ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/שבת/פרק ג

< רש"י על הש"ס





לגיטי נשים - דקיימא לן בני בבל בקיאין שצריך לכתוב גט לשמה והמביא גט משם אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ובני שאר ארצות אין בקיאין וצריך ועכשיו בני בורסיף היא בבל ובבל של עכשיו היא בורסיף והן עמי הארץ כדאמרינן בעלמא (סנהדרין דף קט.) בור שאפי שנטלו מימיו ואני אומר נפקא מינה לגיטי נשים לענין שינה שמו ושמה ושם עירו ועירה פסול וצריך לכתוב שם של עכשיו:

פרק שלישי - כירה


מתני' כירה עשויה כעין קדירה ונותנין - קדירה לתוכה:

קש - זנבות השבולין:

גבבא - הנגבב מן השדה אישטובל"א (קש) :

גפת - פסולת של שומשמין שהוציא שומנן:

עד שיגרוף - הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמא פרישנא בפרק דלעיל שמא יחתה בגחלים:

או עד שיתן אפר - על גבי גחלים לכסותם ולצננם:

בית שמאי אומרים - נותנין עליה חמין אחר שגרפה דלא צריכי לבשולי דליכא למגזר שמא יחתה:

אבל לא תבשיל - דניחא ליה בישוליה ואתי לאחתויי א"נ נתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל:

לא מחזירין - בשבת דמיחזי כמבשל:

אף מחזירין - הואיל וגרוף:

גמ' קטום - היינו נתן אפר על הגחלים דאפר מתרגמינן קיטמא:

תרי בבי - בית שמאי אומרים חמין וכו' ותו תנא בבא אחריתי נוטלין ולא מחזירין:

ומה הן משהין - בגרוף וקטום:

פליגי נמי בלהחזיר - את המותר לשהות כגון חמין לבית שמאי וחמין ותבשיל לב"ה:

אלא אי אמרת להחזיר תנן הכי קתני - כלומר ע"כ הכי מפרשא:

ב"ש אומרים נוטלין ולא מחזירין - ע"כ אתבשיל קיימי דהא שרו בחמין:

הא תו למה לי - הא תנא ליה רישא אבל לא תבשיל:



לעולם אימא לך להחזיר תנן - ואילו לשהות אע"פ שאינו גרוף שרי:

והך חזרה דאמרי לך - לא יחזיר עד שיגרוף דכי גרוף מיהא שרי:

לאו דברי הכל היא - ולבית שמאי לא סבירא להו:

לא שנו - שריותא דמתני' אלא על גבה דלא נפיש הבלא כולי האי אבל תוכה אסור:

אי אמרת בשלמא להחזיר תנן - אבל לשהות משהין אפילו בשאין גרופה כדמחסרינן ליה חסורי ורבי חלבו אשריותא דלשהות על שאינה גרופה קאי:

היינו דשני בין תוכה לעל גבה - דכי משהי לתוכה דשאינה גרופה מטמין ממש ברמץ:

אלא אי אמרת לשהות תנן - דאפילו לשהות בעי גרופה כיון דגרופה ומבעוד יום הוא נותנו לתוכה מה לי תוכה מה לי על גבה:

ארישא - עד שיגרוף:

אסיפא קאי - דאיירי בחזרה אבל רישא לשהות הוא ובין תוכה ובין גבה שרי:

שתי כירות המתאימות - מחוברות יחד וקיר של חרס מפסקת ביניהם:

משהין על גבי גרופה וקטומה - דלא חיישינן משום דסליק לה הבלא מאידך:

ומה הן משהין - על הגרופה:

לא יחזיר - בשבת:

אא"ב - רישא דמתניתין לשהות קאמר דבעי גרופה ובלשהות פליגי בחמין ובתבשיל ובגרוף וסיפא פליגי בחזרה מתני' ר' יהודה היא אלא אי אמרת להחזיר תנן דבעי גרופה אבל לשהות לא בעי גרופה ופלוגתא דחמין ותבשיל כשאינו גרוף כדקמחסרת ומתרצת לה:

קשיא לב"ש בחדא - דקאמרי ב"ש במתני' משהין חמין אף בשאינו גרוף והכא קאמר רבי מאיר לב"ש דאפילו גרוף ולא כלום וכ"ש כשאינו גרוף והא כולה חדא פירכא היא דבית שמאי לא שני להו בין גרוף לשאינו גרוף:

ולב"ה בתרתי - דבמתניתין שרי בית הלל להשהות חמין ותבשיל אף בשאינו גרוף והכא קתני דבגרוף חמין אין תבשיל לא ובשאינה גרוף אין משהין כלל ולענין חזרה בגרוף תנן במתניתין לב"ה מחזירין והכא קתני עקר דברי הכל לא יחזיר:

ואי ר' יהודה - דאמר נמי כי מתניתין מ"מ גרופה וקטומה קשיא דמתניתין תרצת דפלוגתא קמייתא בשאינו גרוף ושרו ב"ש חמין ובית הלל חמין ותבשיל והכא קתני אין משהין על גבי שאינה גרופה ואינה קטומה כלל ופלוגתא דלשהות בגרופה וקטומה:

בחמין ותבשיל ונוטלים ומחזירין - דמוקי פלוגתא דב"ש וב"ה בשהיית חמין ותבשיל דבית שמאי שרו חמין ותבשיל לא וב"ה חמין ותבשיל ולא כר' מאיר דאמר לב"ש לא כלום:

מהו לסמוך - קדרה אצל דופן הכירה בלא גרופה שהכירה מטלטלת היא ומושיבים אותה על גבי קרקע:

גבה - עובי שפתה או כסוי שעל חללה:

דמדלי - הקדרה על גבי הכירה:

ונתלבתה - חזרה והובערה:

התם נוטלין ומחזירין בחד מקום - ולא שייך למתני מחזירין עד דתני נוטלין:

נעורת - ארישט"ש (ארישטי"ש: פסולת של פשתן) :

שהוחמו כל צרכן - דליכא למיחש לחיתויי:



מצטמק - מתמעט וכויץ רטיי"ט (רישטריינ"ט: מתכווץ, מצטמצם) לשון שדים צומקי (הושע ט) כמו שאתה אומר בלשון צווי נצטוה ובלשון צדק נצטדק וכן כל תיבה שראש יסודה צד"י כשהיא מתפעלת נותן ט' אחר צד"י:

מותר - להשהותן בכירה דאי לא במצטמק ויפה לו קאמר מאי אתא לאשמעינן אלא ע"כ במצטמק ויפה לו קאמר ואפילו הכי לא גזרו משום חיתוי הואיל ונתבשל כל צרכו ותנא חמין לאשמעינן דבעינן שהוחמו כל צרכן מבעוד יום:

שאני הכא דקטמה - וגלי דעתיה דלא ניחא ליה בצמוקי:

גחלים של רותם - חמין יותר משאר גחלים ואינם ממהרין לכבות כדאמרינן בהמוכר את הספינה (ב"ב דף עד:):

משהין עליה - ואע"פ שלא קטמה ואמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן:

מתניתין - דקתני עד שיגרוף:

להחזיר תנן - דלא שרו בית הלל להחזיר עד שיגרוף ופירוקא דמתניתין כדאמרינן לעיל חסורי מיחסרא הלכך עקר לא יחזיר הואיל ואינה גרופה:

תרוייהו תננהי - בין לשהות בשאינה גרופה תנינא בהדיא סתם משנה דמותר ועקר לא יחזיר נמי תנינא ולמה ליה לרבי יוחנן לאשמעינן:

הא קרמו פניה שרי - והיינו לא בישל כל צרכו ותנור לאו גרוף וקטום הוא ואי נמי גרוף בתנור לא מהניא גריפה כדתנן במתניתין וכ"ש פת דאדעתא לבשולי יהביה בגוויה:

ועד כאן לא שרו כו' - דמתניתין אלאחר שיגרוף קאי דקתני לא יתן עד שיגרוף ובין למאן דאמר לא ישהה ובין למ"ד לא יחזיר מ"מ חזרה דסיפא אגרוף וקטום מהדר:

ורב ששת נמי דיוקא דמתני' קמ"ל - משום דלא מתני לה בהדיא הא קרמו שרי ואנן דמשהינן קדירה על גבי כירה שאינה גרופה אדחנניה סמכינן הואיל ותנן סתם מתניתין כוותיה כדאמר הא קרמו שרי ואע"ג דלא בישל כל צרכו ואמר רב ששת משמיה דרבי יוחנן כוותיה דמתניתין דפרקין משום חזרה הוא דבעי גרופה אבל לשהות לא וכל הני אמוראי דאסרי סברי מתניתין לשהות תנן:

מהו לשהות - בשאינה גרופה:

מסוכן הוא - רגיל לאוחזו בולמוס וצריך לאכול מאכל מתוק וטוב:

מרי דעובדא - מדקדק במעשיו:

מיחא - קמח.

