהו כי אזיל לאו ריקן אזיל וכן אם היה שבת נותנין לו מזון ג' סעודות לשבת וכשיסע בא' בשבת נותנין לו ככר בפונדיון והיינו דלא ק"ל לרבנן וכי אזיל בריקן אזיל ומיהו לר' חדקא כיון דמוקמינן לה בדאייתי איהו סעודה בהדיה ואמרינן ליה אכליה משמע לן דאליביה אין דעתנו ליתן לו כלום כי אזיל ומשו"ה קשיא להו בגמ' וכי דעתנו לפטרו בולא כלום שאנו אומרים לו אכול את שלו היה לנו לפרנסו בשבת ומה שהוא חסר לאחר השבת ניתן לו עד מזון שתי סעודות ופרקינן אין אנו נוטלין סעודה זו אלא בתורת הלואה וכשיסע בא' בשבת נחזירנה לו וניתן לו משלנו אחרת משום שכיון שעכשיו א"צ לשבת ביום אלא שתי סעודות מוטב שיאכלנו ונפרנס אותו בשעתו ולא ליתן לו עכשיו יותר מדאי לצורך א' בשבת ואפשר שהטעם מפני גזל עניים שמא לא יהיה מצוי לעניים אחרים אבל ודאי לעולם לא פטרינן עני בלא מזון אותו יום ולילה כדאמרינן בפירושן:


דף קכ עמוד אעריכה

בא לקפל. נ"ל שפירוש ככגון שפירש טליתו ונטל הכלי והניחו עם האוכלין שבתוכו לתוך הטלית וכן עשה משנים או ג' כלים ובא להוציא טליתו מקופלת עם הכלים שבתוכה ובא להציל הוא שהיה מתחלה בכלי אחד ועכשיו בא זה והצילו ובעיא דרב הונא בריה דר' יהושע היא מעין שתיהן שלא הציל להכלים בתוך טליתו אלא שפכן והניח האוכלין שבב' או ג' כלים בתוך טליתו והצילן ואסקינן דבא להציל הוא דמדמינן לה לנשברה לו חבית שכל טפה וטפה בפ"ע היא באה לתוך כלי זה של הצלה וזה הפירוש עולה כהוגן ומדברי רש"י ז"ל למדתיו שכ' בפ"א גבי הנהו תרי תלמידי דחד מציל בתרי ותלתא מאני שמקפלן בתוך כלי גדול ונושאן בבת אחת כר' אבא בר זבדא והו קשיא לרבנן ז"ל שהא לאו כר' אבא אתיא אלא מציל הוא כדפשיטא ליה לר"ה בריה דר' יהושע ולפמ"ש הכל מתוקן:
הא דאר"י טלית שאחז בה את האור מצד א' נותן עליהן מים מצד אחר. לא כ' בה רבינו ז"ל בהלכות ואע"ג דאתיא כת"ק דשרי כל גרם כיבוי דהלכתא כוותיה ולא ידעתי מאיזה טעם, ושמא הוא סובר לדמותה למאי דאמרינן בשלהי כירה ולא יתן לתוכה מים מפני שהוא מכבה ואמר רב אשי עלה אפילו תימא רבנן שאני הכא מפני שמקרב את כיבויו ופי' דלא דמי כלי מלא מים אע"פ שיש לחוש לשמא יבקע לנותן מים ממש שהוא מקרב גוף הכיבוי להדיא ואסור לד"ה ור"י דשרי הכא סבר ההיא מתני' ר' יוסי הוא ובשבת, וברייתא לא שמיע ליה א"נ אית ליה טעמא אחרינא, ומיהו אנן אתירוצא דרב אשי סמכינן ואתיא דלא כר"י ומצאתי סברא זו רגלים בירושלמי דגרסינן עלה דההיא ר' ישמעאל בשם ר' זעירא ר' יוסי הוא א"ר יוסא הוינן סברין מימר מה פליגין ר' יוסי ורבנן בשעשה לה מחיצה של כלים אבל אם עשה לה מחיצה של מים לא מן דאמר שמואל בשם ר' זעירא דר' יוסי הוא הדא אמרה אפילו עשה לה מחיצה של מים הוא המחלוקת עכ"ל זו הגמ' וכאן בפ' זה שנו כן על מימרא זו דטלית שאחז בו את האור ולמדנו ממנו דר"י דשרי מחיצה של מים ס"ל מתני' דהתם ר' יוסי הוא ורב אשי דמוקי לה כד"ה מחלק לה בין מחיצה של מים למחיצת כלים אע"פ שדרכן להשתבר וטעם נכון יש בדבר ואעפ"כ יותר נכון לפרש דהתם ודאי מכבה והכא כמחיצת כלים דמי דאפשר דלא מכבה כדקאמר ואם כבתה כבתה אבל סוגיא שבירושלמי כולה מעידה על דברי רבינו הגדול ז"ל:


דף קכא עמוד בעריכה

ה"ג רש"י צואה של קטן הא חזיא לכלבים וכ"ת דלא חזיא מאתמול והתניא נהרות המושכין וכו'. ופי' דאלמא כיון דאורחא בהכי דעתיה עלויה ה"נ כיון דאורחא דקטן בה היא דעתיה ליה דלכי תיתי יאכילוה לכלבים, ואיכא דקשיא ליה מההוא דגרסינן במס' ביצה אלא בתרנגלות העומדת לגדל ביצים מוקצה הוא ואמאי והא אע"פ שהתרנגולת עומדת לגדל ביצים כיון דעבידו דאתו דעתיה עלייהו, וביצים גופייהו לאכילה קיימי ואיכא דמפרשי לה בתרנגלות העומדת לגדל ביצים לאפרוחין שהן בעצמן מוקצין וזה הפירוש מוקצה חדא דאנן אתרנגלות קאמרינן כדקא מקשינן נמי מעקרא אילימא בתרנגלות העומדת לאכילה השתא נמי אמרינן לגדל ביצים ואלו היה הקצאתה מחמת הביצים העומדים לאפרוחים מאי קאמר כי עומדת לאכילה או לגדל ביצים כי עומדת היא לאכילה נמי אם דעתו שהביצים שתלד בינתיים יהיו עומדין להוציא מהן אפרוחים אסורה, וכי עומדת לגדל ביצים אין אסורין עד שיהיו הן מוקצים מחמת עצמן, ועוד גרסינן התם ביצה תאכל על גבי אמה, היכי דמי כגון שלקחה סתם נשחטה הובררה דלאכילה עומדת לא נשחטה לא הובררה דלגדל ביצים עומדת ואמאי הא אע"פ שלא נשחטה לא הוברר שהביצים אינם עומדים לגדל אפרוחים שהרי הוא רוצה לאכול הביצים עצמן ואמאי לא תאכל בלא אמה וקושיין לאו קושיא הוא דכיון דגופה של תרנגולת אסורה הפורש ממנה אסור דכיון דאיברי בגופה כגופה דמיא ואלו שחטה ומצא ביצים במעיה מי לא אסורה השתא נמי אסורה שאין לידתה מתירתה ב"ט שאם כן בטלת תורת מוקצה, ועוד נמי לא עבידי דאתי דדילמא שלימא שחלא דידה ולא תטיל ביצה בי"ט, ותו ק"ל מדתנן וחכ"א מסלק את הטבלא כולה ומנערה והתם ודאי בשראוין לבהמה וא"ה מאן דאית ליה מוקצה אסר אמאי הא כיון דעבידי עצמות וקליפין דאתי לימא מוכנין נינהו, וה"נ קשיא הא דאמרינן בפ' קמא דביצה גבי אפר כירה שהוסק בי"ט אסור ואמאי והלא הוא יודע שיש לו להסיק עציו המוכנין לתבשילו והאפר יוצא מהן ולדידן ל"ק שכל שראוי ועומד למאכל אדם אין דעתו אלא על עיקרו ואינו נותן אל לבו לזמן את הפסולת לאחר שיעשה בו צרכיו שאין אדם מכין הבשר משום עצמותיו לאחר שיאכלנו ודעתו על הראוי לו אבל כשאינו עומד למאכל אדם הוא נותן דעתו אף משום בהמה ומכין לבהמה לחמה, אבל הרי"ף לא גריס בשמעתא צואה של קטן הא חזיא וכו' ולא התיר אלא משום גרף של רעי:
ברצין אחריו ודברי הכל. נראה מדברי בה"ג ז"ל שהוא מפרש דברייתא קא מתרץ אליבא דר"י וברצין אחריו ומשום פקוח נפש שמותר להורגן לד"ה ומיהו ברייתא ר"י הוא דקתני ה' נהרגין ואלו לר' שמעון כל המזיקין נמי נהרגין ואע"פ שאינן רצין כריב"ל וזה הפירוש מוקצה מן הדעת, דהול"ל לעולם ר"י הוא וברצין אחריו דברייתא ודאי ר"י ולא לד"ה ואם בא לומר שאפילו לר' שמעון מותר להורגן פשיטא אפילו שאר מזיקין ואפילו אין רצין אחריו נמי אמרת דשרי ואמת הדבר שבירושלמי העמידוהו לברייתא זו בבאין להזיק אבל גמ' דילן לא אתיא הכי, ודרך אחרת יש להן בירושלמי במזיקין הללו ור' נתן בעל הערוך פי' מלתא דריב"ל ברצין אחריו וד"ה ומשום פ"נ וברייתא בשאינן רצין וד"ה שה' אלו שאינן רצין כשאר המזיקין שרצין ואין זה נכון משום דמדין פ"נ אין להורגן אלא בשאין יכול להציל עצמו בענין אחר ובשאינן רצין אחריו למה יהרג אותן אין זה פ"נ למי שנפשו פקוחה, ועוד שאמר ז"ל ברייתא בשאינן רצין וד"ה אינו בגמ' ומעצמו אמר כן שאלו היה המתרץ משנה הברייתא מכמות שהיינו מפרשים אותה בגמ' מתחלה לדברי ר"ש היה לו לפרש בגמ' והפירוש נכול שעל דברי ריב"ל אמרו שהן ברצין אחריו ומותר להרגן לד"ה אבל ברייתא ר"ש הוא, וכן פי' רש"י ור"י אלפסי ז"ל, וה"ג ואנא מתריצנא כלומר לריב"ל וכן מצינו בנוסחא עתיקי ולא גרסינן לה כדכתיב במקצתן דאי הכי משמע דברייתא משנה ומסקנא דשמעתא נחש דורסו לפי תומו ופירוש אפילו במתכוין משום דס"ל כר"ש במלאכה שאין צריך לגופה ואא"ל בלא מתכוין ומשום דקי"ל כוותיה בדבר שאין מתכוין, חדא דא"כ מאי דורסו דמשמע לכתחלה עושה כן וכ"ת דה"ק לכתחלה דורס עליו כדרך הלוכו ואם נהרג נהרג דבדריסה לא הוי פסיקי רישיה ולא ימות אכתי ק' דקאמר ר' ינאי צרעה אני הורג דמשמע במתכוין לכתחלה הורגן ועוד מאי רבותא דאבא בר מרתא דא"ל לריש גלותא רוק דורסו לפי תומו ולא צריך למסחף מנא משום מאיסותא הא מ"מ צריכין הן למסחף מנא עלויה עד שידרס בלא מתכוין, ועוד כל הני רבנן מאי אתו לאשמועינן אטו עד השתא לא שמעינן בדבר שאין מתכוין הלכה כר"ש וליכא למימר דאתי לאשמעונין דלא שרי להורגן להדיא דהא משמע דהתירא אתא לאשמועינן ואי הכי פשיטא ואמאי נקוט מזיקין לישמעינן בשאר מילי אלא ש"מ אפילו במתכוין וכר' שמעון נמצא עכשיו שכל המזיקין נהרגין כדרכן בשרצין אחריו ומשום פ"נ והזריז ה"ז משובח וא"נ לשנות דהיינו דריב"ל ה' האמורין בברייתא נהרגין כדרכן ואע"פ שאינן רצין אחריו והיינו ברייתא ואתיא כר' שמעון שאר נחשים ועקרבים שאינם רצין אחריו צריך לשנות ומותר לדרסן אפילו במתכוין כאלו אין מתכוין והיינו לפי תומו ומכאן אתה למד שהלכה כר"ש במלאכה שא"צ לגופה וכ"ד רבינו הגדול ז"ל, ומוכח נמי מדאייתי מתני' דחוץ מן הפתיחה מפני שהוא עושה פחם ואוקמה כר"ש וה"נ מתני' דמפיס מורסא וצידת נחש דאייתי בשילהי פ' האורג אלמא הכי ס"ל ומ"ש בפ' כירה גבי שמואל במלאכה שא"צ ס"ל כר"י בא ללמדנו שלמאי דס"ל כר"ש אפילו של עץ נמי מותר וכ"פ ר"ח ז"ל כר"ש במלאכה שא"צ מדאשכחן ליה לרבא דהוא בתרא דס"ל כוותיה בפ' נוטל ובפרק כלל גדול נמי מוכח דאמר רבא החופר גומא בשבת פטור ואפילו לר"י אלמא כר"ש ס"ל ורבינו הגדול ז"ל כתבה לההוא ושמעתין נמי ראיה גדולה למי שפוסק כר"ש במלאכה שא"צ לגופה, עוד אני אומר שיש ראיה ממ"ש בפי' מי שהחשיך בכל השבת כולה הלכה כר"ש והוי כלל גדול לכל מילי דר"ש במלאכה שא"צ לגופה ובדבר שאין מתכוין ובמוקצה ועוד אאריך במקומו בס"ד:
א"ל כאותן של בית אביך. פי' רש"י ז"ל שהיו קטנות ודאמרינן לקמן בפרק כל הכלים ניטלין בשבת אפילו בשתי ידים ובשני בני אדם דוקא בשאר כל הכלים אבל פמוטות אין דינן כשאר כל הכלים דקפדי עלייהו ומייחדי להו מקום ומיהו ק"ל דבפרק כירה לא משמע הכי דאסרינן התם גדולה דאית ביה חידקי משום גדולה דחוליות והיינו נטולה בשתי ידים כדמוכחא שמעתתא דהתם ואעפ"כ לא אסרוה אלא משום גדולה דחוליות ובאית בה חידקי ואין בין פטומות למנורה כלום אלא שהמנורה יש בה קנים אילך ואילך ופמוט אין בו כדאמרינן בפרק הקומץ רבה אינה באה זהב אינה באה קנים ההוא פמוט מיקרי, אלא ודאי משמע שפמוטות של בית אבין גדולות היו ואביו של ר"ז גבאי של מלך היה והיו בקיאין בביתו ורואין שפמוטות שלו גדולות ואותן של בית ר' לא היו יודעין שמא פמוטות קטנים היו ואע"פ שאין דרך נשיאים בכך מנורות גדולות היו לו ופמוטות קטנים של כסף וכיוצא בו להשתמש לפניו ובמה שהיו רואין שיערו דשל אביו גדולות בודאי ונוטלין בשתי ידים ואעפ"כ התירן לו וה"ה לנטלות בב' בני אדם אלא שלא שאלו רק על ניטלות בב' ידים ולא בב' בני אדם לפי שעלה בדעתו שהיה אסור לטלטל בב' בני אדם וכששמע ממנו עוד שהיה מתיר קרונות והדבר ידוע שדרכן לטלטל בב' ב"א שאל ממנו אם הוא מתיר אפילו בב' ב"א כדרכן ואמר לו הן וממילא ידוע שאף בפמוטות ששאל בנטלות בב' ידים והתיר אף בב' ב"א היה מתיר אלו שאל ממנו כנ"ל, אבל בתוס' הפרישו בין פמוטות לשאר כלים ולא התירו פמוטות אלא בב' ידים, ובירושלמי נחלקו בשלשה דאמר התם כלי שניטל בשנים מטלטלין אותה בג' בד' בה' אין מטלטלין אותה א"ר זעירא מכיון דאת אמר בב' מותר מעתה אפילו ד' וה' וכן הלכתא מעובדא דאסיתא דבי מר שמואל דבשלהי מס' עירובין (דף ק"ב) דהוין שקלי עשרה ב"א וכו':


