ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/שבת/פרק יט

< רש"י על הש"ס





מתני' רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי - איזמל למול את התינוק וקאי אמתניתין דפרקין דלעיל דסליק מיניה וכל צרכי מילה עושין בשבת:

מגולה - בפני הכל ובגמרא מפרש אמאי מצריך ליה לגלוייה:

ובסכנה - שגזרו ארמאים על המילה:

מכסהו ע"פ עדים - שיעידו שאיזמל של מצוה הוא מביא ולא יחשדוהו:

כלל אמר ר"ע - נחלק על ר"א במכשירי מצוה שאין דוחין הואיל ואפשר לעשותן מע"ש:

[ושאי אפשר לעשות מע"ש - כגון] מילה עצמה שא"א לה ליעשות דזמנה ביום השמיני דוחה שבת:

גמ' טעמא דר"א - דאמר מגולה אין מכוסה לא:

משום חיבוב מצוה - להודיע שחביבה מצוה עליו שמחלל שבת עליה:

משום חשדא - שלא יחשדוהו שהוא נושא שאר חפציו וסיפא דמתני' דקתני ובסכנה מכסהו ע"פ עדים ודאי משום חשדא הוא אלא רישא מיבעיא לן דוקא מגולה קאמר אבל מכוסה ע"פ עדים שלא בשעת הסכנה לא ומשום חיבוב מצוה או לאו דוקא מגולה דטעמיה משום חשדא וה"ה למכוסה על פי עדים:

אי אמרת בשלמא הוא ותרי שפיר - היינו דמיקרו עדים אלא הוא וחד מי מיקרי עדים איהו לגביה נפשיה מי מיקרי עד:

ומשני שראוים להעיד במקום אחר - לעולם הכא עדות לא שייכא דלאפוקי מחשדא בעלמא הוא ואין כאן לא דיני ממונות ולא דיני נפשות שיהו שנים ומאי קרו להו עדים דאיכא גילוי מילתא ע"י השני ושנים קרו עדים בעדות אחריתי שאינו נוגע בה:

לעשות ברזל - לאיזמל של מילה:

היו אוכלין בשר עוף בחלב - כדלקמן:

רישבא - ציד עופות:

נאמר לא תאכלו כל נבלה ונאמר - באותו פסוק עצמו לא תבשל גדי משמע כל האסור משום נבלה נוהג בו איסור בשר בחלב:

שש אנכי על אמרתך - אמירה יחידה שקדמה לשאר אמירות והיא מילה שישראל עושין וששים עליה דכל שאר מצות אינן מוכיחות כל שעה כגון תפילין ומזוזה וציצית דאינן כשהוא בשדה וערום בבית המרחץ אבל זו מעיד עליהם לעולם כדאמרינן במנחות (דף מג:) בדוד שראה עצמו בבית המרחץ ונצטער אמר אוי לי שאני ערום מכל מצות כיון שנסתכל במילה נתיישבה דעתו:

בשמחה - שעושין משתה:

על עסקי משפחותיו - שנאסר להם קרובות:

מרופה - רפיא:

דא"ר ינאי תפילין צריכות גוף נקי - שלא יפיח אלמא לא זהירי בהו ושמעינן מינה דלא מסרו עליה אלא אלישע לבדו:

יקרו - פוריי"ר (לקדוח) בלעז לשון יקרוה עורבי נחל (משלי ל) ולשון תנקר לא נעלה (במדבר טז):

את מוחו - שכנגד תפילין:

קסדור - ממונה:

מגינות עליהן - אינה נלחמת בחרטומיה אלא בכנפיה:



דרך גגות ודרך חצירות - שלא עירבו זו עם זו ואיכא איסורא דרבנן:

שלא ברצון ר"א ומחלוקתו - קאמר דר"א אפילו ברה"ר שרי ואינהו דאייתו דרך חצרות גלי אדעתייהו דאין מכשירי מילה דוחין שבת ושלא ברצון החלוקין עליו דאסרי דרך חצרות דהעמידו חכמים דבריהם דאיסור שבת אף במקום כרת:

אלא ברצון ר"ש - שמתיר אף לדבר הרשות:

דתנן ר"ש אומר אחד גגות כו' כולן - ואפילו הן של בעלים הרבה מטלטלי מזה לזה דלא אסרו מרשות לרשות אלא בתים:

קרפיפות - אם של בית סאתים הוא מטלטל בכולו ואם יותר ולא הוקף לדירה קרי ליה רשות אחת לגבי חבירו או לגבי חצר לטלטל ב' אמות בזה וב' אמות בזה להוציא ולהכניס מזה לזה:

ששבתו בתוכן - שכשקדש היום היו בתוכו ולא בתוך הבית דאילו שבתו כלים בבית לא מיבעיא היכא דלא עירבו בני בתי החצר דאפילו מבית לחצר לא יוציאו כלי הבית אלא אפילו עירבו ומטלטל מבית לחצר לא יוציאו כלי הבית מחצר זו לחברתה שלא עירבו עמה:

שלא נשתתפו בו - עירוב דחצירות במבוי קרי שיתוף:

מהו לטלטל - בתוכו בכולו כלים ששבתו בתוכו ולהוציא מן החצר לתוכו פשיטא לן דאסור וכן ממנו לחצר:

מה חצר אע"ג דלא עירבו - הרבה בתים שבחצר ביחד ואסור להכניס ולהוציא מבתים לחצר ומחצר לבתים:

מותר לטלטל בכולו - מה שנמצא בתוכו או בגדיו שהוציאן מן הבית לתוכו דרך מלבוש פושטן ומטלטלן בכולו לדברי הכל דג' מחלוקות הן בעירובין בפרק כל גגות לדברי ר' מאיר גגין רשות לעצמן ומטלטלין מזה לזה ואפילו של בעלים הרבה וחצרות רשות לעצמן לטלטל מזו לזו בלא עירוב כלים ששבתו בתוכם אבל לא מגגין לחצרות וקרפיפות רשות לעצמן ולדברי חכמים גגין וחצרות רשות אחת וקרפיפות רשות אחת ולדברי ר"ש כולן רשות אחת חוץ מן הבתים:

א"נ חצר אית ביה דיורין - כלומר עשויה להשתמש בה תדיר:

האי אין בו דיורין - שהדיורין בבתים הן והבתים פתוחין לחצירות וחצירות למבוי:

זמנין - פעם אחרת:

אשכחיה - רבי זירא לר' אסי:

שמותי הוא - ברכוהו כדאמרינן בהזהב (ב"מ דף נט:) ובתלמוד ירושלמי מפ' שמותי הוא מתלמידי שמאי היה:

וא"ר אושעיא - לאותן שהיה קשה עליהן מה ששמעו:

שאילית את רבי יהודה הגוזר - המל את התינוקות:

ואייתוהו מהאי רישא - שהיה התינוק בבית שבראש המבוי ואיזמל בבית שבראש האחר שכנגדו עד כאן דברי ר' אסי:

א"ל - ר' זירא אלמא ס"ל למר מדאמר ליה להא ולא קשיא לך ביה מידי סבירא לך מותר לטלטל בכולו: הכי גרסינן והא זמנין בעאי מינך ולא אמרת דילמא אגב שיטפא אתיא לך. כשהיית שטוף בגרסתך לחזר על שמועה זו דר"ל עם מרוצת גרסתך אתיא לך הך דר' אושעיא בהדא דאיתמר עלה:

ולא פירשה - אימתי מותר ואימתי אסור:

עירבו חצרות - שבמבוי עם בתיהם שבני הבתים מוציאין לחצרותיהן שעירבו בתים הפתוחים לחצר יחד וכן בני חצר האחרת אבל בני החצרות לא נשתתפו במבוי:

אין מטלטלין - במבוי אפי' כלים ששבתו בתוכו אלא בד':

לא עירבו חצרות עם בתיהן - שאסורים בני הבתים להוציא מבתיהן לחצריהם:

מותר לטלטל בכולו - כלים ששבתו בתוכו ולקמיה מפרש טעמא:

ונעשו בתים - בטלו לגבי הבתים ואין שם חצרות עליהם:



בתים וחצרות - שני בתים פתוחים לשתי חצרות שתים לכל חצר ושתי חצרות פתוחות למבוי:

כמאן דסתימי דמי - דהא לגבי מבוי כמאן דסתימי הוו דהא חצרות מפסיקות בינתים שאין הבתים מוציאין להם:

