ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/שבת/פרק ז

< רש"י על הש"ס





האומר גד גדי - התמזל מזלי:

וסנוק לא - עיף אל תהי:

אשכי ובושכי - יום ולילה:

יש בו משום דרכי האמורי - וכן בכולן עד סוף פירקא גרסינן הרי זה מדרכי האמורי וה"ג בתוספ':

הוא בשמה והיא בשמו - הוא ואשתו מחליפין שמותיהן זה בזה בלילה משום ניחוש:

דוני דני - התחזקו חביותי:

דן - אינו חק האמורי אלא ע"ז ממש וחייב משום קורא בשם עבודת גלולים:

האומר לעורב צרח - כשהוא קורא אומר לו כן מפני שהוא מבשר בשורות ולוחש לו לחש זה:

שקרא ערבית - איחר יותר משאר חביריו ול"נ שקרא כעורב:

שקראה גברית - כתרנגול כמו קרא גברא (יומא דף כ:): אשתה ואותיר כדי שתהא ברכה מצויה ביינו:

המבקעת ביצים בכותל - ואית דגרסי ביצים מקבעת לאחר שיצאו האפרוחים מחזרת הקליפות במקל וקובעתן בכותל לפניהם וזהו לנחש שלא ימותו:

המרקדת לכותח - כשעושה כותח מרקדת. לפניו והוא ניחוש שיתחזק:

המשתקת לעדשים - כשנותנת בקדרה משתקת את כל העומדים כדי שיתבשלו ולגריסין מצווחת:

ה"ג אבל נותנין קיסם של תות - מוריי"ר ([[:קטגוריה:{קטן (עץ|{קטן, (עץ]][[קטגוריה:{קטן (עץ]])} וחזק הוא כחומץ ומועיל לבשל ואין זה לנחש:

ה"ג אבל אסרו חכמים בשברי זכוכית - אע"פ שמשום דרכי האמורי אין בו אסרו חכמים מפני הסכנה שלא יבלע:

בול של מלח - מלא אגרוף מלח בשביל שתאיר ותדליק שאין זה ניחוש אלא מסייע ממש שהמלח צולל את השמן וימשך אחר הפתילה:

טיט וחרסית - מצננין את השמן ואינו דולק מהר:

דמכסי שרגא דמשחא - שעושה לו כיסוי למעלה ממהר לידלק:

נפט - כשמגלין אותו האור הולך ונמשך אליו ומבעיר:

חמרא וחיי - כשמוזגין ונותנין כוס אומר כן לברכה בעלמא:

פרק שביעי - כלל גדול


מתני' כלל גדול - בגמרא מפרש אמאי קרי ליה גדול:

השוכח עיקר שבת - כסבור אין שבת בתורה:

אינו חייב אלא חטאת אחת - בגמרא (לקמן דף סט:) יליף לה שמירה אחת לשבתות הרבה ושמירה לכל שבת ושבת ומסתברא דכי כתיב שמירה אחת לשבתות הרבה כי האי גוונא כתיב דכולא חדא שגגה היא וקרבן אשוגג קאתי:

היודע עיקר שבת - שיש שבת בתורה ונאסרו בה מלאכות:

ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה - על ידי שגגת שבת ששכח ששבת היום מדקתני סיפא היודע שהוא שבת מכלל דרישא בדאין יודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בענין זה ולא נודע לו בינתים שחטא:

חייב על כל שבת ושבת - חטאת אחת לכל שבת ואע"פ שלא נודע לו בינתים והעלם אחד הוא אמרינן ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק שא"א שלא שמע בינתים שאותו היום הויא שבת אלא שלא נזכר לו במלאכות שנעשו בו ושגגה קמייתא משום שבת הוא דהואי והא אתיידע ליה ביני ביני הלכך כל חדא שבת חדא שגגה היא ומיהו על הרבה מלאכות שבכל שבת לא מיחייב אלא חדא דכולה שבת חדא שגגה דהא לא שגג אמלאכות דיודע הוא שהמלאכות אסורות אלא אשבת הוא דשגג:

היודע שהוא שבת ועשה מלאכות הרבה - שלא ידע שהמלאכות הללו אסורות ועשאם כמה פעמים בכמה שבתות חייב על כל אב מלאכה חטאת אחת ואף על פי שחזר וכפלה בכמה שבתות כולה חדא שגגה היא דהא לא נודע לו בינתים ולענין שגגת שבת הוא דאיכא למימר ימים שבינתים הויין ידיעה לחלק אבל לענין שגגת מלאכות לא אמרו הכי דמשום הפסק ימים אין לו לדעת אלא אם כן ישב ועסק לפני חכמים בהלכות שבת ומיהו בחטאת אחת לא מיפטר על כל שבת דשגגה לאו בשבת הויא אלא במלאכות ושגגות טובא הוו לשבת אחת ובגמרא (לקמן דף ע.) יליף פעמים שהוא חייב על כל אחת ואחת ופעמים שאינו חייב אלא אחת על כל שבת ומסתברא דחיובא בזדון שבת ושגגת מלאכות דאיכא שגגות טובא ופטורא בשגגת שבת וזדון מלאכות דחדא שגגה היא:



אב מלאכה דנקט לאו למעוטי תולדות דה"ה לתולדות ובלבד שיהו תולדות דשני אבות אלא למעוטי היכא דהוו ב' תולדות דאב אחד או אב ותולדה שלו דאינו חייב אלא אחת כדקתני סיפא העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת שתי תולדות של אב אחד אינו חייב אלא חטאת אחת דהרי הוא כעושה וחוזר ועושה בהעלם אחד ואין חילוק חטאות בהעלם אחד אלא בגופי עבירה שאינן דומין או בחילוק שבתות לענין שגגת שבת: גמ' עוד כלל אחר - לקמן בפירקין (דף עה:) ולא כלל בו אלא ב' דברים כל הכשר להצניע וכל שאינו כשר להצניע וכאן כלל יותר ומשום הכי קרי להו גדול:

וגבי שביעית - בפרק (בנות שוח):

גבי מעשר - בפ"ק דמסכת מעשרות:

אית ביה אבות - ארבעים חסר אחת שהוצרכו למשכן ותולדות הדומות לכל אחת הויא תולדות דידיה אבות דשביעית זריעה וקצירה וזמירה ובצירה דכתיבן תולדות שאר עבודות שבשדה וכרם כדאמרינן במועד קטן בפ"ק (דף ג.):

ולבר קפרא דתנא - בתוספתא דידיה במעשר מאי אבות כו':

אלא לאו היינו טעמא - משום אבות ותולדות אלא דבר שנאמר בו כלל ועונשו גדול מדבר אחר שנאמר בו כלל תני ביה כלל גדול:

שבת איתא - לאיסור דידה בין בדבר שהיה תלוש מבעוד יום כגון טוחן ולש בין בדבר שמחובר משקדש היום:

ואילו שביעית - בדבר שהיה מחובר משקדש שביעית איתא אבל בדבר שהיה תלוש לפני שביעית ליתא:

שביעית - נמי איתיה במאכל בהמה דכתיב ולבהמתך ולחיה וגו' (ויקרא כה) מעשר ליתיה במאכל בהמה דמדאורייתא דגן תירוש ויצהר כתיב ורבנן תקון פירות האילן וירק דמאכל אדם כדקתני כל שהוא אוכל כו':

איתיה בתאנה וירק - מדרבנן:

כל שהוא אוכל כו' - דגבי פיאה קציר כתיב מה קציר מיוחד שיש בו כל אלו:

למעוטי ספיחי סטיס וקוצה - שעומדים לצבע להכי נקט ספיחים דאין דרך ללוקטן בשנה שנזרעים אלא לסוף ד' וה' שנים שהשרשין מתפשטין בארץ ומשביחין ושורש שלהן עיקר והא דנקט הני ולא נקט שאר מינים שאינן ראוין לאכילה משום דאיידי דגבי שביעית תני להו דיש להן שביעית נקט הכא דבפיאה ומעשר ליתנהו לשון רבינו הלוי: סטיס ווישד"א (וישד"א: איסטיס, פַּסטֶל (צמח שמשורשו מפיקים צבע כחול) [וכן תרגם להלן עט., אך ראה פט:]) קוצ' וורנצ"א (ורנצ"א: פואה) :

ומכניסו לקיום למעוטי ירק - כגון לפת וקפלוטות:

ואילו מכניסו לקיום ולקיטתו כאחד לא תנן - דכי תקון רבנן אדידהו לא פלוג בפירות האילן ובירק בין מין למין:

מתניתין - דפטר בחד חטאת:

בתינוק שנשבה - ולא ידע שבת מעולם:

אבל הכיר ולבסוף שכח - הוה ליה כשוכח שהיום שבת ויודע עיקר שבת וחייב על כל שבת ושבת:

שהיתה שכוחה ממנו - מעולם:

לתני הכיר ולבסוף שכח - דחייב ואע"ג דליכא למימר ימים שבינתים הוויין ידיעה לחלק וכ"ש הא דאיכא למימר שימים שבינתים הוויין ליה ידיעה לחלק:



