רי"ף על הש"ס/שבת/פרק טז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים

פרק ששה עשר:

מתני'

כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן. ואע"פ שכתובין בכל לשון, טעונין גניזה. ומפני מה אין קורין בהן? מפני ביטול בית המדרש.

מצילין תיק הספר עם הספר, ותיק התפילין עם התפילין, אע"פ שיש בתוכן מעות. להיכן מצילין אותן? למבוי שאינו מפולש. בן בתירא אומר: אף למפולש:

גמ'

כל כתבי הקדש וכו':

איתמר: היו כתובין תרגום ובכל לשון, רב הונא אמר: אין מצילין אותן מפני הדליקה, ורב חסדא אמר: מצילין אותן מפני הדליקה. והלכתא כרב הונא, דרב חסדא תלמיד הוה בפני רב הונא, ואין הלכה כתלמיד בפני הרב. (אבל) היו כתובין בסם בסקרא בקומוס ובקנקנתום, מצילין אותן מפני הדליקה.

תנו רבנן: הברכות והקמיעין, אף על פי שיש בהן אותיות של שם ומעניינות הרבה של תורה, אין מצילין אותן מפני הדליקה אלא נשרפין במקומן. מכאן אמרו: כותבי ברכות כשורפי ספר תורה. ומעשה באחד שהיה כותב ברכות בצידן, ובאו והודיעו את ר' ישמעאל, והלך ר' ישמעאל (בצידן) לבקרו. וכשהיה עולה בסולם, הרגיש בו. נטל טימוס של ברכות ושקעו בספל של מים. וכלשון הזה אמר לו: גדול עונש האחרון יותר מן הראשון.

ספר תורה שיש בו ללקט שמונים וחמש אותיות מתוך תיבות שלימות, ואפילו בכללן "יגר שהדותא", אי נמי פרשה שאין בה שמונים וחמש אותיות אלא שיש בה אזכרות, כגון "ויהי בנסוע הארון", מצילין אותן מפני הדליקה.

הגליונים וספרי מינין אין מצילין אותן מפני הדליקה. ר' יוסי אומר: אף בחול קודר האזכרות שבהן וגונזן והשאר שורפן. אמר ר' טרפון: אקפח את בני, שאם יבואו לידי, שאני שורפן ואת האזכרות שבהן. שאפילו רדף אחריו רודף להרגו ונחש אחריו להכישו, נכנס לבית עבודה זרה ואין נכנס לבתיהן של אלו, שאלו מכירין וכופרין והללו אין מכירין, ועליהם הכתוב אומר: "אחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך". אמר ר' ישמעאל: קל וחומר, ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, הללו שמטילין איבה בין ישראל לאביהם שבשמים על אחת כמה וכמה, ועליהם אמר דוד: "הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט". וכשם שאין מצילין אותן מפני הדליקה, כך אין מצילין אותן לא מפני המפולת ולא מן המים ולא מן כל דבר המאבדן:

ומפני מה אין קורין בהן מפני ביטול בית המדרש:

אמר רב: לא שנו אלא בזמן בית המדרש, אבל בזמן שאין בית המדרש קורין, ושמואל אמר: אפילו שלא בזמן בית המדרש אין קורין, והלכתא כרב.

גרסינן בפרק השולח גט לאשתו: אמר רבא, בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהון, דמפקי עבדיהון לחירות, וסיירי נכסיהון בשבתא, וקבעי סעודתיהו בשבתא בעידן בי מדרשא, דאמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: שתי משפחות היו בירושלים, אחת קבעה סעודתה בשבת ואחת קבעה סעודתה בערב שבת, ושניהם נעקרו.

והלכתא, אסור לקרות בספרי הדיוטות בשבת:

להיכן מצילין אותן וכו':

היכי דמי מפולש והיכי דמי שאינו מפולש? אמר רב אשי: שלש מחיצות ולחי אחד, זהו מבוי שאינו מפולש. שלש מחיצות בלא לחי, זהו מפולש. ולית הלכתא כבן בתירא לא במבוי ולא בחצר:

מתני'

מצילין מזון שלש סעודות, הראוי לאדם לאדם והראוי לבהמה לבהמה. כיצד? נפלה דליקה בלילי שבת, מצילין מזון שלש סעודות. בשחרית, מצילין מזון שתי סעודות. במנחה, מצילין מזון סעודה אחת. ר' יוסי אומר: לעולם מצילין מזון שלש סעודות:

גמ'

תניא: נשברה לו חבית בראש גגו, מביא כלי ומניח תחתיה, ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט, כלי אחר ויצרף. נזדמנו לו אורחים, מביא כלי אחר ויקלוט, כלי אחר ויצרף. ולא יקלוט ואחר כך יזמין, אלא יזמין ואחר כך יקלוט, ואין מערימין בכך. משום ר' יוסי בר' יהודה אמרו: מערימין.

