מגילה ח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
שומרת יום כנגד יום תוכיח אשמטמאה משכב ומושב ואינה טעונה ספירת שבעה ואף אתה אל תתמה על זה שאע"פ שמטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה תלמוד לומר מזובו וספר מקצת זובו וספר לימד על זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא האי מזובו דמרבי ביה זב בעל שתי ראיות ומאי שנא האי מזובו דממעט ביה זב בעל שתי ראיות אמר ליה אי סלקא דעתך האי למעוטי הוא דאתא לישתוק קרא מיניה וכי תימא אתיא מדינא שומרת יום כנגד יום תוכיח וכי תימא האי מיבעי ליה מזובו ולא מנגעו א"כ ליכתוב קרא וכי יטהר הזב ולישתוק מזובו למה לי לימד על זב בעל שתי ראיות שטעון ספירת שבעה:
מתני' באין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים:
גמ' הא לענין שילוח [וטומאה] זה וזה שוין מנהני מילי דתני רב שמואל בר יצחק קמיה דרב הונא (ויקרא יג, ו) וטהרו הכהן מספחת היא וכבס בגדיו וטהר טהור מפריעה ופרימה דמעיקרא א"ל רבא אלא מעתה גבי זב דכתיב (ויקרא טו, ה) וכבס בגדיו וטהר התם מאי וטהר מעיקרא איכא אלא גטהור השתא מלטמא כלי חרס בהיסט אע"ג דהדר חזי לא מטמא למפרע ה"נ דטהור [השתא מלטמא בביאה למפרע] אלא אמר רבא מהכא (ויקרא יג, מה) והצרוע אשר בו הנגע מי שצרעתו תלויה בגופו יצא זה שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים אמר ליה אביי אלא מעתה (ויקרא יג, מו) כל ימי אשר הנגע בו יטמא מי שצרעתו תלויה בגופו הוא דטעון שילוח ושאין צרעתו תלויה בגופו אין טעון שילוח וכי תימא הכי נמי והא קתני אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה הא לענין שילוח ולטמויי בביאה זה וזה שוין א"ל ימי כל ימי לרבות מצורע מוסגר לשילוח אי הכי תגלחת וצפרים מ"ט לא דקתני אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים אמר אביי אמר קרא (ויקרא יד, ג) ויצא הכהן אל מחוץ למחנה והנה נרפא נגע הצרעת מי שצרעתו תלויה ברפואות יצא זה שאין צרעתו תלויה ברפואות אלא בימים:
מתני' אין בין ספרים לתפלין ומזוזות אלא שהספרים נכתבין בכל לשון הותפלין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית רשב"ג אומר ואף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית:
גמ' הא לתופרן בגידין ולטמא את הידים זה וזה שוין:
וספרים נכתבין בכל לשון וכו':
ורמינהו זמקרא שכתבו תרגום ותרגום שכתבו מקרא וכתב עברי אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו בכתב אשורית על הספר ובדיו אמר רבא לא קשיא
רש"י
עריכה
שומרת יום כנגד יום - הרואה יום אחד או שנים בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה מונה יום אחד וטובלת בו ביום תוכיח:
שמטמאה משכב ומושב - בשמעתא בתרייתא דמסכת נדה (דף עב:) מרבינן לה:
מאי שנא האי מזובו - מזובו וספר (לה) דרשת ליה דמקצת זוב ולאשמועינן דמקצת זבין טעונין ספירת שבעה ובהא עניינא שמעינן מיניה זב בעל שתי ראיות לספירה ומאי שנא האי מזובו דלעיל דכתיב לגבי קרבן ולא דרשת ליה מקצת זוב לאתויי זב בעל שתי ראיות לקרבן אלא מקצת זבין דרשת ליה ומוקמת ליה אבעל שלש ראיות וממעטת מיניה בעל שתי ראיות:
לישתוק קרא מיניה - ומהיכא תיתי לן ספירה:
וכי תימא אתיא מדינא - דלעיל כדאמרת אם מטמא משכב ומושב לא יהא טעון ספירת שבעה לא אתיא דהא אמרת שומרת יום כנגד יום תוכיח:
אם כן ליכתוב קרא וכי יטהר הזב - ולא בעי מזובו ומדכתיב וכי יטהר הזב ולא כתיב וכי יטהר סתמא הוה דרשינן ליה וכי יטהר מן הזב מאי מזובו שמע מינה למדרש מקצת זבין טעון ספירה:
מתני' פריעה ופרימה - בגדיו יהיו פרומים וראשו יהי פרוע:
מוחלט - לאחר שכלו ימי ההסגר ונראה בו סימני טומאה האמורין בו:
גמ' שילוח - חוץ לחומת העיר:
וטומאה - כל חומר טומאה האמורה במצורע:
מנא הני מילי - דאין פריעה ופרימה במוסגר דלמא גלי לן רחמנא במוחלט והוא הדין למוסגר כדאמרת לענין טומאה:
וטהרו הכהן מספחת היא - במצורע שבא לכלל טהרה מתוך הסגירו ולא נחלט כתיב וסיפיה דקרא כתיב וכבס בגדיו וטהר מדלא כתב ויטהר לישנא דמעיקרא הוא והכי קאמר וכבר קודם טבילה היה טהור ממקצת טומאה של חומר מצורע:
גבי זב דכתיב - בסוף טהרתו וטהר מה טהור מעיקרא אמרת ביה:
אלא - על כרחך טהור יהיה מכאן ולהבא מלטמא כלי חרס בהיסט ואע"ג שטבילתו ביום ואם ראה אחר טבילה בו ביום סתר את הכל ומטמא למפרע משכב ומושב כדאמרינן בכיצד צולין (פסחים דף פא.) וכל שכן אדם ואפילו הכי מהניא ליה טבילה מלטמא כלי חרס שהסיט בין טבילה לראיה והכי דריש לה בתורת כהנים ונראה בעיני דהא דדרשינן ליה וטהר מלטמא כלי חרס מדכתבינהו להאי קרא בתר קרא אשר יגע בו הזב דנפקא לן מיניה היסט כלי חרס לזב ואין לך עוד טמא שמטמא כלי חרס בהיסט אלא הוא:
הכא נמי וטהר - דמצורע טהור השתא מלטמא בביאה מחומרי מצורע שמטמא אדם וכלים הנכנסין עמו לבית שאפילו חזרה המספחת ופשתה ונטמאת טהור כדכתיב ואם פשה תפשה המספחת בעור וגו' אהני ליה טבילה לטהר את הכלים הבאין עמו לבית לפי שמצורע מטמא בביאה דתניא בתורת כהנים זאת התורה לכל נגע הצרעת ולנתק ולצרעת הבגד ולבית מה בית מטמא בביאה אף כולן מטמאין בביאה:
אשר בו - משמע מי שצרעתו תלויה טומאתו בגופו שכל זמן שלא נתרפא ממנו טמא והיינו מוחלט דגבי טהרה דיליה כתיב והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע:
יצא - מוסגר שטומאתו תלויה בימי הסגר שאם לא ימצא ביום שבעה סימני טומאה שער לבן או פסיון יטהרנו ואע"פ שנגעו עומד עליו:
כל ימי אשר הנגע בו וגו' - שילוח כתיב בהאי קרא מחוץ למחנה מושבו:
ימי כל ימי - מדהוה ליה למיכתב ימי וכתיב כל ימי:
אין בין טהור מתוך הסגר - בימי רפואתו:
לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפרים - דאף על גב דאיכא קרבנות אשם ולוג שמן מיהו הכא ביום טהרתו ורפואתו הוא דקתני ולא איירי בקרבנות שהן בשמיני:
והנה נרפא וגו' - וכתיב בתריה שתי צפרים חיות טהורות וגלח את כל שערו:
מתני' ספרים - תורה נביאים וכתובים:
אשורית - לשון הקודש:
אף בספרים לא התירו - להם לשון אחר חוץ מלשון הקודש:
אלא יוונית - ובגמרא מפרש טעמא:
גמ' לתופרן בגידין - כל ספריהן עשויין בגליון והלכה למשה מסיני הוא בתפילין ומזוזות שיהו תפורין בגידין ובספר תורה נחלקו במסכת מכות (דף יא.) בספר תורה שתפרה בפשתן השתא אשמעינן מתניתין כמאן דפסל:
מקרא שכתבו תרגום - ספר שכתוב בלשון הקודש הראוי לכתוב בו מקרא כתבו לשון ארמי:
ותרגום - שהיה ראוי ליכתוב בו תרגום כגון יגר שהדותא (בראשית לא):
כתבו מקרא - גלעד וכגון תרגום כתב של דניאל ועזרא:
וכתב עברי - או שלא שינה את הלשון אבל שינה את הכתב שכתבו בכתב של עבר הנהר ובמסכת סנהדרין (דף כא:) קרי ליה כתבא ליבונאה:
עד שיכתבנו אשורית - כתב אשורית הוא כתב שלנו:
תוספות
עריכה
עד שיכתוב אשורית ועל הספר ובדיו. לקמן מוקי לה במגילה וקשיא דהא אמרינן בפרק שני (דף יח) גיפטית לגיפטים . עילמית לעילמים יצא ומיירי ודאי שכתוב באותו לשון שקורא דאם לא כן הוי קורא על פה ולא יצא ואם כן קשיא אמאי לא מטמאה את הידים כיון שנתנה לקרות וליכתב בכל לשון שמכירין בה ויש לומר דכיון שאינה כשרה לקרות אלא למכירים בה דין הוא שלא תטמא את הידים אבל היכא דכתיבה אשורית כשירה אף לשאינן מכירין ומשום הכי דין הוא שתטמאה את הידים:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/מגילה/פרק א (עריכה)
נח א מיי' פ"א מהל' מטמאי משכב ומושב הלכה א' והלכה ב:
נט ב מיי' פ"י מהל' טומאת צרעת הלכה י':
ס ג מיי' פ"ה מהל' מטמאי משכב ומושב הלכה ט':
סא ד מיי' פ"י מהל' טומאת צרעת הלכה י"א:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/מגילה/פרק א (עריכה)
אמר ליה רב פפא לאביי מ"ש האי מזוכו דממעיט ליה לזב בעל ב' ראיות מקרבן כדאמרן והאי מזובו מרבי ליה לזב בעל ב' ראיות לספירת ז' א"ל אביי אי לאו לרבויי אתא לשתוק קרא מיניה ולא יכתוב מזובו כלל.
וכי תימא הוה אתי מן הדין כדאמרינן והלא דין הוא כו' פרכינן עלה שומרת יום כנגד יום תוכיח ונדחה הדין וא"ת האי מזובו לגופו בא.
ללמד מזובו ולא מנגעו א"כ היה לו לכתוב וכי יטהר הזב וספר לו מזובו למה לי אלא לא בא מופנה אלא לרבות זב בעל ב' ראיות שטעון ספירת ז'. תנא בתוספתא אין בין זב לזבה אלא [שהזב] טעון מים חיים וזבה אינה טעונה ביאת מים חיים אין בין זבה לנדה אלא קרבן אין בין נדה ליולדת אלא הבאת קרבן אין בין נדה לשומרת יום כנגד יום אלא ספירת ז':
[מתני'] אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריעה ופרימה ותגלחת וצפורין. פי' מצורע הנטהר מתוך הסגר כגון שנראתה בהרת באדם והסגירה הכהן פעם ראשונה ושניה וראה והנה כהה הנגע ולא פשה הנגע וטהר ונקרא מצורע מוסגר אין עליו אלא טבילה והערב שמש אבל אם פשתה וטמאו הכהן נעשה מצורע צמות והוא הנקרא מצורע מוחלט כדמתרגמינן לצמיתות לחלוטין ועליו כתיב והצרוע אשר בו הנגע בגדיו יהיו פרומים וראשו יהיה פרוע. וזו היא פריעה ופרימה פריעה לגדל פרע שער ראשו ולכשיטהר טעון גלוח כל שערו פי' פרימה קריעת הבגדים ושלוח צפור ושחיטת האחרת הא לענין שלוח מן המחנה כדכתיב וישלחו מן המחנה כל צרוע זה וזה שוין וכן לטמויי בביאה כדתנן בנגעים פרק ז' הטהור מתוך הסגר פטור מן הפריעה ומן הפרימה ומן התגלחת ומן הצפרים מתוך החלט חייב בכולם וזה וזה מטמאין בביאה ותנן נמי בפרק י"ג (משנה י"ב) מצורע שנכנס לבית הכלים שיש שם טמאין [אפי'] עד הקורות:
מנא לן ופשיט לה רבה מהכא.
והצרוע אשר בו הנגע דייקינן קרא דכתיב בו. מי שצרעתו תלויה בגופו טעון פריעה ופרימה יצא מצורע מוסגר שאין צרעתו תלויה בגופו אלא בימים כלומר במלאות ז' ימים ולא פשה הנגע נטהר. אי הכי לענין שלוח נמי דהא כתיב כל ימי אשר הנגע בו יטמא וגו'. נידוק נמי בו דכתיב בהאי קרא.
ונימא מי שצרעתו תלויה בגופו טעון שילוח מחוץ למחנה יצא מצורע מוסגר שאין טעון שילוח. וא"ת אין הכי נמי והא דייקינן ממתני' דקתני אין בין מצורע מוסגר כו'.
הא לענין שילוח זה וזה שוין. ופרקינן אי הוה כתיב ימי אשר הנגע בו כדקאמרת השתא דכתיב כל לרבויי מצורע [מוסגר] לשילוח אי הכי דהאי כל לרבויי אתא אפי' תגלחת וצפרין ניבעי. ופרקינן כתיב והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות וגו'. הצרוע שצרעתו בגופו ונתרפא טעון צפרים ותגלחת יצא מצורע מוסגר שאין צרעתו תלויה ברפואות אלא בימים:
[מתני'] אין [בין] ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים כו'. דייקינן מינה הא לתופרן בגידין ולטמויי את הידים ככתבי הקדש אלו ואלו שוין.
ואקשינן וספרים הנכתבין בכל לשון מטמאין את הידים. והתנן בסוף מסכת ידים תרגום שבעזרא ושבדניאל מטמא את הידים תרגום שכתבו עברית. ועברית שכתבו תרגום וכתב עברי אינו מטמא את הידים עד שיכתבנו אשורית. על עור ובדיו ופריק רבה ממתני' דקתני דכתבינן בכל לשון בגיפן שלנו. כלומר בצורות האותיות שלנו ובלשון אחר זולתי לשה"ק. לפיכך מטמאין את הידים. שהאותיות בכתב אשורי הן. ומתני' השנויה במסכת ידים בגיפן של שאר לשונות שבאומות לפיכך אין מטמאין [את הידים]. והאי פירוקא דרבה איפריכא וסוגיא דשמעתא בפירוקא דרב אשי סלקא:
מתני': ותפילין ומזוזות אין נכתבין אלא אשורית: מכאן משמע דלשון הקדש היינו אשורי, אבל לשון עברי אינו לשון הקדש וכדאמרינן נמי בפירקין דלקמן (יז, א) הלועז ששמע אשורית יצא ותניא בברייתא (לקמן יח, א) גיפטית לגיפטים עברית לעברים, דאלמא עברית דוקא לעברים וש"מ לאו היינו לשון הקדש. ומ"מ ללשון הקדש לפעמים קורא עברי, וכן נהגו הכל לקרוא ללשון הקדש עברי. וגרסינן בירושלמי דמכלתין (פ"א ה"ט) בררו להם כתב אשורית ולשון עברית ואמרינן בפרק כהן גדול בסנהדרין (כא, ב) בהא מילתא בררו להם כתב אשורי ולשון הקדש, ובתוספתא (פ"ב ה"ב) שנינו מעשה ברבי מאיר שלא מצא מגילה כתובה כתב עברית וכתבה ע"פ וקראה, ובבראשית רבה (סוף פרשה מב) ויגד לאברם העברי (בראשית יד, יג) למה קורא אותו עברי שמספר בלשון עברי והיינו לשון הקדש שבו היו מספרים, ומה שקורא אותו אשורי שמאושר בין שאר הלשונות.