אבל לא שכחה - לעיקר שבת אלא ששכח שהיום שבת מאי:

חייב על כל אב מלאכה - דע"כ אי הוה סבירא ליה דאינו חייב אלא אחת לכל שבת ושבת הוה ליה למיכרך ולמיתני הכי מי שידע עיקר שבת ושכחה וכן היודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת:

ליתני היודע עיקר שבת - דהוה שגגת שבת וזדון מלאכות הרבה חייב על כל מלאכה אע"ג דבכל שבת ליכא אלא חדא שגגה וכ"ש שגגת מלאכות וזדון שבת דאיכא שגגות הרבה:

כהכיר ולבסוף שכח דמי - ומתניתין איצטריך למינקט הכיר ולבסוף שכח דלא תימא חייב על כל שבת ושבת:

פטור - דקסברי רבי יוחנן ור"ל אומר מותר אנוס הוא ולא שגגה היא:

וחייב על הדם - שאכל כל ימיו אחת וכן על כל דבר כרת שבתורה:

מזיד קרוי חוטא - דכתיב (ויקרא ה) בשבועת העדות נפש כי תחטא ושמעה וגומר ולא כתיב ביה ונעלם:

הריני מוסיף על דבריך - כלומר אם כך באת לדרוש ג"ש ללמד שוגג ממזיד בא ואוסיף גם אני על דבריך עוד ובה תראה אם יעמדו דבריך:

אף שוגג שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה - תחייבהו גם בזו חטאת:

כ"ש שהוספת - על דברי והרי אתה מסייעני וגם בזו אני אומר שהוא חייב ולקמן מפרש במאי שגג:

קתני מיהא - רישא תינוק שנשבה לבין הנכרים חייב:

בשלמא לרב ושמואל ניחא - דאינהו נמי מחייבי ואיכא לאוקמי דהוא הדין להכיר ולבסוף שכח כי מתניתין וברייתא דקתני תינוק היא גופא איצטריך לאשמעינן פלוגתא דמונבז ורבנן:

מאי טעמא דמונבז - אבנין אב ודאי לא סמיך למיעבד שוגג דומיא דמזיד דהאי שוגג חילוף דמזיד וליכא לדמויינהו דהאי חייב והאי פטור:

מקיש שוגג - לענין חטאת למזיד לענין כרת ואף על גב דלא דמי ע"כ הקישן הכתוב:

ורבנן - הך הקישא בעיא לכדרבי יהושע ב"ל:

תורה אחת יהיה לכם - גבי קרבן ע"ז כתיב בפרשת שלח לך אנשים:



וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות האלה - וילפינן בהוריות (דף ח.) זו ע"ז שהיא שקולה ככל המצות וכתיב תורה אחת כל התורה במשמע:

הוקשו - קרבנות של שגגות של כל עבירות לשל ע"ז מה ע"ז קרבן שלה אינו בא אלא על עבירה גמורה שחייב על זדונו כרת דסמיך ליה והנפש אשר תעשה ביד רמה ונכרתה:

אף כל התורה - אין מביאין חטאת אלא על דבר שזדונו כרת:

ואלא מונבז - דאמר לעיל דמי שהיתה לו ידיעה בשעת מעשה חייב חטאת:

דשגג במאי - הא גבי חטאת שגגה כתיב:

דשגג בקרבן - דיודע שחייב על זדונו כרת אבל אינו יודע שחייב עליה חטאת:

לא שמה שגגה - עד ששגג בעבירה עצמה:

ורבנן - דבעו שגגה בעבירה עצמה שגגה במאי קאמרי שגגה בכולה מילתא בלאו וכרת או בכרת לחודיה:

כיון ששגג בכרת אע"ג שהזיד בלאו - שאז הקרבן על הכרת הוא בא כדאמרן לעושה בשגגה וסמיך ליה והנפש אשר תעשה וגו':

לא תעשינה - היינו לאו:

מנינא למה לי - ליתני אבות מלאכות הזורע והחורש כו' למה לי למיתנא ארבעים חסר אחת ליתנינהו ואנן ידעינן דמ' חסר אחת איכא:

שאם עשאן כולן כו' - וסימנא בעלמא אשמעינן לידע כמה חטאות חייב על חילול שבת אחת:

היכי משכחת לה - דמיחייב ע"כ לא משכחת לה אלא בזדון שבת דיודע שהוא שבת ושגגת מלאכות דאינו יודע שהמלאכות הללו אסורות דאי בזדון מלאכות ושגגת שבת דיודע שהן אסורות בשבת אבל שכח שהיום שבת הא תנן דאינו חייב אלא אחת לכל שבת וזדון שבת לא הוי אא"כ יודע אחת מהלכותיה דאי לא ידע בחדא מינייהו אין שבת חלוק לו משאר ימים וזה ששגג בכולן אין כאן זדון שבת:

בשלמא לר' יוחנן - דאמר שגגת כרת שמה שגגה:

משכחת לה - זדון שבת בלאוין ושגגת מלאכות בכריתות דיודע לה לשבת שהוזהר על הלאוין או של כולן או של אחת מהן:

דידע לה לשבת במאי - הלא בכולן שגג כסבור שכל ל"ט מלאכות מותרות:

בתחומין - דאינן בקרבן:

ואליבא דר' עקיבא - דאמר במסכת סוטה תחומין דאורייתא נינהו דתנן בו ביום דרש רבי עקיבא ומדותם מחוץ לעיר כו':

זהו שוגג האמור בתורה - כלומר היכא דשגג בשבת ובמלאכות אין כאן לא דין ולא דיין לקנתר ואין לך שוגג כזה:

הזיד בזה ובזה - אין לך מזיד כזה:

שגג באחת מהן - אף זה שוגג וחייבים עליה קרבן:

שבועת ביטוי - שאוכל ולא אוכל שאכלתי ולא אכלתי חייב עליה קרבן וכתיב ביה ונעלם דהיינו שוגג הכל מודים בשוגג שלה דאם נשבע שלא אוכל ואכל אינו חייב אלא אם כן שכח שבועתו כשאכל דהשתא שגג בלאו שבה:

הכל מודים מאן רבי יוחנן - כלומר על כרחין אביי לאו אפלוגתא דמונבז ורבנן קאי דלישמעינן דמודה מונבז בהא (דהא) שגגת קרבן לא הויא שגגה דמהיכא תיתי והא ק"ו היא השתא בכל התורה כולה דליכא חידוש בקרבן דידהו אמר מונבז דמיחייב בשגגת קרבן הכא דחידוש הוא דאין בה כרת ומביא קרבן עליה לא כ"ש אלא לרבנן קאמר ואפלוגתא דר"י ור"ל קאי ומאן הכל מודים ר"י דאף על גב דבעלמא קאמר אף על פי שהזיד בלאו הכא בעינן שישגוג בלאו:

פשיטא - כיון דאליבא דרבנן איפליג דאמרי שגגת קרבן לאו שגגה היא אי בלאו שלה הזיד במאי שגג דע"כ לא קאמר ר"י בעלמא אלא במקום כרת דשגג בכרת:

סלקא דעתך אמינא - בשבועת ביטוי נמי קאי רבי יוחנן במילתיה דאף על פי שהזיד בלאו ודקשיא לך במאי שגג שגג בקרבן דהואיל וחידוש מודו ביה רבנן:



קמ"ל - אביי דמודה רבי יוחנן בה דבעינן שגגת לאו דאי הזיד בלאו תו ליכא שגגה דבהא נמי פליגי רבנן אמונבז ואמרי דאין שגגת קרבן שגגה:

איזהו שבועת ביטוי לשעבר - בשלמא להבא כגון שלא אוכל משכחת לה כגון שנתעלמה השבועה ואכל אלא לשעבר כגון שאכלתי והוא לא אכל אין כאן שוגג דאי כסבור שאכל בשעה שנשבע אינו חייב קרבן דתניא בשבועות (פ"ג דף כו.) האדם בשבועה פרט לאנוס כלומר האדם בשבועה שיהא אדם בשעת שבועה שתהא דעתו עליו בשעת שבועה ופרשינן לה התם לאפוקי כי האי גוונא ומהשתא לא משכחת שגגה אלא בקרבן:

אמר יודע אני שאני נשבע לשקר - ונזהרתי על כך:

אבל איני יודע כו' - דאי בנתעלמה ממנו אזהרת שבועה אין לך אונס בשעת שבועה כזה:

חייב - אלמא מודו ביה רבנן דמיחייב אשגגת קרבן:

הא מני מונבז היא - דאמר נמי בעלמא שמה שגגה אבל לרבנן דפליגי עליה לית להו ביטוי לשעבר דסברי כר' ישמעאל דאמר בשבועות אינו חייב אלא על העתיד לבא (שם דף כה.) יש גורסין הא מני מונבז פשיטא השתא בכל התורה אמר מונבז שגגת קרבן שמה שגגה הכא דחידוש הוא לא כ"ש אלא לאו רבנן תיובתא דאביי תיובתא ולא נהירא לי דמאי פשיטותא הא איצטריך לאשמעינן דחלוקה שגגה זו משאר שגגות דאילו בכל התורה למונבז בין ששגג בקרבן בין ששגג בלאו וכרת שמה שגגה וכאן בלשעבר אם שגג בלאו שבה לאו שגגה היא דכתיב האדם בשבועה:

