ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/שבת/פרק יג

< רש"י על הש"ס





ועלו בידו שתים - היינו נמי מתכוין לכתוב ח' וכתב שני זיינין:

הא - דתנן פטור:

דבעי זיוני - שעדיין צריכות ראשי הזיינין לזיינן בתגין שלהן שהזיינין צריכות ג' זיונין ימין ושמאל ולמעלה כדאמרינן במנחות (דף כט:):

מלך נתתיך - נשיא אלהים אתה (בראשית כג):

אנכי - מדלא אמר אני:

אנא נפשי - אני בעצמי:

אמירה - שהיא נעימה:

כרמל - גבי מנחת העומר כתיב גרש כרמל שמביאה כשהיא לחה בעוד שהזרע נפוח והכר של קש מלא הימנו:

מתני' אחת שחרית ואחת בין הערבים - כיון דהו"ל שהות בינתים כדי לידע הוה ליה כשתי העלמות:

גמ' יש ידיעה לחצי שיעור - לחלק כדי שלא יצטרף עמו חצי האחר:

פרק שלוש עשרה - האורג


מתני' רבי אליעזר - אתא לפרושי שיעור אורג שמנו באבות מלאכות (לעיל דף עג.) דתנן התם שני חוטין:

בתחילה - אם זו תחלת אריגתו של בגד:

ואחת על האריג - אם מוסיף הוא על האריג שיעורו באחת דמצטרף עם השאר:

בתי נירין - שנתן ב' חוטין של שתי בנירה שקורין ליצי"ש (ליצ"א: ניר [וראה לעיל סו:]) :

בנירין ובקירוס - מפרש בגמרא:

בנפה ובכברה - הנך לאו נירין ממש אלא משרשר ומרכיב חוט א' [של ערב] בשתי מלמטה ואחד מלמעלה ומעמיד השתי בהן כתקנו:

גמ' כי אתא ר' יצחק תני - מתני' הכי ר"א אומר האורג ב' חוטין בתחלה ולא פליג ר"א ארבנן אלא באחד על האריג:

להאי גיסא - אלימי ג' ולא ב' משום דשנים סתרי דמתוך עוביין אינן נדבקים יפה זה בזה וקטיני בשנים מיחייב:

ואמרי ליה להאי גיסא - אלימי שנים חייב:

דידיעי - דבר הנראה הוא אבל קטיני בשנים פטור:

ובשפה ב' חוטין ברוחב ג' בתי נירין - יש שאורגין סביב [הבגד] השפה באורך הבגד כולו מין אחר של [שתי] ורוחב ברוחב הבגד כשיעור שלשה בתי נירין והאורג בו שני חוטין חייב:

למה זה דומה - כלומר להכי מחייבי באריג קצר כי האי ולא אמרי כמלא רוחב הסיט כדמשערינן במתני' באורג באמצע הבגד:

דומה לאורג צלצול קטן - חגורה קצרה שאינה רחבה יותר משלשה בתי נירין:

על הגס - אריג הרבה:

על האימרא - תחלת הבגד שאורגין בו ערב ממין אחר לאימרא:

ובשפה - לאורך השתי כולו עושין אותו:

תרתי בבתי נירא וחדא בנירא - ב' פעמי' מרכיב לחוט של שתי בבת נירא דהיינו שקורין ליצ"א (פייצ"א: גְּדָד (קצה חוט השתי, הנקשר לכובד עליון של הנול)) :

ואחת בנירא - ופעם שלישית מרכיבו על חוט הנירא שקורין ליצ"א (ניר [וראה לעיל סו:]) המורכב על הקנה:

מצוביתא - ביריעת גרדין האורגין ברגל הוא וקורין לימיי"ש (ליאיי"ש: דושה (במתקן הטווייה של הגברים) [אינה מופיעה בכתבי היד אלא רק בדפוס סונצינו, ומכאן שאינה מאת רש"י]) והיא במקום הקנה העולה ויורד ביריעת אריגת נשים שקורין פריש"א (דוושה (במתקן הטווייה של הנשים) [אינה מופיעה בכתבי היד אלא רק במהדורת בומברג, ומכאן שאינה מאת רש"י]) :

הא תנינא ליה באבות מלאכות - ולמה לי למיהדר ולמתנייה הכא הואיל ולא לפרושי בה מידי אתא בשלמא אורג משום פלוגתא ושתי בתי נירין לאשמועינן בנירין ובקירוס ובנפה ובכברה וסל דלא תנא לה התם:



דעבדה - הבגד:

כי כיסתא - הולכת ומתקפלת שאין הבגד שוה ובולט בבגד כמין כיס וצריך לקרוע הבגד למטה ומולל לפניו והתפירה מתיישבת:

מתני' הסיט כפול - מפרש בגמרא סיט הוא הפסק שבין אצבע לאמה כמו שאדם יכול להרחיבו ואם טוה וליבן וניפץ וצבע שהן כולן אבות מלאכות חוט א' ארוך כשיעור הזה חייב:

האורג ב' חוטין שיעורו - ברוחב הבגד כמלא הסיט שאע"פ שלא ארגו על פני כל רוחב הבגד חייב: גמ' נראה בעיני דהכי גרסי' ורמינהו הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו חייב ואע"פ כו' ולמאי דגרס הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו אע"פ כו' לא ידענא מאי יצא ידי הקריעה שייך למימר אבחמתו ואמאי נקט בחמתו:

יצא ידי הקריעה - שאדם חייב לקרוע על מתו:

הא במת דידיה - ברייתא דקתני חייב במת דידיה שחייב לקרוע עליו הלכך קריעה דידיה לאו קלקול הוא אלא תקון:

והא מתו - נמי קתני במתני':

לעול' במת דידיה - שמוטל....... עליו לקוברו ומיהו בהנך דלאו בני אבלו' נינהו שאינן מאותן האמורים בפרשת כהנים (ויקרא כא) אביו ואמו בנו ובתו ואחיו ואחותו:

ופרכינן ואי חכם הוא - זה שמת חיובי מיחייב נמי לקרוע וכיון דמיחייב מתקן הוא ואמאי פטור:

חולצין - יוצאים לפניו חלוצי כתף חלוקו קרוע עד שכתיפו חלוצה ערומה:

מברין עליו ברחבה - שהיו מברין האבלין ברחבה סעודה ראשונה שאבל אוכל אינו אוכל משלו ואסור דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל (כד) לחם אנשים לא תאכל:

ערבונא שקלי - קודם שיחטא נטלו משכונו:

לס"ת שנשרף - הרואה ס"ת שנשרף חייב לקרוע כדאמרינן במו"ק (דף כו.) במגילה ששרף יהויקים דכתיב לא פחדו ולא קרעו בגדים אף נשמת ישראל הניטלת דומה לו שאין לך ריק בישראל שאין בו תורה ומצות:

הא ר' יהודה כו' - ומתו אמתו הכי נמי הוה מצי לתרוצי אלא מעיקרא אהדר לאוקמינהו כחד תנא ולא מתוקמא אלא כר' יהודה דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא כמוציא את המת לקוברו:

נחת רוח ליצרו - שמשכך את חמתו:

מי שרי והא תניא כו' - אלמא לאו מתקן הוא שמלמד ומרגיל את יצרו לבא עליו:

בך - משמע בקרבך שאם היה בך תשתחוה לאל נכר לבסוף:

שליף מצבייתא - מן הבגד בחמתו להראותם שהוא כועס ויגורו מלפניו:

מוניני - ציר של דגים קטנים:

נכתמא - כיסוי הכד:

נודי ספרתה אתה - לשון לנוד לו (איוב ב):

ויקברו אותו - ביהושע כתיב:

שרגש עליהן הר להורגן - שלא הספידו כראוי:

מדה כנגד מדה - הוא לא נתאבל על שנתקצרו ימי החכם אף לחייו לא יחושו מן השמים:

בבלאי - דמבבל סליק:

ימים האריכו - שכלו ימיהם בטוב דחשיב אריכות ימים כדאמרי' בסדר יומא (דף עא.) כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו וכי יש לך שנים של חיים ושנים שאינם של חיים אמר רבי אלעזר אלו שנותיו של אדם שמתהפכות עליו מרעה לטובה:



ידאגו - ייראו מן המיתה:

דמת גדול - יש לדאוג הואיל ושלטה מדת הדין בראש הבית:

ואמרי לה דמת קטן - שבקלקלה מתחילין מן הקטן:

חוץ מחובל - באדם דמקלקל הוא וחייב דתנן (ב"ק פז.) החובל בחברו בשבת פטור מלשלם מפני שנדון בנפשו: ומבעיר את הגדיש מקלקל הוא וחייב כדתנן (שם דף לד:) והוא שהדליק את הגדיש פטור מן תשלומין מפני שנדון בנפשו:

אינה משנה - דאם מקלקל הוא פטור:

בצריך - לדם היוצא מן החבלה לכלבו ואם מקלקל הוא אצל נחבל מתקן הוא אצל הכלב:

והא תנן כל המקלקלין פטורין - ואפי' חובל ומבעיר וקשיין אהדדי ולר' אבהו פריך:

מתני' ר' יהודה - דאית ליה מקלקל בחבורה פטור ולא איתפרש היכא ול"נ מתני' ר' יהודה היא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה הלכך חיובא דחובל בצריך לכלבו ומבעיר בצריך לאפרו משכחת לה דאע"פ דמקלקל הוא אצל מלאכה עצמה מתקן הוא אצל אחרים ולר' יהודה כי האי גוונא מלאכה הוא משום תקון אחרים אבל מקלקל ואינו מתקן פטור ואע"ג דרישא דמתני' אוקימנא כר"ש דקתני קורע על מתו פטור סיפא ר"י:

וברייתא ר"ש היא - דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה הלכך אין לך חובל ומבעיר שאין מקלקל ואפי' מבעיר עצים לקדרתו מקלקל הוא אצל עצים ומה שהוא מתקן אצל אחרים לר"ש לא חשיב דהא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא אלא משום דמקלקל בחבלה ובהבערה חייב כדיליף לקמיה:

מדאיצטריך קרא - וביום השמיני ביום יתירא ואפי' בשבת ומילה חובל הוא מכלל דשאר מקלקלין בחבורה חייב:

ומדאסר רחמנא הבערה דבת כהן - בשבת (לקמן בפרק ר' אליעזר):

מה לי מתקן כלי - הא נמי מתקן גברא הוא ויש מלאכה בתיקון זה:

בישול פתילה - שהוא מדליק פתילה של אבר ונותנה לתוך פיה ודרך בישול הוא זה וחייב על הבישול שאינו מקלקל האבר בבישולו אלא מתקן וצורף:

סמנין - של מלאכת המשכן:

רב יוסף מחוי - האי הסיט כפול דמתני' כפול ממש בריוח קצר שבין אצבע לאמה משער שני פעמים:

מחוי פשוט - בריוח שבין גודל לאצבע פעם אחד הוא כפול דמתניתא שיש בו כפלים כאותו שבין אמה לאצבע:

מתני' הצד צפור - עד שהכניסו למגדל משטיי"ר (מישטיי"ר: מזנון לשמירת אוכל [וראה לעיל לב.]) בלע"ז חייב דזו היא צידתו אבל אם הכניסו לבית אינו ניצוד בכך שיוצא לו דרך חלונות::



וצבי - ניצוד משהכניסו לביתו ונעל בפניו אבל אם הכניסו לגינה או לחצר אין זו צידה:

המחוסר צידה - שקשה לתופסו שם כדמפרש בגמרא:

גמ' ביברין - קרפיפות מוקפין:

אין צדין מהן בי"ט - אלמא לאו ניצוד ועומד קא חשיב ליה ש"מ המכניסו לביבר אין זו צידתו:

ואין נותנין לפניהן מזונות - כיון דהן מוקצה לא מצי למטרח עלייהו:

הא רבי יהודה - ההיא דאין צדין רבי יהודה היא דבמתניתין לא חשיב לה צידה עד שיכניסו לבית:

עופות אעופות קשיא - דהא בין לר' יהודה בין לרבנן צפור למגדל קאמרי:

ביבר מקורה - הוי ניצוד:

בצפור דרור - מתני' דקתני צפור לבית לא בצפור דרור עסקינן שדרכה לדור בבית כבשדה ונשמטת מזוית לזוית:

השתא דאתית להכי - לאוקמינהו לתרווייהו כרבנן:

חיה אחיה נמי - מוקמי כרבנן:

והא ביבר קטן - מתניתין דהכא:

והא - מתניתין דביצה בביבר גדול:

שיחייא - מרוצה שהוא שוחה לאחוז בה:

עוקצי - פיאות להשמט בהן:

ואידך - כל מי שאינו כן:

מכלל דפליגי - והא אוקימנא דרבנן נמי בביבר קטן אמרי:

מאי נפקא לך מינה - כ"ש כיון דלא פליגי עליה הלכתא כוותיה:

זמורתא תהא - אומר השמועה בזמירה בעלמא בלא צורך:

סומא וישן עבידי לרבויי - לישמט כשמרגישין יד אדם:

אובצנא - עייפות שאינו יכול לזוז ממקומו נצוד ועומד הוא:

הגזין - מין חגב טהור הוא ונאכלין:

במינו ניצוד - כגון חגבים והגזין:

שאין במינו ניצוד - צירעין ויתושין שאינן לצורך:

חגבים בשעת הטל - עיניהם מתעוורות והרי הן ניצודין ועומדין:

מקלחות - הרבה ביחד שהן מזומנות ליקח:

ארישא קאי - דאף בשעת הטל אם מקלחות ובאות שרי ואי לא אסור:

מתני' צבי שנכנס - מאליו:

ונעל אחד בפניו - זו היא צידתו:

נעלו - שנים פטורים. דהוי להו שנים שעשאוה:

לא יכול אחד לנעול - אורחיה הוא לנעול בשנים והרי לכל אחד מלאכה דבלא איהו לא מתעבדא:

ורבי שמעון פוטר - לטעמיה דדריש קראי למיפטר זה אינו יכול וזה אינו יכול בפרק המצניע (לעיל צב:):

גמ' הצד ארי - אפילו תופסו אין זו צידתו שכשכועס משחית והולך:

עד שיכניסנו לגורזקי שלו - בית משמר העשוי לו כמין תיבה:

מתני' השני חייב - שהוא צדו:

הא למה - שני זה דומה מאחר שנצוד ע"י הראשון:

לנועל את ביתו לשומרו - ולא לצוד:

ונמצא צבי - שהוא ניצוד כבר שמור בתוכו וכן אע"פ שעמד הראשון אין זה אלא כשומרו לצבי שהיה לו מאתמול:



גמ' תחת כנפיו - תחת כנפי כסותו ואין יכול לצאת שננעל בפניו מאליו:

יושב ומשמרו - כן ואינו צריך לפתוח לו חלון דאינו אלא שומר:

לנועל את ביתו - דכל אדם עושין כן:

המפיס - מבקע מורסא קויטור"א (כווייה (פצע מזוהם)) :

אם לעשות לה פה - בתוספתא תני הכי אם לקולפה ולעשות לה פה כדרך שרופאים של עכשיו עושין דמתקן לה פתח:

חייב - משום בונה פתח או משום מתקן כלי מה לי לתקן מכה מה לי לתקן כלי:

ואם להוציא לחה - של עכשיו ואינו חושש אם תחזור ותסתום מיד:

פטור - ומותר דאין כאן תיקון ורבנן נמי לא גזור בה שבות משום צערא:

ומחט של יד - ניטלת בשבת:

ליטול בה את הקוץ - והיינו דומיא דלחה דמצער ליה ואינו חושש אם יסתם מיד וקאמר ניטלת לכתחילה מחט של יד היא מחט שתופרין בה בגדים ומשום דקתני בהדה ושל שק לפתוח בה את הדלת קרי לה להאי מחט של יד:

קערה - של חרס:

כופין - לכתחילה ולא שיכבה את הנר ואשמעינן דכלי ניטל להצלת דבר שאינו ניטל בשבת:

על עקרב שלא תשוך - ואע"ג דממילא מתציד:

פרק ארבע עשרה - שמנה שרצים


מתני' שמנה שרצים - החולד והעכבר וגו' (ויקרא יא):

הצדן - חייב שבמינו ניצוד:

והחובל בהן חייב - דיש להן עור כדמפרש בגמרא והויא ליה חבורה שאינה חוזרת והויא ליה תולדה דשוחט. לוי"ה. ל"א כיון דיש להן עור נצבע העור בדם הנצרר בו דחייב משום צובע:

ושאר שקצים ורמשים - כגון תולעת ונחשים ועקרבים:

החובל בהן פטור - דאין להם עור:

שלא לצורך פטור - דאין במינו ניצוד והויא מלאכה שאינה צריכה לגופה ור' שמעון היא כדמוקי לה בגמ':

חיה ועוף שברשותו - פטור אם צדן שהרי ניצודין ועומדין:

והחובל בהן חייב - דיש להן עור:

גמ' שמונה שרצים יש להן עורות - ופליג אדרבנן דאמרי בהעור והרוטב האנקה הכח והלטאה והחומט עורותיהן מטמאין בכעדשה כבשרן אלמא הני ארבעה לית להו עור:

אלה הטמאים - בתר והאנקה והכח כתיב ודרשינן ה' יתירה דהטמאים לרבות שעורותיהן כבשרן וכתיב אלה למעוטי הנך דקרא קמא החולד והעכבר והצב:

אפילו רבנן מודו - דיש להן עור:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/שבת/פרק_יג"