רבינו אשר על הש"ס/פסקי הרא"ש/שבת/פרק טז

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א

כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה. בין שקורין בהן בין שאין קורין בהן. ואע"פ שכתובין בכל לשון טעונין גניזה. ומפני מה אין קורין בהן מפני בטול בית המדרש. מצילין תיק הספר עם הספר ואע"פ שיש בתוכן מעות להיכן מצילין אותן למבוי שאינו מפולש. בן בתירא אומר אף למבוי המפולש:

גמ' איתמר היו כתובין תרגום וכל לשון רב הונא אמר אין מצילין אותן מפני הדליקה ורב חסדא אמר מצילין אותן מפצי הדליקה. אליבא דמאן דאמר ניתנו לקרות בהן כולי עלמא לא פליגי דמצילין. כי פליגי אליבא דמאן דאמר לא ניתנו לקרות בהן. רב הונא אמר אין מצילין דהא לא ניתנו לקרות רב חסדא אמר מצילין משום בזיון דכתבי הקודש. והלכתא כרב הונא דרב חסדא תלמיד הוה לגבי רב הונא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ומאן דאמר לא ניתנו לקרות בהן פירש רש"י היינו רשב"ג דאמר במתני' בפ"ק דמגילה דף ח: דאף ספרים לא התירו לכתוב אלא יוונית וכיון דלא ניתנו לכתוב גם אין קורין בהן. והני מילי לדידהו אבל לדידן שרי בין לקרות בהן בין להציל משום כיון דלא אפשר עת לעשות לה' הפרו תורתך כדאמרינן בגיטין דף ס. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו האי סיפרא דאפטרתא אסיר למיקרי בה בשבתא מ"ט לא ניתנו ליכתב. מר בר רב אשי אמר אפי' לטלטל בשבתא נמי אסור מ"ט משום דלא חזי למיקרי בה בשבתא ולא היא שרי למיקרי בה בשבתא ושרי לטלטולי דרבי יוחנן ור"ל מעייני בסיפרא דאגדתא בשבתא והא לא ניתנו לכתוב אלא כיון דלא אפשר עת לעשות לה' הפרו תורתך ה"נ עת לעשות. הלכך האידנא שאנו כותבין תורה שבעל פה משום עת לעשות כולם הם פירושי המצות ועיקרי תורה ומצילין אותן מפני הדליקה וכן אם היו כתובים בסם ובסיקרא בקומוס ובקנקנתום מצילין אותן מפני הדליקה. תנו רבנן הברכות והקמיעין אע"פ שיש בהן אותיות של שם ומעניינות הרבה של תורה אין מצילין אותן מפני הדליקה אלא נשרפין במקומן. מכאן אמרו כותבי ברכות כשורפי תורה. ומעשה באחד שהיה כותב ברכות בצידן והודיעו את ר' ישמעאל והלך לבדקו וכשהיה עולה בסולם הרגיש בו נטל לטימוס של ברכות ושקעו לספל של מים ובלשון הזה אמר לו גדול עונש האחרון יותר מעונש הראשון והאידנא דנהיגי לכתוב סדר הברכות ויש בהן הרבה מעניינות של תורה הואיל ונתנו לכתוב משום עת לעשות וגו' וניתנו לקרות בהן גם מצילין אותן מפני הדליקה: ספר תורה שיש בו ללקט שמנים וחמש אותיות מתוך תיבות שלימות וגם מכללו יגר שהדותא א"נ פרשה שאין בה שמנים וחמש אותיות אלא שיש בה אזכרות מצילין אותן מפני הדליקה. תרגום שכתבו מקרא ומקרא שכתבו תרגום וכתב עברי מצילין אותן מפני הדליקה. ואין צריך לומר תרגום שבתורה ותרגום שבדניאל: תנו רבנן הגליונים וספרי צדוקים אין מצילין אותן מפני הדליקה ר' יוסי אומר אף בחול קודר את האזכרות שבהן וגונזן והן ישרפו. אמר ר' טרפון אקפח את בני שאם יבואו לידי שאני שורף אותן ואת האזכרות שבהן שאפילו אדם רודף אחריו להורגו ונחש רודף אחריו לנשכו נכנס לבית נכרי ואינו נכנס לבתיהם של אלו. שהללו מכירין וכופרין והללו אין מכירין וכופרין ועליהם הכתוב אומר אחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך. אמר רבי ישמעאל ומה לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים. הללו שמטילין איבה ותחרות בין ישראל לאביהם שבשמים על אחת כמה וכמה ועליהם אמר דוד הלא משנאיך ה' אשנא וגו'. וכשם שאין מצילין אותן מפני הדליקה כך אין מצילין אותן לא מן המפולת ולא מן המים ולא מכל דבר המאבדן:

סימן ב

ומפני מה אין קורין בהן וכו' אמר רב לא שנו אלא בזמן בית המדרש אבל שלא בזמן בית המדרש קורין. והלכתא כרב. גרסינן בגיטין פרק השולח דף לח: אמר רבה בהני תלת מילי נחתי בעלי בתים מנכסיהם דמפקי עבדייהו לחירותא. ודסיירי נכסייהו בשבתא ודקבעי סעודתייהו בשבתא בעידן בית מדרשא. ואמר רבי חייא בר אבא אמר ר' יוחנן שתי משפחות היו בירושלים. אחת קבעה סעודה בע"ש ואחת קבעה סעודה בשבת ושתיהן נעקרו. פי' בשבת בזמן בית המדרש: והלכתא אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת פרש"י אגרות של מצוא חפץ. להיכן מצילין אותן וכו' היכי דמי מפולש וה"ד שאינו מפולש. אמר רב אשי שלשה מחיצות בלא לחי זהו מפולש. ולית הלכתא כבן בתירא לא במבוי ולא בחצר:

סימן ג

מתני' מצילין מזון ג' סעודות הראוי לאדם לאדם. הראוי לבהמה לבהמה. כיצד נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון שלש סעודות. בשחרית מצילין מזון שתי סעודות. במנחה מצילין מזון סעודה אחת. ר' יוסי אומר לעולם מצילין מזון שלש סעודות:

גמ' מכדי בהיתרא קטרח לציל טפי. אמר רבא מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי. היה אומר רבינו תם ז"ל דוקא אותו בית שהדליקה בה דאותן בהילי טפי ואיכא למיגזר בהו. אבל בתים הסמוכים להדליקה ויראים שמא תגיע אליהם ולא בהילי כולי האי לא גזרו בהן: תניא נשברה לו חבית בראש גגו מביא כלי ומניח תחתיה ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף. נזדמנו לו אורחין מביא כלי אחר וקולט כלי אחר ומצרף. ולא יקלט ואח"כ יזמין אורחין אלא יזמין ואח"כ קולט. ואין מערימין משום ר' יוסי בר יהודה אמרו מערימין: תנו רבנן הציל פת נקיה אין מצילין פת הדראה הציל פת הדראה מציל פת נקיה. וכן נמי ביו"ט של פסח אם יש לו מצות נקיות מספיקות לאותו היום אין לאפות אחר כך פת הדראה. ויראה אם יש לו בני בית ורגיל להאכילן פת הדראה שמותר. מצילין מיום הכפורים לשבת אבל לא משבת ליום הכפורים ואין צ"ל משבת ליו"ט ולא משבת לשבת הבאה:

סימן ד

ת"ר שכח פת בתנור וקדש עליו היום מצילין ממנו מזון שלש סעודות ואומר לאחרים בואו והצילו לכם. וכשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין אע"ג דרדיית הפת חכמה ואינה מלאכה אפילו הכי כמה דאפשר לשנויי משנינן:

סימן ה

אמר רב חסדא לעולם ישכים אדם להוצאת שבת שנאמר והיה ביום הששי והכינו לאלתר. אמר ר' אבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת שנאמר לקטו לחם משנה. אמר רב אשי חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא. רבי זירא בצע אכוליה שירותא א"ל רבינא לרב אשי והא מיחזי כרעבתנותא א"ל כיון דכל יומא לא עביד הכי והאידנא עביד לא מיחזי כרעבתנותא רבי אמי ורבי אסי כי מיקלע להו ריפתא דעירובא שרו עליה המוציא אמרי הואיל ואיתעביד בה חדא מצוה ניעביד בה מצוה אחריתי: כיצד נפלה דליקה וכו'. ת"ר כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת שלש. ר' חדקא אומר ארבע. א"ר יוחנן ושניהם מקרא אחד דרשו ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו וגו' רבי חדקא סבר הנך תלתא דכתיבי לבר מדאורתא ורבנן סברי בהדי דאורתא: ת"ר מדיחין כלים בשבת לצורך שבת כיצד קערות שאכל בהן ערבית מדיחן לאכול בהן שחרית שחרית מדיחן לאכול בהן במנחה מן המנחה ולמעלה לא ידיחם. אבל כוסות וקתוניות וצלוחית מדיח והולך כל היום כולו לפי שאין קבע לשתייה מכאן מוכח דקביעת זמן סעודה שלישית היא משתגיע זמן המנחה ולא קודם. ואותן שמפסיקין סעודת שחרית לשתים קודם זמן המנחה לא יפה הם עושין. וכן משמע בפ"ק דפסחים דף יג. דתניא י"ד שחל בשבת מבערין את הכל מלפני השבת ומשיירין מזון שתי סעודות וסעודה שלישית א"צ לשייר דחמץ אסור משש שעות ולמעלה אלמא שאין זמנה אלא במנחה והך ראיה אין נ"ל דאף אם יחלוק סעודה אחת לשתים מזון סעודה אחת היא: א"ר שמעון בן פזי אמר ריב"ל משום בר קפרא כל המקיים שלש סעודות בשבת נצול משלש פורעניות מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג. מחבלו של משיח כתיב התם לפני בא יום וכתיב הכא יום. ומדינה של גיהנם כתיב הכא יום וכתיב התם יום עברה. וממלחמת גוג ומגוג כתיב הכא יום וכתיב התם ביום בא גוג וגו'. א"ר יוחנן משום ר' יוסי כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלא מצרים שנאמר אז תתענג על ה' וגו' והאכלתיך נחלת יעקב. לא כאברהם שנאמר בו קום התהלך בארץ וגו' ולא כיצחק שנאמר בו לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל אלא כיעקב שנאמר בו ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה רב נחמן בר יצחק אמר אף נצול משעבוד גליות כתיב הכא והרכבתיך על במותי ארץ וכתיב התם על במותימו תדרוך: אמר רב יהודה אמר רב כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו שנאמר והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך עונג זה איני יודע מהו כשהוא אומר וקראת לשבת עונג הוי אומר זה עונג שבת: במה מענגו אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב בתבשיל של תרדין ודגים גדולים וראשי שומין. רב חייא בר אשי אמר אפילו דבר מועט ועשאו לכבוד שבת הוי עונג. מאי היא אמר רב פפא כסא דהרסנא: א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן כל המשמר שבת כהלכתה אפי' עובד ע"ז כדור של אנוש מוחלין לו שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת שומר שבת מחללו אל תקרי מחללו אלא מחול לו. אמר רב יהודה אמר רב אלמלי שמרו ישראל שבת ראשונה לא שלטה בהן אומה ולשון שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט וכתיב בתריה ויבא עמלק. אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אלמלי משמרין. ישראל שתי שבתות מיד נגאלין שנאמר כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכתיב בתריה והביאותים אל הר קדשי. א"ר יוסי יהא חלקי מאוכלי שלש סעודות בשבת. ואמר רבי יוסי יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום והאמר מר האומר הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף כי קאמר רבי יוסי בפסוקי דזמרא. ואמר רבי יוסי יהא חלקי עם מכניסי שבת בטבריא ועם מוציאי שבת בציפורי. ר' חנינא מעטף וקאי אפניה דשבתא ואומר בואו ונצא לקראת שבת מלכתא. ר' ינאי אמר בואי כלה בואי כלה: רבה בר רב הונא איקלע לבי רבה בר רב נחמן קריבו ליה תליסר סאי טחי אמר להן מי הוה ידעיתון דקאתינא דטרחיתון כולי האי אמרו ליה ומי עדיפת לן מינה. ר' אבא הוה זבין בשרא בתליסר איסתרי פשיטי מתליסר טבחי ומשלם להו אצנורא דדשא ואמר להו אשור האי אשור האי. ר' אבהו הוה יתיב אתכתקא דשינא ומשיף נורא. רב ענן לביש גונדא דתנא דבי רבי ישמעאל בגדים שבשל בהן קדרה לרבו לא ימזוג בהן כוס לרבו. רב ספרא מחריך רישא. רבא מלת שיבוטא. רב הונא מדליק שרגא. רב פפא גדיל פתילתא. רב חסדא פרים סילקא. רבה ורב יוסף מצלחי ציבי. רבי זירא מצתת צתותי. רב נחמן בר יצחק מכתף ועייל מכתף ונפיק אמר אלו מיקלען לי ר' אמי ור' אסי מי לא מכתיפנא קמייהו. איכא דאמרי ר' אמי ור' אסי הוו מכתפי ועיילי מכתפי ונפקי אמרי אילו מיקלע ר' יוחנן מי לא מכתפינן קמיה. בעי מיניה רבי מר' ישמעאל בר' יוסי עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכין. בשביל שמעשרין דכתיב עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר. עשירים שבבבל במה הן זוכין בזכות שמכבדין את התורה. בשאר ארצות במה הן זוכין בזכות שמכבדין את השבת: א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן פעם אחת נתארחתי אצל בעל הבית בלודקיא והביאו לפניו שולחן של זהב משוי ששה עשר בני אדם וששה עשר שלשלאות של כסף קבועות בו וקערות וכוסות וצלוחיות קבועות בו ועליו כל מיני מאכל ומשתה וכשהיו מניחין אותו אומרים לה' הארץ ומלואה וכשהיו מסלקין אותו אומרים השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. אמרתי לו בני במה זכית לכך אמר לי קצב הייתי וכל בהמה נאה שמצאתי אמרתי זו לכבוד שבת. אמרתי לו אשריך שזכית וברוך המקום שזיכך לכך. גרסי' בפרק י"ט שחל להיות בע"ש דף טו: תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה כל מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה ועד ראש השנה חוץ מהוצאת שבת ויום טוב והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פיחת פוחתין לו ואם מוסיף מוסיפין לו. תניא אמרו עליו על שמאי הזקן שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר זו לכבוד שבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו כל מעשיו היו לשם שמים שנאמר ברוך ה' יום יום: אמר ליה ריש גלותא לרב המנונא מאי דכתיב ולקדוש ה' מכובד אמר ליה זהו יום כפורים שאין בו אכילה ושתיה אמרה תורה כבדהו בכסות נקיה וכתיב באורים כבדו ה' ומתרגמינן בפנסיא יקרוך. על כן נהגו לכבדו בנרות יפים. וכבדתו רב אמר להקדים ושמואל אומר לאחר: א"ל רב פפא בר אבא לרב ספרא כגון אנן דשכיח לן בשרא וחמרא כל יומא במאי נשנייה. אמר להו אי. רגיליתו לאקדומי אחרוה ואי רגיליתו לאחורי אקדימוה. רב ששת בקייטא מותיב להו לרבנן להיכא דמטי שמשא. ובסתוא היכא דמטי טולא. ר' זירא הוה מהדר אזוגי דרבנן אמר להו במטותא מינייכו לא תחללוניה. אמר רב ואיתימא ריב"ל אפילו יחיד המתפלל בערב שבת צריך לומר ויכולו. ואמר רב המנונא כל המתפלל ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שנאמר ויכולו אל תקרי ויכולו אלא ויכלו כלומר הקב"ה והוא. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא כל המתפלל בע"ש ואומר ויכולו שני מלאכי השרת מלוין לו ומניחין ידיהם על ראשו ואומרים וסר עונך וחטאתך תכופר. ותקנו לומר ויכולו בתפלת אתה קדשת. ומה שאומר אותו אחר התפלה משום יו"ט שחל להיות בשבת נהגו כן לפי שלא אמרוהו בתפלה. וראיתי בסדר תפלות הקדמונים שאין אומרים ויכולו באתה קדשת אלא כך סיגנון הברכה וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים ככתוב בתורתך ויברך אלהים את יום השביעי ויקדש אותו וגו'. ומה שאומר אותו גם על הכוס כדי להוציא את בני הבית. תניא ר' יוסי בר יהודה אומר שני מלאכים מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו אחד טוב ואחד רע. כשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטה מוצעת מלאך טוב אומר יהי רצון שיהא כן לשבת אחרת ומלאך רע בעל כרחו עונה אמן. ואם לאו מלאך רע אומר יהי רצון שיהא לשבת הבאה כך ומלאך טוב בעל כרחו עונה אמן. א"ר אלעזר לעולם יסדר אדם שולחנו בערב שבת אע"פ שאינו צריך אלא לכזית. א"ר חנינא לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת אע"פ שאין צריך אלא לכזית. ר' אבהו הוו עבדין ליה כל אפוקי שבתא עגלא תילתא והוה אכיל מיניה כולייתא כי גדל אבדימי בריה א"ל למה ליה למר לאפסודי כולי האי לישביק כולייתא ממעלי שבתא. שבקיה. אתא ארי אכליה לעגלא אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אין הדליקה מצויה אלא בבית שמחללין בו את השבת שנאמר ואם לא תשמעו אלי לקדש את יום השבת והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלים ולא תכבה. מאי לא תכבה אמר רב נחמן בשעה שאין בני אדם מצוין לכבותה:

מתני' מצילין סל מלא ככרות אע"פ שיש בו מאה סעודות. ועיגול של דבילה וחבית של יין. ואומר לאחרים באו והצילו לכם. ואם היו פקחין עושין עמו חשבון לאחר שבת. להיכן מצילין לחצר המעורבת בן בתירא אומר אף לחצר שאינה מעורבת:

גמ' מצילין סל מלא ככרות והא תני רישא מצילין מזון שלש סעודות ותו לא. אמר רב הונא לא קשיא כאן בבא להציל כאן בבא לקפל. פירוש להציל הכל בכלי אחד. לקפל בשנים ושלשה כלים בזה אחר זה. ר' אבא בר זבדא אמר רב אידי ואידי בבא לקפל ולא קשיא כאן לאותה חצר כאן לחצר אחרת. בעי רב הונא בריה דרב יהושע פירס טליתו וקפל והניח וקפל והניח מאי כבא להציל דמי או כבא לקפל דמי. ת"ש מדאמר רבא אטעייה רב שזבי לרב חסדא ודרש ובלבד שלא יביא כלי אחד שהוא מחזיק יותר משלש סעודות ש"מ כבא להציל דמי ושפיר דמי. אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרבא מאי טעותא אמר ליה מדקתני ובלבד שלא יביא כלי אחר ויקלוט כלי אחר ויצרף כלי אחר הוא דלא אבל בההוא מנא כל מאי דבעי מציל. והלכתא כרב הונא דהך בעיא דרב הונא בריה דרבי יהושע אליביה אתיא: ואומר לאחרים בואו והצילו לכם וכו' חשבון מאי עבידתיה מהפקירא קזכו. אמר רבא בירא שמים עסקינן דלא ניחא ליה דליתהני מאחרים ובחנם נמי לא ניחא ליה דליטרח וה"ק אם היו פקחין דידעי דכה"ג לאו שכר שבת הוא עושין עמו חשבון לאחר השבת:

סימן ו

מתני' ולשם הוא מוציא כל כלי תשמישו ולובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול לעטוף. ר' יוסי אומר שמנה עשר כלים וחוזר ולובש ומוציא. אתא לת"ק. ואומר לאחרים בואו והצילו לכם צ"ל עמי והלכתא כת"ק:

סימן ז

רבי שמעון בן ננס אומר פורסין עור של גדי על גבי שידה תיבה ומגדל שאחז בהן את האור מפני שהוא מחריך. ועושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים מפני שאין מקבלין את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה:

גמ' ולית הלכתא כר' יוסי דאמר גרם כיבוי אסור. אמר רב יהודה טלית שאחז בה אור פושטה ומתכסה בה וכן ספר תורה פושטו וקורא בו ואם כבה כבה:

סימן ח

ת"ר נר שעל גבי הטבלא מנער את הטבלא והיא נופלת מאליה פירש"י דאיירי בנר דלוק. וצריך לומר שאין בו שמן דאי הוה ביה שמן הרי הוא שופך ממנו והוי כמסתפק מן הנר בשעה שהוא דולק וחייב משום מכבה. ולפירוש הערוך דרבי שמעון לא מחייב בפסיק רישיה אלא היכא דניחא ליה באותה מלאכה דאיכא למימר אנן סהדי דקמכוין איכא לאוקמא אפי' בנר שיש בו שמן כיון דלא מהני ליה מידי בההוא כבוי. ובירושלמי מוקי לה בנר שכבה ולא קתני ואם כבתה כבתה והכי תניא התם נר שהיה מונח על הטבלא מסלק את הטבלא והוא נופל אמר ר' יוחנן קרוב הוא לבא לידי חיוב חטאת. לפניו משום מבעיר. לאחוריו משום מכבה. תני ר' שמואל בר אבא קמיה דרבי יוחנן בכבה. אמר ליה תנוח דעתך שהנחת דעתי. ואתי לאשמועינן היתר טלטול על ידי נדנוד ואתי כרבי יהודה דאסר טלטול גמור בנר שכבה. אי נמי אפילו כר' שמעון ובנר גדול כגון כוס קערה ועששית דאמר בבמה מדליקין דמודה בהו רבי שמעון. אי נמי כגון שעדיין יש בו גחלת שהשלהבת כבתה ואשמועינן שמותר לנער: ואם כבתה כבתה אמרי דבי רבי ינאי לא שנו אלא בשוכח אבל במניח נעשה בסיס לדבר האסור לו:

סימן ט

נר שאחורי הדלת אסור לפתוח ולנעול כדרכו דאביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה רבי שמעון בפסיק רישיה ולא ימות. רש"י פירש שהנר מונח אחורי הדלת וחיישינן שמא יכבנו הרוח. ור"ח ז"ל פי' שהנר קבוע בכותל שאחורי הדלת וכשפותח הדלת נוקש בכותל ואיכא למיחש שמא יכבה הנר. ור"י פירש שהנר תקוע באחורי הדלת ובפתיחת הדלת ובנעילתו מרחק את השמן מן הפתילה או מקרבו אל הפתילה ואסור לפתוח הדלת כנגד המדורה אפי' ברוח מצויה:

סימן י

מתני' נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה שאין שביתתו עליך. אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו שכן שביתתו עליך:

גמ' אמר רבי אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אין מפסיד. כתב בעל ה"ג דהוא הדין נמי לבידקא דמיא וכן נראה דכל כיוצא בזה היזק הבא לאדם פתאום כגון אם נתרועעה חבית של יין והולך לאיבוד. ויראה שיכול לקרות הנכרי וכשיבא הנכרי ממילא יכבה דהשתא שרי למימר ליה כל המכבה אינו מפסיד קריאתו מיבעיא. ת"ר מעשה שנפלה דליקה בחצירו של רבי יוסי בן סימאי ובאו אנשי גיסטרא של ציפורי לכבותה מפני שאפוטרופוס של מלך היה ולא הניחן מפני כבוד שבת ונעשה לו נס וירדו גשמים וכבוה ולערב שיגר לכל אחד מהן שני סלעים ולאפרכוס שלהן חמשים וכששמעו חכמים בדבר אמרו לא היה צריך שכך שנינו נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה:

סימן יא

מתני' כופין קערה על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואה של קטן ועל עקרב בשביל שלא תשוך:

גמ' ועל צואה של קטן אוקימנא של תרנגולין מפני הקטן שלא יוזק בה ובחצר אחרת אבל צואה של תרנגולין ושל בני אדם באותה חצר מותר לגבבה ולהוליכה לבית הכסא כגרף של ריעי דקי"ל דגרף מותר לטלטלו ומפקינן ליה. חמשה נהרגים בשבת ואלו הן זבוב שבמצרים וצרעה שבניטה ועקרב שבחדייב ונחש שבארץ ישראל וכלב שוטה שבכל מקום. ושאר כל המזיקים אם היו רצין אחריו מותר להורגן לדברי הכל. תנו רבנן נזדמנו לו נחשים ועקרבים בשבת והרגן בידוע שנזדמנו לו להורגן לא הרגן בידוע שלהרגו באו ונעשה לו נס מן השמים וחסו עליו. אמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה א"ר יוחנן והוא שנישופין בו. אמר רב יהודה רוק דורסו לפי תומו. אמר רב ששת נחש דורסו לפי תומו רב קטינא אמר עקרב דורסו לפי תומו:

סימן יב

אמר רבי אבא בר כהנא פמוטות של בית רבי מותרין לטלטלן בשבת א"ל רבי זירא בניטלין בידו אחת או בניטלין בשתי ידיו א"ל כאותן של בית אביך פירש רש"י קטנים ולעיל פרשתי פרק במה מדליקין סימן כד בגדולים וכן נראה מדקאמר של בית רבי משמע שהיו גדולים. א"ר אבא בר כהנא א"ר חנינא קרונות של בית רבי מותר לטלטלן בשבת א"ל רבי זירא בניטלין באדם אחד או בניטלין בשני בני אדם א"ל כאותן של בית אביך:

מתני' נכרי שהדליק את הנר משתמש לאורו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. מדקאמר אסור בסתם משמע דאסור לכל ישראל אפי' לישראל אחר והא דאמר בפרק בכל מערבין דף מ. ההוא ליפתא דאתאי למחוזא חזייה רבה דמיכמשא שרא למיזבן מיניה אמר האי ודאי מאתמול עקרוה מאי אמרת מחוץ לתחום אתא הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ואמרי' נמי במסכת יום טוב פ' אין צדין דף כה. הבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר היינו דוקא באיסור חוץ לתחום דרבנן אבל באיסור דאורייתא כי הכא לא. מילא מים להשקות לבהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור. רבינו תם ז"ל היה אומר מדנקט בהמתו דוקא בהמה הוא דאם מילא בשביל בהמת ישראל הוא דאסור להשקותה משום דלא היה יכול להשקותה בבור. אבל מילא בשביל שישתה ישראל שרי אפילו לאותו ישראל שמילא בשבילו משום שיכול לירד לבור ולשתות כדאמרינן בפ"ב דעירובין דף כ: דלא התירו פסין אלא לבהמה בלבד אבל אדם מטפס ועולה מטפס ויורד. וקשה מהא דתניא בגמרא נכרי שליקט מאכל לבהמתו מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור אע"ג שהיה ישראל יכול להעמיד בהמתו על גבי עשבים כדאמרינן בגמרא מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים. ותירץ ר"ת ז"ל דאיירי בעיברא דנהרא שאין הבהמה יכולה לילך שם דומיא דסיפא מילא מים להשקותה שאינה יכולה לירד לבור ולשתות. מיהו קשה מנר הדלוק במסיבה דאסרינן ברוב ישראל אטו אם היה נר דלוק במקום אחר בבית כיון דישראל היה יכול לילך ולהשתמש לאור אותו הנר שמותר להשתמש לאור נר זה והא לא מסתבר כלל. ונראה דבהמתו נקט לרבותא דגבי שתיית ישראל גופא פשיטא דאם מילא מים לשתות דשותה אחריו ישראל דליכא למיחש כולי האי דלמא אתי לדלות דבפעם אחת דולה לצורכו ולצורך ישראל אבל בהמה נגזור דלמא אתי לאפושי קמ"ל. והר"ר אליהו ז"ל היה מביא ראיה להתיר מההיא דפרק מי שהוציאוהו דף מא: דקאמר דפירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו שלא הפסידו היתירן הראשון והוא הדין המים שמתחלה היה מותר לילך ולשתות וכשהביאם הנכרי דרך רשות הרבים לא הפסידו היתירן בכך. ולא דמי דהתם לא איתעביד איסורא דאורייתא. ועוד לאותו ישראל שנעשה האיסור בשבילו למה לא יאסרו לו המים כמו מרחץ שהוחם בשבת שאסור למוצאי שבת בכדי שיעשו הכא נמי הוה נהנה ממעשה שבת שטורח גדול היה לו לילך לבור ולשתות. הלכך נראה שאם מילא בשביל ישראל שאסור לשתות. ויש שהיו רוצים לומר דדוקא בשתיה אסור אבל יכול ליטול ידיו ויכול לעשות שאר תשמישין. ומביאין ראיה מההיא דיבמות פרק חרש דף קיג: מההוא עובדא דאירכסו מפתחות דבי מדרשא וקאמר דלידבר טלייא וטלייתא וליטיילו התם דאי משכחו להו מייתי ליה אלמא יכולין ליהנות מאותן מפתחות בשבת. ולאו מילתא היא דהתם לא נעשה האיסור בשביל ישראל. ועוד נ"ל דעיקר דבריהם טעות דמה לי שתיית בהמה מה לי שאר תשמישין. ועוד הרי כבש ונר דאסור להשתמש בהן כשנעשה לצורך ישראל וכדתנן עשה כבש לירד בו ירד אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור ומעשה בר"ג וזקנים שעשה נכרי בספינה כבש לירד בו וירדו בו ר"ג וזקנים אלמא אין חילוק בין שתיה לשאר תשמישין:

גמ' ת"ר נכרי שליקט עשבים בשבת מאכיל אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור אבל אם הנכרי מלקט ומאכיל בהמת ישראל אין ישראל זקוק לומר אל תלקט דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד כדאמרינן גבי נכרי שבא לכבות ולפי שעה הוא דשרי אבל אם מערים ישראל בכך ורגיל לעשות דבריו בהערמה ע"י נכרי אסור כדאמרינן פרק השוכר את הפועלים דף צ: בהנהו תורי דגנבין ארמאי ומגנחין יתהון הערמה איתעביד בהון ליזדבנו לנכרים. מילא מים להשקות לבהמתו משקה אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור במה דברים אמורים כשאינו מכירו אבל מכירו אסור שמא ירבה בשבילו ודוקא מים ועשבים הוא דחיישינן להכי אבל הדלקת נר ועשיית כבש וכיוצא בהן דליכא למיחש שמא ירבה בשבילו כדאמרינן נר לאחד נר למאה אע"פ שהוא מכירו אם עשה בשביל עצמו מותר:

סימן יג

אמר רב הונא א"ר חנינא מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים בשבת אבל לא ע"ג מוקצה אבל אי קאי באפה ואזלא היא מאליה ואכלה שפיר דמי והאי דקתני נכרי שליקט עשבים מאכיל אחריו ישראל אוקימנא בדקאי באפה ואזלא איהי ואכלה דהא מוקצין נינהו:

סימן יד

ת"ר עיר שישראל ונכרים דרים בתוכה והיתה בה מרחץ המרחצת בשבת אם רוב נכרים מותר לרחוץ בה מיד ואם רוב ישראל ימתין בכדי שיעשו חמין. וכן מחצה על מחצה כרוב אדעתא דרוב קמחממי. ונר הדלוק במסבה אם רוב נכרים מותר להשתמש לאורו אם רוב ישראל אסור מחצה על מחצה אסור דאדעתא דרובא קמדלקו. שמואל איקלע לבי אבין תורין אייתי נכרי שרגא אהדרינהו שמואל לאפיה כיון דחזא דאייתי נכרי שטרא וקא קרי ביה אמר אדעתא דנפשיה קעביד אהדרינהו אפיה לגבי שרגא. וצריך לומר דהך עובדא הוה ברוב ישראל או לכל הפחות מחצה על מחצה דאי ברוב נכרים אפילו לא מייתי שטרא וקרי שרי דמסתמא אדעתא דרובא קמדליק ואפילו היכא דהוי רוב ישראל כיון דמוכח דבשביל נכרי הדליקו שרי דנר לאחד נר למאה דדוקא בסתמא אמרינן אדעתא דרובא קמדליק:

הדרן עלך כל כתבי