תנו רבנן: הציל פת נקייה, אין מצילן פת הדראה; הציל פת הדראה, מציל פת נקייה. ומצילין מיום הכפורים לשבת, אבל לא משבת ליום הכפורים, ואין צריך לומר משבת ליום טוב, ולא משבת זו לשבת הבאה.

תנו רבנן: שכח פת בתנור וקדש עליו היום, מצילין מזון שלש סעודות, ואומר לאחרים: בואו והצילו לכם. וכשהוא רודה, לא ירדה במרדה אלא בסכין, ואף על גב דרדיית הפת חכמה היא ואינה מלאכה, אפילו הכי כמה דאפשר לשנויי משנינן.

אמר רב חסדא: לעולם ישכים אדם להוצאת שבת, שנאמר: "והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו", לאלתר.

אמר ר' אבא: חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת, שנאמר: "לקטו לחם משנה". אמר רב אשי: חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא, אמר: "לקטו לחם משנה" כתיב. ר' זירא בצע ליה אכוליה שירותיה. אמר ליה רבינא לרב אשי: והא מיחזי כרעבנותא? כיון דכל יומא לא עביד והשתא הוא דעביד, לא מיחזי כרעבנותא.

רבי אמי ורבי אסי כד הוה מיקלע להו ריפתא דעירובא שרו עליה המוציא, אמרי: כיון דאיתעבידא ביה מצוה חדא ניעביד ביה מצוה אחריתי:

כיצד? נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון שלש סעודות:

תנו רבנן: כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת? שלש, ר' חידקא אומר ארבע. אמר ר' יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו: "ויאמר משה אכלוהו היום" וגו' (שמות טז, כה). ר' חידקא סבר, הני תלתא "היום" דכתיבי – לבר מאורתא, ורבנן סברי: בהדי דאורתא. והלכתא כרבנן:

תנו רבנן: קערות שאכלו בהן ערבית, מדיחן לאכול בהן שחרית. שחרית, מדיחן לאכול בהן בצהרים. בצהרים, מדיחן לאכול בהן במנחה. מן המנחה ולמעלה, שוב אינו מדיח; אבל כוסות וקיתוניות וצלוחיות – מדיח והולך כל היום כולו, לפי שאין קבע לשתייה.

אמר ר' שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: כל שמקיים שלוש סעודות בשבת, ניצול משלוש פורעניות: מחבלו של משיח, ומדינה של גיהנם, וממלחמת גוג ומגוג. מחבלו של משיח, כתיב הכא "יום", וכתיב התם "יום": "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה'" (מלאכי ג, כג). מדינה של גהינם, כתיב הכא "יום", וכתיב התם: "יום עברה היום ההוא" (צפניה א, טו). וממלחמת גוג ומגוג, כתיב הכא "יום", וכתיב התם: "ביום בוא גוג" (יחזקאל לח, יח)^[1]. אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי בן זמרא: כל מי שמענג עצמו בשבת, נותנין לו נחלה בלא מצרים, שנאמר: "אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ והאכלתיך נחלת יעקב אביך" (ישעיהו נח, יד). לא כאברהם דכתיב ביה: "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה" (בראשית יג, יז), ולא כיצחק דכתיב ביה: "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" (בראשית כו, ג); אלא כיעקב, דכתיב ביה: "ופרצת ימה וקדמה" וגו' (בראשית כח, יד). רב נחמן בר יצחק אמר: ניצול משעבוד מלכיות; כתיב הכא: "והאכלתיך נחלת יעקב אביך והרכבתיך על במתי ארץ", וכתיב התם: "ואתה על במותימו תדרוך" (דברים לג, כט), אמר רב יהודה אמר רב: כל המענג את השבת, נותנין לו משאלות לבו, שנאמר: "אז תתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך" (ישעיהו נח, יד). עונג זה איני יודע מהו? כשהוא אומר: "וקראת לשבת עונג", הוי אומר: זה תענוג שבת.