כסא דהרסנא . דגים המבושלים בשמנן בקמח:

דאית ביה בשרא - מצטמק ויפה לו ששומן הבשר משבר כח הלפת כדאמר בברכות (דף מד:):

לאורחין - צריך חתיכות חשובות לשום לפניהם ואין דרך כבוד בתבשיל הצטמק שאין הבשר ניכר בו.

לפדא - מאכל שעושה מתאנים:

תמרי - מאכל תמרים:



שכח קדרה - אליבא מאן דאסר:

המבשל בשבת - משנה היא:

ולא שנא - אבל האי דשכח קדרה. לא שנא בין שוגג למזיד והכי דרש להו סתמא ולא פירש אי אשוגג מדמה לה ומותר לאוכלה אי אמזיד מדמה לה ואסור:

במזיד נמי - אם השהה על גבי כירה מבעוד יום יאכל:

דלא אתי לאיערומי - ולעשות מזיד ולומר שוגג הייתי דלא נחשדו ישראל על השבתות:

דאתי לאיערומי - דאיסור דרבנן הוא וקילא ליה ואתי לשהויי מזיד ויאמר שכחתי:

מיתיבי שכח קדרה כו' בשוגג - כגון האי דשכח יאכל בשבת:

במזיד - דלא שכח אלא הניח לא יאכל:

ובשר טרוף - דגלי דעתיה דלא לאורחים קבעי לה:

וכל המצטמק ויפה לו - כלומר וכן כל שאר המצטמק ויפה להם אסור לאוכלן אם השהן מזיד:

קתני מיהת - בשלא בישל כל צרכו דיש חילוק בין שוגג למזיד במשהה קשיא בין לרבה ורב יוסף דשרו מזיד בין לרב נחמן דאסר שוגג:

בשלמא לרב נחמן - מצי לתרוצי כי תניא ההיא דשוגג יאכל לפני גזירה דאמרינן לקמן דגזרו על השוכחין וכי איתמר דר' חייא בר אבא דתריצנא אליביה דשוגג אסור לאחר גזירה:

אלא דרבה ורב יוסף - דאמרי אליבא דר' חייא בר אבא להתירא אף במזיד:

אי קודם גזירה - אתמר דר' חייא:

קשיא מיהא מזיד - דהכא תניא במזיד לא יאכל:

ואי לאחר גזירה קשיא נמי שוגג - דאפי' שוגג ה"ל למיסר דאילו מתני' קודם גזירה נשנית:

המבשל בשבת - בידים דאיכא חיובא דאורייתא:

וה"ה לשוכח - דהמשהה נמי מבעוד יום אם שכח בשוגג יאכל ואם במזיד השהה לא יאכל כאילו בשלה בידים בשבת:

קשיא דר' מאיר אדר' מאיר - דתנן לעיל בריש פירקין לר' מאיר אליבא דב"ה חמין אבל לא תבשיל והכא שרי חמין ותבשיל שבישל כל צרכו:

וקשיא דר' יהודה אדר' יהודה - דהתם א"ר יהודה חמין ותבשיל והכא אסר תבשיל שבישל כל צרכו:

הא לכתחלה - משנה קמייתא לשהות לכתחלה קמיירי והך בהשהה כבר קאמר דמותר לאוכלה:

כאן בגרופה וקטומה - ההיא דלעיל איירי בגרופה וקטומה כדקתני בה משהין על גבי גרופה וקטומה ואין משהין על שאינה גרופה ומה הן משהין על הגרופה שהתרנו לשהות ר"מ אומר כו' הלכך אפי' לכתחלה שרי ר' יהודה והכא כשאינה גרופה הלכך דיעבד אסר:

עבר ושהה במזיד מאי - מותר לאוכלה או לא:

חמין לא אסר - דמצטמק ורע לו:

ביצים אסר - דמצטמק ויפה לו:

מאי לאו לאותו שבת - אסרן עליהן באכילה:

לא לשבת הבאה - אסר להן עכשיו שלא לעשות כן לשבת הבאה אבל באכילה שרו:

מכלל דביצים מצומקות כו' - בעיא היא:

והביאו לפניו - בחול:

כעוזרדין - שנצטמקו עד שנעשו דקות כעוזרדין קורמ"ש (קורמי"ש: פירות העוזרר (שיח בר) (ברוב הדפוסים הגרסה "עוזרד", אבל מסתבר שאינה נכונה)) בלע"ז ומדאמר ואכלנו הרבה מכלל דיפה להן:



מחזירין אפילו בשבת - ביום המחרת ולא תימא פלוגתייהו משחשכה והתם הוא דשרו משום דמוכחא מילתא דאדעתא דאהדורי לצורך מחר שקיל ליה אבל ביום לא מוכח דשקיל ליה אדעתא דאהדורי ובטלה לה הטמנה וה"ל כמטמין לכתחלה:

קומקמוס - יורה קטנה:

דיוטא - עלייה:

למקומו - לכירה:

אבל הניח על גבי קרקע אסור - להחזיר דבטלי לה הטמנה דאתמול והוי כמטמין לכתחלה:

לגרמיה - יחיד הוא בדבר ואין הלכה כמותו:

תלאן במקל מהו - כעודן בידו דמי או כהניחן ע"ג קרקע דמי:

פינן ממיחם למיחם מהו - מי הוי כמטמין לכתחלה ואסור להחזירן לכירה או לא:

מיחם - קומקמוס שמחמם בו חמין:

מתני' תנור - מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה:

כופח - בגמרא מפרש לה עשוי חלל ככירה אבל ארכו כרחבו ואין בו אלא שיעור שפיתת קדירה אחת וכירה יש בה שפיתת שתי קדירות:

גמ' על גביו - על שפתו:

אבל לסמוך - אצל דופנו:

הא ככירה שרי - כלומר מדקתני הרי הוא כתנור מכלל דאי הוה מדמי ליה לכירה הוה שרי ושמעינן מינה דכירה שהוסק בגפת ובעצים שרי:

ובמאי קאי - קס"ד בשאינה גרופה ואי על גבה מי שרי:

תניא כוותיה דאביי - דאסור לסמוך אתנור:

אפי' בגפת ועצים - לשתרי בגרופה וקטומה:

שנחלקה לאורכה - הרי בטלו שתי שפיתותיה שנחלקת רחבה לשתים הלכך טהרה מטומאתה שהרי ניתצה:

נחלקה לרחבה - נמצאו שתי השפיתות קיימות זו לבדה וזו לבדה:

כופח בין לאורכה בין לרחבה טהורה - שהרי ארכה כרחבה וכולה מקום שפיתה אחת:

מתני' אין נותנין ביצה בצד המיחם - קומקמוס של נחשת:

בשביל שתתגלגל - שתצלה קצת עד שתהא מגלגלת:

ולא יפקיענה בסודרין - לא ישברנה על סודר שהוחם בחמה כדי שתצלה מחומו של סודר:

בחול ובאבק דרכים - שהוחמו מכח חמה ובגמרא מפרש אמאי לא פליג רבי יוסי בהא:

והביאו סילון - מבעוד יום:

של צונן - כדי לחממן דהמים נמשכין ובאין כל השבת:

לתוך אמה - של חמי טבריא:

אם בשבת - אותן שבאו בשבת: ה"ג כחמין שהוחמו:


גמ' כל שבא בחמין - כל מלוח שבא בחמין מע"ש חוזרין ושורין אותו בחמין בשבת ואין בו משום תיקון שהרי נתקן כבר:

מדיחין - שאין זה גמר מלאכתו אבל לא שורין:

חוץ מדג מלוח ישן או קולייס האיספנין - דג שקורין טונינ"א (טוּנה) :

שהדחתו זהו גמר מלאכתו - מדקרי ליה גמר מלאכתו ש"מ זהו בישולו וחייב:

והא דתנן - בפרק חבית נותנין כו' המים צונן:

בחמה - בשמש:

דשרי - דאין דרך בישולו בכך וחמה באור לא מיחלפא דליגזר הא אטו הא:

בתולדות האור - כגון אם הוחם הסודר הזה באור מתחילה:

דאסיר - דהוי בישול:

תולדות חמה - שהוחם הסודר בחמה:

אטו תולדות האור - דמאן דחזי סבר דתולדות האור נינהו:

שמא יטמין ברמץ - דמאן דחזי סבר מכדי האי לבשולי והאי לבשולי ותרוייהו דרך הטמנה מה לי רמץ מה לי חול ומשום הכי מודה ר' יוסי:

שמא יזיז עפר - שמא לא יהא שם חול עקור לכל הצורך ואתי לאזוזי עפר הדבוק והוי חופר גומא:

עפר תיחוח - כלומר תיחוח בעומק דליכא למיחש למזיז:

גג רותח - שרתחו חמה:

ואין מגלגלין בסיד רותח - דהוא תולדות האור:

ליכא למיגזר - בגג רותח דהא לא מטמין ליה:

אלא - לשמא יזיז עפר ויכסנו בו ליגזר:

לתוך אמה של חמין - וחמי טבריא לאו תולדות האור נינהו ואפ"ה אסרו להו ומודה בהא ר' יוסי:

דדמיא להטמנה - שמטמין מים במים:

מי סברת מעשה אסיפא קאי - לסייעתא דחול ואבק ולאורויי דתולדות חמה כי האי גוונא אסירי לדברי הכל:

ארישא קאי - אפלוגתא ורבנן הוא דאמרי לה אבל לר' יוסי כה"ג לא מיתסר אלא משום דהני תולדות האור נינהו:

והא מעשה - דחמי טבריא דתולדות חמה נינהו ודמי לאפקעתא דסודרין דליכא למגזר לשמא יזיז ואסרי להו:



בטלה הטמנה - נאסרה הטמנה בדבר המוסיף הבל דהא מבע"י נתנו שם הסילון ומפני שהצוננין מתחממין בכך ואע"ג דממילא אסור:

לסילונייהו - לסילונין שלהן שחזרו בהן:

ראויין לשתיה - דמחים להו לשתייה ואי בעי רוחץ בהן פניו:

להשתטף - שנותן על גופו ומשתטף:

והאי תנא - ר' שמעון היא דמתיר להשתטף כל גופו בשבת בחמין שהוחמו מע"ש והיינו דקאמר כחמין שהוחמו בשבת אסור הא שהוחמו מאתמול שרי ואי בי"ט כחמין שהוחמו בי"ט ואסור ברחיצה דאפי' בית הלל לא שרי להחם בי"ט אלא לפניו ידיו ורגליו אבל לשיטוף כל גופו לא:

לא ישתטף - בשבת:

בין בחמין - ואפי' הוחמו בחול :

בכלי - דהרואה אומר היום הוחמו ומוכחא מילתא דתולדות האור נינהו ואתי להחם בשבת כגון נותן צונן בחמין:

אבל בקרקע - כגון אמבטאות של מרחצאות והן חמי האור:

מותר - דבטלי להו מתורת חמין:

והא מעשה דאנשי טבריא כו' - אלמא במילתייהו קיימי:



הדר ביה רבי עקיבא - כדאמרינן בפירקין דלעיל (דף כט:) לשון מכריע מכביד מטה כף מאזנים ומכריע את שכנגדו כגון הכא בחמין אסור השתא הוה ליה ר' שמעון דמתיר בחמין יחיד במקום שנים נמצא ר' יהודה מכביד את כף המשקולת שהרי ר' יהודה עם רבי מאיר שוים לאיסור ובצונן מותר הוי ליה ר' מאיר בצונן יחיד במקום שנים נמצא ר' יהודה מכביד את כף המשקולת:

ה"מ - דא"ר יוחנן הלכה כדברי המכריע במכריע במשנה כי ההיא דמטלניות:

כעין פניו - כלומר כל אבר בפני עצמו:

רוחץ בהן כל גופו - ביחד אלא שמשייר אבר אחד:

איתיביה כל הני - וליכא לשנויי כעין פניו ידיו ורגליו דהא כל גופו יחד קאמר חוץ מאבר אחד:

א"ל רב יוסף לאביי - משום דגדל אביי בבית רבה בר נחמני שהיה ראש קודם לרב יוסף ומת היה שואלו רב יוסף איך היה רואהו נוהג:

מי עביד כשמעתי' דרב - בהא מילתא דרחיצה:

מאי תבעי ליה - שיטה דהש"ס פרכא ליה:

לא שמיע ליה - לרבה הא תיובתא משום הכי מספקא ליה לרב יוסף ברבה דדילמא עביד כרב:

ואי לא שמיעא ליה - אמאי מספקא ליה לרב יוסף:

הא ודאי עביד - רבה בכל מילי כרב:

כחומרי דרב הוה עביד - . בר מהני תלת חומרי אבל כקולי דרב איכא דלא עביד והא קולא היא ודילמא לא עביד:

שפקקו נקביו - שלא יצא חמימותו:

רוחץ בו מיד - ואין צריך להמתין בכדי שיעשה ל"א שפקקו נקביו אותן נקבים שמרחץ מתחמם על ידיהן שאור ניסקת מבחוץ מתחתיו לוי"ה ועיקר רוחץ בו מיד שהרי לא נתחמם בשבת אבל בשבת לא שהרי גזרו על הרחיצה:

ומשתטף בבית החיצון - שלפני המרחץ ולא בתוך המרחץ שלא יאמרו רוחץ הוא כדאמרן דאסרו את הרחיצה אבל הזיעה התירו והיאך היא זיעה עומד או יושב בבית המרחץ ואינו נותן מים עליו והוא מתחמם ומזיע:

מחופין בנסרים - ולא היו צריכין לחוש שמא נתחממו בשבת מחומו של מרחץ:

התחילו לאסור - את הזיעה:

אמבטאות - בתי מרחץ גדולים:

מטייל בהן - מהלך בתוכן לפי דרכו ולא להזיע:

ואינו חושש - שמא יאמרו מזיע הוא ואע"ג דאסרו את הזיעה:

מאי עוברי עבירה - דקאמר לעיל שאסרו זיעה על ידיהן:

אסרו להן את החמין - לגמרי:

ועדיין היו רוחצין בחמין - שהוחמו מבע"י:

שאין הדבר עומד - שלא היו ציבור יכולין לקבל מתוך שאסרו להם את הכל:

במקומה עומדת - לאיסור:



כי האי תנא - דאמר לעיל משהתחילו עוברי עבירה התחילו לאסור הזיעה והרי לא נאסרה אלא ע"י הרוחצין בחמין מאתמול ואומרים מזיעין אנחנו ואין כאן אלא עבירת דבריהם שאסרו את החמין:

נפיש הבלייהו - ומזיע:

מפשיר - מחמם לשון פושרין:

מיחם אדם - מחמם:

אלונטית - טיול"א (מגבת) ונראה לי בגד שמסתפגין בו דבכל דוכתא קרי לה אלונטית:

על גבי מעיים - כשהוא חש במעיו מחממין לו כלי או בגד ומניחו שם ומועיל:

ובלבד שלא יביא קומקומוס כו' - שמא ישפכו עליו ונמצא רוחץ בשבת בחמין:

מפני סכנה - פעמים שהן רותחין:

לא שיחמו - לא שיניחם שם עד שיחמו:

אלא שתפיג צינתן - במקצתן שתפיג שתתחלף כמו וריחו לא נמר (ירמיהו מח, יא) מתרגמין וריחיה לא פג:

לא בשביל שיבשל - שלא תניחנו שם כדי בישול שתהא היד סולדת בו:

סכה ידה - אבל להפשירו בפך כדרך שעושה בחול לא ופליג אדרב יהודה:

להתירא - מאי דאסר רבי יהודה בשמן בישול שרי ת"ק ומים דוקא נקט ולא שיחמו דיש בהן בישול אבל שמן אע"פ שהיד סולדת דהיינו בישול דר' יהודה שרי לת"ק:

סולדת - נמשכת לאחוריה מדאגה שלא תכוה וזהו לשון ואסלדה בחילה (איוב ו, י) ואדאג ברעדה ואמשך מתלונתי מדאגת יום הדין אם הייתי יודע שמיתתי קרובה ולא יחמול:

שמן יש בו משום בישול - הלכך לא כדי שיבשל אלא כדי שיפשר שרי דהפשרו אין זה בישולו:

ואתא רבי שמעון למימר דהפשירו זהו בישולו - הלכך כדעבדין בחול לא ליעביד אלא כלאחר יד על ידי שינוי:

לאיסורא - אמרה תנא קמא לשמן דמיא הוא דשרי להפשיר אבל שמן הפשרו זהו בישולו:

איכא בינייהו כלאחר יד - דלתנא קמא אפי' ע"י שינוי אסור:

והיכי דמי - סלוד יש שסולד מרתיחה מועטת ויש שאינו סולד:

נכנסתי - בשבת ובחמי טבריא הוה שלא נאסרו כדאמר לעיל התירו להם חמי טבריא:

באמבטי - כגון בריכה עשויה בקרקע שהמים נכנסים שם ונאספין:

ובקשתי להניח שם פך שמן - להפשיר לסוך הימנו קודם הרחיצה:

טול - מן המים:

בכלי שני - שיצטננו מעט דכלי שני אינו מבשל ואח"כ תן הפך לתוך אותו כלי שני דהך אמבטי שהחמין נמשכין לה מן המעיין חשיב לה ככלי ראשון שנרתחו בו שאע"פ שהעבירו מעל האור מבשל כדתנן לקמן (דף מב.) האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין:

וש"מ הפשרו - במקום הראוי לבישול:

זהו בישולו - דהא להפשיר בעלמא הוא דקבעי ואסר ליה:

והיכי עביד הכי - להורות הוראה שהוא דבר תורה בבית המרחץ:

להרהר - בדברי תורה:

דברים של קדש - דברי תורה:

אסור לאומרן - במקום הטנופת ואפי' בלשון חול:

אין מדיחין - דלמא אתי לאשויי גומות:

דהא מעשה דרבי אחר גזירה הוה - שגזרו על הזיעה ועל כרחין בחמי טבריא הוא דהוי ורבי יהושע דאמר לעיל בימי רבי הוה אלמא בימי רבי כבר נגזרה:

וקאמר ליה טול בכלי שני - אבל ראשון לא אלמא יש בהן משום בישול:

מרדות - רדוי:

שט - צף:

דשט באמבטי - בשבת:

ולא ידענא אי עקר - רגליו מן הארץ דקסבר כי תנן אין שטין על פני המים במשילין פירות בנהר גדול תנן דאיכא למגזר שמא יעשה חבית של שייטין כדאמרינן התם אבל באמבטי לא:

אי לא עקר - רגליו:

לא ישוט - דאע"ג דליכא למיגזר אסור:

ואפילו עומדת בחצר - דליכא למיגזר שמא יתיז מים ברגליו חוץ לארבע אמות:

הא - דאסיר:



דלית ליה גידודי - שאין שפתה גבוהה שיהיו המים עמוקים אצל שפתה כמו באמצע דכיון שאין עמוקים שם כי מטי סמוך לשפתה נועץ רגליו בקרקע וחופר וממחה העפר לתוך המים ודמי למגבל ולי נראה דאית ליה גידודי שרי דלא דמי לנהר אלא לכלי דלית ליה גידודי דמיא לנהר ואסור:

שהניח ידיו - כשהיה רוחץ משום צניעות:

אי נגע - באמה:

כאילו מביא מבול לעולם - שמתחמם ובא לידי קרי וזה קלקולו של דור המבול מוציאים שכבת זרע לבטלה דכתיב כי השחית כל בשר וגו' (בראשית ו, יב)

כבולשת - עשאוה להא דר' אבוה בולשת חיילות גייס הבא לעיר על שם שמחפשין ובולשים את העיר קרי לה בולשת:

בשעת שלום - כגון שהוא של אותה מלכות:

כאילו כופר - דנראה שהוא בוש בדבר:

כי נחית - לנהר פניו כלפי הנהר ואין כאן משום צניעות אסור לכסותו:

כי סליק - ופניו כלפי העם מותר משום צניעות:

ר' זירא זקיף - דחייש לדרב שלא יראה ככופר:

משתמיט - היה ירא ליראות לו משום דהוה בעי רבי זירא למיסק לארעא דישראל ורב יהודה לא סבירא ליה וירא פן יגזור עליו מלילך:

בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי וגו' - ור' זירא אמר לך האי קרא בכלי שרת כתיב כדאמרינן בשני דייני גזירות (כתובות דף קיא.):

הביאו לי נתר - לחוף את ראשי וקאמר להו בלשון הקודש:

פתחו פומייכו - ויכנס הבל בית המרחץ לתוך הגוף ויוציא הבל של זיעה:

ואשתו - מן מים חמין ואפי' לא הוחמו אלא לרחיצה:

מותר לאומרן - בבית המרחץ ואפי' בלשון קודש:

הבלא - דמרחץ הנכנס דרך הפה:

מפיק הבלא - דזיעה:

ולא הלך ד' אמות - קודם שישן:

מרקבת - אינה מתעכלת לעשות זבל:

ריח רע - ריח הפה:

ריח זוהמא - כל גופו מזוהם בזיעה תמיד:

ולא הסיקוהו מבפנים - שאינו מטיב לכלום:

ולא הכניסוהו לצונן - שהן מחזקין את הברזל:

למים ע"ג חבית - על שוליו וצדדיו שאינם נכנסים לתוכו:

מתני' מוליאר הגרוף - מן הגחלים מבע"י:

שותין - ממימיו בשבת ואע"פ שהוחמו קצת מחמת הכלי לפי שאינו מוסיף הבל אלא משמר ומקיים חום שלהם שלא יצטננו בגמרא מפרש מוליאר מים מבפנים וגחלים מבחוץ כלי שיש בו בית קיבול קטן אצל דופנו מבחוץ מחובר לו ונותן שם גחלים והמים בקיבולו הגדול ורבותינו מפרשים מוליאר שני שולים ואנטיכי בי דודי מחיצה בינתיים ולי נראה להפך דאם כן ה"ל למיתני מים מלמעלה וגחלים מלמטה ועוד דנחשתה דתני באנטיכי לשון שולים הן והן אומרים לשון נחושת ושאני נחשת מחרס:

אנטיכי - מפרש בגמרא:

גמ' בי כירי - חלל יש בכירה אצל חלליה שהגחלים בו ומים נתונים בחללה השני ואע"ג דדמי למוליאר מיהו כירה דופנה עב והאור תדיר בתוכה כל ימות החול ודופנה חם מאד ומוסיף הבל במים אע"פ שגרופה מן הגחלים:

בי דודי - יורה גדולה עושין לה שתי שוליים ונותנין גחלים בין שניהם והמים על העליונים:

וכל שכן - דבי כירי אסור כדפרישית שמתוך שהאור תדיר בו ודופנו עב מרתיח:

אבל בי דודי לא - שהרי הוא כמוליאר:

שנחושתה - נחושת שלה אלמא ביורה של נחשת קאי ונחשת משמר רתיחתו ואני אומר נחושתה לשון שולים כדכתיב (יחזקאל טז, לו) יען השפך נחשתך ולשון של המשנה נחשתו של תנור במסכת כלים (משנה, כלים ח, ג) ושאני אנטיכי ממוליאר דמתוך שהשולים מכוסים חומם משתמר ואע"ג שגרפו גחליהם:

מתני' המיחם - קומקמוס של חמין:

שפינהו - כולה מתניתין מפרש בגמרא:

גמ' מאי קאמר - מאי פינהו ומאי לא יתן והדר אמר אבל נותן:



והלא מצרף - כשכלי מתכות חם ונותן לתוכו צונן מחזקים את הכלי וזו היא גמר מלאכת הצורפין שרתיחת האור מפעפעתו וקרוב להשבר והמים מצרפין פעפועיו שולדי"ר (לרתך) בלע"ז:

שפינהו - משמע שפניו לעצמו מעל האור:

אבל לצרף - שפינהו ממנו החמין:

הכי איתמר לא שנו - דפינהו שרי לתת לתוכו צונן:

אלא שיעור להפשיר - ולא לצרף כגון שלא מלאהו כולו ורב משמע ליה פינהו כרב אדא שפינה ממנו חמין:

אפילו שיעור לצרף שמלאהו כולו מותר -


שאין מתכוין לכך:

גחלת של מתכת - שמשליכין לחוץ פסולת של ברזל דלא שייך כבוי בהכי מדאורייתא ומדרבנן אסורה והיכא דאיכא נזקא לרבים לא גזרו על השבות:

אבל לא של עץ - דאיסורא דאורייתא היא וחייב סקילה:

אפילו של עץ נמי - דהא לרבי שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה וכל כיבוי אינו צריך לגופו חוץ מעושי פחמין או מהבהבי פתילה:

הלכך - כיון דאמרת לא גזרו שבות דכיבוי מתכת במקום נזקא דרבים:

קוץ ברשות הרבים מוליכו פחות פחות מד' אמות - עד שיסלקנו לצידי רשות הרבים דאיסורא דרבנן הוא:

ובכרמלית - דטלטול דידיה דרבנן:

אפילו טובא - יעבירנו בעקירה אחת:

חמין לתוך צונן - דקסבר תתאה גבר ואין החמין מרתיחין את הצונן אלא מפשירין:

ולא צונן לתוך חמין - שהתחתונים מרתיחים את העליונים דתתאה גבר:

בכוס - דלשתיה קבעי להו ולא ניחא ליה שיחומו הרבה ועוד דכלי שני הוא:

אוסר - אפילו חמין לתוך צונן:

ספל הרי הוא כאמבטי' - ואף על גב דכלי שני הוא הואיל ולאו לשתיה אלא לרחיצה אסירי דניחא ליה שיחמו הרבה וגזרינן:

אלא בשבת רחיצה בחמין ליכא - בתמיה דהא לרבי שמעון אפילו חמין לתוך צונן אסור לא משכחת חמין שהוחמו ואפילו מע"ש שלא יהיו צריכין להפיג רתיחתן ואם כן לא ירחוץ אפילו פניו ידיו ורגליו בחמין:

מי סברת ר' שמעון אסיפא קאי - דלא שרי ת"ק אלא חמין לתוך צונן. ואתא איהו ואסר אף חמין לתוך צונן:

ארישא קאי - לשתיה וצונן לתוך חמין דקשרו ב"ה קאסר:

מתני' שהעבירן - מן האור:

מרותחין - בין השמשות:

לא יתן לתוכן תבלין - משתחשך דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל:



אבל נותן הוא לתוך הקערה - דכלי שני אינו מבשל:

תמחוי - כעין קערה גדולה שמערה כל האילפס לתוכה ומשם מערה לקערות:

ר' יהודה אומר לכל וכו' - בגמ' מפרש אהי קאי אכלי ראשון או אכלי שני:

חוץ מדבר שיש בו חומץ או ציר - שהן מבשלין את התבלין כשהן רותחין:

ציר - הנוטף מן הדגים כשכובשים אותן במכבש:

גמ' ארישא קאי - אאילפס דקא אסר ת"ק וקאמר ר' יהודה לכל אילפסין הוא נותן דכלי ראשון לא מבשל:

או דילמא אסיפא קאי - אקערה ותמחוי דקא שרי ת"ק וקא אמר ליה רבי יהודה בכל קערות ותמחויין מודינא לך חוץ מדבר שיש בו חומץ ואפילו כלי שני נמי לא:

דבכלי ראשון נמי לא בשלה - ומותר ליתן ואפילו בכלי ראשון משהעבירו מן האור:

מתני' אין נותנין - בשבת:

כלי תחת הנר - לקבל בו שמן המטפטף משום דשמן מוקצה הוא וקסבר אין כלי ניטל בשבת אלא לצורך דבר הניטל אי נמי קסבר אסור לבטל כלי מהיכנו להושיב כלי במקום שלא יוכל עוד ליטלו (משום) דהוי כקובע לו מקום ומחברו בטיט ודמי למלאכה וכלי זה משיפול בו השמן המוקצה יהא אסור לטלטלו:

מותר - להניחה שם:

ואין ניאותין - נהנין:

גמ' אע"פ שאמרו אין נותנין כלי תחת תרנגולת לקבל ביצתה - כשהיא מטילתה במקום מדרון שמא תתגלגל ותשבר ומדיוקא דמתניתין שמעינן לה דדמי לנותן כלי תחת הנר לקבל בו שמן:

אבל כופה עליה כלי - ולא תימא אין כלי ניטל אלא לצורך דבר הניטל:

באשפה - ויש לחוש שמא תשבר ברגלי אדם וכופה עליה כלי:

והצלה מצויה התירו - לטלטל כלי לצרכה ואף על פי שהביצה דבר שאינו ניטל בשבת: שאינה מצויה כגון מדרון וטיפטוף דשמן דמתני': נשברה לו חבית של טבל גרסינן:

מביא כלי - ואף על גב דטבל דבר שאינו ניטל הוא וחבית לא שכיחא דפקעה:

גולפי - חביות:

נותנין כלי - מתניתין היא ומותיב ליה מינה:

ניצוצות - שלהבת הנוטפת מן הנר כדי שלא ידלק מה שתחתיה ואע"ג דניצוצות לא מיטלטלי ולא שכיחי:



איתיביה כופין קערה - של חרס על גבי הנר כו':

גחיני - נמוכין:

וכן קורה שנשברה כו' - משנה היא לקמן:

שנשברה - בשבת:

ארוכות המטה - לימונ"ש (יצולים (מוטות אורך בעגלה, במחרשה וכו', כאן במיטה של פרקים)) :

בספסל - דכלי הוא ומותר לטלטלו:

בכשורי חדתי - שלא נבדקו עדיין וכשמכביד משא הבית עליהן שהיו טחין על גגותיהן בטיט שכיחי דפקעי:

תחת הדלף - לקבלו:

טעמא דרב חסדא - דאין נותנין כלי תחת התרנגולת:

מפני שמבטל כלי מהיכנו - שהיה מוכן מתחלה לטלטלו ועכשיו עושהו מוקצה:

מוכן הוא - שאין בו מוקצה אלא איסורו ואם בא אחד ועבר על דברי חכמים שאסרו לתרום בשבת ותיקנו מתוקן ומותר לטלטלו ולאוכלו הלכך לאו מבטל כלי מהיכנו חשיב ליה:

אין בהן ממש - ומותר ליטלן אחר שנפלו לתוכו:

וכן קורה כו' - קס"ד שמהדקו שם ואינו יכול שוב ליטלו:

הראוי - לשתיה כל אלו משניות הן:

כל בין השמשות - אבל נתנו שם משחשיכה מותר ליטלו אם אין האפרוחים עליו:

בצריך למקומו - להשתמש במקום הכלי ומתוך שיכול ליטלו לצורך מקומו מוליכו למקום שירצה:

לכסות בה את הכלי - לסתום פי צלוחית:

על גבי אבנים - מפני הגשמים שלא ימחו או לא יקבלו סיד מאחר ששרויות במים:

מקורזלות - ראשן חד וראויות לקינוח דהוי דבר הניטל:

למיזגא - להשען שכל הסבתן כך היתה יושב קצת ונשען קצת על שמאלו:



דאיכא דבש - דבר הניטל:

שתי חלות - כל הכוורת עושין אותה הדבורים חלות חלות של צפיחית דבש ושעוה וכשרודים אותן מניחין בה שתים שיתפרנסו מהן הדבורים כל ימות הגשמים כדתנן בהמוכר את הספינה (ב"ב פ.) הלוקח חלות כוורתו של חבירו מניח שתי חלות דסתמא לא מכרן:

מוקצות נינהו - לדבורים הדר הוה ליה דבר שאינו ניטל ואפ"ה מטלטלין מחצלת להצלתן:

דחשיב עלייהו - מאתמול לאכילה:

ומני - היא שהצרכת לתרוצה כשחישב וקתני דדבר שאין מתכוין מותר כר"ש:

אי ר"ש - אמר למה לי לאוקמיה בשחישב:

שלא יעשנו כמצודה - שלא יכסנה כולה אלא דנשבוק רווחא שיוכלו לצאת כי היכי דלא ליתצדו בהאי כיסוי ממילא ואע"ג דלא מיכוין למיצד אסור:

רב אשי אמר - לעולם דאיכא דבש טובא ודקשיא לך ימות הגשמים מי קתני בה ימות הגשמים:

לשמעתיך - דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל:

מת המוטל בחמה - ויש לחוש שמא ימהר להסריח:

ויושבין בצדו - ע"ג הקרקע כדי שיצטערו מחום הקרקע ויצטרכו להביא מטות לישב עליהן והמטות יהיו למחיצה כדמסיים ואזיל:

חם להם למטה - מן הקרקע שרתחו חמה:

ופורסין - על ראשן לצל:

זה זוקף מטתו - שתהא המחצלת מונחת עליה וכן זה נמצאת מחיצה עשויה מאליה ולכשירצו נשמטין והולכין להם ודוקא נקט חם להם מלמטה ברישא שיביאו המטות לישיבה ברישא והדר מחצלת לפרוש עליהן לצל ואוחזין אותה בידיהן עד לאחר שעה שיזקפום וישמטום דהוה ליה כי ההוא דאמרינן (עירובין דף קא.) האי מדורתא מלמעלה למטה שרי אבל לאתויי מעיקרא מטות לצורך האהל לא דהוה ליה מלמטה למעלה כדרך בנין וקי"ל אין עושין אהל עראי בתחילה בשבת:

הופכו ממטה למטה - עד שמגיע לצל:

מן הצד - כלאחר יד:

אי דליכא - והאי מצילין דקאמר ר' יהודה בן לקיש דמטלטל ליה להדיא הוא:

מאי טעמא דר' יהודה - אלא לאו מן הצד הוא דקשרי:



אי לא שרית ליה וכו' - אבל במוטל לחמה לא שרי:

מתני' מטלטלין נר חדש - שאינו מאוס וחזי לאישתמושי להדיא שלא דלק בו נר מעולם:

אבל לא ישן - דמוקצה מחמת מיאוס הוא:

גמ' חוץ מן הנר שהדליקו - ואף על גב שכבה אסור דאית ליה לרבי מאיר מוקצה מחמת איסור ולית ליה מוקצה מחמת מיאוס:

חוץ מן הנר הדולק בשבת - בעוד שהוא דולק אסור שמא יכבה הנר:

עששית - כוס גדול של זכוכית שקורין לנפ"א ([[:קטגוריה:{קטן (בית|{קטן, (בית]][[קטגוריה:{קטן (בית]])} :

לא יזיזם ממקומן - ואפילו כבה הנר ולקמן מפרש טעמא:

מן הנר הכבה - דכיון דכבה והולך לא מחייב תו משום מכבה:

כבה אין לא כבה לא - דלא שמעינן ליה לרבי שמעון דשרי במתני' אלא מותר שמן שבנר ושבקערה דמשמע לאחר שכבה:

מאי אבל - מדקאמר אבל מכלל דבנר מותר:

בזוטא - דדעתי' עליה מבע"י סבר שיכלה השמן מהר ואשתמש בנר לכשיכבה:

אבל הני - לא אסיק אדעתיה שיכבו כל היום:

ור' שמעון מתיר - וקערה נפישא קשיא קערה אקערה:

דומיא דנר - קתני לה דזוטרא:

פמוט - מנורה של מתכת ואינה מאוסה:

לדברי המתיר - ר' מאיר המתיר בנר ישן:

אוסר - בהאי דמוקצה מחמת איסור כדקתני לעיל חוץ מן הנר שהדליקו בו בשבת:

לדברי האוסר - רבי יהודה האוסר בנר ישן של חרס התם הוא דמאיס אבל הכא שרי ולית ליה מוקצה מחמת איסור:

נר של מתכת - לא מאיס כגון של נחשת דלא בלע:

שיחדה למעות - מיתסרא בהזמנה בעלמא ואע"פ שלא הניח עליה מעולם:

מטלטלין נר חדש - והא רבי יהודה קאמר לה דאית ליה מוקצה אלמא לא מיתסר בהזמנה מדקאמר אבל לא ישן ולא קתני אבל לא המיוחד לכך:



הניח עליה מעות - אפילו בחול הרי הוקצה לאיסור ואסור לטלטלה ואפילו נסתלקו המעות מבעוד יום ולא דמי לנר של מתכת דשרי רבי יהודה דהתם בלא יחדו:

לא יחדה למעות - אין עליה מעות בשבת:

מותר לטלטלה - ואע"ג דהניח עליה מעות בחול:

והוא - שנסתלקו מבעוד יום. שלא היו עליה כל בין השמשות אבל היו עליה כל בין השמשות איתקצי לכולי יומא:

מוכני שלה - גבי שידה תנן במסכת כלים והיא עגלה של עץ מוקפת מחיצות למרכב אנשים ונשים:

מוכני - אופן:

בזמן שהיא נשמטת - כעין אופני עגלה שלנו שאדם יכול לסלקו מן העגלה:

אינו חיבור לה - דחשובה היא כלי לעצמה דאי שידה בת קבולי טומאה היא כגון שאינה מחזקת מ' סאה בלח ונטמאה השידה לא נטמא המוכני ואי לאו בת קבולי טומאה היא ונגעה טומאה במוכני המוכני טמאה לעצמה דלא חשיבה משידה והיא מטלטלה מלאה וריקנית דיש לה בית קיבול:

ואינה נמדדת עמה - לענין טומאה כדפרישית דכלי עץ המחזיק מ' סאה בלח שהן כוריים ביבש טהור כדאמרי' בבמה מדליקין (דף לה.) דכלי עץ איתקש לשק שיהא מיטלטל מלא וריקן וזו אינו מיטלטל מלא ותנן במסכת כלים ומייתינן בגמ' דמנחות השידה ב"ה אומרים נמדדת מבחוץ דרואין אותה כאילו היא עומדת בתוך כלי גדול ואם מחזיק אותו כלי מ' סאה טהורה השידה ואע"פ שהיא אינה מחזקת מ' סאה דקסבר אף עוביה נמדד עמה והמוכני אינו נמדד עמה להשלים דרואין כאילו ניטל המוכני ואח"כ תנתן השידה לתוך הכלי:

ואינה מצלת עמה באהל המת - דאם השידה מחזקת מ' [סאה] דאינה מקבלת טומאה מצלת באהל המת והוי אהל לעצמה ולא שנכנסה לבית שהמת בו דא"כ אין כאן הצלה שהרי הגג מאהיל על הטהרות מלמעלה אלא כגון שנכנסה לבית הקברות כדאמרינן בעירובין ר' יהודה אומר אף בבה"ק מפני שיכול לחוץ בשידה תיבה ומגדל בפרק בכל מערבין דקסבר אהל זרוק כלומר אהל המיטלטל שמיה אהל ומפסיק כלפי הטומאה והמוכני אם הוא גבוה מדופני השידה וכלים [בולטים] מלמעלה מדופני השידה וגובה המוכני מגין עליהם אינו מצילן דמוכני כלי הוא לעצמו ומקבל טומאה ואינו חוצץ בפני הטומאה ורבותי דוחקין ומפרשין אותה באהל המת ממש ובשל חרס המוקפת צמיד פתיל והרבה תשובות יש חדא דנמדדת לא שייך בשל חרס דלא איתקש לשק ובין מיטלטל ובין אינו מיטלטל טמא ועוד אם המוכני מוקף צמיד פתיל יציל בפני עצמו כלים שבתוכו ועוד בפירוש נשנית במסכת כלים בהלכות כלי עץ והלכות כלי חרס נשנו לבדן והלכות כלי עץ נשנו לבדן:

ההיא ר' שמעון היא - ומיהו מעות לא חזו מידי ומודה רבי שמעון דעודן עליו אסור:



מניחין נר - מבעוד יום:

ע"ג דקל - וידלק שם בשבת דליכא למיחש לכשיכבה לישקליה מיניה ונמצא משתמש במחובר דכיון דאקצייה לדבר האסור בין השמשות איתקצי לכולי יומא:

ואין מניחין כו' בי"ט - דשקיל ומנח ליה ומשתמש באילן:

מה לי שבת כו' - בשבת נמי שקיל ליה לכשיכבה:

שרגא דחנוכתא - אחר שכבה:

מקמי חברי - שלא יראוהו בחצר כדאמרינן בפרקין דלעיל (דף כב:) דנותנו בטפח הסמוך לרשות הרבים וידעו שהדליקו בו נר והם גזרו שלא להדליק אי נמי ביום חגם אין מניחין לדלוק אור אלא בבית ע"ז:

חברי - שם אומה שהיתה עם פרסיים:

הכי הילכתא - בתמיה:

בשעת הדחק - סכנה אלמא שלא בשעת הדחק אסור:

שזרען בקרקע - ועדיין לא השרישו מהו ללקוט ולאכול:

אין מוקצה לר' שמעון בדבר הראוי - אלא בשמן שבנר בשעה שהוא דולק כדתניא לעיל:

הואיל והוקצה למצותו - לשבת:

הוקצה לאיסורו - איסור כיבוי:

והוקצה למצותו לית ליה - בתמיה דקס"ד שמן שבנר דוקא קאמר דאיכא תרתי מוקצה למצוה ומוקצה של שעת דליקתו משום איסור כיבוי אבל מוקצה למצוה גרידא לא אסר ואפילו בשעת המצוה:

והתניא סיככה - לסוכה כו':

קרמים - בגדי צבעונים שקורין אובריינ"א (אוברי"ץ: מעשה אורג בעבודות מחט) :