ואמרינן שומרת יום כנגד יום תוכיח שמטמ' משכב ומושב כדין זב כדאיתא במסכת נדה ואינה טעונה ספירת ז':
ואמרינן וכ"ת האי מזובו הא דרשת ליה מזובו ולא מזובו ומנגעו דהכי דרשת ליה מזובו וספר לרבות ספירה לבעל ב' ראיות ופריק א"כ ליכתוב קרא וכי יטהר הזב דבהכי סגי' לדרשה קמייתא שדרשינן וכי יטהר מן הזיבה ולא עד שיטהר מן הזיבה והצרעת מאי זובו ללמד על זב ב' ראיות שטעון ספירת ז' אלא דכיון דאיכ' דרשה מקרא לא קפיד תנא ונקיט להו לתרתי דרשות מזובו והכי אורחא דתלמודא:
מתניתין תנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא פריע' ופרימה ודייקי' הא לענין שלוח חוץ לג' מחנות זה וזה שוים:
מנה"מ תני רב שמואל בר יצחק קמי דרב הונא וטיהרו הכהן מספחת היא וכבס בגדיו וטהר מאי ' וטהר טהור מפריעה ופרימה כלומר שקודם טבילה זו היא טהור מפריעה ומפרימה שלא בא לאכלם מעולם:
א"ל רבא אלא מעתה גבי זב דכתי' ורחץ בשרו במים חיים וטהר מאי וטהר מעיקר' איכא פי' למימר טהור מלטמא כלי חרס בהסיט דהא בהסיטו של זב שנושא אותה עליו הרי מטמאם ואם בהסט דעלמא שאינו מטמא דבר שהוא נושא עליו אלא האדם או דבר שראוי למשכב ומושב הא לאו חשיב מוחלט ועדיין לא בא לכלל כן אלא הסט כלי חרס כיוצא בו אין הזב ראוי לבא לכלל כן מעולם כדי לומר טהור מעיקרו מטומאה זו וזאת דבר פשוט. וההוא נסחי דגרסינן הכא טהור מלטמא כלי חרס טעות הוא וכך הגרסא כמו שגורס רש"י ז"ל התם מאי טהור מעיקרא איכא אלא טהור השתא מלטמא בלי חרס בהסט וכו':
וה"פ דלעולם וטהר השתא משמע והיינו דכתיב בזב וטהר ללמדנו כי כשטבל ביום ז' אע"ג דאי הדר חזי בו ביום זיבה סותר בה כל מנינו וחוזר לטומאתו אינו מטמא למפרע כלי חרס שהסיט בין טבילה לראיה ואף ע"פ שמטמא למפרע משכבות ומושבות ואדם כדאית' בפסח ב' וגזי' הכתוב היא דטבילה זו מלטהר הסט של כלי חרס שלא למפרע דהכי כתי' האי קרא וכלי חרס אשר יגע הזב יטמא דנפקא לן הסט כלי חרס ועלה קאמר ורחץ וטהר ה"נ גבי מצורע דכתיב ביה וכבס בגדיו וטהר אי' נמי דהיינו דיטהר השתא מלטמא בביא' שאדם וכלים שנכנסו עמו לבית בין טבילה לראיה בו ביום שאינן טמאי' למפרע כ':
תנן אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלט אלא תגלחת וצפורים וה"ה נמי דאיכא קרבנות אשם ולוג שמן אלא הכא ביום טהרתו ורפואתו דמיירי ולא איירי בקרבנות שהם ?ובו לספירתו איכא דגרסי הא לענין טבילה זה וזה שוים ומאן דלא גרסינן ליה משום דמילתא פשיט' היא שצריכים טבילה ולא צריך לפרושי:
מ"ט אמר קרא והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע מי שצרעתו תלויה ברפואתו דהיינו מצורע מוחלט מש"כ במצורע מוסגר שצרעתו תלויה בימים שאע"ג שעמד הנגע בעינו טהור אם לא פשה ואין השער לכן:
מתניתין אין בין ספרי' ותפלין ומזוזות אלא שהספרי' נכתבי' בכל לשון פי' וה"ה בכל כתב דכל לשון דשרי' כתבו נמי שרי' ור' יהודה דאזיל בשיטתיה דרשב"ג למסרי יוני' בס"ת משום מעשה דתלמי המלך כתב ולשון שרי שהרי בכתבו ולשונו כתבו לו ותפלין ומזוזות אינן נכתבים אלא אשורי' כלומר כתב הקדש ולשון הקדש דכתיב והיו בהוייתן יהו כדאיתא בגמרא ואלו הכתב נקרא אשורית על שמאושר בכתבו או על שעלה עמהם מאשור וקרי נמי הכא ללשון הקדש אשורי כשתוף השם לפי שכתיבתו אשורית או על שם שמאושר בלשונו וה"נ קרי ליה לקמן במכלתין והלועז ששמע אשורי' יצא ושמיעה אלשון קאי מיהו בעלמא על הרוב לא מקרי אלא לשון הקדש כדאמרינן בסנהדרין פרק כ"ג בררו להם כתב אשורית ולשון הקדש ובירושלמי קרי ליה לשון עברי דאמרינן בהא בררו להם כתב אשורית ולשון עברי ובב"ר אמרו ויגד לאברם העברי למה נקרא שמו עברי שמספר לשון עברי וזהו לשון הקדש שהיו מספרין בו האבו' מיהו עיקר לשון עברי אינו לשון הקדש כדתניא לקמן עברי' לעבריים ואלו אשורית כל אדם יוצא בו ולא עברי' בלבד אלא שזה מן הלשונו' המושאלים וזה ברור:
רשב"ג אומר אף ספרי' לא התירו ליכתב אלא יונית פי' לא התירו משאר לשונות אלא יוני:
גמרא הא לענין לטמא את הידים ולתופרן בגידי' זה וזה שוי' ולמאי דכתיבנא לעיל דלא איירי מתני' אלא בדברי' שמזוזות ותפלין שוין כי קתני הכא לתופרן בגידין זה וזה שוין שפי' איתא לפרושי אפי' אמזוזה וכגון שנקרעה א"נ שכתבה בב' עורות ותפרן:
וספרים נכתבין בכל לשון ורמנהי תרגו' שכתבו מקר' ומקרא שכתבו תרגום וכתב עברי איכא לפרושי דתרתי קתני פסוק תרגום שכתב מקרא ופסוק מקרא שכתב תרגום שהרי שנה את הלשון אבל לא שינה את הכתב לכתבו בכתב אשורית א"נ שכתבו בכתב עברי ששנה את הכתב ולא שינה את הלשון ונקט כתב עברי שהוא המובחר חוץ מאשורי:
אינו מטמא את הידים עד שיכתבו אשורית פיר' מאשורי בכתב הקדש ולשון הקדש ובספר ודיו. וכל שאינו כן אינו חשוב מכתבי הקדש לטמא את הידים ופסק רבא דמתני' בגופן שלנו פי' שנכתבי' בכל לשון ובלבד בכתב שלנו היינו אשורית ובריתא בגופן שלהן דלאו כדקא ס"ד דבריתא תרתי קתני אלא חדא קתני ששנה מתרגום למקרא או ממקרא לתרגום ושנה ג"כ את הכתב שכתבה בכתב עברי שהוא משובח מכל הכתבים ומלבד אשורית עד שיכתבנה אשורית דהיינו בכתב הקדש ובהכי שרי אפי' תרגו' שכתבו מקרא או מקרא שכתבו תרגו' ששינה את הלשון דדומיא דמתני' דליכא קפידא אלא בשיטי הכתב:
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/מגילה (עריכה)
פיסקא אין בין ספרים כו' ירושלמי אין עושין יריעות פחות משלשה דפין ולא יתר על שמנה הדה דתימר בתחלה אבל בסוף אפילו כל שהוא ובקלפים לא נתנו חכמים שיעור וצריך שיהא כותב על הגויל במקום שיער ועל הקלף במקום נחושתן ואם שינה פסול לא יהא כותב חציו על עור וחציו על קלף אבל כותב היא חציו על עור חיה טהורה וחציו על עור בהמה טהורה:
מהדורא תנינא:
מתוך: תוספות רי"ד/מגילה (עריכה)
