רש"י על הש"ס/שבת/פרק כב




פרק עשרים ושתים - חבית

מתני' חבית מצילין הימנה מזון ג' סעודות - ואפילו בכלים הרבה . דאילו בחד מנא אמרי' בכל כתבי הקדש (לעיל דף קכ.) דכמה דבעי מציל:

לכם - כל אחד מזון ג' סעודות:

ובלבד שלא יספוג - שלא ישים ספוג במקום היין לחזור ולהטיפו בכלי גזירה שמא יסחוט:

אין סוחטין את הפירות - דהוה ליה מפרק תולדה דדישה:

אסורין - גזירה שמא יסחוט לכתחילה:

רבי יהודה אומר אם לאוכלין - הם מכונסין אותם פירות היוצא מהן מותר דלא ניחא ליה במה שזבו וליכא למגזר בהן שמא יסחוט:

ואם למשקין - מכונסין אסורין דניחא ליה במאי דנפקא מינייהו ונתקיימה מחשבתו ואיכא למיגזר שמא יסחוט והכי אמרי' בביצה דטעמא דמשקין שזבו משום שמא יסחוט הוא:

חלות דבש - מאחר שמרוסקין הדבש זב מאליו מתוך השעוה ואין דרך לסוחטו הלכך רבי אליעזר מתיר וחכמים אוסרין גזירה אטו שאינן מרוסקין דילמא מרסק להו:

גמ' ויטפח - מכניס בו כפו והשמן נדבק בה ומקנחו בשפת הכלי ואסרוה משום עובדין דחול:

מודה ר' יהודה בזיתים - דאע"ג דהכניסן לאוכלין היוצא מהן אסור דכיון דרובן לסחיטה קיימי כי אתו לידי משקה יהיב דעתיה למיהוי ניחא ליה בהכי:

אפי' בזיתים וענבים - הואיל והני לאוכלין נכנסו:

מסתברא בתותים ורמונים פליגי - דאיכא דבעו להו למשקין הלכך משוו להו רבנן כזיתים וענבים ור' יהודה פליג עלייהו אבל שאר פירות ליכא דבעי להו למשקין הלכך מודו רבנן בהם:

שמשך - זב מאליהן כמו נהרות המושכין (לעיל דף קכא.):

והכניסן - מתחילתן בין לאוכלין בין למשקין כו' דרמונים קרי יין משום דאית להו קיוהא:

וחכ"א כו' - והא דנקט רב נחמן לישנא דמסתברא ולא אמר בהדיא דבתותים ורמונים פליגי משום דאיכא למימר פליגי בתותים ורמונים וה"ה לשאר פירות ולהודיעך כחו דרבי יהודה נקט להו ואי משום ברייתא דלקמן דשמעינן מינה דמודים חכמים לרבי יהודה בשאר פירות לאו בהדיא שמעינן לה דאיכא למימר רבי יהודה היא כדפרכינן עלה:

וסבר רבי יהודה סתם - שלא פירש לאוכל ולא למשקה הוי המשקה הזב מהן אסור:

והתנן חלב האשה מטמא - מכשיר:

לרצון ושלא לרצון - בין שיצא ממנה לרצון בין שיצא שלא לרצון שהחלב קרוי משקה שנאמר ותפתח את נאד החלב ותשקהו (שופטים ד):

חלב הבהמה אינו מטמא אלא אם כן יצא לרצון - ואי לא לא חשיב משקה ואם נגע בו שרץ אינו מקבל טומאה וטעמא מפרש לקמיה:



שדם מגפתה - של אשה אם נגף רגלה או ידה וכל חבורה שיצא ממנה דם כדאמר בפרק דם הנדה (נדה דף כה:) דם חללים דהיינו דם הרוג קרוי משקה שנאמר ודם חללים ישתה ודם מגפתו מפרש התם דדם חללים הוי דמה לי קטליה כוליה מה לי קטליה פלגא וחלב כדם מגפתו דדם נעכר. ונעשה חלב ודם מגפתה סתמיה שלא לרצון הוא וטמא:

יטמא חלב הבהמה שלא לרצון - בתמיה שהרי דם מגפתה טהור דבהמה לאו בכלל חלל הוא ומיהו דם שחיטה מכשר משום דאיתקש למים דכתיב (דברים יב) על הארץ תשפכנו כמים:

מחמיר אני בחלב - לטמאו אף שלא לרצון מבדם:

שהחולב - לרפואת הבהמה שלא יזיקנה חלבה טמא דהא לרצון הוא והמקיז דם לבהמתו לרפואה טהור דדם מגפתה היא והואיל והחולב לרפואה טמא אף הנוטף שלא לרצון טמא:

אמרו לו - אינו דומה שלא לרצון ליוצא לרצון שהרי סלי זיתים וענבים יוכיחו שהמשקה כו':

שלא לרצון בסתמא - וקתני טהורין דלא חשיב משקה אי רבי יהודה קאמר לה קשיא ואי רבנן קאמרי כל שכן טהורין לרבי יהודה דהא מידי דלרבנן משקה הוא לרבי יהודה לאו משקה הוא וכ"ש מידי דלרבנן לאו משקה והשתא ומה זיתים וענבים כו' והוא הדין מצי למירמי נמי זיתים וענבים אזיתים וענבים דקתני לעיל דמודה בהו רבי יהודה דאף לאוכלין היוצא מהן אסור אלא הא אלימא ליה לאקשויי דתותים ורמונים דלאו בני סחיטה נינהו קתני לעיל דסתם אסור והכא קתני דאפי' זיתים וענבים סתמא לאו למשקה:

דגלי דעתיה - בהדיא ואמר לא ניחא לי והוי גילוי דעתא טפי מהכניסו לאוכלין:

ואיבעית אימא שאני סלי זיתים וענבים וכו' - ודווקא נקט סלין שהמשקה הנוטף מהן נופל לארץ והולך לאיבוד הלכך סתמא לא ניחא ליה:

אפקורי מפקיר - לההוא משקה אבל שאר כלים אפילו תותים ורמונים אימא לך סתמא למשקה:



בפגעין -  פרונ"ש בלע"ז (פרוני"ש: שזיפים) ולהוציא מימיהן לשתות:

ובפרישין - קויידונ"ץ (קודוינ"ץ: חבושים (פירות)):

ובעוזרדין - קורמ"ש (קורמי"ש: פירות העוזרר (שיח בר) [וראה לעיל לח.]) דלאו אורחייהו בהכי ואין כאן משום דש:

אבל לא ברמונים - דאורחייהו בהכי:

ושל בית מנשיא - היו רגילין לסחוט רמונים בחול אלמא איכא דסחיט להו הלכך בשבת אסור:

אלא מאי אית לך למימר - לר' יהודה כיון דלאו בני סחיטה כו' וכי היכי דלרבי יהודה שרי לכתחילה מהאי טעמא מהשתא אפי' תימא רבנן ושרו ליה מהאי טעמא:

מנשיא תנא הוא - בתמיה וכי איהו פליג למימר דבשבת אסור דתימא הלכתא כוותיה והא לא הוזכר אלא לדברי התנא לראיה דהאי תנא הוא סבר כוותיה:

וכ"ת - הא דאמר הלכה כשל בית מנשיא ה"ק הלכה כהאי תנא דאסר ברימונים הואיל וקאי מנשיא כוותיה דסוחטין רימונים בחול אלמא בני סחיטה נינהו:

הוי רובא דעלמא - דמשום איהו לחודיה נשווי דרך רמונים לסחיטה:

קוצים - קרדונ"ש (פירות של קרדה [ראה לעיל יא:]) :

מקדש - את התבואה משום כלאים דזריעה הוא:

ואמר רבי חנינא כו' - אלמא משום חד מקום דאחשבינהו משוינן להו דבר חשוב:

אתרא - הוא וחשיבות דרבים הוי חשיבותא:

הכא - חד גברא לחודיה הוא נימא בטלה דעתו:

אלא היינו טעמא - דרב נחמן דאמר הלכה אין סוחטין:

כרב חסדא - אע"ג דלעלמא לא חשיב כיון דאחשיב איהו הוי לדידיה משקה והכי מפרש רב נחמן לברייתא דלעיל סוחטין בפגעין ובפרישין למתק הפרי ולא לצורך המשקה אבל לא ברימונים ואפילו למתקן דשל בית מנשיא היו סוחטין בחול לצורך משקה הלכך בשבת אסור אפי' למתק הואיל ואיכא חד דעביד לשם משקה ולא משום דמנשיא רובא דעלמא אלא חיישינן אי שרית ליה למתק אתי למעבד לשום משקה וכיון דאיהו מחשב ליה הוי משקה ומיחייב אבל בפגעין ליכא למיחש דאין אדם עושה אותו למשקה:

בשינוי מראה - לא בשלשת לוגין דלא הוזכרו שלש לוגין אלא במים שאובין אבל שאר משקין לא פסלי אא"כ נשתנה מראה המקוה על ידיהן:

רב פפא אמר - טעמא דתרדין לאו משום חשיבותא דאחשבינהו הוא ולעולם לאו משקה נינהו והא דמפסיל משום דכל דבר שאין עושין ממנו מקוה שאינו מים או שלג או ברד פוסל את המקוה בשינוי מראה:

נפל לתוכו - של מקוה יין או חומץ או מוחל והוא כמין מים וזב מן הזיתים וג' מינים יש בו כשטוענן מתחילה במעטן להתחמם ולהתבשל מאיליהן מוחל זב מהן והוא צלול כמים ולאחר שעמדו ימים ודחקו זה את זה חוזר מוחל לזוב מהן והוא קרוב להיות כשמן ולאחר שעצרן להוציא שמנן בבית הבד ומשתהה התפוח של גפת בעקלים שהוא אגוד בהן בבית הבד חוזר מוחל וזב מהן:

מאן תנא דמוחל משקה הוא - קס"ד דאין מקוה נפסל אלא על ידי משקה ואפילו בשינוי מראה:

בתחילה - בתחילת טעינתן של זיתים:

מעקול בית הבד - לאחר שנסחט שמנו או לפני סחיטתו:

מאי בינייהו - במאי פליגי הואיל ותרוייהו מודו דמוחל היוצא בתחילה טהור והיוצא מעקל בית הבד טמא באיזה מוחל נחלקו דלמר הוי משקה וטמא ולמר לא הוי משקה וטהור:

דאתי בתר איצצתא - לאחר שהתחילו להתחמם ודחקו זה את זה ונשתהה הכומר ימים:

רבא אמר - קמייתא דקתני מוחל פוסל מקוה דברי הכל הוא ומשום דהוי כו':

לתוך הקדרה - של תבשיל לתקנו דמוכחא מילתא דלאו למשקה בעי ליה אלא לאוכל ואין זה דרך פריקתו והוי כמפריד אוכל מאוכל:

אבל לא לתוך הקערה - דזמנין דלמשקה קאי ואף על גב דבקערה לא שתי איניש לא מוכחא מילתא ואיכא איסור:

אלמא - מדקאמר סוחט לתוך הקדרה קסבר כו':

החלב טמא - שהזב מטמא כל דבר במשא והרי היסט הקילוח ולא קמפליג בין לתוך הקדרה בין לתוך הכוס:

ואי אמרת אוכל הוא - הא אין אוכל מקבל טומאה שלא בהכשר והאי במאי איתכשר:

כדאמר רבי יוחנן - במסכת כריתות גבי האשה שנטף חלב מדדיה:

בטיפה המלוכלכת על פי הדד - טיפה ראשונה מלכלכת בה פי הדד בדעת ונוחה ליחלב וההיא הוי משקה כסתם חלב דלא לאוכל בעי ליה:

טמא מת שסחט זיתים וענבים



כביצה מכוונת טהור - משנה היא במסכת טהרות ומפרש בה בהדיא ובלבד שלא יגע במשקה שאינו נוגע אלא באוכל וכיון דכביצה מכוונת הוא לכי סחיט טיפה קמייתא חסר ליה מכביצה ואין האוכל אע"פ שהוא טמא מטמא המשקה שאין אוכל מטמא אחרים בפחות מכביצה אבל אם היה נוגע במשקה איטמי ליה משקה מטיפה ראשונה שהמשקה מקבל טומאה בכל שהוא וה"נ תני בה בהדיא יותר מכביצה טמא שכיון שיצאה טיפה ראשונה נטמאה בכביצה וטמא מת דווקא נקט שאינו מטמא בהיסט וה"ה לטמא שרץ וכל טמאי מגע וטמא מת לרבותא נקט דהוי אב הטומאה משום דקתני סיפא אבל זב שסוחט זיתים וענבים אפי' גרגיר יחידי טמא שכיון שיצאה טיפה ראשונה נטמא המשקה במשא הזב:

ואי אמרת כו' - דקס"ד אפי' סוחט לתוך הקדירה:

כתנאי - משקה הבא לאוכל אוכל הוא או משקה הוא:

המחליק בענבים - נחתום המחליק פני ככרותיו בענבים שסוחט המשקה על הככר:

הוכשר - האוכל הענבים הוכשרו:

הבא - לצורך אוכל כגון שסחטן לשם הפת:

ה"ג דכ"ע משקה הבא לאוכל לאו אוכל הוא - אלא משקה הוא והיינו טעמא דמ"ד לא הוכשר שמתחילה נסחט אדעתא דאזיל לאיבוד שהאור שואבו ושורפו:

המפצע בזיתים - בלציי"ר (לחבוט, לטפח) כדי שיהיו רכין:

הוכשר - דניחא ליה במשחא דטייף עלייהו שמתוך כך הם מרבים טעם:

לסופתן במלח - שמתוך שהן קשין אין המלח נדבק בהן ומפצעם לרככן מבחוץ מעט:

לא הוכשר - דלא מכוין למשקה דידהו דליעקר:

לידע אם הגיעו זיתיו למסוק - צריך הוא לראות אם שומנו נוח לצאת מיהו המשקה אזיל לאיבוד:

הני תנאי - דמפצע ודאי במשקה העומד לאיבוד פליגי כדאמרי' אבל תנאי דמחליק לאו בעומד לאיבוד פליגי דלאו לאיבוד אזל שהרי לצחצח האוכל נתנו והרי מצחצחו אלא במשקה העומד לצחצחו לאוכל קא מיפלגי דא"נ משקה הבא לאוכל משקה הוא ה"מ היכא דקא שריף ליה א"נ שטר ביה ריפתא דתורת משקה עביד אבל לצחצחו פליגי:

ודג לצירו - סחיטת דג להוציא צירו לאו משקה הוא אלא אוכלין:

כבשין - ירק חי כבוש ביין וחומץ:

לגופו - אם לאכול הכבשים סוחטן ממשקה הצף עליהן והנבלע בהן מותר לכתחילה דלא מפרק הוא הואיל ולאו למשקה הוא צריך:

פטור - שאין זה מפרק שאין המשקה הזה יוצא מן הכבשים שלא גדל בתוכן אבל אסור אטו זיתים וענבים:

שלקות - אפילו למימיהן לאו משקה נינהו אלא אוכל:

למימיהן פטור אבל אסור - והא שלקות דומיא דדג לצירן הוא ולא שרי ליה שמואל לכתחילה:

עיני ראו ולא זר - הא דבעינא למימר לך דמשמיה דרב איתמר:

סוחטין כבשין - ולא מפליג בין לגופן בין למימיהן ושרי לכתחילה וקשיא לכולהו דליכא בהו דשרי כבשין למימיהן לכתחילה:

דבר תורה - כלומר אסרה תורה מלאכה ודריכת זיתים וענבים הוא דהויא מלאכה אבל שאר דריכות לאו אורחייהו בהכי ולאו מלאכה נינהו:


לעדות אשה - לומר לאשה מת בעליך דאקילו בה רבנן משום עיגונא וכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקועי רבנן לקדושין מיניה:

לעדות בכור - בכור ביד כהן כשנתנו ישראל לו שלם ואירע לו בו מום קי"ל בבכורות (דף לה.) נחשדו כהנים להטיל מום בבכור ואין נאמן לומר מום זה נפל בו מאיליו וצריך להביא עדים ואמרינן התם דאשה כשרה לעדות זו:

אימא לעדות שהאשה כשרה לה - והאי נמי כשרה לה:

גברא יתירא - ר"ש דמתני' ר"א תנן בה:

אתא לאשמעינן - בתמיה כלומר מה בא ללמדנו אם לא זאת:

מתני' כל שבא בחמין - כלומר שנתבשל:

שורין אותו בחמין - כדי שיהא נמוח:

וכל שלא בא בחמין - כגון בשר יבש שאוכלין אותו חי ע"י הדחק:

מדיחין אותו - ולא אמרי' זהו בישוליה אבל לא שורין:

חוץ מן המליח ישן - דג מליח של שנה שעברה:

וקולייס האיספנין - שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע"י הדחה בחמין והנך אפילו הדחה נמי לא שזהו גמר מלאכתן והוי בשול:

גמ' כגון מאי - הוי בא בחמין שחוזרין ושורין אותו בחמין:

תרנגולתיה דר' אבא - מבשלה ושורה אותה ימים רבים בחמין למחות מאליה ואוכלה לרפואה:

בר תלתא טרפי - בן ג' שנים:

אתנוסי - הייתי נאנס להקיא מחמת מיאוס:

רייק - רוקק מכותחא דבבלאי כשזוכרו שהיה מאוס בעיניו:

אמר רב יוסף כו' - קשה היה בעיניו שנמאסין בני בבל על בני ארץ ישראל אמר אנו נמי יש לנו לרוק מתרנגולתיה דר' אבא שהם אוכלים:

ועוד כותח - אינו מאוס כל כך בעיני שאר בני מערבא:

דהא אמר רב גזא כו' - ושאילו מיניה אותו כותח:

בריחי - חולים:

הדיח - קולייס מאי:

חייב חטאת - דהוי בישול:

מפני מה עופות שבבבל שמנים - משל א"י:

כלך - לכה לך אלא שקיצר הלשון:

למדבר עזה - והיא מא"י:

מועדים שבבבל שמחים - רגילים לשמוח במועדים יותר מא"י:

מפני שהם עניים - וכל השנה אין להם שמחה במאכל ומשתה ואין להם מרגוע ממלאכה לפיכך במועדים כל שמחתם:

מצויינין - מציינין עצמן בלבושים נאים:

מצויינין - מקושטין:

שאינן בני תורה - כל כך לכבדם כבני ארץ ישראל מחמת תורתם מכבדים אותם מחמת לבושיהן שנראין חשובים:

דרדקי - בחורים שלא הגיעו לסברא:

מפני שלא גלו - העופות כמו אותן של א"י כדאמרינן לקמן:

שאנן מואב מנעוריו וגו' - סיפיה דקרא על כן עמד טעמו בו אלמא הגולין מפיגין טעמן ושמנן:

נ"ב שנה - משגלו בימי צדקיה בחרבות ירושלים עד שנפקדו בימי כורש ואז עלו מהם לייסד את הבית י"ח שנים קודם גמר הבנין שהיא לסוף ע' שנה בשנת שתים לדריוש כדאמרי' במגילה (דף יא:):

וכולן חזרו - הבהמות ועופות ואף הדגים חוץ מן קולייס האספנין וכולן חזרו דהא עד בהמה כתיב ומכלל דמכאן ואילך הדור חוץ מקולייס כדמפרש:

הני מדרי דבבל מהדרי מיא לעין עיטם - מדרונות שבבבל מחזירין מים הנשפכים בהן לעין עיטם שהוא מקום גבוה שבא"י שאותו מעיין מביא מים לבית טבילת כה"ג ביה"כ דמתוקן בחומת עזרה על גבי שער המים כדאמרינן בסדר יומא (דף לא.) עין עיטם גבוה מקרקע העזרה כ"ג אמות והיאך מחזירין שיש בפרת סילונות וסולמות למטה מן הקרקע (הים) ודרך אותן סולמות חוזרין המים לא"י וחוזרין ונובעין במעיינות והדגים חזרו דרך אותן סולמות שנוחים להעלותן יותר מדרך פרת עצמו:

והאי - קולייס האספנין:

כיון דלא שריר שדריה - אין קשה שדרה שלו:

לטבריה - לבוז ולהטיל עליהם עול ולא שמתכוונין לבטלן משמחת הרגל אבל הקללה גרמה לכך:

קומטין - לשון לעז הוא שלטון ‏[1]:

בולשת - חיל המלך: ציפורי וטבריא מא"י:

שאינן במקומם - שמא"י גלו לשם והגולה למקום נכרי מציין עצמו במלבושים שיהא חשוב:

במתא שמאי - בעירי איני צריך להתכבד אלא בשמי שאני ניכר בו:

בלא מתא - במקום שאינה עירי:

תותבאי - כבודי תלוי בשמלתי שמלתו מתרגמינן תותביה (שמות כב):

ציצין - צמחין:

הבאים - אותן של יעקב שיבאו לבבל ישרשו ויעשו ציצין ופרחים לתורה וסייעתא אתיא לר' יוחנן דטעמא דמצויינין לאו לפי שאינן בני תורה כדרבי אסי אלא לפי שאינן במקומן:



כשבא נחש על חוה - כשנתן לה עצה לאכול מן העץ בא עליה דכתיב (בראשית ג) הנחש השיאני לשון נשואין:

גרים מאי - שלא היו על הר סיני מהיכן פסקה זוהמא:

מזלייהו הוו - בסיני וכל שעמדו על הר סיני נתקדשו ונטהרו ונתרפאו מכל מום ואף עורים ופסחים שהיו בישראל כדתניא בספרי:

ופליגא - הא דאמרן דלא פסקה זוהמא עד סיני:

מתני' - שובר . אדם חבית. מליאה גרוגרות בסכין או בסייף לאכול ממנה גרוגרות דאין במקלקל שום איסור בשבת:

ובלבד שלא יתכוין לעשות כלי - לנוקבה יפה בפתח נאה:

אין נוקבין מגופה - הדבוקה בפה החבית לעשות נקב אלא נוטל את כולה אבל כי נקיב לה מתקן פתחא:

וחכמים מתירין - דאין דרך פתח לחבית בכך:

ולא יקבנה מצידה - בגמרא מפרש לה:

שהוא ממרח - ויש כאן משום ממחק:

בערב - מדינה:

מחטאת - שמא מירח השעוה לדובקה בדופני הכלי סביב הנקב:

גמ' לא שנו - דשובר החבית ומטלטל הסייף לכך:

אלא בדרוסות - שהגרוגרות דרוסות בעיגול וחותכין ממנו בקורדום או בסייף ואיידי דמטלטל סייף לחתוך גרוגרות תבר ביה נמי לחבית:

אבל מפורדות - שא"צ לחתכן לא יטלטל סייף לשבור החבית דמתני' ר' נחמיה דאמר אין כלי ניטל אלא לתשמיש המיוחד לו כדמוקי לקמן:

ואינו חושש - ואע"ג דיין לאו למחתכיה קאי:

רבנן היא - דפליגי אדר' נחמיה ואמרי כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך:

חותלות - כלי של כפות תמרים ועושין כמין סלים ונותנים לתוכן תמרים רעים להתבשל:

מתיר - אם הכסוי קשור בחבל:

אבל לא מפקיע - סותר שרשרות החבל בכלי:

ולא חותך - דאין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו וסכין אינו עשוי לכך:

למיברז - לתחוב פויינדור"א (פוינדר"א: לנקב) בלע"ז:

בבורטיא - ברומח לתוחבו בדופניה לנקבו:

לעין יפה - להרחיב מוצא היין בנקב גדול מדלא נקיב ליה כדרך הנוקבין נקב עגול ויפה:

התם ודאי לעין יפה קמיכוין - שמרחיב פיה למטה ממגופתה כדקתני מתיז את ראשה שפת פיה:

לפתוחי מיפתח - יטול מגופתה:

למעלה - בראש המגופה התם הוא דשרו רבנן דלאו אורחא למיעבד פתחא התם אלא נוטל כל המגופה:

אבל מצדה - זמנין דעבדי לה משום פתחא ואינו רוצה לפותחה למעלה שלא יפול עפר או פסולת ביין:

היינו דקתני ולא יקבנה מצדה - ואמגופה קאי ודברי הכל:

מחלוקת מן הצד - התם הוא דקאסר רבי יהודה משום דאיכא דעבדי ליה פתחא:

אין נוקבין נקב חדש - בכלי:

נקב ישן - שנסתם דכי חוזר ופותח לאו כעושה פתח הוא שהרי עשוי ועומד וסתימתו לאו כלום:

אוסופי נמי קמתקן פתחא - שמרחיבו ויש כאן משום גמר מלאכה:

הבלא - סרחון שלא ימותו התרנגולין:

ואם בא להוסיף מוסיף - ולא גזרינן דילמא אתי לאוסופי בלול של תרנגולין דלא מוסיף איניש עליה:



משום ריחשא - שלא יכנס בו שרץ כגון נמייה וחולדה שממיתים את התרנגולים:

זימנין דלא תקניה מעיקרא - שיהא כדי להוציא הבל ולהכניס את האויר:

לא שנו - דנוקבין:

אלא במקום - דסתימה זו לא נעשית אלא לשמור ריח היין שלא יצא ויתקלקל וכיון דלאו סתימה מעליותא עבדי לה לאו כלום הוא:

לחזק - שיחזק הכלי שלא יצא יינו הואיל וסתימה מעלייתא היא כי הדר נקיב לה הוי כפותח לכתחלה:

למטה מן היין נמי לשמר הוא - כיון דלאו כובד היין נשען עליו סגי ליה בסתימה כל דהו:

למטה מן השמרים - אצל שוליו שכל כובד היין נשען שם:

תניא דמסייע לך - דלא פקע שם פתח מיניה אלא בסתימה מעלייתא:

בית סתום יש לו ד"א - קיי"ל בבבא בתרא חצר מתחלקת לפי פתחיה לפי פתח הבתים הפתוחין לה אם באו לחלק את החצר בין שנים שהיה לזה בית שפתוחין לו לחצר שני פתחים ולזה בית שפתוחין לו לחצר ד' פתחים נוטל לכל פתח ארבע אמות בחצר נגד פתחו למדת רוחב פתחו והשאר חולקין בשוה ואם נסתם אחד מהם קודם חלוקת החצר ולא פירץ את פצימיו אלא סתם בין שני הפצימין אינו מפסיד [דין] פתחו בכך פירץ את פצימיו ואח"כ סתמו פקע שם פתח מיניה:

בית סתום - והמת בתוכו אינו מטמא סביביו:

פרץ פצימיו - וסתמו נעשה קבר ומטמא סביביו ד"א כדאמר בסוטה (ד' מד.) מת תופס ד"א לטומאה וגזרה דרבנן שמא יאהיל ולא יבין:

גובתא - לתקוע קנה חלול בנקב החבית שיצא היין דרך הקנה:

מחתך - רונגיי"ר (לעַגֵל [כלומר, לחדד את הקנה עד שיהיה מעוגל, כדי שייכנס בדיוק בתוך נקב החבית]) לתקנה למדת הנקב:

אהדורי - אם נפלה:

ולא מתקנא - לא ניתנה בנקב לידע אם למדתו היא:

אי לימא ארישא - לחותכה ולשפותה:

משחא - שמן עב:

אסור - למרחו:

טרפא דאסא - לתת עלה של הדס בנקב החבית שהעלה עשוי כמרזב והיין זב דרך שם:

גזירה משום מרזב - שמא יכין מרזב:

שמא יקטום - העלה מן הענף וכיון דקטמיה הוה ליה כמתקן כלי כדתניא במסכת ביצה (דף לג:) לחצות בו שיניו לא יקטמנו ואם קטמו חייב חטאת:

בי סדיא - לבדין שקורין פלטר"ש (פילטרי"ש: לבדים (מצעים של לֶבֶד)) ועשויין לקפלן תחתיו במקום הכר או הכסת:

רב אסר - להביאו דרך מלבוש דרך רשות הרבים כשהוא מעוטף בו:

ברכין - שדרכן להתחמם בהן:

דשרו - דמלבוש הן:

ולא הוה ליה רווחא - בבית למקום מושבם של תלמידים:

ומשום כבוד רבותינו - שלא היה להן דבר לישב עליו ויושבין על גבי קרקע:

רב כהנא ורב אסי - תלמידי חברים היו לו:

מתני' לתוך הבור - שאין בו מים:

שיהא שמור - שלא יסריח מחמת החום:

ואת המים היפים ברעים - כלי מלא מים יפים לתוך מקוה מים רעים להשתמר שיצונו ולא יחמו:

מי שנשרו - שנפלו למים בשבת:

לחצר החיצונה - הסמוכה למבוא העיר בתוך העיר שהוא מקום משתמר:

שוטחן בחמה - ליבשן:

אבל לא כנגד העם - שיחשדוהו שכבסן:

גמ' פשיטא - דנותנין תבשיל לתוך הבור:

גומות - שבקרקע הבור שיהו שוין להושיב הקדרה:



המנער טליתו - מן העפר:

חייב חטאת - דזהו ליבונה:

אלא באוכמי - שהאבק מקלקל מראיתה וקפיד עליה:

והוא דקפיד עלייהו - ללובשן עד שינערם:

קמחללי שבתא - וגלימי אוכמי הוו:

לא קפדינן - לא איכפת לן אם יש עליה אבק הלכך לאו ליבון הוא:

כומתאי - כובעי:

הוה קא מחסם - לשון לא תחסום (דברים כה):

למיתבא ליה - שצריך לנער הטל מעליה:

בטלית מקופלת - לאחר שנתנה על ראשו הגביה שיפוליה על כתפיו:

חייב חטאת - שאין זה דרך מלבוש:

והרטנין - על שם מקום:

נימא כרוכה על אצבעו - שלא יפול מכתפיו: בר היני:

מרזב - מפרש לקמיה:

כיסוי בבלייתא - שמסלקין בגדיהם מן הארץ כשהן ארוכין וכופלין אותו כלפי מעלה פרונצי"ש (קפלים) ומחזיקין אותן ע"י חוטין והיינו כמין כיס וכמו מרזב:

אסור - משום תקוני מנא:

הכי מאי - קולט חלוקו (בפניו) בענין אחד ושואלו כגון זה מרזב או לא וחוזר וקולטו בענין אחר ושואלו:

לכנופי - שיהא מתוקן תמיד להעמיד קיפולו לעולם:

להתנאות - לפי שעה:

מתנאה בסדינו - אחר שנתעטף היה מתקנו על גופו ומיישבו ובחול קאמר כלומר אלמא דאורחיה בהכי וה"ה לשבת:

שני צידי טליתו - שבימינו ובשמאלו לצד הקרקע:

בן זירוז בזו לא חייב ר"מ חטאת - בתמיה דאין זה דרך מלבוש אלא דרך משוי:

דקדק ר"מ ע"כ - בתמיה לחייב חטאת בדבר הדומה להיות מותר כזה שאינה מקופלת ואחוריה נופלין למטה מכתפיו אלא שצידיה היו מונחין על כתפו:

שלשל - הורידה למטה שקבל דבריו:

נשאל איתמר - לא אירע מעשה זה לרבי אלא שאלו לפניו מהו לצאת בו ובקש להתיר עד שאמרו לפניו משום רבי מאיר חייב חטאת דאיהו סבר הואיל ואינה מקופלת שהרי אחוריה היו נופלין למטה מן כתפיו אלא שצידיה היו מונחים על כתפיו הוה סבר דרך מלבוש הוא:

מתני' מי מערה - מי מקוה מקורה שהוא חם ואין חומו יוצא ודוקא חמין נקט ומש"ה קתני הרוחץ דיעבד:

ונסתפג - וקינח:

אפי' בעשר אלונטיות - סדינין שמקנחין בהן וסיפג בהן זה אחר זה ורבותא היא דלא נפישי מיא בכל חד אפ"ה לא יביאם בידו בתוך ביתו אפי' ע"י עירוב שמא ישכח ויסחט בבואו:

אבל עשרה בני אדם - הואיל ומרובין הן מדכרי אהדדי:

מסתפגין באלונטית אחת - והיינו נמי רבותא דחדא אלונטית לעשרה נפישא ביה מיא אפילו הכי מביאין אותה בידים:

פניהם ידיהם ורגליהם - אורחא דמילתא נקט וה"ה לכל גופם:

סכין - שמן בשבת:

וממשמשין - ביד על כל הגוף להנאה:

אבל לא מתעמלין - לשפשף בכח:

ולא מתגררין - גרסינן ( מובא בטעות במקום "גרטי"ר" שפירושו לגרד) במגררת שקורין אשטרייל"א (אישטרייל"א: קרצפת, מגרדת) דהוי עובדא דחול:

לקורדימא - שם הנהר ובגמ' מפרש טעמא:

אפיקטויזין - להקיא:

ואין מעצבין את הקטן - לשון ידיך עצבוני (איוב י) שמתקנים ומיישבין עצמותיו וחוליות שדרתו כמדת צלמו ובגמרא אמר טעמא:

ואין מחזירין את השבר - עצם שנשבר. כל רפואה אסורה משום שחיקת סמנין:

נפרקה - אלויישי"ר (אישלוישייד"א: שמוטה [מדובר ביד או ברגל שנִקעה, דהיינו שעצמה יצאה מפרקה]) בלעז שיצא העצם מפרק שלו:

לא יטרפם - לשון ביצים טרופות בקערה (חולין דף סד.):



גמ' דלהשתטף - שופכן על גופו דלאו דרך רחיצה היא שרי לכתחילה אפי' בחמין:

סיפא - אבל עשרה בני אדם כו':

ומניחה בחלון - הסמוכה לכותל המרחץ:

לאוליירין - בלנים:

על אותו דבר - סחיטה:

הא רבי והא ר"ש כו' - הרי כל אלו שמתירין:

מחצר לגג כו' - ר"ש לטעמיה דאמר בעירובין (דף עד.) אחד גגות אחד חצירות וא' קרפיפות כולן רשות אחת הן לטלטל מזה לזה ואפילו של בעלים הרבה:

עד שהיינו מגיעין כו' - ומסתמא לא היו מניחין אותה על המעין במקום הפקר:

כבן חכינאי מתני לה - דברי בן חכינאי מסיים בה ולאו סתמא:

האוליירין - בלנין:

מביאין בלרי נשים - סדינים שהנשים מסתפגין בהם מותר להביאן דרך מלבוש לבית המרחץ:

סכניתא - סודר גדול שתלוי לו בין כתפיו וראשו עטוף בו:

צריך לקשור שני ראשיה - זה בזה שלא תפול מראשו:

כי מעבריתו מאני לבני חילא - כשתביאו בגדי העובדי כוכבי' בני החיל המוטלי' עליכם לשמשן ואתם מביאים להם בשבת דרך רשות הרבים:

שרביבו בהו למטה מכתפיים - שלא יהיו שוליהם מונחים בכתפיהם אלא משוכי' למטה שיהא נראה לבוש:

סך ואח"כ ממשמש - [דקסבר] בחול ממשמש ואחר כך סך:

דיומסית - שם נהר שמימיו מלוחים:

שמעמלת - מחממת:

ומרפא - שהטיט מלוח:

כל ימיה - ימי רפואתה:

להאי גיסא כו' - מתחלת הימים או בסוף:

שקייני - משקין לרפואה:

מדבחא לעצרת - אלמא עצרת בסוף:

חמרא דפרוגיתא - שם מדינה שיינה משובח:

קפחו עשרת השבטים - שהיו בעלי הנאה ועסוקים בכך ולא היו עוסקים בתורה ויצאו לתרבות רעה:

להתם - לפורגיתא ודיומסית:

אימשיך בתרייהו - אחר היין והרחיצה:

איעקר תלמודיה - נעקר תלמודו ושכחו:

החרש - היה לבם:

הוי גולה למקום תורה - אם ת"ח אתה אל תשב אלא במקום ת"ח חברך ואל תאמר תלמידים הם יבואו אלי ודי לי בכך למה אהיה גולה:

שחביריך יקיימוה בידך - שתהא רגיל אצלם וכשתשנה מסכת אחת והם אחרת תשמענה ותהא סדורה בפיך ואל תשתכח הימנה:

ואל בינתך אל תשען - לומר חכם גדול אני וזכרן וכשאחזור פרק זה או מסכת זו לא תשתכח חברתה ממני:

מגררת - אשטריי"ל (אישטרייל"א: קרצפת, מגרדת) ואדם מגרר בה:

מגירתא דכספא - לשבת:

משום פיקא - טיט של אותו נהר מחליק ובגדי האדם נישורין במים כשהוא נופל ואתי לידי סחיטה:

אלא בסם - דדמי לרפואה וגזירה משום שחיקת סמנין:

אבל ביד - להכניס יד לתוך גרונו עד שיקיא מותר:

מפני הפסד אוכלין - שבמעיו ומתוך כך הוא רעב וחוזר ואוכל:

לפופי - אונמלוטי"א (אינמיילולי"ר: לחתל [וראה סוטה יא: וב"מ עד.]) כמו שעושי' לקטן שיתיישבו אבריו ולא יתעקם:

בחומרי שדרה - חוליות של שדרה שנתפרקה אחת מהן ולאחר זמן קמיירי דאי ביום לידה אמרי' (לעיל דף קכט:) כל האמור בפ' תוכחה דיחזקאל עושין לחיה בשבת:

  1. ^ פירוש: רוזן. כאן רש"י מציין בפירוש, שהמלה התלמודית היא בעצמה "לשון לעז". ואמנם הגרסה הנכונה היא בארמית "קומטין" ובצרפתית "קומטון", אלא שבדפוסים התבלבלו ביניהן: בדפוס וילנא קוראים בנוסח התלמוד "קמטון" ובדיבור המתחיל ברש"י "קומטין", והלעז עצמו הושמט