במה מענגה? אמר רבה בריה דרב יהודה בר שילת משמיה דרב: בדגים קטנים, וראשי שומים, ותבשיל של תרדים. רב אשי אמר: אפילו דבר מועט ועשאו לכבוד שבת, הרי זה עונג. מאי היא? אמר רב פפא: כסא דהרסנא.

אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: כל המשמר את השבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש – מוחלין לו, שנאאמר: "אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה שומר שבת מחללו" (ישעיהו נו, ב), אל תיקרי "מחללו" אלא "מחול לו". אמר רב יהודה אמר רב: אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה, לא שלטה בהם אומה ולשון, שנאמר: "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו" (שמות טז, כז), וכתיב התם בתריה: "ויבא עמלק" (שמות יז, ח). אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי: אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן – מיד נגאלין, שנאמר: "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי" (ישעיהו נו, ד), וכתיב בתריה: "והביאותים אל הר קדשי" (ישעיהו נו, ז).

אמר רב יוסף: יהי חלקי עם אוכלי שלוש סעודות בשבת. אמר ר' יוסי: יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום. איני? והאמר מר: כל הקורא הלל בכל יום, הרי זה מחרף ומגדף! כי קאמרינן – בפסוקי דזמרא; ומאי ניהו? מ"תהלה לדוד" עד "כל הנשמה תהלל יה".

ר' חנינא מיעטיף וקאי אפניא דמעלי שבתא, אמר: בואו ונצא לקראת מלכא. ר' ינאי לביש מאניה ומיכסי, אמר: "בואי כלה בואי כלה בואי כלה". רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר רב נחמן, קריבו ליה תליסר סאוי טחיי. אמר להו: מי הויתון ידעין דאתינא לגבייכו דטרחיתון כולי האי? אמרו ליה: מי עדיפת לן מינה?

ר' אבא הוה זבין בתליסר איסתרי פשיטי בישרא מתליסר טבחי, ומשלים להו אצינורא דדשא, ואמר להו: אשור הייא! אשור הייא! ר' אבהו הוה יתיב אתכתכא דשאגא ושייף נורא. רב ענן לביש גונדא, דתנא דבי ר' ישמעאל: בגדים שבישל בהם קדירה לרבו אל ימזוג בהם כוס לרבו. רב ספרא מחריך רישא. רבא מלח שיבוטא. רב הונא מדליק שרגא. רב פפא גדיל פתילתא. רב חסדא פרים סילקא. רבה ורב יוסף מצלחי ציבי. ר' זירא מצתת צתותי. רב נחמן בר יצחק מכתף ועייל מכתף ונפיק, אמר: אילו מקלעי לי ר' אמי ור' אסי, מי לא מכתיפנא ועיילנא קמייהו? ר' אמי ור' אסי הוו מכתפי ועיילי מכתפי ונפקי, אמרי: אילו מיקלע גבן רבי יוחנן, מי לא מכתיפנא קמיה?

בעא מיניה רבי מר' ישמעאל ברבי יוסי: עשירים שבארץ ישראל במה הם זוכין? אמר ליה: בשביל שמעשרין, דכתיב: "עשר תעשר", עשר בשביל שתתעשר. עשירים שבבבל במה הן זוכין? בשביל שמכבדין את התורה. ושבשאר ארצות במה הם זוכין? בשביל שמכבדין את השבת. אמר ר' חייא בר אבא: פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית אחד בלודיקיא, והביאו לפניו שולחן של זהב משוי ששה עשר בני אדם, וששה עשר שלשלאות של כסף קבועות בו, וקערות וקיתוניות וכוסות וצלוחיות קבועות בו, ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים. כשהן מניחין אותה אומרין: "לה' הארץ ומלואה", וכשהן מסלקין אותה אומרים: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם". אמרתי לו: בני, במה זכית לכך? אמר לי: קצב הייתי, וכל בהמה נאה שמצאתי, אמרתי: זו לכבוד שבת. אמרתי לו: בני, אשריך! וברוך המקום שזיכך לכך.

גרסינן בפרק יום טוב שחל להיות ערב שבת: תאני רב תחליפא אבוה דרבנאי חוזאה, ואמרי לה אחוה דרבנאי חוזאה: כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד ראש השנה, חוץ מהוצאת שבתות וימים טובים והוצאת בניו לתלמוד תורה, שאם הוסיף – מוסיפין לו, ואם פיחת – פוחתין לו. תניא: אמרו על שמאי הזקן, שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה, אומר: זו לשבת, למחר מצא אחרת נאה הימנה, מניח את השנייה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן – מדה אחרת היתה בו, שכל מעשיו היו לשם שמים, ואומר: ברוך ה' יום יום. תניא נמי הכי: שמאי אומר, מחד בשביך לשבתיך. הלל אומר: ברוך ה' יום יום.

אמר ליה ריש גלותא לרב המנונא: מאי דכתיב, "לקדוש ה' מכובד"? אמר ליה: זה יום הכיפורים, שאין בו לא אכילה ולא שתייה, אמרה תורה: כבדהו בכסות נקייה. "וכבדתו", רב אמר: להקדים, ושמואל אמר: לאחר. אמרו ליה דבי ר' ינאי לרב פפא: כגון אנן, דשכיח לן בכל יומא ויומא בשרא וחמרא, במאי נייקריניה? אמר להו: נישנייה; אי רגילתו לאקדומי – אחריתו, ואי רגיליתו לאחורי – אקדימו. רב ששת, בקייטא מותיב להו לרבנן היכא דמטי שימשא, בסיתוא מותיב להו היכא דמטי טולא, כי היכי דלוקמן הייא. ר' זירא הוה מהדר אזוגי רבנן ואמר להו: במטותא מינייכו דלא תחלוניה.

אמר רב ואיתימא ר' יהושע בן לוי: אפילו יחיד המתפלל בערב שבת, צריך לומר "ויכולו", דאמר רב המנונא: כל האומר "ויכולו" כשהוא מתפלל, מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר: "ויכולו", אל תיקרי "ויכולו" אלא "ויכלו". אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: המתפלל בערב שבת ואומר "ויכולו", שני מלאכי השרת המלוין לו לאדם מניחין את ידיהם על ראשו ואומרים לו: "וסר עונך וחטאתך תכופר". תניא, ר' יוסי בר' יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שיהיה לשבת אחרת כך, ומלאך רע אומר בעל כרחו אמן. ואם לאו, מלאך רע אומר: יהי רצון שיהיה לשבת אחרת כך, ומלאך טוב אומר בעל כרחו: אמן.

אמר ר' אלעזר: לעולם יסדר אדם שולחנו בערב שבת, אף על פי שאינו צריך אלא לכזית. אמר ר' חנינא: לעולם יסדר אדם שולחנו למוצאי שבת, אף על פי שאינו צריך אלא לכזית. חמין במוצאי שבת מלוגמא, פת חמה במוצאי שבת מלוגמא. ר' אבהו הוו עבדין ליה עיגלא תילתא באפוקי שבת, הוו אכיל מיניה כולייתא. כי גדל אבימי בריה, אמר ליה לאבוה: למה לך לאפסודי כולי האי? נישבוק עד מעלי שבתא! ואתא אריא ואכליה.

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: אין הדליקה מצויה אלא בבית שיש בה חילול שבת, שנאמר: "ואם לא תשמעו לקדש את יום השבת ולבלתי שאת משא והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם ולא תכבה" (ירמיהו יז, כז). מאי "ולא תכבה"? רב נחמן אמר: בשעה שאין בני אדם מצויין לכבותה:

מתני'

מצילין סל מלא ככרות בשבת, ואף על פי שיש בו מאה סעודות, ועיגול של דבילה וחבית של יין. ואומר לחביריו: בואו והצילו לכם, ואם היו פקחין, עושין עמו חשבון אחר השבת. להיכן מצילין אותו? לחצר המעורבת, בן בתירא אומר: אף לשאינה מעורבת:

גמ'

מצילין סל מלא ככרות. והא תנא רישא שלש סעודות ותו לא? אמר רב הונא, לא קשיא: כאן בבא להציל, כאן בבא לקפל. פירוש להציל, בכלי אחד; לקפל, בשנים ושלשה כלים. ר' אבא בר' זבדא אמר רב: אידי ואידי בבא לקפל, ולא קשיא, כאן לאותה חצר, כאן לחצר אחרת. והלכתא כרב הונא.

בעי רב הונא בריה דרב יהושע: פירש טליתו וקיפל והניח וקיפל והניח, מאי? כבא להציל דמי, או כבא לקפל דמי? מדאמר רבא: אטעייה רב חסדא לרב שיזבי ודרש: ובלבד שלא יביא כלי מחזיק יתר משלש סעודות, שמע מינה כבא להציל דמי ושפיר דמי. אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא: מאי טעותא? אמר ליה, דתנן: ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף, כלי אחר הוא דלא, אבל בההוא מנא כמה דבעי מציל:

פיסקא: ואומר לאחרים בואו והצילו לכם וכו':

חשבון מאי עיבידתיה? נימרו ליה: מהפקירא קא זכינא? אמר רבא: הכא בירא שמים עסקינן, דלא ניחא ליה דליתהני מאחרים, ובחינם נמי לא ניחא ליה דליטרח, והכי קאמר: אם היו פקחין, דידעו דכי האי גוונא לאו שכר שבת הוא, עושין עמו חשבון לאחר השבת:

מתני'

ולשם הוא מוציא כלי תשמישו, ולובש כל מה שהוא יכול ללבוש, ועוטף כל מה שהוא יכול לעטוף. ר' יוסי אומר: שמונה עשר כלים. וחוזר ולובש ומוציא, ואומר לאחרים: בואו והצילו עמי. והלכתא כתנא קמא.

ר' שמעון בן ננס אומר: פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן האור, מפני שהוא מחרך, ועושין מחיצה בכל הכלים, בין מלאים בין ריקנים, בשביל שלא תעבור הדליקה. ר' יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים, שהן מתבקעין ומכבין את הדליקה, מפני שאינן יכולין לקבל האור:

גמ'

ולית הלכתא כר' יוסי, דקסבר: גורם כיבוי אסור.

אמר רב יהודה: טלית שאחז בה האור, פושטה ומתכסה בה, ואם כבתה כבתה. וכן ספר תורה שאחז בו האור, פושטו וקורא בו, ואם כבה כבה. תנו רבנן: נר שעל גבי טבלא, מנער את הטבלא והיא נופלת מאליה, ואם כבתה כבתה. אמרי דבי ר' ינאי: לא שנו אלא בשוכח, אבל במניח, נעשה בסיס לדבר האסור. ונר שאחורי הדלת אסור לפתוח ולנעול כדרכה, אביי ורבא דאמרי תרוייהו: מודה ר' שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. ואסור לפתוח הדלת כנגד המדורה בשבת, ואפילו ברוח מצויה:

=מתני'

נכרי שבא לכבות, אין אומרין לו "כבה" ו"אל תכבה", מפני שאין שביתתו עליהם. קטן שבא לכבות, אין שומעין לו, מפני ששביתתו עליהם:

גמ'

אמר ר' אמי: בדליקה התירו לומר: "כל המכבה אינו מפסיד". תנו רבנן: מעשה שנפלה דליקה בחצירו של יוסף בן סימאי, ובאו אנשי טבריה ושל ציפורי לכבותה, מפני שאפטרופוס של מלך היה, ולא הניחן, מפני כבוד השבת. ונעשה לו נס, וירדו גשמים וכיבוה. ולערב שיגר לכל אחד ואחד מהן שתי סלעים, ולאפרכוס שבהן חמישים דינרין. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: לא היה צריך לכך, שהרי שנינו: נכרי שבא לכבות, אין אומרין לו "כבה" ו"אל תכבה":

מתני'

כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה. ועל צואה של קטן. ועל עקרב שלא תישוך. אמר ר' יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב, ואמר: חושש אני לו מחטאת:

גמ'

ועל צואה של קטן, אוקימנא בצואה של תרנגולין, בשביל הקטן שלא יזוק בהן, ובחצר אחרת, אבל צואה של תרנגולין ושל בני אדם ובאותה חצר, מותר לכבדה ולהוציאה לבית הכסא, דגרף של רעי מטלטלינן ליה ומפקינן ליה.

חמשה נהרגין בשבת, ואלו הן: זבוב שבמצרים, וצרעה שבנינוה, ועקרב שביריחו, ונחש שבארץ ישראל, וכלב שוטה בכל מקום. ושאר כל המזיקין, אם היו רצין אחריו, מותר להרגן לדברי הכל. תנו רבנן: נזדמנו לו נחשים ועקרבים בשבת והרגן, בידוע שנזדמנו לו להרגן. לא הרגן, בידוע שנזדמנו לו להרגו ונעשה לו נס מן השמים. אמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנא: בנישופין בו.

אמר רב יהודה: רוק, דורסו לפי תומו. אמר רב ששת: נחש, דורסו לפי תומו. אמר רב קטינא: עקרב, דורסו לפי תומו. אבא בר מרתא דהוא אבא בר מניומי, הוו מסקי ליה זוזי בריש גלותא. אתו קא מצערו ליה. הוה שדי רוקא קמיה, אמר להו ריש גלותא: אייתו מאנא סחיפו עליהו. אמר להו: לא צריכיתו, הכי אמר רב יהודה: רוק דורסו לפי תומו. אמר להו: צורבא מרבנן הוא, שבקוהו.

אמר ר' אבא בר כהנא אמר ר' יוחנן: פמוטות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת. אמר ליה ר' זירא: בניטלין ביד אחת או בשתי ידיו? אמר ליה: כאותן של בית אביך. ואמר ר' אבא בר כהנא אמר ר' יוחנן: קרונות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת. אמר ליה ר' זירא: בניטלין באדם אחד או בשני בני אדם? אמר ליה: כאותן של בית אביך:

מתני'

נכרי שהדליק את הנר, משתמש לאורו ישראל; ואם בשביל ישראל, אסור. מילא מים להשקות לבהמתו, משקה אחריו ישראל; ואם בשביל ישראל, אסור. עשה כבש לירד בו, ירד אחריו ישראל; ואם בשביל ישראל, אסור. מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באים בספינה, ועשה נכרי כבש לירד בו, וירדו אחריו רבן גמליאל וזקנים:

גמ'

תנו רבנן: נכרי שליקט עשבים בשבת, מאכיל אחריו ישראל; ואם בשביל ישראל, אסור. מילא מים להשקות בהמתו, משקה אחריו ישראל. במה דברים אמורים? בשאין מכירו, אבל במכירו אסור, גזירה שמא ירבה בשבילו. ודווקא מים ועשבים דחיישינן להכי, אבל הדלקת הנר וכבש דליכא למיגזר שמא ירבה בשבילו, כדאמרינן: נר לאחד נר למאה, אף על פי שהוא מכירו, אם עשה בשבילו מותר. (אמר רבי חנינא: מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים אף על פי שהם מחוברים, ואינו עובר משום "למען ינוח שורך וחמורך", כדאיתא במכילתא: יכול לא יניחנה לעקור? תלמוד לומר "למען ינוח", ואין זה נייח, שפעמים שבהמה רעבה אם אתה אוסר לה. ואין מעמידין על גבי מוקצה). והאי דקתני: נכרי שליקט עשבים בשבת מאכיל אחריו ישראל, אוקימנא בדקאי לה באפה ואזלא היא ואכלה, אבל אוקומה עליהו אסיר, דהוי ליה מוקצה; ואמר רב הונא: מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת, אבל לא על גבי מוקצה. ואי קאים לה באפה ואזלא היא ואכלה מן המוקצה שפיר דמי.

תנו רבנן: עיר שדרין בה ישראל ונכרים, והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת, אם רוב נכרים, מותר לרחוץ במוצאי שבת מיד, ואם רוב ישראל, ימתין בכדי שיחמו חמין. וכן מחצה על מחצה כרוב, ואדעתא דרובא קא מחממי. ונר הדלוק במסיבה, אם רוב נכרים, מותר להשתמש לאורה, ואם רוב ישראל, אסור, מחצה על מחצה אסור. מאי טעמא? דאדעתא דרובא קא מדלקי.

שמואל איקלע לבי אבי תורן, אתא ההוא נכרי וקא מדליק שרגא, אהדרינהו שמואל לאפיה. כיון דחזא דאייתי שטרי וקרי בהו, אמר: אדעתא דנפשיה קא מדליק, הדר אהדרינהו לאפיה בי שרגא.

גרסינן בעבודה זרה: תניא, רבן שמעון בן גמליאל אומר: לא ישכיר אדם מרחצאו לנכרי, מפני שהיא נקראת על שמו, ונכרי זה עושה בו מלאכה בשבתות ובימים טובים. אבל שדהו לנכרי שרי, דאמרי: אריסותיה הוא דקא עביד. מרחץ נמי אריסותיה קא עביד? אריסותא למרחץ לא עבדי אינשי.

הנהו מוריקי דנכרי נקיט בשבתא וישראל נקיט בחד בשבתא, אתו לקמיה דרבא, שרא להו רבא. אותיביה רבינא לרבא: ישראל ונכרי שקבלו שדה בשוטפות, לא יאמר ישראל לנכרי: טול אתה חלקך בשבת ואני חלקי בחול, ואם התנו מעיקרא מותר, ואם באו לחשבון אסור. אכסיף רבא. לסוף איגלאי מילתא דהתנו מעיקרא הוה:

הערות

1. צ"ל: "הנה יום בא לה'" (זכריה יד, א). הגהת מא"י.