א"ל אלא מעתה גבי זב כו' עד אלא טהור השתא כו' עד ה"נ טהור השתא. ופירש המורה אלא ע"כ טהור מיכן ולהבא ולאו מעיקרא וקשיא לי בההאי פירושא טובא חדא מאי האי דדיקינן מעיקרא דמדקאמר וטהר ואל אמר ויטהר אלמא לישנא דמעיקרא היא והרי בכל התורה כולה לא כתיב ויטהר אלא וטהר ומשתמע להבא ובא השמש וטהר ורחץ במים וכפר עליה הכהן וטהרה הכל הני לא מישתמעי מעיקרא אלא להבא והם ה"נ הא ויתי כי מסתייע מוטהר הזב דהוא מכין ולהבא ולא מעיקרא אמאי אידחיק לפרושי ואע"ג דהדר חזא לא מטמא למפרע לימא הכי דלהבא משמע דכיון דרחץ הוא טהרו מיכן ואילך דדוקא אם לא חזר וראה בו ביום אבל אם חזר בו ביום סותר הכל ומי דוחקו לומר ואע"ג דהדר חזא אינו סותר גבי כלי חרס בהיסט מש"ה נ"ל לפרש דהאי דדייק מעיקרא על וטהר מפרימה ופריעה דמעיקרא לאו משום דה"ל למיכתב דטהר דהא כל וטהר דאורייתא להבא משמע אלא הכי קא דייק ימים נגע כעומד בשני שבועות אינו טהור לגמרי שאם יחזור ויפשה איגלאי מילתא שהיה טמא וכיטמאו כל הטרות שנגע בהן למפרע כדכתיב ואם פשה תפשה המספחת וגר ואם פשה אין זה נגע חרש שהרי לא נסתלק הנגע הראשון אלא הוא הנגע הראשון פשה ואיגלאי מילתא שלא היה טהור בעומדת שני שבועות ולעולם כל זמן שהנגע עומד בעיניו אינו טהור לגמרי עד שיסתלק וילך לו או שיכהא מראיתו למטה מקרום ביצה אבל כל זמן שעומד בעינו טהרתו מסופקת היא שמא קודם שיסתלק הנגע יפשה ויטמא למפרע או שמא לא יפשה לעולם והוא טהור וכיון שאינו טהור לגמרי היאך כתב הכתוב וטהר כל היכא דכתיב וטהר לגמרי משמע שיאנו חוזר לטומאה וזה כיון שפעמים שחוזר לטומאה אם יפשה אל יכתיב בו וטהר אלמא בעל כרחין האי וטהרו לאו להביא קאי משום דלא איפשר אלא אמעיקרא קאי ולטהרו ממקצא מצורע אומר המצורע ומאי נינהו פריעה ופרימה ואקשי' ליה לרבא מיום דכתיב ביה ביה וטהר והרי הזב נמי אם חזר וראה ביום השביעי אחר טבילתו סותר את הכל וכל הטהרות שנגע למפרע טמאות ודומה הזב למצורע וא"כ אין לפרש האי וטהר לגמרי וא"כ נימא דמעיקרא קאמר שבא להקל מחומר טומאת הזב וזה לא יתכן שהרי אף בעל שתי ראיות היא טמא כחומר בעל ג' ראיות אלא בע"כ אם תרצה לתרץ האי וטהר דזב לא מעיקר' קאמר אלא להבא ומאי דקשיא דהא אינו טהור לגמרי להבא שהרי אם יראה סותר ואין ראוי לומר וטהר על דבר שאינו טהור לגמרי הענידנו על כלי חרס בהיסט שאף אם יראה ויחזור אע"פ שניטמאו כל טהרותיו למפרע וכל משכב ומושב דעבד בין טבילה לראיה כלי חרס שהיסט בין טבילה לראייה הוי טהרו לגמרי ולהכי אהני האי וטהר דמשמע לגמרי ולאו אמעיקרא קאי והה"נ האי וטהר דמצורע לעולם להבא משמע ובא לטהרו לגמרי מטומאת ביאה שאם נכנס לבית בין טביהל לראיית פסיון כל כלי הבית הם טהורים ואע"פ שהפסיון מחזירו לכל טומאה למפרע לענין ביאה לא החזירו ולהכי כתב וטהר ולא למימר דטהור מעיקר':
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה