רש"י על הש"ס/שבת/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת ב א (עריכה)

מתני' יציאות השבת - הוצאות שמרשות לרשות האמורות לשבת ובגמ' מפרש דהכנסות נמי קא קרי יציאות הואיל ומוציא מרשות לרשות:

שתים שהן ארבע בפנים - לאותן העומדים בפנים שתים מן התורה הוצאה והכנסה דבע"ה ובפ' הזורק (דף צו:) ברישיה נפקא לן מויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' לא תפיקו מרה"י לר"ה להביא נדבה למחנה לויה ויום השבת היה כדיליף התם ועל שתים אלו חייב חטאת על שגגתו ועל זדונו כרת ועל התראתו סקילה וכן בכל מלאכת שבת:

שהן ארבע - מדבריהם הוסיפו שתים לאסור לכתחלה ואם עשה פטור ולקמן מפרש להו ואזיל:

ושתים שהן ד' בחוץ - שתים מן התורה הוצאה והכנסה דעני העומד בחוץ ושתים מדבריהם כשהמלאכה נעשית על ידי שנים זה עוקר וזה מניח לכתחלה אסור ואם עשה פטור כדיליף בגמרא (דף ג.) שנים שעשאוה פטורים:

פשט העני את ידו - וחפץ בתוכה:

ונתן לתוך ידו דבע"ה - דעביד ליה עקירה ברה"ר והנחה ברה"י:

או שנטל מתוכה והוציא - החפץ והניח בר"ה דעביד ליה עקירה [ברה"י] והנחה [ברה"ר]:

העני חייב - שעשה מלאכה שלמה והרי שתים מן התורה לעומד בחוץ:

ובעל הבית פטור - פטור לגמרי ואפי' לכתחלה מותר דהא לאו מידי עבד והכי מפרש בגמ' (דף ג.):

פשט בעה"ב כו' בעה"ב חייב - והרי שתים מן התורה לעומד בפנים:

פשט העני את כו' - דעביד ליה עקירה ונטל בעה"ב מתוכה והניח בפנים ועביד ליה בעל הבית הנחה:

או שנתן לתוכה - דעביד ליה בעל הבית עקירה והוציא העני והניח:

שניהם פטורין - שלא עשה האחד מלאכה שלימה אבל אסורין לעשות כן לכתחלה שמא יבואו כל אחד ואחד לעשות מלאכה שלימה בשבת הרי שתים מדבריהם אחת לעני בחוץ ואחת לבע"ה בפנים וא"ת שנים הן לכל אחד ואחד עקירה לעני ועקירה לבע"ה הנחה לעני והנחה לבע"ה לקמן פריך לה ומשני דלא חשיב אלא עקירות שהן תחלת המלאכה ואיכא למימר שמא יגמרנה:

גמ' תנן התם - במסכת שבועות:

שבועות שתים - שבועות של ביטוי להרע או להיטיב שתים הן להתחייב עליהן קרבן עולה ויורד האמור בפרשה (ויקרא ה) דנפקי מלהרע או להטיב דמשמע להבא אוכל ולא אוכל:

שהן ארבע - יש לך לרבות עוד שתים מריבוי הכתוב לכל אשר יבטא האדם לרבות לשעבר אכלתי ולא אכל לא אכלתי ואכל:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת ב ב (עריכה)

ידיעות הטומאה - האמורות בקרבן עולה ויורד (ויקרא ה) או נפש כי תגע וגו' ואמרינן במס' שבועות (פ א דף ז ע ב) שאין הכתוב מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו שלאחר שנטמא אכל קודש או נכנס למקדש וילפינן התם (דף ד.) שאינו מתחייב אלא בידיעה תחלה וידיעה בסוף והעלם בינתיים כגון שידע שנטמא ונעלם ממנו טומאה ואכל קדש ומשאכל ידע שאכלו בטומאה שתים הן ממשמעות הכתוב (שם) ונעלם ממנו והוא טמא משמע שנעלם ממנו טומאה אבל זכור הוא שאכל קדש ושזה מקדש הרי שתים העלם טומאה לגבי קדש והעלם טומאה לגבי מקדש:

שהן ארבע - יש לך לרבות עוד שתים מריבוי ונעלם ונעלם ב' פעמים לרבות את הזכור לטומאה אבל נעלם ממנו קדש כסבור שחולין הן או נעלם ממנו מקדש:

מראות נגעים - ליטמא בהן שנים הן שאת ובהרת:

שהן ארבע - מריבוי ספחת שהוא משמע טפילה כמו ספחני נא אל אחת וגו' (שמואל א ב) מרבה טפילה לזו ולזו תולדה לשאת ותולדה לבהרת ושנו חכמים בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל שאת כצמר לבן שניה לה כקרום ביצה מראה לשון זכר הוא משום הכי תני שנים שהן ד':

תני אבות ותולדות - יציאות והכנסות שהיציאות אבות הן דמויעבירו קול במחנה (שמות לו) לא משמע אלא הוצאות אלא מסברא אמרינן (בריש הזורק דף צו:) מכדי מרשות לרשות קפיד קרא מה לי אפוקי מה לי עיולי:

תרתי הויין - דעני ודבעל הבית ומאי שהן ארבע דקתני התם:

מהן לחיוב ומהן לפטור - יציאות דעני ודבעל הבית לחיוב ויציאות שתים של פטור שתי עקירות של הוצאה כגון פשט בעל הבית ידו מלאה לחוץ ונטל עני מתוכה הרי פטור של בעל הבית דקחשיב ליה תנא דמתני' וכגון פשט העני ידו ריקנית לפנים ונתן בעל הבית לתוכה הרי פטור שני של הוצאה (ס א של עני) שהוא אסור לכתחלה דגזרינן שמא יעשה הנחה על עקירתו והיינו שהן ד' דקתני התם:

והא דומיא דמראות נגעים קתני לה מה התם כולהו לחיובא - שבאיזו מהן שנטמא בה ונכנס למקדש חייב ולהכי פריך ממראות נגעים דאילו שבועות וידיעות פלוגתא היא דאיכא מ"ד בשבועות (דף כה.) אינו חייב אלא על העתיד לבא ובידיעות נמי איכא למאן דאמר (שם דף יד:) אינו חייב אלא על העלם טומאה:

חיובי תני - כדמפרש לקמיה ב' הוצאות וב' הכנסות וכולן לחיוב ביחיד שעשאם עני לבדו או בע"ה לבדו:

חיובי מאי נינהו יציאות - כלומר יציאות קתני דמשמע הוצאה לכך מתמה הי מחיובי קתני ע"כ יציאות לחודייהו ותרתי הוא דהויין ומשני הכנסות נמי קתני בהדייהו:

מדתנן המוציא מרשות לרשות - קחשיב מנין אבות מלאכות בפרק כלל גדול:

מי לא עסקינן כו' - דהא ע"כ אהכנסה נמי חייב כדקתני מתני' העני חייב וקתני המוציא:

מתניתין - דהכא נמי דיקא דהכנסה נמי קרי הוצאה:

דקתני יציאות - ועל כרחיך לא מצית מפרש לה דיציאות לחודייהו קאמר ומאי שהן ארבע חיובי ופטורי דהא מפרש הכנסה ברישא דקתני כיצד פשט העני את ידו לפנים דהיינו הכנסה וקתני לה בפירושא דיציאות אלמא הכנסה נמי קרי לה הוצאה:

רבא אמר - דקשיא לך לישנא דיציאה בין הכא בין התם רשויות קתני רשויות שתים רשות היחיד ורשות הרבים שהן ארבע בפנים כו' כלומר ועל ידיהן יש לך ארבע איסורין בפנים וכנגדן בחוץ ומהן לחיוב ומהן לפטור וההיא דשבועות כולהו לחיובא כדאוקימנא:

תרתי סרי הויין - ארבעה חיובי ותמניא פטורי שתי עקירות לעני בלא הנחה ושתי הנחות בלא עקירה וכן לבעל הבית כגון פשט העני את ידו מליאה לפנים ונטל בעל הבית מתוכה הרי עקירה לעני והנחה לבעל הבית או שנתן לתוכה והוציא הרי עקירה לבעל הבית והנחה לעני וכן פשט בעל הבית כו' כדקתני לה:

שיתסרי הויין - דאיכא למיחשב נמי הנך פטורי דמיתנו גבי חיובי העני חייב ובעל הבית פטור וכן בעל הבית חייב והעני פטור:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת ג א (עריכה)

בבא דרישא - העני חייב ובעל הבית פטור ובעל הבית חייב והעני פטור דפטור מחטאת ומותר לכתחלה דהא לאו עקירה עבד ולא הנחה עבד [שהאחר] הניחה בידו:

פטור אבל אסור - פטור מחטאת אבל אסור מדבריהם לכתחלה:

צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא - כולהו בפ' ר"א אומר האורג בסיפיה והתם מפרש טעמייהו מנא ליה בהו דפטור ומותר:

מורסא - קויסטור"א (קויטור"א: כווייה (פצע מזוהם)) :

מפיס - עוצר שתפתח ותצא הליחה:

כי איצטריכא ליה - לאשמעינן דפטור ומותר בהנך דאית בהו מעשה כגון הני תלת ותו ליכא:

איכא טובא - כגון הנך דבבא דרישא:

פטורי דאתי בהו לידי חיוב חטאת - כגון עקירות שהן תחלת המלאכה דאיכא למגזר דילמא גמר לה אבל הנחות לא מצי למיתי לידי חיוב חטאת דהא ליכא עקירה גבי האי וארבע דקתני בכל חד תרתי דחיובא ועקירה דפטורא דתרתי נינהו פשט העני ידו מלאה לפנים הא חדא או שנתן לתוכה בע"ה וידו של עני היתה ריקנית הא תרתי וכן באידך ורבותי' אומרים פשיטות יד לפנים [לגבי שניהם] בין מלאה בין ריקנית היא תחלת המעשה וההוא הוא דקחשיב דהוו להו תרתי בעני ותרתי בבע"ה כל חיוב ופטור במסכת שבת בחטאת קאי ובשוגג:

מעם הארץ בעשותה - גבי חטאת כתיב:

הטעינו חבירו - שהיה גופו ברה"י והטעינו חבירו דאיהו גופיה לא עקר מידי:

אוכלין ומשקין - אורחא דמילתא נקט דבר הצריך לשבת ודרך בני אדם להתעסק בהן בשבת:

עקירת גופו - שעקר את רגליו מן הבית לאחר שנטען:

ואינו דומה לידו - הפשוטה לפנים וגופו לחוץ ונתן בע"ה לתוכה דפטור ביה תנא דמתני' אף לעני שהוציאה:

ידו לא נייח - הלכך כי הוציאה לא עקר מידי ואין דרך הוצאה בלא עקירה והנחה:

גופו נייח - ע"ג קרקע והויא עקירה. ל"א ידו בתר גופו גרירא ל"ג דיתירא היא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת ג ב (עריכה)

בר פחתי - בן גדולים:

לא תשייליה - כלומר שאין לבו למס' זו שמא יתבייש:

מבעוד יום - דהיינו דומיא דהטעינו חברו בשבת דהכא והכא ליכא עקירה דאיסור גביה:

שאינו דומה לידו - הפשוטה לפנים וגופו לחוץ ונתן חברו לתוכה:

אמר אביי פשיטא לי - ממתניתין דידו של אדם הפשוטה לרשות אחרת אינה נזרקת אחר גופו לגמרי להיות כרשות שהוא עומד בה בין שהוא רשות היחיד בין שהוא רשות הרבים:

כרה"ר לא דמיא מידו דעני - דקתני מתני' דכי נטל בע"ה מתוכה פטור:

וכרה"י לא דמיא - אם פשוטה לרשות הרבים:

מידו דבע"ה - דקתני נטל עני מתוכה פטור:

בעי אביי - השתא דחזינן דלאו בתר גופו שדינן לה לענין איחיובי מדאורייתא אלמא איפלוג רשותא מי אחמור עלה רבנן למיהוי כרמלית דהיכא דהושיט ידו מלאה לרשות אחרת לא יחזירנה אצלו ותהא כך פשוטה עד שתחשך דכיון דלאו בתר גופו גרירא נעשית לה רשות אחרת מדרבנן דגזור רשות מדבריהם לשבת שאסור להכניס ולהוציא ממנו לרה"י ולרה"ר ושמו כרמלית כדתניא בפרקין (דף ו.) ד' רשויות לשבת כרמלית לשון יערו וכרמלו שאינו לא הילוך תמיד לרבים ולא תשמיש רה"י:

מי קנסוה - הואיל והתחיל בה באיסור:

למטה מי' - רה"ר הוא קנסוה רבנן ושויוה כרמלית דלא ליהדרה:

למעלה מי' - דאויר מקום פטור הוא כדתנן בהזורק (לקמן ק.) הזורק ד"א בכותל למעלה מי' טפחים כזורק באויר ופטור דלא הוי רה"ר למעלה מי' הלכך לא קנסוה דלאו איסורא עביד:

ואיבעית אימא אידי ואידי למטה מי' טפחים ולא ככרמלית דמיא - למהוי רשות לעצמה:

כאן מבע"י - הושיטה מבע"י מחזירה משתחשך דלאו רשות לעצמה היא אלא בתר גופו גרירא:

כאן משתחשך - הושיטה משחשיכה קנסוה ולא שתהא רשות לעצמה דא"כ אף מבעוד יום מיתסרא אלא קנסא בעלמא:

מבע"י דאי שדי ליה - כלומר היכא דהושיטה מבעוד יום שאם תאסרנה להחזירה וישליך מידו החפץ כדי להקל טרחו לא אתי לידי חיוב חטאת דלא הוי עקירה בשבת אלא הנחה לחודיה ואיסורא דרבנן הוא דאיכא דעשה מקצתה וכדתנן שניהן פטורין אבל אסורין קנסוה רבנן שלא יחזירנה אבל היכא דהושיטה משחשכה דאי שדי ליה מידו על ידי קנס שתאסרנו להחזירה נמצא מתחייב חטאת אם שוגג הוא דעביד ליה עקירה והנחה לא קנסוה רבנן דמוטב שלא נקנסנו משנגרום לבא לידי חילול שבת דאורייתא ומדלא חיישת להכי תפשוט בעיא דרב ביבי דלא נמנעו חכמים מלהעמיד דבריהם מפני חשש שמא לא יעמוד האדם בהם ויעשה איסור חמור:

הדביק פת בתנור - בשבת בשוגג ונזכר שהוא שבת קודם שתאפה וקיימא לן (לקמן דף קיז:) דרדיית הפת שבות היא שהיא חכמה ואינה מלאכה:

התירו לו - את האיסור מדבריהם וירדנה קודם שתאפה ויתחייב משום אופה שהוא אב מלאכה או לא התירו לרדותה ולהוציאה מן התנור:

בשוגג לא קנסוה רבנן כו' - ודרב ביבי לא תפשוט מהכא לא לאיסור ולא להיתר דהאי דלא קנסוה בשוגג לאו משום חששא דדילמא שדי להו מידיה הוא אלא משום דלא עבד איסורא במזיד וחזרת ידו אינה אפילו שבות אי לא משום קנסא והכא לא קניס אבל רדיית הפת שבות הוא ונגזרה במנין ומשום קודם שיבא לידי חיוב חטאת לא בטלו גזירתם ולאיסור נמי לא תפשוט מדקנסו במזיד דהתם ליכא למיחש דילמא לישדינהו שיתחייב מיתת בית דין אבל הכא אי קנסינן ליה מלרדות על כרחיך יתחייב מיתת בית דין:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת ד א (עריכה)

לאותה חצר - שהוא עומד בתוכה מותר להחזירה אבל לחצר אחרת הסמוכה לה אסור לזורקם:

לכי תיכול עלה כורא דמילחא - בבדיחותא אהדר ליה כשתמדוד לי כור של מלח אומר לך טעמו של דבר לישנא אחרינא לכשתאכל עליה כור של מלח לא תוכל להשוותם זו לזו:

מחשבתו - שנתכוון לפנותה מחצר זה לא נתקיימה הלכך לא גזרו אבל לחצר אחרת נתקיימה מחשבתו וגזור דילמא זימנא אחריתי שדי להו לרה"ר:

ולא אידכר - קודם אפייה על שגגתו שהיא שבת או שמלאכה זו אסורה:

למאן התירו - הא לא מסיק אדעתיה לבא לישאל על כך:

ואלא דאיהדר ואידכר - קודם אפייה:

מי מחייב - חטאת באפייתו:

תחלתה וסופה - תחלת המלאכה וסופה לא נודעה לו שגגתו עד שנגמרה עבירה:

לאחרים - אחר שראה ובא לפנינו לישאל לרדותה קודם שיבא חבירו לידי חיוב חטאת:

וכי אומרים לו לאדם - צא וחטא איסור קל כדי שלא יתחייב חבירך עונש חמור:

בהדיא - סקילה ובלשון פשיטותא ולא בלשון בעיא מתני רב אחא בריה דרבא מילתא דרב ביבי:

מעל גבי מקום ד' - דהוי חשוב למיהוי הנחתו הנחה ועקירתו עקירה וידו לאו מקום ד' הוא וקתני לה מתני' בין לעקירה בין להנחה דקתני ונתן לתוך ידו של בעל הבית הרי הנחה או שנטל מתוכה הרי עקירה:

קלוטה - החפץ הואיל ונקלט באוירה של רשות הרבים כמי שהונחה בתוכו הוא ואע"ג דלא נח:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת ד ב (עריכה)

ובתוך י' - דאילו למעלה מי' לאו אויר ר"ה הוא אלא אויר מקום פטור הוא ואפי' קלוטה ליכא:

זורק - ממושיט. דאילו במושיט מרה"י לרה"י דרך ר"ה אפי' למעלה מי' קיימא לן בפ' הזורק דחייב דיליף מעגלות של מדבר שמושיטין את הקרשים מזו לזו והן רה"י וביניהם ר"ה ולא היו זורקים אותן שלא יתקלקלו:

ודילמא הנחה הוא דלא בעיא - מדקתני ר"ע מחייב אבל עקירה בעי מעל גבי מקום ד' מדלא קתני ר"ע מחייב שתים אחת משום הוצאה ואחת משום הכנסה:

זרק - מר"ה מתחלת ד' לסוף ד' ונח' ע"ג זיז מכל עץ היוצא מן הכותל קרי זיז:

רבי מחייב - אלמא דלא בעי הנחה על מקום ד':

שדי נופו בתר עיקרו - והוי כמונח בר"ה על מקום ד' דעיקר מחשב ליה לנוף:

מחייב היה ר' שתים - דהוי כאלו נח ברה"י וחזר ונעקר משם והכניס לר"ה אלמא לא עקירה בעי ולא הנחה בעי ע"ג מקו' ד':

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת ה א (עריכה)

מקורה - שיש לה גג:

כמאן דמלי - דבר סתום מכל צד הוי כמלא חפצים עד גגו דאין אוירו חשיב אויר הלכך כל הנזרק לתוכו הוי כמונח:

התינח רה"י - דבע"ה אלא רשות הרבים דעני מי מוקמת ליה במקורה:

לדגלי מדבר - וכל מלאכות דבשבת ממשכן גמרי לקמן מדנסמכה פרשת שבת לפרשת משכן בויקהל:

הא מני - דלא בעי מקום ד' אחרים היא:

עמד במקומו - זרק חפץ וקבלו אחר עמד המקבל במקומו וקבל:

חייב - הזורק דאיהו עבד עקירה והנחה:

עקר - המקבל ממקומו ורץ לקראת החפץ וקבלו:

פטור - הזורק דלא איתעביד הנחה מכחו:

דפשיט כנפיה - פרס בגדו דהוי ד':

טרסקל - סל:

רשות היחיד הוא - ואמאי מחייב משום הוצאה:

לימא - מתניתין דלא חשיב ליה רה"י דלא כרבי יוסי ברבי יהודה:

וזרק - מרשות הרבים:

ונח על גביו חייב - דאע"ג דלמטה לא הוי קנה רחב ד' הואיל ובראשו ארבע אמרינן גוד אחית מחיצה והוי רה"י גמור:

למעלה מ' - הוי רה"י הואיל ורחב ד':

שלשל - השפיל כמו היה משלשל בחבל:

למטה מג' - דהויא כקרקע:

והא עומד קתני - העני עומד בחוץ והא יושב הוא:

בשוחה - כופף עצמו:

ואיבעית אימא - בעומד בגומא וידו סמוכה לשפתה:

איכפל תנא כו' - טרח התנא בכל זאת ולא היה לו להודיענו דמוציא מרשות לרשות חייב אלא על ידי דברים הללו שאין דרכן בכך לתני פשט כנף בגדו לפנים דהוי ד':

היכא דאחשבה - זה העושה מלאכה נתכוון לתתה ליד חבירו כי מתניתין:

אבל היכא דלא אחשבה - שהלכה ונחה מעצמה ביד חבירו דהאי דזריק לא אחשבה ליד חבירו לאנוחה בגווה דלא נתכוון לכך:

עמד - המקבל במקומו וקבל:

חייב - הזורק:

פטור - הזורק דלא עביד הנחה:

מאי קמיבעיא ליה - מאי ספיקא איכא מאיזה טעמא יפטור הא עבד עקירה והנחה:

כשני בני אדם דמיא ופטור - דהוו להו שנים שעשאוה דכיון שלא הניח החפץ לילך עד מקום הילוכו ולנוח אלא רץ אחריו ועכבו הויא ליה עקירה קמייתא בלא הנחה:

מה לי הטעינו חבירו - דפטר ליה תנא דמתניתין דקתני או שנתן לתוכה והוציא שניהן פטורין:

לא תימא קיבל - פשט ידו וירדו לתוכה דלא עבד מעשה:

אלא אימא קלט - השתא סלקא דעתך כשהיה הקילוח יורד הכה בידו אחת וקבלו בחברתה דעבד ליה עקירה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת ה ב (עריכה)

קורא בספר - כל ספרים שלהם עשוים כמגילה:

ונתגלגל הספר מידו - וראשו אחד בידו:

גוללו אצלו - ובפרק בתרא דעירובין מוקים לה באיסקופת כרמלית כגון גבוה ג' ורחבו ד' ורשות הרבים עוברת לפניו דאי נפל כוליה מידיה ומהדרי ליה מרה"ר לאיסקופה לאו חיוב חטאת איכא הלכך השתא דראשו אחד בידו ואין כאן עקירה אפילו משום שבות נמי לא גזור:

היה קורא בראש הגג - שהוא רה"י:

ונתגלגל הספר מידו - וראשו אחד בידו:

עד שלא הגיע - ראש התחתון:

לי' - התחתונים שהוא אויר ר"ה גוללו אצלו:

הגיע לי' - אסור לגוללו דגזור רבנן משום שבות היכא דאוגדו בידו אטו היכא דנפק מידיה כוליה דלא לייתיה דאיכא חיובא דאורייתא:

הופכו על הכתב - כתבו לצד הכותל והחלק כלפי ר"ה שלא יהא מוטל כל כך בבזיון:

והא לא נח - ואמאי אסור לגוללו אצלו:

משופע - בולט מלמטה ומצר מלמעלה דנח ליה על אותו שיפוע:

מי עבידי דנייחי - אלא בדבר שיש לו תוך:

מהו דתימא - לאו היינו הנחתן דתהוי עקירתו עקירה דהא ניידי ואזלו:

קמ"ל - דהיינו הנחתן ועקירתן עקירה:

שמן שצף ע"ג יין - ועקר השמן והוציאו לר"ה וה"ה ע"ג מים לענין שבת אבל לענין תרומה לא סגי דלא נקט יין:

מחלוקת רבי יוחנן ורבנן דתנן שמן - של תרומה:

שצף ע"ג יין - של תרומה:

טבול יום - פוסל את התרומה מן התורה ביבמות בפ' הערל (דף עא.):

לא פסל אלא שמן בלבד - לפי שאינו חבור זה לזה ושמן פסול הוא ולא טמא הילכך לא פסיל ליה ליין ולענין שבת נמי הוי כדבר אחר הצף על המים דלאו היינו הנחתו:

היה טעון אוכלין ומשקין - משמע שלא טענו לכך אלא היה טעון ברה"י כדי להוליכו מזוית לזוית (או מבעוד יום) ומשעקר רגליו נמלך ויצא ונכנס כל היום כולו:

אינו חייב עד שיעמוד - ואח"כ יעקור עצמו לצאת דעמידת גופו ודאי כעמידת חפץ דמי הלכך כי עמד ועקר ע"מ לצאת מיחייב אבל בלא עמידה ליכא עקירה אלא עקירה ראשונה והיא לא היתה ע"מ לצאת והתורה לא חייבה אלא מלאכת מחשבת וגמרינן ממשכן שיתכוין לעשות המלאכה אבל לא יודע שהוא שבת או כסבור שמלאכה זו מותרת:

והוא שעומד לפוש - לנוח ההיא הויא עמידה ועקירה דבתרה הוי עקירה אבל עומד לכתף לתקן משאו על כתיפו לאו עמידה היא:

מדאמר מר - רבה דהוא רביה דאביי:

תוך ד' אמות - המעביר ד' אמות ברה"ר ועמד תוך ד' אמות לפוש וחזר והשלים והניח או עמד שם:

פטור - שלא העביר ד' אמות בעקירה אחת ואם לכתף עמד בתוך הד' אמות וכשהשלים ד' אמות הניח או עמד שם לפוש חייב ועמידה דתוך ד' לאו עמידה היא שהיתה לכתף:

חוץ לד' אמות - המעביר ד' אמות שלימות ועומד חוץ לד' אמות אם לפוש עמד הוי הנחת גופו כהנחת חפץ ואם לכתף עמד אין זו עמידה ואם נטלה אחר מידו אחרי כן שניהם פטורין:

אמוראי נינהו - ר' אלעאי ור' אמי:

מר אמר לה בהאי לישנא ומר אמר לה בהאי לישנא - ומיהו ר' יוחנן חדא זימנא אמרה:

חנות - רה"י:

פלטיא - רחבה והוא רה"ר:

דרך סטיו - מקום איצטבאות שיושבים סוחרים ושם כרמלית עליה דלאו להילוכה הוא כרה"ר:

חייב - הואיל ולא עמד בסטיו לפוש אין כאן הנחה אלא בפלטיא:

ובן עזאי פוטר - כדמפ' קסבר מהלך כעומד דמי ונמצא נעקר מרה"י ומונח בסטיו ועוקר מסטיו ומניח ברה"ר:

היכא אשכחן כה"ג - דמפסקא רשותא אחריתי מיחייב דילמא לא חייב' רחמנא אלא במוציא מרה"י לר"ה בהדיא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת ו א (עריכה)

מידי דהוה אמעביר חפץ בר"ה - יותר מד' אמות וכל כמה דלא מנח ליה פטור וכי אנחיה חייב ואע"ג דאיפסיק הילוכא ביני וביני:

מתחלת ד' לסוף ד' - אמות מצומצמות:

לכולי עלמא מקום חיוב - אם יטלהו חוץ לד' ויניחהו כאן שהרי העבירו ד' שלימות:

אצדי ר"ה - מרה"י לר"ה כגון חצר שנפרץ לר"ה דהוי מקום המחיצה צדי ר"ה ופליגי בה ר' אליעזר ורבנן בעירובין בפ' כל גגות ואמרי רבנן דלאו כר"ה דמו ואפ"ה כי אפיק מרה"י לר"ה דרך שם חייב:

היכא דליכא חיפופי - כגון ההיא דעירובין:

היכא דאיכא חיפופי - נועצים יתדות קטנות לפני הכותל שיחופו שם עגלות וקרונות ולא יחופו בכותל ויפילוהו:

מי שמע' ליה - דהוי ר"ה ואפילו הכי כי מפיק לר"ה דרך שם חייב:

בזורק - מחנות לפלטיא דרך סטיו דחייב דהא לא נח בכרמלית מידי:

המכניס והמוציא פטור - דמהלך כעומד והא נח גופו בכרמלית:

ד' רשויות - כולהו מפרש ליה:

גדר - כותל שהוא גבוה י' ורחב ד' הוי רה"י:

סרטיא - מסילה שהולכין בה מעיר לעיר:

פלטיא - רחבה של עיר ששם מתקבצין לסחורה:

ומבואו' - של עיר רחבים י"ו אמה:

המפולשין - משני ראשיהן לפלטיא:

ענוש כרת - בלא התראה:

ונסקל - בהתראה:

בקעה - שדות הרבה קנפני"א (מישור, שדה פתוח, איזור של שדות) בלע"ז:

איסטוונית - שלפני החנויות שיושבים שם סוחרים:

והכרמלית - לקמיה פריך אטו כל הני ים ובקעה לאו היינו כרמלית דקתני תנא לעיל:

אינן לא כרשות היחיד - משום דדמיא לרה"ר דאין להם מחיצות:

ולא כרה"ר - דאינן דומין לדגלי מדבר דלאו להילוכא דרבים עבידי:

אין נושאין ונותנין בתוכן - כלומר אין מטלטלין בהן אלא בתוך ד' משום דדומין לר"ה וגזרו בהן רבנן אטו ר"ה:

ואם הוציא והכניס פטור - וזו היא כרמלית האמורה למעלה:

חצר של רבים - שפתוחין לחצר בתים רבים וחצר פתוחה לרה"ר ובני הבתים יוצאים דרך החצר לרה"ר:

ומבואות שאינן מפולשין - שראשו אחד סתום וחצרות פתוחין לו ובני החצרות יוצאין דרך מבוי לרה"ר:

עירבו - כל הבתים של חצר יחד בפת וכן לענין המבוי אם עירבו החצרות הפתוחות לו ביחד:

מותרים - להכניס ולהוציא מן הבתים לחצר וכן מן החצרות למבוי:

לא עירבו אסורין - מפני שהבית מיוחדת לבעליה והחצר רשות לכולן ונמצא מוציא מרשות לרשות אע"פ ששתיהן רה"י לעשות סייג לתורה להרחיק שלא יוציא מרה"י לרה"ר והך מילתא לאו מחילוק ד' רשויות היא דבין עירבו בין לא עירבו רה"י היא והמוציא מתוכו לרה"ר חייב:

אדם עומד על האסקופה נוטל מעני העומד בחוץ ונותן לו כו' - וזה מקום פטור שהוזכר למעלה שאינו חשוב רשות לעצמו לפי שאינו רחב ד' כדמפר' לקמן ובטל אצל רה"י ואצל רשות הרבים:

ובלבד שלא יטול כו' - דמזלזל באיסורי שבת לכתחלה לגרום הוצאה מרה"י לרה"ר וגזירה דילמא אתי לאקולי ולאפוקי להדיא מרה"י לרה"ר:

משמשת שתי רשויות - פעמים שהיא משמשת בתורת רה"י ופעמים כרה"ר ולקמיה מפרש לה בשילהי כולהי שמעתתא:

הרי זו רשות לעצמה - אע"פ שהיא מרה"י כדאמרינן לעיל בגדר גבוה י' ורחב ד' הויא רשות בפני עצמה ואין מוציאין מן הבית לתוכה ולקמן מפרש טעמא:

בשני צדי רה"ר - זו כנגד זו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת ו ב (עריכה)

לחי מכאן ולחי מכאן - בשתי פאות של אחד מן הבתים להיכר בעלמא דקסבר רבי יהודה ב' מחיצות הוו רה"י מדאורייתא והא איכא שתי מחיצות מעלייתא מחיצות של ב' בתים:

מהו דתימא כי פליגי רבנן עליה דר' יהודה - בברייתא ואמרי אין מערבין רה"ר בכך למהוי רה"י ה"מ לטלטל שיהא מותר לטלטל בתוכה כדקתני אין מערבין רה"ר בכך דגזור בה משום דדמי לרה"ר:

אבל לזרוק - שהזורק מרה"ר לתוכה מודו ליה דחייב דשתי מחיצות דאוריי' ושם רה"י עליה:

קמ"ל גמורה - כלומר זו היא שנגמרו מניין מחיצות שלה שיש לה מחיצות מכל צד כגון חריץ וכן גדר דאמרינן מד' צדדין גוד אסיק פני המחיצה על ראשו ונמצא ראשו מוקף מד' צדדין וחללו ד' אבל דרבי יהודה לא נגמרו מחיצות שלה למניינן ולאו רה"י היא כלל:

מפסקתן - לפסי ביראות בפרק ב' דעירובין דהקילו חכמים משום עולי רגלים בבור בר"ה והבור עצמה רה"י שהיא עמוקה י' ורחבה ד' והממלא מתוכה ומניח על שפתה חייב והקילו חכמים לעשות ד' פסין וביניהן י' אמות דהוי חללו רה"י למלאות מן הבור וקאמר ר' יהודה אם היתה דרך רה"ר מפסקתן יסלקנה מביניהן דאתו רבים ומבטלי מחיצתה והתם רמינן דרבי יהודה אדרבי יהודה דלעיל דאמר נושא ונותן באמצע דלא אתו רבים ומבטלין מחיצות ורבנן אדרבנן ומשנינן לה:

אינו צריך - והיינו דקתני זו היא רה"ר אבל הילוך דרבים לבין הפסים לא הוי רה"ר הואיל ואיכא שם ד' מחיצות ומאי גמורה. הכא ליכא למימר מהו דתימא כדלעיל דעיקר עשייתן משום לטלטל בתוכו וקאמרי רבנן אינו צריך דרשות היחיד היא אפילו לטלטל וכ"ש דהזורק לתוכה מרה"ר חייב:

בזמן שהיו ישראל במדבר - חשיבא רה"ר:

בזמן הזה - אינו מקום הילוך לרבים דהולכי מדברות לא שכיחי:

חייב חטאת פשיטא - כיון דתנא חדא רה"י וחדא רה"ר ניתני סתמא ואם הוציא והכניס חייב ואנא ידענא דשגגתו חטאת דהא שבת זדונו כרת הוא:

הא נמי פשיטא - דבהתראה סקילה ממקושש:

מגילת סתרים - שהסתירוה מפני שלא ניתנה ליכתוב וכששומעין דברי יחיד חדשים שאינן נשנין בב"ה וכותבין אותן שלא ישתכחו מסתירין את המגילה:

אינו חייב אלא אחת - השתא משמע אם עשאן בהעלם אחד שלא נודע לו בין כל אחת ואחת שחטא אינו חייב אלא אחת דכל חילול דשבת גוף אחד של עבירה הוא:

מנינא למה לי - ליתני אבות מלאכות הזורע והחורש כו' למה לי לאשמעי' מניינא הא מני להו ואזיל:

חייב על כל אחת ואחת - ובא להודיענו סכום החטאות שאדם חייב באיסורי שבת בהעלם אחד ואשמעינן מ' חסר אחת הן ותו לא שאפי' עשה תולדותיהן עמהן אינו מביא על התולדה היכא דעשאה עם אביה דה"ל כעושה וחוזר ועושה דכול' חדא עבירה היא:

אינו חייב על אחת מהן - אחת יש בהן שאינו חייב עליה מיתה ולא פי' (רבי) איזו היא ואשמעי' תנא דמתנית' דקתני נסקל דהא הוצאה והכנסה מהנך דלא מספקן היא דעל זו לא אמר איסי בן יהודה:

בימות החמה - שאין בה זרעים:

רה"י לשבת - דהא לאו הילוך לרבים הוא שאין רבים מסתלקין מן המסילה לילך בשדה:

רה"ר לטומאה - וספקו טהור דהא לאו מקום סתירה הוא שיש בני אדם נכנסים לה דספק טומאה לטמא מסוטה גמרינן לה והתם סתירה כתיב ונסתרה והיא נטמאה דבמקום סתירה טמאה היא לבעלה מספק ומכאן אתה דן לשרץ:

בימות הגשמים - שהיא זרועה אין אדם נכנס לה:

לעולם כרמלית הויא - והזורק מרה"ר לתוכה אינו חייב:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת ז א (עריכה)

כגון דאית לה מחיצות - ואשמעינן דאע"ג דהיקפה יתר מבית סאתים ולא הוקף לדירה שאין ביתו סמוך לה קודם היקף ולענין לטלטל לתוכה הויא ככרמלית כדאמרינן בעירובין שאין מטלטלין בו אלא בד' אפ"ה דאורייתא רה"י היא והזורק מרה"ר לתוכה חייב:

כדעולא - דאמר מחיצה היא לקרות רה"י אלא שמחוסרת דירה לכך אסורה לטלטל מדרבנן והא דקתני רה"ר לטומאה כגון שיש פתחים במחיצותיה ונכנסין בזו ויוצאין בזו:

עולא - דאמר אמאי קרי לה רה"י כו' מ"ט לא אמר כגון דאית לה מחיצות ורה"י גמורה קאמר וניזיל בתר שמעתיה דאמר הזורק לתוכו חייב:

ורב אשי - אמר לך רה"י קתני וכרמלית לא קרי לה תנא רה"י:

אטו כולהו - הנך ים ובקעה ואיסטוונית לא זו היא כרמלית דהוזכר במנין רשויות הא קתני אינו לא כרה"י ולא כרה"ר ואין מוציאין כו' ש"מ זו היא רשות שלישי:

לא נצרכה - כרמלית דקתני אלא לאוסופי כרמלית אחריתי כגון קרן זוית שנכנס בו בית לתוכו והניח מקרקעו לרה"ר:

לא ניחא תשמישתיה - שאין יכולין להכנס לה להדיא דרך הילוכו אי נמי בית שפניו עומד באלכסון שזויתו אחת סמוכה לרה"ר והשניה משוכה מרה"ר ולפנים זוית הבולטת מעכבת את הרבים מליכנס בהדי' בתוך כניסה של זוית האחרת:

בין העמודים - שהיו עמודים ברחבה ותולין בהם התגרים פרגמטיא וגם איצטבאות היו לפניהם לישב שם התגרים:

לא מסתגי להו להדיא - שהיו עמודים הרבה באורך ורוחב וזה שלא כנגד זה:

לבינה - סתם לבינה ארכה ורחבה ג' ואין לעביה שיעור יש מהן עבות ויש מהן דקות:

וטח על פניה - כגון דבילה שמינה או טיט:

חייב - אם זרק ד"א דהוי כמונח ברה"ר דכל למטה מי' רה"ר הוא ובלבד שינוח (או) למטה מג' דהוי כקרקע או באויר כי האי דנדבקה בכותל וכדאמרינן במתני' לקמן הזורק ד' אמות בכותל למטה מי' טפחים כזורק בארץ וחייב וכי אמר למטה מי' ברוחב ד' כרמלית וכשאין רחב ד' מקום פטור היינו בתשמיש המסוים כגון גב לבינה וראש כותל או עמוד דהני מסתיים תשמישתייהו אבל אויר כגון פני הכותל דבר הנדבק בו לא הוי רשותא לנפשיה אלא אי למטה מי' הוא הוי רה"ר גמור ואי למעלה י' הוא דלא שלטי ביה רבים הוי אוירא בעלמא מקום פטור כדתנן למעלה מי' טפחים כזורק באויר ופטור:

על גבה פטור - כדמוקי לה אביי ורבא בגבוהה ג' דלא דרסי בה רבים דהוי מקום לעצמה:

היזמי - דורצא"י (רונצ"א: קוץ) :

היגי - איגלטי"ר ([[:קטגוריה:{קטן (איגלינטיי"ר: עץ ורד|{קטן, (איגלינטיי"ר: עץ ורד]][[קטגוריה:{קטן (איגלינטיי"ר: עץ ורד]])} :

אע"ג דלא גבוה ג' - הוי מקום פטור לעצמו דלא דרסי בה רבים עליה שלא יזוקו:

אפילו היזמי והיגי - דדרסי עליה בסנדליהון אבל צואה אע"ג דלא גבוה לא דרסי עלה ורב אשי אמר אפילו צואה:

ה"ג אין כרמלית פחותה מד' - רוחב ואי לא מקום פטור הוא ומותר לכתחלה להוציא משם לרשות הרבים ולרה"י:

ותופסת - בגובה עד י' ולקמיה מפרש לה:

אילימא דאי איכא מחיצה י' כו' - כגון בקעה המוקפת גדר והיא יתירה על בית סאתים ולא הוקפה לדירה:

וקירויו משלימו - עובי קירויו:

על גגו - דגבוה י' הוי רה"י ומותר לטלטל בכולו:

אלא בד' - דכיון דלא גבוה המחיצה י' הוי כרמלית אלמא איפכא שמעינן לה:

דעד י' הוי כרמלית - אויר של בקעה או של ים או של קרפף יתר על בית סאתים תופס את שמו עד י' אבל למעלה מי' אין שם כרמלית על אוירו בדבר שאינו מסויים כגון פני לבינה או פני כותל או קלט מן האויר למעלה מי' מותר להוציא לכתחילה משם לרה"י ולרה"ר דאין שם כרמלית עליו כי היכי דאויר למעלה מי' ברה"ר לאו רה"ר הוא כדתנן לקמן למעלה מי' כזורק באויר גבי כרמלית נמי לאו כרמלית הוא ובדבר מסוים כגון ראש עמוד וגב לבינה ליכא לאוקמיה דאי אית ביה ארבע פשיטא דלמעלה מעשרה לא הוי כרמלית דהא אפילו עמוד ברשות הרבים רשות היחיד הוא ואי דלית ביה ארבע ולמטה מעשרה מי הוי כרמלית הא קאמר אין כרמלית פחותה מארבע ואי בדקאי בכרמלית וכיון דלית ביה ד' הוי שם הכרמלית עליו אם כן מצינו חומר בכרמלית מרשות הרבים דאילו ברשות הרבים כי האי גוונא מקום פטור הוא ובטל ומותר לרשות הרבים ולרשות היחיד ואנן אמרינן בשמעתין דהאי תופסת עד י' מקולי רשות הרבים הוא הלכך לא מיתוקמא אלא באוירא:

אילימא - דאין רה"י שולטת בחצר באויר למעלה מי' אלא מקום פטור הוא ובטל אף לגבי רה"ר:

נעץ קנה - סתמיה אין רחב ד':

וזרק - מר"ה ונח על גביו:

חייב - כמונח ע"ג קרקע דלא בעי הנחה על גבי מקום ד' ברה"י כדמפרש לקמיה בשמעתין. עד לרקיע. כל אויר שכנגד רה"י בין אויר חצר בין אויר עמוד בר"ה גבוה י' ורחב ד' כנגדו עד לרקיע שם רה"י עליו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת ז ב (עריכה)

אלא - דאין אויר רה"ר למעלה מי' והוי אוירא מקום פטור:

מתני' היא - ולמה ליה לשמואל לאשמעינן:

הזורק ד' אמות - ברה"ר ונדבק בכותל כגון דבילה שמינה כדמוקי לה לקמן:

כזורק באויר - ופטור דלאו ברה"ר נח ורה"י נמי לא הוי אלא דבר המסויים ורחב ארבע:

כזורק בארץ - וחייב דאויר רה"ר משנח משהו הוי הנחה ולא דמי לנח על דבר המסויים למטה מי' דההוא חשיב למיהוי רשות חשוב לעצמו או כרמלית או מקום פטור ולא הויא הנחה ברה"ר:

אכרמלית - כדפרישית:

ואקילו בה רבנן - לעיל קאי אדרב דימי ורב ששת דאקילו בה רבנן בכרמלית הואיל ואיסורה מדבריהם אקילו בה:

מקולי רה"י ורה"ר - רב דימי אשמעינן מקולי רה"י כי היכי דרשות היחיד ליתיה פחות מרחב ד' והמכניס מרה"ר עליו פטור כרמלית נמי לא הוי ומותר לכתחלה להכניס מרשות הרבים ומרה"י עליו ורב ששת אשמעינן דמקולי רה"ר נמי אקילו עלה דאינה תופסת באויר למעלה מי' כרה"י אלא למטה מי' כתורת רה"ר:

חקק בו - בקרקע הבית באמצעיתו ארבעה באורך ורוחב:

והשלימו - במקום חקק לחלל י' גבוה עד הקירוי נעשה כל הבית כולו חורי רה"י כמו כותלי רה"י ובהם חורים כלפי רה"י שהם כרה"י והני נמי כיון דנגד החקק רה"י גמור אינך הוי פיאות של תשמישי רה"י:

חורי רה"ר - חורים שהכתלים כלפי רה"ר:

לאו כרשות הרבים דמו - אלא רשות לעצמן הן ואם רחבים ד' הוי כרמלית ואי לא הוי מקום פטור:

לא נצרכה - והכרמלית דתני בברייתא אוקמוה רב דימי בקרן זוית כו':

תיהוי כחורי רשות הרבים - ואמאי הויא כרמלית:

והא לא נח - וכי חזרה נפלה לתוך ד' אמות דעל כרחך כשמכה בכותל קופצת לאחוריה:

ושאני צרור וחפץ גרסינן - כלומר בכותל דאית ביה חור ואפילו הכי לא אוקמיה ר' יוחנן בדנח בחור משום דלאו אורחייהו דצרור וחפץ לנוח ע"י זריקה במקום שנופלין שם:

אמאי כזורק באויר - הא ה"ל מרה"ר לרה"י דהוה ליה גבוה י' ורשות לעצמו:

רבי מאיר ורבנן - במסכת יומא גבי מזוזה:

רבי מאיר סבר - דבר שאין בו שיעור ויש שם עובי ורחב לחקוק ולהשלים לכשיעור אמרינן כמאן דחקוק דמי והכא נמי לרבי מאיר חוקקין להשלים וחייב וסתם משנה ר' מאיר:

דאמר כרבי - דלא בעי הנחה על גבי מקום ד':

זרק ונח כו' - קס"ד מרה"ר לרה"י:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת ח א (עריכה)

ונופו נוטה לרה"ר וזרק - מתחילת ד' לסוף ד' ונח אנופו:

שדי נופו כו' - דחשיב אגב עיקרו דאית ביה ד' ודרב חסדא דלא כרבי ודלא כרבנן לישנא אחרינא אמר אביי בדרב חסדא דהוי ברה"י אפי' רבנן מודו וכי פליגי רבנן בשדי נופו בתר עיקרו הוא דפליגי:

כוורת - עגולה היא:

גבוהה י' - כלומר אפי' גבוהה י' אם אינה רחבה ו' באמצעיתה חייב דאכתי חפץ בעלמא הוא ואינה רשות לעצמה דלא הוי רשות דאוריי' אלא גבוהה י' ורחבה ד' על ד' כדאמרי' בעירובין (דף נא.) דכל שיעורין דשבת צריך הן ואלכסונן ודבר עגול כי מרבעת לה מתוכו ומפקע עיגול שסביב הריבוע לא משכחת ביה ד' מרובעים אי לא הוי עיגולו קרוב לששה כדאמרינן גבי סוכה העשויה ככבשן (סוכה פ"א דף ז:) דעל כרחיך צריך שתמצא בתוכו אלכסון של ד' על ד' וכל טפח בריבועו טפח ותרי חומשי באלכסונו הרי ה' טפחים וג' חומשין ואביי לא דק ולחומרא הוא דלא דק ולהפרישו מאיסור שבת אף ע"ג דיש כאן אלכסון באינה רחבה ששה מחייב ליה מדרבנן עד דאיכא ששה אבל ודאי לענין קרבן לא מייתי אי הויא ה' טפחים וג' חומשין דהוי כזורק רשות:

רחבה ו' פטור - דהוי רשות לעצמה ואנן ממשכן גמרינן שהיו זורקין מחטיהן במלאכתן זה לזה ולא היו זורקין רשויות וא"ת בדלא גבוהה עשרה נמי רשות לעצמה היא דהא שמה כרמלית ההיא לאו מדאורייתא הוה רשות אלא מדרבנן ולא להקל על דברי תורה בא כגון זו שיפטר מחטאת:

אי איפשר - הואיל וגבוהה י' שלא יהא בה קרומיות מן השתי שגבוהים מחבריהם של ערב ועולין למעלה מי' שהוא אויר מקום פטור וכיון דלא ניחא כולה ברה"ר לא הויא הנחה לאיחיובי:

כפאה על פיה - וזרקה אאינה רחבה ו' קאי:

ז' ומשהו חייב - אם גבוהה ז' ומשהו עדיין חייב וכ"ש פחותה מכן אלא אפילו גבוהה ז' ומשהו דאיכא למימר הואיל ומחיצותיה למטה וקיי"ל הלכה למשה מסיני דאמרינן לבוד אכתי כולה ניחא ברה"ר דכי מטיא פחות מג' סמוך לקרקע ואמר בהן לבוד והויא הנחה אכתי כולה באויר רה"ר היא וחייב:

אבל גבוה ז' ומחצה - וה"ה לשני משהויין פטור דמכי מטא לפחות משלשה סמוך לקרקע אמרינן לבוד במחיצותיה והרי היא כמונחת נמצאו שוליה למעלה מעשרה ואינה נוחה כולה ברה"ר ובשלא כפאה ליכא למימר לבוד דלא אמרינן לבוד אלא במחיצות והא מילתא בין לאביי בין לרבא דאביי נמי מודה דבעינן הנחה כולה ברשות הרבים אלא דאביי לא חשיב קרומיות אבל בהא מודה דבלא קרומיות איתא למעלה מי':

לתוכן עשויות - להניח בהן דבש ולא לכופן כלפי מטה הלכך אין כאן תורת לבוד:

תשעה - דוקא נקט דחזי לכתופי דאינו לא גבוה ולא נמוך:

וזרק - מתחלת ד' לסוף ד':

מכתפי עילויה - וכיון דצריך לרבים רה"ר הוא בין רחב בין קצר:

גומא - עמוקה ט':

מאי - גבי רה"י דעשרה תניא לעיל (דף ו.) עומקה כגובהה דקתני חריץ עמוק י' ורחב ד' רשות היחיד הכא מאי אי אמרי' מנחי ביה בני רה"ר חפצים שבידם עד דהדרי ואתו דרך שם ושקלי ליה ונמצא שצריכים לו רבים הלכך רשות הרבים הוא: ה"ג רבא אמר גומא לא מ"ט תשמיש ע"י הדחק לא שמיה תשמיש הלכך לאו צורך רבים הוא אלא כרמלית הוא:

אין מטלטלין - דהוי רה"י לעצמה:

פחות מכן - או בגובה או ברוחב מטלטלין וא"ת פחות מי' ורחבה ד' כרמלית היא לא גזור רבנן לבטולי מתורת כלים הואיל וכלי הוא:

מאי לאו - האי וכן אסיפא נמי קאי דפחות מכן מטלטל לכתחלה אלמא רה"ר חשיב ליה ואוקמא בעמוק ט' דמשתמשין בו קצת:

לא ארישא - אגבוהה י' ורחבה ד' דהוי רה"י קתני וכן בגומא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת ח ב (עריכה)

נתכוין לשבות ברה"ר - המערב עירובי תחומין עירובו קונה לו שביתתו שם שיוכל לילך משם לכל רוח אלפים כאילו שבת שם וצריך שיתכוון לקנות שביתתו במקום שיכול לאכול שם עירובו אם היה רוצה לאוכלו שמתוך כן מועיל לו עירובו לקנות שביתה דמקום פיתא גורם דהתם שייך איניש ואע"פ שהוא בתוך העיר כשקדש היום:

למעלה מי' טפחים עירובו עירוב - קס"ד דיכול ליטלו בשבת:

אי נימא בבור דאית ביה י' - עמוק:

ומאי למעלה דדלאי ואותביה - שהגביהו והניחו למעלה מי' מקרקעיתו של בור:

ומאי למטה דתתאי ואותביה - שהשפילו והניחו למטה מי' התחתונים אמאי עירובו עירוב הרי הבור רה"י הוא משפת אוגנו ולמטה וכל שמונח בו ברה"י הוא מונח וכיון דנתכוין שתהא שביתתו ברה"ר ולא הניח עירובו על שפת הבור נמצא הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר ואינו יכול להוציאו מרה"י לרה"ר לאוכלו':

אלא לאו - האי למעלה מי' דקתני בבור דלית ביה י' וה"ק אם קרקעיתו של בור למטה מי' דהוי הבור חללו י' והוי רה"י אין עירובו עירוב כל מקום שהונח שם ואם קרקעיתו של בור למעלה מי' דה"ל חללו פחות מעשרה עירובו עירוב ולא חשיב ליה כמונח בכרמלית אלמא תשמיש לרבים חשיב ליה:

הוא ועירובו בכרמלית - כגון שהיה בור זה בבקעה ונתכוון לשבות על שפתו ובור נמי כיון דלא עמוק י' כרמלית הוא:

ואמאי קרי ליה - נתכוון לשבות ברה"ר:

לפי שאינה רה"י - דאילו הואי האי בור בחצר אפילו עמוק י' עירובו עירוב:

וזמנין משני ליה - רה"ר דוקא קתני ובור שהוא פחות מי' כרמלית הואי כדאמרינן דלא שמיה . תשמיש ודקשיא לך היכי מצי מפיק ליה על כרחיך קניית עירוב בין השמשות איתא כשקדש היום והוא ספק יום ספק לילה:

ור' היא דאמר - בעירובין (דף יד:) דשבות שגזרו חכמים באיסורי שבת לא גזרו עליה אלא בשבת ודאי ולא בין השמשות הלכך מכרמלית לרשות הרבים שבות בעלמא הוא ובין השמשות ראוי ליטלו משם ולאוכלו לפיכך קנה עירוב:

ולא דחויי קא מדחינא לך אלא דוקא - קאמינא לך. דלא שמיה תשמיש לרבים:

רקק - גרוויל"א ומים צפין עליו:

ורשות הרבים מהלכת בו - שעוברין באותו רקק ברגליהם:

פחות מי' - שאין המים עמוקים י':

חייב - שהוא כרשות הרבים גמורה:

אלא הילוך תרי זימני למה לי - ליתני בסיפא ורקק מים שברה"ר הזורק לתוכו חייב רה"ר מהלכת בו לאשמועינן דבעינן שיהא צורך לרבים למה לי הא מרישא שמעינן ליה אלא להכי הדר תנייה דוקא שיהא הילוך לרבים דאף על גב דע"י הדחק הוא שמיה הילוך אבל אם היה צורך רבים לתשמיש לא חשיב רשות לרבים:

זירזא דקני - חבילה של קנים ארוכים:

רמא וזקפיה רמא וזקפיה - הוליכו אמות הרבה ברשות הרבים כענין הזה שלא נטלו כולו מן הקרקע אלא זקפו והשליכו וחזר וזקפו והשליכו אין זו עקירה:

אסקופת רשות הרבים - כגון אסקופת מבוי שאין עליה תקרה ואין גבוה ג' מן הקרקע ולחי של מבוי לפנים הימנה:

רשות היחיד - כגון עומדת תחת התקרה או לפנים מן הלחי או גבוהה י' ורחבה ד': אסקופת כרמלית אינה גבוהה י' אלא רחבה ד' היכי קתני נוטל לכתחילה סוף סוף איסור דרבנן איכא:

ומקום פטור - מקום שאין בו ארבע על ארבע הוא מקום מסויים שיש לו ראש רחב קצת וגבוה ג' ועומד סמוך לרשות היחיד ולרה"ר והכי מוקים לה בעירובין בגבוה ג':

ובלבד שלא יחליפו - והכי נמי קתני לעיל ובלבד שלא יטול מן העני ויתן לבעל הבית: דרך

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת ט א (עריכה)

עליו - שהגביהו למעלה מי' דלא שליט ביה אויר רה"ר והוי מקום פטור:

חייב - כי הדר אנחיה ואע"ג דדרך מקום פטור אזל:

לא נח - במקום פטור והויא ליה עקירה מרה"ר והנחה ברה"ר:

הכא נח - במקום פטור ביד העומד על האסקופה:

פתח פתוח כו' - קס"ד במבוי שהכשירו בלחי ולחיו לפנים מן האסקופה והיינו דקא מתמה ואע"ג דלית ליה לחי מבחוץ והא אמר רב חמא כו':

תוך הפתח - של מבוי דהיינו רחב האסקופה:

צריך לחי אחר להתירו - שהלחי המתיר את המבוי סתמיה נגד האסקופה וזקוף עליה וקסבר אסור להשתמש נגד הלחי אלא מחודו הפנימי ולפנים הוי היכר המחיצה:

וכ"ת דלית ביה רחב ד' - במשך עובי החומה לפיכך אינה רשות לעצמה ומותר להשתמש כנגד הלחי מחודו החיצון שהוא שוה לאסקופה אצל רה"ר ואין לך לחי גדול מעובי החומה שמכאן ומכאן שבהם המבוי ניתר:

הכא באסקופת מבוי עסקינן - כדקאמרת אבל לא במבוי שהכשרו בלחי אלא במבוי שהכשרו בקורה וקורת המבוי שיעור רחבה טפח בפ"ק דעירובין (דף יג:) והאסקופה ועובי הפתח מסתמא רחבים הם נמצא חציו של עובי הפתח מקורה וחציו אינו מקורה וכגון שהניח הקורה כלפי פנים לצד המבוי הלכך פתח פתוח כלפנים מחוד החיצון של קורה ולפנים וסבר לה כמ"ד מותר להשתמש תחת הקורה או משום טעם ההיכרא מלבר כדמפרש פלוגתייהו בעירובין (דף ח:) אי משום דקורה משום מחיצה דאמרינן חודה החיצון יורד וסותם:

פתח נעול - והדלת שוקף בפני האסקופה הפנימית וכל האסקופה חוץ לדלת כלחוץ ואפילו תחת הקורה דכיון דנסתם המבוי בטלה לה קורה וליכא למימר יורד וסותם דכל מחיצה שאין בין חלל המחיצות ד' אינן מחיצות ולא שייכא בהו תורת גוד אחית ולהכי לא אוקמא באסקופת בית דסתם בית פתח שלו יש לו משקוף מלמעלה ונמצא עובי הפתח כולו מקורה ואפילו פתח נעול אמרינן יורד וסותם שהרי יש בחלל עביו ד' מן הדלת לסתימת פי התקרה וה"ה דמצי לאוקמא כולו מקורה אלא שאין ברחב עביו ד' אלא משום דסתם עובי החומה אינו פחות מד':

באסקופת בית - שכולו פתח מקורה והיינו טעמא דפתח נעול כלחוץ כגון שקירה עובי הפתח בשתי קורות דאילו תקרה שיש בה ד' אמרינן בה יורד וסותם ותו לא אתי נעילת דלת ומבטל למחיצה ואפילו הוא שוקף באמצעיתו דלא דמי למבוי דקורת מבוי קצרה היא ולא הוכשרה אלא למבוי הלכך פתח נעול בטלה מתורת קורה דהא אזל ליה מבוי אבל תקרת ד' לא בטלה ירידת סתימתה בנעילת דלת דהלמ"מ מסיני הוא גוד ולבוד ודופן עקומה במקום ד' והכא טעמא משום דשתי קורות הוו שאין בזו ארבע ולא בזו ארבע ולא ביניהן ג' והדלת מתוקן להיות נועל באמצע הלכך פתח פתוח כלפנים דכיון דאין ביניהם ג' אמרינן לבוד והוי כחדא ופיה החיצון יורד וסותם דהא השתא אית בה ד':

פתח נעול כלחוץ - כיון דבאמצע הוא נמצא הוא מפסיק ביניהן ומחלקן זו מזו שאינן נראות יחד לומר בהן לבוד וליכא למימר בחיצונה פיה יורד וסותם דהא לית בה ד':

ואם היתה אסקופה גבוהה י' כו' - סיפא דמילתא דאחרים דברייתא דלעיל והדר נקיט לה לפרושה כמו אמר מר:

רשות לעצמה - ואין מטלטלין בה אפילו מן הבית ואף על גב דשניהם רה"י:

אומר היה ר"מ - דהוא אחרים כדאמרינן בהוריות:

והן רשות אחת - דשניהן רה"י אלא שזה נמוך וזה גבוה:

כגון עמוד ברה"י כו' - אסור לכתף עליו מן החצר:

משום תל ברה"ר - גבוה י' ורחב ד' דהוי רשות היחיד דאיכא חיובא דאורייתא מרשות הרבים לכתף עליו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת ט ב (עריכה)

מתני' לא ישב אדם לפני הספר - להסתפר:

סמוך למנחה - קודם למנחה:

עד שיתפלל - שמא ישכח ולא יתפלל והא אפילו בחול נמי והא דתני הכא משום דדמי להא דתני גבה לא יצא החייט במחטו ע"ש עם חשכה שמא ישכח ויצא משתחשך:

ולא יכנס - סמוך למנחה:

לא למרחץ כו' - וטעמא דכולהו משום שמא ימשך עד שיעבור זמן תפלה:

ואם התחילו - אחת מכל אלו:

אין מפסיקין - אלא יגמור ואח"כ מתפלל ובגמרא (דף י.) מפרש בדאיכא שהות לגמור קודם שיעבור הזמן:

מפסיקין לק"ש - דאיתא מדאורייתא:

ואין מפסיקין לתפלה - ובגמרא (דף יא.) פריך הא תנא ליה רישא:

גמ' מנחה גדולה - התחלת זמן תמיד של בין הערבים מכי מתחיל להעריב דהיינו מחצי שבע ולמעלה דהא חצי שש וחצי שבע חמה עומדת בראש כל אדם וקודרת כנגדה למטה ואינה נוטה לשום צד ומחצי ז' ולמעלה נוטה ברקיע למערב סמוך למנחה מהתחלת שבע:

מנחה קטנה - בט' ומחצה שהיו רגילין שלא לאחרו יותר מכן כדאמרי' בתמיד נשחט סמוך לה מתחילת י':

אם התחילו אין מפסיקין - בתמיה ויעבור הזמן לימא תהוי תיובתא כו' דקתני הכא יגמרו סעודתם:

בן אלעשה - חתנו של רבי היה ופזר מעות ללמוד תספורת של כ"ג [נדרי' נא.] שהיה מספר כל ראשו ולא לגמרי אלא מניח כל השערות קצת כדי שיהא ראשו של זה בצד עיקרו של זה והיינו כסום יכסמו [את ראשיהם] (יחזקאל מד) ומימשיך טובא:

בורסקי גדולה - עורות הרבה ובתחלת תקונן:

לכולא מילתא דמרחץ - לחוף ראשו ולהשתטף בחמין ובצונן ולהזיע:

שמא ישבר הזוג - של מספרים ויהא צריך לחזר אחר זוג אחר:

למרחץ - נמי לא תימא לכולא מילתא דמרחץ אלא להזיע בעלמא:

יתעלפה - פשמי"ר (להתעלף) בלע"ז:

לעיוני בעלמא - שאין זה תחלת עשייתה ואפ"ה לכתחלה לא יכנס לה סמוך למנחה גדולה:

דילמא חזי פסידא בזביניה - שמא נתקלקלו בתוכה העורות:

ומטריד - יצטער ויהא טרוד בצערו ולא יתפלל:

וסתרו דינא - יסתרו מה שפסקו ויחזרו בהן וחוזר להיות תחלת הדין:

מאימתי התחלת תספורת - דנימא שוב אין מפסיק כדתנן אם התחילו כו':

מעפורת - סודר ונותנו על ברכיו שלא יפול השער על בגדיו:

משיערה מעפרתו הימנו - סודרו הוא ראשון להפשטת בגדיו:

משיקשור בין כתפיו - את בתי זרועותיו שקורין ברצייר"א (ריבציי"ר: להפשיל את השרוולים) :

הא לן והא להו - בני בבל היו חוגרין את עצמן בחוזק וכשאוכלין צריכין להתירם ובני ארץ ישראל לא היו נוהגין כן בהתרת חגורה קודם נטילת ידים:

למאן דאמר תפלת ערבית רשות - במסכת ברכות (דף כז:) מפני שהיא כנגד הקטר חלבים ואימורים שאין מעכבין כפרתן:

לא מטרחינן ליה - להפסיק אלא יגמור ואחר כך יתפלל:

ולמאן דאמר חובה כו' - בתמיה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת י א (עריכה)

לא שכיחא שכרות - אין דרך להשתכר מבע"י לפיכך גומר ויתפלל אבל בלילה עשוי להשתכר בסעודתן:

הכון לקראת אלהיך - התנאה לפניו:

רמי פוזמקי - נותן אנפילאות חשובים ברגליו ובלע"ז קאלצו"ס (קלצונ"ש chalçons: נעלי-בד) :

שדי גלימא - משליך אדרתו מעליו שלא יראה כחשוב:

ופכר ידיה - חובק ידיו באצבעותיו מרצי"ר (טריציי"ר trecier: לשלב (מלה במלה: לקלוע)) בלע"ז כאדם המצטער מאימת רבו:

חיי עולם - תורה תפלה צורך חיי שעה היא לרפואה לשלום ולמזונות:

נגה - איחר:

מסרהב - ממהר לעמוד:

דיינין מתעטפין בטליתן - כשפותחין בדין מאימת שכינה ושלא יפנו ראשן לכאן ולכאן ותהא דעתן מיושבת עליהם:

עסיקי ואתו - בדין אחר וכבר מעוטפים הן וכשנגמר אותו דין בא לפניהם דין אחר סמוך למנחה הויא התחלתן משיפתחו בעלי הדין בטענות דהכא ליכא למימר משיתעטפו:

עמודי - שעליית בית המדרש נשען עליהם:

חליש לבייהו - מצטערין שלא עסקו אותו יום בתורה:

תנא להו חייא בר רב - שגדול שכר הדיינים ולא יצטערו ול"נ דאין זה [משמעות] לשון לבייהו אלא לשון חלש דעתייהו ולשון חלש לבייהו לשון תענית הוא שלא סעדו כל היום תנא להו חייא בר רב שאין צריכין לישב ולידון כל היום אלא מקצת היום ומה שאמר מן הבקר עד הערב מדרש הוא שחשוב הדבר כמעשה בראשית שנאמר בו ערב ובוקר:

שמלכך - דיינך שהדיין קרוי מלך שנאמר מלך במשפט יעמיד ארץ (משלי כט):

לודים - אומה שקורין קנלינש (קיניליב"ש: cheneleus כנענים) ואוכלי אדם הן והם רעבתנין:

מאכל יורשים - יורשי הון רב שלא טרחו בו ואין עסוקים ודואגין לשוט אחרי מזונות ולעסוק במלאכה:

כזורק אבן לחמת - קשה לגוף ולי נראה לא קשה ולא יפה: מרחצאות שלהן ג' חדרים היו לו פנימי להזיע ולהשתטף אמצעי שיורד לתוכו מן המרחץ ולובש חלוקו ויוצא לחיצון וגומר לבישתו ונח שם שעה מיגיעת המרחץ:

עומדים ערומים - פנימי:

מקרא - ק"ש:

ערומים ולבושים - אמצעי שיוצא בו ערום וממהר לכסות את עצמו ויוצא לחיצון:

וחולץ תפילין - מראשו ואין צ"ל שאם אוחזן בידו בתיק שלהן שאינו מניח והא דתני ואין צ"ל כו' איידי דבעי למיתני מציעתא ואינו מניח ואינו חולץ שאמצעי לא כמרחץ גמור הוא ומקצת תורת מרחץ עליו הלכך היו בראשו אין צריך לחלוץ היה אוחזן אסור להניחן שם בראשו אלא יוצא לחיצון ומניחן:

אף על פי שאין בו צואה - שפינוה משם:

בחדתי - שלא רחץ בו אדם מעולם אלא שהזמינו לכך:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת י ב (עריכה)

שאני בית הכסא דמאיס - ושם מגונה עליו מש"ה מספקא לן בהזמנתו:

ויקרא לו - גדעון להקב"ה ה' שלום:

הימנותא - להזכיר אמונה בבית הכסא:

צריך להודיעו - מתן פלוני אתן לך וזהו דרך כבוד דשמא יתבייש לקבלה ומתוך כך מתרצין בדברים ואינו בוש בדבר וכן אם נתנה בביתו שלא מידיעתו צריך להודיעו שמידו באה לו שמתוך כך יהא אוהבו:

לדעת כי אני ה' וגו' - להודיעם אני בא שאני רוצה לקדשם:

שייף ליה משחא - ישפשפנו בשמן בין עיניו דבר הנראה שתשאלנו אמו מי עשה כן ויאמר לה התינוק פלוני עשה וגם פת נתן לי:

ומלי ליה כוחלא - נותן כחול סביב עינו וכן לשונו בתלמוד:

לכשפים - שתחשדנו שכשפו:

לאגלויי - מי נתנו לו:

מתן שכרה כו' - והוא הודיעם [ע"י משה] בעל פה מה שכרה:

רב חסדא - כהן הוה כדאמרינן (ברכות פ"ו דף מד.) גבי עיר אחת היתה בא"י ובה שמונים זוגות אחים כהנים הנשואים שמונים זוגות אחיות כהנות ובדקו מסורא עד נהרדעא ולא אשכחו אלא תרתי בנתיה דרב חסדא דהוו נסיבי לרמי בר חמא ולמר עוקבא בר חמא:

הוה נקיט תרתי מתנתא דתורא - זוג של זרוע לחיים וקיבה שנתנה לו ורשאי להאכילן לישראל^[1] ואע"ג דרב חסדא בח"ל הוה לא ילפינן מהכא דמתנות נוהגות בזמן הזה דהאידנא נהוג עלמא כתלתא סבי (ברכות דף כב.) כרבי יאשיה בכלאים וכרבי יהודה בטבילת בעלי קריין לת"ת וכרבי אלעאי בראשית הגז שהיה אומר אינו נוהג אלא בארץ וכן מתנות בימי רב חסדא אכתי לא נהוג כר' אלעאי ובימי ר"נ בר יצחק נהוג כוותיה בראשית הגז ולא במתנות והשתא קא חזינא דנהוג אף במתנות וכי היכי דאחזו במנהג בראשית הגז בימי ר"נ ולא מחינא בהו ונהגנא כולא כוותיה השתא דנהוג אף במתנות לא משנינן מנהגא:

חדתא - חדשה שלא שמעתיה:

מילתא אלבישי' יקירא - מעיל דמיו יקרים למי שרגיל ללובשו כלומר לפי שאתה תלמידו של רב ורגיל בשמועותיו אתה מחזר אחריהם:

משקל ב' סלעים - לאו דוקא נקט בתלמידי רבינו יצחק הלוי מצאתי כתונת פסים סביב פס ידו נתן מילת ולא כל הכתונת:

שישיבתה קרובה - שנתיישבו בה מקרוב כלומר עיר חדשה:

דמקרבא - לנוס שם:

וזוטא - ולא צריכין אתם להקפיד על קיומה:

הא קא חזו לה - למה ליה למימר להו:

שישיבתה קרובה - שנה אחת קדמה לה סדום כדמפרש של סדום חמשים ושתים דע"כ בוני מגדל בארץ שנער היו ולא היה ישוב בעולם אלא באותה בקעה כדכתיב (בראשית יא) ויהי כל הארץ שפה אחת וגו' ויהי בנסעם מקדם ומשם נפוצו למקומות אחרים כשנתפלגו ובנו להם עיירות ומשנתפלגו עד שחרבה סדום אינו אלא חמשים ושתים שנה שהרי בסוף ימי פלג נתפלגו הארצות כדתניא בסדר עולם אמר רבי יוסי נביא גדול היה עבר שקרא בנו פלג כי בימיו נפלגה הארץ ואם תאמר בתחלת ימיו והלא יקטן אחיו קטן ממנו והוליד משפחות ונתפלגו ואם תאמר באמצע ימיו לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש נתן לך סימן ולא תדע באיזו משנותיו אלא בסוף ימיו צא וחשוב שנותיו של פלג ונמצא שנה שמת בה היא שנת מ"ח לאברהם וכשחרב סדום שנת צ"ט לאברהם שהרי בו ביום נתבשרה שרה ולשנה אחרת ילדה ואברהם בן מאת שנה וגו' (שם כא):

ושלותה - האמורה בה גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה וגו' (יחזקאל טז) וכתיב נתיב לא ידעו עיט לא הדריכוהו וגו' (איוב כח):

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת יא א (עריכה)

עשרים ושש דכתיב שתים עשרה שנה עבדו את כדרלעומר - אין זו שלוה וי"ג מרדו אין זו שלום שהיו בהן מלחמות הרי כ"ה שנים ושנת כ"ו נהרג כדרלעומר והיתה בשלוה כ"ו הנותרים מנ"ב:

לרומם בית אלהינו - ועל ידי כן זכינו לתת לנו גדר ביהודה:

קשקושי ואברורי - בירניות ומגדלים: רב אשי ראש ישיבה היה במתא מחסיא ומנעם מלהגביה בתיהם יותר מבהכ"נ:

תחת ישמעאל - לשמשו:

ולא תחת נכרי - אדומים שהיו רשעי' יותר:

חבר - אומה מבני פרסיים:

תלמיד חכם - אם יקניטנו יענישנו וכן יתום ואלמנה מפני שדמעתן מצויה:

חולי - הוא חולי ארוך המנוונה והולך ומתיש כח כגון אשתא וחולי הראש:

כאב - הוא ההולך ובא כגון כאב שן כאב מכה:

מיחוש - חששא בעלמא לפי שעה וקל:

חללה של רשות - עומק לבם שהוא צריך להיות לו לב לכמה מדינות למס הקצוב ולכמה מלחמות ולכמה משפטים והכל ביום אחד:

עיגלא תילתא - שלישי לבטן שהוא משובח מפני שהבהמה בקטנותה אינה עדיין בכחה והולד ראשון ושני אינו בריא:

והא תנא ליה רישא אם התחילו אין מפסיקין - וגבי תפלה קיימינן ולמה ליה למיהדר למיתני ואין מפסיקין לתפלה:

אתאן לדברי תורה - ומילתא אחריתי נקט:

חברים העוסקין בתורה מפסיקין - תורתן לקריאת שמע דזמנה דאוריי' ובשכבך ובקומך ואין מפסיקין לתפלה:

אבל אנו - הואיל ומפסיקין תורתנו לאומנתנו כ"ש שנפסיק לתפלה:

עיבור שנה - שהיו עולים שבעה לעלייה ונושאין ונותנין אם השנה ראויה וצריכה להתעבר כדאמר בסנהדרין (יא:) על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה:

מתני' שמא ישכח ויצא - משתחשך:

ולא יפלה את כליו - מבער כנים מבגדיו דמתרגמינן בערתי פליתי (דברים כו) ולקמן (יב.) מפרש טעמא:

ולא יקרא לאור הנר - בספר שמא יטה הנר להביא השמן לפי הפתילה שידלק יפה ונמצא מבעיר בשבת:

החזן - חזן הכנסת המקרא שבעה הקוראים בתורה ופעמים שאינו יודע היכן צריכין לקרות למחר ורואה היכן קורין תינוקות של בית רבן בשבת זו והן קורין בסדר לאור הנר בבית הכנסת ויודע שהיא פרשה של שבת זו ל"א חזן מלמד תינוקות ורואה היכן יתחילו למחר והיכא יסיימו פרשיותיהן:

כיוצא בו - לעשות הרחקה לעבירה אמרו:

לא יאכל הזב עם הזבה - וכ"ש טהור עם הזבה:

מפני הרגל עבירה - מפני שמתוך שמתיחדין יבא לבעול זבה שהיא בכרת: גמ' לא יעמוד אדם ברה"י ויושיט פיו וראשו לרה"ר לאחוז כלי ולשתות גזרה שמא יוציא הכלי אליו ונמצא מתחייב חטאת:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת יא ב (עריכה)

וכן בגת - לקמיה מפרש לה:

כרמלית - כגון בקעה דמדרבנן הוא דאסור להכניס ולהוציא:

מהו - לעמוד ברה"י או ברה"ר ויושיט ראשו לכתחלה לתוכו וישתה:

היא היא - כשם שאסרנו זו במשנתנו כך זו אסורה:

היא גופה - אפי' יוציא הכלי מתוכה לרשות היחיד או מתוכה לרה"ר מדרבנן בעלמא הוא:

ואנן ניקום ונגזור - הושטת ראשו אטו הוצאת כלי:

אי נימא רה"י - כגון גבוה י' וקאמר דלא יעמוד ברה"ר וישתה לתוכה תנינא:

ואי רה"ר - כגון אינה גבוה ג':

לענין מעשר - דשתיה על הגת ממש שלא עקרו משם להוציאו חוצה הויא שתיית עראי ופטור ממעשר כל זמן שלא ירד לבור שהוא גמר מלאכתו למעשר אבל להוציאו משם הוי קבע שאין בדעתו להחזיר המותר ואע"ג דלא נגמר מלאכתו למעשר אסור:

בחמין - שמזגו בחמין שוב אינו ראוי להחזיר המותר שלא יחמיץ את היין מחמת החמין:

מאי לאו דתחובה בבגדו - שאין דרך הוצאה בכך ואפי' הוציאה לרשות הרבים משחשכה שבות בעלמא הוא וקא גזור סמוך לחשכה אטו חשכה אלמא גזרינן לאיסור שבת גזירה לגזירה:

כי תניא ההיא - בשבת עצמה דחדא גזירה איכא גזירה תחובה בבגדו אטו היכא דמפיק בידים:

אומן - המוציא דרך אומנתו שהוא רגיל לצאת לפרקים כן בחול חייב דהשתא לדידיה ליכא אלא חדא גזירה דגזרינן סמוך לחשכה אטו חשכה:

בקיסם שבאזנו - קיסם ארוך ושוה כעין סרגלא שמשרטטין בה ספרים שקורין ויר"א (סרגל) בלע"ז ובו משוין את הנסרים כדרך נגרים שלנו משוים בנטיית קו ולי נראה שכל השנויין כאן אינו אלא שנותנין אותו בני האומנות עליהן בצאתם לשוק כדי שיכירו מאיזו אומנות הוא וישכרוהו למלאכה:

סורק - בגדים שקורין פיליר"ש (פולונ"ש: כובסים (הדורכים או הלוחצים או החובטים בבד כדי לאשפרו)) :

במשיחה - הוא קושר הקוצים שקורין קרדונ"ש (פירות של קרדה [הקרדה היא אחד הקוצים בשכיחים ביותר בצרפת, ולפעמים משתמשים בשמה כדי להצביע על קוצים סתם]) וגם את הבגד תופר ומחבר בו ב' ראשין כשמותחו על יתדות האומנות לחובטו במקלות לזקוף את שערו:

אירא - הוא צמר או צמר גפן שסותם בו פי הקנה לאחר שהניח בתוכו פקעויות הערב ומשייר בנקב מלא חוט לאריג וזורקו לקנה והפקיע מתגלגל לתוכו ולצאת אינה יכולה שנסתם הנקב:

דוגמא - מעט צמר צבוע אדום ומעט צבוע שחור וכן בכל מיני צבע שמראה בהם דוגמא לאחר כזה תרצו או כזה תרצו:

כיס - שעושין לזב וקושרו לפי האמה לקבל בו את הזוב:

הא רבי יהודה - דזו דרך הוצאתו בחול:

במידי דלאו היינו אורחיה - כגון כל אלו השנוין למעלה אין דרך הוצאתו אלא ביד אפילו לאומן אלא בשעה שהוא רוצה להכריז לעצמו שהוא אומן אבל כיס לזב אין דרך הוצאתו אלא בכך מי שמעת ליה דפטור:

דאי לא תימא הכי - דמודה ר"מ במי שכל דרכו בכך:

הדיוט שחקק קב בבקעת - הואיל ואינו אומן ואין דרך חקיקה בכך הכי נמי דפטור לרבי מאיר א"כ לא מחייב ר' מאיר בשבת אלא אומנין אלא על כרחיך הואיל וכל דרך חקיקתו של זה בכך מיחייב והכא נמי הואיל וכל דרך הוצאה זו לזה בכך חייב:

זב בעל שתי ראיות - חייב לפי שהכיס צריך לו לבדוק עצמו אם יראה עוד שלישית ויהיה זב גמור לקרבן וכיון דצריכה לו הויא ליה לדידיה דרך הוצאתו בכך:

מיבעי ליה לספירה - דכתיב (ויקרא טו) וכי יטהר הזב וספר לו שבעת ימים ז' נקיים וצריך הוא לכיס לברר לו היום בנקיות שאילו יראה באחד מהן יסתור את הכל דבעינן רצופין דכתיב לטהרתו טהרה אחת לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן:

לבו ביום - באותו יום שבת ראה הראיה שלישית דשוב אינו צריך לכיס כל אותו היום שאין אותו יום ממנין הנקיים:

לא חשיב - הלכך לאו דרך הוצאה היא לו:

כפה קערה על הכותל - שיורדין גשמים עליו:

הרי הוא בכי יותן - דאחשבינהו להנך משקין הראה בדעתו שצריך להן ואע"ג דלא ניחא ליה נפילה שנפלו על הפירות לאחר זמן הוי מוכשרין דתנן (מכשירין פ"א) כל משקה שתחלתו לרצון אע"פ שאין סופו לרצון מכשיר:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת יב א (עריכה)

שלא ילקה כו' - דהיינו אצולי טינוף לא חשיב ליה הך כפיי':

מי דמי - הא לא ניחא ליה בהנך משקין כלל וברצונו לא ירדו ונהי נמי דכפיית קערה חשיבא ליה אנן חשיבותא דמשקין בעינן וכפייה זו אינה אלא לגלות עליהן שאינו חפץ בהן אבל הכא לענין שבת אחשיבותא דהוצאה קפדינן והך הוצאה דכיס חשיבא דקא מיבעי ליה להציל על בגדיו:

הא לא דמיא - ע"כ אם להכשר זרעים באת לדמויה לא תדמיה אלא להך:

שירד דלף לתוכה כו' - משנה היא במסכת מכשירין (פ"ד משנה ה) השנויה אחר הסיפא דהכופה את הקערה והכי תנן עריבה שירד הדלף לתוכה כו' הניחה שירד הדלף לתוכה מים הניתזין והצפים ב"ש אומרים בכי יותן וב"ה אומרים אינם בכי יותן נטלה לשופכה אלו ואלו מודים שהן בכי יותן ומ"מ יש לשמוע מהך סיפא כדגרסינן בספרים (וכב"ה) נתנה לעריבה זו שירד הדלף לתוכה אע"ג דאצולי טינוף הוא אפילו הכי מדלא כפאה גלי דעתי' דאחשבינהו לקבלן והוו חשובים אותן שבתוכה והך הוצאה נמי אחשבה לקבולי בהאי כיס האי זיבה אע"ג דבזיבה לא ניחא ליה אנן לחיובי אהוצאת זיבה לא מהדרינן אלא אהוצאת כיס:

הניתזין - למרחוק:

והצפין - מלמעלה כשהיא מלאה:

אינן בכי יותן - דלא ניחא ליה בהו:

הא רבי יהודה - דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה שברצונו לא תעשה ואינו צריך לעיקר (תחלתה) [תכליתה] כי הכא שאינו צריך לזיבה זו שעל ידה בא הכיס הזה ואעפ"כ חייב עליה ופלוגתייהו בהמצניע (לקמן דף צג:) גבי מוציא המת במטה חייב ואע"ג דהוצאת המת לא ניחא ליה ביה ור"ש פוטר:

עם חשיכה - ולא חיישינן דילמא נפיק בהו משתחשך:

והיה על מצחו תמיד - קרא יתירא הוא להך דרשה דהא כבר קבע ליה מקום והיה על מצח אהרן:

למשמש בבגדו - שלא יהא כרוך בשום דבר פן יוציאנו:

הלכתא רבתי - דבר גדול יש כאן להפרישו מאיסור שבת:

שמא יהרוג - וביום נמי עסקינן ולאור הנר דמתני' אלא יקרא קאי:

כהורג גמל - כלומר דגדול מאד:

או דילמא - לאור הנר דקתני אתרוייהו קאי ותרוייהו שמא יטה אבל ביום שפיר דמי:

מי אלימא ממתניתין - דקתני לאור הנר בסוף ואפ"ה מספקא לן דאיכא לפלוגי בהו ולמימר דלאור הנר אלא יקרא קאי הכא נמי איכא למימר דאין פולין אפילו ביום ולאור הנר אאין קורין קאי:

ת"ש - דקתני לאור הנר בתרוייהו:

בני מחוזא - מפנקי ולא עבדי מלאכה ובגדיהם רחבים כשל אשה וצריכים עיון:

מידע ידעי - שבגדי האנשים קצרין שעוסקין בשדות במלאכה ושל נשים רחבים בתי יד שלהן:

דזקנות - קצרים במקצת ושל אנשים מעונגין רחבים ודומין זה לזה וגזרינן שמא יטה:

אבל דילדות - רחבים הרבה ואין של אנשים דומין להם:

ברה"ר - בחול:

מפני הכבוד - של עוברין שלא ימאסו:

אפיקטויזין - הקאה גומיטא (וומיט"א: סם הקאה) בלע"ז כך מצאתי:

מולל וזורק - בשבת מולל להתיש כחן שלא יחזרו אליו ובלבד שלא ימלול בדוחק ויהרוג דסבירא ליה הריגת כינה שבות ואבא שאול כר"א ומחייב חטאת הלכך גזרינן מלילה שלא יהרוג:

מקטע להו - הורגן ובשבת:

לקנא - ספל:

מאכולת - כינה:

מתירין - כדמפרש טעמא בפרק שמונה שרצים (לקמן דף קז:) מאילים מאדמים דמשכן מה אילים פרים ורבים אף כל שפרה ורבה וכינה אינה פרה ורבה אלא מבשר אדם היא שורצת:

וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר - דבהני נמי פליגי ב"ש וב"ה:

אין משדכין - בשבת משום ממצוא חפצך:

וב"ה מתירין - דקא סברי חפצך ולא חפצי שמים:

ואין מנחמין - משום דמצטער עם המצטערין:

שבת היא מלזעוק - צריך להרחיב דעתם בתנחומים שלא יצטערו:

יכולה היא שתרחם - אם תכבדוה מלהצטער בה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת יב ב (עריכה)

בתוך חולי ישראל - שמתוך שכוללן עם האחרים תפלתו נשמעת בזכותן של רבים:

שבנא איש ירושלים - אדם גדול היה בירושלים ושמו שבנא:

רחמיו - של הקב"ה מרובים:

שבתו בשלום - נוחו בשבתכם לשלום:

בקושי התירו - מפני שמצטער:

בתפיחה - בחולה:

זימנין אמר לה - בלשון קדש וזימנין אמר לה בלשון ארמי והא לאו לענין שבת נקט:

דשכינה עמו - ואין המתפלל צריך שיזדקקו לו מלאכי השרת להכניס תפלתו לפנים מן הפרגוד:

סועד - סומך בתשות כחו ומשום רבינו יעקב סוער תרגומו של פוקד כלומר מבקר כמו ואת אחיך תפקוד לשלום (שמואל א יז) ומתרגמי': ואת אחיך תסער לשלם ולהך לישנא גרסינן אל תקרי יסעדנו אלא יסערנו:

מתעטף - מאימת שכינה כאדם היושב באימה ואין פונה לצדדין:

ואפי' גבוה - דליכא למיחש להטייה דכיון דגזור לא פלוג למילתייהו:

הא תרי שפיר דמי - שאם יבא להטות יזכירנו חברו:

בשני ענינים - בשתי פרשיות הואיל וכל אחד מעיין לעצמו אין מכיר במעשה חבירו:

במדורה - מדורת אש גדולה אסור דהואיל ויושבין רחוק זה מזה ועוד שזנבות האודים סמוכים להם אין זה מכיר בבא חבירו להבעיר ולחתות:

מותר - לקרות לאור הנר שאינו רגיל להטות נר בחול מפני חשיבותו:

שמש קבוע - לא יבדוק מפני שאימת רבו עליו אם ימצא בהן דבר מגונה ובודקן יפה וחיישינן להטיה:

שאינו קבוע - לא רמיא עליה כולי האי: הא והא בשמש קבוע גרסי':

בדנפטא - שהוא מסריח מותר לבדוק לאורו דלא אתי להטות:

שמש שאינו קבוע בדמשחא מאי - כיון שאינו קבוע אינו מטה אפילו בחול והלכך בשבת מותר או דילמא בדמשחא הואיל ולא מאיס דרכו להטות בחול הוא:

הלכה - דמותר:

ואין מורין כן - שלא יזלזלו:

קם שמעי' - דר' ירמיה דהוא שמש שאינו קבוע בבית רב אסי:

אמרה ליה דביתהו - דרב אסי לרב אסי מר לא עביד הכי:

כרביה - ר' ירמיה דאמר הלכה ומורין כן:

ראשי פרשיות - ומריצן בפיו שמתוך שראש הפרשה שגורה בפיו הוא נזכר בכולה למחר ומסייע את שבעה הקורין בנקודה וטעמיה בלחש:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת יג א (עריכה)

ואימת רבן עליהן - אין פושטין יד לשום דבר ואפי' בחול אלא על פי רבן:

פרצה - גברה כמו ופרצת ימה וקדמה (בראשית כח):

שלא שנינו לא יאכל טהור עם הטמאה - מפני הערוה לפי שלא הוצרכו לכך שכולן אוכלין חוליהן בטהרה היו ולא היו אוכלין עם נשותיהן טמאות:

אטו זב פרוש לאו דברים טמאים קאכיל - והלא כל מגעו טמא:

מעשרין הן - ולא גזרי' גזירה לגזירה:

שתישן עם בעלה - במטה כגון שהוא טמא דליכא למיחש משום טהרה או בזמן הזה שאין בו טהרה מי חיישי' להרגל עבירה או דילמא כיון דאיכא היכרא מדכר דכירי:

על השולחן - שאוכל עליו מותר להניח בשר העוף אצל הגבינה דקסברי בית שמאי בשר עוף בחלב לאו דאורייתא ולא גזרי' העלאה אטו אכילה:

ואינו נאכל - עמו:

וב"ה אומרים כו' - ש"מ דאסור:

דליכא דיעות - שני בני אדם שיזכירו זה לזה וה"ה נמי דמצי לשנויי דליכא שינוי להיכרא ומיהו דעדיפא נקט דאפי' דיעות ליכא:

שאין מכירין - דלא אתי חד למשקל מדחבריה ומיכל:

אבל מכירין - אסור ואשה ובעלה [נמי] מכירין זה את זה וש"מ דאסור:

שינוי ליכא - שאוכלין בדרך אכילה:

איכא שינוי - שאין דרך לישן אלא בקירוב בשר כדכתיב שארה כסותה ועונתה ואמר מר שאר זה קירוב בשר שאם אמר אי איפשי אלא היא בבגדה והוא בבגדו יוציא ויתן כתובה במס' כתובות (פ"ד דף מח.):

אל ההרים לא אכל - בפרק אלו הן הנשרפין בסנהדרין (דף פא.) מפרש ליה שלא נתפרנס בזכות אבות שלא הוצרך לכך לפי שהוא צדיק:

מה אשת רעהו כו' - דאסור לן יחוד מן התורה בקדושין (פ"ד דף פ.) מאחיך בן אמך:

ופליגא - דרב יוסף דפשט מדרשה דהאי קרא לאיסור אדרבי פדת:

גילוי עריות - תשמיש ממש ושאר קורבה ואפי' קירוב בשר מדרבנן והיא בבגדה אפי' מדרבנן ליכא למגזר:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת יג ב (עריכה)

ושימש תלמידי חכמים - להסבירו סתומות המשנה וטעמיה והוא הנקרא תלמוד:

נדותיך - כל שבעה של ראייה ראשונה:

ליבוניך - כגון זבה שסופרת שבעה נקיים משפסקה וצריכה להיות לובשת לבנים לבדיקה שמא תראה ותסתור ספירתה:

בנדת טומאתה - ועד שתבא במים לטבילה היא בנדתה דמרבינן מתהיה בנדתה בהוייתה תהא עד שתבא במים בתורת כהנים:

מטה חדא הואי - רחבה ולא קירוב בשר הואי וסבר דשרי בהכי:

סינר - פורציינ"ט (חגורה) שהיא חוגרת בו ומגיע ממתנים ולמטה:

מתני' ונמנו ורבו - באו למנין ונמצאו של ב"ש מרובין: גמ' ה"ג ואלו תנן הני דאמרן או דלמא אלו תנן הני דבעינן למימר קמן. ואלו קאי אדלעיל לא יפלה את כליו ולא יקרא לאור הנר ואלו מן ההלכות כו' או דילמא אלו תנן וקאי לקמן אאין שורין דיו:

ת"ש - דאתרתי קמייתי קאי אבל אינך לאו משמונה עשר דבר נינהו ולקמן בגמרא מפרש להו:

מגילת תענית - לפי ששאר כל משנה וברייתא לא היו כתובין דאסור לכתבם וזו נכתבה לזכרון לדעת ימים האסורין בתענית לכך נקרא מגלה שכתוב במגלת ספר:

מחבבין את הצרות - שנגאלין מהן והנס חביב עליהן להזכירו לשבחו של הקב"ה הוא וכותבין ימי הנס לעשותן יום טוב כגון אלין יומין דלא להתענאה בהון כו':

אין אנו מספיקין - לפי שהן תדירות. ל"א אין אנו מספיקין מלעשות י"ט בכל יום:

אין שוטה נפגע - אין פגע רע בא עליו כלומר אינו מכיר בפגעיו כך כמה נסים באים לנו ואין אנו מכירין בהן:

בשר מת שבחי - הגדל באדם החי מחמת מכה או מחמת כויה אינו מרגיש באיזמל כשחותכין אותו:

דברי תורה - כגון נבילה וטרפה וגו' לא יאכלו הכהנים הא ישראל אוכלים וכגון וכן תעשה בשבעה בחודש היכן נרמז קרבן זה בתורה:

גרבי - למאור ולמזונות:

דרשן - כדדרשינן להני קראי במנחות (דף מה.) דמשום דאשתרי מליקה בחטאת העוף גבייהו הוצרך להזהירם על מליקת חולין שהיא נבילה:

האוכל אוכל ראשון - מן התורה אין אוכל מטמא אדם האוכלו חוץ מנבלת עוף טהור אבל נבלת בהמה לא כדאמר במסכת נדה (פ"ה דמ"ב:) מי שאין לו טומאה אלא באכילתה יצתה זו שיש לה טומאה קודם שיאכלנה וכ"ש אוכל ראשון שאינו אב הטומאה אבל הן גזרו באותו היום כדמפרש טעמא לקמן בכולהו ושיעורן לפסול את הגויה בחצי פרס בפרק יום הכפורים (יומא ד' פ:) והתם נמי אמר הנח לטומאת גויה דלאו דאורייתא ומצאתי בספר ערוך משונה טומאה זו מטומאה דאורייתא דסגי לה בטבילה לתרומה דלא בעיא הערב שמש דתניא בספרי אין האוכל אוכלים טמאין ולא השותה משקין טמאין טמא טומאת ערב:

והבא - לאחר שטבל מטומאתו במים שאובין בו ביום:

וטהור - גמור שנפלו על ראשו כו':

והספר - כל כתבי הקודש תורה נביאים וכתובים פוסלין תרומה במגען:

והידים - סתמן קודם נטילתן:

וטבול יום - ולקמן פריך טבול יום מדאורייתא הוא:

והאוכלין והכלים שנטמאו במשקין - לקמן בעי לה:

מאן תנא - מי הוא האומר כן:

פסלי - את התרומה ואותה תרומה לא תפסול אחרת שוב במגעה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת יד א (עריכה)

לא מטמו - את התרומה להיות שניה והיא תחזור ותפסול אחרים:

האוכל אוכל ראשון - נעשה גופו ראשון ומטמא את התרומה להיות שנייה והיא תחזור ותפסול שלישי:

שני - פוסל ואינו מטמא:

שלישי - אינו פוסל תרומה במגעו אבל הקדשים פוסל ובפ"ב דשחיטת חולין מפרש טעמא דתרוייהו: ר' יהושע אומר האוכל אוכל ראשון הוי שני וכן האוכל אוכל שני הוי שני. והתם מפרש טעמא מצינו שהשני עושה שני ע"י משקין דמשקין אפי' הן שניים נעשין תחלה ועושין מגען שני ואף כאן החמירו בשני לעשות האוכלו כיוצא בו:

שלישי שני לקדש - האוכל אוכל שלישי עושה גופו שני לקדש והתם מפרש טעמא דהאי אוכל שלישי חולין שנעשו על טהרת תרומה הוא וטהרתן טומאה היא אצל הקדש הלכך שמירה דידה לאו שמירה היא לענין קודש וחיישינן באוכל שלישי דידיה דילמא ראשון הוא והאוכלו שני:

בחולין שנעשו על טהרת תרומה - כלומר באיזו חולין אתה מוצא אוכל שלישי בחולין שנעשו על טהרת תרומה דאילו חולין גרידא לא משכחת בהו שלישי:

מאי טעמא גזור - באדם האוכל שיהא טמא:

ופסיל להו - והתורה הזהירה על התרומה לשמרה בטהרה דכתיב (במדבר יח) את משמרת תרומתי לפיכך גזרו באוכל אוכלין טמאין שלא יהא רגיל אצל תרומה:

הא שכיחא - שאדם שותה עם אכילתו:

והא לא שכיחא - שיהא אוכל עם שתייתו:

ה"ג היו טובלין במי מערה סרוחים מכונסין - שיש בה מ' סאה מי גשמים שהם כשרים לכל טמא חוץ מזב לבדו דכתיב ביה מים חיים:

והיו נותנין עליהן - על גופן מים שאובין להעביר סרחון המקוה:

התחילו - הטובלין ועשו השאובין קבע לפיכך גזרו על השאובין טומאה לטמא אדם אחר טבילתו אבל אין מטמא שום אוכל ומשקה אלא אם כן נטמאו בשרץ:

לא אלו - דמקוה לבדה מטהרין אלא אלו ואלו מטהרין דמתוך שהורגלו הכל בכך לא היו יודעין שלהעביר הזוהמא היו השאובין באין אלא לטהר:

מאי נפקא לן מינה - כיון שכולן טובלין תחלה במקוה מאי איכפת לרבנן אם עשאוה הטובלין קבע אחר טבילה:

אלא אלו מטהרין - וחיישינן דילמא אתי לבטולי תורת מקוה וטובלין בשאובין והתורה אמרה אך מעין ובור מקוה מים וגו' (ויקרא יא):

מ"ט - הא לאו לאחר טבילה הוה:

אי לאו - דגזור אף על הטהור לא קיימא גזירה הבא אחר טבילה דאמרי מ"ש האי מהאי:

לידי פסידא - עכברים מצויין אצל אוכלין ומפסידים את הספר אבל בחולין לא הוצרכו לגזור דבלאו הכי נמי לא היו נותנין חול אצל קדש:

עסקניות הן - ונוגעין בבשרו ובמקום טנופת וגנאי לתרומה בכך ונמאס לאוכלין כשנוגע בה בידים מסואבות ורבותינו מפרשים חיישינן שמא נגעו [ידיו] בטומאה [ונטמא] וקשיא לי אם כן ניחוש שמא נגע באב הטומאה ונמצא ראשון ויטמאנה ועוד מאי שנא ידים לחודייהו בכל גופו נגזור לפסול תרומה שמא נגעו ידיו בטומאה ונטמא כל גופו ועוד לא תסגי להו בנטילה אלא בטבילה:

ספר תורה ערום - אלא על ידי מטפחת:

אילימא הא - דסתם ידים גזור ברישא:

הא תו למה לי - הך מי נפקא מכלל סתם ידים:

אלא הא גזור ברישא - דסתם ידים לא גזרו (סמוך) לנטילתן מגע לתרומה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת יד ב (עריכה)

ובא השמש וטהר - ומקמי הכא לא ואוקמינן להאי קרא בתרומה ביבמות בפרק הערל (דף עד:) ואפילו לנגיעה אשכחן קרא התם כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם במים וגו' והאי נגיעה היא ובעינן הערב שמש אלמא פסיל בנגיעה דאי לא פסיל למאי קרי ליה וטהר השתא מכלל דמעיקרא לא הוי טהור גמור והאי כלי לאו בר אכילה הוא ומיהו טמויי לא מטמינן דהא לאו טמא איקרי:

סמי מכאן - הסר מכאן:

מחמת שרץ - שנטמאו בשרץ:

דאורייתא היא - שהמשקין ראשון והאוכל שני ופוסל תרומה להיות שלישי:

דכתיב וכל משקה וגו' - ואע"ג דהאי במשקין הבאין מחמת אויר כלי חרס כתיב דהא כתיב לעיל מיניה כל אשר בתוכו יטמא מכל האוכל כלומר אם יש בתוכו אוכלין או משקין והני שניים נינהו שהכלי היה ראשון והם שניים ואוכל הנוגע בהן אינו פוסל את התרומה (א"ה) הא גמרינן משקין הבאין מחמת שרץ מנייהו בק"ו ובפ"ק דפסחים (דף יח:) וכיון דמקבלי טומאה מדאורייתא ממילא עבדי לאוכל שני דהכי גמרינן סדר טומאה התם דמשקה מטמא אוכל ואוכל משקה דלא משכחת רביעי בקדש אלא בהכי דהא אין טומאה עושה כיוצא בה לא להיות אוכל מטמא אוכל ולא משקה מטמא משקה ולא אוכל ומשקה מטמאין כלים דאין כלי מיטמא אלא באב הטומאה:

מחמת ידים - לפני נטילה דגזרו רבנן בידים וכן בשאר כל פוסלי תרומה השנויין לטמא משקין להיות תחלה:

גזירה משום משקין הבאים מחמת שרץ - דאשכחן בהן שהן ראשונים דאורייתא והא דגזור בכל טומאת משקין להיות תחלה ולא גזור נמי באוכלין גזירה משום אוכל הבא מחמת שרץ היינו טעמא דאחמיר רבנן במשקין משום דעלולין לקבל טומאה שאינן צריכין תיקון הכשר להביאן לידי טומאה אבל אוכלין צריכין תיקון נתינת מים להכשירן לקבלת טומאה כל הכשר שבש"ס לשון תיקון:

משקה הזב - היוצא ממנו רוקו וזוב ומימי רגליו:

וכי ירוק הזב וגו' - וכבס בגדיו אלמא אב הטומאה הוא לטמא אדם ובגדים דהיינו כלים ושאר משקין היוצאין ממנו גמרינן מרוק מה רוק מתאסף תחלה ואח"כ יוצא אף כל מתעגל ויוצא כגון מימי רגליו:

מה שביד טהור טמאתי לך - אינו צריך כאן דטומאת משא ילפינן מיניה לרוק במסכת נדה (פ"ז דף נה:):

אלא בבאין מחמת שרץ - דלאו אב הטומאה הן והכלי אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה כדתניא בפסחים (דף כ.) יכול יהו כל הכלים מיטמאים מאויר כלי חרס ת"ל מכל האוכל וגו' אוכל ומשקה מיטמא מאויר כלי חרס כו' אלמא לא אתי כלי טמא ומטמא ליה וכ"ש אוכל ומשקה וגזור רבנן דליטמא לענין תרומה משום משקה זב וזבה שהן אב הטומאה:

על ארץ העמים - ומשום ספק קברות שלהן דנכרי מטמא במגע ובמשא ואהל לרבנן ולרבי שמעון נמי דאמר אין מטמאין באהל מטמאין הן במגע ובמשא ורקב:

ועל כלי זכוכית - דלא כתיב באורייתא טומאה:

תיקן כתובה - שיהא כותב לה כל נכסי אחראין לכתובה לפי שהיה מייחד לה כתובתה וכשהיה כועס עליה אומר לה טלי כתובתיך וצאי בכתובות בסוף האשה שנפלו (דף פב:):

וגזרו טומאה על כלי מתכות - לקמן מפרש:

שמאי וסיעתו כו' - והם עצמן היו עם תלמידיהם במחלוקת של י"ח דבר:

ובי"ח דבר נחלקו - כלומר אותם י"ח שגזרו במחלוקת היו אלא שנמנו ונמצאו ב"ש רבים:

שלשה מקומות - לקמן מפרש:

לתלות - תרומה על מגען לא אוכלין ולא שורפין:

לשריפה - שיהיו שורפין תרומה עליהן:

שלמה גזר - דכתיב (קהלת יב) ואיזן וחקר שעשה אזנים לתורה כלומר סייג והרחקה ככפיפה זו שנוטלין אותה באזנים ואין נוגעין בה:

עירובין - אזנים להוצאת שבת שאסור להוציא מרשותו לרשות חבירו ואע"פ ששניהם רה"י:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת טו א (עריכה)

ולמחר הושוו - שחזרו בהן ב"ה:

קב ומחצה - ירושלמי' שהן ז' לוגין וביצה וחומש ביצה למדה מדברית והוא עומר לגלגולת עשירית האיפה שחייב בחלה כדכתיב עריסותיכם כדי עיסת מדבר והוסיפו שתות בירושלים נמצא שש מדבריות נכנסות בחמש ירושלמיות ולוג הנשאר וביצה וחומש ביצה עולין ללוג ירושלמי שהלוג מדברי ששה ביצים נכנסין בחמשה ביצים גדולים נמצא הלוג חסר ביצה גדולה תן ביצה וחומש ביצה תחת ביצה גדולה שהחומש הוא שתות מלבר [נוסף] על הביצה נמצאו ששה ביצים גדולים שהן לוג גדול הרי הן ששה לוגים ירושלמי' דהן קב ומחצה:

משהגדילו המדות - היא מדת צפורי שעודפ' שתות על ירושלמית נמצאו הו' לוגין ה':

ה' רבעים - לוגין שהן רביעית הקב:

חמשה ועוד חייבין - דסבר ר' יוסי מדה מדברית היו ביצים גדולים משלנו והכי נמי א"ר יוסי בעירובין בפרק כיצד משתתפין (דף פג:) כמה שיעור חצי פרס שני ביצים שוחקות והתם מפרש האי ועוד אחד מכ' בביצה לכל ביצה:

הין - י"ב לוג:

פוסלין - אם נפלו לתוכן קודם שנשלם אבל אם נשלם שוב אינו נפסל ואפילו המשיך לתוכן אחרי כן אלף סאה:

שחייב אדם כו' - כלומר הין אינו לשון משנה אלא לשון תורה אלא כך שמעה מפי שמעיה ואבטליון ורבותי מפרשין [בלשון] משה רבינו ולבי מגמגם שהרי בכמה מקומות לא הקפיד על כך:

שני גרדיים משער האשפות - במסכת עדיות מפ' למה הוזכר שם אומנותם ושם מקומם לומר שלא ימנע אדם עצמו מבית המדרש שאין לך אומנות פחותה מגרדי שאין מעמידין ממנו לא כהן גדול ולא מלך כדאמרינן בקדושין (דף פב.) ואין שער בירושלים פחות משער האשפות והכריעו בעדותן כל חכמי ישראל:

כל הנשים - הרואות דם:

דיין שעתן - לטמא טהרות משעת ראייתן ואילך:

מפקידה לפקידה - למפרע בדקה היום ומצאתה טהורה ובדקה לסוף שבוע ומצאתה טמאה חוששין למגעה מבדיקה ראשונה ואילך שמא עם סילוק ידיה ראתה:

מעת לעת ממעט על יד מפקידה לפקידה - שני זמנים הוזכרו בה למפרע להלך אחר הקל שבהן אם מפקידה לפקידה יתר על מעת לעת הלך אחר מעת לעת ואם מעת לעת יתר על מפקידה לפקידה הלך אחר הפקידה:

ממעט על יד - ממעט אחריו:

לסמוך - פלוגתא היא דב"ש וב"ה גבי מביאין נדרים ונדבות וסומכין ביום טוב:

כי קאמר רב הונא היכא דליכא פלוגתא דרבוותא - שלש מקומות שאמר רב הונא לא נחלקו בהן רבותיהן הראשונים אבל סמיכה כל האבות ב"ד והנשיאים מיוסי בן יועזר עד הלל נחלקו בה במסכת חגיגה:

הבוצר - ענבים לדורכן בגת דאילו הבוצר לצימוקין משקה היוצא מהם אין מכשירים דלא ניחא ליה:

שמאי אומר הוכשרו - ביין הנדלף מהן על גביהן ואע"ג דאזיל לאיבוד לארץ ששותת מן הסלים גזירה שמא יבצרנו בקופות מזופפות כדמפרש לקמיה (דף יז.):

הא שתיק ליה הלל - ולא עמד במחלוקתו כדתניא בפרקין (שם) אותו היום היה הלל כפוף כו':

המלכות - הרשעה רומי:

פשטה - התחילו לכובשן:

הלל ושמעון - רבן שמעון בנו של הלל היה:

ורבן גמליאל - הוא רבן גמליאל הזקן:

ושמעון - הוא רבי שמעון הנהרג עם הרוגי מלכות והוא היה אביו של ר"ג דצעריה לרבי יהושע בן חנניה (ברכות פ"ד דף כז:) ושעשה מחלוקת עם ר"א בן הורקנוס (ב"מ פ"ד דף נט:):

בפני הבית - בעוד הבית קיים:

ק' שנה - אחרונים שלפני החורבן התחיל נשיאותו של הלל ופרנסו אלו ארבע דורות ק' שנה אלמא הלל קודם לחורבן ק' שנה:

ואילו יוסי בן יועזר - קדים להלל כמה דורות במסכת אבות:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת טו ב (עריכה)

אתו אינהו - יוסי ויוסי:

גזור אגושא לשרוף - תרומה הנוגעת בגוש העפר:

ואאוירא לתלות - תרומה הנכנסת באוירא ואין דבר מפסיק בינתים כגון שידה פרוצה מתחתיה:

ואכתי - אגושא לשרוף באושא גזור:

על ספק בית הפרס - כלומר על ספקו של בית הפרס כגון תרומה שנכנסת לבית הפרס דהוא שדה שאבד בה קבר היינו ספק דלא ידעינן אם האהילה על הקבר אם לאו:

ועל ספיקו של עפר ארץ העמים - דכל עפר ארץ העמים מספקא לן בקבר של מת:

ועל ספיקו של בגדי עם הארץ - דכולהו מספקא לן שמא ישבה עליהם אשתו נדה כדתנן (חגיגה דף יח:) בגדי ע"ה מדרס לפרושים:

ועל ספק כלים הנמצאים - דלא ידעינן אם טמאים הן:

ספק רוקין - כל רוקין מספקא לן דדילמא דזב נינהו:

ועל ספק מי רגלי אדם - הך ספק לא דמי להנך דלעיל אלא אפי' מספקא לן אם מי רגלי אדם הן אם מי רגלי בהמה הן דאיכא תרי ספיקי לקולא דאם תמצי לומר דאדם שמא טהור:

שכנגד מי רגלי בהמה - רבותא אשמעינן דלא תימא מדהני דבהמה הני נמי דבהמה:

ודאי מגען וספק טומאתן - יודע ודאי שנגע בהן תרומה אבל אינו יודע אם הם טמאים אם לאו כדמפרש בכולהו:

שורפים - והיינו אגושא:

באושא התקינו - כמה שנים אחר חורבן כדאמרינן בר"ה (פ"ד דף לא.) גבי י' מסעות נסעה שכינה:

ואלו חוצצין - לגבי טבילה: הזפת והמור גרסינן:

בכלי זכוכית - שהן חלקין ואין אדם מקפיד על טיט ודבר אחר הנדבק בהן לפי שנופל מאיליו והני הוא דמדבקי טובא וקפיד עלייהו ואין חוצץ אלא דבר המקפיד עליו:

כגון שנקבו - וטהרו מתורת כלי חרס דכלי חרס שבירתו מטהרתו:

והטיף לתוכו אבר - דחשיב ליה ככלי מתכות דכל קבלת טומאתו משום אבר המעמידו הלכך אית ליה טהרה במקוה:

מטמא - ולא אמרינן בטיל ליה מתורת כלי כשאר כלי חרס הנשבר דקסבר הלך אחר המעמיד ותורת כלי מתכות עליו:

אלא מעתה - הואיל ושוינהו ככלי חרס:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת טז א (עריכה)

נתר - מין אדמה לבנה (קרייד"א: גיר (הלעז חסר בדפוסי התלמוד שלנו)) :

מיטמאין ומטמאין מאוירן - נתלית טומאה באוירן. נטמא מן האויר חזר ותלה אוכלין באוירן מטמאין את האוכלים ואע"פ שלא נגעו טמא דכתיב כל אשר בתוכו יטמא ואפי' מלא חרדל שאין נוגע בדפנותיו אלא הסמוך לדפנות:

ומיטמאין מאחוריהן - אם נכנס טומאה לתוך אחוריהן מבחוץ במקום חקק בית מושבם כדרך שעושין לכלי עץ:

ואין מיטמאין מגבן - דכתיב אל תוכו:

יש להן תקנה - להתיכן ולחזור ולעשותן כלים:

לטומאתן ישנה - אם נטמאו ונקבו וטהרו וחזר ועשה מהן כלים יחזרו לטומאתן להטעינן טבילה הואיל וככלי מתכות נינהו:

טהרו - דאינה כלי:

חזרו לטומאתן ישנה - לקמיה מפרש טעמא:

פשוטיהן טהורים - דאיתקש עץ ועור לשק דיש לו בית קבול וכלי עצם איתקש לעץ ועור בפרשת מדין (במדבר לא) כל בגד וכל כלי עור וגו' ואמרי' בהכל שוחטין (חולין דף כה:) להביא דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן העצמות ומן הטלפים וכלי זכוכית לקמן מפרש טעמא אמאי פשוטיהן טהורים מאחר דדמו למתכות:

וטומאה ישנה - שיחזרו לה מאחר שטהרו ממנה דרבנן היא כדלקמן בהילכתא:

בטומאת כלי מתכות דאורייתא - גזור טומאה ישנה אבל בכלי זכוכית דעיקר תחילת טומאתו ליתא אלא מדרבנן לא גזרו טומאה ישנה:

פשוטיהן מיהא ליטמא - ככלי מתכות דהא פשוטי כלי מתכות דאוריי' וכיון דדכוותייהו שוינהו ליטמא דליכא לשנויי בהא כדשני' בטומא' ישנה:

עבדי רבנן הכירא - בטומאת כלי זכוכית וחילקו בה מטומאה דאורייתא להודיע שהיא מדבריהם ולא ישרפו עליה תרומה וקדשים דלא שרפי תרומה משום טומאה דרבנן בר מן ו' ספיקות (לעיל דף טו:):

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת טז ב (עריכה)

לעולם לכלי חרס דמו - הואיל וברייתן מן החול הלכך פשוטיהן טהורין ואין בהן טומאה [ישנה]:

הואיל ונראה תוכו - מבחוץ דרך דפנותיו לא חשיב גב אלא תוך:

בשל ציון - בימי שמעון בן שטח היתה:

כל כליה - במת שהיתה צריכה להמתין הזאת שלישי ושביעי לפיכך שברתן למהר טהרתן לבו ביום:

וריתכן - שולדי בלע"ז (שולדי"ר: לרתך) שמחבר כסף במקום שבר:

גדר מי חטאת - נמצאו מי חטאת בטלים שאין לך אדם ממתין ז' ימים אלא שוברן ותשתכח תורת מי חטאת:

למ"ד כו' - לא ידענא היכא:

אמרו - שיחזרו:

בכדי טהרתו - כמוציא רמון:

בת יומא - בלא הערב שמש שהרואה שנטמאו ומשתמשין בהן בו ביום ואינו יודע שנשברו סובר שהטבילום:

עולה - מועלת:

דרצפינהו מרצף - הריקן ושברן כולן כמו מאכולת רצופה שמא לא יקבנו ליכא ושמא יאמרו איכא ואיכא דאמרי שמא לא יקבנו איכא שמא יאמרו כו' ליכא דהא מינכר עשייה שנתחדש כולו וזה נראה בעיני:

תחת הצינור - שקבעו ולבסוף חקקו להמשיך מים למקוה דשוב אינו פוסל אבל הכלים פוסלים משום שאיבה:

ואחד כלים קטנים - דלא תימא לא חשיבי:

ואפילו כלי גללים - שאינם קרויין כלים לענין קבלת טומאה הוו כלים לענין שאיבה:

גללים - שייש:

כלי אדמה - דלאו ע"י גיבול הוא ככלי נתר וכלי חרס:

מטהרין - דשוכח לא חשיבה שאיבה הואיל ולא לכך נתכוון:

בחצר - שלא תחת הצינור ונתמלא מן הנוטפין ונפלו למקוה שהוא טהור דבמניח תחת הצינור וכשהניחן בשעת קישור עבים ואח"כ נתפזרו ושכחן כדמוקי לקמן הוא דפליגי ביה דגלי דעתיה שרצה שיפלו לתוכו ומשום פזור עבים לא בטלה מחשבתו ראשונה אבל במונח בחצר ואפי' בשעת קישור ונתפזרו לא מוכחא מחשבה קמייתא שפיר מעיקרא הלכך בטלה:

במקומה עומדת - במניח תחת הצינור בקישור עבים לא נמנו ורבו עליה לבטל דברי בית הלל דלא חזרו בהן:

הניחן - תחת הצינור בשעת קישור עבים ואיחרו גשמים לבוא ויצא למלאכתו ושכחן דברי הכל הואיל ומתחלה לכך נתכוון לא בטלה מחשבתו בשכחתו:

דברי הכל טהורים - דליכא גלויי דעתא:

בטלה מחשבתו - דכי נתפזרו אסח דעתיה דסבר לא ירדו גשמים עוד:

בצרי להו - י"ח דבר שאין זו מן המנין דכל זמן שלא נמנו ורבו הויא הלכה כבית הלל וטהור:

נדות מעריסתן - מיום שנולדה דגזרינן דילמא חזאי נדות דקטנה בת יומא מטמאה בנדה דתניא אין לי אלא אשה תינוקת בת יום אחד לנדה מנין תלמוד לומר ואשה וכותים אין דורשין מדרש זה וכי חזיין לא מפרשי לה הלכך גזור בהו רבנן:

כל המטלטלין מביאין את הטומאה - משום אהל שאם איהל ראשו אחד על המת וראשו אחד על הכלים מביאין להן טומאת אהל המת ליטמא ז' ימים ולהיות אב הטומאה כדין אהל טמא:

בעובי המרדע - אפילו אין בהן פותח טפח אלא כעובי המרדע ולקמן מפרש יש בהיקפו טפח חוט טפח צריך להקיפו ואף על גב דאהל דאורייתא פחות מטפח לא הוי דהלכה למשה מסיני הוא כשאר כל השיעורין הכא גזור רבנן היקפו משום עביו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת יז א (עריכה)

אקפח את בני - מצער היה על תורה המשתכחת ומקלל את עצמו:

אקפח - אקברם לשון חיתוך וקיצור:

ששמע השומע - כשנשאלה השאלה על ידי מעשה בבית המדרש ושמע שטמאוהו וטעה ולא ידע משום מה טמאוהו הם טמאו את המרדע משום כלים המאהילים על המת שהכלי עצמו המאהיל טמא בכל שהו דלא בעינן פותח טפח אלא לשוויה אהל להביא טומאה תחת ראשו השני להביא טומאה על אחרים אבל לגבי דידיה בכל שהו וטמאוהו לאיכר טומאת ערב משום שנגע באותו כלי שהוא אב הטומאה וזה שנגע בו ראשון והשומע טעה לומר שעשאוהו לאיכר אב הטומאה לטמא ז' ולטעון הזייה:

אני אתקן שיהו דברי חכמים - שאומרים עובי המרדע מביא טומאה קיימין יש דבר שמביאין עליו טומאה ממש לטעון הזייה מדבריהם כגון על האדם הנושאן שטמא בו טומאת מגע מן התורה גזרו עליו בעובי המרדע ליטמא טומאת אהל מדבריהם גזירה הקיפו משום עביו דכיון דמטמאת ליה על כרחך טומאה דאורייתא לאצרוכיה הערב שמש והוא לא נגע במת כסבור שמשום אהל אתה מטמאו ומשום שיש בהיקפו טפח וכיון דלא מטמאת ליה טומאת ז' אתי למימר באהל גמור נמי טומאת ערב אבל שאר אדם וכלים שאין נוגעין בו ואין עליך לטמאן כלל אין מביאין שום טומאה אלא בפותח טפח ר"ע מילתייהו דרבנן פריש: וא"ר ינאי גרסינן:

מרדע שאמרו - דמביא את הטומאה על נושאו לטמאו שבעה מדבריהם:

אין בעביו טפח - דאם כן הוי אהל דאורייתא:

ולר' טרפון - דאמר לא גזרו שום גזירה אלא בדין תורה דלא טמאוהו אלא טומאת ערב משום מגע בצרי להו י"ח: בנות כותים כו':

ובאידך - דמניח כלים:

סבר לה - ר' טרפון כר' מאיר דחשיב ליה בי"ח דבר ואפיק הא ועייל הך דבנות כותים:

מפני מה בוצרין בטהרה - מפני מה אתה מצריך לבצור בכלים טהורים דקאמרת הוכשר ואין אתה מצריך למסוק זיתים בכלים טהורים:

יכנס - לבית המדרש:

והיוצא אל יצא - לפי שהיו רוצין לעמוד במנין:

קשה - לפי שהלל נשיא וענוותן:

וגזור שמאי והלל - ולא קבלו מינייהו ואתו תלמידייהו וגזור וקבלו מינייהו:

מ"ט - הוכשר הא לא ניחא ליה בההיא משקה דנפיק וקאזיל לאיבוד:

בקופות טמאות - דאתיא טומאת הכלי ומחשבה ליה למשקה להכשיר הואיל וטומאתו והכשרו כאחת:

הניחא למאן דאמר - לא ידענא היכא:

חושב משקה - להכשיר אוכל שבתוכו ואף על גב דלא אחשביה הוא:

מזופפות - כיון דלא אזיל לאיבוד. ניחא ליה ליציאתו:

הנושכות - אשכולות הנושכות זו את זו וכשבא להפרידן נסחט המשקה עליהן וכיון דעבד בידים ולא אפשר בלא סחיטה מכשר:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת יז ב (עריכה)

טבי - שם האיש:

רישבא - פורס נשבין לצוד חיה ועוף:

גידולי תרומה - אם זרעה ואפי' דבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטנית:

תרומה טהורה ביד ישראל - ועינו צרה ליתנה לכהן וזורעה לבטלה מתורת תרומה:

אי דחשידי להכי אפרושי נמי לא ליפרשו - אלא חטה אחת מן הכרי כדשמואל ומדאפרשו ש"מ לא חשידי:

משום תרומה טמאה ביד כהן - שאסורה באכילה ובא לזורעה וגזור שתהא בשמה הראשון והרי היא תרומה טמאה דחיישינן דילמא משהי לה עד זמן זריעה ואתי למיכל בטומאתה:

נותן כיסו לנכרי - ולא יטלטלנו פחות פחות מד' אמות:

סנוותאה - שם מקום:

ובנותיהן - במס' ע"ז פרכינן בנותיהן דאורייתא נינהו:

כולן מי"ח דברים הן - והא כולהו חדא היא דגזרו על פיתן משום שמנן ועל שמנן כו' כדלקמן:

הניחא לר"מ - דמנו להו להא דמניח כלים תחת הצינור הוו להו י"ח ט' דפסלי תרומה ואין קורין ואין פולין הא חדסר פשו להו ז' צינור ומרדע ובנות כותים ובוצר וגידולי תרומה ונותן כיסו ופיתן ושמנן חדא:

איכא הא - דמוסיף רב יצחק אדאבימי על דבר אחר משום ד"א:

ועל בנותיהן משום ד"א - ע"ז ועוד גזרו על ד"א שלא הוזכר כאן:

שמטמא בזיבה - ואפילו אינו זב: אוכלין וכלים שנטמאו במשקין חדא חשיב להו:

מתני' סמנין - לצבע:

כרשינין - למאכל בהמה בינ"א (ויצי"ש: בקיה (צמח ממשפחת הקטניות)) בלע"ז:

וב"ה מתירין - משנתן את המים מבעוד יום:

אונין - ארישב"א (רישטי"ש: אגודות פשתן) והן אגודות של פשתן מנופץ ונותנין אותו בקדרה לתנור ומתלבן:

שיהבילו - שיתחממו:

העין - הצבע שיקלוט מבעוד יום:

מתירין - לתתה מבעו"י והיא קולטת כל הלילה:

ולא טוענין עמו - על החמור:

ולא מגביהין עליו - משאוי על כתיפו דנראה כמסייעו להוליך בשבת:

אלא כדי שיגיע למקום קרוב - כלומר שיהא המקום קרוב שיוליכנו שם מבעו"י:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת יח א (עריכה)

עם השמש - בעוד החמה זורחת:

כלי לבן - שהוא קשה לכבס וצריך ג' ימים ומחמירין על עצמן כב"ש:

שטוענין - את הזיתים בקורות בית הבד ואת הענבים בעיגולי הגת שלא היו עוצרין אותן בגלגל כמו שלנו אלא טוענין אותן בקורות כבדין והני דגת קרי עיגולין שהיו דפין עבין עשוין כעיגולין ושוין שטוענין אותן מבעוד יום והמשקה הולך וזב כל השבת ובגמרא (דף יט.) פריך מאי שנא דלא פליגי ב"ש בהא ומפרש משום דאי נמי עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת דכי אמרי' סחיטת זיתים וענבים אב מלאכה בפ' חבית שנשברה (לקמן דף קמג:) הני מילי בזיתים וענבים שלא ריסקן מבעוד יום דהוה ליה מפרק דבר ממשאו הגדל בתוכו והיא תולדה דדש אבל הכא אין נותנין קורה על גבי זיתים עד שטוחנין תחלה בריחים וכן ענבים דורכין אותן תחלה ברגל ובלאו קורה נמי משקה נפיק ממילא אלא דלא נפיק שפיר כי השתא ולא דמי לדש:

גמ' מאי שנא בכולהו כו' ל"ג לה הכא אלא לקמן במשנה ושוין שטוענין:

מאן תנא נתינת מים לדיו - ואע"פ שלא גיבל הדיו זו היא שרייתן והוי לישה דידיה בהכי ומיחייב משום לש דהא מתני' ליכא גבול ואפליגו בה מבעוד יום מכלל דבשבת חייב חטאת הוא:

האחרון חייב - משום לש שהוא אב מלאכה:

אפר - לאו בר גיבול הוא:

עפר - בר גיבול הוא לטיט של בנין:

והא תניא - תרתי מתניתא חדא דאפר וחדא דעפר:

מידי גבי הדדי תנינהו - חדא תניא ר' חייא וחדא תניא רבי אושעיא וחדא מינייהו תניא לעפר בלשון אפר:

פותקין - פותחין עושין נגר קטן משפת המעין לגנה:

מוגמר - לבונה ומיני בשמים נותנין על האש ומעשנין הבגדים שיהא ריחן נודף:

גפרית - תחת כלי כסף שמציירין בהם פרחים וצורות בחרט ומעשנן בגפרית והן משחירות וניכרות וקורין נייל"ר (ניאילי"ר: לגפר (לגלף את המתכת באמצעות גפרית)) :

קילור - תחבושת שקורין לוז"א:

ואספלנית - רטייה:

ברחיים של מים - וכ"ש ברחיים של יד ושל חמור דאדם מצווה על שביתת בהמתו:

שיטחנו מבעוד יום - מפני שמשמעת את הקול ואוושא מילתא בשבת ואיכא זילותא:

לרבות שביתת כלים - דכתיב לעיל מינה למען ינוח שורך וחמורך וגו':

והשתא דאמרת בית הלל אית להו שביתת כלים - דהא על כרחיך האי מתניתא בית הלל מדשרי בהנך וקתני דרחיים אסור משום שביתת כלים:

מוגמר וגפרית אמאי שרו - וה"ה לכל הנך דמתני' הרי המוגמר מונח בערדסקאות ונמצא כלי עושה מלאכה:

לא קא עביד הכלי שום מעשה - אלא מונח על הארץ והן בתוכו אבל הרחיים עבדי מעשה ולב"ש כיון דמונחין בגווה היינו מעשה דיליה:

מצודות דקא עבדי מעשה - שהפח נקשר ותופס העוף וכן יקוש שפושטים לחיות ללוכדן ברגלים כשנוגעין בו קופץ ומתחבר מאליו ולוכד:

בלחי - חכה שקורין איימ"א (אי"ם: חכה (ליתר דיוק, הקרס שבקצה החכה)) שהדג בולעו ומהדקו והכלי אינו זז ממקומו:

וקוקרי - שעושין סלים פיה אחד רחב ופיה השני קצר מאד והדג (ס"א והחיה) נכנס שם ומוציא ראשו בפי הקצר ואין גופו יכול לצאת וכשבא להחזיר ראשו לפנים ראשי קרומות נכנסין לו תחת לחיו דהשתא לא עביד כלי מידי:

והשתא דאמרת כו' ב"ש היא - והא דריחים ב"ש וב"ש לא שני להו בין היכא דעביד כלי מעשה בין היכא דלא עביד דהא אסרי באונין דמתני' וכיון דב"ש היא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת יח ב (עריכה)

מוגמר וגפרית מ"ט שרו - הא מנחי בכלים:

כגון דמנחי מוגמר וגפרית בארעא - ולא בכלי:

גיגית - שהשכר בתוכו ואי אפשר לשופכו לארץ והשעורין נשורין כל השבת יותר מח' ימים והשבת בכלל וכן נר הדולק בשבת וכן קדרה שעל גבי כירה שאי אפשר שלא תצטמק בשבת וכן שפוד המונח בתנור כדתנן (דף יט:) משלשלין את הפסח ולא פליגי ב"ש:

בדמפקר להו - לכלים ושוב אינו מצווה על שביתתן:

עססיות ותורמסין - מיני קטניות וצריכין בישול יותר:

בכדי שיעשו - כדי שלא יהנה ממלאכת שבת:

יחתה בגחלים - למהר בישולן:

סליק בהו קוטרא - של עצים ומשחיר הבגדים ועשן העצים קשה להם וכן בגפרית:

לא מגלי - משטח פי תנור וליכא למגזר שמא יחתה בגחלים:

לגזור - שמא יחתה בגחלים:

עקורה - מעל האור:

מגיס - מהפך בה ובמבושל הוי בישול:

וטוחה - מכוסה בכיסוי שלה וטוחה בטיט סביב דכולי האי לא טרח ומידכר:

והשתא דאמר מר - דהנחת קדרה לא אסירא אלא משום חתייה:

האי קדר' חייתא שפיר דמי - להשהותה לכתחלה מבעוד יום בתנור והיא מתבשלת כל הלילה דודאי חייתא לאו אדעתא למיכלה לאורתא אנחה התם ומשום למחר לא אתי לחתויי שהרי יש לה שהות גדול ולא דמי לעססיות ותורמסין שאין כל הלילה והיום די להן:

ובשיל שפיר דמי - מבושלת כל צרכה שפיר דמי להניחה דלא בעי חיתוי:

שדא ביה גרמא חייא - דלאו דעתיה למיכליה לאורתא:

גדיא - קשי ליה זיקא:

שריק - פי התנור בטיט סביב כיסוי אינו מוכן לחתות:

ברחא - איל גדול לא קשיא ליה זיקא ואתי לגלויי פי התנור ליטול כיסויו לחתות:

דגדיא ולא שריק - איכא חדא לאיסורא וחדא להיתרא:

בבשרא אגומרי - שאינו בתנור דאפילו כיסוי ליכא ומוכן להפוך בו ולחתות:

לא ישאלנו - שאלה דבר החוזר בעין הלואה בדבר הניתן להוצאה:

אלא כדי שיגיע - הנכרי לביתו מבעוד יום ואע"ג דבדידיה קטרח מחמירין ב"ש דמיחלף בשלוחו:

בית הסמוך לחומה - של עיר אחרת שהנכרי דר שם שהרי יכול להניחו שם:

מפתח ביתו - של ישראל:

הן הן דברי כו' - לא בא ר"ע לחלוק על ב"ה אלא לחלוק על תנא בן מחלוקתו שאמר אליבא דב"ה לבית הסמוך לחומה ובא ר"ע לומר לא אמרו ב"ה כן אלא כו':

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת יט א (עריכה)

כותח הבבלי - נותנין בו חמץ כדאמרי' באלו עוברין ואינו עשוי לאכול יחד אלא לטבול בו ואינו כלה עד זמן מרובה:

שלשים יום - משמתחילין לדרוש בהלכות הפסח חלה אזהרת פסח עליו:

כלב - רמי עליה לזונו:

לא ישכיר אדם כליו - לעשות בהן מלאכה בע"ש דנראה שמשכירו לו לצורך השבת:

שלא נמצא כתב ידו - שלא יוליכנו בשבת:

אלא אם כן קצץ לו דמים - דכיון דקוצץ לו דמים בדידיה טרח וב"ש לא מודו בקצץ דאפילו בקצץ פליגי דהא לא עדיף ממוכר ומשאיל ונותן מתנה אלא מילתא דב"ה אשמעינן דבדלא קוצץ לא פליגי דאסור:

לביתו - של מי שנשתלח לו:

לבית הסמוך - לחומת העיר שנשתלח שם:

והלא קצץ - ואמאי אסרי ב"ה הא אינהו שרו לעיל:

והא אמרת רישא אין משלחין - אא"כ. קצץ:

דואר - שלטון העיר ולו רגילין לשלוח איגרות:

שכיחא במתא - משלחין בלא קוצץ בכדי שיגיע השליח למר לבית הדואר ולמר לבית הסמוך לחומה ורישא דאין משלחין בלא קוצץ כלל דלא קביע במתא ואם לא ימצאנו יהא צריך לילך אחריו בשבת:

מפליגין - מפרישין מן היבשה לים וזהו לשון [הפלגת] ספינה על שם שמפליג עצמו מן היישוב ומרבינו יעקב שמעתי בעירובין שאמצעיתו של ים נקרא פילגוס ואף בלשון לעז פילגס (פיליג"א: לב ים) :

ופוסק - עם הנכרי ע"מ לשבות ואין צריך לשבות:

ומצור לצידן - אין אלא מהלך יום ובע"ש היה שם יום השוק כדאמרינן בפסחים במקום שנהגו [דף נ:]:

ומדבריהם למדנו כו' - ונפקא מינה לשכר הכובס:

לקצרא - כובס:

כמה בעית עלויה - בשכר כיבוס:

כבר קדמוך רבנן - שלמדונו שהלבנים קשים לכבסן יותר מן הצבועים:

לימשחיה - ימדדנו בנתינתו ובחזירתו:

דכווצי - ברותחין:

דאתי ממילא - כגון משקין הללו שנסחטים מאליהם ובלבד שיתחיל מבעוד יום:

בוסר - ענבים בתחילתן כשהן דקים מוציא מהן משקין לטבל בו בשר לפי שהוא חזק וקרוב להחמיץ:

מלילות - שבולין שלא בשלו כל צרכן מרסקן וטוענן באבנים ומשקה זב מהן ומטבל בו:

יגמור - מאחר שרסקן וצברם בכובד יניחם בכלים ויצאו מעצמן ומותר לכתחילה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת יט ב (עריכה)

לא יגמור - אסור להניחם מבעוד יום תחת כובדן כדי לגמור משתחשך:

ור' אלעזר אומר - הוא ר' אלעזר בן פדת דהוא אמורא:

ר' אלעזר היא - הוא ר' אלעזר בן שמוע סתם ר' אלעזר של משנה וברייתא:

חלות דבש - שהכוורת רודה ועשויין כמין חלות של שעוה והדבש בתוכן:

שריסקן - כותתן:

אסורין - לאותו שבת באכילה: דבש לאחר שזב מן החלות נמי אוכלא הוא הלכך ליכא למיגזר ביה שמא יסחוט משתחשך דלא שייכא ביה סחיטה:

הכא - זיתים וענבים דמתני' דמעיקרא אוכלא והשתא משקה איכא למיגזר שמא יסחוט משתחשך דהא ודאי סחיטה היא:

ור' יוסי בר' חנינא - הך ברייתא דקתני דפליג ר' אלעזר אף בזיתים ובענבים לא הוה שמיע ליה ומההיא דחלות דבש שהיא משנה בפרק חבית שנשברה לא הוי מצי לדמויה למתני' משום פירכא דלעיל:

במחוסרין דיכה כ"ע לא פליגי - דאסירי דטעינתן היא גומרת ונמצא הכל עשוי בשבת:

שחיקה - יותר מדיכה לשון או דכו במדוכה (במדבר יא) ורבותי גורסין כי פליגי במחוסרין סחיטה שנידוכו יפה ואין טעינתן גומרת אלא סחיטה ולמאן דגריס שחיק' טעינתן שוחקתן והני דמתני' מחוסרין דיכה הן וטעינתן היא דיכתן היא שוחקתן היא סוחטתן ובהא ר' ישמעאל מודה דאסור:

שמן של בדדין - איידי דאיירי בבית הבד נקט ליה שמן המשתייר בזויות הבד תחת הטעינה והוא ניתן לבדדין וכן מחצלות של בדדין שמכסין בהן את הזיתים:

רב אסר - לטלטולי משום מוקצה דרב סבר כר' יהודה במוקצה ושמואל סבר כר"ש דלית ליה מוקצה והכי אמרינן במי שהחשיך:

כרכי דזוזי - זוג של מחצלות שמכסים בהן את פרגמטיא של ספינה וזוזי לשון זוג לפי שהן שתים ועשויות כאהל ובתשובות הגאונים מצאתי כרכי דזיווי ומפרש שהוא לשון ספינה בלשון ארמי:

עז - העומדת לחלבה:

וכן רחל - העומדת לגיזתה:

ותורא דרידיא - העומד לחרישה:

ותמרי דעיסקא - העומדין להוליכן לסחורה למקום אחר:

פלוגתא דר' יהודה כו' - דלר' יהודה דאית ליה מוקצה בפרק אחרון (דף קנו:) אסור לשוחטן ביום טוב אלא אם כן הזמינן מבעוד יום ולר' שמעון שרו:

חרתא - שם מקום:

דארגיז - אדם אחד היה אמגושי שבנה לאותה העיר ורב המנונא דר בה ועדיין מערת קבורתו קיימת שם כך מצאתי בתשובה:

והא כר' שמעון סבירא לן - השתא כדלקמן ואמאי שמתיה:

חד מציל - אוכלין ומשקין מפני הדליקה הרבה לחצר המעורבת:

בחד מנא - כדתנן מצילין סל מלא ככרות ואע"ג שיש בו מאה סעודות:

וחד מציל בארבע וחמש מאני - אלא שמקפלן כולן לתוך כלי גדול ונושאן בפעם אחת:

וקא מיפלגי כו' - בפרק כל כתבי הקדש:

מתני' חררה - עוגת רצפים (מלכים א יט) פוגאר"ה (טורטי"ל: עוגה עגולה) בלע"ז:

יקרמו - כמו קרום קרושטי"ן (קרושטי"ר: לקרום (מדובר בשכבה החיצונית של הלחם)) בלע"ז:

התחתון - מפרש בגמרא:

משלשלין את הפסח כו' - והוא נצלה והולך משתחשך ואע"ג דבעלמא אין צולין כדאמרן הכא שרי דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי ולא אתו לחתויי בגחלים:

ומאחיזין את האור - מעט מעט בעצים של מדורת בית המוקד שהיתה בעזרה והיא מתבערת והולכת משתחשך ולא חיישינן שמא יהו כהנים צריכין להבעירה משתחשך כדמפרש בגמרא:

בית המוקד - לשכה גדולה היא שהכהנים מתחממין שם במדורת אש הנסקת תמיד מפני שמהלכין יחפים על רצפת שיש בעזרה כדאמרי' בזבחים (פ"ב דף כד.) הואיל ורצפה מקודשת דכתיב ביום ההוא קדש המלך את תוך החצר וכלי שרת מקודשין דכתיב וימשחם ויקדש אותם מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת כ א (עריכה)

ובגבולין - צריך להבעיר מדורתן מבעוד יום כדי שתאחוז האש ברובו:

ר' יהודה אומר - אם היתה מדורת פחמין אין צריך להאחיז בהן האור אלא כל שהוא והיא דולקת והולכת דאין דרכה להיות כבה והולכת וא"צ לחתות בהן:

גמ' בן דרוסאי - לסטים היה ומבשל בישולו שליש:

איתמר נמי - דמאכל בן דרוסאי חשוב בישול:

כל שהוא - מבושל ביד ישראל כמאכל בן דרוסאי שוב אין בגמרו משום בישולי נכרים:

גרוף - מן הגחלים במגריפה שקורין וודילי (ודי"ל: יעה, מַרְדֶּה) :

קטום - מפזרים אפר מלמעלה כדי להפיג חומו שלא יוסיף הבל בשבת וזה תבשיל שהוא כמאכל בן דרוסאי לא חיישי' אם מתבשל והולך בשבת:

דגבי תנור - שהככרות נדבקים בדופני התנור סביב הילכך מבעיא ליה הי קרי תחתון הנך פנים דגבי דופני התנור או פנים הפונים למטה לחלל התנור לצד האור:

מדובקים בתנור - וחומרא היא דפנים שכלפי האור ממהרין לקרום:

התם מנתח - ואם פותח פי התנור עייל ביה זיקא וקשי ליה:

הכא לא מנתח - דכתיב (שמות יב) על ראשו ועל קרבו ואי מגלי ליה לא קשי ליה זיקא הלכך אי לא דזריזין הן אסור:

אברים ופדרים הוא דאתא - להתיר את הקטירן כל הלילה אבל מדורת בית המוקד שאינה צורך גבוה אלא צורך כהנים לא הותרה וסמוך לחשיכה היינו טעמא דלא גזור משום דכהנים זריזין הם שכולם היו בני תורה וחרדים ונזכרים ולא אתו לחתויי משתחשך:

כל אחד ואחד - כל עץ ועץ ולא תימא כיון שאחזה ברוב מנין העצים:

ושמואל אמר - כדי שלא צריך לומר הבא עצים דקים ונניח תחתיהן להבעיר את אלו:

תני ר' חייא - בפ' במה מדליקין לגבי מנורה להעלות נר תמיד שתהא שלהבת עולה מאליה אלמא בכי האי גוונא הויא הדלקה משום ר"י הלוי וקשה לי חדא דרמי בר חמא קתני לה התם ועוד דלאו מתניתא היא אלא הוא אמר לה בפירוש דמתני' אחריתי ושאר רבותינו תנו לה לענין מדורה ואני מצאתי אותה בת"כ לגבי מנורה:

עץ יחידי - כעין צוק"ש שלנו:

רוב עביו - שיכנס האור בתוך עביו עד רובו:

רוב היקפו - מבחוץ:

כתנאי - רוב עביו או רוב היקפו:

שישחת - רוב עביו:

ב' צדדיו - רוב היקפו:

זכר לדבר - דשוב הולך ודולק:

שני קצותיו אכלה האש - בידוע שתוכו נחר והלכה לחה שלו ונעשה יבש:

נחר - פסק לחה שלה ויבש כמו נחר גרוני (תהלים סט) וכן חרה מני חורב (איוב ל):

והאח - בשריפת יהויקים המגילה כתיב:

אחוונא - ערבה:

באחוה - כל העצים נדלקין זה מזה הקטן מדליק הגדול:

אין צריכין רוב - להצית את האור ברובן מע"ש אלא מאחיז בהן אור מבעוד יום לפי שאין כבין והולכים אלא דולקים והולכים:

צריכים רוב - לפי שאין שלהבת יכול ליכנס ביניהם:

גרעינין - של תמרה אם עשה מהם מדורה לכשיבשו אין צריכין רוב:

נתנן בחותלות - כלים שעושין מלולבין ונתן הכלי מלא במדורה צריכין רוב לפי שצבורין יחד ואין השלהבת יכולה להכנס בהן:

קנים מבדרן - לכאן ולכאן ואחת מהן היוצאה לא תמצא את חברתה לבערה הלכך כי לא אגדן צריכי רוב אבל אגדן לא מבדרן ואין צריכין רוב וכן גרעינין:

1. החוקרים טוענים שמכאן עד סוף הדיבור הוא תוספת, ועיין בדף השיחה