אפרסקין - פירסיק"י (פירשקי"ש: אפרסקים) בלע"ז:

יינות שמנים - בכלי זכוכית:

עד מוצאי יו"ט האחרון - והכא מוקצה למצוה איכא מוקצה דאיסור ליכא דאי משום סתירת אהל כי מטא חולו של מועד לשתרי דומיא דנר שכבה:

והא ממאי דר' שמעון היא - דמותיבנא לך מיניה:

דתני ר' חייא כו' אין נוטלין עצים - בפסח ועצרת מסוכה העשויה לצל ואפילו נפלו משום מוקצה דאיתקצאי מחמת סתירת אהל בי"ט:

אלא מן הסמוך לה - אם סמך חבילות עצים אצל דופנה ליכא איסור מוקצה דדעתיה עילויה מאתמול למישקלינהו למחר דלא סתר בהו אהלא ומהך דתני ר' חייא בר יוסף הוי מצי לאותבי ברישא אלא ניחא ליה לאותבי ממתניתא דר' חייא ור' אושעיא כדאמרינן בעלמא (חולין דף קמא.) כל מתניתא דלא מיתניא בי ר' חייא כו':

ור' שמעון מתיר - אם נפלה דלית ליה מוקצה והכי מוקמינן ליה במסכת ביצה:

ושוין בסוכת החג בחג - שהוקצה למצותה דמצותה כל שבעה אלמא כל שעת מצותה נוהג מוקצה שלה ואע"ג דליכא איסור סתירה:

כעין שמן קאמינא - ולא משום איסור אלא משום מצוה דהואיל דהוקצה למצותו דשבת הוקצה לכל זמן איסור דליקתו ולא יותר דאין מצותו אלא בשעת דליקתו ומשכבה אין בו מצוה אבל בסוכת החג מצותה כל שבעה והקצאתה כל זמן מצותה:

אלא גרוגרות וצמוקין - גרוגרות תאנים שמעלה לגג ליבשן ומשנשתהו שם מעט אין ראוים לאכילה עד שיתייבשו וכן צימוקים דענבים:

היה אוכל בתאנים - רבותא אשמעי' דהוה אכיל ואזיל מכיון דאסקינהו אסח דעתיה ואקצן:

חבושין - קויינ"ץ (קודוינ"ץ: חבושים (פירות)) :

וכן אתה אומר כו' - ואע"ג דהני חזי כל שעתא ואפי' נשתהו לא נתקלקלו מיהו הואיל ואקצינהו אסירי:

אי נימא ר"י - למה לי הנך דנקט דדחינהו בידים אפי' הכניסן נמי לאוצר בעו הזמנה:



פצעילי תמרה - תמרים הנלקטים קודם בישולן וכונסין אותם בסלים שעושין מלולבין והן מתבשלות מאליהן מהו לאכול מהן קודם בישולן מי מודה בהן דמוקצות הן כגרוגרות וצימוקין או לא:

אלא בגרוגרות וצימוקין - דאיכא תרתי דדחינהו בידים ולא חזו:

ור' לית ליה מוקצה - דקס"ד מדבעי מיניה אליבא דרבי שמעון אלמא הוה שמיע ליה מאבוה דכרבי שמעון סבירא ליה:

משקין - דרך להשקות בהמה לפני שחיטה שתהא נוחה להפשיט:

המדבריות - הברייתות:

ברביעה - במרחשון:

ואלו מדבריות כל שרועות באפר - והני מיהא אסירי אלמא אית ליה מוקצה:

איבעית אימא הני - מדבריות נמי כגרוגרות דמי דדחינהו בידים ויש טורח לילך ולהביאם:

ואיבעית אימא - ההיא דפצעילי תמרה לדבריו דרבי שמעון קאמר ולר' לא ס"ל: ה"ג אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן אמרו הלכה כר' שמעון:

אמרו - בני הישיבה:

סרוייא קרוייא - על שם מקומו:

כלום עשוי - לשום תשמיש:

אלא לתרנגולין - הלכך ה"ל מלאכתו לאיסור ואסור אלמא אית ליה מוקצה:

דאית ביה אפרוח מת - דלא חזי למיכל ולכלבים נמי לא חזי ואף על גב דא"ר שמעון מחתכין את הנבלה לפני הכלבים הני מילי במסוכנת אבל בריאה לא דלא הוה דעתיה מאתמול לכלבים והאי אפרוח שמת בשבת נמי לא הוה דעתיה מאתמול לכלבים:

הניחא למר כו' דאמר מודה היה ר"ש - דאע"ג דאמר מחתכין הנבלה לפני הכלבים ה"מ במסוכנת דדעתיה עליה מאתמול לכלבים אבל מודה הוא בבעלי חיים כלומר בבריאים שמתו שאסורין שפיר קתרצת דלרבי שמעון גופיה לא חזי לכלבים:

מאי איכא למימר - הא חזי לכלבים:

דאית בה ביצה - שנולדה היום ומודה ר' שמעון בנולד:

והא אמר רב נחמן כו' - בשמעתא קמייתא דביצה:

דאית בה ביצת אפרוח - וכלב לא אכיל לה משום קליפה:

וליה לא סבירא ליה - לר' יוחנן לא סבירא דתיהוי הלכה כר' שמעון והיינו דרב יצחק:

ואת לא תסברא - ומקמי דשמעת ליה לדרב יצחק לא הוה ידעת דר' יוחנן כר' יהודה:

בשתי ידים אסור לטלטלה - כדמפרש טעמא לקמיה דלאו לטלטולי עבידא דאדם קובע לה מקום:

ור' יוחנן אמר אנו אין לנו - שום היתר בהלכות טלטול נרות:

אלא בנר - ישן כרבי שמעון דמתיר אבל מנורה כו' הלכך אי לאו מדרב יצחק לא הוה ידענא ליה אבל השתא ידענא דכר' יהודה סבירא ליה בכולהו בר ממוקצה מחמת מיאוס דנר ישן:



מותר לנטותה - דסתם כילת חתנים אין לה גג טפח שנקליטין יוצאין לשני ראשי המטה באמצעה אחד לכאן ואחד לכאן ונותן כלונס' מזה לזה ומשליך האהל עליה והוא שופע לכאן ולכאן וכיון שאינו רחב טפח אינו אהל ואין בו לא בנין ולא סתירה:

בשל חוליות - במנורה של פרקים שמא תפול ותתפרק ויחזירנה ונמצא עושה כלי:

חידקי - חיתוכין סביב לה קרונ"ש (קרינ"ש: חריצים) ודומה לפרקים ומאן דחזי סבר של פרקים הוא:

גדולה - הואיל ודרכה לעשותה של חוליות כי אית ביה חידקי סברי דחוליות הן ואסור אפילו לריש לקיש כדאמר לעיל ניטלת בשתי ידים אסור לטלטלה:

כי פליגי בקטנה דאית בה חידקי - דכולי עלמא ידעי דלאו חוליות נינהו:

גזרינן - אטו חוליות:

ומי אמר רבי יוחנן הכי - הלכה כר' יהודה:

תהא משנתינו - דמוכני דקתני הא אין עליה מעות שריא כגון שלא היו עליה בין השמשות והכי תידוק מינה טעמא דיש עליה מעות כשקדש היום הא אין עליה כשקדש היום שריא:

לדיוספרא - מקום:

איבעיא להו - חדא הוראה הואי והכי קאמר הורה במנורה להיתרא כדרך שהיה ר' שמעון מתיר בנר ישן או דילמא שתי הוראות הוה הורה במנורה לאיסור כדאמרן בדחידקי וגזרינן אטו חוליות וכר"ש הורה בנר להיתר:

וטלטל שרגא - נר שכבה:

לעולם כרבי שמעון סבירא ליה - דאי סבירא ליה דאסור לא הוה מטלטל ליה לכבוד ר' יהושע בן לוי דליעבד איסורא:

שרגא דמשחא - שדלק נר של שמן:

שרי לטלטולה - אחר שכבה כר' שמעון דלא מאיס:

אבל בנפטא - דמסרח אפילו רבי שמעון מודה דלא חזי אלא למלאכתו:

איקפד רבא - משום טינוף המטה:

ובעה לצעוריה - בשאלות:



השירים - אצעדות:

הרי הן ככל הכלים - אע"פ שאסור לצאת בהן לרה"ר כדאמרי' בפרק במה אשה יוצאה (לקמן נט:) גזירה דילמא שלפא ומחויא מיהו תורת כלי עליהן ומותר לטלטלן שלא כדרך מלבוש:

מומו ניכר - גבי בכור קאי:

מי יימר דמזדקק ליה חכם - שימצא חכם שיזקק לו ביו"ט לראות אם מום קבוע הוא או לא:

מפירין נדרים - בעל לאשתו :

ונשאלין לנדרים - לחכם להתירן:

שהן לצורך שבת - כגון נדר שלא יאכל היום:

ואמאי - מותרת לאכול ואפי' שרי לה בעל ליתסר לה משום מוקצה דהא אסחה דעתה ואמרה מי יימר דמזדקק לה בעל:

על דעת בעלה - ע"מ אם ירצה הבעל וסמכה עליה דמזדקק לה ביום שמעו:

הכא מי יימר כו' - והדיוטות לא מצו למישרייה לבכור אלא במום הידוע לכל כגון מחוסר אבר:

איסורא דאורייתא - כיבוי אב מלאכה הוא חריץ ליכא איסור דאורייתא דחופר כלאחר יד הוא דחופר דאמר לקמן תולדה דחורש וחייב ה"מ חופר כדרכו במרא וקרדום:

מוכרין כדרכן - ואפי' של כלאים לובשו להראותו בשוק:

ובלבד שלא יתכוין - להנאת חימום והא ר"ש היא מדאזיל בתר כוונה:



לדבר האסור - לשלהבת דבכי האי מוקצה מודה ר"ש שהכלי טפל לשלהבת בעודה בו ולאו משום דחייש לכבייה:

בסיס - מושב את כנו מתרגמינן בסיסיה:

א"ר רומנוס לי התיר רבי לטלטל מחתה - של לבונה באפרה קס"ד באפרה עם אפרה קאמר שהאפר מוקצה ולא היו צריכין לו ואשמעינן דאגב מחתה דאיכא תורת כלי עליה טלטלה עם אפרה:

נוטל אדם - הכלכלה בשבת והאבן בתוכה:

הא ליכא פרי לא - דכלי נעשה בסיס לאבן וטפלה לו ובטל תורת כלי דידיה והכי נמי נעשית מחתה בסיס לאפר ורבי יוחנן שמעי' ליה לעיל דכדר' יהודה סבירא ליה:

דאית ביה קרטין - שנשתיירו מן האור ולבונה דחזיא להריח ואגב לבונה מטלטל למחתה עם אפרה דומיא דכלכלה מלאה פירות והאבן בתוכה:

קרטין - של שיור לבונה:

בי רבי - דנשיא ועשיר הוה מי חשיבי:

בגדי עניים - שלש על שלש או שחוטן עבה הוו בגדים לעניים לענין טומאה:

בגדי עשירים - שלשה על שלשה הוו בגדים לעשירים וכל שכן לעניים אבל בגדי עניים לעשירים לא הוה בגד גבייהו ולא מקבלי טומאה הכא נמי בי רבי בטלי קרטין:

אלא אמר אביי - הא דשרי ליה לטלטל מחתה באפרה משום דאפרה מאיס עליה לראותו והוי כגרף של רעי דתניא במסכת ביצה (דף לו:) מותר להוציאו לאשפה שבחצר:

גרף - כלי חרס המוכן לכך:

מיכסי - כל מחתות מכוסות הן ויש בהן נקבים להוציא הריח:

כנונא - כלי נחשת שמביאין בו האור לפני שרים להתחמם:

אגב קטמיה - שהיו צריכין לאפרו לכסות רוק או צואה וא"ת מה צד איסור יש כאן היינו רבותא דאע"ג דאיכא עליה שברי עצים והא דר' רומנוס נמי האי מחתה באפרה דקאמר מחתה בשביל אפרה שהיה צריך לו ודעתייהו עליה מאתמול ורבותא אשמעינן (כיון) אע"ג דאיכא עליה שברי עצים דהוי ככלכלה של פירות והאבן בתוכה:

ושוין - ר' יהודה ור"ש שנחלקו בנר ישן:

בגלילא שנו - שחשובות להן שברי פתילה שאין בגדים של פשתן מצויין להם הלכך לא בטלי ונעשה נר בסיס להן:

טרסיים - צורפי נחשת או גרדיים והולכין מעיר לעיר למלאכתן ונושאין עמהן מטות של פרקים:

חייב חטאת - הוא תחלתו וגמרו ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש אב לכל גומרי מלאכה ולא משום בנין דאין בנין בכלים:

קנה מנורה - שיוצאין ממנה קנים לנרות הרבה ונוטלין הימנה ובשעת הצורך מחזירין אותו:

קנה של סיידין - הטחין ומלבנין הבית בסיד יש להן קנים של פרקים ונותן מטלית בראשה ושורין בסיד המחוי וטח את הבית וכשהוא טח מלמטה אי אפשר לו אלא בקנה קצר וכשהוא הולך ומגביה מוסיף קנה על קנה ומאריכו:

פטור - שאין זה גמרו שהרי צריך לחזור ולפרקו תמיד:

קרן עגולה וקרן פשוטה - שניהם מין כלי זמר והוא עשוי נקבים נקבים ככברה ומכניס בהן חלילים ומוציאין קולות הרבה קרן עגולה מעשה אומן הוא וצריך לתקוע בנקבים בחוזק והויא מלאכה ובקרן פשוט מכניסו בריוח ודרכן לפרקם תמיד ופטור קתני מיהת בקני מנורה דחייב והוא הדין למטה של טרסיים:

אינהו - רבי אבא ורב הונא בר חייא:

דאמור כי האי תנא - כרבי שמעון דמתיר לכתחלה:

מלבנות המטה - כעין רגלים קטנים ויש להן בית קיבול ומכניס לתוכן ראשי כרעי המטה שלא ירקבו בארץ:

לווחים של סקיבס - עץ קטן כמין דף שתוקעין בקשת שקורין אבלשטר"א (ארבלישט"א: בליסטרה) שעליו מושך החץ:



יתקע - בחוזק על ידי יתדות שקורין קויינ"ש (קוינ"ץ: טריזים) :

מטה גללניתא - טירנדי"ן (טורנידי"ץ: [מיטה] מסתובבת, מתקפלת) והוא כעין של טרסיים:

מן הצד - מפני שאינה תקועה ומהדקה בחוזק קרי לה מן הצד כלומר ע"י שינוי:

גמ' והא קא מבטל כלי מהיכנו - דלא יוכל ליטלו משם כל היום דנעשה בסיס לניצוצות לימא תהוי תיובתיה דרב חסדא דאסר בפירקין (דף מג.):

אין בהן ממש - משכבו ומותר ליטלן:

כרבי יוסי - בכל כתבי הקדש דקתני עושה מחיצה בכל הכלים בין מלאין בין ריקנין כדי שלא תעבור הדליקה רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאין יכולין לקבל האור והן מתבקעים ומכבין את הדליקה:

בערב שבת - כגון זה שנותן המים מבעוד יום בכלי תחת הנר:

וכי תימא הכא נמי - אין נותנין לתוכו מים בשבת קאמר ור' יוסי היא:

והתניא - אפילו בע"ש אסור ואי לגרם כיבוי מדמית לה אפילו כרבי יוסי לא מיתוקמה דבע"ש לא אמר רבי יוסי:

אלא אמר רב אשי - מתניתין אפילו לרבנן דלא דמי לגרם כיבוי דהתם כי מטי דליקה לכלים דליקה הוא דפקע להו וגרמא בעלמא הוא אבל זה שנתן המים ממש תחת הנר מכבה ממש הוא וגזירה מבעוד יום אטו משחשכה:

שמקרב את כיבויו - זימן כיבוי להדיא והוה ליה מכבה ממש אי הוה יהיב ליה בשבת:

פרק רביעי - במה טומנין


מתני' במה טומנין - הבא לסלק קדירה מעל גבי כירה ולטומנה בדבר אחר ואמרו חכמים אין טומנין בדבר המוסיף הבל אלא בדבר המעמיד הבל מי הוא המוסיף ואסור:

גפת - פסולת של בית הבד של שמן שהוא כנוס יחד וחם מאד:

לחין - יש בהן הבל הרבה יותר מיבשין:

זגין - פסולת של יקב יין:

מוכין - כל דבר רך קרוי מוכין כגון צמר גפן ותלישי צמר רך של בהמה וגרירת בגדים בלויים:

גמ' קופה שטמן בה - שנותן בה מוכין וטומן בה קדירה:

לענין הטמנה - לטומנו בתוכה:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/שבת/פרק_ג"