דף קכב עמוד אעריכה

מתני'. עשה נכרי כבש לירד בו יורד אחריו ישראל. דוקא בכבש וכיוצא בו דליכא משום מלאכה דלצורך גוי נעשית וליכא משום מוקצה דמשתמש בעלמא הוא וכיושב על האבן דמי אבל לטלטל הכבש אסור, וי"ל נמי דמותר אפילו בטלטול דמכיון שהעצים ברשות הגוי אין בו משום מקוצה לפי שאין הגוי מקצה כלום ודעתו על הכל וא"צ הכנה כמ"ש בירושלמי אבל בשתלשן לעצים ועשה כבש אסור לטלטל ומ"מ יורד בה ישראל, ומכאן אתה דן לפירות שתלשן לצורך עצמו דאסורים ודברים התלושים שאפאן ובשלן שמותרין והוא שראוים מתחלתן לכוס הא אינן ראוין לכוס מוקצין הם ואסורים למי שיש לו איסור מוקצה בכך, וראיתי בס' התרומה בלבול גדול בגוי שבישל בשבת לצרך עצמו משום דקשיא ליה תרתי בשביל ישראל למה אסור הא קי"ל המבשל בשבת בשוגג יאכל ולצורך גוי למה מותר, מ"ש ממשקין שזבו ופירות הנושרין דגזרינן שמא יסחוט ושמא יעלה ויתלוש, ולפ"ד שהקושיות הללו אין בהן ממש דמה ענין מעשה ע"י ישראל למעשה שבת דגוי בישראל גזרו לר"מ במזיד ולר"י גזר נמי שוגג אטו מזיד אבל בגוי אם לצורך עצמו ד"ה מותר ואם לצורך ישראל ד"ה אסור שאפילו לר"מ גזרו בו שמא יאמר לו עשה דכיון דלדעת ישראל אעביד ואתו לאיערומי החמירו בו יותר משוגג ובעינן בכדי שיעשו וזה דבר פשוט הוא, וכן זו שאמרו גזירה שמא יתלוש ושמא יסחוט בדברים הנעשין מאליהן כגון משקין שזבו ופירות שנשרו הכל מודים שאסורין דכיון דאיכא גזירה עשאום כמעשה שבת של ישראל, אבל גוי לעצמו ליכא למיגזר דישראל מגוי לא גמר מלאכות דשבת וכל היכי דליכא סרך לא גזרינן בישראל שמא יעשה מלאכה בשבת כדאמרינן הכא בעשבים ובפ' כירה ובכמה דוכתי, ומ"מ משקין שסחטן הגוי ופירות שתלשן לצורך עצמן אסורין משום גזירה הוא בלא דין מוקצה דכיון דמילי דאתו ממילא נינהו כי עשאן גוי נמי אסורין דכולה חדא גזירה הוא ואפילו עשבין שתלשן גוי לצרכו בכלל משום דבכל הנתלשין מן המחובר גזרו גזירה זו ויש לומר בעשבים דמשום מוקצה הן אסורין ואפילו לר' שמעון והוה ליה כבעלי חיים, וראיתי בתוספתא דקמאר אבל גוי שמכירו ה"ז אסור משום שמרגילו ועושה עמו לשבת אחרת וכולן שעשאן ישראל בין אנוסין בין שוגגין בין מזידין בין מוטעין הרי זה אסור, רישא ד"ה והך סיפא לא ידענא מאן קתני לה דמשווה שוגג ומזיד אלא שי"ל אוסר לו קתני ור' יהודה היא: