ר"ן על הרי"ף/שבת/פרק טז
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רב ניסים גאון |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
כל כתבי הקדש. כגון ספר תורה נביאים וכתובים ולא תימא תורה לחודיה יהא רשאי למטרח ולאצולה ולא שאר ספרים:
מצילין אותן: כדקתני לקמן למבוי שאינו מפולש וטרחא בעלמא הוא דשרו רבנן וחסרון עירוב כדמפורש בגמרא:
בין שקורין בהן: כגון נביאים שמפטירין בהן בשבת בבית הכנסת בין שאין קורין בהן כגון כתובים ורבינו הלוי אמר אפילו יחידים אין קורין בהם כדקתני טעמא מפני בטול המדרש דמשכי לבא ובשבת היו דורשין דרשה לבעלי בתים שעושין במלאכה כל ימי החול ובתוך הדרשה היו דורשין להם איסור והיתר וטוב להן לשמוע מלקרות בכתובים:
ואע"פ שכתובים בכל לשון: מפרשינן בגמרא דלרב הונא דס"ל דהיו כתובין בכל לשון דאין מצילין אותן מפני הדליקה ונקטינן כוותיה חסורי מיחסרא מתניתין והכי קתני בד"א שכתובין בלשון הקדש אבל בכל לשון אין מצילין כיון דלא ניתנו לקרות בהן כרשב"ג דאמר בפ"ק דמגילה (דף ט ב) אף ספרים לא הותרו שיכתבו אלא בלשון יונית בלבד וקי"ל כותיה ואפ"ה גניזה בעו שאסור להניחן במקום הפקר וכתב רש"י ז"ל רבותי פירשו דהאי בכל לשון דאמרינן דאסור לקרות בהן אכתובים קאי ולא אנביאים וכן נ"ל מפני שראינו ביהונתן בן עוזיאל שאמרו תרגום הן מפרשים כך ואני אומר אף בנביאים אם אמר ויונתן לא כתבו ולא ניתנו ליכתב והכי מוכח במס' מגילה [שם א] דמאן דאוסר בכולהו אסר בר מספר תורה יונית משום מעשה דתלמי המלך ולא מפליג התם בין נביאים לכתובים:
מפני בטול בית המדרש: שהיה קבוע בשבת כדפרישית לעיל:
והא דאמרינן דכתבי הקדש מצילין אי נמי אוכלין ומשקין לצורך השבת כדתנן לקמן [דף קיז ב] אבל מידי אחריני לא מפרשינן בגמרא טעמא משום דאי שרית ליה אתי לכבויי וכתבו בתוספות בשם רת"ם ז"ל דדוקא כשהדליקה באותו חצר הוא דאיכא למגזר דלמא אתי לכבויי אבל כשהדליקה בחצר אחרת כל כמה דבעי מציל דהואיל ואין הדליקה שם ליכא למיחש לכבויי והרב בעל התרומה הוסיף ואמר דדוקא לחצר ומבוי שאינן מקורין וסמוכין לרה"ר הוא שאין מצילין אלא מה שמנו חכמים משום דאתי לאיחלופי ברה"ר אבל אם היה בית חבירו סמוך לביתו וערבו כל מה דבעי מציל והרמב"ן ז"ל הקשה עליו דהא מה שאמרו חכמים שאין מצילין כל דבר מפני הדליקה משום חשש כבוי נגעו בה כדאיתא בגמרא וכיון שכן לא שנא מציל לחצר ולמבוי ולא שנא מציל לבית חבירו ועוד דהא אפילו לשמא יוציא לרשות הרבים איכא למגזר נמי בבית חבירו דהא נשברה לו חבית בראש גגו אמרינן [בדף קיז ב] ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט ואפילו מן הבית ומן הגג עצמו אסור משום גזרה שמא יביא כלי דרך רשות הרבים אלמא דגג ובית נמי מיחלפי ברשות הרבים:
ומדתנן מצילין מפני הדליקה משמע דדוקא להציל מפניה אבל לכבות את הדליקה אסור אבל בירושלמי [בפרקין הל"ג] אמרו שאם אינו יכול להציל אלא בכבוי מציל לרבי שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ואע"ג דמכל מקום איסורא דרבנן מיהא איכא אין לך דבר של שבות עומד לפני כתבי הקדש:
גמ' היו כתובין תרגום ובכל לשון: אכל כתבי הקדש קאי:
רב הונא אמר אין מצילין: כיון דלא ניתנו לקרות בהן והכי מפורש בגמרא דרב הונא אליבא דמאן דאית ליה הכי קאמר וקיימא
לן כוותיה ולפיכך כתב הראב"ד ז"ל דכיון דרב הונא משום דלא ניתנו לקרות בהן קאמר דאין מצילין על כרחין לעז יוני אינו בכלל זה דהא קיימא לן [מגילה דף יח א] לעז יוני לכל כשר הילכך היו כתובין בלעז יוני מצילין אותן וכן נמי כיון דקי"ל [שם א] שהתירו במגילה גפטית לגפטיים עלמיית לעלמיים מדיית למדיים וכן כל לשון ולשון לאותן הרגילים בהן וכיון דבמגילה התירו שכתוב בה ככתבם וכלשונם כל שכן בשאר ספרים הלכך כי האי גונא כתבי הקדש נמי שניתנו לקרות בהן מצילין אותן במקומם מפני הדליקה ומיהו כי שרינן גפטית לגפטיים ואינך מסתברא דדוקא לשאינן בקיאין בלשון הקדש אבל לבקיאין לא הראב"ד ז"ל. וכתב עוד הרז"ה ז"ל דהאידנא דבציר ליבא תרגום והלכות ניתנו לקרות בהן וראיה לדבר מדאמרי' בפרק הניזקין (דף ס א) דר' יוחנן הוה מעיין בספרא דאגדת' בשבתא ומסקינן התם דשרי משום עת לעשות לה' הפרו תורתך ומן הטעם הזה גם כן נהגו לכתוב ברכות הלכך מצילין אותן מפני הדליקה ואף הרמב"ן ז"ל הודה לו ומביא ראיה מדתניא בפרק ט"ז במס' סופרים דברי חכמים כדרבונות כולם נתנו מרועה אחד ורועה אחד אמרן וכולן מצילין אותן מפני הדליקה וספרי דאגדתא אף ע"פ שלא ניתנו ליכתב מצילין מה טעם עת לעשות לה' הפרו תורתך ע"כ וזה שכתב הרב אלפסי ז"ל דתרגום אין מצילין אותו לא תרגום דילן כההוא תרגום דאונקלוס ויונתן נתכוין אלא לשון תרגום בעלמא שאע"פ שהפרו תורות לכתוב הכל לא התירו לכתוב ספרי הקדש אלא בלשון הקדש אבל לא בלעגי שפה ובלשון אחרת דהפרו תורתך איכא עת לעשות ליכא והברייתא שהביא מכותבי ברכות ללמד על כותבי קמיעין או על כותבי ברכות שלא לצורך כמו שכותבין פסוקי דרחמי ואין ספק שהוא אסור והן כשורפי תורה אלו דבריו ז"ל בספר המלחמות ותמהני עליהן דכיון דמשום עת לעשות לה' הותר לכתוב תרגומו של יונתן בן עוזיאל למה לא יהא מותר ג"כ תרגום של לשון אחר שכתבו אחד מן החכמים דהא אידי ואידי מדינא לא ניתן ליכתב ואי משום עת לעשות לה' שרינן בכולהו נמי איכא למשרי והרב רבינו סעדיה גאון ז"ל כתב ספר שלו בלשון ערבי ולפיכך איני רואה מקום לאסור אלא לכתבן בלשון שאין אותו העם בקיאים דבכהאי גוונא ודאי ליכא משום עת לעשות לה' [ועוד] תמהני למה אסר הרב ז"ל לכתוב פסוקי דרחמי וכיוצא בהן מה בין פסוקי דרחמי לספר אפטרתא דשרינן בפרק הניזקין [דף ס א] משום עת לעשות לה' ועוד דהא אסיקנא התם שאין כותבים מגילה לתינוק להתלמד בה ואפ"ה כ' הרב אלפסי ז"ל שם בהלכותיו דקי"ל כותבין מגילה לתינוק להתלמד בה ומשמע דטעמיה משום עת לעשות לה' הפרו תורתך דדבר הלמד מענינו הוא וכדאיתא התם ולמה נאסור יותר לכתוב פסוקין דרחמי מלכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה ואיני רואה בה מקום לחלק:
ת"ר הברכות: כגון שמונה עשרה ושאר ברכות:
ומענינות הרבה: מפרשיות שהיו כתובין בקמיעין פסוקי לחש כגון כל המחלה וכגון לא תירא מפחד לילה:
נשרפין במקומן: אם נפלה דליקה בשבת:
כשורפי תורה: שהרי לא יצילם בשבת:
לבדקו: אם אמת הדבר:
טומוס: קבוצת קונטריסין:
גדול העונש האחרון: שאבדן בידים:
ספר תורה שיש בו ללקט שמונים וחמש אותיות: שכך הוא השיעור [לס"ת] שנמחק או בלה להיות עומד בקדושתו והיינו טעמא משום דבפרשת ויהי בנסוע שהוא ספר בפני עצמו כדאמרינן בגמרא [דף קטז א] איכא שמונים וחמש אותיות:
מתוך תיבות שלימות: מוכח בגמרא שאילו לא היו התיבות שלימות אלא כגון ברא מבראשית ויק מויקרא לא מצטרפים אבל כל שהתיבות שלימות אע"פ שהן מפוזרות מצטרפין והיינו דקאמר שיש בו ללקט:
כגון ויהי בנסוע הארון: דאית בה תרתי שמונים וחמש אותיות ואזכרות ונקט הרב אלפסי ז"ל כגון לומר דבכל חדא מהני סגי והכי איתא בגמ' בהדיא:
הגליונין: קלפים [חלקים] קטנים שבתחלת הספר ושבסוף הספר ושבין פרשה לפרשה ושבין דף לדף ובגמ' איבעיא לן גליונין של ספר תורה אי מצילין אותן מפני הדליקה או אין מצילין ואתינן למיפשטה מהך ברייתא דהגליונים וספרי המינין כו' ודחינן דה"ק וספרי מינין הרי הן כגליונין ואין מצילין הלכך בעיין דגליונין דספר תורה לא איפשיטא בגמרא והרב אלפסי ז"ל הביא בפשיטות דגליונין אין מצילין וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מהלכות שבת ותמהני למה ואפשר שהם סוברין דמאי דדחי' ספרי מינין הרי הן כגליונים דחיא בעלמא היא הלכך נקיטינן ברייתא כפשטה אי נמי דכיון דלא איפשיטא אין מצילין דשב ואל תעשה שאני:
וספרי מינין: מומרים לע"ז שכתבו להם תורה נביאים וכתובים כתב אשורי בלשון הקדש:
אף בחול קודר: חותך חתיכות הקלף מקום השם:
שאפילו אדם רודף אחריו להורגו: על עצמו קאמר:
שהללו: העובדים ע"ז אין מכירין שבכך גדלו וכן למדום אבותם:
ואחרי הדלת והמזוזה שמת זכרונך: זכרון הוא בידך ואין שכחה לך אלא שהשלכת אותי אחר הדלת והמזוזה:
כך אין מצילין אותן: אפילו בחול:
בזמן בית המדרש: קודם אכילה היו דורשין:
שלא בזמן בית המדרש: לאחר אכילה לא היו דורשין משום שכרות:
ושמואל אמר וכו': דסבירא ליה לשמואל כרבי נחמיה דאמר
מפני מה אין קורין בהן כדי שיאמרו בכתבי הקדש אין קורין כ"ש בשטרי הדיוטות והאי טעמא שייכא בין בזמן בית המדרש בין שלא בזמן בית המדרש וקי"ל כרב וכתב הרז"ה ז"ל מאחר שפשט מנהג הראשונים שהיו נוהגין לדרוש בכל שבת ושבת עד זמן סעודה אין לנו היום למנוע עצמנו מלקרות בכל כתבי הקדש ובכל ספר שיש בו סרך קדושה כל היום כולו:
גרסינן בפרק השולח גט לאשתו (דף לח ב) אמר רבה וכו' דמפקי עבדייהו לחירות ועוברים בעשה שנא' לעולם בהם תעבודו:
ודסיירי נכסייהו בשבתא: מסתכלין בשדותיהן בשבת לידע מה הן צריכין:
בעידן בי מדרשא: כשהחכם דורש ברבים בשבת יושבין בסעודה ואין כאן כבוד שבת והיה להם להקדים או לאחר:
בערב שבת: בלילי שבת ואין כאן כבוד שבת דקי"ל כבוד יום קודם לכבוד לילה והם היו מתכוונים משום ביטול בית המדרש:
והלכתא אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת: כגון של חשבונות או אגרות השלוחות למצוא חפץ דאיכא למיחש שמא ימחוק:
שלש מחיצות ולחי א' זהו מבוי שאינו מפולש: דלא מקילינן מידי אלא שאע"פ שלא נשתתפו בו מצילין לתוכו:
ולית הלכתא כבן בתירא לא במבוי: דאמר דאף למבוי המפולש מצילין:
ולא בחצר: דאמר לקמן [דף קכ א] גבי הצלת אוכלים שאף לחצר שאינה מעורבת מצילין:
מתני' מצילין מזון שלש סעודות: לפי שחייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת:
נפלה דליקה בלילי שבת: קודם אכילה:
שחרית: קודם סעודה:
לעולם הוא מציל: הואיל ובר הכי הוא ובהיתרא טרח דהא בני טלטול נינהו ולחצר המעורבת הוא מציל כדאמרינן לקמן ומדינא אפילו טובא שרי אי לאו משום גזירה דאי (לא) שרית ליה אתי לכבויי כדאיתא בגמרא:
גמ' תניא נשברה לו וכו' ויקלוט: קלוח הנופל מן האויר:
ויצרף: סמוך לגג כעין שאיבה אלא שאינו ראוי לשאוב שהגג חלק הוא והיין אינו בגומא ומצרף כלי לגג שיזוב מן הגג לכלי והוא אוחז הכלי בידו דאי שריא ליה לחזר אחר כלים הרבה ישכח ויביא דרך רה"ר:
ולא יקלוט ואחר כך יזמין: אורחים אלא בעינן שיהיו בביתו בשעת קליטה:
ואין מערימין בכך: לזמן אורחים שאין צריכין לאכול כדי שיותירו מן היין:
תנו רבנן הציל פת נקיה: לשלש סעודות:
לא יציל פת הדראה: פת קיבר שניטל הדרה לפי שאין זו ערמה כשירה לומר פת הדראה ניחא לי:
אבל לא משבת ליום הכפורים: כגון אם חל יו"כ באחד בשבת דהא לא אכיל עד אורתא ולאורתא ליטרח וליתי:
ואין צריך לומר משבת ליו"ט: דיכול להכין בו ביום ומדאמרינן הציל פת נקיה אין מציל פת הדראה כתבו בתוספות דמהא שמעינן דביו"ט מי שיש לו פת נקיה אסור לאפות פת הדראה. והרשב"א ז"ל חולק בדבר דלא דמי דהכא גבי הצלה אסרו אפילו דברים המותרין משום דאי שרית ליה אתי לכבויי אבל ביו"ט אם הטיבתו פת הדראה אופה ואינו נמנע:
ומדאמרינן אבל לא משבת ליום הכפורים משמע דמיום הכפורים למוצאי יום הכפורים מציל דאם איתא דאפילו ביוה"כ אינו מציל צריכא למימר דמשבת ליוה"כ אינו מציל והיינו טעמא דשרי מפני עגמת נפש מידי דהוה אקניבת ירק דשרי [שבת קיד ב] מן המנחה ולמעלה והכי איתא בירושלמי בהדיא דגרסינן התם ביום הכפורים מה אית לך על דעתיך דרבנן לא יציל כלום כ"ע מודו שמצילין מזון סעודה אחת מפני הסכנה:
תנו רבנן שכח פת בתנור וכו':
מרדה: כלי שרודין בו את הפת ומפרישין אותו מכותלי התנור שנדבק בהם:
לא ירדה במרדה: שהוא דרך חול וכי אמרינן דמצילין מזון שלש סעודות דוקא בשאין לו מה יאכל וכן נמי הא דאמרינן ואומר לאחרים בואו והצילו לכם בשאין להם מה יאכלו הא לאו הכי לא שרי:
ישכים אדם: בע"ש לטרוח ולזמן הוצאות שבת:
והכינו את אשר יביאו לאלתר: בשעת הבאה הכנה והבאה בהשכמה דכתיב [שמות טז] וילקטו אותו בבקר:
אמר רבא חייב אדם לבצוע: ברכת המוציא:
נקיט תרתי: אוחז בידו:
לקטו כתיב: דמשמע אחיזה אבל בבציעה לא כתיב משנה:
בצע אכוליה שירותיה: פרוסה גדולה שדי לו בה לאותה סעודה ולכבוד שבת היה עושה דנראה כמחבב סעודת שבת ולהתחזק ולאכול הרבה כך פרש"י ז"ל והקשה הרשב"א ז"ל דאי הכי היכי אמרינן דמיתחזי כרעבתנותא דאדרבה כי האי גוונא עין יפה מיקרי וכדאמרינן התם [ברכות דף מו א] בעל הבית בוצע כדי שיבצע בעין יפה ועוד שאין זה מענין שמועתנו לפיכך פי' דבצע על כל הככרות קאמר ומשום דקאמרינן דנקיט תרתי ובצע חדא קאמר דר' זירא בצע אכולהו ככרות דמנחי קמיה ומש"ה קאמר דמחזי כרעבתנותא:
כי מקלע להו: פעמים שהעירוב בבית זה ופעמים שהעירוב בבית זה מבתי בני החצר:
שרי ביה: היינו ברכת המוציא שהוא התחלת אכילה:
שרו: מתחילין וכן נוהג בכל ערבי שבתות ומשום חביבות מצוה וערוב לכל השנה אינו עושה שמא יתעפש ולאו אדעתיה:
ת"ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת וכו': תלתא היום לזמן סעודה באו וכתב הרב בעל הלכות ז"ל שאין חיוב סעודות הללו להיותן כדרכן בשחרית ובמנחה אלא אפילו מפסיק באמצע סעודה בברכת המזון ואע"ג דלא מסלק התכא אלא פורס מפה ומברך והדר שרי המוציא ואוכל כביצה ומברך שפיר דמי ולפי זה הא דאמרינן בסמוך קערות שאכל בהן שחרית מדיחן לאכול בהן בצהרים בצהרים מדיחן לאכול בהן במנחה לאו דוקא אלא
אורחא דמילתא נקט:
ואיכא נמי מאן דאמר דמשלים להו בפירי ובמיני תרגימא כדאמרינן בפרק הישן (דף כז א) לדברי ר"א דאמר י"ד סעודות חייב אדם לאכול בסוכה במאי משלים להו ומהדרינן במיני תרגימא ומיני תרגימא היינו פירות ואע"ג דרבא פליג עליה בפרק בתרא דיומא (דף עט ב) ואמר דפירי לא בעי סוכה מסקנא דההיא שמעתא לאו כרבא אתיא:
וכתב ר"ת ז"ל דנשים חייבות בג' סעודות וכן נמי לבצוע על שתי ככרות שאף הן היו בנס המן ואין צורך שבכל מעשה שבת איש ואשה שוין כדילפינן [ברכות דף כ ב] מזכור ושמור את שישנו בשמירה ישנו בזכירה ובכלל זה הוי כל חיובי שבת:
ת"ר קערות שאכל בהן ערבית מדיחן וכו' מן המנחה ולמעלה שוב אין מדיחן: דאין הדחתן אלא לחול:
חבלו של משיח: כדאמרינן בכתובות (דף קיב ב) דור שבן דוד בא קטיגוריא באה לתלמידי חכמים שנאמר ועוד בה עשיריה וגו' וחבלו לשון [הושע יג] חבלי יולדה:
בלא מצרים: כלומר אין לה קץ:
אז תתענג: בתר וקראת לשבת עונג כתיב:
נחלת יעקב אביך: ולא נחלת אברהם ויצחק:
לארכה ולרחבה: ארץ זו ולא יותר:
הארצות האל: ותו לא:
בתבשיל של תרדין: חשוב הוא:
ראשי שומין: חשובין היו להם:
כסא דהרסנא: דגים קטנים מטוגנין בשומן קרביהן ובקמח:
דור אנוש: התחילו לעבוד ע"ז דכתיב [בראשית ד] אז הוחל לקרוא בשם ה':
וכתיב בתריה: בתר ההיא פרשה:
הרי זה מחרף ומגדף: שהנביאים הראשונים תקנוה לאמרה בפרקי' לשיר ולהודאה כדאמרינן בע"פ (דף קיז א) וזה הקורא תמיד בלא עתה אינו אלא כמזמר בשיר ומתלוצץ:
פסוקי דזמרה: שני מזמורים של הלולים הללו את ה' מן השמים הללו אל בקדשו:
ומתעטף: בבגדים נאים:
בואי כלה: הכי קרי לשביתת שבת מתוך חביבות:
טחיי: רקיקין טוחין פניהן בשומן אליה או בשמן:
מי עדיפת לן מינה: כלומר מי אתה חשוב לנו יותר משבת לכבוד שבת עשינו ולא היינו יודעין שתבא:
מתליסר טבחי: לטעום מן המובחר:
אסתירי: סלעים:
אסתירי פשיטי: סלע מדינה והם א' משמונה מסלע צורי והיינו חצי דינר:
ומשלים להו אצנורא דדשא: כמה שהיה מביא ראשונה היה נותנה לשמשים המכינין סעודתו על פתח ביתו ולא היה נכנס אלא ממהר הוא לחזור ולהביא אחרת:
ואומר להם: לשמשים המכינים סעודתו:
אשור הייא: תתאשרו מהר להכין את זו בעוד שאלך להביא אחרת:
אתכתכא דשינא: כסא של שן שחשוב ועשיר היה:
ומושיף נורא: נופח ומצית את האור לכבוד שבת:
לביש גונדא: כלי שחור להודיע שהיום אינו כדאי להתנהג בחשיבות ולהתעסק בצרכי שבת ולא יטנף בגדיו מבישולי קדרות:
דתנא דבי רבי ישמעאל: דבישול קדרה מטנף בגדים:
מחריך רישא: אם היה ראש של בהמה לחרכו מחרכו הוא בעצמו:
פרים סילקא: לשון [ויקרא יג] פרומים מחתך:
מצלחי ציבי: מבקעין עצים לבשל:
מצתת צתותי: מצית את האור בעצים דקים וכל הני רבנן עבידי צורכי שבת בנפשייהו משום דאמרינן בריש פרק האיש מקדש [דף מא א] דקיום מצוה באדם עצמו טפי עדיף מבשלוחו:
מכתף ועייל מכתף ונפיק: לערב בא ונכנס להביא תמיד משואות כלי תשמיש ובגדי חופש כאדם שבא לקבל רבו לביתו ומראה לכל שהוא חשוב עליו וחרד לכבודו לטרוח ולהרבות בשבילו:
במה הם זוכים. לעושר גדול כזה:
לה' הארץ ומלואה: דאין אנו רשאין ליהנות עד שנברך שמו בברכת הלחם:
והארץ נתן לבני אדם: על ידי מתנתו נהנינו בטובה:
וכבדתו: אשבת קא מהדר דאי ביוה"כ הא כתיב ביה מכובד:
להקדים: זמן סעודת שבת מזמן סעודת חול וזהו כבודו:
לאחר: וזהו כבודו שיהא תאב לאכילה:
במאי נשנייה: במאי נשנהו משאר ימים:
אי רגילתו לאקדומי: סעודתכם בחול אחירו:
רב ששת: סגי נהור הוה ואינו רואה עת האכילה וכשהיה דורש בשבת מושיב התלמידים במקום שמגיע חמה לעת האוכל כדי שיצטערו וימהרו לקום:
דמטי טולא: כדי שיצטננו:
רבי זירא: כשהיה רואה ב' ת"ח מזדווגין ומדברים בתורה מחזר אחריהם ואומר להם במטותא מינייכו לכו והתעסקו בכבוד שבת ולא תחלוניה לבטל תענוגיו:
ויכלו: הקב"ה וזה שמספר בשבחו של מקום:
נר דלוק ושולחן ערוך: כתב הרב בעל התוס' ז"ל דאף על גב דאמרינן בפ' ע"פ (דף ק ב) ושוין שאין מביאין את השולחן אא"כ קידש התם מיירי להביאו אצל המטות שמסובין שם אבל צריך הוא להיות ערוך במקומו רחוק ממקום הקידוש ואחר כך מביאו ומיהו דוקא שלהם שהיו קטנים ונוחים לטלטלן אבל שלנו דגדולים הם ויש שהיה טורח מרובה בהבאתו טוב לנו להביאם מקמי קדושא כדי שלא יהיה הפסק בין קדוש לסעודה דקי"ל אין קדוש אלא במקום סעודה עד כאן:
יסדר אדם שולחנו בערב שבת: ליל שבת ולמוצאי שבת נמי כבוד שבת ללוותו ביציאתו דרך כבוד כדרך בני אדם המלווין את המלך ביציאתו מן העיר:
חמין במוצאי שבת: לרחוץ ולשתות:
מלוגמא: רפואה:
אכליה אריא: לעגל הראוי לשחוט לפי שנראה כחסרון אמנה:
בשעה שאין בני אדם מצוין לכבותה: בשבת:
מתני' מצילין סל מלא ככרות: ועגול דבילה שהוא גדול ויש בו סעודות הרבה:
ואם היו פקחין: לשאול שכרם מטורחם כפועלים וכתב הרב ר' ישעיה מטראני ז"ל דהנך אחרים רשאין להציל אפילו כמה ואפי' בכלים הרבה דדוקא לבעל הבית הוא דחיישינן דלמא אתי לכבויי אבל באחרים ליכא למיחש שהרי הדליקה גורמת להם שיכולין לזכות מן ההפקר דאילו כבתה הוה הכל לבעל הבית וכן נמי [דף קיז ב] נשברה לו חבית בראש גגו שיכול לומר לאחרים בואו והצילו לכם מצילין הם אפילו בכלים הרבה וכי תימא תינח בדליקה דלא אתי לכבויי מטעמא דכתיבנא אבל נשברה לו חבית בראש גגו ניחוש דאי שרינן ליה אתי לאיתויי כלים דרך רה"ר י"ל דכי חיישינן להכי היינו מתוך שאדם בהול על ממונו אבל במי שזוכה מן ההפקר שאינו ממונו ליכא למיחש להכי ומיהו בההיא [שם] דשכח פת בתנור דאמרינן בה נמי דאומר לאחרים באו והצילו לכם מזון שלש סעודות דוקא הוא דשרינן להו ובשאין להם מה יאכלו בלבד הא לאו הכי לא [דהא] רדיית הפת שבות הוא ומפני כבוד שבת התירו בלבד:
גמ' בבא להציל: שהכל בסל א' כדתנן סל מלא ככרות ואינו טורח אלא להציל מתוך הדליקה בבת אחת ומש"ה מציל כל מה שבסל וכיון דבחדא מציל מה לי פורתא מה לי טובא:
בבא לקפל: סלים הרבה שכל אחד טורח בפני עצמו:
פירש טליתו וקפל והניח. שהביא אוכלין והניח וחזר והביא והניח מאי:
כבא להציל דמי: הואיל שבפעם אחת הוציא הכל:
או כבא לקפל דמי: הואיל וטורח לאסוף ולכנוס:
אטעייה רב שיזבי לרב חסדא: עד שדרש לפניו והודה רב חסדא בהא מתני' דאמרן לעיל [דף קיז ב] נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה ודרש רב שיזבי לרב חסדא ובלבד שלא יביא כלי שמחזיק יותר ממזון שלש סעודות והודה לו רב חסדא ומדאמר רבא אטעייה ש"מ טעות הוא דאפילו מחזיק סעודות הרבה מותר כיון דחד מנא הוא והאי כמקפל ונותן בכלי אחד דמי דהא מעט מעט הוא שמטפטף בו ש"מ בחד מנא כבא להציל דמי:
מאי טעותא: מנא לך דטעותא הוא בידיה:
מדקתני בה בברייתא ובלבד שלא יביא כלי אחר: ש"מ כלים טובא הוא דקא אסר אבל בחד שפיר דמי:
הלכך נקטינן דפירס טליתו וקפל והניח כבא להציל דמי [וש"ד] ונראה מדברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל שאפילו קפל והניח כלים הרבה תוך כלי אחד כבא להציל דמי ושרי אבל מדברי רש"י ז"ל נראה דדוקא כששופך מה שבאותן הכלים לתוך כלי אחד הוא דשרי אבל במוציא כלים הרבה אע"פ שהן מקופלין בתוך כלי אחד כבא [לקפל] דמי ואסור:
חשבון מאי עבידתיה מהפקרא קא זכו: פרש"י ז"ל דהכי הוה ליה למתני דאם היו פקחין יעכבו הכל לעצמן דהא אמר להן בואו והצילו לכם כלומר לעצמכם ואין צריך לכך דאפי' לא אמר להו הכי כיון שהוא אינו רשאי להציל הרי הוא מופקר לכל מידי דהוה אמציל מזוטו של ים ומשלילותו של נהר [ב"מ דף כא ב] והא דנקט ואומר לאחרים רבותא נקט שאע"פ שאומר להם כן על דעת שיצילו [לו] ולא יעכבו לעצמן שרי:
הכא בירא שמים עסקינן דלא ניחא לי' דליתהני מאחריני: בזכייה דהפקרא דידע דשלא ברצונו הפקירו:
ובחנם נמי לא ניחא ליה דליטרח: דלאו חסיד הוא למחול על שלו והכי קאמר וכו' כלומר והאי אם היו פקחין דמתניתין לאו פקחין בדין קאמר ליטול את הראוי להם דאם כן יעכבו את הכל הוה ליה למתני אלא הכי קאמר הני יראי שמים אי פקחין הן בהלכות שבת דידעי דכה"ג לאו שכר שבת הוא דמעיקרא לאו אדעתא דאגר פועלים נחתי עושין עמו חשבון ובגמ' מוכח דחסידים אפילו האי אגרא לא שקלי דאע"ג דלאו שכר שבת גמור הוא שהרי לא התנה עמו ומהפקירא קא זכו אפ"ה חסידים יש להם לוותר משלהם בכל נדנוד עבירה:
מתני' ולשם הוא מוציא: לחצר המעורבת דתנן לעיל:
כל כלי תשמישו: שצריכין לו באותו היום:
שמונה עשר כלים: בגמ' מפרש להו:
וחוזר ולובש ומוציא: הא דלא שרינן הכי באוכלין ומשקין משום דהתם כיון דבידו הוא מוציא מתוך שאדם בהול על ממונו אי (לא) שרינן ליה אתי לכבויי אבל הכא כיון שאין אתה מתירו אלא דרך לבישה רמי אנפשיה ומדכר:
וטעמיה דרבי יוסי דאמר דדוקא שמונה עשר כלים אבל טפי לא לפי שאין דרך בני אדם ללבוש יותר מאלו ואי לביש טפי ונפיק בהו לרה"ר הוי משוי ומשום הכי אפילו לחצר המעורבת אסור משום דכיון דמטריד חיישינן דלמא נפיק בהו לרה"ר ואפשר דעד כאן לא פליגי רבנן עליה אלא משום דכיון דאינו מציל אלא ברה"י לא חיישינן להכי אבל היכא דנפיק בהו לרשות הרבים מודו דאסור משום משוי ולפי זה אסור לצאת ברה"ר במלבושין [הרבה] שאין דרך לישא אותן כאחד:
רבי שמעון בן ננס אומר פורסין עור של גדי: לח:
מפני שהוא מחרך: כווץ ואינו נשרף ומתוך כך הוא מגין על התיבה:
בין מלאין: מים:
שאין יכולים לקבל כח חום האור מפני שחדשות הם וקי"ל כר' שמעון בן ננס דס"ל דגרם כיבוי שרי ודלא כר' יוסי:
גמ' טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה: יש לתמוה על הרב אלפסי ז"ל דבגמרא הכי גרסינן [דף קכ א] אמר רב יהודה טלית שאחז בה האור נותן עליה מים מצד אחר ואם כבתה כבתה ומקשינן עלה מדתניא טלית שאחז בה האור פושטה ומתכסה בה ואם כבתה כבתה כלומר דמשמע דדוקא כה"ג הוא דשרי אבל נותן עליה מים לא ומפרקינן דהוא דאמר כבן ננס דס"ל דגרם כיבוי שרי וכיון דקי"ל כרבי שמעון בן ננס משמע דנקטינן טעמא נמי כרב יהודה והיה לו לרב אלפסי ז"ל להביאה בהלכותיו. ואפשר שהרב אלפסי ז"ל מדמה לההיא דתניא בפ' כירה (דף מז ב) גבי נותנים כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה דסברינן התם מעיקרא דדוקא כרבי יוסי אתי אבל לרבנן שרי כי היכי דשרו בגרם כיבוי ורב אשי דחי לה התם ואמר (רבא) דבההיא אפילו רבנן מודו מפני שהוא מקרב כיבוי כלומר והוי טפי מגורם כיבוי ולפי דעת הרב אלפסי ז"ל דרב יהודה ס"ל אליבא דרבי שמעון בן ננס דכי היכי דשרי בגורם כיבוי שרי נמי במקרב כיבוי כדהוה סלקא דעתא מעיקרא בסוף פ' כירה ומשו"ה שרי ליתן מים מצד אחד אע"פ שהוא מקרב את כבויו אבל לדידן דסבירא לן כרב אשי דאע"ג דגורם שרי מקרב אסור לא קיימא לן כרב יהודה דבכה"ג דגורם נמי מקרב כיבוי מקרי כך תירץ הראב"ד והרמב"ן ז"ל להעמיד דברי הרב אלפסי ז"ל ויש לזה הוכחה מן הירושלמי ואעפ"כ כיון דלא אשכחן בגמרא דילן מאן דפליג עליה דרב יהודה בהדיא מנקט כותיה טפי עדיף ולומר שאף כיוצא בזה אינו אלא גורם ולא מקרב וכן הסכמת הרמב"ן ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות שבת:
תנו רבנן נר שעל גבי הטבלא מנער הטבלא והיא נופלת: פירוש דוקא בנר של חלב או של שעוה דאילו בנר של שמן כיון שאי אפשר שלא ישפך מן השמן וקיימא לן [ביצה דף כב א] דהמסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה פסיק רישיה הוא ואסור דהא אי אפשר בלא כיבוי:
לא שנו אלא בשוכח: ששכחו מבעוד יום על הטבלא שלא מדעת אבל במניח נעשה טבלא בסיס לדבר האסור ואסור לטלטלה כדי לנערה:
מתני' נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה: משום דרבנן גזור על האמירה לנכרי משום שבות:
ואל תכבה: אין צריך למחות
בידו אלא יניחנו ויכבה מפני שאין שביתת נכרי עליהן דישראל אין מוזהרין על שביתת הנכרי שאינו עבדו:
אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהם: ומתמהינן עלה בגמרא שמעת מינה קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין עליו להפרישו כלומר ותקשי לרבי יוחנן דאמר בפ' חרש (דף קיד א) דאין ב"ד מצווין עליו להפרישו וקיימא לן כוותיה ומפרקינן בקטן העושה על דעת אביו ומקשינן אי הכי נכרי נמי ומפרקינן נכרי אדעתא דנפשיה קא עביד כלומר שכל שהוא בן דעת אפילו כשהוא מכוין להנאתו של ישראל אדעתא דנפשיה מיקרי לפי שהוא שוקל בעצמו שראוי לו לעשות כך מפני שישתכר בו עכשיו או לאחר זמן אבל קטן שאין לו שקול הדעת ואינו עושה אלא מפני שמכיר דאבוה ניחא ליה בהכי אדעתא דאבוה מיקרי הלכך אסור ואפילו לדברי הרשב"א ז"ל שכתב בפ' חרש ביבמות [דף קיד א] דלדידן דקיימא לן דאפילו בדאורייתא אין בית דין מצווין להפרישו באיסורין דרבנן ספינן להו בידים וכיבוי דליקה מדרבנן בעלמא הוא לדידן דקיימא לן כר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה הכא שאני דכי ספינן ליה בידים לצרכו אבל לצרכנו אדרבה מחינן בידיה כדמוכח שמעתין:
גמ' [בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד: דאע"ג דמגלי אדעתא דניחא ליה:
גיסתרא: שלטון:
אפוטרופוס: ממונה על ממונו]:
מתני' כופין קערה: של חרס:
על גבי הנר: ובלבד שלא יכבה ואע"פ שנוטל כלי להציל קורה שאינה ניטלת בשבת הא אותיבנא מינה בפרק כירה (דף מג א) לר' יצחק דאמר אין [כלי] ניטל אלא לדבר הניטל ושניא בצריך למקומו:
מעשה בא: כפיית כלי על עקרב:
בערב: מקום:
חושש אני לו מחטאת: כיון דלא הוי עקרב זה רץ אחריו איני יודע אם חייב חטאת משום צידה אם לאו וחוששני לומר חייב חטאת:
גמ' אוקימנא בצואה של תרנגולין: כלומר דכיון שדרכה להיות בחצר אחרת שאדם מקצה להם מקום לא שרי לטלטלה משום גרף של רעי אלא מיהו בשביל שלא יתלכלך בה הקטן שהולך שם לפעמים כופה עליה את הכלים אבל צואה של בני אדם שדרכה להיות בחצר שדרין בה כגון צואה של קטנים א"צ לכפות עליה את הכלי אלא מותר לכבדה ולהוליכה לבית הכסא:
חמשה נהרגין בשבת: ואפילו אין רצים אחריו דמסתמא מזיקין הם ושאר כל המזיקים אם רצים מותר להרגם כלומר אפילו לרבי יהודה דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה מותר להרגן משום פקוח נפש:
בידוע שנזדמנו לו להרגן: לכך באו לידו שזמנן לו המקום לאבדן לפי שהיו עתידות להזיק וגלגלו זכות על ידי זכאי:
לא הרגן בידוע שנזדמנו לו להרוג אותו: אלא שנעשה לו נס:
בנשופין בו: בכה"ג נזדמנו לו להרוג אותו:
נשופין: כך דרך הנחש נושף כעין שריקה כשרואה שונאו וכועס:
רוק דורסו לפי תומו: שאין מתכוין למרח ולאשויי גומות ואע"ג דממילא ממרח הוא כי לא מיכוין שרי במקום מאיסותא:
נחש דורסו לפי תומו: פרש"י ז"ל לא שיעמוד עליו ויהרגנו להדיא אלא שאם היה הולך נחש או עקרב לפניו אינו צריך לישמט ממנו אלא דורסו והולך ואי מאית שפיר דמי כיון שלא לכך נתכוין משום דדבר שאין מתכוין אפי' לר' יהודה מדרבנן הוא והיכא דשכיח היזקא לא גזור. ולא דייק דלישנא דדורסו לא משמע הכי ועוד מדאמרינן בגמרא אמר להו צרעה אני הורג משמע אפילו בכוונה ועוד דברוק ונחש בתרוייהו אמרינן דורסו לפי תומו ואם איתא דדורסו לפי תומו בלא מתכוין משמע וכדברי רש"י ז"ל היכי אמר להו אבא בר מרתא לדבי ריש גלותא דבעו למסחף מנא ארוקא לא צריכיתו הכי אמר רב יהודה וכדאיתא בסמוך דאכתי צריכי למסחף עליה מנא עד שיזדמן מי שידרסנו לפי תומו אלא הכי פירושה דורסו ואפילו במתכוין אלא שהוא עושה לפי תומו שמראה עצמו כאילו אינו מכוין ובהכי שרי וכרבי שמעון דאמר [בדף צג ב] מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ומיהו להורגן להדיא אסור דכיון שאין הזיקן מצויה כחמשה השנויין בברייתא כל כמה דאפשר לשנויי בהריגתן משנינן:
ונמצא פסקן של דברים דכל המזיקין ברצין אחריו נהרגין בשבת להדיא וכל השנויין בברייתא מתוך שהזיקן מצוי אע"פ שאינן רצין אחריו נהרגין ג"כ אבל שאר המזיקין שאינן רצין אין נהרגין להדיא אלא דורסן לפי תומו ומהא משמע דקי"ל כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה דהאי הוא טעמא דהני אמוראי דשרו בנחש ועקרב לדרוס לפי תומו וכן פסק ר"ח ז"ל כרבי שמעון במלאכה שאינה צריכה לגופה וכבר כתבתי למעלה בפרק המצניע [סי' תיא ד"ה ולענין] ואכתוב עוד בפרק מי שהחשיך בס"ד:
פמוטות של בית רבי. מנורות ולא של חוליות היו:
כאותן של בית אביך: פרש"י ז"ל שהיו קטנות אבל גדולות אסירי דאדם קובע להם מקום. ולפי זה הא דמסקינן בפ' כל הכלים דכל הכלים ניטלין בשבת ופי' דניטלין בשתי ידים ואפילו בשני בני אדם דוקא בשאר כלים דלא קפדי עלייהו אבל פמוטות כיון דקפדי עלייהו ומייחדי להו מקום לא והקשה הרמב"ן ז"ל דבפרק כירה שרי מנורה הניטלת אפי' בשתי ידים דלא אסרי [דף מו א] אלא בשל חוליות א"נ דאית בה חידקי ומשום דגזרינן אטו של חוליות וכיון דמנורה שרי פמוט נמי משמע דשרי שאין בין פמוט למנורה אלא שהמנורה יש בה קנים אילך ואילך ופמוט אין בו דאמרי' בפ' הקומץ רבה (דף כח א) אינה באה זהב אינה באה ככר ההוא פמוט מקרי. לפיכך פי' דכאותן של בית אביך היינו שהיו גדולות שאביו של ר' זירא גבאי של מלך היה כדאיתא (בבכורות) [סנהדרין דף כה ב] ועשיר היה והיו יודעים שפמוטות שלו גדולים היו ואותן של בית רבי אע"פ שעשיר גדול היה לא היו בקיאין בפמוטות אם היו קטנים או גדולים שאפשר שקטנים היו ולא היה משתמש בהן אלא לתשמישו בלבד:
הלכך אפילו ניטלין בשתי ידים נמי שרי לטלטולינהו ובשתי ידים לאו דוקא אלא ה"ה בשני בני אדם והכי אמרינן בגמרא גבי קרונות ושני בני אדם נמי לאו דוקא וה"ה ד' וה' אע"ג דאיפליגו בה בירושלמי וראיה לדבר מדשרינן בפרק המוצא תפילין (דף קב א) אסיתא ושריתא דדרו להו בי עשרה משום דתורת כלי עליהן:
מתני' נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל: פי' ואע"ג (דאמרינן) דאיכא רוב ישראל בההוא דוכתא דאע"ג דאמרינן בנר הדולק במסבה ובמרחץ המרחצת בשבת דאם רוב ישראל אסור כדאיתא בגמרא [דף קכב א] ה"מ היכא שלא עשה אותה הנכרי בשביל עצמו אלא בשביל העומדים שם ומשום הכי אם רוב ישראל אסור דאדעתא דרובא קא עביד אבל כל שהדבר מוכיח שהנכרי עושה אותה בשביל עצמו כי האי עובדא דשמואל [שם ע"ב] דחזא דאייתי שטרא וקא קרי בכי האי גונא אפילו יש בה רוב ישראל מותר:
ואם בשביל ישראל אסור: פי' אע"ג דס"ל לרבי מאיר דמבשל בשבת בשוגג יאכל ואפילו בו ביום ואמרינן דרב מורה לתלמידיו כר"מ כדאיתא בפרק קמא דחולין (דף טו א) אפ"ה מחמרי טפי במלאכת נכרי ממלאכת ישראל דבמלאכת ישראל בשוגג ליכא למיגזר אטו מזיד שלא [גיטין דף נד א] נחשדו ישראל על השבתות אבל במלאכת נכרי איכא למיגזר שמא ירגילנו בכך לשבת אחרת והכי איתא בתוספתא [פרק יד אות יא] והיינו טעמא נמי דבמלאכת נכרי הנעשית בשביל ישראל אפי' לערב אסור בכדי שיעשו ואלו במבשל בשבת בשוגג לרבי יהודה דגזר שוגג אטו מזיד א"נ במזיד לר"מ למאן דשרי להו ההוא תבשיל במוצאי שבת שרי לאלתר ואין צריך להמתין בכדי שיעשו:
ומיהו איכא למידק כי היכי דאסרינן [ביצה דף ב: ודף ג א] משקין שזבו ופירות הנושרין שמא יסחוט או שמא יעלה ויתלוש נגזור נמי [בנכרי] העושה לצורך עצמו שמא יעשה [ישראל] בידים תירץ הרמב"ן ז"ל דהיינו טעמא משום שאין הישראל מצוי אצל הנכרי בשבת שיבא להשתמש ממה שהנכרי עושה לצורך עצמו וכיון דמילתא דלא שכיחא הוא לא גזרינן בה ועוד דישראל מנכרי לא גזור במלאכת דשבת אבל בפירות הנושרין דהויא מילתא דאתיא ממילא בכי האי גונא גזרינן וכי תימא א"כ פירות שתלשן נכרי לצורך עצמו בשבת יהו מותרין לישראל יש לומר דכיון דפירות האילן עבידי דנתרי ולא מינכר בהו אי נתלשו ממילא או תלשן [נכרי] לא פלוג בהו רבנן וכי תימא תינח בפירות האילן אבל עשבים שאין דרכן ליתלש מאי טעמא לא שרי' לישראל ואילו בגמרא אמרי' דקאי לה באפה ואזלא איהי ואכלה אבל להעמידה עליהן אסור שמא יטלטל אותן יש לומר דבעשבים וכיוצא בהן שאין דרכן ליתלש אסורין משום מוקצה דהוו להו כבעלי חיים שמתו [לעיל דף מה ב] דמודה בהו רבי שמעון ואפילו למאן דאמר [שם] חלוק היה ר' שמעון בבעלי חיים שמתו בהא מודה שאין אדם יושב ומצפה להם כלל והוו להו ככוס וקערה ועששית דאפי' לרבי שמעון לא יזיזם ממקומם כדאיתא בפרק כירה [דף מד א]:
ואיכא מאן דאמר דכי תנן ואם בשביל ישראל אסור דוקא לאותו ישראל שנעשו בשבילו אבל לישראל אחר שרי וכדאמרינן בפרק אין צדין [דף כה א] דהבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ואחרים חולקים ואומרים דלא מקילי' בהכי אלא באיסורין דרבנן אבל באיסורין דאורייתא לא דהא בפרק אין צדין לא אמרינן בגמרא מותר לישראל אחר אלא בבא מחוץ לתחום אבל ביש במינו במחובר דאמרי' התם [דף כד ב] דלערב נמי אסורין בכדי שיעשו לא מפלגינן כלל בין אותו ישראל לישראל אחר אלמא כל שנעשית מלאכת איסור דאורייתא בשביל ישראל ליכא פלוגתא בין אותו ישראל לישראל אחר ודאמרינן בתוספתא בפרק י"ח דשבת חפר קבר לא יקבור בו אותו ישראל אבל ישראל אחר מותר דמשמע דאפילו במלאכה דאורייתא איכא פלוגתא בין אותו ישראל שנעשו בשבילו לישראל אחר לא קשיא מידי משום דכי שריא התם לישראל אחר לאו בשבת קאמר שהרי א"א לקבור בשבת ולא בכדי שיעשו נמי קאמר דכל בכדי שיעשו באיסור דאורייתא לא מפלגינן בין אותו ישראל לישראל אחר אלא משום דתנן לקמן בפ' שואל [דף קנא א] דאם חפרו הקבר בשביל ישראל לא יקבר בו עולמית קתני התם בתוספתא דדוקא אותו ישראל הוא דלא יקבר בו עולמית אבל ישראל אחר מותר בכדי שיעשו אבל לעולם בכל שנעשה בו איסור תורה ליכא פלוגתא בין ישראל זה לישראל אחר לא לשבת עצמו ולא לכדי שיעשו ולא עוד אלא אפי' באיסורי דרבנן נמי איכא למימר דכי מקילין בהכי ה"מ באיסור תחומים שאינו שוה לכל דמה שהוא חוץ לתחום לזה הוא תוך תחומו של זה אבל בשאר איסורי דרבנן לא:
מילא מים: לבהמתו מבור ברה"ר:
ואם בשביל ישראל אסור: מדרבנן שמא יאמר לו מלא וכתבו בתוס' בשם ר"ת ז"ל דמדנקט (ליה) לבהמתו ולא נקט מלא מים לעצמו שותה אחריו ישראל משמע דבכה"ג אפילו בשביל ישראל שותה ואינו נמנע דהא לא אהני ליה מעשיו שהרי הוא עצמו יכול לירד לבור ולשתות כדאמרינן בפ' עושין פסין [דף כא ב] אבל אדם מטפס ועולה מטפס ויורד ולבהמתו בלבד הוא שאסרו דאהנו לה מעשיו שא"א לה לירד לבור ולפיכך התיר ר"ת ז"ל לישראל לאכול מפת שהכניס נכרי בשבילו בשבת מרה"ר לרה"י דהא לא אהנו ליה מעשיו שהרי היה יכול הישראל לילך במקום שהפת שם ולאכול ממנו וכ"כ הרז"ה ז"ל בשם חכמי נרבונה ז"ל אבל רבינו יצחק ז"ל הקשה על ר"ת ז"ל ממתניתין דהכא דקתני נכרי שלקט עשבים לבהמתו מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור והתם מאי אהני ליה והא אמרינן מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים וכדתניא במכילתין למען ינוח שורך וחמורך הנח לה והיא תולשת וזו היא נייחא שלה ודחק עצמו ר"ת ז"ל ותירץ כגון דקאי בתרי עברי נהרא דלא מציא למיזל התם וכן הר"ז ז"ל דחק והעמידה בעשבים [מפוזרים] לכאן ולכאן דבכה"ג אהני
ליה מעשיו וכל זה אינו מחוור כלל:
הלכך משמע דמתניתין דנקט בהמתו אורחא דמילתא נקט לפי שבמקום השקאת הבהמות מצויים שם ישראלים ונכרים אבל אה"נ דאפילו מילא מים לעצמו אסור לישראל לשתות מהן דהא מ"מ אהנו ליה מעשיו שע"י מלאכתו של נכרי הוא יכול לשתות מהם במקום זה:
עשה כבש לירד בו ירד ישראל אחריו: כבש עושין בספינה גדולה לירד מן הספינה ליבשה וכתב הרמב"ן ז"ל דדוקא ירד אחריו שאינו מטלטלו אלא שיורד בו ואינו אלא כיושב על האבן אבל לטלטלו אסור אא"כ היו העצים תלושין מע"ש דבכה"ג ליכא משום מוקצה לפי שאין הנכרי מקצה כלום ודעתו על הכל כמו שאמרו בירושלמי [בפ"ק דמכילתין הל"ז ופ"ג דביצה הל"ב] דאין הכן לנכרי אבל בתלש עצים מן המחובר בשבת אסור לטלטלו ומכאן אתה דן לדברים התלושין שאפאן או צלאן או בשלן הנכרי לצרכו בדברים שאין בהם משום בשולי נכרים שמותרין לישראל ואין בהם משום מוקצה והוא שראוין מתחלתן לכוס הא אם אינן ראוין מוקצין הן ואסורין לפי שיש לו איסור מוקצה בשבת משום דלא חזי והיינו דאמרינן בפ"ק דחולין [דף טו ב] השוחט לחולה בשבת אסור לבריא המבשל לחולה בשבת מותר לבריא מ"ט האי ראוי לכוס והאי אינו ראוי לכוס:
גמ' אבל מכירו אסור גזירה שמא ירבה בשבילו: מיהו בגמ' מוכח דשלא בפניו שרי הלכך נקטינן דבשאינו מכירו אפילו בפניו אפי' במידי דאיכא לאפושי בשביל ישראל שרי והיינו ברייתא דנכרי שליקט עשבים לבהמתו ומכירו ושלא בפניו נמי שרי ואי מידי דליכא לאפושי ביה בשביל ישראל הוא כנר וכבש אפילו מכירו ואפי' בפניו שרי:
אבל אוקומי עלייהו אסור דהו"ל כמוקצה: פי' ואמרי' בגמ' מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים מחוברין בשבת כדי שתרעה דליכא למיגזר שמא יתלוש בידו ויאכילנה אבל אינו מעמידה על גבי מוקצה שמא יטול בידו ויאכיל והני נמי מוקצין הן גבי טלטול דאתמול מחוברין הוי ואיכא למיגזר שמא יטול בידו ויאכיל הלכך דוקא למיקם באפה שלא תפנה למקום אחר והוא אינו עומד סמוך לעשבים הוא דשרי אבל להעמידה ממש על גבי עשבים אסור שמא יטול ויאכיל:
ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיחמו חמין: כדי שלא יהנה במה שהקדימו להחם בשבת וכן כל מעשה שבת נתנו חכמים שיעור להמתין לערב בכדי שיעשו וכן מחצה על מחצה כרוב משום דליכא למיקם עלה דמילתא דאיכא למימר דעתיה דמדליק אדעתא דישראל ואיכא למימר דעיקר דעתיה דמדליק בשביל נכרים:
גרסי' בע"ז וכו' דאמרי אריסא הוא ואריסותי' קא עביד: כלומר אינו טורח אלא בשביל עצמו:
אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי: לפי שהוצאותיו מרובות ושכרו מועט ויודעים הכל שבשביל ישראל הוא עושה אבל בשדה אמרינן אריסותיה קעביד ופי' רש"י ז"ל דאמרינן שקבלה למחצה לשליש ולרביע ועליו מוטלת עבודת ישראל לעשות:
ומהא שמעינן דכיון שיש לנכרי חלק בפירות השדה אע"פ שישראל נהנה במלאכת שבת מותר דנכרי אדעתא דנפשיה קא עביד והנאת ישראל ממילא אתיא הלכך שרי ולא דמי לישראל ונכרי שקבלו שדה בשותפות כדלקמן דהתם עבודת השדה אישראל נמי רמיא אבל הכא כולה אנכרי רמיא ולא אישראל כלל וכ"ש שמותר להשכיר שדהו לנכרי כגון שהנכרי שוכרו בסך ידוע דכה"ג נכרי כי קא עביד בדנפשיה קא עביד וישראל לא מתהני כלל ותלמודא דנקט טעמא דאריסותיה קעביד לרבותא נקיט דאפילו בכה"ג שרי ועוד שאילו היה האריסות אסור אף השכירות היה אסור דארעא לאריסי קיימא ובאריסות תלו ולא בשכירות אבל השתא דאריסות שרי כ"ש דשכירות כי האי גונא שרי:
ולענין קבלנות כגון שקבל עליו הנכרי לעשות כל מלאכת שדהו של ישראל בדבר ידוע אם מותר לישראל שיניחנו לעשות מלאכה בשבת וימים טובים איכא מאן דשרי דכיון דאמרינן באריסות דשרי משום דנכרי אדעתיה דנפשיה קעביד כ"ש בקבלנות דלא מתהני ישראל במלאכת שבת כלל ודמיא הא מילתא לההיא דאמרינן בפ' מי שהפך (דף יא א) האריסין והחכירין והקבלנין הרי אלו יעשו כלומר דאע"ג דאבל אסור בעשיית מלאכה קבלנין שלו עושין דמלאכה דידהו חשיבא אבל יש מי שאומר דקבולת כי האי גונא אסור דלא דמי לאריס דכיון דאריס חולק בפירות לא אמרי אינשי דשכיר יום הוא אבל כה"ג שהבעלים נוטלין כל הפירות מחזי להו לאינשי כשכיר יום והיינו דאמרי' התם בפ' מי שהפך [ד' יב א] מקבלי קבולת בתוך התחום אסור חוץ לתחום מותר ואע"פ שיש מי שפירש באבל עיקר פירושה בשבת קאי אלמא קבלנות אסור בשבת וכן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ו מהלכות שבת לפיכך הפוסק עם הנכרי לבנות לו חצרו או כותלו או לקצור את שדהו וכו' אם היתה המלאכה במדינה או בתוך התחום אסור להניחם לעשות בשבת וההיא דהאריסין והחכירין והקבלנין לא קשיא דהתם כיון שהקבלנין לא היה להם לחוש שיארע לו אבל משום פסידא דידהו שרו רבנן מה שאין כן בשבת אבל יש מי שדחה ואמר דכי אמרינן מקבלי קבולת בתוך התחום אסור התם בקבולת בנין לפי שדרכן של בני אדם לעשות בשכירות יום אבל בשדה דרכן של בני אדם לעשותו בקבלנות ועוד שהרואין יתלו באריסות ודברי הרב רבינו משה בר מיימון ז"ל נראין לי עיקר ומיהו קבולת כלים שהיא נעשית בצנעא בתוך הבית שרי דליכא משום מראית העין והיינו דתנן לעיל בפרק קמא גבי עורות לעבדן וכלים לכובס [דף יז ב] וכולן ב"ה מתירין עם השמש וכתבתיה שם בס"ד:
ולענין פורני וריחים אי הוו כשדה ושרו או כמרחץ ואסירי הרב בעל המתיבות ז"ל כתב דכשדה נינהו ובשם רבינו האי גאון ז"ל כתבו מכיון שהשכירם שנים הרבה ונתפרסם מותר וכן נהגו היתר בבבל ונראה שבכיוצא בזה הכל כמנהג המדינה:
וישראל ונכרי שלקחו מרחץ בשותפות ונכרי מחממו בשבת בשביל חלקו ונותן מחצית מה שמשתכר בו לישראל ובימי החול שניהם מחממין אותו נראה לי דשרי לישראל ליקח מה שנשתכר המרחץ בשבת בהבלעת שאר הימים והארכתי בדבר זה וביארתי אותו בפרק קמא דע"ז בס"ד:
הנהו מוריקי: זורעי גנות ופרדסים:
נקיט בשבתא: לחרוש ולזרוע ולקצור:
שקבלו שדה:
באריסות מבעל הבית משקבלוה הוטלה על שניהם לעסוק בה ביחד:
לא יאמר ישראל לנכרי טול אתה חלקך בשבת: לפי שנעשה שלוחו על עבודת חצי היום המוטלת עליו:
ואם התנו מתחלה: קודם שהוטלה עליו:
מותר: דהא לא קביל עליה ישראל עבודה בשבת ואין הנכרי שלוחו:
ואם באו לחשבון: פרש"י ז"ל דלאו אהתנו מתחלה קאי אלא מילתא באפי נפשיה היא כלומר אם קבלוה [סתם] ועשו סתם שנטל נכרי בשבת וישראל בחול ולא ציוהו ישראל ובאו לחשבון אחר זמן שאמר לו ישראל לנכרי כמה ימי שבת נטלת ואטול אני כנגדן ימות החול אסור דשכר שבת הוא נוטל דגלי אדעתיה דנכרי שלוחו הוה כך פרש"י ז"ל. אבל הראב"ד ז"ל פירש דאהתנו מעיקרא קאי כלומר אע"פ שהתנו אם אמרו אחר [כך] שיבואו לחשבון ותהא חלוקתן שוה [אסור] דכיון דבאו לחשבון אשתכח דתנאי דמעיקרא הערמה בעלמא הוא:
סליקו להו כל כתבי