רש"י על הש"ס/שבת/פרק יח

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת קכו ב (עריכה)

שיש להן בית אחיזה - בית יד:

ה"ג ואמר רב יהודה והוא שיש תורת כלי עליהן - שהכיסוי ראוי לתשמיש עצמו הוא דניטלין בשבת ואם אין תורת כלי עליו לא אמרינן כיסוי כלי הוה כלי ודלתות שידה תיבה ומגדל דתנא מתני' נוטלין יש תורת כלי עליהן דראויין לישב עליהן ולתת עליהן מזונות לקטן ולקמן מפרש אמאי בעינן בית אחיזה הואיל ותורת כלי עליהן אלמא לרבי יוחנן מידי דליכא תורת כלי עליו לא מטלטלין והאי קנה מאי תורת כלי עליו איכא אי משום דפותח ונועל בו אין זו תורת כלי עליו אלא תורת בנין:

וכ"ת הכא נמי דאיכא תורת כלי עליו - שראוי להפך בו זיתים או לפצע בו אגוזים:

(תורת כלי עליו. אפי' אינו ראוי לדבר אחר): סבירא ליה כוותיה בחדא - דמתוקן ואע"פ שאינו קשור:

ופליג עליה בחדא - דבעי תורת כלי:

הלכה כרבי אליעזר - דבעינן קשור ותלוי:

מדבריהם למדנו - בפ' בתרא בימי אביו של ר' צדוק ובימי אבא שאול בן בטנית שפקקו את המאור בטפיח וקשרו את המקידה בגמי לידע אם יש בגיגית פותח טפח והתם מפרש לה וקתני מדבריהם למדנו:

שפוקקין - את המאור בדבר שאינו קשור ותלוי:

וקושרין - קשר שאינו של קיימא לכתחלה:

ומודדין - מקוה ומטלניות:

מאי דעתיך - דמותבת לרבי יצחק נפחא מהא מצי לשנויי לך הא מני רבנן היא ואי משום דקתני לה סתמא מותבת ליה דמדסתם לן כרבנן הלכתא כותייהו:

נגר הנגרר נמי סתמא - קתני לה וסתם לן בהא כרבי אליעזר דאסור:

מעשה רב - למילף מיניה דכיון דסמיך למיעבד עובדא לקולא ש"מ הלכתא היא:

מתני' בכיסוי קרקע - כגון כיסוי בור ודות דהוי כבונה אי לאו דמוכחא בית אחיזה דילה דלמשקיל ואהדורי עביד:

גמ' א"ר יוחנן והוא שיש תורת כלי עליהם - דכיסויין הללו חזו לתשמיש דעלמא אבל כיסוי כלי לא אמרינן כלי הוא:

ודכ"ע - משום דאוקמא ר' יוחנן בשיש תורת כלי עליהן איצטריכא ליה למימר דכי פליגי רבנן בכלים דחברינהו בארעא פליגי דאילו כלים דעלמא אע"ג דלית להו לכיסוייהן בית אחיזה מיטלטלי דכיון דבאיכא תורת כלי עליהן קיימי מה לי איכא בית אחיזה מה לי ליכא בית אחיזה אלא בכיסוי כלים המחוברי' לקרקע כגון תנור וכירים הוא דפליגי משום דדמו במקצת לכיסוי בור ודות וגזרינן הני אטו הני:

פרק שמונה עשרה - מפנין

מתני' מפנין - אם צריך למקומן להושיב שם אורחים להסב בסעוד' או תלמידים לדרשה ולא חיישינן לטרחא דשבת:

אבל לא את האוצר - מפרש בגמרא:

מפנין תרומה טהורה - כלומר ומהו מפנין דבר הראוי כגון אלו תרומה טהורה דחזי לבהמת כהן אבל תרומה טמאה לא דאפילו לבהמת כהן לא חזיא בשבת דאע"ג דבחול חזיא כדתניא בכל שעה בפסחים (דף לב.) שאם רצה כהן מריצה לפני הכלב בשבת וביום טוב לא חזיא דזו היא ביעורה מן העולם או להיסק או לבהמה ואין מבערין תרומה טמאה וקדשים טמאין ביום טוב כדתנן (לעיל דף כג.) ואין מדליקין בשמן שריפה ביום טוב ואוקימנא טעמא משום דאין שורפין קדשים ביום טוב:

לוף - מין קטניות שאינו ראוי חי אפילו לבהמה:

לעורבין - כגון עשירים שמגדלין עורבין לגדולה:

זרדים - מין קנים הם שמזרדים כשהן רכים ואוכלים אותם:

גמ' ארבע מחמש - אם לא היה שם אלא כשיעור ה' קופות לא יפנה אלא ד' מהם שאסור לגמור את האוצר דילמא חזי גומות בקרקעיתו ומשוי להו:

מאוצר גדול - ואם יש הרבה אין מפנין אלא חמש דחיישינן לטירחא:

מאי אבל לא את האוצר - שלא יגמור את האוצר לא מצית אמרת דהא מרישא שמעינן ארבע וחמש:

תחלה - אם לא התחיל בו להסתפק ממנו כבר למאכלו או למאכל בהמתו דאם כן הוה ליה מוקצה ומתניתין רבי יהודה היא:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת קכז א (עריכה)

כדאמרי אינשי - חשבון קטן תחילה ואם יצטרך ליותר יפנה יותר משום הכי נקט ד' ברישא והדר חמשה וה"ה אפילו טובא:

שלא יגמור - משום אשוויי גומות:

ברגלו - מפנה ברגלו לכאן ולכאן דרך הליכתו דלא הוי טלטול:

תבואה צבורה - מוכחא מילתא דהוקצה לאוצר:

להסתפק - להאכיל לבהמתו אסור דברי ר"ש ור' אחא כו':

כלפי לייא - כנגד היכן פונה הדבר הזה האמור להיפך ר"ש מתיר מוקצה בכל מקום וכאן הוא מחמיר:

לייא - היכן כגון חצבי לנהרא כגני לייא דברכות (דף נח.):

לתך - אבל בציר מהכי לאו אוצר הוא:

לתך - חצי כור הוא ט"ו סאין:

בד' וה' קופות אין טפי לא - בקופות עצמן הוא יפנה וימלאם אם ירצה או שק בכתפו שיעור קופה בפעם אחת אבל טפי להלך יותר מה' פעמים כגון לפנות בכלים קטנים וירבה בהילוך לא:

למעוטי בהילוכא עדיף - ואע"ג דאפושי משוי הוא:

או דילמא מעוטי משוי עדיף - ואם בא לפנות בכלים קטנים כשיעור ה' קופות מותר ולרב חסדא קבעי לה דאמר ה' דוקא:

בי' ובט"ו - קס"ד אקופות קאי לומר שמפנה בקופות קטנות וירבה בהילוך:

אכדין קאי - ולא פליגי והכי קאמר בי' בט"ו יפנה באותן ה' קופות:

הא דמשתקלי חדא חדא בקופה - הך דתניא ד' וה' ולא נחת למניינא דכדין איירי בכדין גדולים דמשתקלי חדא בקופה והך דתנא בי' וט"ו איירי בכדים בינונים ובכדין קטנים עשר כדמשתקלי תרי תרי בקופה ט"ו כדמשתקלי תלתא תלתא בקופה דקטנים:

כי דקורי דהרפניא - בכדין של הרפניא איבעיא להו. אליבא דרב חסדא:

דחוק לתלמידים - שאין מקום לתלמידים להושיב:

ועימר - פנה את העומרים וכרמלית הואי ובפחות פחות מד' אמות:

ת"ש ועימר רבי - אלמא חד גברא פנינהו:

רבי בנפשיה עימר - בתמיה וכי אורחיה דנשיא בהכי:

כהשכמת ביהמ"ד - מדשוי להו במתני' כי הדדי:

מהשכמת בית המדרש - דתנא דידן אקדמה ברישא:

אל נא תעבור - והניחו והלך לקבל האורחים:

ועיון תפלה - לכוין בתפלתו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת קכז ב (עריכה)

ה"ג הני נמי בהני שייכי - הכנסת אורחים וביקור חולים היינו גמילות חסדים ועיון תפלה היינו בכלל גמילות חסדים דכתיב (משלי יא) גומל נפשו איש חסד השכמת בית המדרש וגידול בנים לתלמוד תורה היינו תלמוד תורה דן את חבירו לכף זכות בכלל הבאת שלום דמתוך שהוא מכריעו לזכות ואמר לא חטא לי בזאת אנוס היה או לטובה נתכוון יש שלום ביניהן ורבי יוחנן לפרש לך אתא דבכלל ג' דמתניתין איתנהו להנך ו' ואיכא נמי לכבוד אב ואם ורבי יוחנן לא פליג עליה:

בפחי נפש - בדאבון נפש:

מוחכרת - שנותנה לחברו בכך וכך כורין לשנה:

כל היכא דאמרינן מעשה בחסיד אחד או רבי יהודה בן בבא או רבי יהודה ברבי אלעאי:

ריבה - נערה:

שאינו בדוק לרבי - שאינו מכיר במדותיו לסמוך עליו ולהניחה אצלנו:

מטרוניתא - נכרית:

דבר מלכות - וצריך להעלימו:

צינורא - רוק וגזרו על הנכרים שיהיו כזבים לכל דבריהם:

מאכילין לעניים דמאי - לא אסרוהו עליהם מפני שצריכים לחזר על פתח ע"ה וסמכו על שרוב עמי הארץ מעשרין:

אכסניא - חיל של מלך ישראל ומטילו על בני העיר לפרנסן:

שניטלה תרומתו - קס"ד תרומת מעשר שהלוי נותן לכהן וכ"ש תרומה גדולה שיש על ישראל להפריש והפרישו קודם שנתן המעשר ללוי:

שהקדימו בשבולין - לתרומה ישראל היה לו להפריש תרומה גדולה תחילה דכתיב (שמוח כב) מלאתך ודמעך לא תאחר מלאתך אלו בכורים מכאן שהמקדים תרומה לבכורים לוקה ודמעך זו תרומה שאם הקדים מעשר לתרומה לוקה והנ"מ משנתמרח בכרי לוקה אם הקדים מעשר לתרומה אבל הקדים למעשר קודם לתרומה בשבלים אינו לוקה:

והרמותם ממנו - בלוים כתיב גבי תרומת מעשר:

מכל מתנותיכם וגו' - נמי בלוים כתיב גבי תרומת מעשר וקאמר את כל תרומת ה' כל משמע כל צד תרומה שבו:

האי - דנתמרח:

אידגן - וחלה עליו חובת תרומה כדכתיב (דברים יח) ראשית דגנך הלכך כי שקלה לוי בעי אהדורי לכהן תרי ממאה שבו ברישא והדר אחד מעשרה:

דמריר - שהוא מר:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת קכח א (עריכה)

שלא ניטלה תרומתו - קא סלקא דעתך שלא ניטלה תרומת מעשר שלו:

אסימון - שאין עליו צורה:

חצב - עשב שמשתרש בעומק כנגדו ואין שרשיו מתפשטין ובו תיחם יהושע את הארץ לישראל:

נעמיות - בנות היענה:

יטלטלו - ראוי הוא להיות לו פילין ולהאכילן:

על מכותיהן - בשבת ולא גזר משום שחיקת סממנין:

שכן דרכן לסוך - בלא מכה הלכך. לאו מוכחא מילתא דלרפואה:

התקינן - הזמינן:

אסור לטלטלן - ואפילו הזמינם למאכל בהמה דטירחא היא:

סיאה אזוב וקורנית - לקמיה מפרש לה: הכניסן לעצים לייבשן:

שלא יקטום בכלי - כדרך חול כדאמרן (לעיל דף עד:) האי מאן דפרים סילקא דמי לטוחן. במילתיה דרבי יהודה גרסינן מולל ואוכל ובלבד שלא ימלול בכלי הרבה וחכמי' אומרים מולל בראשי אצבעותיו ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך חול כך מצאתי בתוספתא דרבנן מחמרי דבכולי ידא אסור אלא בראשי אצבעותיו ומהו מולל כגון אם בא לאכול הזרע מולל השרביטין שהזרע בתוכם:

וכן באמיתא - לקמיה מפרש מאי אמיתא:

ניניא - מינטא"י (מינט"א: נענע) :

פיגם - רוד"א (פֵיגָם (צמח)) :

צתרי - שדריא"ה (צתרה (צמח)) לוי"ה ל"א פוליאול (פוליו"ל: סוג של נענע) :

אברתא - אישני"א (אישב"א: איזוב (?) [זיהוי הצמח אברתא קשה: יש הרואים בו את הגומא, הסוף, שממנו נוצר הפפירוס, ויש הרואים בו את אחד ממיני האיזוב. גם תרגומו של רש"י בעייתי]) :

חשי - שדריא"ה (צתרה (צמח)) וללשון הראשון לא פורש:

בשר תפל - שאינו מלוח ומאן דגריס תפוח היא היא:

מותר לטלטלו - דלית ליה מוקצה בטלטול:

במוקצה לאכילה סבר לה כר' יהודה - כלומר באיסור מוקצה לענין אכילה סבר לה כרבי יהודה דאסר לאוכלו ובאיסור מוקצה לטלטול סבר לה כרבי שמעון:

בר אווזא - שחוט:

משמשא לטולא - שלא יסריח:

ואמר להו רב חסדא חסרון כיס חזינא הכא - שאתם מניחים אותה בשמש ומתחמם וסלקוהו על פיו מחמה לצל:

באומצא - כשהוא חי אוכלין אותו. בלא מלח:

דג תפל אסור לטלטלו - דאינו ראוי לכלום ולכלבים לאו דעתיה למישדייה אבל מליח נאכל חי על ידי מלחו:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת קכח ב (עריכה)

בשר תפוח - מסריח:

לחתול - לא מזיק ליה ארס דנחש שאף הנחשים היא אוכלת:

מפני הסכנה - שמא ישתה אדם מהם:

מתני' כופין סל בפני האפרוחים - אשמעינן דכלי ניטל לדבר שאינו ניטל בשבת ורבי יצחק משני לה בפ"ג בצריך למקומו:

שברחה - מן הבית:

דוחין - בידים:

מדדין עגלים - אוחז בצוארו ובצדדין וגוררו ומסייעו ומנענע לו ברגליו:

אשה מדדה את בנה - אוחזתו בזרועותיו מאחוריו ומסייעתו והוא מניע רגליו והולך:

שנוטל אחת ומניח אחת - שהתינוק מניע את רגליו כשמניח אחת מגביה אחת:

אבל גורר אסור - מפני שנושאתו: גמ' ואי לא כגון שהמים עמוקין:

והא קמבטל כלי מהיכנו - דמשהניחם תחתיה אין יכול לטלטלן דדומה לסותר בנין מדרבנן:

צער בעלי חיים דאורייתא - שנאמר עזוב תעזוב עמו ואיכא מאן דדריש טעמא דקרא משום צער בעלי חיים באלו מציאות (ב"מ דף לב:):

מדדין לא - שלא יהא אוחזה בגפיה ורגליה נוגעין לארץ ומוליכה:

דמקפיא נפשה - מגבהת עצמה מן הארץ ונמצא זה מטלטל אבל אווזים כשאוחזין בגפיהן הן מהלכין ברגליהן ומיהו ברה"ר לא משום שמא יגביה מן הארץ ונמצא נושאן דסתמא כרבנן דפליגי עליה דרבי נתן בהמצניע (לעיל דף צד.) גבי המוציא חיה ועוף בין חיין בין שחוטין חייב והאשה מדדה את בנה אפילו ברה"ר דאי נמי מגביה ליה חי נושא את עצמו דהכי מוקמינן התם דבאדם מודו רבנן לרבי נתן:

מקפיא - כגון אקפו ידיכו דחגיגה (דף טז:):

אין עוקרין - רגליה לגמרי מן הארץ דמוקצה היא לטלטלה:

דדויי מדדינן - אוחזה בשני צדדיה בידו ומדדה והוה טלטול טפי מדחייה שדחפה מאחריה:

סיפא - דקתני דוחין אבל לא מדדין:

אתאן לתרנגולת - ורישא בשאר עופות:

לכבשינהו לכרעיה בארעא - כדי שיתכפלו ולא יוכל להתחזק עליהן:

אי נמי לידלינהו - יגביהנו שלא. יהו רגליו נוגעות לארץ:

מתני' מסעדין - מפרש בגמרא:

חכמה - מילדת:

אין מילדין את הבהמה ביום טוב - דאיכא טרחא יתירה:

אבל מסעדין - אותה בי"ט:

ומיילדין אשה בשבת - ואין צריך לומר שמסעדין וכל שכן ביום טוב:

וקושרין הטיבור - של ולד שהוא ארוך שאם לא יתקשר ויכרך בשום דבר יצאו מעיו אם יגביהו התינוק:

גמ' דוחק - בבשר של בהמה לפנים שיהא הולד בולט לחוץ:

ונופח לו בחוטמו - שנחיריו סתומין לו ברירין:

ונותן דד - של אמו בתוך פיו:

מרחמין - מאהבין את ולדה עליה:

בול של מלח - מלא אגרוף דכייב לה וזוכרת צער לידה ומרחמה את הולד אם רחקתו:

מי שליא - שורין את השליא במים:

לא מרחקה - אין דרכה לרחק:

מביאה לה שמן - דרך רה"ר:

ביד - בכפה ולא בכלי דכמה דאפשר משנינן:

בשערה - סכה שערה שמן וכשבאה אצלה מקנחתו ואין כאן חילול שבת כיון שאין דרך הוצאה בכך:

פשיטא - דהא פקוח נפש דוחה שבת:

תיפוק ליה משום סחיטה - למה לא הביאה לה בכלי שלא תחלל שבת בהוצאה הכא נמי הא קמחללה בסחיטה:

אין סחיטה בשיער - שהוא קשה ואין בולע:

דרך שערה - כורכת הכלי בראשה בשערה:

חיה - יולדת:

קבר - בית הרחם:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת קכט א (עריכה)

צריכה אני - לחילול:

בין שאמרה אין צריכה אני - וחברותיה אומרות שהיא צריכה מחללין:

באגפיה - בזרועותיה שאינה יכולה להלך:

חיה ג' ימים וז' ימים ול' יום - הוזכרו בה לחילוק הלכות חילול שבת ל' מז' עד השלמת ל' וכן ז' מג' עד השלמת ז':

כל צרכי חולה - והא חיה עד ל' יום סתמא חולה היא:

דבר שאין בו סכנה - חולה שאם לא יעשו לו רפואה זו אין מסוכן למות ומ"מ צריך הוא לה:

אומר לארמאי ועושה - אבל דבר שיש בו סכנה ישראל עצמו עושה לו:

לטבילה - עד ל' יום לא תטבול מפני הצינה:

שאין בעלה עמה - והיא טובלת לטהרות: בעלה מחממה לאחר טבילה בתשמיש והגוף מתחמם מן הגוף:

מדורה - היסק גדול:

הקיז דם - וכ"ש חולה:

צלחו ליה תכתקא דשאגא - לא מצאו עצים מוכנים להיסק ביום הקזה וצוה ובקעו כסא של תדהר שהוא מעולה בדמים:

פתורא דיונה - מין ארז הוא ורבינו הלוי אמר בוי"ש (אשכרוע) :

רבא צלחו ליה שרשיפא - ספסל:

ויקח מנעלים - שאין לך ביזוי מן המהלך יחף בשוק:

(מאי) צרכי סעודה - (צרכי) סעודת הקזה:

ביומא דמלתא - דהקזה:

דטחלי - טחול סומקא חלף סומקא:

עד דנפיק תיהי - הריח:

מאוניה - מאזניו מריחין היין:

מריבדא דכוסילתא - נקבי כלי האומן שבבשרו פלימ"א (פלימיא"ה: איזמל (להקזת דם)) :

עד דקפי טחליה - טחול שלו צף ביין:

בר תלתא טרפי - בן ג' שנים שטענה אמו משנקלט ג' עלין חדשין:

לרבנן - לתלמידיו:

אמרו נחמן איקלע לגבן - הרבו בסעודה כאילו אני סועד אצלכם: בר מההיא ערמה: דמפרש ואזיל:

ולא אפשר ליה - לקנות יין:

לשקול זוזא מכא - זוז רע ופחות שאינו יוצא בהוצאה:

וליזיל לשב חנותא - ודרך הלוקחים לטועמו תחלה שיהא טוב ויטעום וכשיתן לו הזוז והחנווני ימצאנו רע ולא יקבלנו והוא ילך לחנות אחרת ויעשה כן:

ואי לא - דאין לו זוז רע:

ולישוף משחא בצידעיה - ברקתו והתמרים והשומן מחממין אותו:

בישא מי הוה טבא - חום השמש שהוא קשה לאדם כלום מטיב לו:

היכא דכריך זיקא - אינדרו"ן שיש בו חלונות והרוח נכנסת בהם נכרכת ומתגלגלת באינדרו"ן:

דילמא שפי ליה אומנא - מריקו מדמו כמו השופה יין לחבירו (ב"מ דף ס.):

ומוקי ליה ארביעתא - לא הניח בו דם אלא כדי חייו דהיינו רביעית והדר אתי ליה זיקא ושייף ליה מדם הנותר בגופו ומחסרו משיעורו ומסתכן:

שב לביני ואריחא - עובי החומה ז' לבינים מוטלין לרחבן זה אצל זה דכל לבינה ג"ט ואריחא אריח חצי לבינה טפח ומחצה:

ארגיש בנפשיה - הרגיש בעצמו שהוא נחלש:

חסר חד אריחא - החומה היתה חסירה מעוביה אריח:

ראשונים על ש"ס בבלי
מתוך: שבת קכט ב (עריכה)

בדבר אחר - חזיר:

קשה לדבר אחר - צרעת שהחזירים מנוגעים הם כדאמרינן בקדושין (ד' מט:) י' קבים נגעים ירדו לעולם תשעה נטלו חזירים:

אכל ועמד - מהר לעמוד פתאום אחר שאכל שובעו:

פורסא דדמא - זמן הקזה כמו בפרוס הפסח (שקלים פ"ג מ"א):

בין הפרקים - פירקי שנותיו כגון לאחר מ' שנה:

ימעט - בהקזה לא יקיז בכל חדש אלא לב' חדשים:

ובין הפרקים יחזור וימעט - לאחר ששים יקיז לג' חדשים לפי שאין כחו עליו ואין דמו חם וגופו מצטנן כשמחסר דמו:

שב"ד של מעלה ושל מטה שוין - אדם נדון בכל יום וב"ד יושבין בעיירות בב' ובה' מתקנת עזרא ואילך (ב"ק ד' פב.) וכיון דיום הדין ופקידה היא עונותיו נזכרים:

דקיימא ליה מאדים בזווי - שמזל מאדים משמש בו בשעות זוגות ומזל מאדים ממונה על החרב ועל הדבר ועל הפורעניות והזוגות קשין שהן רשות לשדים כדאמר בפסחים (ד' קי:) והפורעניות מוכנין שצ"מ חנכ"ל סדר השעות כשנתלו המאורות והמזלות שעה ראשונה של ד' בשבת שימש שבתאי ובשניה צדק ואחריו מאדים ואחריו חמה ואחריו נוגה ואחריו כוכב ואחריו לבנה נמצאו ז' המזלות לז' השעות וחוזרים חלילה לעולם נמצא בסדר זה לעולם סימני מזלות המשמשין בתחלת לילי השבוע כצנ"ש חל"ם מוצאי שבת שעה ראשונה שלו כוכב תחלת ליל שני צדק וכן בסדר הזה וסדר תחלת סימני הימים חל"ם כצנ"ש שעה ראשונה של אחד בשבת חמה ושל שני בשבת לבנה ושל שלישי בשבת מאדים נמצא מאדים חוזר בו חלילה בשעה שמינית ביום והיא זוגות אבל שאר ימים אין מאדים בזוגות שלהם אם לא בלילה ובלילה אין דרך להקיז:

מעלי שבתא נמי קיימא מאדים בזווי - שהרי שעה ראשונה של יום נוגה לפי הסדר של חל"ם כצנ"ש תחלת הימים וכיון שתחלתו נוגה וסדר הליכתן שצ"ם חנכ"ל נמצאו מתחילין לחזור חלילה בשעה רביעית נמצא מאדים בשעה ששית:

כיון דדשו ביה רבים - הורגלו בו מפני דוחקן שיהיו קרובים לסעודת שבת ואמרינן בפירקין דלעיל (ד' קיר:) כבוד שבת בדגים גדולים ובמסכת ע"ז (ד' כט:) אמרינן שני לדם דג:

ארבע דהוא ד' - ד' בשבת שהוא ד' לחדש או ארביסר לחדש או כ"ד לחדש כולהון קשה להקזה:

ד' דליכא ד' בתריה - שאין ד' ימים עד סוף החדש ואיכא דאמרי דליכא ד' בשבת בתריה באותו חדש ואינו כן: ה"ג ר"ח ושני לו חולשא שלישי לו סכנתא:

אכל חטה והקיז דם לא הקיז אלא לחטה - שהאוכל מכביד את האדם והקזה שאחר אכילה אינו מועיל אלא לאותו כובד:

וה"מ - במקיז לרפואה:

אבל אקולי - מי שיש לו דם המכביד עליו אפי' לאחר אכילה מקיז ומיקל:

מאה רישי בזוזא - כלומר אם יהיו בזול מאד קנה ראשי בהמה ואם לאו אל תקח שאינן בריאין לאכול:

מאה קרי - דלועין:

מאה שפמי - כמו על שפם (ויקרא ינ) גרויינו"ן (גירנו"ן: שפם (כאן במובן: פרצוף של חיה)) בלעז שפתים של בהמה:

יומא דמפגרי ביה רבנן - שהיו התלמידים מתעצלין מלבא בבית המדרש קרי ליה יומא דשפמי כלומר היום הזה אבד לו ואין בו תועלת:

וטומנין את השליא - כדמפרש רשב"ג שהיא רפואה להתחמם הולד:

ספוגין של צמר - צמר מנופץ:

של שני תינוקות - תאומים וקשורין טבורן זה בזה:

משום דמנתחי מהדדי - זה אילך וזה אילך ונמצאו מסוכנין:

בפרשת תוכחה - שהוכיח יחזקאל לישראל את חסדי הקב"ה שעמהן:

תוכחה - לשון לכו ונוכחה (ישעיהו א) להתווכח ולהודיע מי הוא שסרח על שכנגדו:

למשעי - לטוח ולהחליק בשרו:

שמולחין - ובשרו מתקשה:

מלפפין - אנמליו"ן (אינמיילולי"ר: לחתל [וראה סוטה יא:]) בלע"ז ולאו היינו אסובי ינוקא דאמרן לעיל בפרק כל הכלים (דף קכג.) דהא שמעינן ליה לרב נחמן דאסר אלא לפופי בעלמא כמו שעושין בחגורות ופסיקיאות:

פרק תשע עשרה - רבי אליעזר דמילה