ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/שבת/פרק ב

< רש"י על הש"ס





רב כהנא אמר קנים שאגדן צריכין רוב - כרב הונא דלא עיילא בהן נורא ולאבדורי לא חיישינן דארוכין הן וכבדין:

גרעינין שנתנן בחותלות אין צריכין רוב - כרב חסדא שנוחין לידלק אבל בלא חותלות מבדרי:

מדורה - לשון היסק גדול:

רבב - שומן ושעוה וכל דבר הניתך:

גבבא - שגובבין מן השדה בל"א שטובל"א (אישטבול"א: קש (הנשאר עומד בשדה אחר הקציר)) :

קש - זנבות שבולין אשטרי"ס (אישטריי"ם: קש (בעיקר המשמש למרבץ הבהמות)) :

סילתי - לאחר שעשאום עצים דקים ובבבל נוהגין כן:

השתא פתילה - של בגד הטבולה בשמן ונוח לידלק:

אמר עולא המדליק - נר של שבת צריך שידליק ברוב היוצא מראש הפתילה חוץ לנר:

שוכא דארזא - יבש הוא ודק ויש כמין צמר בין קליפה לעץ והוא מבעירו משאחזה בו אור:

זאזא - מולש"א (טחב) בלעז:

פרק שני - במה מדליקין


במה מדליקין - לעשות פתילה כל הני דמתני' מפרש בגמרא:

לא בזפת ולא בשעוה - לאו לענין פתילה אלא לתת במקום שמן וכל הני מזפת ואילך פסולי שמנים הן:

גמ' עץ בעלמא הוא - ופשיטא דלא חזי לפתילה אלא למדורה:

עמרניתא - כמין צמר יש בין קליפתו לעצו:

והיה החסון לנעורת - אלמא חסון לאו נעורת הוא:

כיתנא דדייק ולא נפיץ - דכיון דלא נפיץ אין שמן נמשך אחריו נפיץ קרפר"י (קרפי"ר: לנער (סיב מהשבבים), לפורר (סיב או אריג לחוטיו)) ונעורת מן הדק שבו והכי קאמר קרא פשתן החזק יהפך לנעורת כלומר הגבור יהיה חלש:

גושקרא - פסולת של משי העשוי ככובעים והוא בית התולעת וקורין לו פולויי"ל (פולצי"ל: פסולת של משי גולמי (העשוי מהחלק החיצוני של הגולם)) ונופצים אותו וטווהו ועושה ממנו בגד ואסור לעשות ממנו פתילה כדאמר בכל פסולי פתילות דמתניתין שהאור מסכסכת בהן קופצת ונפסקת ואין השלהבת עומדת במקומה:

גושקרא - על שם פסולת וגם פת סובין כמו כן נקראת במסכת גיטין (דף נו:):

מטכסא - לבוש העשוי מאותו כלך:

שיראים - מעיל העשוי מעיקר המשי:

סיריקין - עשוי מן המשי הרך המתפצל ומצוי במשי וקורין לו במקומנו יד"ש (ייד"ש: שאריות (של משי. מה שזורקים)) :

חייבין בציצית - ודלא כמאן דאמר כל בגדי צמר ופשתים דוקא חייבין בציצית מדאורייתא אי נמי מדרבנן קתני מיהא השיראים והכלך אלמא שיראין לאו היינו כלך: אחווינא ערבה ויש כמין צמר בין קליפה לעץ:

בפקתא - בקעה:

עץ בעלמא הוא - והיכי ליחזי לפתילה:

שברא - מין עשב ארוך וקורין אותו אורטי"א (סרפד) :

אוכמתא דחריצי - מקום כנוס מים גדל עליהם כמין ירקרוקת:

איפרוכי מיפרכן - ולא מצי ליעבד פתילה מינה:

אוכמתא דארבא - ספינה המתעכבת במקום אחד במים גדל ירקרוקת סביב שוליה מבחוץ:

מכווץ כווץ - מפני האור ואין דולק כלל ואין שלהבת אוחזת בו ולא צריך למתנייה:

עד כאן - עד ירוקה שעל פני המים פסול פתילות:

מכאן ואילך פסול שמנים - שלא יתן חתיכה זפת או שעוה בנר במקום שמן:

שעוה איצטריכא ליה - לפי שרגילין לעשות כמין פתילה ארוכה והפתילה לתוכה כמו שאנו עושין:

מהו דתימא לפתילה נמי - קאסר לה:

פסולתא דזיפתא - לאחר שיוצא הזפת מן העץ זב ממנו על ידי האור פסולת צלול כשמן והוא עיטרן:



למקח וממכר - למאן דמתני למזבן שעוה ליתיב ליה פסולתא דדובשא:

אבל עושין מהן מדורה - היסק גדול שאחד מבעיר חבירו:

לנר - קרויז"ל (קרוישו"ל: מנורה) :

בשמן קיק - שמן של עוף אחד נותנין בנר ודולק:

משחא דקאזא - שמן שעושין מגרעיני צמר גפן שקורין קוטו"ן (כותנה) :

קיקיון - כעין אותה של יונה:

לדידי חזי לי - מין קיקיון דיונה:

ומדפשקי רבי - בבצעי המים הוא גדל:

ועל פום חנוותא מדלן יתיה - על פום החנויות מדלין אותו לצל ולריח טוב:

מפרצידוהי - מגרעיניו:

נייחין - שוכבין:

בריחי - חולין:

מסכסכת - כמין סכין פגומה מסכסכת בבשר אנמילי"ד (אינמישלי"ר: לסבך, לבלבל) בלע"ז שאין אורו זקוף ונוח במקום אחד אלא נדעך וקופץ לישנא אחרינא מסכסכת בהן אינה נכנסת תוך הפתילה אלא סביב מבחוץ כמו סיכסכה אבניו ברואט"ש (ברואיש"ט: (הוא) צולה) בלע"ז:

שאין נמשכין - ואתי להטות:

שמן כל שהוא - שמן הניתן בתוכו ממשיכו לאחר הפתילה:

לפי שאין מדליקין - בעינייהו וגזרינן הא אטו הא:

כרך דבר לעשות פתילה על גבי דבר שאין מדליקין בו - כגון פסול פתילות דמתני':

קתני מיהא - בדר"ש מדליקין ואע"ג דאגוז לא חזי לפתילה על ידי תערובות שפיר דמי:

מעשה רב - הואיל ומעיד שכך היו של בית אביו עושין הלכה היא:

מאי לאו להדליק - היו כורכים שתדליק הפתילה עם האגוז:

לא להקפות - לא היו מדליקין האגוז אלא סומך עליה הפתילה להציפה שלא תטבע בשמן ויצף הברזל מתרגמינן וקפא פרזלא (מלכים ב ו):

חלב מהותך - פונד"ר (פונדו"ר: מומס, מותך) בלע"ז:

הני מימשכי בעינייהו - אחר הפתילה ובלא תערובות שמן נמי חזו אלא דגזור רבנן מהותך אטו אינו מהותך הלכך בעינייהו גופה גזירה ואנן ניקום וניגזור ע"י תערובת אטו בעינייהו:

והוא אמר לה - מפרש מאי תלמודא והיכי משמע מהאי קרא:

ולא שתהא עולה כו' - ולא שתהא צריכה תיקון והטייה:

מבלאי מכנסי הכהנים - ממכנסי הכהנים הבלואים:

היו מפקיעין - קורעין ועושין פתילות בשמחת בית השואבה שהיא בעזרת נשים:

ומהמיניהם - של כלאים הם דכתיב ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן וקי"ל תכלת עמרא הוא ותני' לעיל לענין שבת הוסיפו עליהן של צמר לפסול וקתני מדליקין בהן במקדש:

שמחת בית השואבה שאני - דלא כתיב להעלות בה ולאו דאוריית' היא:

מאי לאו דכלאים - כגון אבנט:

כבתה - נר חנוכה:

זקוק לה - לתקנה הלכך צריך לכתחלה לעשות יפה דילמא פשע ולא מתקן לה:

ומותר להשתמש לאורה - הלכך בשבת אסור שמא יטה לצורך תשמיש:



אין זקוק לה - הלכך בחול שרי:

ואסור להשתמש לאורה - שיהא ניכר שהוא נר מצוה וליכא למיחש להטייה:

ולא קבלה - שלא חשבו לסמוך על דבריו:

אי זכאי - אילו הייתי זוכה ללומדה הייתי גורסה כששמעתיה ראשון:

גירסא דינקותא - מתקיים יותר משל זקנה:

לשיעורה - שיהא בה שמן כשיעור הזה ומיהו אם כבתה אין זקוק לה:

רגלא דתרמודאי - שם אומה מלקטי עצים דקים ומתעכבין בשוק עד שהולכים בני השוק לבתיהם משחשכה ומבעירים בבתיהם אור וכשצריכין לעצים יוצאים וקונין מהן:

נר איש וביתו - נר אחד בכל לילה ואיש וכל בני ביתו סגי להו בנר אחד:

והמהדרין - אחר המצות עושין נר אחד בכל לילה לכל אחד ואחד מבני הבית:

כנגד ימים הנכנסים - העתידים לבא:

ימים היוצאין - שיצאו כבר וזה שהוא עומד בו נמנה עם היוצאין:

פרי החג - מתמעטים והולכים בקרבנות דפרשת פנחס:

מעלין בקדש ואין מורידין - מקרא ילפינן לה במנחות בפרק שתי הלחם (דף צט.):

מבחוץ - משום פרסומי ניסא ולא ברה"ר אלא בחצרו שבתיהן היו פתוחין לחצר:

ואם היה דר בעלייה - שאין לו מקום בחצרו להניחה שם:

מניחה - מבפנים כנגד חלון הסמוך לרה"ר:

הסכנה - שהיה להם לפרסיים חוק ביום אידם שלא יבעירו נר אלא בבית ע"ז שלהם כדאמרינן בגיטין (פ"ב דף יז:):

נר אחרת - לעשות היכר לדבר:

ואי איכא מדורה - אש לא צריך נר אחרת לפי שמשתמש לאור המדורה ויש היכרא שהנר של מצוה היא:

ואי אדם חשוב הוא - שאינו רגיל להשתמש לאור המדורה:

צריך נר אחרת - דאי לא לא הוי היכר:

מאי חנוכה - על איזה נס קבעוה:

בחותמו - בהצנע וחתום בטבעתו והכיר שלא נגעו בו:

ה"ג ועשאום ימים טובים בהלל והודאה - לא שאסורין במלאכה שלא נקבעו אלא לקרות הלל ולומר על הנסים בהודאה:

גץ - ניצוץ אישטינציל"ש (אישטינציל"א: ניצוץ) :

פטיש - קורנס גדול של נפחים:

בעל גמל חייב - שלא היה לו להגדיל בחבילתו שתכנס לחנות:

בנר חנוכה פטור - חנוני שברשות פירסום מצוה הניחה שם:

זאת אומרת - הא דקתני בנר חנוכה פטור:



פסולה - דלא שלטא בה עינא למעלה מכ' אמה וליכא פרסומי ניסא:

כסוכה וכמבוי - דתנן בהו בהדיא בעירובין ומסכת סוכה דפסילי:

מצוה להניחה - בחצר או ברה"ר בטפח הסמוך לפתח שאם ירחיקנו להלן מן הפתח אינו ניכר שבעה"ב הניחו שם:

מימין - בכניסתו לביתו לימין:

מזוזה - קי"ל דבימין דכתיב ביתך דרך ביאתך וכי עקר אינש כרעיה דימנא עקר ברישא:

להרצות - למנות:

במה ששפך - בידו ששפך בה ולא ברגלו:

נויי סוכה - פירות שתולין בה לנוי:

מריה דאברהם - לשון תמיה הוא:

תלי - סוכה דתניא בברייתא בהדיא כדמפרש ואזיל:

בדלא תניא - בנר חנוכה דמימרא דרב אסי הוא ואינו ברייתא:

ועטרה בקרמים - פארה ביריעות של צבעים שקורין אובריי"ץ (אוברי"ץ: מעשה אורג בעבודת מחט) :

התנה עליהן - במס' ביצה (דף ל:) אוקימנא באומר איני בודל מהן כל בין השמשות של קידוש יו"ט ראשון דלא חל עלייהו קדושה כלל אבל תנאי אחר אינו מועיל:

אבוהון דכולהו - שילמדו כולן ממנו:

דם - כיסוי הדם דנפקא לן מקרא ושפך וכסה ומפרש בה טעמא שלא יהיו מצות בזויות עליו:

מנר לנר - דחנוכה כדמפרש טעמא לקמיה:

מתירין - להטיל ציצית מטלית ישן לטלית חדש ובמנחות מפרש טעמא דמאן דאסר:

הלכ' כר"ש - דאמר דבר שאין מתכוין מותר ואע"ג דקעביד חריץ והוי תולדה דחורש או בונה ומשום דהילכתא כרב באיסורי בכוליה הש"ס בר מהני תלת נקטינהו גבי הדדי:

כל מילי דמר - רבה בר נחמני: לעשות חריץ גרסינן:

טעמא דרב - מנר לנר משום ביזוי מצוה שמדליק קיסם שאינה מן המצוה מנר של מצוה וממנו מדליק השאר:

אכחושי - דמיחזי כמאן דשקיל נהורא ושואב קצת מלחלוחית שמנו:

משרגא לשרגא - מביא נר אצל נר ושתיהן של מצוה ולא בקיסם:



מעשר שני - דינרין שחילל עליהם מעשר שני אין שוקלין כנגדן דינרין של חולין לראות שיהיו שלימים:

אי אמרת בשלמא כי פליגי רב ושמואל מנר לנר - ממש ולא בקיסם ובהא הוא דשרי שמואל דלא חייש לאכחושי אבל בקינסא דביזוי הוא מודה הא לאו הויא תיובתיה דהנך דינרים דחולין לא גופייהו מצוה ואע"ג דלמצוה קבעי להו לקינסא דמיא אלא אי אמרת בקינסא נמי שרי שמואל הואיל וצורך מצוה הוא הא הויא תיובתיה דאסר לשקול ואע"ג דצורך מצוה:

לא יכוין משקלותיו - שמא לא ימצאם טובים או ימצאם יתירים ויחוס עליהן ולא יחלל המעשר עליהן ונמצא שביזה המעשר שלא לצורך:

ומפיק להו לחולין - כלומר יניחם בחוליהן כמו שהן:

נר מערבי - למ"ד במנחות מזרח ומערב מונחין סדר הקנים קרי מערבי נר שני שבצד החיצון שהוא במזרח ולמ"ד צפון ודרום מונחים אמצעי קרי מערבי על שם שהיה פיו כנגד מערב וכל שאר הנרות כלפי האמצעית דכתיב אל מול פני המנורה דהיינו אמצעי יאירו וגו' של צפון היו פונות לדרום ושבדרום פונות לצפון:

נרות - לוצ"ש (לוצי"ש: נרות) של זהב שנותנין לתוכן שמן ופתילה:

כמדת חברותיה - חצי לוג שיערו בה ללילי תקופת טבת הגדולים ואם ידלק ביום (ובלילה) בלילות הקצרים ידלק אבל פחות לא שלא יכבה בטבת בלילה והתורה אמרה מערב עד בקר:

וממנה היה מדליק - הנרות בין הערבים:

ובה היה מסיים - הטבת הנרות שדלק כל היום ואינו מטיבו עד הערב ומשנה זו בת"כ שנויה וסבירא ליה דמזרח ומערב מונחין והכי תניא לעיל מיניה להעלות נר תמיד שתהא נר מערבי תמיד שממנו יהא מתחיל ובו יהא מסיים ומדלא כתיב להעלות נרות ש"מ הוקבע נר אחד להתחיל בו בכל יום וזהו נר מערבי השני של מזרח והכי תנן (תמיד לג.) נכנס ומצא נרות מזרחים דולקות מדשן המזרחי ומניח את המערבי דולק שממנו מדליק את המנורה בין הערבים מצאו שכבה כגון משמת שמעון הצדיק מדליקו ממזבח העולה ונראה בעיני דאמור רבנן קביעותא בנר שני משום דאין מעבירין על המצות וכי עייל בהיכל בקמא פגע ברישא וביה לא מצי לאתחולי דכתיב יערוך אותו לפני ה' צריך שיהא אחד חוצה לו דאי לא לא קרינן ביה לפני ה' והכי אמרינן במנחות (דף צח:) דכתיב בנר מערבי לפני ה' מכלל דכולהו לאו לפני ה' כו' ובה היה מסיים ההטבה לפי שהשאר היה מטיב שחרית וזו מטיב בין הערבים ואוחז הישנה בידו או מניחה בכלי עד שנותן שמן ופתילה ומדליקה ומדליק ממנה את השאר והא דאמרינן בסדר יומא (דף לג:) הטבת ה' נרות קודם להטבת ב' נרות משמע כולהו הוה מטיב שחרית ויליף לה מקראי היינו בשלא הי' הנס מתקיים והי' מוצאו שכבה דלא סמך קרא אניסא וכל זמן שהיו ישראל חביבין היה דולק כל היום והיינו עדותה:

והא הכא כיון דקביעי נרות - במנורה ולא היה יכול לנתק נר מערבי מן המנורה להדליק בו האחרים על כרחיך הא דקתני ממנה הי' מדליק לא סגי דלאו משקל קינסא:

ואדלוקי - לקינסא מנר מערבי ובההיא קינסא מדליק את השאר:

בפתילות ארוכות - כל הפתילות יוצאות חוץ לנרותיהם עד שמגיעות זו לזו ומדליק ממנה הסמוכה לה והשאר זו מזו:

סוף סוף למ"ד כו' - דהא לדידיה משרגא לשרגא אסור:

אי הדלקה עושה מצוה - אי המצוה של חנוכה תלויה בהדלקה מדליקין כדאשכחן במנורה:

ואי הנחה עושה מצוה - ועיקר מצותה תליא בהנחה:

אין מדליקין מנר לנר - דהדלקה לאו מצוה היא כולי האי:

דאיבעיא להו גרסי' - כלומר דהא מילתא כבר איבעיא לן ומפשטא דההיא בעיא מיפשטא לן הך:

היה תפוש נר חנוכה - בידו משהדליקה עד שכבתה:

ועומד - לאו דוקא אלא כן לשון הש"ס:

לצרכו - להשתמש וליכא היכר ניסא:

בפנים - בבית:

והוציאה לחוץ - כדאמר לעיל דצריך להניחה על פתח ביתו מבחוץ:

אי אמרת בשלמא הדלקה עושה מצוה משום הכי לא עשה ולא כלום - דכיון דזו היא מצותה צריך שתיעשה במקום חיובא:



עששית - כלי גדול של זכוכית בלעז לנטרנ"א (לנפ"א: בית מנורה של זכוכית) :

דולקת - שהדליקה למצות חנוכה בע"ש:

ומדליקה - למצות הלילה:

היו באותו הנס - שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות להיבעל לטפסר תחלה ועל יד אשה נעשה הנס:

אכסנאי - אורח:

בתר דנסיבי - ופעמים שהייתי אכסנאי ללמוד תורה:

עלי - בשבילי:

בגו ביתאי - בביתי:

משוך נהוריה - אינו ממהר לכלות כשמן זית:

צליל נהוריה - צלול ומאיר:

לגבל - מצאתי בתשוב' הגאוני' שמעשנין כלי זכוכית בעשן שמן זית עד שמשחיר וגורר השחרורי' ונותן בו שמן קימעא ומגבל בו ומייבשו בחמה וממחה אותו לתוך הדיו:

לעשן - נמי כדפרישית:

שרף - גומ"א (שרף (אילן)) :

קטף - פרוניי"ל (פרוניליי"ר: עץ שזיף-בר) של יער כמו שאנו עושים משל שרף:

הרואה - העובר בשוק ורואה באחד החצרות דולק ומצאתי בשם רבינו יצחק בן יהודה שאמר משם רבינו יעקב דלא הוזקקה ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין או ליושב בספינ':

הרואה מברך שתים - שעשה נסים ושהחיינו שאין עליו לברך להדליק דהא לא אדליק איהו:

מאי ממעט - המדליק בשאר ימים איזו מן השלש ממעט:

כל יומי איתיה - שהרי כל שמנה הדליקו מן הפך אבל זמן משהגיענו להתחלת זמן הגיענו:

היכן צונו - הא לאו דאורייתא היא אלא מדבריהם:

מלא תסור - מן הדבר אשר יגידו לך וגו':

מערבין בו - עירובי חצרות ותחומין:

משתתפין בו - במבוי דאי בעי מפקר לנכסיה והוה עני וחזי ליה כדתנן מאכילין את העניים דמאי הלכך חשוב דידיה:

ומברכין עליו - המוציא:

ומזמנין עליו - ברכת הזימון:

ומפריש אותו - אדם שהוא ערום כלומר דלא צריך לברוכי עליה בהפרשתו:

והיה מחניך קדוש - ולא יראה בך ערות דבר אפילו דבור דהזכרת השם לא יראה בך ערות דבר:

ודאי דדבריהם - כגון נר חנוכה:

ספק דדבריהם - כגון דמאי שהפרשתו אינה אלא מספק:

ובעי ברכה - קדוש היום:

רבא אמר - ספק דדבריהם בעי ברכה ודמאי אפילו ספק לא הוי אלא חומרא בעלמא דרוב עמי הארץ מעשרין:

חצר שיש לה ב' פתחים - שיש לבית ב' פתחים פתוחים לחצר צריכ' שתי נרות נר לכל פתח כדמפ' טעמא משום חשדא שהרואה יהא סבור שהבית חלוק והרי הוא של שני בני אדם ויאמרו האחד אינו מקיים מצות נר:

מב' רוחות - אחד בצפון ואחד במזרח:

חשדא דעלמא - בני עיר אחרת העוברין משם בשוק:

אפי' מרוח אחת נמי - סבורין הן שהבית חלוק מתוכו:

ואי חשדא דבני מתא - שיודעים שאין חלוק:

לסוף שדהו - בגמר קצירו כדכתי' לא תכלה משמע בשעת כילוי ולא שיקצה אותה קודם לכן:

מפני בטול עניים - וכולהו מפרש להו:

שעה פנויה - שאין עניים אצלו ויאמר לקרובו עני מהר וטול כאן עד שלא יבאו אחרים אבל עכשיו שמניחה בגמר קציר השד' העניים רואין ובאין:



ומפני בטול עניים - שלא היו יודעים מתי יקצור אותם:

מפני החשד - שהעוברין רואין בגמר קצירו שהוא מכלה את הכל לא ידעו שנתנה כבר:

ומשום לא תכלה - דמשמע שעת כילוי:

אטו כולהו - הני דאמרן לא טעמא דלא תכלה קא מפרשי מאי שנא שעת כילוי:

אמר רבא מפני הרמאין - העוברין על לא תכלה ואומרים כבר הנחנוה:

שתי פיות - שהנרות שלהם של חרס הן ומכוסין ועושים לו נקב בצדי כסויו להכניס לו הפתילה והוא הפה ולמעלה בכיסויו יש נקב קטן וגם חלל יש למעלה מן הכסוי וממלאו שמן והוא נכנס דרך הנקב מעט מעט אם יש בו שני נקבים משני צדדין עולה לשני בני אדם. למהדרין העושין נר לכל אחד ואחד:

עשאה כמדורה - שהאש מתחברת לאמצעיתה ואינו דומה לנר:

נר ביתו ונר חנוכה - נר ביתו בשבת והוא עני ואין לו כדי לקנות שמן לשתי נרות:

שלום ביתו - והכי אמרינן לקמן (דף כה:) ותזנח משלום נפשי זו הדלקת נר בשבת שבני ביתו מצטערין לישב בחשך:

בנים תלמידי חכמים - דכתיב (משלי ו) כי נר מצוה ותורה אור על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה בא אור דתורה:

דרבי אבין נגרא - חרש עצים:

בשרגא - דשבת:

חליף ותני - עובר ושונה כלומר עובר תמיד:

דבי נשא - אביו ואיכא דאמרי חמיו:

נפק מינייהו - דחתנו כבנו:

מאחרה ומדלקת - נר של שבת סמוך לחשכה:

לא ימיש - קרא יתירא הוא להך דרשה דהא כתיב וה' הולך לפניהם יומם:

עמוד הענן - של יום משלים אורו לעמוד האש שהיה עמוד האש בא קודם שישקע עמוד הענן אלמא אורח ארעא בהכי:

לאקדומי - בעוד היום גדול:

תנינא - שונה אני:

שלא יקדים - דלא מינכרא שהיא של שבת:

דרחים - אוהב:

הוו ליה בנין רבנן - ואהבתו עליהם כאב על בן:

ואי לאו בר הכי - שאינו רגיל לעסוק בתורה:

ולשריפה עומד - שאסור באכילה:

שמצוה עליו לבערו - דילמא אתי ביה לידי תקלה דאכילה:

שמא יטה - כדי שיתבער מהר:

ביום טוב - דליכא למיחש להטייה לישתרי:

בערב שבת - והוא צריך להדליקה מבעוד יום נמצא שורף קדשים ביו"ט ולקמן בפרקין (דף כד:) ילפינן מקראי דאין שורפין:



בברכת המזון - בתפלה פשיטא לן שהרי להלל ולהודאה נקבעו כדאמרינן לעיל:

לא מזכרינן - לא חייבו להזכיר:

אינו מזכיר - אינו צריך להזכיר:

מה תפלה בברכת הודאה - דהא כולה מילתא דחנוכה עיקרה להודאה נתקנה:

בהודאה - בברכת הארץ:

ואומר מעין המאורע בעבודה - לבקש רחמים על ישראל ועל ירושלים להשיב עבודה למקומה לעשות קרבנות היום:

שני וחמישי - משמע של כל שבתות השנה ומאי עבידתייהו לזוכרם ולחלקם משאר ימות השנה:

של תעניות - שהיו גוזרים תעניות על הגשמים שני וחמישי [ושני] במס' תענית (דף י.):

ושל מעמדות - כלומר לימים של מעמדות שהיו מתענין ארבעה תעניות בשבת שני ושלישי ורביעי וחמישי ומעין המאורע דידהו תפלת תענית:

ערבית - לילי כניסתן ואע"פ שאוכל ושותה כל הלילה מתפלל תפלת תענית מאחר שנכנס היום והכי נמי אמר רב הונא במסכת תענית (דף יא:) יחיד שקבל עליו תענית אף על פי שאוכל ושותה כל הלילה מתפלל תפלת תענית. ובתשו' הגאונים מצאתי ברייתא שנו רבותינו פעמים שאדם שרוי בתענית ואינו מתפלל ופעמים שאינו שרוי בתענית ומתפלל הא כיצד כאן בכניסתה כאן ביציאתה כלומר ערב תענית אע"פ שעתיד לאכול לאחר תפלה מתפלל תפלת תענית וליל מחרתו אף על פי שעודנו בתענית כשמתפלל תפלת ערבית אינו מתפלל תפלת תענית וסוף דברי הגאונים כתבו אבל אין אנו רגילים לומר ערבית ואפילו שחרית שמא יארע לו אונס חולי או בולמוס ויטעום כלום ונמצא שקרן בתפלתו:

אין מחזירין אותו - דלאו דאורייתא נינהו:

בברכת המזון - של ערבית בכניסתו וכ"ש ביציאתו שכבר עבר היום:

של חנוכה במוספין - בתפלת מוספין דשבת ור"ח שבתוך ימי חנוכה מהו להזכיר על הניסים בהודאה:

בד' תפילות - ערבית ושחרית ומוסף ומנחה וכיון שחובת תפלה זה היום אינה פחותה משאר תפלות של יום:

אין נביא בר"ח - הכא נמי הואיל אלמלא ר"ח אין מוספין בחנוכה לא בעי לאזכורי:

הכא איתיה (. בשחרית וערבית) ומנחה וכיון שהיום מחויב בארבע תפלות כזו כן זו: המפטיר בנביא במנחה בשבת - מצאתי בתשובת הגאונים שהיו רגילים לקרות בנביא בשבתות במנחה עשרה פסוקים ובימי פרסיים גזרו גזרה שלא לעשות וכיון שנסתלקו נסתלקו:

אין נביא במנחה ביום טוב - ואף על גב דאיתיה שחרית הואיל ומנחה לאו משום יום טוב אתי לא מזכרינן:



ככל הני שמעתתא - רב הונא ורב יהודה ורב גידל ורב אחדבוי אלא כתפלה אחת כך חברתה לכל דבר היום ומזכיר:

צריך להזכיר של שבת - לומר ותתן לנו את יום המנוח ואת יום הכפורים הזה וחותם מקדש השבת ויוה"כ ואע"פ שאין תפלת נעילה בשבת:

יום הוא שנתחייב בד' תפלות - לאו תפלת הלילה בכלל אלא תפלות היום שחרית מוסף מנחה ונעילה:

שליח ציבור היורד ערבית - המתפלל ברכת מעין שבע קונה שמים וארץ מגן אבות בדברו:

משום סכנת - מזיקין שלא היו בתי כנסיות שלהן בישוב וכל שאר לילי החול היו עסוקין במלאכתן ובגמרן מלאכתן מתפללין ערבית בביתן ולא היו באין בבית הכנסת אבל לילי שבת באין בבית הכנסת וחשו שיש שאין ממהרין לבא ושוהין לאחר תפלה לכך האריכו תפלת הצבור:

הכי גרסינן נחום אומר מדליקין בחלב מבושל - והוא מהותך:

היינו ת"ק - דאמר ולא בחלב כל חלב במשמע:

דרב ברונא - דשרי ע"י תערובת שמן כל שהוא:

ולא מסיימי - אין ניכר מי אוסר ומי מתיר:

מתני' שמן שריפה - שמן של תרומה טמאה ובגמ' מפרש טעמא:

רבי ישמעאל אומר כו' - בשבת:

עטרן - פסולתא דזיפתא:

מפני כבוד השבת - שריחו רע:

שמן שומשמין כו' - מסקנא דמילתא דחכמים היא:

צנונות - צנון:

שמן דגים - מקרבי דגים שנימוחו:

פקועות - דלעת מדברי:

נפט - מין שמן שריחו רע כדאמרינן בסדר יומא (דף לט.) בא למדוד נפט אומרים לו מדוד לעצמך שאין אדם רוצה לסייעו:

גמ' מנהני מילי - דאין שורפין דאי לא ממעט לה קרא אית לן למימר ליתי עשה דבאש תשרופו וידחה את לא תעשה כל מלאכה:

שאין ת"ל עד בקר - זימנא אחריתי אלא והנותר ממנו באש תשרופו דהא כתיב עד בקר ברישא:

בקר שני - שהוא חולו של מועד והכי משמע והנותר ממנו לבקר ראשון עד בקר שני המתינו ותשרפהו:

עולת חול - כגון אברי תמיד של ערב יו"ט שלא הוקטרו מבעוד יום אין מעלין אותן משחשכה וכ"ש קדשים פסולים לא שרפינן:

הוא לבדו - קראי יתירי נינהו דמצי למכתב אך אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם:

מכשירין - מכשירי האוכל כגון לעשות שפוד וסכין ותנור וכירים:

לבדו - למעוטי מילה שלא בזמנה דלא דחיא שבת ויו"ט דאי לא מעטיה קרא אתיא בק"ו דתידחי בפ' ר' אליעזר (לקמן קלב:) דהכי תניא התם ומה צרעת שדוחה את עבודה ועבודה דוחה את השבת מילה שלא בזמנה דוחה אותה דהכי תניא התם מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה ויליף לה מקראי שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא מילה שלא בזמנה דוחה אותה אתא לבדו לאפוקי מהאי ק"ו דלא תדרוש ליה וממילא שמעינן מינה דמצוה שאין זמנה קבוע ויכול לעשותה למחר אינה דוחה יום טוב וה"ה לשריפת קדשים טמאים:



עשה הוא - דמשמע שבות בו:

ואין עשה - דבאש תשרופו דוחה יו"ט דהוא לא תעשה ועשה ואע"ג דהדלקת נר ביו"ט מלאכה המותרת היא הואיל והבערת שאר קדשים שאין נהנין מהן נאסרין גם זו לא יצא מן הכלל:

הא בחול שפיר דמי - לאיתהנויי מינה:

מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת - דדמיא לקדש ועוד משום תקלה:

לא בערתי ממנו - במעשר שני כתיב:

בטמא - בין שאני טמא בין שהוא טמא:

קדש לא ממעיטנא - מהך חומרא:

שכן - יש בו חומרי פנקעכ"ס וראוי גם לזו חייבין עליו משום פיגול שחט על מנת לאכול חוץ לזמנו ואכל אפילו בזמנו ומשום נותר חוץ לזמנו ממש ולא חשב מתחלה וקרוי קרבן ויש בו מעילה ואף על גב שקדש (הנותר) לאכילת כהנים אין בהן מעילה מ"מ תורת מעילה שייכא ביה אם קדשי קדשים הן יש בהן מעילה לפני זריקה לכל הנהנה מהן ואם קדשים קלים הן יש מעילה באימוריהן לאחר זריקת דמים לאפוקי תרומה דלית בה כלל:

וכרת - לאוכלה בטומאת הגוף ותרומה במיתה בידי שמים ימיו נקצרים אבל אינו הולך ערירי:

אסור לאונן - ק"ו ממעשר אבל תרומה מותרת לאונן ביבמות בפרק הערל (דף ע:) זר זר ב' פעמים זרות אמרתי לך ולא אנינות. אונן כל זמן שלא נקבר מתו:

מחפ"ז - מיתה בידי שמים לזר האוכלה או כהן טמא וחומש לזר האוכלה בשוגג דכתיב (ויקרא כב) כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו אבל קדש משעה שיש היתר לכהנים כתרומה ויצא מידי מעילה שוב אין חומש בשגגת אכילתו ויש דמוקמי לה בחומשין דחומשא ולא נהירא דהא רבינן ביה חומש דחומש בהקדש בפרק הזהב (בבא מציעא דף נד:):



ואין לה פדיון - להוציאה לחולין אבל קדש יש קדש שנפדה כגון שהומם לפני שחיטה:

ואסורה לזרים - לעולם אבל קדש יש קדש שמותר לזרים לאחר זריקה כגון מעשר בהמה ותודה ושלמים:

הנך נפישין - בשם:

כרת - עדיפא דאית בה תרי חומרי ימיו נכרתין והולך ערירי:

ראשית דגנך תתן לו ולא לאורו - מכאן שאין תורמין מן הטמא על הטהור דכתיב תתן לו דבר הראוי לו לאכול ולא לתת לאורו להסיק ומדאיצטריך למעוטי מכלל דבת אורו היא להסקה:

ויצא - מאי איכפת לן:

חובה - כבוד שבת הוא שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא בפרק בתרא דיומא (דף עה:):

רחיצת ידים ורגלים - ערבית ליל שבת:

בסדינין המצוייצין - סדינים של פשתן ובהן ציצית של תכלת כלאים אלא שמותר מן התורה דדרשינן סמוכין לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך (מנחות פ"ד לט.):

מחבין ממנו כנפי כסותן - שהיו להם סדינים שאינן מצוייצין:

בית שמאי פוטרין - ואף על גב דציצית חובה הוא בכל טליתות שיש לו לאדם ואפילו מונחים בקופסא הני דפשתן פטורין משום דכלאים לא שרא רחמנא דלא דרשי סמוכין:

וב"ה מחייבין - דדרשי סמוכין:

ואינהו סברי - [תלמידיו] שהיו אוסרין סבור נהי דהלכה כב"ה וחייבין מדאורייתא מיהו [רבנן] גזור בהו משום כסות לילה שמא יהא לו כסות שמיוחד ללילות ויטיל בו ציצית ונמצא לובש כלאים שלא במקום מצוה דכסות לילה לא מיחייב בציצית דכתיב וראיתם אותו וביבמות פרכינן וכי ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה לפטור את החייב ומשני שב ואל תעשה שאני:

הדלקת נר בשבת - שלא היה לו ממה להדליק ובמקום שאין נר אין שלום שהולך ונכשל והולך באפילה:

איזהו עשיר - נפקא מיניה למטרח להדורי אמילתא:

נחת רוח בעשרו - שמח בחלקו אם מעט אם רב:

שעובדין בהן - בשדות עבודה הצריכה להם:

שמא יסתפק ממנו - ותניא בתוספתא הנותן שמן לנר חייב משום מבעיר והמסתפק חייב משום מכבה במסכת ביצה בגמרא דיום טוב (דף כב.):



שהוא עף - ונדבק בכותלי הבית ומדליק את הבית:

חמתא - חמותה:

איתלי שרגא - הדלק את הנר:

עד רמתא - שם מקום:

לכורמים - לשון מאספים כמו כורמים עליו את הכלים לקמן בפרק רבי עקיבא (דף פח:):

וליוגבים - לשון יקבים שעוצרין ופוצעין את החלזון להוציא דמו כדאמרן בפרק כלל גדול לקמן (דף עה.) והניחם נבוזראדן ללבושי המלך:

סולמא דצור - מעלה הר וקצרה המסילה וגבוהה וקורין אותה פוייאיא"ה (פו"י: רמה) :

אין מדליקין בטבל טמא - וכ"ש בטהור ולקמיה מפרש טעמא:

מה תרומה טהורה - שהיא לאכילה אין לך בה אלא משעת הרמה ואילך ומקמי הכי אסירא שהרי טבל במיתה לאוכלה אף תרומה טמאה אע"פ שאין אתה אוכלה אלא מסיקה אסור להסיקו בטבלו:

אין מדליקין בצרי - כדמפרש לעיל ועוד כדקתני ואזיל דאינו בא מן הפרי אלא מן העץ שרף בעלמא והוה ליה כזפת ואינו נמשך לישנא אחרינא וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר כו' לאו טעמא למילתיה יהיב אלא הכי קאמר ועוד היה אומר דבר אחר בצרי:

עצי הקטף - כך שמם:

מן הפרי - לאפוקי שמן דגים ועטרן וצרי:

אין לך אלא מה שאמרו חכמים אין מדליקין בהן - כגון פסולי שמנים דמתניתין:

ומדליקין בשמן דגים - ואע"ג דדמי לחלב ואינו יוצא מפרי:

ובעטרן - ואע"ג דמזפת קאתי:

סומכוס היינו ת"ק - ר' יוחנן בן נורי דפסיל כל הנך דמתניתין וחלב אימני בהדייהו דהוא יוצא מן הבשר ואכשר בשמן דגים:

איכא בינייהו דרב ברונא - דאמר צריך לתת לתוכו שמן כל שהוא אי נמי דאכשר חלב מהותך בתערובת שמן כל שהוא חד מהנך תנאי סבר לדרב ברונא דחלב ניתר בתערובת אבל שמן דגים אפילו בעיניה וחד סבר שמן דגים על ידי תערובת אבל חלב כלל וכלל לא:

אין בו משום שלש על שלש - לקבל טומאה בג' אצבעות:

יוצא מן העץ - כמו קנבוס וצמר גפן:

ומסככים בו - סוכה הואיל ואינו מקבל טומאה דאין מסככין בדבר המקבל טומאה כדילפינן במסכ' סוכה (דף יב:) מגרנך ומיקבך:

חוץ מפשתן - דילפינן לקמן דאיקרי עץ ומקבל טומאת נגעים אפילו אונין שבו כדלקמן הלכך אין מסככין באונין:



ר' שמעון בן אלעזר ותנא דבי ר' ישמעאל אמרו דבר אחד - דמהיכא תיתי לר' שמעון למעוטי שאר בגדים מטומאה אי לאו דאית ליה הא דתנא דבי ר' ישמעאל והלכך יוצא מן העץ לאו דווקא נקט דה"ה לנוצה של עזים וכל מידי דלאו צמר ופשתים הוא ואיידי דנקט יוצא מן העץ לענין סוכה נקט לה נמי לענין טומאה:

הואיל ונאמרו בגדים בתורה סתם - כגון בטומאת שרצים וטומאת מת דכתיב בטומאת שרצים או בגד או עור ובמת וכל בגד וכל כלי עור וכן בשכבת זרע וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע וגו' ובציצית על כנפי בגדיהם:

ופרט לך הכתוב באחד מהן - בטומאת נגעים כלל תחלה ואח"כ פרט והבגד כי יהיה בו נגע צרעת כלל בבגד צמר כו' פרט אף כל בגדים הסתומים ילפי' במה מצינו דהוא בנין אב דאינו אלא צמר ופשתים:

שלשה - טפחים:

לר' שמעון אית ליה - דבהדיא תנא אין בו משום שלש על שלש אבל שלשה על שלשה דחזי אף לעשירים מיטמא ולקמן יליף מנליה בהו טומאה כלל הואיל ומנגעים יליף דאי לא יליף מנגעים מהיכא תיתי ליה לחלק בין פשתן לשאר מינין:

דכולי עלמא - בין לאביי בין לרבא אליבא דהני תנאי:

בגד אין לי כו' - כלומר אי הוה כתיב בנגעים בגד אין לי דמיטמא בנגעים אלא בגד שלם:

לעשירים לא חזיין - אין מקפידין להצניע ובטולי מבטלי להו לא אתיין בק"ו:

וטעמא דכתביה קרא כו' - מסקנא דפירושה דמילתא היא ובניחותא כלומר הלכך טעמא דכתב קרא והבגד לרבויינהו הלכך מיטמו הא לא רבינהו לא מיטמו:

ואימא לרבות שלשה על שלשה בשאר בגדים - ושלש על שלש בצמר ופשתים מיטמו מק"ו והאי רבויא לשלשה על שלשה אתא ולשאר בגדים:

אמר קרא בבגד צמר - פרט אחר כלל למימר דאפי' גדול דשאר מינין לא מיטמו בנגעים:

ואימא כי אמעיט - שאר בגדים משלש על שלש דבצמר ופשתים אתי בק"ו משתי וערב אבל שלשה על שלשה מיטמו מריבויא דוהבגד:

תרי מיעוטי כתיבי - תרי זימני כתיבי בגד צמר ופשתים זאת תורת נגע הצרעת בגד הצמר או הפשתים:

מנא ליה - לרבי שמעון שום טומאה בשאר בגדים הואיל ושאר בגדים הסתומים למדין הן מן המפורש:



מאו בגד - דכתיב בשרצים או ריבויא הוא: דתניא ל"ג דאי מתניתא היא היכי פליג עלה אביי ואמר מיבעיא ליה לשלש על שלש הא תנא תני בהדיא שלשה על שלשה בשאר בגדים מניין אלא דרשא דרבא היא:

גלי רחמנא בנגעים - דרבייה מן והבגד וה"ה לשרצים דכיון דכתיב בהן בגד כי התם מיניה ילפינן בבנין אב:

שרצים אין שתי וערב מטמא בהן - דבגד כתיב בהו ולא שתי ולא ערב:

ואידך אי ס"ד - ורבא אמר לך על כרחיך לשלשה על שלשה בשאר בגדים אתא דאילו ג' על ג' בצמר ופשתים בשרצים מנגעים יליף דאי נגעים חמירי לכתוב רחמנא האי ריבויא בשרצים ולשתוק מריבויא דהבגד בנגעים אלא לדרשא אחריתי אתא:

בכעדשה - ונגעים בעינן כגריס:

מפיק מאידך - כלומר מוצא הוא מסברת אידך תנא דפליג עליה דאשכחן דמרבי שאר בגדים לטומאת שרצים:

של עזים - קרי נוצה על שם שאין גוזזין אותם אלא מורטין:

רבא אמר כי לית ליה - לתנא דרישא בשאר בגדים בשרצים ג' על ג' דילמד סתום מן המפורש אבל שלשה על שלשה בשרצים אית ליה בהו דאיתרבו מאו בגד:

הדר ביה רבא מההיא - ואמר דתנא דבי רבי ישמעאל ורשב"א אמרו דבר אחד ולאו כאביי אלא דלתרוייהו בשאר בגדים טומאת ג' על ג' ליכא שלשה על שלשה איכא:

ואיבעית אימא הא - שמעתא דסיפא לאו רבא אמרה אלא רב פפא אמרה לאוקמי תרוייהו תרי תנאי דרבי ישמעאל כהדדי ולמימר דמודה תנא דרישא דיש טומאת שרצים בשאר בגדים:

ה"ג דרב פפא אמר אף כל לאתויי כלאים - אף כל דתנא דרישא דקאמר אף כל בגדים סתם צמר ופשתים לאו לפרושי בגדים סתומים דטומאה קא אתי דבשאר טומאה ודאי מטמאו שאר בגדים דאיתרבו מאו בגד אלא לפרושי בגד האמור בכלאים סתם ובגד כלאים שעטנז וגו' הלכך לרב פפא לא מפיק האי תנא מילתיה דהאי תנא והך פירוקא דסיפא איהו אמרה ולא איתמר כדאמרת ליה אליבא דרבא דמפליג בין ג' על ג' לשלשה על שלשה אלא הכי איתמר רב פפא אמר לא מפיק האי תנא מאידך תנא דאף כל לאתויי כלאים דכי הוה מוקמינן ליה כרבא הוה צריך לפלוגי דכיון דאף כל לטומאת שרצים נמי אתא על כרחיך אף כל למעוטינהו משלש על שלש כדין נגעים ואו בגד לרבויי שלשה על שלשה ואף על גב דלא מטמו שאר בגדים בנגעים דהא נתמעטו בתרי מיעוטי איתרבו בשרצים אבל לרב פפא לא מיבעי לן לפלוגי דכיון דאתרבו שאר בגדים לשרצים איתרבו לכל תורת צמר ופשתים בין לשלש בין לשלשה:

בהדיא כתיבי ביה - צמר ופשתים לא תלבש שעטנז וגו':



לאתויי ציצית - דלא מחייבי בציצית אלא בגדי צמר ופשתים:

גדילים תעשה לך - לאלו:

סד"א כדרבא - כלומר סד"א דלא דרשינן הני סמוכין לענין טלית למימר דטלית צמר ופשתים תעשה ציצית ולא לשאר טלית אלא לענין ציצית תדרשיה גדילים תעשה לך מצמר ופשתים ולא משאר מינין כדדריש ליה רבא:

כתיב הכנף מין כנף - דהאי כנף קרא יתירא הוא דהא כתיב על כנפי בגדיהם והוה ליה למכתב ונתנו על הציצית פתיל תכלת:

מין כנף - מין הטלית יהא הציצית דהכי משמע ציצית של כנף תהא ואם של משי הוא ציצית של משי פוטר בה:

וכתיב צמר ופשתים - גדילים תעשה לך דמשמע נמי מהן תעשה:

סד"א כדרבא - דאמר דהכנף אתא לאשמועינן דלא תדרוש סמוכין למיפטר שאר בגדים דודאי מיחייב מיהא בציצית דמינן קמ"ל אף כל דלא תדרוש הכנף הכי אלא אורחיה דקרא הוא ולאשמעינן דמצות ציצית בשני מיני צבע שני חוטין של תכלת ושני חוטין של לבן דהיינו מין כנף דסתמיה לבן:

מאי שנא כו' - אליבא דרב נחמן קבעי לה דאמר אף כל לאתויי ציצית:

אשר תכסה - ריבויא דקרא הוא:

לכסות לילה - כסות המיוחד ללילות דלא ניחייב:

שישנה בראייה אצל אחרים - וקרינן ביה וראיתם לאחרים ביום ולא אתי אשר תכסה ומפיק וראיתם:

שאינה בראייה - ואי מרבינן לה מאשר תכסה קא עקרת ליה וראיתם:

ואימא לרבות שאר בגדים - ולא כסות סומא:

קאי בצמר ופשתים - כדאמר דסמך צמר ופשתים לגדילים מרבה כסות סומא דצמר ופשתים:

מרבה שאר בגדים - בתמיה:

אמרו דבר אחד - דדבר המיטמא בנגעים אין מסככין ואע"ג דאינו מטמא בטומאת מגע:

הא דאמרן - חוץ מפשתן ולא קאמר חוץ מבגד פשתן משמע אע"ג דלאו בגד שלא נטוה כגון אונין או נטוה ולא נארג אין מסככין הואיל ומטמו בנגעים ואע"ג דלא מטמא בשרצים:

סיככה בטווי - הואיל ומטמו בנגעים דכתיב או בשתי או בערב וה"ה נמי לאונין משיתלבנו והאי דנקט טווי לאשמעינן דטווי מטמא מיד דטווייתו הוא גמר מלאכתו ולא בעי שישלה:

כמאן - אמרה סומכוס להא כר' מאיר דאמר מטמא מיד שנטווה ל"א כמאן אמרה אביי להאי מילתא דההיא חוץ מפשתן פשתן דווקא קאמר אע"ג דלאו בגד ועל כרחיך אפי' אונין במשמע אלמא אונין מיטמא בנגעים:

כי האי תנא - כר' יהודה:

משישלה - שיהיו שולין אותו מן היורה ששולקין אותו בה ללבנו:

משיתלבנו - בתנור:

מתני' אין מדליקין בו - לעשות פתילה מקנבוס ובגד קנבוס מצמר גפן:

אינו מטמא טומאת אוהלים - אם עשה מהן אהל והמת תחתיו הוי כשאר בית וא"צ להטביל האהל עצמו דלא קבל טומאה אלא כלים שתחתיו:

אלא פשתן - שאף אהל טמא כדכתיב והזה על האהל ובגמ' יליף דבפשתן משתעי קרא: גמ'



ממשכן - דלא הוה ביה שום יוצא מן העץ אלא פשתן כדכתיב עשר יריעות שש משזר:

שזורין - דטור"ש (ריטור"ש: מפותלים) בלע"ז דכתיב משזר:

וחוטן כפול ששה - כדאמרינן בפ' בא לו דסדר יומא (דף עא:) דברים שנאמר בהן שש חוטן כפול ששה ואי קשיא כיון דיליף ממשכן כלים ואדם שתחת גג הבית וכל שאר אהלים דלא דמו למשכן מנלן דמטמו בספרי תניא מנין לעשות שאר המאהילים כאהל אמרת מה מצורע הקל עשה בו כל המאהיל כו':

אף כאן קרשים - ואימא דעץ נמי איקרי אהל:

משכן קרוי משכן - כגון עשר יריעות שש משזר ומשכן איקרי אהל דכתיב (שמות לט) את משכן אהל מועד:

הכי נמי - דמכסה עורות לאו אהל ולענין טומאה נמי לא מקבל:

השתא עור בהמה טהורה - כגון אילים מאדמים:

מה תחתון - עשתי עשרה יריעות עזים לאהל על המשכן דמשכן היינו עשר יריעות המחוברות בקרסי זהב מלמעלה מהן אהל יריעות עזים ולמעלה מהן מכסה העורות:

מאי קמיבעי ליה - הא ממשכן גמר לה ר' (אליעזר) לעיל בריש שמעתין והתם טהורה היא דהוי למלאכת משכן:

מכסה אחד היה - חציו של אילים וחציו של תחשים ולמעלה דקרא אתרוייהו כתיב דבין אילים בין תחשים היה מכסה אחד מלמעלה לאהל יריעות העזים:

תלא אילן - חיה טמאה היא ומנומרת בגוונין:

אי הכי - סייעתא היא:

ששש - ששמח ביופיו בגוונין:

עור או בעור - גבי נגעים כתיב או בעור והוה מצי למכתב או עור:

ושלקה ביד כהן - משהראהו ביד כהן נעשה נגע ומתחלה לא היה נגע:

קצץ מכולן - מכל האמורים בפסוק וחיברן יחד: שרצים מטמאין בכעדשה ומת בכזית ונגעים בכגריס והוא פחות מכזית:

אף אני אביא אהל המת שעור טמא בו - כדאמר לעיל מקיש עליון לתחתון דקרוי אהל:

שאינה מטמאה בנגעים - דהא צמר ופשתים כתיב:



מטמא באהל המת - אם עשאו אהל דהא ממשכן גמר ליה ועיקר אהל דכתיב במשכן ביריעות עזים כתיב הא דכתיב בספרים כל מעשה עזים ל"ג ליה דמהכא לא נפקא לן אהל דבכלים הוא דכתיב וכדאמר בעלמא להביא דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים:

אלא הא דתני רב יוסף כו' - כיון דרבינן עור בהמה טמאה לאהל המת הא דתני רב יוסף למאי הלכתא מאי דהוה הוה אי לאו למילף מיניה לטומאה:

לתפילין - איתמר דהיא נמי מלאכת שמים:

לעורן - עור דפוס שלהן שהכתבים של פרשיות מונחים בו דהאי לא מלמען תהיה נפקא דהא לאו תורה כתיבא ביה:

שי"ן של תפילין - שיהא העור נקמט מבחוץ ג' קמטין ודומה לשי"ן והרצועה נקשרת כמין דלית ויש רצועה כפופה כמין י' דהיינו שדי וכיון דאות השם נכתב בקמטין שלו מותר בפיך בעינן ומקרא נפיק:

אלא לנכרכות בשערן - תניא לההיא דרב יוסף שצריך לקשור איגרות הפרשיות בשער עור בהמה טהורה ולתופרן בגיד בהמה טהורה:

בשערן - בשער מן הקלף כלומר בשל טהורה:

לרצועותיהן - שיהיו מעור בהמה טהורה:

הל"מ - וכיון דהלכתא רצועות מסיני טהורות נמי הל"מ ומתניתא דרב יוסף לאו הל"מ קאמר:

מאי הוי עלה דתחש - הואיל ולרב יוסף לאו לענין מלאכה דמשכן איתמר לא איפשיט בעיין:

מקרין תרתי משמע - דסתם מקרין כל קרניו:

מתני' שקיפלה - כמו שגודלין פתילות:

הבהבה - על השלהבת כדי שתהא מחורכת ותדליק יפה:

טמאה היא - דבגד כלי הוא ומקבל טומאה אם היה שלש על שלש דקפול אין מבטלה מתורת בגד הואיל ולא הבהבה:

ואין מדליקין בה - כדמפרש טעמא בגמ':

גמ' קפול מועיל - לבטולה מתורת בגד:

מצומצמות - דאי הוה טפי פורתא לכולי עלמא מדליקין:

ובי"ט שחל להיות בע"ש - דשייך ביה איסור מוקצה עסקינן:

ואין מסיקין בשברי כלים - שנשברו בו ביום דהוו להו נולד אבל בכלים מסיקין דהא חזו לטלטלן:

ודכולי עלמא אית להו - צריך המדליק להדליק בידים קודם סילוק ידיו רוב היוצא מן הפתילה חוץ לנר הלכך על כרחך צריך לעסוק בו לאחר שנפחת משלש הלכך טעמא דר"א דאסר קסבר קיפול אינו מועיל והוה ליה כלי שנשבר ביו"ט וכי קמדליק ביה פורתא כיון דמצומצמות היו הוו שברי כלי דפחות משלש לאו כלי הוא והוה ליה כלי שנשבר בי"ט וכי קמדליק בידים להשלים רוב היוצא בשבר כלי קמדליק והא דאמרינן מסיקין בכלים דוקא שלא יגע בו אחר שנפחת אלא אם כן ריבה עליו עצים מוכנים כדלקמן (דף כט.):

קיפול מועיל - ועל כרחך מעי"ט קיפלה דאין גודלין פתילה בי"ט כדתניא בהמביא (ביצה לב:) וכבר נתבטל הכלי מבע"י ואין כאן שבר כלי:

היינו דתנינא - שהייתי שונה מרבותי משנה ג' על ג' מצומצמות ולא הוה ידענא למאי הלכתא איתמר דאי לענין טמויי כל שכן דאי איכא טפי דמטמא:

ומדקא מתרץ כו' - מילתא באפי נפשיה היא בתמיה למירמי דרב אדא אדרב אדא מדקא מתרץ למתניתין ואוקי דכולי עלמא אית להו אין מסיקין בשברים דהיינו אליבא דר"י דאית ליה נולד ש"מ כו':



שחקק קב - בי"ט דהוה ליה נולד:

לדבריהם דר' אליעזר ור' עקיבא קאמר - האי דאוקים להו רב אדא אליבא דר' יהודה דחזא פלוגתייהו דלא מיתוקמא אלא אליבא דר' יהודה ומיהו איהו לא סבירא ליה אלא כר' שמעון:

טעמא דרבי אליעזר - בהדלקה משום דאין מדליקין בו שאין דולקין יפה ובכל שבתות השנה אסור ולאו משום נולד:

חוץ מן המלל - דרך תופרי בגדים למלול מן הבגדים לכופלן מעט סביב התפירה ואח"כ תופר וג' על ג' סופו לתפור לטלאי בבגד עני לכן אחשבוה להיות כלי הלכך צריך להיות בו יותר משיעור המלל כדי שיהא הטלאי שלש על שלש:

מכוונות - מצומצמות ובהכי אחשבוה ואע"ג דכשיתפור לא הוה שלש והיינו הך דרב יוסף ולאו משום דאי הוה טפי לא מיטמא (דכל שכן) אלא לאפוקי מדתנא קמא:

מסיקין בתמרים - דאגב דמטלטל להו לאכילה חזו נמי להסקה:

אכלן - ביו"ט אין מסיקין בגרעינין ביו"ט דהוה להו נולד:

והשתא מגליין - הלכך נולד הוה:

והא דרב - דאמר לר' יהודה אין מסיקין בגרעינין לאו בפירוש איתמר:

אכל תמרי - בחול:

לבוכיא - כירה של רעפים שקורין טיול"ש (טיולי"ש: רעפים) והיא חלולה וספרים שכתוב בהן לבי תפי היינו נמי כירה והוא תרגום של בית שפיתת שתי קדרות:

קשייתא - גרעינין:

בר פחתי - בן גדולים:

אכל תמרי - ביום טוב:

פרסייתא - תמרים טובים ומתבשלים יפה וכל אוכל שלהם נפרש מעל גרעיניהן ואין הגרעינין ראוין לטלטל ואפ"ה לטלטלן למישדינהו לחיותא אלמא לא קיבלה מיניה:

בארמיתא - דאין מתבשלות יפה ואין האוכל נפרש מהן ומשתייר בגרעיניהן וחזו לאדם:

אגב אימייהו - שיש עוד מאמן עליהן:

מרבה - עליהן ומבטלן ברוב:

רב המנונא אמר - מתניתין בפחות משלשה טפחים על שלשה טפחים פליגי לענין טומאה:

ומקולי מטלניות - מטלניות הקלות בעיניו דומיא דמתוקנות לפקוק מרחץ דמידי דלא חשיב הוא וקיפול דנקט במתניתין משום הבהוב דנקט דוקא ולפלוגתא דהדלקה תנא קיפול:

פחות משלשה כו' - דאילו שלשה על שלשה חשיבי ולא בטלי ואע"ג דקילי כגון סמרטוטין:

שהתקינו לכך - שהקצו לכך:

לפקוק המרחץ - נקבים שהמים באים דרך שם למרחץ:

ולנער בו את הקדרה - לאחוז בהן שולי הקדרה ולנערה לתוך התמחוי:

בין מן המוכן - לקמיה מפרש:



הניחו בקופסא - גלי דעתיה דחשיב ליה:

במגוד - קביל"א (קיביל"א: יתד, וו, זיז) דגרע מקופסא ועדיף מאחורי הדלת ואחורי הדלת עדיף מזרקו לאשפה ומוכן דר' אליעזר היינו קופסא ושלא מן המוכן מגוד ואחורי הדלת:

ומאי קרי ליה שלא מן המוכן - הואיל ולרבי אליעזר חשיב לקבולי טומאה דלגבי קופסא לאו מוכן הוא:

ורבי יהושע סבר כו' - ומוכן דרבי יהושע מגוד ואחורי הדלת ושלא מן המוכן זרקו לאשפה:

ומאי קרי ליה - למגוד מוכן הואיל ולר' יהושע בטל דלגבי אשפה דאיירי בה רבי יהושע מוכן הוא ורבי עקיבא תלאו במגוד קרי מוכן ואחורי הדלת שלא מן המוכן:

והדר ביה ר' עקיבא לגבי ר' יהושע - ומטהר אף במוכן:

מדקתני - במתניתין פתילת הבגד דמשמע שעדיין בגד הוא קצת וחשבו בעיניו ואפ"ה קאמר רבי עקיבא במתני' טהורה היא אלמא הדר ביה:

של בגד - משמע שקפלה מבגד הבגד משמע שקפל הבגד עצמו שלם ולענין הדלקה כדאוקימנא לעיל טעמא דרבי אליעזר דבעי פתילה מחורכת שתדלק יפה:

מתני' שתהא מנטפת - ויתקיים הנר שתהא השמן מטפטף כל שעה לתוך הנר וטעמא משום גזרה שמא יסתפק הימנו וכיון שהקצהו לנר חייב משום מכבה ואפי' אותה שפופרת של חרס דמאיסא ליה גזרינן:

אבל אם חיברה - ליכא למיחש דמשום איסור שבת בדיל מיניה:

ויתן ראש הפתילה - השני שהוא יוצא דרך הנקב האחר שבנר לשאוב ושמן נמשך דרך הפתילה לראש הדולק:

ורבי יהודה מתיר - דלא גזר:

גמ' דלא מיפסק - מידי שהוא מונח בתוך חלל הנר למעלה מכיסוי:

דמפסקא - שהרי אצל הנר מונחת ויש כאן הפסק וליכא למימר גופיה הוא אימא מודה דנגזור:

תנא אם חיברה - בעה"ב עצמו מבעוד יום בסיד או בחרסית מותר:

כעין יוצר - שחברה שפיר:

דשישא - רצפה של שיש דלא עביד בה חריץ:

לעילא מרבי יצחק - לפניו:

כדשתיקו ליה חבריא - רבי טרפון וזקנים שמפני שלא אמרו לו דבר דימה והעיד דמותר:

נפק מיניה חורבה - וינהגו היתר בדבר ור' יצחק סבירא ליה כרבי יהודה דדבר שאין מתכוין אסור ואע"ג דבשייש לא עביד חריץ. גזר אטו עיליתא דעלמא:

ריש כנישתא - מפטיר כנסיות המכניס ומוציא ומיישב תלמידים ותינוקות:

דבצרה - שם מקום כי זבח לה' בבצרה (. שעיה לד):

כר' שמעון - דאמר גורר אדם:

דלא אפשר - אלא בגרירה שאין יכול ליטלן בידו:

מחלוקת בקטנים - ואע"ג דאפשר בטלטול שרי רבי שמעון הואיל ואין מתכוין לחריץ ור' יהודה סבר כיון דאפשר אסור:

קתני גדולים - מטה:

וקתני קטנים - כסא ורבי יהודה פליג עליה דתנן במסכת ביצה רבי יהודה אומר כל הכלים אין נגררים דאי לאו משום פלוגתייהו למה לי למיתני גדולים השתא קטנים שרי רבי שמעון גדולים מיבעיא אלא תנא קטנים משום ר' שמעון ותנא גדולים משום רבי יהודה:

דומיא דכסא - קטנים ובהא הוא דאסר רבי יהודה אבל בגדולים שרי:

כסא דומיא דמטה - גדולים ובהא הוא דשרי רבי שמעון אבל בקטנים אסר:

מוכרין כדרכן - כסות של כלאים לובשו בשוק כדי להראותו למוכרו דלא אסרה תורה אלא לבישה שהיא להתחמם כדרך כל הלובשים והעלאה דומיא דלבישה נמי דמיתהני בה:

ובלבד שלא יתכוין כו' - ור' שמעון הוא דאזיל בתר כוונה:

והצנועים - כשרים שמרחיקין עצמן מכל לזות שפתים:

והא הכא דאפשר - לכל אדם למעבד שלא על ידי איסור ואפילו הכי שרי:

מתני' מפני נכרים - כגון פרסיים שהיה להם יום חג שאין מניחין אור אלא בבית עבודת אלילים שלהם:

ומפני הלסטין - שלא יראו שיש שם אדם ויבאו עליו:

ומפני רוח רעה - הבאה עליו וכשאינו רואה נוח לו:

פטור - ובגמרא מפרש לכולה:

כחס על הנר - שראוהו שמתקלקל וחס עליו וכבה את הפתילה:

הנר - קרוייזי"ל (קרוישו"ל: מנורה) חייב. ובגמרא מפרש לה:

פוטר בכולן - מפרש בגמרא (דף לא:):

שהוא עושה פחם - בכיבוי זה והוי מלאכה הצריכה לגופה כדאמר בגמרא:



גמ' מדקתני סיפא - כחס על הנר כו' חייב חטאת אם שגג בשבת ששכח שהוא שבת או סבר שכיבוי מותר בשבת:

ש"מ ר' יהודה היא - דאמר: מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה דכיבוי זה אין צריך לגופו אלא לצורך דבר אחר שלא תדלק הפתילה או שלא יפקע הנר ואין לך כיבוי הצריך לגופו אלא כיבוי של פחמין כשעושין אותו וכיבוי של הבהוב פתילה שהכיבוי נעשה להאחיז בו האור מהר כשירצה להדליקו וכיון דרבי יהודה היא רישא דפטר משום חולה וה"ה לשאר פטורי דמתניתין:

אי - דאית בהו סכנת נפשות ומשום פקוח נפש שרי להו ליתני מותר לכתחלה:

חייב מיבעי ליה - הואיל ורבי יהודה היא דלא פטר ליה משום דאינה צריכה לגופה:

והא דתני רבי אושעיא - בהדיא אבל אסור:

ור' שמעון היא - דפטר ליה משום אינה צריכה לגופה:

שאול שאילתא - שאלו שאלה:

לעילא מר' תנחום - לפניו וכן לשון הש"ס והמקרא שרפים עומדים ממעל לו (ישעיה ו') ועל שם שיראים להתקרב לפניו עומדין מרחוק:

דמן נוי - מקום:

באישא - חולה תרגום של רעה בישתא:

פתח ואמר - כך היו רגילין לפתוח באגדה תחילה והוא דומה לשאלה ודרש:

כי לכלב חי - כלומר גדולים החיים ופקוח נפש:

אן היא - אנה הלכה:

וחזרת ואמרת - לסתור דברי עצמך:

לא קשיא - איהו גופיה הוה מפרש להו:

דאמר ר' יוחנן - קרא קא דריש במתים חפשי:

ושבח אני את המתים - שעסקו בחייהם בתורה ומצות ומתו ראויים לשבחם אפילו מצדיקים חיים שגדולים הן במיתתן מבחייהן:

עמד משה - ואין לך צדיק ממנו ולא נענה בזכותו:

ד"א ושבח אני את המתים - הראשונים מן החיים של עכשיו שהראשונים טובים מאלה תדע שמתקיימות גזרותיו של משה ואין מתקיימות גזירות שרים של עכשיו:

ותקן כמה תקנות - כי ההיא דתני במגילה (דף ד. ולב.): משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום:

על אותו עון - דבת שבע:

דבקו שערים - של בית קדשי הקדשים:

כ"ד רננות - רנה תפילה תחינה כתובים בתפילת שלמה עד כ"ד ויש אומרים כ"ד ברכות דתענית ולא נהירא):

רהטו שערים בתריה למבלעיה - סברי דעל עצמו אמר מלך הכבוד א"ל שערים מי הוא זה מלך הכבוד אמר איהו ה' עזוז וגבור (תהלים כד):

שונאי דוד - משפחת שאול שמעי וכיוצא בו:

דיום הכפורים - שאכלו ושתו בחנוכת הבית כדכתיב את החג שבעת ימים ושבעת ימים כדאמרינן במועד קטן (דף ט.):

ודקאמר שלמה כי לכלב חי הוא טוב מאריה המת - לאו לענין חשיבותא אמרו אלא לענין הלכות שבת וי"ט:

קיצי - העתידות לבוא עלי:

מדת ימי - כמה ימי חיי:

מה חדל אני - באיזה יום אני חדל ובטל מן העולם:

אמות באחד בשבת - שיוכלו להתעסק בי ובהספדי:

כי טוב יום בחצריך - כלומר כבר אמרת לפני טוב יום שאתה עומד בחצרי ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד בנך שלמה להעלות כדכתיב (מלכים א ג) אלף עולות יעלה שלמה וגו':



כל יומא דשבתא - של כל שבתות השנים:

הוה יתיב וגריס - שלא יקרב מלאך המות אליו שהתורה מגינה ממות כדאמרינן בסוטה (דף כא.):

סליק ובחיש באילני - מנענע המלאך באילנות להשמיע קול תימה:

וכלבים של בית אבא רעבים - לשתי שאלות הללו הוצרך:

ולא יפה אמר כו' - שלתקנת הכלבים לא הצריכוהו לשנות טלטול נבילה ואת האריה המת אסרו לטלטל אלא על ידי ככר או תינוק ל"א שהקדימוהו תשובת הכלב לתשובת האריה לשון רבותי:

ולענין שאילתא - דמהו לכבות:

דשאילנא קדמיכון - דרך ענוה אמר דהוה ליה למימר דשאילתון קדמי:

קרויה נר - נר אלהים נשמת אדם (משלי כ):

מוטב תכבה נרו כו' - לאו מהכא יליף חלול שבת דפיקוח נפש נפקא לן מוחי בהם ולא שימות בהם אלא להטעימן הדבר באגדה המושכת את הלב לפי שהיו באים לשמוע הדרשה נשים ועמי הארץ והיו צריכין הדרשנין למשוך את לבבם:

תחלתו וסופו - וכ"ש שיש עוד בינתיים:

קודם השמש - אם יעמול בתורה שקדמה לשמש יש יתרון:

לצוות - צוותא שולא"ש (שול"ץ: שעשוע) :

מהולל - משובח:

משחוק שמשחק עם הרשעים - שנותן להם שעה משחקת כדי להאכילן חלקן ולטורדן מן העולם הבא:

שמחה של מצוה - כגון הכנסת כלה:

שחוק - שחוק ממש שאין דעת שוחק מיושבת עליו ואפילו אינו של לצון מ"מ אין בו יישוב:

קלות ראש - לצון:

קחו לי מנגן - מצוה היא להשרות עליו שכינה:

לדבר הלכה - צריך לפתוח במילי דבדיחותא ברישא:

לחלום טוב - אם בא לישן מתוך שמחה מראין לו חלום טוב:

נוטפות מר - מרירות מחמת אימה:

ובדחי רבנן - נפתח לבם מחמת השמחה:

מעזי פנים - שלא יזיקוני:

ומעזות פנים - שלא יצא עלי שם ממזרות דהוא עז פנים:

בדברי תורה - מותר לענות כאולתו:

הרה ויולדת יחדיו - ביום שהרה זה יולדת ולד אחר כמו תרנגולת וכיון שמשמשת בכל יום נמצאת יולדת בכל יום דהכי משמע קרא בכל עת שהיא מתעברת יולדת שממהרת לגמור צורת הולד לזמן מועט:

בא ואראך - טרח לענותו כאולתו כדי להעמיד דברי תורה על מכונו:

ליגלג - זו אוולת:

צלף - מין אילן הטוען ג' מיני פירות אביונות וקפריסין ולולבין וכי איתיה להאי ליתיה להאי כדאמר בריש חזקת הבתים:

פיסת בר - משמע גלוסקאות שרחבות כמין פס יד ומשמע כלי מילת כמו כתונת פסים:

בר - כמו לשבור בר (בראשית מב) ולענין כלי מילת בר נקי כמו ברה כחמה (שיר ו):

כמהין ופטריות - שיוצאין כמות שהן בלילה אחד ורחבין ועגולין כגלוסקאות:

נברא בר קורא - סיב כמין לבוש מצוייר גדל סביבות הקור של דקל כשהוא רך קור ענף האילן כשהוא רך יוצא בכל שנה קודם שיתקשה קרוי קור:



שהמרו - נתערבו כמו שממרין את היונים דסנהדרין (דף כו::):

מי כאן הלל - כלום כאן הלל ולשון גנאי לנשיא ישראל:

מפני מה ראשן של בבליים סגלגלות - בילונ"ה (בישלונק"ש: מוארכים יתר על המידה) בלעז שאינו עגול לישנא אחרינא ראשן של בבליים סגלגל עגול:

תרוטות - רכות:

שדרים בין החולות - והרוח נושבת ונכנס בתוך עיניהם ובמקום אחר מפרש תרוטות לשון עגולות בית מושב שלהן ואף כאן אני אומר כן ומפני שדרים בין החולות שינה אותם המקום שלא יהא סדק של עיניהם ארוך כשלנו ויכנס בו החול וכן רגליהם של אפרקיים רחבות שלא יטבעו בבצעי המים ורבותינו מפרשים שדרים בין בצעי המים והולכין יחפין ומתפשטין רגליהן לפי שהמנעל דוחק הרגל ומעמידו על דפוס שלו:

כדי הוא הלל - ראוי לכך:

הוציאו בנזיפה - דתניא הבא לקבל דברי חברות חוץ מדבר אחד וכן גר הבא להתגייר וקבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו במסכת בכורות (דף ל:):

גייריה - וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו דלא דמיא הא לחוץ מדבר אחד שלא היה כופר בתורה שבעל פה אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה והלל הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו:

אפיך ליה - כגון תשר"ק:

לאו עלי קא סמכת - מנין אתה יודע שזו אלף וזו בית אלא שלמדתיך וסמכת עלי דעל פה נמי סמוך על דברי:

אמת הבנין - מקל שהוא אמת אורך ומודדים בו אורך הבנין שהיו קוצצין עם האומנין כך וכך אמות בכך וכך דמים:

דעלך סני לחברך לא תעביד - ריעך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז) זה הקב"ה אל תעבור על דבריו שהרי עליך שנאוי שיעבור חבירך על דבריך ל"א חבירך ממש כגון גזלה גנבה ניאוף ורוב המצות:

אידך - שאר דברי תורה:

פירושה - דהא מילתא הוא לדעת איזה דבר שנאוי זיל גמור ותדע:

סופר - מלמד תינוקות:

טכסיסי - תיקוני צרכי המלך לפי הכבוד:

שלשתן - הגרים הללו:

סדר זרעים - שעל אמונת האדם סומך להפריש מעשרותיו כראוי:

חוסן - לשון יורשין ועל ידי אשה נולדו יורשין:

סדר נזיקין - מושיען מזהיר לפרוש מהיזק ומהתחייב ממון:

דעת - עדיף מחכמה:

היא אוצרו - הוא עיקר החשוב בעיניו לאצור ולעשות סגולה לזכרון:

קבעת עתים - לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ שאם אין דרך ארץ אין תורה הוצרך לקבוע עתים לתורה דבר קצוב שלא ימשך כל היום לדרך ארץ:

בפריה ורביה - היינו חוסן:

צפית לישועה - לדברי הנביאים:

הבנת דבר מתוך דבר - היינו דעת:

קב חומטין - ארץ מלחה ומשמרת את הפירות מהתליע:

ואינו חושש - למוכרה בדמי חטין דלאו אונאה היא שהרי שמירתן בכך:



יראת שמים דומה - לפתחים חיצונים שדרך להם נכנסים לפנימיים כך אם ירא שמים הוא נעשה חרד לשמור ולעשות ואם לאו אינו חש לתורתו:

בהי עייל - באיזה פתח נכנס לפתוח את הפנימים:

(ואנא) אמינא לך - כלומר אתה מיעטת בשבחו:

הן יראת ה' - יחידה היא היראה בעולם:

מי שאכל שום וריחו נודף כו' - פירוקא הוא כלומר הכי קאמר קרא אם רשעת מעט אל תוסף על רשעך דמי שאכל שום וריחו נודף כבר לחבריו כלום יחזור ויאכל עוד אחר ויהיה נודף יותר לזמן ארוך:

חרדין ועצבין - נוטריקון דחרצובות:

כאולם - שפתחו פתוח ורחב:

זה דרכם - לעיל מיניה כתיב קרבם בתימו לעולם דהיינו קבורה והדר כתיב זה דרכם כסל למו כלומר יודעין הם שזו דרכם אבל כסל למו כליותיהם מחופין בחלבם מהשיב כליותיהם מחשבת סופם ושמא תאמר מחמת החלב שכחו והרי הם שוגגין ת"ל ואחריהם את העתיד לבא לנפשם אחרי אובדם בפיהם ירצו ויספרו תמיד ואעפ"כ אינן חוזרין:

אפי' בפתילה נמי ליפטר - דחס על הפתילה נמי אינה צריכה המלאכה לגופה דמלאכה היינו כיבוי וכיבוי עצמו אינו צריך לו דאם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה אם מתחלה הובהבה הואיל וחס עליה כי אית בה טפי הוה ניחא ליה בה:

לעולם כר' יהודה סבירא ליה - דמשום אין צריכה לגופה לא מיפטר הואיל וצריכה לדבר אחר מלאכת מחשבת הוא וכי מכבה לה משום חייסא דשמן ונר היינו טעמא דפטור קסבר דסותר ע"מ לבנות במקומו הוי סותר כל מקלקל דשבת הוי פטור דלאו היינו מלאכת מחשבת וסותר דתנן באבות מלאכות דמיחייב סותר ע"מ לבנות הוא ואינו יכול לבנות אלא אם כן סותרו והשתא לאו קלקול הוא ור"י סבר דאם במקומו חוזר ובונה הוא דמחייב אסתירה ואי לא לא ומכבה דומיא דסותר הוא וכן קורע דומיא דסותר ולהכי תנן הקורע ע"מ לתפור וכן מוחק תנן ע"מ לכתוב דכולם סותר נינהו הלכך על הפתילה חייסה דידיה אינה אלא להדליק הלכך מכבה על מנת להדליק היינו במקומו אבל כי חס על הנר או על השמן ועל הפתילה אינו חס ואינו חושש אם משליכה אפי' צריך לשמן להדליק בו פתילה אחרת לאחר זמן בתוך נר זה אין זה סותר ע"מ לבנות במקומו שאין הכיבוי וההבערה לא בשמן ולא בנר אלא בפתילה הלכך לא שייכא סתירה ובנין אלא בפתילה וכיון דאין מחשבת סופו לחזור ולהדליק פתילה זו אין כאן עוד בנין במקום סתירה ודקתני שהוא עושה פחם כלומר מפני שהם עושין פחם מתחלתה ועומדת לחזור ולהאחיז בה אור ואיכא בנין במקום סתירה ורבותינו מפרשין נר ושמן איכא למימר מיבעי ליה למידי אחריני ולא להדליק ולי נראה שאין צריכין אנו לדוחק זה דמשום דאיכא למימר לית לן למיפטריה שהרי הוא יודע למה חס עליהן וסתם נר אינו אלא להדליק בו פתילה:

ומשכן סותר על מנת לבנות שלא במקומו הוא - שהיו סותרין אותו בחנייה זו ונוסעים למקום אחר וחונים וחוזרים ומקימין אותו:

כר' שמעון - דפטר ליה משום דאין צריכין לגופה וכחס על הפתילה היינו טעמא דמחייב כגון שצריך להבהבה שלא הובהבה מבעוד יום דכיבוי זה צריך לגופו שיהא הלהב נוח לאחוז בה כשיבא להדליקה:

שהוא עושה פחם - שהוא מתכוין ממש לעשותה כמין פחם עכשיו אלמא בכבוי הצריך לגופו מיירי ולא קתני שנעשית פחם מתחלתו שהובהבה דנמצי למימר טעמא משום דבת בנין היא דאיכא בנין במקום סתירה מה שאין כן בשמן ונר דלא שייך בהו בנין וסתירה:

מתני' בשעת לידתן - בגמרא מפרש מאי שנא שעת לידתן: גמ' הכי גרסינן בנדה מאי טעמא:

בחדרי בטנה - מקור דמה:

קלקלה - מרדה:

רביעית דם - חיי אדם תלויין בה:



ראשית קראתי אתכם - ראשית תבואתה (ירמיהו ב):

עסקי ראשית - ראשית עריסותיכם (במדבר טו):

הריני נוטל נשמתכם - ותאבד רביעית דמכם ויכבה נרכם ויבטל שם ראשיתכם ונשים נצטוו על כך כדאמרינן בבראשית רבה היא איבדה חלתו של עולם שעל ידה נטרד אדה"ר שנתרם כחלה וכבתה נרו של עולם ושפכה דמו ועוד שצרכי הבית תלוין בה:

נפל תורא - לארץ שהוא עומד לשחיטה הכל אומרים חדדו לסכינא עד שלא יקום ויהא טורח להשליכו כך הואיל ואיתרע מזלה מזומנת פורענותה לבא:

תפיש תירוס אמתא - תרבה פשעים השפחה וכולן תלקה בחבטה אחת:

תפיש - תרבה:

תירוס - פשע והתרסה:

מחטרא - בטדו"ר (בטידור"א: הכאה) בלע"ז כלומר אשה עומדת ליסורי לידה על עונשה של חוה ומצרפין לה עונשין הרבה לאותו מלקות:

שבקיה לרויא - לשיכור אינך צריך להפילו שהוא יפול מאליו כך האשה עומדת לילד משנתעברה והיא צריכה לבקש להקב"ה לפתוח רחמה והוא נמנע והיא מתה מאליה כל הני משל הדיוט נינהו:

רעיא חגרא ועיזי רהיטין - קלים לרוץ ואינו יכול להגיען ולהלקותן על סרחונן:

אבב חוטרא מילי - כשהיא באה לפני גדרות צאן שם הוא מדבר עמה להלקותה על פשעה ואבי דרי לבית הדיר של צאן באין לחשבון. גדרות צאן מתרגמינן חוטרין דען (במדבר לב) כלומר האשה כשהיא בבריאות פעמים שזכיותיה תולין ואין כח במקטרג להזכיר עונה אבל משהגיעה לפתח הסכנה וצריכה לנסים שם מזכירין עונותיה ומעשיה אם ראויה היא לנס אם לאו:

אבב חנואתא נפישי אחי ומרחמי - לפתח החנות שמחלקים בו מזונות ויש שם עושר הרבה אחים והרבה אוהבים יש הכל נעשים אוהבים:

מרחמי - אוהבים:

אבב בזיוני - במקום שיש הפסד ועוני לא אחי ולא מרחמי כך בשעת הסכנה הורע מזלה וחשיבותה וחדלו פרקליטין שלה:

וגברי היאך מיבדקי - מעשים שלהם להזכיר עונם וזכותם:

כעין גשר - כל מקום סכנה כגון קיר נטוי ויוצא לדרך:

דילמא מיפקיד - נכרי דינא על חטאיו ומתפיסנא בהדיה:

מברא - ספינה שעוברין בה את הנהר:

בדיק - הספינה שלא יהא בה נקב:

מנכין - פוחתין:

קטנתי מכל החסדים - הוקטנו ונתמעטו זכיותי בשביל החסדים אשר עשית וגו':

יומא דשותא - שמנשבת בו הרוח דרומית חזקה המפלת חומות ועוקרת אילנות:

לביני דקלי - שלא יפיל הרוח דקל עליו:

ממנו להביא ראיה - מאחר שהוא נופל צריך למצוא ממנו וממעשיו ראיה לזכות:

מששת ימי בראשית - דכתיב קורא הדורות מראש (ישעיהו מא) שנגלו לפניו הדורות ומעשיהם וקנס פורענותם:

שהרי - כשניתנה תורה עדיין לא נפל זה והכתוב קראו נופל:

על ידי חייב - בע"ה זה שלא קיים מצות מעקה: אומרים העומדין שם:

שכן דרך כל המומתים מתודין - כדתנן בסנהדרין שכל המתודה יש לו חלק כו' שכן מצינו בעכן שאמר לו יהושע כו' בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מד:):

לשוק - מצויים שם מריבות ובעלי דינים נכרים וישראלים:

דומה כמו שנמסר לסרדיוט - להוליכו לפני השופט:

חש בראשו - חששא בעלמא מיחוש קל:

נתנוהו בקולר - הוי טפי משנמסר לסרדיוט וגרוע מעולה לגרדום שאין דנין שם אלא להריגה ועל סרחון חמור וצריך פרקליטין גדולים:

עלה למטה - שחלה הרבה שצריך לעלות וליפול למשכב:

ואלו הן פרקליטין - שעושה למטה רצוי לב"ד של מעלה תשובה ומעשים טובים:

באותו מלאך - שמליץ עליו זכות והוא אחד מני אלף ואפילו הוא עצמו מעיד עליו חובה ניצול באחת של זכות שנאמר מליץ אחד מני אלף במליצתו של מלאך אין אלא אחת מאלף להגיד ישרו ומשמע נמי שהמלאך המליץ הוי אחד מני אלף דהא מלאך כתיב מכלל דהשאר מגידים עליו חובה אלא מדלא כתיב אם יש עליו מליץ מלאך אחד מני אלף איכא למידרשיה אמלאך ואמליצה:

יולדות - בשעת לידתן:

שלש עבירות - הנך דמתניתין:

ילדות - בחורות ואפילו שלא בשעת לידה:

רבי אחא אומר - הילדות מתות על עון שמכבסות:

ארנא - כך היו קורין מגדלות שלהם פריט"י ([[:קטגוריה:{קטן (יפרייט"א: ארון)|{קטן, (יפרייט"א: ארון)]][[קטגוריה:{קטן (יפרייט"א: ארון)]] ובלשונינו משטי"ר (מישטיי"ר: מזנון, קיטון לשמירת דברי)} : בית עם לשון ביזוי שמתקבצין בו הכל:

ולארון הקדש ארנא - אין קורין אותו ארון הקדש:

בדקי - עונות שבודקין אותן בהן בשעת סכנה כרבנן דאמרי יולדות:

דבקי - שמדבקין ומקרבין מיתה לפני זמנה כר' אלעזר דתני ילדות:



ונמסרו לעמי הארץ - שלא מסרו לב"ד למנות שומרין לדבר והאמינה תורה את כל אדם עליהן והן הן גופי תורה שחברים אוכלין פתן וסומכין שניטל ממנו חלה ותרומה ומעשרות והקדש נמי מסור לכל אדם להקדיש וחל הקדש ע"פ כל אדם והן גופי תורה שהיינו צריכים לחוש במטלטלין שמא הקדישו וחזר בו ואע"ג דתקון רבנן דמאי מ"מ תורה האמינתו ורבותי מפרשים הלכות הקדש כגון יין לנסכים כדמפרש בחומר בקדש (חגיגה דף כה:) שעמי הארץ נאמנים עליו וקשיא לי אי מדרבנן קאמר דחשיב מאי דהימנוהו רבנן לא הוה ליה למיתני תרומות ומעשרות דרבנן לא הימנוהו:

אם אין לך לשלם - עולות והקדשות שתדור:

משכבך - אשתך:

אל תתן את פיך - בנדר לחטיא את בשרך לחייב את בניך:

לפני המלאך - גזבר של הקדש:

כי שגגה - בשוגג קפצתי לנדור ולא אשלם:

על קולך - בשביל קול נדריך:

לשוא הכיתי - בתמיה וכי בחנם הכיתים אינו אלא בשביל המוסר דהיינו תורה לא לקחו לא למדו לשון לקח:

על עסקי שוא - ששקרו בנדריהם דדמי לשבועה: והא בעון נדרים אמר בברייתא קמייתא ומשני ההיא קמייתא בתר הך איתמר דמעיקרא אמר בעון ביטול תורה ובתר דשמע מר' אלעזר דשמע מר' שמעון אבוה דהוה רביה דרבי בעון נדרים אמר איהו נמי הכי:

מקרא נדרש - למען ירבו ימיכם וימי בניכם נדרש לפניו קאי אקרא דלקמיה דמשתעי במזוזה ולא לפני פניו ולמדתם אותם את בניכם:

ולפני פניו - ואף בעון בטול תורה קאמר:

גם בכנפיך - בשביל כנפיך שבטלת מצותם נמצאו עליך חובת דם נפשות אביונים נקיים בנים קטנים שלא חטאו:

כמחתרת - שאין לה פצימין הכי אמר קרא לא במחתרת פתחיהן מצאתים שלמים במצותי כי על כל אלה הכיתי דהאי קרא בתר לשוא הכיתי את בניכם כתיב:

בכנף איש יהודי - בשכר הכנף יחזיקו בכנף עשרה אנשים מכל לשון הרי שבע מאות לשבעים לשון וארבע כנפות יש לו הרי אלפים ושמנה מאות:

שנאת חנם - שלא ראה בו דבר עבירה שיהא מותר לשנאותו ושונאו:

מריבה רבה - מדה כנגד מדה:

ובניו קטנים מתים - אהבתו ניטלת ממנו היינו נמי במדה:

במכונס - באוצרות יין ושמן ומתוך כך באה מארה בשערים שמוכרים ביוקר:

בחלה - בעון חלה:

והפקדתי - כמו לא נפקד ממנו איש (במדבר לא) אמעט את מה שעליכם שכנסתם כבר:

השמים נעצרים - ומתוך שאין גשמים היוקר הוה:

ושכר אבד - שכר ריוח:

ציה גם חום - ציה כמו צווי דברים שצויתי אתכם בשעת החום היינו תרומות ומעשרות:



דאכלן ולא עבדן - ונמצא שגוזלות את בעליהן ועוד מתוך שמלומדות במאכל ובמשתה גורמות לבעלים לגזול:

וכתיב - בההיא פרשה בנבואת עמוס הכיתי אתכם בשדפון וסיפיה דקרא כרמיכם וזיתיכם יאכל הגזם וכתיב ביואל יתר הגזם דמשמע שהגזם אינו אלא תחלת מכה ואחריה באים ארבה וחסיל אלמא גובאי עולה בעון גזל וכיון דמיני גובאי עולין רעב הוה וכיון דהרעב הוה כתיב בישעיה ויגזור על ימין ורעב וגו' וסיפיה דקרא איש בשר זרועו יאכלו:

עינוי הדין - שמאחרין הדיינין לדונו ולא לשם שמים אלא לאחר שהוברר להן הדין משהין אותו:

עוות הדין - שמעוותין אותו מזידין:

קלקול הדין - שלא היו מתונין בו לעיין כל צרכן ונתקלקל מאליו:

חרב וביזה רבה כו' - דכתיב נקם ברית ואין ברית אלא תורה דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה והגית בו יומם ולילה וכתיב חרב ועל ידי חרב דהיינו משלחת גירוי מלחמה הביזה באה וכתיב ושלחתי דבר הרי דבר וכתיב בשברי לכם מטה לחם הרי בצורת וכתיב בסוף כל הקללות יען וביען במשפטי מאסו הרי עינוי ועיוות וקלקול בכלל:

שבועות שוא - כל המשנה את הידוע כגון על האיש שהוא אשה שבועת שקר שאין בדאותו ניכרת ומאמין שקר לבריות:

והדרכים משתוממין - מאין עובר:

אלא באלה - ויש במשמע בין שוא בין שקר וכתיב בשבועת שקר וחללת ובשבת ובחילול השם כתיב חילול וגמרינן משבועה:

חילול השם - אדם גדול שבני אדם למדים הימנו ואינו נזהר במעשיו נמצאו הקטנים מזלזלין בתורה על ידו ואומרים זהו מבין שאין ממש בתורה ובמצות ונמצא השם מתחלל נעשה דבריו חולין:

אין אני שוכן - חורבן הבית במשמע שאין משכני בתוכם:

כי את כל התועבות - בפרשת עריות כתיב:

ונתתי את פגריכם על פגרי גלוליכם - דהיינו ע"ז וכתיב בתריה ואתכם אזרה בגוים וכתיב ושממו עליה אויביכם היושבים בה הרי שהם גולין ואויביהם יושבין במקומן:

שבתותיה - שמיטין:

ואתם בארץ אויביכם - ולעיל מיניה כתיב ושממו עליה אויביכם:

לא ישמח - הרי צרות וגזירות ואת יתומיו ואת אלמנותיו לא ירחם הרי צועקין ואינם נענין בעון מה כי כלו חנף ומרע וכל פה דובר נבלה ועוד ידו נטויה לשון ועד כל שנותיו של אדם שהן ע' שנה יד הדין נטויה עליו לבטל זכיותיו בעון זה:

הכל יודעין כו' - ולא הוצרך לאדם לפרש למה נכנסה והמנבל פיו בכך אפילו כו':

שוחה עמוקה - מוכנת לפי זרות למי שפיו זרה:

זעום ה' יפול שם - זעם של הקב"ה הוא שורה שם אצל פי זרות היושב אצלו ושומע קרוי זעומו של הקב"ה:

הממרק עצמו - מפנה לבו לכך ממרק עצמו משאר עסקים להתעסק בעבירות:

תמרוק ברע - הממרק ברע:

הדרוקן - חולי הוא:

של עבירה עבה - הבאה בשביל עבירה עבה בשרו מתקשה ועב ונפוח בעובי:

תפוח - שייני"ס (שייני"ש: מוגלה) נפוח עורו על בשרו ומים בינתיים ונראה כזכוכית ורך מתוכו:

דק - בשרו דק וכחוש:

מי מפיס - מי מטיל גורל להבחין ולהודיע שאינו של עבירה עכשיו יאמרו עלי שעברתי על דת ואין הכל יודעין בג' סימנים שאמרנו ופעמים שמשתנין:

ידענא ביה - שמחמת רעב בא לו ואין צריך לחשדו:

והא רבא דאמר - כלומר למה חש בו והא לא הרעיב את עצמו מדקאמר ידענא ביה בנחמני מכלל דהמרעיב עצמו רע בעיניו ואי משום שהיה משהה נקביו ואמרינן בבכורות (דף מד:) צואה רבה הדרוקן רבה שעל שהיית נקבים הוא בא:

הא איהו אמר נפישי קטילי קדר - רבים הרוגי נקבים ממותי הדרוקן של רעב קדר לשון קדרה על שם ששופך כקדרה:

דאנסי ליה רבנן בעידניה - התלמידים הקבועים להם עת לפניו אונסין אותו להשהות נקביו:

סימן לגסות הרוח עניות - בפרק האיש מקדש (קדושין דף מט:) מפרש מאי עניות עניות דתורה:

אסכרה - חולי המתחיל במעיים וגומר בגרון הנקרא בונמלא"ן (בו"ן מלנ"ט: פצע חמור) :



על המעשר - האוכל פירותיו טבלים והוא במיתה בידי שמים וזוהי מיתתו מדה במדה דדרך גרונו נכנס במעיו:

יסכר - אסכרה:

לכרם - זה בית המדרש שיושבין שורות שורות ככרם כך מפורש בירושלמי בברכות:

מכה זו - אסכרה:

ראש המדברים - במצות המלך שצוה עליו לדבר תחלה בכל מקום כדלקמן:

פה גומר - לשון הרע והוא בא על כך לפיכך מתחיל במעיים ומסיים בפה שהלב מבין לספר לשון הרע ובודה הדברים מלבו:

פה גומר - הכל יוצא מן הגרון:

דברים טמאים סלקא דעתך - וכי עונשה מיתה דבשלמא לשון הרע עונשה מיתה דכתיב (תהלים קא) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית:

מתוקנין - מעושרים שהטבל במיתה בידי שמים כדיליף באלו הן הנשרפים (סנהדרין דף פג.):

בעון בטול תורה - דענוש נמי מיתה כדאמרן מקרא נדרש לפני פניו למען ירבו ימיכם הא אם לא תלמדו יתמעטו:

נשים יוכיחו - שאינן מצוות על דברי תורה דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם ומתות באסכרה אמר להן אף הן מבטלות את בעליהן:

תינוקות יוכיחו - שאינן בני לימוד אמר להן אף הן בעון שמבטלים את אביהם להוליכן לחמה ולצונן ולפייסן באגוזים:

של בית רבן - לא בטלין ולא מבטלין:

אם לא תדעי לך - לשמור מצותי צאי לך ובקשי רחמים בזכות עקבי הצאן אבות הראשונים שהיו רגלי הצאן וחזוקם ורעי בזכותן את גדיותיך תינוקות שלך שלא יתפשו על משכנות הרועים רועי הדור ופרנסיו:

ש"מ אף על לשון הרע - ולא פליג אמעשר דהא קאמר הכא שהם אוכלין דברים שאינן מתוקנין:

בן גרים - בן גר וגיורת היה:

של אומה זו - רומיים:

שווקין - סדר מושב שווקי עיירות וחוצותיהן:

וסיפר דבריהם - לתלמידים או לאביו ואמו ולא להשמיען למלכות ונשמעו על ידו למלכות:

יתעלה - להיות ראש המדברים:

איברי להו חרובא - לאכול פירותיו ועינא דמיא לשתות:

בחלא - בחול שהיו פושטין בגדיהם שלא יבלו ומכסין ערותן בחול:

כרבי - חורשים:

ועוסקין בחיי שעה - דאפשר על ידי נכרים והקב"ה הוא מחלק מזון וריוח לעושי רצונו:

משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש - שנאמר (ישעיהו סו) ואשם לא תכבה והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר אף הנדונים בו במשמע מה שבתות למינוי שלהם אף חדשים למינוי שלהן והאי ודאי בפושעי גיהנם משתעי דכתיב לעיל מיניה ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי הכי תני לה בסדר עולם (פ"ו):

די לעולם - בעוסקי תורה אני ואתה:

תרי מדאני - חבילות של הדס להריח בשבת:

מדאני - כמו מעדנות כימה (איוב לח):

אריך - מתקן ומחליק:

פילי - בקעים סדקים מחמת החול:

וקמצווחו ליה - לר' שמעון שהדמעות מלוחין ומכאיבין את המכה בתחלתן:

אתקין מילתא - כדרך שעשה יעקב כשניצול מיד עשו:

שלם בגופו - שנתרפא מצלעתו:

שלם בתורתו - שלא שכח תלמודו מפני טורח הדרך:

תיקן להם - דברי חן וחנייה ולי נראה מויקן את חלקת השדה לשון תיקון:


ואית להו צערא לאקופי - שהיה אותו שוק שהספק בו מקום מעבר העיר לרבים והכהנים לא היו יכולין ליכנס שם מפני טומאה וצריך להקיף דרך אחר ארוך:

איכא דידע דאיתחזק טהרה - בהאי שוק מימיו שלא היה בית הקברות גמור ולא ניתן לפנותו:

כאן קיצץ בן זכאי - שתלן ועקרן לאחר גידולן:

תורמסי תרומה - הצריכות לשמרן בטהרה וגם הוא היה כהן כדאמרינן [בתוספתא דפרה] (פ"ג) אם מה שעשו ידי שכחתי:

עבד איהו נמי הכי - היה מקצץ תורמסין ומשליכן שם ונעשה נס וצף המת במקום שהוא שם וציינו למקום הקבר הכי מפרש בפסיקתא דפרשת העומר ובסדר זרעים ירושלמי:

היית - במעמד:

ונמנית - הסכמת לדעתנו להיות מן המנין:

מפרכסות זו את זו - את שער חברתה להיות נאה:

גל מעצמות - כמת שנרקב בשרו ונפל מזמן הרבה:

מתני' עם חשכה - שאם ימהר להזכירם מבעוד יום יפשעו ויאמרו עדיין יש שהות:

עשרתם - פירות האילן לסעודת שבת שאף אכילת עראי של שבת קובעת למעשר כדאמרינן במסכת ביצה (דף לד:) דשבת עונג איקרי מכל שהוא הוי עונג:

ערבתם - ערובי תחומין וחצירות והני תרי שייכי למימרינהו בלשון שאלה דשמא כבר עשו אבל בנר לא שייך הדלקתם דדבר הנראה לעין הוא:

ספק חשכה - כגון בין השמשות אין מעשרין את הודאי דתיקון מעליא הוא אע"ג דשבות בעלמא היא קסבר גזרו על השבות אף על בהש"מ:

ואין מטבילין את הכלים - דהוי נמי שבות כדאמרינן במסכת ביצה (דף יח.) דנראה כמתקן כלי:

ואין מדליקין את הנרות - כ"ש דספיקא דאורייתא היא וזו ואין צריך לומר זו קתני:

אבל מעשרין את הדמאי - דלא דמי למתקן דרוב ע"ה מעשרין הן:

ומערבין - עירוב ובגמרא פריך הא תנן לעיל עם חשכה ערבתם מקמי דליהוי ספק:

וטומנין את החמין - נותנן בקופה של מוכין להיות חומם משתמר בהן אבל משחשכה ודאי אין טומנין בהן כדמפרש בגמ':

גמ' עם חשכה - מבעוד יום הוא ויש שהות לעשר ולערב:

בעירובי תחומין - תיקון מעליא דאסמכוה רבנן תחומין אקראי ואפי' למאן דאמר תחומין דרבנן כדאמרינן בעירובין (דף נא.) ילפינן מקום ממקום ומקום מניסה כו' אבל עירובי חצרות חומרא בעלמא הוא ולא מיקרי שביתה מעלייתא וספקא דבין השמשות שפיר דמי:

בין השמשות קונה עירוב - שהוא תחילת קדושת היום:

נאכל - שאכלו כלב או אדם:

שעירב עליו מבעוד יום - הניח עירוב לסוף התחום מבעוד יום ולא הספיק להחשיך ממש עד שנאכל בין השמשות:

שניהם קנו עירוב - דלגבי האי שנאכל בין השמשות משוינן ליה ליליא ואמרינן כבר קדש היום בעוד העירוב קיים וקנה עירוב דהלכה כר' יוסי דאמר בעירובין (דף לה.) ספק עירוב כשר ולגבי דהאי שהונח עליו בין השמשות ונתקיים עד שחשכה משוינן לבין השמשות יממא ועדיין לא קדש היום כשהונח ונמצא שהיה שם כבר בשעת קניית עירוב:

בתרא ליקני - זה שהונח עליו בין השמשות:

קמא לא ליקני - שהרי נאכל מבעוד יום:

ה"ג ספקא דרבנן היא - כלומר הא מילתא דמספקא לן אי בין השמשות יממא או ליליא במילתא דרבנן איתרע לן בעירובי תחומין דרבנן וכל ספקא דרבנן לקולא:

ה"ג אמר רבא מפני מה אמרו אין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל - כגון צמר ומוכין:

משחשכה - כדתנן במתניתין וטומנין את החמין טעמא דספק חשכה הא ודאי חשכה אין טומנין וסתם הטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל דאילו בדבר המוסיף הבל אפילו מבעוד יום אסור כדתנן בפ"ד (דף מז:) אין טומנין לא בגפת כו' גזירה שמא ימצא קדרתו שנצטננה כשירצה להטמינה וירתיחנה תחילה ונמצא מבשל בשבת[1]:

אי הכי בין השמשות נמי ניגזר - דהא שבות מעלייתא היא דהא איכא גזירת איסור דאורייתא ותנא דמתניתין אית ליה דגזרו על השבות ביה"ש דקתני אין מעשרין את הודאי:

רותחות הן - שסמוך לביה"ש הוא מעבירם מעל האור וליכא למיחש לשמא נצטננה וירתיחנה:



מפני מה אמרו אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום - כדתנן לקמן לא בגפת ולא בזבל ואף על גב דסתם הטמנה מבעוד יום הוא דהא אסרינן משחשכה:

ברמץ - אפר המעורב בגחלים:

ויטמין - דהא מבעוד יום הוא:

גזירה שמא יחתה בגחלים - משחשכה שבא לבשל הקדרה שלא בשלה כל צרכה וגזרו אף בבישלה כל צרכה עד שיגרוף או שיקטום והכי מסקינן בפרק כירה (דף לז:) דאמר רבי קטמה והובערה משהין עליה חמין שהוחמו מבעוד יום כל צרכן ותבשיל שבישל כל צרכו וכן אמר רבי יוחנן:

מן היום ומן הלילה - כלומר ספק יש בו משניהם:

ספק כולו מן היום ספק כולו מן הלילה - הרי ג' ספיקות לפיכך מטילין עליו חומר שני הימים ולקמן מפרש למאי הילכתא שייך לומר שמא יש בו משניהם:

מאדימין - שנראה אדמומית חמה בעבים:

הכסיף - השחיר:

התחתון - תחתון של כיפת הרקיע הסמוכה לארץ:

עליון - גובהה של כפה אינה ממהרת להכסיף ולקמן פריך מאי קאמר דקשיא סיפא ארישא:

חצי מיל - זהו שיעור אורך בין השמשות ולאחר חצי מיל הוי לילה:

כהרף עין - כשיעור קריצת עין ברפיון ולא בחזקה:

זה נכנס - הלילה נכנס והיום יוצא יציאת זה עם כניסת זה כשהם מתפרשין קרי בין השמשות וכל דמקמי הכי הוי יום מעליא:

למאי הילכתא - יטילו עליו ספק שמא משניהם יש בו בשלמא ספק כולו מן היום איכא למימר לענין מוצאי שבת להביא אשם תלוי ספק כולו מן הלילה לענין לילי שבת אלא חומר שניהם למאי הילכתא:

ראה שני ביה"ש - זיבה דזב מטמא בימים ובראיות בין שראה שתים ביום אחד בין שראה שתים בשני ימים רצופים בין שראה אחת בשני ימים כגון בין השמשות חשיב ליה כשתי ראיות משום ימים דילפינן מלזכר ולנקבה מה נקבה בימים אף זכר בימים וראיות בגופיה מיפרשא כדתניא במגילה (דף ח.) מנה הכתוב שתים וקראו טמא כו':

ספק לטומאה ולקרבן - ספק טמא ספק טהור ספק חייב קרבן עם הטומאה ספק אינו חייב קרבן אבל טמא שבעה דזב בעל שתי ראיות או שני ימים כל תורת טומאת זבין עליו ושלישי מביאתו לידי קרבן וזה שראה שני בין השמשות ספק יום אחד הוא וטמא בשני ראיות או שני ימים רצופין הן וטמא נמי בתורת ימים ספק ב' ימים שאין רצופין הן וטהור מטומאת שבעה אלא כבעל קרי בעלמא דלאו שתי ראיות ביום אחד איכא ולא שני ימים רצופין איכא ספק שהן ג' ימים רצופין דזב גמור הוא אף לקרבן כיצד שמא בין השמשות הראשון כולו מן היום וביה"ש השני כולו מן הלילה ונמצא יום אחד הפסק בינתיים וטהור או שניהם מן היום דהוו להו שני ימים רצופין וכן אם שניהם מן הלילה הוו להו נמי שני ימים רצופין או שמא אם הראשון מן הלילה והשני מן היום הוו להו נמי שתי ראיות ביום אחד וטמא שבעה בכל אלו ואין כאן קרבן או שמא שתיהן הראיות היו מקצתן ביום ומקצתן בלילה ויש כאן שלשה רצופים וכן אם הראשונה מקצתה ביום ומקצתה בלילה והשניה כולה מן הלילה או הראשונה כולה מן היום והשניה מקצתה ביום ומקצתה בלילה הוו להו ג' ימים רצופין וטעון קרבן הלכך ספק אף לקרבן ומביא חטאת העוף הבאה על הספק ואין נאכלת דשמא לאו בר קרבן הוא ומליקת חולין נבלה:

ראה אחת ביה"ש ספק לטומאה - שמא מקצתה ביום ומקצתה בלילה והיינו חומר ב' ימים וטמא ז' או שמא כולה או מן היום או מן הלילה ואין כאן אלא אחת:

פני מזרח מאדימים - עדיין לא הכסיף אפי' תחתון:

כרוך ותני - שני הדברים בכרך אחד בתורה אחת:

ואזדו לטעמייהו - דרבה סבר שיעור ביה"ש נפיש ורב יוסף סבר זוטר:



פלגא דדנקא - אחד מי"ב במיל דשיעורא דרבה תלת ריבעי מילא היינו תשעה פלגי דנקא ושיעורא דרב יוסף שמונה פלגי דנקא. דנקא שתות:

וחילופה - איפליגו רבה ורב יוסף בחלתא דהתם שיעורא דרב יוסף נפיש מדרבה רבה דאמר הכא תלתא אמר התם תרי ורב יוסף דאמר הכא תרי אמר התם תלתא:

חלתא - כוורת:

שרי לטלטולה - דתורת כלי עליה:

בת תלתא - גדולה יותר מדאי ואין תורת כלי עליה:

בעי מיניה דמר - רבה:

בשעת מעשה - שהייתי צריך לדבר:

כמאן - הא דאפי' בתרתי כורי לא שרא:

קש - זנבות שבולין אשטריי"ס (אישטריי"ם: קש) ובור ספינה אלכסנדרית. ספינה גדולה שפורשים בה לים הגדול ומי הים מלוחין ועושין כלי גדול כמין בור ונותנין לתוכו מים יפים:

לח - אין בו גודש:

שהן כוריים - ששים סאה . ביבש שהגודש מחזיק שליש בכלים שלהם שהיו עשויין כים שעשה שלמה גובהן כחצי רחבן והם עגולים:

טהורין - דאיתקש כלי עץ לשק דמיטלטל מלא וריקן וזהו אינו מיטלטל מלא דגדול יותר מדאי ואם יטלטלוהו ישבר בידיהם:

דאוי - מביט ערב שבת לראות אם יש שם אדמומית חמה:

פנים המאדימים את המזרח - לערב חמה שוקעת במערב וזהרורי החמה מאדימין את המזרח כחלון דכשהחמה נכנסת בה מאדמת כותל שכנגדה:

וסימנך כוותא - חלון כמו שפירשתי:

כרמל - הר שעל שפת הים וחמה סמוך לשקיעתה נראית על ראשי ההרים ובכדי שירד ויטבול ויעלה הוי לילה:

כמין כברה - סלע עגול ועשוי ככברה:

זהו בארה של מרים - שהיה מתגלגל עם ישראל במדבר בזכותה של מרים דכתיב (במדבר כ) ותמת שם מרים וסמיך ליה ולא היה מים לעדה:

טהור - מלקבל טומאה וטובלין בו דלאו ככלי דמי להיות המים הנובעין ממנו כשאובין ואין לך מעין מיטלטל אלא בארה של מרים:

כהנים טובלין בו - ואע"פ שצריכין הערב שמש אחר טבילה לאכול בתרומתן קסבר יממא הוא ויש שהות אחריו לשקיעת החמה:

ספק הוא - לדידיה הואיל וקרי ליה בין השמשות כוליה ספקא הוא ושמא טבלו בלילה ואין כאן הערב שמש: אלא בין השמשות דרבי יוסי לרבי יהודה לא גרסינן דהא בהדיא אמר שמואל בין השמשות דר' יהודה כהנים טובלין בו ומאן דגריס ליה מפרש הכי אלא בין השמשות דר' יוסי לרבי יהודה והכי אתמר בין השמשות דר' יוסי לרבי יהודה כהנים טובלין בו ואשמעינן שמואל דבין השמשות דר' יוסי קדים לדר' יהודה ותחילת בין השמשות דר' יהודה לר' יוסי ליליא הוא ודר' יוסי לר' יהודה יממא הוא והא בעי הערב שמש נהי דלר' יהודה יממא הוא מיהו היכי טביל הא בין השמשות דר' יהודה ספק לילה הוא וכיון דבין השמשות דר' יוסי כהרף עין מקמי דסליק מטבילה שלים ועייל בין השמשות דר' יהודה וספק לילה הוא ואין כאן הערב שמש ולאו מילתא היא דליכא למימר דר' יוסי קדים מדקאמר בסיפא אלא דרבי יהודה לר' יוסי ופרכינן פשיטא ואי הוה לן לספוקי דדילמא דר' יוסי קדים מאי פשיטותא טובא אשמעינן שמואל דאשמעינן דבין השמשות דר' יהודה קדים:

פשיטא - דלר' יוסי כהנים טובלים בו בדר' יהודה דהא ספקא דר' יוסי כהרף עין וכל למעלה הימנו יממא הוא ושיעוריה דר' יהודה נפיש טובא ומעריב שמשיה:

בין השמשות דר' יוסי מישך שייך בדר' יהודה - בסופו הוא נכלל וכי שלים דר' יהודה ליליא הוא אפי' לר' יוסי וכי טביל בסוף בין השמשות דר' יהודה תו ליכא הערב שמש קא משמע לן שמואל דכל בין השמשות דר' יהודה לר' יוסי יממא הוא וכשר לטבילה והדר מתחיל דר' יוסי והוא הערב שמש:

בשלמא הלכה כר' יהודה לענין שבת לחומרא - כלומר מדקאמר ר' יוחנן הלכה כר' יהודה להכי והלכה כר' יוסי להכי ש"מ מספקא ליה הלכך על כרחך לחומרא בעי למיזל ובשלמא כי אמר הלכה כר' יהודה לענין שבת איכא למימר דלחומרא אמרה ובע"ש אמר שאם עשה בו מלאכה מביא אשם תלוי אבל במוצ"ש לא עבדינן כוותיה למימרא דביה"ש דידיה ליליא הוא:

אילימא לטבילה - דס"ל דכהנים טובלין בדר' יהודה כדקאמר ר' יוסי והא לר' יוחנן דר' יהודה ספיקא הוא מדלענין שבת קאי כוותיה לחומרא:



אלא לאכילה - וכולה מילתא דר' יוחנן לחומרא דלא תימא כי שלים בין השמשות דר' יהודה ליליא הוא וניכול וממילא נמי לענין מוצאי שבת לא אמרינן כר' יהודה דנימא דר' יוסי ליליא הוא ושרי:

בשני בין השמשות - ערב שבת ומוצאי שבת בהעלם אחד אין כאן עוד אשם תלוי אלא חטאת:

ממה נפשך - אי ליליא הוא חייב על ערב שבת ושל מוצאי שבת אינו כלום ואי יממא הוא חייב על מוצאי שבת ואין של ערב שבת כלום וכגון דעבד ליה כל בין השמשות דליכא לספוקי להאי בתחילתו ולהאי בסופו:

בשיעורי דרבנן - בין השמשות:

אתלו - הדליקו את הנר מבעוד יום:

חזו תרנגולין - היושבים על הקורות מבעוד יום וכן העורבים בשדה:

אדאני - עשב הקרוי מלוו"א (מלו"א: חלמית (צמח בר)) ועלין שלו נוטין לצד החמה שחרית כפופין למזרח ובחצי היום זקופין ולערב כפופים מאד למערב:

שש תקיעות - אף התרועות במנין דסדר שלהן תקיעה תרועה ותקיעה:

להבטיל ממלאכה שבשדות - ויהא להן שהות ליכנס לעיר:

להבטיל העיר - ממלאכה:

והחנויות - ממקח וממכר:

לחלוץ תפילין - והדלקת נר ברביעית:

להדביק פת בתנור - ועדיין יש שהות כדי שיקרמו פניה שהיו ממהרים התקיעות כדי להוסיף מחול על הקדש:

ותוקע ומריע ותוקע - הרי שש:

ושובת - חל שבת עליו:

מלעדור - מלחפור:

ויכנסו כולם כאחד - שלא יחשדו הנכנסים באחרונה לומר שעסקו במלאכתן אחר ששמעו קול השופר שאין הכל מכירין מי קרובים ומי רחוקים:

תריסין - הן דלתות החנויות ומסלקין אותן ומניחן ע"ג יתדות ומוכרין עליהן תבלין ושאר דברים ולערב מחזירין אותן לפתחים:

חמין - מים חמין למזוג בהן יין לשתות:

סילק המסלק - קדרות העשויות להסתלק למאכל הלילה:

והטמין המטמין - את הראויות למחרת:

חזן הכנסת - שמש הציבור:

להוליך שופרו לביתו - שהיה גג מיוחד בגובה העיר ואמצעיתה לתקוע שם ומשם מוליכו לביתו אלמא אכתי לא נקיט קדושת שבת עלייהו:

לשיעורין - פעמים שביתו קרוב פעמים שביתו רחוק:

בראש גגו - שתקע שם:

שאין מטלטלין - אפילו ברשות היחיד:

והתניא שופר מיטלטל - לפי שכפוף ראשו וראוי לשאוב בו מים ולשתות התינוק:

חצוצרות - פשוטה ואינה ראויה אלא לתקוע והוי דבר שמלאכתו לאיסור ואסור משום מוקצה:



לתינוק עני - שעל הציבור לפרנסו:

הא ר' יהודה - שופר מיטלטל וחצוצרות אינן מיטלטלין דמוקצה הוא אבל שופר תורת כלי עליו כדאמרן לעיל:

הא - דקתני תרוייהו מטלטלין ר' שמעון היא דלית ליה מוקצה:

הא - דקתני אף שופר אין מטלטלין ר' נחמיה דאמר אפי' תרווד אפי' טלית אין ניטלין אלא לצורך תשמישו המיוחד ועיקר שופר לאו לגמוע מים קאי:

ומאי שופר - דקתני בההיא דר' נחמיה דאקדמית בה לחצוצרות לאיסורא וכיון דתני אין מטלטלין את השופר תו לא צריך למתני חצוצרות דכ"ש היא הואיל ואינו ראוי לגמע בו תינוק אלא שופר דתנא רישא הוא חצוצרות וחצוצרות דתנא בסיפא הוא שופר דאישתנו שמייהו כדרב חסדא:

לשופר של ראש השנה - אין תוקעין אלא באותו שעם הארץ קורין חצוצרות והוא שופר או אם בא עם הארץ לשאול במה יתקע אומרים לו בחצוצרות:

צפצפה - פסולה ללולב ועלה שלה עגול וקנה שלה לבן כדאמרן בסוכה:

פתורה - מתחילה היו קורין לגדול פתורה ולקטנה פתורתא ועכשיו נשתנו:

אף אנו נאמר - אף אנו יכולים להוסיף אדרב חסדא לומר שגם זה נשתנה:

הובלילא - מתחילה היו קורין להמסס הובלילא ולבית הכוסות בי כסי ועכשיו נשתנו:

המסס - הוא הסמוך לבית הכוסות עשוי סגלגל כמין כדור ובתוכו קליפות קליפות הרבה כגלגל של ריחים וקורין צינפי"ל ([[:קטגוריה:{קטן (צינפיי"ל: המסס, הקיבה השלישית של מעלי|{קטן, (צינפיי"ל: המסס, הקיבה השלישית של מעלי]][[קטגוריה:{קטן (צינפיי"ל: המסס, הקיבה השלישית של מעלי]])} ודופנו דק מאד:

בית הכוסות - סוף הכרס שקורין פאנצ"א (פנצ"א: בטן (כאן בהוראה מיוחדת של החלק הראשון בקיבת מעלי הגירה)) ויש בו עובי שקורין דובלון (דובלו"ן: פימה, כפל של שומן) ותוכו עשוי כמין כוס עובי בית הכוסות דופן כפולה ודבוקין הכפלים זה בזה בשומן:

מצד א' - שלא ניקב אלא א' מן הכפלים כשרה שחבירו סותמו:

מב' צדדין - שניקבו שניהם טריפה ובבית הכוסות הוא דאיכא לפלוגי בין צד א' לשני צדדין אבל בהמסס אפי' מצד א' שלא נראה הנקב לחוץ אין זו סתימה לפי שהדופן דק מאד:



לגיטי נשים - דקיימא לן בני בבל בקיאין שצריך לכתוב גט לשמה והמביא גט משם אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ובני שאר ארצות אין בקיאין וצריך ועכשיו בני בורסיף היא בבל ובבל של עכשיו היא בורסיף והן עמי הארץ כדאמרינן בעלמא (סנהדרין דף קט.) בור שאפי שנטלו מימיו ואני אומר נפקא מינה לגיטי נשים לענין שינה שמו ושמה ושם עירו ועירה פסול וצריך לכתוב שם של עכשיו:

פרק שלישי - כירה


מתני' כירה עשויה כעין קדירה ונותנין - קדירה לתוכה:

קש - זנבות השבולין:

גבבא - הנגבב מן השדה אישטובל"א (קש) :

גפת - פסולת של שומשמין שהוציא שומנן:

עד שיגרוף - הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמא פרישנא בפרק דלעיל שמא יחתה בגחלים:

או עד שיתן אפר - על גבי גחלים לכסותם ולצננם:

בית שמאי אומרים - נותנין עליה חמין אחר שגרפה דלא צריכי לבשולי דליכא למגזר שמא יחתה:

אבל לא תבשיל - דניחא ליה בישוליה ואתי לאחתויי א"נ נתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל:

לא מחזירין - בשבת דמיחזי כמבשל:

אף מחזירין - הואיל וגרוף:

גמ' קטום - היינו נתן אפר על הגחלים דאפר מתרגמינן קיטמא:

תרי בבי - בית שמאי אומרים חמין וכו' ותו תנא בבא אחריתי נוטלין ולא מחזירין:

ומה הן משהין - בגרוף וקטום:

פליגי נמי בלהחזיר - את המותר לשהות כגון חמין לבית שמאי וחמין ותבשיל לב"ה:

אלא אי אמרת להחזיר תנן הכי קתני - כלומר ע"כ הכי מפרשא:

ב"ש אומרים נוטלין ולא מחזירין - ע"כ אתבשיל קיימי דהא שרו בחמין:

הא תו למה לי - הא תנא ליה רישא אבל לא תבשיל:

  1. ^ כן הוא במהד' וילנא. אולם הוא לכאו' תמוה, שכן במטמין מבע"י לא זה הוא הטעם, אלא גזירה שמא יטמין ברמץ ויבוא לחתות בגחלים בשבת עצמה. ונראה דתיבות "גזירה שמא" וכו' חוזרות על שלפני פניו, "הא ודאי חשכה אין טומנין", "גזירה שמא" וכו'. ויקיעורך
אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/שבת/פרק_ב"