אפשר דמבטלי - בני הבתים שבחצר רשות שיש להם בחצר לגבי חד מינייהו והוי כל החצר שלו ומותר להוציא מביתו לחצר:

סוף סוף בית איכא - בכל חצר בתים ליכא ורב בעי שני בתים לכל חצר:

אלא אמר רב אשי - טעמא לאו משום בתים וחצרות פתוחות לתוכו הוא דרב בין עירבו בין לא עירבו מכיון דפתיחי שתי חצרות למבוי ושני בתים לכל חצר תורת מבוי עליו וניתר בלחי וקורה והיינו טעמא דכי עירבו בחצרות ולא נשתתפו במבוי אסור לטלטל בו וכי לא עירבו שרי:

מי גרם לחצירות שיאסרו - על המבוי להצריכו שיתוף להוציא מן החצירות לתוכו:

בתים - הוא דגרמי לו דאי לאו משום בתים הוו להו חצרות ומבוי רשות אחת דרב דאמרה להא מלתא כר"ש סבירא ליה דאמר בעירובין (דף עד.) גג וחצר וקרפף ומבוי כולן רשות אחת הן ומטלטלין מזה לזה ואמר רב עלה הלכה כר' שמעון והוא שלא עירבו בתים עם החצרות דלא שכיחי מאני דבתים בחצר הלכך לענין טלטול בתוכו נמי כי לא עירבו חצרות עם הבתים שרי דהוה להו כמו שנשתתפו בו דמי גרם לו למבוי ליאסר ולהצטרך לשיתוף בתים גרמו לו ואינם שהרי נסתלקו ממנו ומותר להוציא מן החצרות למבוי כאילו נשתתפו ובנשתתפו לא מספקא לן דמותר לטלטל בכולן:

לא לכל אמר רבי אליעזר - לא בכל מכשירי מצוה אמר כן ולקמן מפרש הי מכשירי מצוה אתא למעוטי:

שתי הלחם - דעצרת חובת יום הן ואין לאחרן עד למחר:

ולא למדן רבי אליעזר - דאפייתם תדחה שבת אלא בגזירה שוה ואי בכל מכשירי מצוה שעיקר המצוה נוהגת בשבת אמר מכשיריה כמותה למה לי גזירה שוה:

מה הבאה האמורה בעומר מכשיריה - דהיינו קצירה טחינה והרקדה שלה דוחין את השבת כדאמרינן במנחות (דף עב.) בחריש ובקציר תשבות מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קצירת העומר שהיא מצוה:

שכן מצא קצור - שלא לשם עומר מצוה לקצור לשמה דכתיב וקצרתם והבאתם הלכך קצירה גופיה מצוה היא תאמר בשתי הלחם שלא נאמר בהן קצירה:

לאי - באמת:

מצד אחד - הבאה דעומר מופנה הבאה דשתי הלחם אינה מופנה דצריכה לגופה:

ושמעינן ליה לרבי אליעזר דאמר - גזירה שוה שאינה מופנה משני צדדיה אלא מצד אחד למדין ממנה אם אין להשיב אבל אם יש להשיב משיבין ובמסכת יבמות בפרק מצות חליצה שמעינן ליה דאמר הכי דקתני חליצה בשמאל פסולה ורבי אליעזר מכשיר דלא יליף רגל רגל ממצורע ופרכינן ור' אליעזר לא יליף ממצורע והא תניא ר"א אומר מנין לרציעה שהיא באוזן ימנית נאמר כאן אוזן ונאמר להלן אוזן וכו' ומשנינן אזן אזן מופנה רגל רגל לא מופנה והאי לאו מופנה דקאמרינן משני צדדין קאמר דרגל דכתיב בחליצה איצטריכא לגופה אבל מצד אחד מופנה הוא דפרשת מצורע מופנה הוא ההיא דעני דכולהו כתיבין במצורע עשיר:

תביאו ריבויא הוא - דהא אוהקרבתם מנחה חדשה סמיך ומצי למיכתב ממושבותיכם לחם תנופה ותביאו יתירה הוא:

למעוטי מאי - הא דאמר רבי יוחנן לעיל לא לכל אמר רבי אליעזר למעוטי הי מכשירים אתי דלא דחי שבת:

וכל מכשיריו - כגון לקוצצו מן המחובר:

למעוטי ציצית - שלא יתלנה בטליתו בשבת כדמפרש טעמא ואזיל:



כל שעתא זמניה הוא - וכיון שיש לו טלית בכל יום שמשהה בלא ציצית עובר בעשה ואפילו מונחת בקופסא הלכך כל יומא רמיא מצותיה עליה:

הואיל ובידו להפקירן - ונפקי מרשותיה ולאו עליה רמיא חובתיה:

אי מעומר ושתי הלחם - וגמר במה מצינו:

ביום ואפילו בשבת - מדלא כתיב בראשון לדרשא אתא בכל יום שהוא ראשון לחג:

ולמאי איצטריך לרבויי - להאי ואפילו בשבת אי נימא לטלטל כדמשמע קרא לקיחה טלטול בעלמא הוא ועדיין במתן תורה לא נאסר טלטול דאיצטריך קרא למישרי להאי:

אלא למכשיריו - דאיסורא דאורייתא הוא:

מה להלן ימים ואפילו לילות - כדילפינן במסכת סוכה (דף מג.):

ולכתוב רחמנא בלולב - דמכשירין דחו:

וניתו - עומר ושתי הלחם מיניה ולמה ליה דכתביה בכולהו:

אי מלולב - במה מצינו מלולב שהוא מצוה ומכשיריו דוחין אף סוכה שהיא מצוה מכשיריה דוחין:

גמר ז' ימים כו' - ובג"ש אתי ליה ואע"ג דאינה מופנה משני צדדים דהא גבי לולב חד שבעת ימים הוא דכתיב ודרשינן לר' אליעזר למעוטי לילות כיון דגלי רחמנא בעומר ושתי הלחם ולולב גילוי מילתא בעלמא הוא ולא פרכינן עלה גימגום:

וניתו הנך - עומר ושתי הלחם מינה:

אי מסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים - ואילו מצה לילה הראשון חובה ותו לא כדאמרינן בפסחים (דף קכ.):

ונכתוב רחמנא - בהדיא במצה ונגמרו הנך כולהו מיניה:

בנשים כבאנשים - כדילפינן בפסחים (ד' מג:) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים וגו' כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה ונשים איתנהו בבל תאכל חמץ דכל מצות לא תעשה בין שהזמן גרמא בין שאין הזמן גרמא חייבות לאפוקי סוכה ולולב דליתנהו בנשים דמצות עשה שהזמן גרמא היא:

ולמאי - האי קרא הי מילתא דתרועה אתא למישרי בשבת אי לתקיעה לא איצטריך דאפילו תקיעת הרשות לית בה איסורא דאורייתא:

מלאכת עבודה - של טורח:

וגמרי מהדדי - במסכת ראש השנה (דף לג:) שאין תלמוד לומר בחדש השביעי דהא בכמה קראי כתב לן דיוה"כ בחודש השביעי מה ת"ל בחודש השביעי שיהו כל תרועות משל חדש השביעי שוות:

נפטרו עבדים לבתיהם - קריאת דרור דיובל תלויה בה הלכך חשיבא:

אי מכולהו - מאחת מכולן:

כדאמרינן - איכא למיפרך בכל הנך חדא צד חמור האמור בה לעיל:



שאם עבר זמנן בטלין - הילכך דחו:

וביום השמיני ימול ואפילו בשבת - ומילה גופה דדחיא שבת אמרינן לקמן הלכה למשה מסיני אייתר ליה ביום למכשיריה:

י"ג בריתות - נאמרו לאברהם בפרשת מילה (בראשית יז):

והא תניא - במסכת נזיר:

עקיבא עצם כשעורה הלכה - שהיה ר"ע דן ק"ו מניין לרביעית דם המת שהנזיר מגלח על אהלה ק"ו מה עצם כשעורה שאינו מטמא באהל נזיר מגלח על מגעו ומשאו רביעית דם שמטמאה באהל דכתיב ועל כל נפש מת לא יבא אינו דין שהנזיר מגלח עליה ואמר ליה רבי אלעזר עקיבא עצם כשעורה הלכה למשה מסיני שיהא נזיר מגלח עליה ורביעית דם אתה בא ללמוד ממנה בק"ו ואין דנין קל וחומר מהלכה דלא ניתנה תורה שבעל פה לידרש בי"ג מדות:

אתיא אות אות - בשבת כתיב (שמות לא) כי אות היא ובמילה כתיב (בראשית יז) והיה לאות ברית מה להלן שבת אף כאן שבת:

אלא מעתה - אי הך ג"ש דאות האמורה בשבת נאמרה בסיני לידרש שתיבה זו לדרשה נאמרה ליגמר מינה נמי לתפילין:

אלא אתיא ברית ברית - ההוא דאות אות לא נאמרה בסיני ואין אדם דן גזרה שוה מעצמו אלא הך דברית ברית נאמרה בסיני ובשבת כתיב ברית (שמות לא) לדורותם ברית עולם:

גדול - בן שלש עשרה דהוי מילה שלא בזמנה:

דכתיב ביה ברית - וערל זכר אשר לא ימול וגו' את בריתי הפר (בראשית יז) והאי קרא בגדול כתיב מדמחייב ליה כרת שאם לא מלו אביו חייב למול את עצמו ולידחי שבת ואנן אמרינן לקמן דאפילו יום טוב אינה דוחה אלא בזמנה:

דורות דורות - בשבת כתיב לדורותם ברית עולם ובמילת קטן כתיב (שם) ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם:

ביום ואפילו בשבת - מדלא כתיב בשמיני ימול ולר' אליעזר דאפקיה למכשירין מילה עצמה הלכה היא ופיקוח נפש לא אתיא ליה בק"ו ממילה אלא מקראי נפקא ליה כדאמרינן בפרק בתרא דיומא:

מחוסרי כפרה - כל טמאין שהוצרכו לקרבן זב וזבה יולדת ומצורע נאמר בהן וביום השמיני:

ביום צותו - את בני ישראל להקריב את קרבניהם (ויקרא ז) ביום ולא בלילה:

אלא מעתה - משום דהוכשר להביא בדלות מכשירין בה שאר פסולין:

יהא זר ואונן כשר בהן - אונן עד שלא נקבר מתו פסול לעבודה דכתיב (שם כא) בכהן גדול לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא ולא יחלל והכי משמע אף ביום שמתו אביו ואמו אינו צריך לצאת מן המקדש אלא מקריב אונן ולא יחלל ועבודתו לא תהא מחוללת בכך הא אחר שלא יצא חילל:

הא אהדריה קרא - לפסול בהן לילה דכתיב בהו וביום כדאמרינן וכיון דלענין לילה תורת כל הקרבנות עליהן לענין זר ואונן נמי תורת קרבן עליהן:

שמיני - כל שהוא שמיני ואפילו בשבת וביום למעוטי לילה:

תניא כוותיה דר' יוחנן - דיליף מוביום:

מעיקרא מאי ניחא ליה - לאוקמי שמיני דווקא ואפילו בשבת ודחי מחלליה מות יומת אצל שאר מלאכות מאיזה טעם נראה לו כן:

ולבסוף - כשהיפך דבריו ואמר או אינו אלא אפי' מילה בכלל מחלליה מות יומת דהוא דוקא ודחי שמיני ימול אצל שאר ימים:

מאי קשיא ליה - בטעמא הראשון:

אבל מילה דחיא - שבת בק"ו ותיגמר מיניה למידחי מחלליה מות יומת אצל שאר מלאכות ולמימר שמיני דווקא קאמר ואפי' ביום שבת:

ומה צרעת שדוחה את העבודה - אזהרה שהזהירה תורה על הצרעת שלא לקוץ בהרתו כדתניא (מכות דף כב.) השמר בנגע הצרעת אזהרה בקוצץ בהרתו הכתוב מדבר והחמירה תורה באזהרה זו לדחות העבודה כדקיימא לן בפסחים (דף סז.) דטומאת מת נדחית בקרבן צבור ולא זבין ומצורעי' ובטלים לעשות פסח ולא אמרינן יקוצו בהרתן ויאכלו פסחים או הכהן יקוץ בהרתו ויעבוד אם הכהנים טמאין בצרעת והקהל טהורין:



ועבודה - חמורה היא שדוחה שבת בתמידין ומוספין וקרבנות צבור שזמנם קבוע:

מילה דוחה אותה - את הצרעת כדתניא לקמן ימול בשר ערלתו אפילו במקום בהרת יקוץ:

ומה או אינו דקאמר - דמשמע או אינו כן כמו שאמרנו אלא אפי' מילה נמי בכלל מחלליה מאי קשיא ליה דקא הדר ביה: הדר אמר תנא לנפשיה ממאי דצרעת חמורה משבת דתימא ק"ו:

דילמא שבת חמורה כו' - דהאי דצרעת דוחה עבודה ממאי דמשום חומרא דצרעת היא דילמא הא דלא אמרינן ליה יקוץ משום דגברא דלא חזי הוא כדלקמן דאי נמי קייץ מחוסר טבילה והערב שמש והיום לא יעבוד וטבול יום דמצורע כמצורע הילכך מחלליה מות יומת אפילו במילה ועל כרחך שמיני ימול תדחה אצל שאר ימים:

בין שלא בזמנה - כגון קטן חולה והמתינו לו עד שיבריא:

בשר - ריבויא הוא ולדרשה:

ה"ג ל"א מאי טעמא אתי עשה ודחי לא תעשה - מ"ט מילה דוחה צרעת דאתי עשה דימול ודחי לא תעשה דהשמר לך דהכי קי"ל בפ"ק דיבמות (דף ג:) דאתי עשה ודחי לא תעשה:

האי עשה ולא תעשה הוא - השמר לא תעשה הוא ולעשות ככל אשר יורו (דברים כד) היינו עשה:

תינח גדול - בר עונשין דכתיב ביה בשר וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו (בראשית יז) והאי בבר עונשין משתעי מדמחייב ליה כרת וקטן נמי בזמנה ביום השמיני כתיב ביה בשר וביום השמיני ימול בשר ערלתו:

בינוני - כגון שלא בזמנה ולאו בר עונשין ואביו מצווה עליו נפקא לן מהמול לכם כל זכר (קדושין דף כט.):

אתיא מביניא - הצד השוה שבהן שנימולו ודוחין את הצרעת אף אני אביא בינוני שנימול וידחה הצרעת:

לא צריכא קרא כו' - וכי אתיא קרא לשלא בזמנה של בינוני:

דגברא לא חזי - קס"ד מפני שהוא טמא והיינו דפריך ויקוץ ויטהר ויעבוד:

מחוסר טבילה - ולא חזי לעבודה בהאי יומא ומשום למחר דליתא לעבודה קמן לא מדחי:

נגעים טהורין - כגון בהק ופרחה בכוליה ובכולהו איתרבו לאיסור קציצה בסיפרי אין לי אלא משנזקק לטומאה עד שלא נזקק לטומאה מניין ת"ל ככל אשר יורו:

אלא אמר רב אשי - הא דאמרינן שבת חמירא מצרעת אע"ג דדחייה צרעת לעבודה לאו חומרא דידה הוא אלא היינו טעמא כי אמרינן אתי עשה ודחי לא תעשה כגון מילה בצרעת דבשעת קציצה דמיעקר לאו מקיים עשה וכן ציצית דכלאים בשעת לבישה מיעקר לאו ומקיים עשה אבל צרעת הנקצצת משום עבודה בעידנא דמיעקר לאו דקציצה אכתי לא מקיים עשה דעבודה הילכך מידחיא עבודה ממילא ולאו חומרא דצרעת הוא:



תנאי היא - דאיכא דנפקא ליה מילה בזמנה מק"ו כרבא וכי אתא קרא לשלא בזמנה ואיכא דלא נפקא ליה בק"ו ואיצטריך למילה בזמנה כרב ספרא ושלא בזמנה אתיא מביניא:

לרבי יהודה - רבי יאשיה דמצריך קרא להכי כרבי יהודה סבירא ליה:

מודה ר' שמעון בפסיק כו' - הילכך אי לא רבי קרא לא עבדי:

סברה - נתן בה דעתיה וקבל ממנו:

ה"ג לעשות עושה אתה בסיב שעל רגלו ובמוט שעל גבי כתיפו - ואינו צריך להזהר מלדחות סיב שקושר מנעלו ברגלו ומלישא משאוי על כתיפו:

ואם עברה - הבהרת בכך עברה ואינו חושש לה להכי כתיב לעשות שמותר לעשות מלאכתו:

ואביי אליבא דר' שמעון - מעיקרא מקמי דסברה האי בשר מאי עביד ליה:

באומר לקוץ - גדול שהוא בר עונשין ואומר למוהל לקוץ בהרתו בכוונה ליטהר:

קטן - דלא ידע לכווני מאי איכא למימר ועל כרחיך בתרוייהו כתיב בשר כדאמרי' לעיל ובשר דכתיב גבי קטן ביום השמיני ל"ל:

באומר אבי הבן לקוץ - דמתכוין לטהרו והוא מוזהר דלא ליעבד בידים ובמתכוין:

ואי איכא אחר - שאינו חושש לטהרו ליעבד אחר ולא ליקו אב להתם ואע"ג דרבייה קרא שהרי אתה יכול לקיים עשה בלא עקירת לאו לר' שמעון דהא אחר לא מיכוין ולא עבר ואמר ריש לקיש כו' ורבויא למאי אתא:

שאין תלמוד לומר עד בקר - תניינא והנותר ממנו עד בקר דמצי למכתב והנותר באש תשרפו אלא אשריפה קאי והכי קאמר והנותר ממנו בזמן שאסרתי לך דהיינו בקר ראשון כשיבא בקר שני שהוא חולו של מועד תשרפו אבל בי"ט לא אלמא מידי דחול לא עבדינן בי"ט ופסח קרבן י"ד בניסן הוא שהוא חול ומילה שלא בזמנה נמי מידי דחול הוא דבשבת זו לא היה זמנה: ולא עולת חול בי"ט אברי תמיד של עי"ט אין קרבין בי"ט ומילה שלא בזמנה נמי כעולת חול בי"ט דמי:

דאתיא בק"ו - שתדחה ומה צרעת שדוחה עבודה מילה שלא בזמנה דוחה אותה כדאמרינן לעיל שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שמילה שלא בזמנה דוחה אותה להכי איצטריך לבדו:

ואין עשה - דמילה דוחה לא תעשה ועשה אבל בזמנה איתרבי מביום אפילו בשבת:

גבי פסח - כל מלאכה שאפשר לה לעשות מע"ש כגון הבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו:

וצריכא - למימר בתרוייהו הלכה כר"ע דמכשירין לא דחו:

מילה בזמנה ליכא כרת - דקטן לאו בר עונשין הוא ואבוה לא מיחייב עליה כרת:

מתני' מוהלין - חותך את הערלה:

ופורעין - את העור המכסה ראש הגיד: ומוצצין את הדם ואף על גב דהיא עשיית חבורה שאין הדם ניתק מחיבורו אלא על ידי המציצה:

איספלנית - תחבושת:

לועס בשיניו - כמה דאפשר לשנויי משנינן:

לא טרף יין ושמן - כך היו רגילין והיא רפואה שמערבין וטורפין בקערה יין ושמן יחד כדרך שטורפין ביצים בקערה:

חלוק - כעין כיס דחוק היו עושין ומלבישים את ראש הגיד עד העטרה וקושרים שם כדי שלא יחזור העור לכסות את הגיד:

לא התקין - לא הזמין:

כורך על ידו - דרך מלבוש לשנותו מדרך הוצאה בחול:



גמ' מכדי קתני - במתניתין:

כולהו - כל דברים העושים למילה מוהלין ופורעין ומוצצין כו' למה לי דתנן כללא ברישא עושין כל צרכי מילה:

ציצין - שיורי ערלה ובמתני' מפרש אלו הן ציצין המעכבין ויש שאינן מעכבין כגון בשר שאינה חופה רוב העטרה אלא מיעוטה ומה היא עטרה שורה גבוה המקפת בגיד סביב שממנה הגיד משפע ויורד לצד הקרקע ומשפע ויורד לצד הגוף:

המל - בשבת:

כל זמן שהוא עוסק בה - שלא סילק ידו אם ראה שנשתיירו בה ציצין בין מעכבין את המילה שאינה כשרה עד שיחתכם בין שאין מעכבין חוזר וחותך דכולא חדא מילתא היא והרי ניתנה שבת לדחות אצלה:

פירש - שסילק ידיו:

על המעכבין חוזר - שהרי הן כמילה עצמה:

ועל שאין מעכבין אינו חוזר - דהוי כהתחלה בפני עצמה ועל אלו לא ניתן לחלל את השבת והיינו דקתני כל צרכי מילה ואפילו ציצין שאין מעכבין חוזר עליהם כל זמן שלא פירש:

מאן תנא פירש אינו חוזר - ומשום דפירש חשיב ליה חזרה מילתא לנפשה והואיל ולא עיכוב מצוה נינהו לא הדר:

מפשיט הפסח עד החזה - והיינו פירש דתנן במסכת תמיד (פ"ד מ"ב) גבי הפשיטו שהיה מתחיל מן הרגלים והיה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה הגיע לחזה חתך את הראש ונתנו למי שזכה בו ואח"כ הכרעיים ומירק והפשיט כו' שמעי' מיניה משהגיע לחזה סילק ידיו מן ההפשט והתחיל להתעסק בניתוח קצת וגבי עולה דכולה כליל מירק והפשיט ומנתח הידים תחילה אחר הראש וגבי פסח נמי משהפשיט עד החזה דיכול להוציא אימוריו בלא נימין קורעו ומוציאן מיד והוה ליה פירש מן ההפשט וקאמר רבי ישמעאל שוב אינו גומר ומפשיט משום דכיון דפירש הויא חזרה מילתא דאתחלתא לנפשה ושלא לצורך גבוה דומיא דציצין דלא מעכבין:

דלא בעינן זה אלי ואנוהו - דאחר נטילת האימורין אין הידור מצוה ביפוי בשר אבל יפוי מילה מצוה היא: הוי דומה לו ולשון אנוהו אני והוא אעשה עצמי כמותו לדבק בדרכיו:

בין שנראה - החדש: בעליל בגילוי לכל ויש לדעת שראוהו בית דין והקרובים להם ואין צריך לרואין חוץ לתחום לחלל שבת ולבא ולהעיד לפני ב"ד מחללין:

ר' יוסי אומר כו' - אלמא אע"ג דאיכא מצוה כיון דלאו לצורך גבוה הוא לא מחללינן והכא נמי פירש דהוי אתחלתא דחילול כי הכא בלא צורך גבוה לא מחללינן:

לא ניתנה שבת לדחות - אפילו בהתחלתה דהא נראה בעליל אבל הכא כיון שנתנה שבת לדחות להתחיל בה המילה הכי נמי דכי פירש והדר לאו אתחלתא לנפשה היא והוי כמו שלא פירש וגומר כל מצותו:

רבנן דפליגי עליה דרבי יוסי - גבי לחם הפנים:

ארבעה כהנים נכנסין - להיכל בשבת לסדור לחם הפנים:

שני סדרים - שתים מערכות של לחם:

שני בזיכין - שתי כפות מלאות לבונה כדכתיב (ויקרא כד) ונתת על המערכת לבונה זכה:

מקדימין לפניהם שנים ליטול - מן השלחן שני סדרים הישנים:

ושנים ליטול שני בזיכין - והשלחן היה נתון ארכו ממזרח למערב ואלו עומדין מזה לרוחב השלחן בצפון ואלו עומדין לנגדו לדרום ודווקא מכניסין לצפון דכל צפון ענין חשיבות היא כדאמרינן במסכת סוכה (דף נו.) גבי חילוק לחם הפנים למשמרה הנכנסת והיוצאת הנכנסין חולקין בצפון כדי שיראו נכנסין:

רבי יוסי אומר אפילו אלו נוטלין - תחילה ומסלקין כולה מן השלחן ולאחר שעה מניחין אלו:

אף זה תמיד - ומה אני מקיים תמיד שלא ילין שלחן בלא לחם ולרבנן אי שקלי ושבקי ליה והדר מסדרי לא מיקרי להו תמיד אלא התחלה אחריתי ונמצא שמתעכב שלחן בלא לחם וגבי פירש נמי כי הדר אתי מילתא אחריתי היא ולרבי יוסי דאמר כי שבקי והדר מתחלי נמי תמיד הוא דחדא מילתא הוא הכא נמי פירש חוזר אע"פ שאין מעכבין דכולה גמר מילתא היא:

מהלקטין - בציצין המעכבין:

מני - כרת זו של מי הוא:

אמר רב כהנא אומן - ענוש כרת ובשבת קאי שחילל שבת ולא עשה מצוה:

ונימא אנא עבדי פלגא - כלומר הואיל וכשהתחיל ברשות התחיל וחבורה שעשה ברשות עשה אמאי חייב נימא להו לכו אתם וסיימו המלאכה:

אלא אמר רב פפא - בגדול שמל קמיירי ובחול וענוש כרת דקאמר משום מילה קאמר דעדיין ערל הוא:

וכגון דאתא בין השמשות - דכל היום כשר למילה ואמרו ליה לא מספקת לגמור ביום כהילכתה ותעשה חבורה בשבת בלא מצוה וענוש כרת ומיהו מיתה ליכא דלא אתרו ביה למיתה ולא קבל עליו התראה וכרת איכא דאתחלה ברשות לא התחיל ולא ניתנה שבת לדחות אצלו בשעה זו:

מהו דתימא - מתניתין לא אשמעינן דמחלל שבתא עלה דדם מיפקד פקיד מופקד ועומד שם כנתון בכלי ובמציצה אין חבורה ואין כאן איסור תורה ומשום הכי שרי ולאו משום סכנה ואומנא דלא מייץ בחול לאו סכנתא היא ולא ליעבריה:

קא משמע לן דדם חיבורי מיחבר - כשיוצא ע"י מציצה ואפילו הכי שרי משום סכנה מדקתני במתני' גבי איספלנית וכמון:

שב מינאי תרבא - ז' מנות של חלב:

וחדא דקירא - שעוה:

קירא וקלבא רישינא ([[:קטגוריה:{קטן (רישינ"א: שרף|{קטן, (רישינ"א: שרף]][[קטגוריה:{קטן (רישינ"א: שרף]])} - הוא זפת של עץ שמוציאים ממנו שלא ע"י האור והיא לבנה:

קרעינהו למנייהו - שהפסיד להם לגלות רפואה זו:

שבקי לכו חדא - שלא גיליתי:



חספניתא - פניו מתבקעות ואני אומר שהוא מין שחין שקורין אינייר"א (אוביידר"א: מין צרעת, שבה הפנים מתבקעות ומלבינה את העור) והוא (בגרב) ובחרס שכתוב בתורה (דברים כח) וחספניתא תרגום של חרס:

במיא דסילקא - מרק תרדין:

חזי לחולה - שאין בו סכנה:

יבטלו - דהאי נמי חולה הוא:

אבל לכולי עלמא שרי - ר"מ וסתם מתני' ר"מ ואמאי תנן נותן זה בעצמו וזה בעצמו:

התם - גבי שאר חולים:

לא בעו ליכא - לטרפו ולערבו יפה יפה:

ולא לילך - לא יערבנו כל כך:

ומתרץ היינו דקתני נותן זה בעצמו וזה בעצמו - שמערב ואינו לוכך:

אין מסננין את החרדל - בי"ט:

במסננת שלו - טעמא מפרש לקמיה דמיחזי כבורר שמשליך הסובין שלו:

ואין ממתקין אותו בגחלת - כדרך שרגילין לכבות לתוכו את הגחלת או אבן ניסוקת:

נותנין ביצה במסננת של חרדל - ומסננה בתוכו לייפות מראיתו:

לא מיחזי כבורר - שכולה יוצאה דרך המסננת ואין משתייר שם פסולת:

בגחלת של עץ - אסור דשייך בה כיבוי לפי שעושה פחם גחלת של מתכת לא שייך בה כיבוי דאינו נעשה פחם:

ומ"ש מבישרא אגומרי - שצולין בי"ט ואע"ג דמכבה:

לא אפשר - לצלות מאתמול דביומא שביחא טפי אבל חרדל אפשר מאתמול:

לגבן - גבינה:

מאי שנא מלישה - שלשין פת ביום טוב והאי נמי ללישה דמיא:

לא אפשר - דפת חמה מעליא טפי הכא אפשר מאתמול:

אימא אף גבינתא בת יומא מעליא - וכ"ש דאתמול:

לפניה לסטריה לעילאי - לאימרא שבשפת פיה יהפוך ויקפל למעלה שלא תהא סמוכה לבשרו מפני שראש מקום חתך הבגד שם הוא ויוצאין ממנו גרדין שקורין פיינד"ץ (ציציות) ודלמא מדביקא גרדתא מיניה במכה וכשבא להפשיט החלוק מעל המילה ישמוט ויקרע את ראש הגיד ומשוי ליה כרות שפכה:

אימיה דאביי - אומנתו:

עבדא - לתינוקות הבאים לידה לתקן מילתן:

כיסתתא לפלגא - דמילה כיס היתה עושה של בגד לפנים בתוך החלוק ותופרתו מתוכו בתוך החלוק ומגיע למטה עד חצי החלוק כדי לחוץ בין האימרא ובין המילה:

לייתי בליתא - מעט שחק של בגד שיהא בו אימרא לפי שהאימרא מהדקה יפה בבשר שלא ישמט החלוק מן הגיד:

וליפכיה לשפתיה לתתאי - לתחתית ראש הגיד יתן השפה וראש השני החלק יהא למעלה:

ולעפיה לעילאי - אותו ראש העליון החלוק יקפל ויקפול כלפי חוץ מפני הגרדין שלא ידבקו במכה:

דלא ידיע ביה מפקתיה - שאין ניכר בו נקב בית הרעי ששם הוצאת זבלו:

לישייפיה מישחא - שהשמן מצהיל הבשר:

ולוקמיה להדי יומא - נגד השמש:

והיכא דזיג - שצלול כזכוכית בידוע שהחלל כנגדו:

בשערתא - בראש השעורה שהוא חדוד:

דזריף - מנפחו אינפליי"ר (לנפח) בלע"ז:

דלא מייץ - שלא יכול לינק:

מיקר הוא דקר פומיה - נצטננו שפתיו ואין בו כח למוץ בהן:

לייתו כסא דגומרי - תשטח גחלים על דף או על כלי:

ולוקמה להדי פומיה - ויעמיד אצל פיו:

דחיים פומיה - שיתחמם פיו:

ומייץ - וינק:

דלא מינשתא - שאין נשימה ניכרת בו שאין דופק כנגד לבו כדרך כל אדם:

לינפפיה בניפוותא - יניפו עליו בנפה שקורין וא"ן (ו"ן: רחת [כלי שבו מרקידים את התבואה לנפותה, בצורת מגש גדול של נצרים בעלי שתי ידיות]) :

דלא מעוי - אין רוחו נכנס ויוצא יפה אליינ"א (אליני"ר: לנשום) בלע"ז:

סילתא דאימיה - שיליא שנולדה עמו:

ולישרקיה עליה - יחליקנה על בשרו כמו אישתרוקי אישתריקו (ע"ג ד' מ:) אשאולדי"ר (אישלאוריי"ר: להחליק) :

דקטין - שהוא דק:

מקוטנא לאולמא - השליא ראשה א' קצר וראשה אחד רחב יחליקוה עליו מראש הקצר יתחילו וימשוכו לצד הרחב כלומר כן ירחיב זה ויתעבה:

ואי אלים - ולא מחמת בריאות אלא נפוח לישרקיה עליה מאולמא לקוטנא:

דסומק - כל בשרו אדום:

לא איבלע ביה דמיה - בבשרו דעכשיו כל דמו מצוי בין עור לבשר וכשמוהלין אותו יוצא כל דמו:

ליתרחו ליה - ימתינו מלמולו:

לא נפל ביה דמא - לא בא בו דם ומתוך כך חלש הוא ואין בו כח וממהר לחלוש ולמות:

לכרכי הים - ה"ג ראיתיו שהיה ירוק הצצתי בו ולא היה בו דם ברית תרתי לגריעותא חדא דאי מהיל ליה לא נפק מיניה דמא והטפת דם ברית מצוה כדכתיב (זכריה ט) גם את בדם בריתך ועוד דמסוכן הוא ומשום חולשא שלא נוצר בו עדיין דם:



מתני' ומזלפין עליו - את החמין:

ביד - אבל לא בכלי ובגמ' פריך הא אמרת רישא מרחיצין דמשמע כדרכו והדר תני אפילו לזלף עליו בכלי אסור:

ספק - כגון ספק בן ח' חדשים [וספק בן ט'] דהוא כאבן בעלמא ואין מילתו דוחה שבת (וספק בן ט'):

ר' יהודה מתיר באנדרוגינוס - דאיתרבי מקראי כדמפרש בגמ' לקמן:

גמ' והא אמרת רישא מרחיצין - ואפילו כדרכו:

כיצד קתני - מרחיצין דרישא לאו כדרכו הוא דתנא סיפא לפרושי כיצד מרחיצין כגון לזלף ביד ואפילו ביום ראשון: תניא כוותיה דרבא כו' ה"ג ביום השלישי מזלפין עליו ביד ולא גרסינן: אבל לא בכלי:

אתאן לת"ק - הך סיפא תנא קמא אמרה דאילו ר"א אפילו הרחצה כדרכו שרי:

משום דגדול לא סליק בישרא הייא - היינו טעמא דמעשה שכם לאו ראיה גמורה היא משום דגדול אין מכה שבבשרו מעלה ארוכה מהר אבל קטן נתרפא מידי סכנתו מהר:

אורי ליה כשמעתיה - התיר לו הרחיצה כדרכו ביום ראשון שחל להיות בשבת:

איחלש - נעשה חולה והיה דואג שמא על כך נענש:

אמר בהדי תרגימנא דסבי למה לי - מה היה לי לחלוק כנגד זקנים הללו רב יהודה ורבה בר אבוה שפירשו שאסור להרחיץ:

אי אמרת בשלמא ת"ק מזלפין - ביום ראשון קאמר ולא איירי בהרחצה כלל אלא בזילוף היינו דאתא ר"א בן עזריה ופליג ואמר מרחיצין:

אלא אי אמרת - תנא קמא נמי מרחיצין אמר בשני הימים ולא פליג ר"א אלא איום שלישי דקאמר ת"ק מזלפין אף מרחיצין ביום השלישי מיבעי ליה:

הוו בה - דייקי בה:

דאי ס"ד הרחצת מילה מי גרע מחמין על גבי מכה - דשרי והכא אסרי רבנן בשלישי (לגמרי):

ולא שני כו' - והכא גבי מילה בהוחמו בשבת עסקינן הלכך בשלישי דליכא סכנתא לא:

אמר אביי אנא בעאי דאישני ליה - אני הייתי רוצה לתרץ אתקפתא זו כדשני ליה רב יוסף מפני שסכנה היא לו:

וקדם רב יוסף ושנייא ליה - דודאי מתניתין חמין שהוחמו בשבת נמי שרי בימים הראשונים ולר"א אף בשלישי מפני שמניעת חמין סכנה היא לו:

אין נותנין כו' - קס"ד גזרה משום שחיקת סמנין כשמואל דטעמיה משום הכי הוא והיינו דקאמר אבל נותן חוץ למכה דלא מוכחא מילתא דלרפואה:

מוך יבש וספוג יבש - דלאו לרפואה היא אלא שלא ישרטו בגדיו הקשים מכתו:

אבל לא כתיתין יבישים וגמי יבש - חתיכות בגדים דקות משום דמסו וגזרו משום שחיקת סמנין:

קשיא כתיתין אכתיתין - רישא שרי מוך יבש דהיינו כתיתין וסיפא אסר כתיתין:

חדתי - חדשים שלא היו על גבי מכה מעולם מסו עתיקי לא מסו: ה"ג שמע מינה הני כתיתין מסו:

ערלתו ודאי דוחה השבת - דבהאי קרא וביום השמיני דילפינן מיניה אפילו בשבת כתיב בסיפיה ערלתו דמשמע מיעוטא ערלתו של זה ולא אחר ולמעוטי ספק אתא:



אנדרוגינוס - ספק הוא ונולד בין השמשות נמי ספק זמנו הוא ספק אינו זמנו וכן נולד מהול ספק שמא ערלה כבושה היא העור דבוק בבשר ולקמיה פריך ספק קמא לאתויי מאי הואיל ותני כל הני ספיקי:

רבי יהודה אומר כו' - לקמיה יליף מילתיה:

שב"ש אומרים צריך להטיף כו' - ואפילו הכי מודו דשבת לא דחי:

שצריך להטיף - חיישינן שמא ערלה כבושה היא:

על גר - דליכא שום ספק ערלה כגון ערבי מהול:

בן ח' אין מחללין עליו - שהרי כמת הוא ואין מילתו מצוה ואי קשיא א"כ לאו חילול הוא שהרי הוא כמחתך בבשר מת לקמן נמי מוקי האי חילול במכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר:

מפני הסכנה - מפני שחלב הרבה בדדיה ומביאה לידי חולי:

כת"ק - אליבא דב"ה דאמר א"צ להטיף ממנו דם ברית:

אהדריה אתליסר מהולאי - שיטיפו ממנו דם ברית ולא רצו משום דשבת הואי ואפילו לב"ש ספק הוא ואין מחללין:

עד דשוויה כרות שפכה - והוא עצמו מלו ועשאו כרות שפכה שחתך מן הגיד:

אדרב - דאמר א"צ להטיף:

בשבת מי אמר - הא ספיקא הוא:

והוא סבר - רב אדא סבר דודאי ערלה כבושה היא ומחללינן:

חיישינן - הא דאמר ר"ש בן אלעזר לדברי הכל צריך להטיף אספיקא קאמר ובחול שמא ערלה כבושה היא ולענין שבת נמי ודאי לא מחללינן:

ודאי ערלה כבושה היא - ומחללינן:

לאו מכלל דת"ק - דר' אליעזר הקפר סבר דברי הכל מחללין ואנא דאמרי כוותיה: ה"ג וממאי דילמא מכלל דת"ק סבר דברי הכל אין מחללין א"כ רבי אליעזר טעמא דב"ש אתא לאשמעינן כו'. א"כ דתנא לעיל מיניה אמר דברי הכל אין מחללין ר' אליעזר הקפר דאתא לאיפלוגי ולמימר דלאו דברי הכל הוא דהא לב"ש מחללין מאי רבותא אשמעינן דב"ש פליגי בה הא ב"ש במקום ב"ה אינה משנה ומשנינן דילמא הכי קאמר ר' אליעזר לת"ק דאמר בשבת לדברי הכל אין מחללין ופלוגתייהו בחול דלב"ה א"צ להטיף ממנו דם ברית הא ליתא דלא נחלקו בדבר זה אלא ודאי צריך ובשבת הוא דפליגי וטעמא דב"ה אתא לאשמעינן דבחול צריך ולאפוקי מת"ק דאמר לב"ה לא צריך:

כל שאין אמו טמאה לידה - כגון יוצא דופן ונכרית שילדה ולמחר נתגיירה אין בנה ממתין עד שמנה אלא נימול מיד:

דורות הראשונים - מאברהם עד מתן תורה שנתנה מילה ולא נהגו טומאה:



ונתחדשה הלכה - דמי שאמו טמאה לידה נימול בח' ולא אחר:

יוצא דופן - שנקרעת אמו:

שתי ערלות - שני עורות זה על זה ואמרי לה שני גידין:

אבל לשמנה ודאי מהלינן - ואע"ג דיוצא דופן אין אמו טמאה. לידה:

הא בהא תליא - וחילול שבת תלי במילה לח' דמי שנימול לח' דוחה שבת ומי שאינו נימול לח' אינו דוחה השבת דכי כתיב וביום השמיני דילפינן מיניה ואפילו בשבת בנימול לח' כתיב:

כתנאי - הא דרב אסי: ה"ג הא מילתא בשאלתות דרב אחאי כיצד לקח שפחה ואחר כך ילדה זהו מקנת כסף שנימול לשמונה לקח שפחה וולדה עמה זהו מקנת כסף שנימול לאחד לקח שפחה ונתעברה אצלו וילדה זהו יליד בית שנימול לח' רבי חמא אומר הטבילה ואחר כך ילדה זהו יליד בית שנימול לח' ילדה ואח"כ הטבילה זהו יליד בית שנימול לא' בשלמא לר' חמא משכחת לה יליד בית כדקתני מקנת כסף שנימול לשמנה כגון שלקח שפחה ואחר כך ילדה נימול לא' נמי כגון שלקח שפחה וולדה עמה אלא לת"ק כו' ובספרים שלנו כתיב נימול לאחד נמי כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה ונראה בעיני דהא דלא גריס בשאלתות כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה משום דקשיא ליה מאי דוחקיה לאוקמיה בשני לקוחות ולשנויי גירסא דסיפא מרישא דקתני לקח שפחה וולדה זהו מקנת כסף שנימול לא': יש יליד בית שנימול לא' דתרי קראי כתיבי ביליד בית ומקנת כסף חד כתיב ביה ח' וחד לא כתיב ביה ח' (בראשית יז) המול ימול יליד ביתך ומקנת כספך ולא מפרש ביה לח' ימים וכתיב (שם) ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם יליד בית ומקנת כסף ומסתברא דהאי דמפרש ביה לשמנה היינו היכא דדמי לישראל מעליא שנולד בביתו של ישראל משקנאו דדומיא דלכם בעינן דכתיב בההוא קרא ימול לכם כל זכר והדר יליד בית ומקנת כסף הלכך לקח שפחה מעוברת וילדה הרי זה מקנת כסף דגוף שלם הוא במעי אמו וקנאו שנימול לח' דדומיא דלכם הוא שנולד ברשותו של ישראל לקח שפחה וולדה עמה שכבר ילדתו ואע"פ שלא עברו עליו ח' ללידתו מלו. מיד כדכתיב המול ימול וגו' דלאו דומיא דלכם הוא לקח שפחה ונתעברה אצלו לא הוי עובר מקנת כסף אלא יליד בית שנימול לח' דדומיא דלכם הוא ולקמיה מפרש יליד בית שנימול לאחד אליבא דת"ק:

רבי חמא אומר - הטבילה לשם עבדות וחלה עליה שם תורת שפחת ישראל דנתחייבה בכל מצות שהאשה חייבת בהן והויא טמאה לידה זהו יליד בית שנימול לח':

ילדה והטבילה זהו יליד בית שנימול לאחד - דכל שאין אמו טמאה לידה אין ממתינין לו לח' כרב אסי:

בשלמא לרבי חמא - דשני בין הטבילה ואחר כך ילדה לילדה ואח"כ הטבילה:

משכחת לה - כולהו יליד בית נימול לאחד ילדה ואח"כ הטבילה יליד בית נימול לח' הטבילה ואח"כ ילדה ושניהם בשנתעברה אצלו דלא הוי מקנת כסף. מקנת כסף נימול לח' כגון שלקח שפחה מעוברת וילדה לאחר שהטבילה. מקנת כסף הנימול לא' כגון שלקח זה שפחה וזה עוברה דכיון דאין לבעל העובר חלק באמו לאו דומיא דלכם הוא ה"ה נמי דמצי לפלוגי במקנת כסף בין ילדה ואחר כך הטבילה בין הטבילה ואחר כך ילדה ולמימר מקנת כסף נימול לא' כגון שלקח שפחה מעוברת ועוברה וילדה ואחר כך הטבילה אלא רבותא אשמעינן דאפילו בהטבילה ואח"כ ילדה משכחת לה והא דשני מקנת כסף נימול לא' לרבו חמא מלת"ק ולא אמר כגון שלקח שפחה וולדה עמה משום דאם כן ילדה קודם טבילה היא ומאי איריא נולד קודם שלקחה אפילו נולד משלקחה נמי לרבי חמא נימול לא':

אלא יליד בית נימול לא' היכי משכחת לה - הא ודאי דומיא דלכם הוא הואיל ולאו בטומאת לידה תליא לדידיה:

בלוקח שפחה לעוברה - ואפילו מישראל דהוי' טמאה לידה שכבר טבלה לאו דומיא דלכם הוא הואיל ואין לו חלק באמו:

הניחא כו' - פלוגתא דר"ל ורבי יוחנן בבבא בתרא (דף קלו.):

שלקחה על מנת שלא להטבילה - דלא שייכא בה תורת חיובא דמצות כלל דלאו דומיא דלכם הוא אבל לטומאת לידה לא חיישינן בילדה ואח"כ הטבילה:

ופדויו - בבכור אדם כתיב:

מבן חדש - מדתלי בהכי שמע מינה עכשיו נתברר שהוא בן קיימא ולא קודם לכן:

הא לא שהה - שלשים יום באדם ובבהמה ח' ימים ספיקא הוי הש"ס פריך עלה:



מימהל היכי מהלינן - שום קטן ביום השמיני בשבת דילמא נפל הוא ולא חזי למול ועושה חבורה שלא לשם מצוה:

אם חי הוא - כלומר אם כלו לו חדשיו שפיר קא מהיל:

מחתך בבשר - שחוטה הוא ולא חבורה היא:

לא נצרכה - הא דקתני אין מחללין אלא לענין מכשירי מילה לרבי אליעזר דאמר דחו שבת ה"מ דקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו שעברו ט' חדשים מששמשה עד שילדתו ולא שמשה כל ימי עיבורה אבל ספק אין מכשיריו דוחין דילמא לאו בר מימהל הוא ומחלל שבת בעשותו פחמים וברזל:

כתנאי - נפל גמור אם חשוב כמת כדקאמר רב אדא בר אהבה דאינו אלא מחתך בבשר או לא והויא חבורה:

לאכלה להביא בן ח' - דכוליה קרא דריש ליה בתורת כהנים מן הבהמה מקצת בהמה מטמאה ומקצת אינה מטמאה פרט לטרפה ששחטה ומדממעיט טרפה ששחטה מכלל דבטהורה קאי אשר היא לכם להביא בהמה טמאה לפי שפרשה ראשונה דכתיב בה לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה ואיננה מעלת גרה וגו' מוקי לה התם באבר מן החי הכתוב מדבר ופרשה זו במתה ודאי לאכלה להביא בן ח' חדשים שאף שחיטתו מיתה ומטמאה:

מר סבר חי הוא - לפיכך שחיטתו מטהרתו:

לענין אכילה - אי מותר באכילה בשחיטתו אם לאו:

טרפה - שחיטתה מטהרתה מלטמא כדפרישית:

היתה לה שעת הכושר - לישחט וליטהר קודם שנטרפה:

מי פליגי - למישרי ולד של בהמה בתוך ח' ימים:

שוחטים אותו ביו"ט - ואינו מוקצה שהרי בין השמשות נמי היה מוכן אגב אמו מיהו שמעינן מינה דמותר לבו ביום:

ושוין - רבי יהודה ורבי שמעון שנחלקו ברואין מומין ביו"ט במסכת ביצה שאם נולד היום הוא ומומו עמו שהוא מן המוכן ומותר לבקר מומו ביו"ט דלא דמי כמתקן ביו"ט דלא איתחזק באיסורא ומוקמינן לה התם כגון דיתבי דייני התם וראוהו בשעת לידה מיד:

נפל מן הגג או אכלו ארי - שמת מחמת מיתה הבאה לו בתוך ל' ממקום אחר דברי הכל בחזקת כלו לו חדשיו קאי דאי לאו הך מיתה לא הוה מת הילכך חי הוא ובאדם הוי ולד ופוטר את אמו מן החליצה וגבי בהמה נמי סתם ולד בהמה ששחט בתוך ח' מותר באכילה דלא חזינא ביה ריעותא ורוב היולדות אינן מפילות:

שפיהק - ביילי"ר (בדייליי"ר: לפהק. ראה בית יוסף על טור יו"ד סי' קפ"ט דה"מ "ומ"ש ופירש"י כאדם...") בלע"ז כלומר לאחר לידתו לא ראו בו אלא חיות מעט שפיהק ומת וגבי אדם קאי: ה"ג ועבדו עגלא תילתא ביממא דשבעה:

איתרחיתו - מלשוחטו עד אורתא שהוא ליל שמיני:

הוה אכלינן מיניה - דמקצת היום ככולו כדכתיב (ויקרא כב) והיה שבעת ימים תחת אמו הא לילה חזי ומיהו מיום השמיני הוא דירצה דאורתא לאו בת הקרבה היא כדכתיב (שם ז) ביום צוותו להקריב אבל מכלל נפל נפקי ליה וחזי לאקדושי כדאמרינן בזבחים (דף יב.) לילה לקדושה יום להרצאה והלכך לענין חולין חזי מאורתא למישחטיה ומיכל אלמא מאן דס"ל כרשב"ג פליג במיתה הבאה לו ממקום אחר ואמר ספיקא הוא:

שכיב בגו תלתין - ללידתו:

צוורוניתא - מטעמים שמאכילין את האבל:

קא בעית למיכל - לכך אתה מתאבל חנם:

איתרע מילתא - אבילות:

בגו תלתין יומין - ללידת הולד:

מת הולד בתוך ל' - ללידתו ולא היה לאביו בן אלא הוא ונולד לאחר מיתת אביו ועל ידו היו פוטרין אמו מן החליצה אם היה בר קיימא:

ועמדה ונתקדשה - לאחר זמן לפי שסבורה שאינה זקוקה ליבם:



אם אשת ישראל היא - אם אינו כהן זה שנתקדשה לו ומותר בחלוצה:

חולצת - מן הספק ואח"כ תנשא ואם כהן הוא שאם תחלוץ תהא אסורה לו סמכינן אדרבנן ואמרינן לאו נפל הוא ואינה חולצת:

לאורתא אמר רבא הכי - כדקאמרת דאחת זו ואחת זו חולצת:

ולצפרא הדר ביה - ואמר אשת כהן אינה חולצת:

אמר ליה - רב שרביא לרבינא:

שריתוה - בלא חליצה ועבריתו אדרבן שמעון יהא רעוא דתשרון חלב באכילה:

לא לכל אמר ר"י - לא לכל דבר אמר ר"י דאנדרוגינוס זכר הוא אלא לענין מילה בלבד דיליף ליה מריבויא דקרא כדלקמן:

שאם אתה אומר - זכר הוא לכל דבר:

בערכין יערך - האומר ערכו עלי יעריכהו:

הזכר - ה' יתירא קדריש וגבי נקבה דריש ואם יתירא ולא טומטום ואנדרוגינוס:



והא סתם ספרא הוא - דבתורת כהנים תניא לה וסתם ספרא רבי יהודה:

לקדש - מי חטאת לתת אפר על המים:

מכשיר בקטן ופוסל באשה - טעמיה מפרש בסדר יומא בפ"ג:

ובאנדרוגינוס - שמע מינה דרבי יהודה כאשה משוי ליה:

כל זכר - ריבויא הוא:

מתני' ושכח ומל את של אחר השבת בשבת חייב - דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה הוא ועבד ליה חבורה שלא לצורך ובהא אפילו רבי יהושע מודה: אחד למול בשבת ואחד למול בע"ש ושכח ומל את של ע"ש בשבת ר"א מחייב חטאת. דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת ואע"ג דטעה בדבר מצוה שהיה טרוד באותו של שבת ומתוך כך טעה בזה ואף בזה עשה מצוה שהרי ראוי הוא למול אלא שאינו דוחה שבת ס"ל לר"א טעה בדבר מצוה ועשה מצוה שיש בה חיוב חטאת חייב ורבי יהושע פוטר דס"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור:

גמ' רב הונא מתני - במתניתין ברישא חייב לדברי הכל כדתנינן לה אנן:

ורב יהודה מתני ברישא פטור - דמוקי לה בשכח ומל את של ע"ש בשבת ופלוגתא היא בשל אחר השבת בשבת:

שהוא חייב - דאע"ג דטריד במצוה וטעה בה כיון דלאו מצוה שעדיין לא הגיע זמנו למול חייב:

אלא מע"ז - שהוקשו כל חטאות שבתורה לחטאת ע"ז דכתיב תורה אחת יהיה לכם וגו' בפרשת שלח לך אנשים גבי קרבן ע"ז:

ור' יהושע התם - עובד עבודת כוכבים לא עשה מצוה: ה"ג רב יהודה מתני פטור דתניא אמר ר"מ לא נחלקו ר"א ורבי יהושע על שהיו לו שני תינוקות אחד למול ע"ש כו':

ה"ג ורבי יהושע התם לא טריד במצוה הכא טריד במצוה - טרוד להתעסק במצוה גמורה שהרי אחד מהם זמנו היום וטרוד לבו למהר ולעשות ומתוך טרדו טעה ומל את זה שאין בו מצוה כלל:

ושכח ומל של ע"ש בשבת שהוא חייב - לקמיה מתרץ לה:

דלא ניתנה שבת לידחות - שאין לו תינוק שיהא זמנו היום הלכך לא היה טרוד היום במצוה שלא היה מוטל עליו כלום לעשות ולא היה לו לטעות:

מתני' נולד בין השמשות נימול לט' - שהרי ליום שמיני של מחר הוא נימול ושמא בין השמשות יום הוא ונימול לט':

היה היום ע"ש - א"א למולו בשבת הבאה דשמא ט' הוא והויא ליה מילה שלא בזמנה ואינה דוחה שבת וצריך להמתין עד לאחר השבת שהוא עשירי:

חל יו"ט להיות אחר השבת - אין מילה שלא בזמנה דוחה אותו ונימול לי"א:

גמ' חלצתו חמה - נשלף ממנו החולי ויצא מגופו:

דתני לודא - שם חכם:

יום הבראתו כיום הולדו - ממתינין לו כיום הולדו:

מאי לאו - יום הולדו דווקא קאמר דלא בעינן מעת לעת:

לא - כיום הולדו דקתני למיתב ליה ז' מיהו עדיף יום הבראתו מהא דבעינן מעת לעת ומהא ליכא למשמע מידי:

מתני' ציצין - רצועות של בשר שנשארו מן הערלה:

עטרה - היא שפה גבוה המקפת את הגיד סביב וממנה משפע ויורד לראשו:

ואינו אוכל בתרומה - אם כהן הוא דילפינן ביבמות (ד' ע.) שערל אסור בתרומה:

ואם היה בעל בשר - שהיה שמן ונראה בשר שלמעלה מערלתו לאחר שניטלה ערלה כולה כאילו אותו בשר חוזר וחופה את הגיד:

מתקנו - ומשפע באיזמל מאותו עובי:

מפני מראית העין - שלא יהא נראה כערל:



פרע - גילה:

גמ' רוב גובהה - לא תימא רוב העטרה דקתני מתני' רוב היקפה אלא אפילו רוב גובהה במקום אחד:

קטן המסורבל בבשר - פלטר"י ([[:קטגוריה:{קטן (פילטרי"ץ: מרופד [מלשון feltre |{קטן, (פילטרי"ץ: מרופד [מלשון feltre ]][[קטגוריה:{קטן (פילטרי"ץ: מרופד [מלשון feltre ]])} בלע"ז ששמן ועב ולאחר שנימול נראה כמכסהו:

כל זמן שמתקשה - ומתוך הקישוי מתפשט בשרו בדשמואל גרסינן ונראה מהול במתניתא גרסינן ואינו נראה מהול:

איכא בינייהו נראה ואינו נראה - לשמואל נראה מהול הוא דאין צריך למולו הא נראה ואינו נראה צריך למתניתא אינו נראה הוא דצריך הא נראה ואינו נראה אינו צריך:

אשר קידש ידיד מבטן - יצחק קרי ידיד על שם אשר אהבת (בראשית כב):

מבטן - דקודם שנולד נתקדש למצוה זו דכתיב (שם יז) אבל שרה אשתך וגו' והקימותי את בריתי אתו היינו מילה:

בשארו - בבשרו:

שם - חק של מילה:

וצאצאיו - אחריו:

חתם באות - זו של ברית קדש:

צוה להציל ידידות שארינו משחת - מגיהנם דכתיב גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו (זכריה ט):

פרק עשרים - תולין


מתני' תולין את המשמרת - שמסננין בה שמרי יין ומותח פיה לכל צד בעגול ונעשה כאהל על חלל הכלי שקורין אשטנד"א (אישטינד"א: מסננת [בצורת בד הנמתח על זרבוביתו של כלי. במילונים לצרפתית עתיקה מביאים רק את המשמעות "מיתוח"]) ואע"ג דעביד אהל שרי בי"ט כדמפרש בגמרא אבל בשבת מיתלא לכתחילה לא אבל אם תלויה היא נותנין לתוכה שמרים ומסנן דאין דרך בורר בכך:

גמ' פקק החלון - כגון ארובת הגג:

אלא להוסיף - כגון פקק זה שאינו אלא תוספת עראי על האהל:

סבר ליה כרבי יהודה - הלכך הכא שרי דמכשירי אוכל נפש הוא:

שאי אפשר לעשותן מעי"ט - כגון שפוד שנרצם בי"ט:

עדיפא - חזקה דהוא שרי אפילו מכשירין שאפשר מעיו"ט:

תלה כוזא בסיכתא - תלה כלי קטן במגוד:

ה"נ דמיחייב - והכא מאי חיובא איכא באהל עראי בנין גמור לא הוי ומדרבנן הוא דמיתסר:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/שבת/פרק_יט"