הכל מודים בתרומה - זר שאכל תרומה בשוגג משלם חומש על שגגתו דכתיב (ויקרא כב) ואיש כי יאכל קדש בשגגה אבל מזיד אין מוסיף חומש וחייב מיתה בידי שמים דכתיב (שם) ומתו בו כי יחללוהו וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קדש:

בלאו שבה - כסבור חולין ואין כאן לאו:

מיתה - דכתיב בתרומה:

במקום כרת - דשאר עבירות:

וחומש - דשגגת תרומה במקום קרבן דשגגת שאר עבירות ולרבי יוחנן מיחייב חומש אשגגת מיתה:

מונה ו' - מיום ששם אל לבו שכחתו ומשמר השביעי:

משמר יום אחד ומונה ו' - וכל יום ששם אל לבו אינו משמר דשמא עשה מלאכה אבל יום המחרת משמר ולקמן מפרש דבהנך דאינו משמר לא עביד נמי מלאכה אלא כדי פרנסת היום:

כברייתו של עולם - ימי חול נמנו תחלה:

כאדם הראשון - שנברא בע"ש ויום ראשון למנינו שבת היה:

יום אחד לששה - משמע לו' שעברו:

וההוא יומא לימות - בתמיה:

ודלמא אתמול שבת הוה - ונמצא מחלל שבת שלא לפקוח נפש:

בקדושתא ואבדלתא - לזכרון בעלמא שיהא לו שם יום חלוק משאר ימים ולא תשתכח שבת ממנו:

אם היה מכיר מקצת יום שיצא בו - לא שזכר איזה יום בשבת היה אלא זכור שהיום יום שלישי ליציאתו או רביעי ליציאתו ומתוך כך ידע שמונה ליציאתו עושה מלאכה כל יום ח' וכן לעולם ודאי זהו יום שיצא בו וקים ליה דבשבת לא יצא שהרי בישוב לא שכח את השבת:

במעלי שבתא נמי לא נפיק - דאין דרך לצאת מפני כבוד השבת ועל כן כל יום ח' וט' ליציאתו לישתרו דליכא לספוקינהו בשבת:

מנא הני מילי - שיש מחלל בשבתות הרבה וחייב אחת על כולן ויש מחללן וחייב על כל שבת: הכי גרסינן הא כיצד ושמרו בני ישראל את השבת שמירה אחת לשבתות הרבה ואת שבתותי תשמורו שמירה לכל שבת ושבת. דקרא קמא חדא שבת הוא דחשיב משמע שאינו מקפיד אלא על האחת והכא כתיב את שבתותי אכולהו קפיד ולא מסרן אלא לחכמים להודיען מסברא האי בשכח עיקר שבת דחדא שגגה היא והאי בשוכח שהיום שבת אבל יודע עיקר שבת דאיכא למימר ימים שבינתים [הויין] ידיעה לחלק:

איפכא מסתברא - ושמרו בני ישראל את השבת משמע שמירה אחת לשבת אחת ואת שבתותי תשמורו ב' שבתות ואינו מזהיר אלא על שמירה אחת ובין רב נחמן ובין רב נחמן בר יצחק לא פליגי אלא במשמעותא מאי דיליף מר מהאי קרא יליף מר מאידך:



מאי שנא רישא - דשגגת שבת וזדון מלאכות לא מיחייב אלא אחת לכל שבת וסיפא דזדון שבת ושגגת מלאכות חייב על כל מלאכה ומלאכה:

כאן מידיעת שבת הוא פורש - רישא כי אמרו ליה שבת הוא פורש מן המלאכה ומכיר שחטא ועל כך הוא מביא קרבן הלכך שגגת שבת היא ועל השבת הוא צריך להביא:

כאן מידיעת מלאכות הוא פורש - כי אמרי ליה שבת הוא לא פריש דהא נמי ידע וכי אמרי ליה מלאכה חשובה היא זו פריש הלכך על מנין המלאכות יביא:

כלום פריש משבת אלא משום - דכי אודעיה שבת הוא הכיר שחטא על המלאכות וכלום פריש ממלאכה כלומר ע"י ידיעת המלאכות אלא משום שבת דכי אמרו ליה מלאכות הן הכיר שחילל שבת:

חילוק מלאכות - שגופי מלאכות מתחלקים לחטאות אע"פ שבהעלם אחד:

מות יומת - מיתות הרבה:

בממון - לאפושי קרבנות:

מה ת"ל - והלא כבר נאמר לא תעשה כל מלאכה:

דברים - משמע תרי ה' לרבות חד הרי שלשה אלה בגמטריא ל"ו הרי ל"ט:

ת"ל בחריש ובקציר תשבות - כלומר בלאו לא תבערו הוה לן למילף מהאי אם לא שיש להשיב:

ועדיין אני אומר על חריש וקציר חייב שתים - אם עשאן בהעלם אחד שהרי הוציאם מן הכלל לחלקן לשתים ומשמע אזהרה לקציר לעצמה ואזהרה לחריש לעצמה:

ועל כולן אחת - דבחדא מלאכה כיילינהו וחד לאו ובדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד כו' לא דיינינן ליה דהוי ליה כלל בלא תעשה ופרט בעשה ואין דנין אותו בכלל ופרט אי נמי הוי חריש וקציר שני כתובין הבאין כאחד ואין מלמדין דהוה ליה למיכתב חד:

ת"ל לא תבערו כו' - וחריש וקציר לדרשה אחרינא אי כר' עקיבא דדריש ליה בעלמא (ר"ה דף ט.) לענין תוספת שביעית אי כרבי ישמעאל לענין שבת מה חריש רשות אף קציר רשות ללמד על קציר העומר שדוחה שבת:

בכלל היתה - דלא תעשה כל מלאכה:

להקיש אליה - כל שאר המלאכות שנכללו עמה בכלל שזו מדה בתורה כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא כו':

ללאו - שאין חייבין עליה כרת וסקילה כשאר מלאכות אלא מה שאמור בה:

לחלק - כדאמרן מה הבערה מיוחדת:

ועשה מאחת מהנה - האמור לענין חטאות הוה ליה למכתב ועשה אחת ולישתוק אייתר ליה שאר' מ"ם דמאחת וכל תיבת מהנה לדרשה ודרוש הכי פעמים שכל מעשה עבירותיו חשוב אחת ופעמים שהוא קרוי הנה לשון רבים:

וא"ר יוסי בר' חנינא מ"ט דר' יוסי - כלומר מאי דריש ביה דאכתי מ' דמהנה ומ' דמאחת למאי אתא:

אחת מאחת - אחת הוה ליה למכתב וכתיב מאחת וכן נמי הנה ה"ל למכתב (הנה) [למדרש פעמים שהוא הנה] וכתב מהנה ודרוש אחת והנה בלא מ"ם הכי פעמים אחת שהוא הנה שבת [אחת] לבדו הוא מחלל ויש כאן חטאות הרבה דאזלי בתר מלאכות ופעמים הנה שהיא אחת מלאכות הרבה עשה ואינו חייב אלא אחת דבהנך תרי גווני איכא למשמע ועשה אחת וחייב הנה ואיכא למימר נמי הכי ועשה אחת הנה עשייתו הוי אחת אע"פ שהן הנה [וחייב א'] ומ"ם יתירה [דרוש הכי] לרבות שהכותב שם משמעון דאע"ג שנתכוון לעשות תיבה גדולה הואיל ושתי אותיות הראשונות שם במקום אחר הן חייב והיינו מאחת מקצת המלאכה ולא כולה יביא חטאת:



מהנה לרבות תולדות - כלומר היוצאות מהן מן האבות:

אחת שהיא הנה - דאמרן פעמים שחייב על כל אחת ואחת מאי היא כגון שעשאן בזדון שבת ושגגת מלאכות דאיכא שגגות טובא והנה שהיא אחת דאמרן פעמים שחייב אחת על כולן מאי היא כגון שגגת שבת וזדון מלאכות דיודע שהמלאכות אסורות בשבת אבל שכח ששבת היום:

לא משמע ליה - דמיבעיא ליה כוליה לשם משמעון ולתולדות:

זה וזה - שבת ומלאכות:

מהו - חייב אחת על כולן או על כל אחת ואחת וקמבעיא ליה הא דתני לעיל (דף סט.) שגג בזה ובזה זהו שוגג האמור בתורה מהו לחיובי חדא או לחיובי אכולהו וממתני' דהשוכח עיקר שבת דאינו חייב אלא אחת לא שמעינן ליה דהשוכח עיקר שבת חדא שגגה היא וכי מיבעיא לן ביודע עיקר שבת אבל מלאכות הללו אינו יודע שאסורות ועוד נעלם ממנו שהיום שבת דאיכא למיתלי שגגה אכל מלאכה ומלאכה הואיל ויודע עיקר שבת ואיכא למתלי אהעלם שבת וחדא שגגה היא:

אי משום שבת קא פריש - זה שפירש מן העבירה ובא להתכפר אי משום שבת היתה שאמרו לו שבת היום ופירש אישתכח דמשום העלם שבת היה עושה: ה"ג ואי משום מלאכות הללו קא פריש שאמרו לו מלאכה היא זו ופירש הרי העלם מלאכה בידו וזיל בתר מלאכות:

כלום פריש משבת אלא משום מלאכות - כשאמרו לו שבת היום הבין שהמלאכות הללו אסורות דאי לא אסורות למה הוזקקו לומר שבת היום:

אלא לא שנא - ואינו חייב אלא אחת:

עשאן לכולן - היינו העלם זה וזה בידו דהא לא ידע שבת במידי כיון דכל הלכותיה נעלמות ממנו אין חילוק היום משאר ימים:

אא"א כו' היכי משכחת לה - דניחייב איניש אכל חדא ע"כ בזדון שבת ושגגת מלאכות הוא דמשכחת לה והכא מאי זדון שבת איכא:

הניחא לר' יוחנן כו' - משכחת ליה שלא נעלמו ממנו אלא הכריתות ויודע הלאוין והיינו זדון שבת:

כגרוגרת - שיעור הוא לכל איסורי מלאכות של שבת באוכלים:

קצר - כגרוגרת וטחן כגרוגרת בשגגת שבת וזדון מלאכות דלא מיחייב אלא חדא:

וחזר וקצר - כגרוגרת וטחן כגרוגרת בזדון שבת ושגגת מלאכות דמיחייב תרתי ולא נודע לו בינתים שחטא:

ונודע לו - אחרי כן על הקצירה ועל הטחינה כלומר או על זו או על זו וכ"ש על שתיהן:

(על) שגגת שבת וזדון מלאכות - והפריש חטאת וחטאת זו מכפרת על שתיהן דהא חדא הוא דמיחייב עליה:



קצירה גוררת קצירה - שניה בכפרתה וטחינה גוררת את הטחינה השניה ונתכפרו כולן דקיימא לן אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת וזה שעשה שתי קצירות בהעלם אחד שלא נודע לו בין קצירה לקצירה שחטא ואע"פ שהעלמה של שניה חלוק קצת משל ראשונה סוף סוף העלם אחד הוא דלא נודע לו חטאו בינתים וידיעות [חטא] הוא דמחלקת הלכך חטאת זו שבאה על הקצירה וטחינה ראשונה אתרווייהו קיימא ונתכפרו עם הקצירה כל קצירות שעליו שנעשו בהעלם אחד ועם הטחינה נתכפרו כל הטחינות שעליו כשעשאן בהעלם אחד:

אבל נודע לו על הקצירה - אחרונה שבזדון שבת ושגגת מלאכות והפריש עליה קרבן הואיל ובקרבן זה לא שייכא טחינה שעמה דהא אכל חדא מיחייב אי הוה מתידעי ליה תרווייהו:

קצירה גוררת קצירה - ראשונה:

וטחינה שעמה - של ראשונה:

וטחינה - אחרונה. שכנגדה של ראשונה:

במקומה עומדת - וכי מתידע ליה מיחייב עלה:

קצירה גוררת קצירה - כמשפט דשני זיתי חלב בהעלם אחד הן וטחינה שעם קצירה ראשונה היינו משום גרירה דאף על גב דעיקר קרבן לאו משום קצירה דבהדה אתא הואיל ואיכפר ליה בהדי קצירה בתרייתא גררה לטחינה שעמה בהדה שהרי שתיהן היו תלויות בקרבן אחד ואין כפרה לזו בלא זו:

וטחינה שכנגדה עומדת במקומה - דגרירה לגרירה לא אמרינן לאיכפורי טחינה אחרונה עם טחינה ראשונה משום שני זיתי חלב בהעלם אחד דהא קמייתא גופה בגרירה היא דמיכפרה:

שם טחינה אחת היא - ואע"ג דקמייתא גופא בגרירה אתיא אמרינן גרירה לגרירה:

ומי אית ליה לרבא גרירה - אטחינה שעמה קפריך דמגררה עם הקצירה ואע"ג דקרבן לאו אההיא קצירה איפריש דאינך כולהו לאו גרירה איכא דקצירה וקצירה בהעלם אחד לאו גרירה היא דכל שם עבירה הנכפל כמה פעמים בהעלם אחד אין בו אלא חטאת אחת:

ראשון ושני מתכפרין - שהרי בהעלמו היה:

שלישי אין מתכפר - ולא אמרינן הואיל והשני מתכפר עם הראשון שבהעלמו ליגרריה לשלישי עמו בכפרתו ואע"ג דלא שייך בהדי ראשון:

הביא קרבן כו' - שכשהפרישו הזכיר בו שם אותו זית:

הביא קרבן על האמצעי נתכפרו כולם - ואין זה גרירה אלא כולם בהעלם של זה היו:

אביי אמר כו' - דאית ליה גרירה:

בתר דשמעיה - רבא מאביי דאמר אפילו הביא קרבן על אחד מהם. נתכפרו כולם דאית ליה גרירה הדר ביה איהו ואמר לההיא דלעיל דמיכפרה טחינה שעמה בגרירה:

אי הכי - דכאביי סבירא ליה דאמר גרירה:

טחינה - שעמה דאיכפרה בגרירה תגרור נמי לטחינה שכנגדה משום שני זיתי חלב בהעלם אחד:

גרירה דגרירה - כי הך דטחינה קמייתא לא איכפרה אלא בגרירה דלא עליה ולא על קצירה שעמה בא הקרבן אלא דאגריר בהדי קצירה הלכך לא הדרה גרירה לבתרייתא משום שם טחינה:

מילתא דפשיטא להו - דזדון שבת ושגגת מלאכות וזדון מלאכות ושגגת שבת אין חלוקין לחטאות כדקאמרי דזה מתכפר בקרבנו של זה ולא אמרינן כשני העלמות נינהו וניחייב חד אזדון שבת ושגגת מלאכות וחד אשגגת שבת וזדון מלאכות ואע"ג דחד גופה דעבירה היא מספקא ליה כו':

קצר וטחן - קצר או טחן:

חזר וקצר כו' - ולא נודע לו בינתים על חטאו:

מהו שיצטרפו - קצירה וקצירה לכשיעור ויתחייב מי הוי העלם אחד ומצטרפי או דילמא: כשני העלמות נינהו ולא מצטרפין:

חלוקין לחטאות - אי הוי כשיעור לכל חד אין אחד מהן מתכפר בקרבן הבא על חברו הלכך לא מצטרפי:

הכי גרסינן - וכל היכא דחלוקין לחטאות לא מצטרפי והא תנן כו':

חלב וחלב - שני זיתים והפסיק ביניהם יותר מכדי אכילת פרס דהוו להו שתי אכילות:

שאם אכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית - באותו העלם וכגון שלא שהה מתחילתו של ראשון עד סוף גמר אכילת אחרון יותר מכדי אכילת פרס ממין אחד מצטרפין:

צריכא למימר - הא חדא אכילה היא דבשתי אכילות ליכא למאן דאמר חייב:

תוטני - שם חכם:

שני תמחויין - שני מיני תבשיל אחד צלי ואחד שלוק:

ורבי יהושע היא - בכריתות דאמר תמחויין מחלקין לאוכל שני זיתים בהעלם אחד בשני תמחויין לחייבו שתי חטאות ואיצטריכא לאשמעינן דלענין חצי שיעור מצטרפי דמהו דתימא בין לקולא כי הכא בין לחומרא כגון שיעור שלם אמר רבי יהושע דחלוקין הן וגבי שני חצאי שיעור פטור והיינו קולא וגבי שני זיתים שלימים חייב שתים והיינו חומרא:

ארישא מתני - להא דריש לקיש:

אסיפא מתנינן לה - ולא איתמר הכי:



מכלל דרישא - דאמר חייב:

מין אחד ותמחוי אחד - בתמיה:

שהיתה לו ידיעה - בין שני חצאי שיעור ואיצטריך לאשמעינן דליצטרפו דס"ד אמינא הואיל ובשיעורין שלמים חלוקין לחטאות הכא נמי לא ליצטרפו קמ"ל דהתם הוה ידיעה אבל ידיעת חצי שיעור לאו ידיעה היא:

רבן גמליאל היא דאמר - לקמן בפרק הבונה אין ידיעה לחצי שיעור:

וחזר ונודע לו - לקמן בעי ליה אי קודם שהפריש קרבן על ידיעה ראשונה וקסבר ידיעות מחלקות לחטאות ואע"פ שלא היתה ידיעה בין אכילה לאכילה או לאחר הפרשה וקסבר הפרשות מחלקות והא דאביי ורבא דאמרי לעיל ונודע לו על אחת מהן וחזר ואכל כו' אלמא דחדא הוא דמיחייב אי סבירא להו פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש בקודם הפרשה אינהו דאמור כריש לקיש אי נמי סבירא להו דלאחר הפרשה פליגי ואינהו דאמור קודם הפרשה נודע על השני ודברי הכל אין חלוקין לחטאות:

על חטאתו והביא - והביא קרבנו שעירת עזים תמימה נקבה על חטאתו אשר חטא (ויקרא ד) משמע על כל חטאת וחטאת יביא:

מחטאתו ונסלח לו - אפי' לא הביא אלא על מקצת חטאתו ונסלח לו כולו: קמ"ל כיון דהאי חצי זית עם זית קמא שייך בתר ידיעה קמייתא הוה כאילו נודע לו על הכל דהא אי הוה מייתי קרבן הוה מיכפר בהדיה [דזית] בלא שום ידיעה דפחות מכשיעור לא חשיב אבל כזית לא מיכפר בלא ידיעה הלכך כי לא איתידע ליה בהדיה אלא זה אחר זה הוו ידיעות מחלקות:

דאיתידע ליה - על השני קודם שהפריש קרבן על ידיעה הראשונה פליגי:

אדמוקים לאחר כפרה - כי פרכינן לעיל לריש לקיש הא כתיב על חטאתו והביא ואוקימנא שיטתיה דתלמודא בלאחר כפרה לוקמא בלאחר הפרשה אבל השתא דאוקימנא בלאחר כפרה ש"מ דפשיטא לבני הישיבה שסדרו הגמ' דלאחר הפרשה נמי פטר ריש לקיש: הכי גרסינן בספרים ישנים ודילמא ספוקי מספקא להו ואת"ל קאמר אם תמצא לומר קודם הפרשה פליגי רבי יוחנן היכי מוקי ליה לקרא בכזית ומחצה את"ל אחר הפרשה פליגי ר"ל היכי מוקי ליה לקרא בלאחר כפרה והכי פירושא ודילמא לבני תלמודא נמי מספקא להו פלוגתא דר"י ור"ל במאי כי היכי דמספקא ליה לדידי אי בקודם אי בלאחר אי בתרווייהו וכי פריך בעל התלמוד לרבי יוחנן נמי והא כתיב מחטאתו ונסלח לו ומשני ליה בכזית ומחצה בלשון את"ל פריך ליה ומשני ליה והכי קאמר אי הוה פשיטא לן דלאחר הפרשה הוא דמחייב [ר"י תרתי] אבל בקודם הפרשה מודה [לר"ל] לא הוה קשיא לן מידי דאוקימנא מחטאתו ונסלח לו בקודם הפרשה אבל השתא קשיא לן את"ל בהך בעיא דרבינא דבקודם הפרשה נמי פליגי וא"ר יוחנן חייב שתים ר' יוחנן היכי מוקי ליה לקרא דמחטאתו ונסלח לו ושני ליה בכזית ומחצה והכי קמשני אפי' את"ל דקודם הפרשה לחודא פליגי אי נמי בתרווייהו פליגי איכא לאוקמא בכזית ומחצה ולר"ל נמי כי פריך ליה תלמודא הכתיב על חטאתו והביא ושני ליה בעל התלמוד בלאחר כפרה לעולם ספוקי מספקא ליה במאי פליגי כלדידי ובאת"ל פריך ומשני והכי קאמר את"ל בלאחר הפרשה נמי פליגי דבלאחר הפרשה פטר ליה בחד קרבן דהשתא ליכא לאוקמא לקרא דמחייב בלאחר הפרשה ר"ל היאך מוקי ליה להאי קרא כלומר במאי מוקי ליה ושני ליה אפילו אם תמצא לומר בלאחר הפרשה פליגי איכא לאוקמי בלאחר כפרה. ורוב התלמידים שגו בשיטה זו ודימו דהאי דהיכי מוקי לה לקרא בכזית ומחצה וחברו היכי מוקי ליה לקרא בלאחר כפרה לשון קושיא הוא ולפרושי כמו מ"ט והוצרכו לשבש את הספרים ולמחוק הוי"ו ואת"ל קמא ולהגיה קאמרינן ולהגיה על קודם לאחר ועל לאחר קודם ואין שיטת התלמוד כפי סוגייתם:

למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה - פלוגתא דר"ט ור"ע היא בכריתות בפ' דם שחיטה (דף כב.) ר"ע מחייב על ספק מעילות אשם תלוי ופי' היו לפניו שתי חתיכות א' של קדש וא' של חולין ואכל אחת מהן ואינו יודע איזו אכל מביא אשם תלוי ומודה ר"ע שאינו מביא את מעילתו כלומר אינו משלם קרן וחומש עד שיודע לו ויביא עמה אשם מעילות ודאי כי היכי דאשם תלוי דשאר עבירות דספק כרת אינו מכפר כפרה גמורה וכשיודע לו דודאי חטא מביא חטאת אף זה כשיודע לו יחזור ויביא אשם ודאי ר"ט אומר מה לזה מביא שתי אשמות ולא דמי לאשם תלוי דספק חטאת דהתם ספיקו איל וודאי נקבה הלכך כי מתידע ליה בעי לאתויי נקבה אבל זה ששניהם מין אחד כדאמר התם שממין שמביא על הודע מביא על לא הודע שזה איל וזה איל יביא קרן וחומש ויביא איל ויאמר אם ודאי מעלתי זו מעילתי וזו אשמי ואם ספק שלא עתיד ספיקי להודע לי אשם זה יהיה אשם תלוי והקדש זה לנדבה ולכי מתיידע ליה לא בעי לאתויי אשם אחרינא אלמא לא בעי ידיעה בתחילה באשם ודאי קודם הבאת כפרתו דהא לא איתידע ליה כי אתיי' ומכפר עליה:

אשם ודאי - כל אשמות קרוין אשם ודאי חוץ מאשם תלוי שהוא בא על לא הודע והן שלשה הבאין על חטא אשם מעילות אשם גזילות אשם שפחה חרופה:



בעל ה' בעילות בשפחה חרופה - בשוגג ונודע לו בין כל אחת ואחת אינו חייב אלא אחת להכי נקט שפחה חרופה משום דמביא קרבן אחד על עבירות הרבה כדתנן בכריתות (דף ט.) ה' מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה הבא על השפחה ביאות הרבה וכו' וכי תנן מתני' דנפטר בקרבן אחד הני מילי במזיד שהוא מן המביאים על המזיד כשוגג דכתיב (ויקרא יט) בקורת תהיה ומלקות בשוגג ליכא וגבי מזיד רבי קרא דנפטר בקרבן אחד על ביאות הרבה כדיליף התם וכ"ש על ביאות שוגג הרבה בהעלם אחד אבל שוגג ונודע לו בין ביאה לביאה למאן דבעי ידיעה בתחלה באשם ודאי חשיב הוא לחלק לאשמות כהבאת כפרה המחלקת לעושה מזיד וצריך להביא על כל אחת ואחת אליבא דר' יוחנן דאמר לעיל באוכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו בשתי ידיעות שמביא חטאת על כל אחת ואחת דחשיבא ליה חילוק ידיעה כאילו הביא קרבן בין ידיעה לידיעה הכא נמי חשיב חילוק ידיעה כאילו הביא קרבן בין ביאה לביאה ואשמעינן עולא דלמאן דלא בעי ידיעה באשם בתחלה אינה חשובה לחלק בינתים ואינו חייב אלא אחת דכיון דלא חשיבא ליה ידיעה לא מחלקת והא מילתא דעולא נקט לה הכא משום דרב דימי דאיירי עלה ופרכינן עלה מפלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש:

המתינו - שלא תקריבוהו עד שאבעול עוד:

כי אתא רב דימי - לא פליג אדעולא אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא:

חייב על כל אחת ואחת - קס"ד השתא לרב דימי הא דתנן הבא על השפחה ביאות הרבה אינו חייב אלא אחת הני מילי מזיד אי נמי שוגג בהעלם אחד אבל שוגג ונודע לו בינתים למאן דחשיבא ליה ידיעה באשם. מחלקת ואפילו לריש לקיש:

והרי חטאת דבעי ידיעה בתחלה - שאם הביא חטאתו קודם שנודע לו החטא אינה מכפרת דכתיב (ויקרא ד) או הודע אליו והביא:

ופליגי ר' יוחנן וריש לקיש - וקאמר ריש לקיש דאין ידיעות מחלקות להתחייב בשתים על שני זיתי חלב בהעלם אחד אלמא לא חשיבא ליה חילוק ידיעה כחילוק כפרה וגבי שפחה חרופה בידיעות שבין ביאה לביאה לאו כהבאת קרבן חשיבי לחלק וכי היכי דבמזיד דידיה מביא אחת על כולן הכא נמי מביא אחת על כולן ולא דמי לידיעות שבין אכילת חלב לאכילת חלב שמחלקות לדברי הכל דהתם חיובי אשגגות הוא וכיון שיש ידיעה בינתים הויין ליה שתי שגגות:

אמר ליה אביי דילמא - הא דפשטת למאן דבעי ידיעה חייב ואפילו לריש לקיש:

במעשה דלאחר הפרשה קאמרת - וכאתקפתא דרב המנונא דלעיל אבל בידיעה דקודם אפילו לר"ע פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש היא לרבי יוחנן דחשיבא ליה ידיעה לחלק באכילת חלב אפילו שתי אכילות שנאכלו בהעלם אחד ה"נ מחלקת וריש לקיש דאמר התם לא מחלקת ה"נ אפי' דבין ביאה לביאה לא מחלקת דבין ביאה לביאה דהכא כשתי אכילות דחלב בהעלם אחד ונודע לו על כל אחד ואחד לבדו דמיא:

הכל מודים - ר' יוחנן וריש לקיש בשפחה חרופה דיש חילוק:

והכל מודים - בה דאין חילוק:

ומחלוקת - שניהם בה דלר' יוחנן יש חילוק ולריש לקיש אין חילוק וכולהו מפרש להו:

כדעולא - למאן דלא בעי ידיעה בתחלה דאפי' ר' יוחנן מודה דלר' טרפון לא חשיבא ידיעה לחלק וכי א"ר יוחנן ידיעות מחלקות ואפילו בין שתים הנעשות בהעלם אחד ה"מ בחטאת דחשיב ידיעה דילה:

והכל מודים - ואפילו ר"ל דיש חילוק ואפילו לרבי טרפון כגון בביאה שלאחר הפרשה כדרב המנונא:

ומחלוקת - דרבי יוחנן ור"ל בשפחה חרופה ואליבא דמאן דחשיבא ליה ידיעה דאשם לר' יוחנן דאמר ידיעת חטאת הואיל וחשיבא היא מחלקת אפי' חטאת דהעלם אחד הכא נמי מחלקת בין דהעלם אחד בין דשתי העלמות ולר"ל דאמר ידיעה דחטאת אף על גב דחשיבא לא מחלקת עבירות דהעלם אחד הכא אפילו דשתי העלמות לא מחלקת וכדפרישית:



נתכוין להגביה את התלוש - כגון דנפל סכין בערוגת הירק ונתכוין להגביהו:

וחתך את המחובר פטור - דכתיב אשר חטא בה ודרשינן בכריתות פרט למתעסק בדבר אחר ועשה דבר זה ושוגג היכי דמי כגון שנתכוין לכך אבל שגג דסבר שאין היום שבת או סבר שמלאכה זו מותרת וזה מתעסק בהגבהה היה ולא בחתיכה:

דהא לא איכוין אחתיכה דאיסורא - בשגגת שבת או בשגגת מלאכות אלא מתעסק בחתיכת היתר הוה שיודע שהוא שבת ויודע שחתיכת מחובר אסור:

משא"כ בשאר מצות - כולה מפרש לה ואזיל:

שגג בלא מתכוין - לקמן מפרש לה:

חלב ודם - דומיא דטחינה וקצירה שהן שני גופין:

אלא גבי שאר מצות היכי דמי - דפטור:

כגון חלב וחלב - בהעלם אחד:

דרבי אמי - במסכת סנהדרין בפרק ד' מיתות יליף למילתיה מקרא דאין חילוק חטאות לעכו"ם:

והשתחוה לה - והיינו שגג שהיא ע"ז בלא מתכוין שלא נתכוון להשתחוות לע"ז:

הרי לבו לשמים - ומה חיוב יש כאן אפי' ידע שהוא בית ע"ז והשתחוה בו לשמים אין חיוב כאן:

אנדרטא - צורת המלך שעושין לכבוד המלך והשתחוה לה ולא לשם אלהות:

מאהבה ומיראה - מאהבת אדם או מיראת אדם השתחוה לע"ז וקרי ליה שוגג בלא מתכוין כלומר שגג בהכי דסבור כיון דאין מתכוין לבו לאלהות מותר:

אלא באומר מותר - כגון גר שנתגייר בין הנכרים כסבור שאין ע"ז בתורה וקרי ליה שגג בלא מתכוין:

דפטור לגמרי - בתמיה:

עד כאן לא קבעי מיניה רבא מרב נחמן - העלם זה וזה בידו מהו לעיל בפירקין (דף ע:) דהיינו אומר מותר דאמר אין שבת בתורה היינו העלם זה וזה:



דסבור שומן הוא ואכלו - והיינו דשגג דסבור שומן הוא ולא נתכוין לאכול חלב וחייב ואף על פי דמתעסק הוא לרבא דהא לא מתכוין לאכילת איסור חייב דאמר שמואל בכריתות (פ"ד דף יט:) בחלבי' ועריות מתעסק חייב שכן נהנה אבל בשבת פטור דלא נהנה והיינו סייעתא לדידיה דאמר נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר פטור:

ואביי - אמר לך לעולם כי האי גוונא אף בשבת חייב דלאו מתעסק הוא והיכי דמי מתעסק דשאר מצות חייב קסבר רוק הוא שהיה חלב נימוח ובלעו דלא איכוין לאכילה דרוק לאו בר אכילה הוא אלא בליעה דכתיב (איוב ז) עד בלעי רוקי ועלתה בידו אכילה דהא לא איכוין לאכילה ודכוותייהו דשבת דפטור נתכוין להגביה ועלתה בידו חתיכה:

דהא לא איכוין לזריקה דאיסור - ויהא שוגג בשבת או במלאכה אבל זה אינו שוגג לא בשבת ולא במלאכות אלא מתעסק בדבר אחד של היתר ועלתה בידו איסור:

וצריכא - לאיפלוגי בכולהו אף על גב דדמי להדדי:

דארבע בלא תרתי לא מזדריק - וזה שנתכוין לשתים וזרק ארבע נעשית מחשבתו דהא יש בכלל ד' שתים הלכך לאו מתעסק הוא:

דלא איכוין לזריקה דארבע - ובציר מהני לא שם זריקה עלה:

אבל כסבור רה"י הוא וכו' - דנתכוין לזריקה גמורה:

משכחת לה - להאי שנשתכחה תורת כל הלכות שבת ממנו ואפילו הכי חשיבא ליה כזדון שבת ושגגת מלאכות לחיוביה אכל חדא כגון דידע ליה לשבת באיסורין וטעה בשיעורין שנתכוין לפחות מכשיעור ועשה כשיעור דלכולן יש שיעור:

אלא לרבא דאמר פטור היכי משכחת לה - דמיחייב שום אדם על כל מלאכה ומלאכה שבהעלם אחד על כרחך בזדון שבת ושגגת מלאכות הוא דבעית לאשכוחיה והכא דאיעלימו כולהו מיניה מאי זדון שבת איכא במה ניכר לו שבת משאר ימים:

מתני' הזורה - ברחת לרוח:

הבורר - פסולת בידיו:

המרקד - בנפה ובגמ' פריך הני כולהו חדא היא דלהפריש פסולת מתוך אוכל נעשות שלשתן:

האופה - לא הוה במשכן דלא שייך אלא בפת ופת לא שייכא במלאכת המשכן אבל כולהו קמייתא הואי בסממנין של צבע תכלת וארגמן ותולעת שני ובגמרא פריך דשביק תנא מבשל דהוי בסממנים ונקט אופה ושיעורן של אלו כגרוגרת חוץ מחורש דבכל שהוא לקמן בפרק הבונה (דף קג.):

הגוזז צמר - וכל שאר מלאכות שייכי בצמר של מלאכת המשכן:

המלבנו - מכבסו בנהר:

המנפצו - קרפי"ר (לפורר (סיב או אריג לחוטיו)) בלע"ז:

המיסך - אורדי"ר (להשתות (לערוך את חוטי השתי לקראת האריגה)) :

בתי נירין - ליצ"ש (ליצי"ש: נירים) שנתן שני חוטין בתוך הבית ניר ובגוזז ובמלבן וכולהו אינך מפרש שיעורן לקמן בפרק האורג:

הפוצע - מנתק פעמים שיש בשני חוטין יותר מדאי ומנתק מהן ומקלישן לצורך והני כולהו ממיסך ואילך עד קושר ומתיר שייכי ביריעות ולקמן מפרש מאי קושר ומאי מתיר איכא:

ותופר וקורע - ביריעות הוא:

על מנת לתפור - פעמים שהנקב עגול ואינו יכול לתופרו יפה אא"כ קורעו כדמפרש בגמרא אבל קורע שלא לתפור לא הוי במשכן:

הצד את הצבי - וכל מלאכת עורו נוהגת בתחשים למשכן בעורותיהן:

המולחו - לעור:

ממחקו - מגרר שערו:

מחתכו - מקצעו ומחתכו לרצועות וסנדלים:

כותב ומוחק - לקמן (דף קג:) מפרש למאי מיבעיא למשכן שכן רושמין על קרשי המשכן לידע איזה בן זוגו וכותב אות בזו ואות בזו ומוחק פעמים שטעה:

מכבה ומבעיר - באש שתחת הדוד של סממנין:

מכה בפטיש - הוא גמר כל מלאכה שכן אומן מכה בקורנס על הסדן להחליקו בגמר מלאכה ומתניתין נמי לא מיחייב ליה אלא בגמר מלאכה:



גמ' מנינא למה לי - ליתני אבות מלאכות הזורע והחורש כו' ואנא חזינא אי ארבעין נינהו:

שאם עשאן כו' - ובא להודיעך שאם נתעלמו כל הלכות שבת ממנו חייב כמה חטאות עליו:

מכרב כרבי - חורשין: בא"י קשה היא ואין יכול לכסות בלא חרישה ואשמעינן דהא נמי חרישה היא:

כולן מלאכה אחת הן - דזומר נמי לצמוחי אילנא הוא ונפקא מינה דאי עבד ליה כולן בהדי זורע לא מיחייב אלא חדא דהעושה מלאכות הרבה כו' זורע אב מלאכה ונוטע נמי אב מלאכה הוא דהיינו זורע אלא שזה בזרעים וזה באילנות וכן מבריך ומרכיב אבל זומר תולדה:

זומר חייב - משום תולדת נוטע דלצמוחי עביד:

ונוטע גופיה וכן מבריך ומרכיב חייב משום זורע - כלומר אינהו נמי זורע הן זה אב בזרעים וזה אב באילנות:

משום נוטע לא - אמבריך ואמרכיב קאי:

אימא אף משום זורע - דהך זריעה באילנות ואי עביד ליה בהדי זורע מיחייב חדא ותו לא:

זומר - להצמיח הגפן:

וצריך לעצים - להסקה משום דצריך להם הויא תולדה דקוצר דצריך נמי לקצור:

דקטל אספסתא - שחת וקוצרין אותו ג' פעמים בחדש וחוזר וצומח:

דקניב סילקא - חותך תרדין מן המחובר וחוזרין וגדלין:

החורץ - עושה חריצין בקרקע:

מלאכה אחת הן - אינו חייב אלא אחת דכולהו לרפויי ארעא עבידי:

גבשושית - תל קטן:

בבית - שייך בנין שמתכוין להשוות קרקעיתו:

משום חורש - דמרפי ארעא:

גומא וטממה - בעפר היינו חורש שהעפר שמילאה בו הוי רפוי וטוב לזריעה והשוה לקרקע להיות נזרע עם השדה:

אלא לעפרה - לכסות צואה:

פטור עליה - ואין כאן משום בנין בבית דקלקול הוא ולזריעה נמי לא חזיא אבל אם היה צריך לה חייב משום בונה:

לרבי יהודה - בפרק המצניע (לקמן צג:) גבי מוציא את המת במטה:

מתקן - כמו מוציא את המת לקוברו אינו צריך לגופה דהוצאה ולא למת אלא לפנות ביתו והוצאה הצריכה לגופה כגון שהוא צריך לחפץ זה במקום אחר:

מקלקל הוא - את ביתו:

גודר - בתמרים:

ומוסק - בזיתים:

אורה - בתאנים:

דשדא פיסא לדיקלא - זרק פיסת רגבים לדקל:

ואתר תמרי - השיר התמרים:

תולש - תולדה דקוצר:

מפרק - תולדה דדש שמפרק תבואה משבליה לשון פורק מן החמור דישקארגיי"ר (דישיריי"ר: לפרוק (בהמה ממשאה)) בלע"ז רבינו לוי וגם בתשובת רבינו משולם הגאון מצאתי כן ואף זה מפרק התמרים מן המכבדות:

אין דרך תלישה ופריקה בכך - על ידי זריקה אלא או ביד או בכלי ותולש כלאחר יד הוא ופטור:

דכניף מלחא ממלחתא - שצבר מלח ממשרפות מים דמתרגמינן חריצי ימא (יהושע יא) שממשיך לתוכו מים מן הים והחמה שורפתן והן נעשין מלח ואותו חריץ קרי מילחתא:

משום מעמר - שאף הוא כמאסף בשבלין הוא:

המנפץ - פשתן בגבעולין:

והמנפט - צמר גפן בקשת כדרך האומנין וצמר גפן גידולי קרקע הוא להכי קרי ניפוט דיליה תולדה דדש שמפרק גרעינין ממנו ולא קרי ליה תולדת מנפץ דצמר:

ה"ג היינו זורה היינו בורר היינו מרקד - היינו. כמו הי ניהו כלומר דמפליג להו תנא דמתניתין לתלת והלא כולן מלאכה אחת הן דמפריש אוכל מן הפסולת:



אע"ג דאיכא - אחריתי בהדה דדמיא לה חשבינהו לתרווייהו כאבות ואע"ג דחדא נינהו:

וליחשב נמי כותש - חטין במכתשת להסיר קליפתן דהואי במקדש בסממנין אלא לאו משום דדמיא לדש לא חשיב לה דהא נמי מיפרקה מלבוש היא:

שכן עני אוכל פתו בלא כתישה - לכך אע"ג דהואי במקדש ואב מלאכה היא כיון דתנא ליה דש לא תנא לה וזורה ובורר ומרקד סידורא דפת נינהו וכיון דהוו במקדש והכא אתחיל בסידורא דפת תנינהו כדאמרינן גבי אופה דה"ל למתני מבשל ולא אופה דלא הוה במקדש אלא משום סדורא דפת נקט ואתא הואיל ואופה בפת כמבשל בסממנין אבל כתישה עשירים הוא דלתתי וכתשי לעשות סלת נקיה אבל עניים לא טרחי הלכך לא תנא לה ומיהו ודאי אב מלאכה היא ובכלל דש היא:

רבי היא - דיליף לקמן בפרק הזורק (דף צז:) דברים הדברים אלה הדברים למניינא:

וליפוק חדא מהנך - או זורה או בורר או מרקד דהוו חדא ליפוק מינייהו חדא וליתני הך דהכי עדיף למיתני תרתי מהא ותרתי מהא מלמיתני ולמיכפל תלתא זימני בחדא ואיכא חדא דלא כפיל ביה מידי: היו לפניו מיני אוכלין גרסי' ול"ג שני:

ולא יברור - לקמיה פריך מאי קאמר ברישא תנא בורר והדר תנא לא יברור:

ולמחר - לצורך מחר:

וכי מותר לאפות ולבשל לבו ביום - וה"נ אב מלאכה היא כיון דאמרת ולמחר חייב חטאת:

פחות מכשיעור - פחות מכגרוגרת:

וכי מותר לאפות פחות מכשיעור - נהי דחיוב חטאת ליכא איסורא מיהא איכא דקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה בפרק בתרא דיומא (דף עד.) והיכי קתני בורר לכתחלה:

בקנון - כלי עץ שעושין כעין צינור רחב מלאחריו וקצר מלפניו ובעלי מטבע עושים אותו והבורר בו קטנית נותן קטנית במקום הרחב ומנענעו והקטנית מפני שהוא סגלגל מתגלגל ויורד דרך פיו הקצר והפסולת נשאר בכלי:

פטור אבל אסור - מותר לכתחלה לא הוי דדמי לברירה וחייב חטאת לא הוי דכלאחר יד הוא דעיקר ברירה בנפה וכברה אבל ביד לא דמי לבורר כלל:

מידי קנון ותמחוי קתני - ה"ה נמי דפריך מידי נפה וכברה קתני אלא חדא מינייהו נקט:

אוכל מתוך הפסולת - לא דרך ברירה היא:

ובורר ומניח לאלתר - לאכול לאלתר שאין זה דרך בוררין:

לאוצר - להצניע:

נחמני - אביי:

והתניא - לעיל חייב ואי בבורר ומניח לאלתר מותר לכתחלה הויא ופטור אבל אסור ליכא:

שבתא דרב ביבי הואי - הגיע יומו להיות עומד ומשמש על התלמידים:

ושדא קמייהו - ולא רצה לברור האוכל מתוך העלין ולתת לפני כל אחד ואחד אלא שטחן והם נוטלים ואוכלים ובשטוח זה נפרש האוכל מאליו:

הבורר תורמוסין - לאחר ששלקן הוא בורר אוכל מתוך הקליפה:



דשלקי ליה שבעא זימנין - למתקן:

ואי לא שקלי ליה - לאוכל מתוך הפסולת מתוך שהוא רך ונימוק ע"י שנשלק הרבה:

מסרח - והלכך אוכל נמי כל זמן שמעורב בו הוי כפסולת ומיהו אוכל הוא ומחמירין עליה למיהוי ההוא דשקיל כפסולת מתוך אוכל ול"נ הבורר תורמוסין מתוך פסולת שלהן מששלקן פעם אחת ממרקין ומערין אותן המים ובורר המתולעות שלהן כמו שעושין לפולין וכן בכל פעם ופעם וזה בורר האוכל ומניח הפסולת ואי לא שלקי ליה מסרח גרסינן הלכך מששלקום פעמים ושלש חשיב ליה פסולת הואיל ואי שביק להו הכי דלא הדר שליק להו מסרחי וכשהוא נוטלן מתוך שאר מינין גרועין המעורבין בהן כפסולת מתוך אוכל דמי דהנהו שאר מינין לא מסרחי דגמר להו בישולייהו פעם ראשונה ושניה ורבינו הלוי גריס ואי שקילי ליה מסרח כשנוטלו נימוח בין אצבעותיו ונמאס הלכך ההוא דשקיל הוי כפסולת והנשאר הוי אוכל עד שחוזר ונוטלו:

דפרים סילקא - במ"ם גרסינן ולא בסמ"ך כדפירש בהעור והרוטב (חולין דף קכ.) מאי קיפה פירמא מינציי"ר (לקצוץ, לרסק) בלע"ז מחתכו הדק:

דסלית סילתי - עצים דקים להבעיר אש:

ואי קפיד אמשחתא - לחותכן במדה:

מחתך - העור מקצצו במדה:

ונקט אופה - דלא שייך במלאכת המשכן כלל:

סדורא דפת - שהתחיל בו נקט ואופה במקום בשול דסממנין הוא דהוא בישול דפת:

דשדא סיכתא - שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו שיתקשה:

לשרורי - לחזק ואין כאן בישול:

דמרפי רפי - ע"י חום האור והמים שבתוכו יוצאין ולאחר שיצאו מימיו קמיט מתקשה וכי רפי ברישא הוי בישולו:

דארתח כופרא - שהתיך זפת:

דהדר אקושי - חוזר ומתקשה:

חביתא - של חרס:

שבע חטאות - טוחן הרגבים ושוחקן הדק הוי טוחן ובורר הצרורות הגסות מתוכן הרי שתים ומרקידן בנפה ומגבל הטיט דהיינו לש וממרח הטיט כשעושה הגולם שיהא חלק הרי ממחק ומבעיר את האור בכבשן ומצרפו בתוכו הרי מבשל חיובא דחופר ליכא דאינו צריך אלא לעפרה:

תנור חייב שמנה - דלאחר שצרפו בכבשן הוא טח עליו טפילה שיהא עב וחומו מתקיים והוא גמר מלאכתו ואמרינן לקמן (דף עה:) כל מידי דהוי גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש אבל גבי חבית ליכא משום מכה בפטיש דמאליה נגמרה מלאכתו בתנור:

חלתא - כוורת של קנים:

חייב י"א - זומר הקנים והוא צריך להם חייב משום קוצר ומשום נוטע אספם יחד הרי זה מעמר בירר יפות הרי זה בורר החליקן הרי זה ממחק עשאן דקות מאחת שתים או שלש הרי זה טוחן חתכן במדה הרי זה מחתך הסיך השתי הרי זה מיסך ארג אחת למעלה ואחת למטה כדי להעמידו הרי עושה שתי בתי נירין ארג הרי זה אורג חתך לאחר אריגתה כדי להשוותם הרי זה מכה בפטיש כדאמרינן לקמן [עה:] האי מאן דשקיל אקופי מגלימי חייב משום מכה בפטיש הרי י"א:

ואי חייטיה לפומיה - לעשות לה שפה הוסיף כאן תופר וקושר שצריך לקשור לאחר התפירה ומשום בונה ליכא לחיוביה לא בחבית ולא בתנור ולא בכוורת דאין בנין בכלים מפשיט ליכא למימר בקנים דאין הפשטה אלא בעור וי"מ שקודח נקבים בעץ שתוחבין בו ראשי הקנים של שתי ומחייב ליה משום טוחן ולא נהירא לי דההיא טחינה מלאכה שאינה צריכה לגופה היא וטוב לי לפרש שעושה אותן דקות והוי כמאן דסלית סילתי:

שטוף בעזים וטוו בעזים - קרא קדריש טוו את העזים (שמות לה, כו) בגופן של עזים משמע:

חכמה יתירה - כדכתיב וכל אשה חכמת לב אבל להדיוט אין דרכו בכך והוי כלאחר יד:

התולש את הכנף - נוצה גדולה מן כנף העוף:

והקוטמו - לאחר שתלשו חותך ראשו שהוא דק וראוי להניחו בכר וכסת:

והמורטו - לצד זנבו שהוא קשה מורט שערו מכאן ומכאן ומשליך הקנה ונותן השיער בכר וכסת:

משום מחתך - דקפיד לחתוך עד מקום שהוא ראוי וגם מן הקנה אורג כובעים ועושה כובעים מכנפי עוף בלא שיער:

משום ממחק - דתנן גבי עור הממחקו:

ביתדות אהלים - נועצים יתידות בקרקע כדכתיב יתדות המשכן וקושרין היריעות בהן במיתריהם:

קושר ע"מ להתיר הוא - וכי האי גוונא פטרינן ליה לקמן דתנן כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו:

בהדי הדדי - בשני חוטין זה אצל זה:

שרי חד - לאחר אריגתן מתיר האחד מפני שבולטין ונראין:

וקטר חד - כלומר מניח כמו שהוא:

השתא כו' אין עושין - שכשמתירו נראה הנקב ביריעה שחוטיה היו כפולין ששה והיו גסין ומתחלה היו זריזין בכך וכי מתרמו לה תרי קיטרי קושרין האחד ונותקין החוט השני מלמטה ולמעלה ומספקן בחוט ארוך וקושרין למעלה ולמטה ואין שם שנים קשרים סמוכין:

צדי חלזון - לצבוע התכלת בדמו והוא כמין דג קטן ועולה אחת לשבעים שנה:

קושרין ומתירין - שכל רשתות עשויות קשרים קשרים והן קשרי קיימא ופעמים שצריך ליטול חוטין מרשת זו ולהוסיף על זו מתיר מכאן וקושר מכאן:

והא לא קיימא - הכי וכיון דלא קיימא. לאו מלאכה היא:

שקשרן - שקשר שני ראשי החוט:


דרנא - תולעת ומנקב בו נקב קטן ועגול וצריך לקרוע למטה ולמעלה את הנקב שלא תהא התפירה עשויה קמטין קמטין:

המותח חוט של תפירה - בגד התפור ועומד והניח החוט ארוך ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זו מזו במקצת וחוטי התפירות נמשכין ומותח את ראשי החוט להדק ולחבר זו היא תפירתו וחייב:

והלומד דבר אחד מן המגוש - מין הממשיכו לע"ז אפי' דבר תורה אסור ללמוד ממנו:

והיודע כו' - הני תלת שמעתתא שמעינהו (מר) זוטרא מרב כי הדדי וגרסינהו:

אמגושא - דאמרינן בכל דוכתא רב ושמואל פליגי ביה:

חד אמר חרשי - מכשף:

וחד אמר גדופי - מין האדוק בע"ז ומגדף תמיד את השם ומסית אנשים לע"ז:

דאי סלקא דעתך חרשי - וטעמא משום דכתיב לא ימצא בך וגו' וקא חשיב מכשף:

והא כתיב - לעיל מיניה לא תלמד לעשות כדי שתעשה:

להבין - שתוכל לעמוד בהן ואם יעשה נביא שקר לפניך שתבין שהוא מכשף:

תסתיים דגדופי הוא - הלכך כל דבריו דברי ע"ז והסתלק מעליו שלא ישיאך:

לעיני העמים - שחכמה הניכרת היא שמראה להם סימן לדבריו בהילוך החמה והמזלו' שמעידין כדבריו שאומר שנה זו גשומה והיא כן שנה זו שחונה והיא כן שכל העיתים לפי מהלך החמה במזלותיה ומולדותיה במזל תלוי הכל לפי השעה המתחלת לשמש בכניסת החמה למזל:

הפוצעו - דוחקו בידיו שיצא דמו:

אינו חייב אלא אחת - משום צידה אבל אפציעה ליכא חיוב:

בכלל דישה - שמפרק דמו הימנו כמפרק תבואה מקשין שלה:

מתעסק הוא אצל נטילת נשמה - כלומר לגבי נטילת נשמה הוי מתעסק בדבר אחר ולא הויא מלאכת מחשבת שאינו מתכוין שימות:

טפי ניחא ליה - שדם החי טוב מדם המת וכיון דכל עצמו מתכוין וטורח לשומרו שלא ימות בידו אפי' מת אין כאן אלא מתעסק וכי מודה ר' שמעון במידי דלא איכפת ליה אי מיתרמי ומיהו איכווני לא מיכוין:

דליציל ציבעיה גרסינן - שתהא מראית צבעו צלולה:

שוחט משום מאי מיחייב - שחיטה במלאכת המשכן היכא ומאי עבידת' אי מעורות אילים מאדמים למה לי בהו שחיטה בחניקה נמי סגי:



משום צובע - שצובע את הבשר של בית השחיטה ולקמן מפרש אמאי מיכוין לצובעו וצביעה הואי במשכן אב מלאכה:

משום נטילת נשמה - דנטילת נשמה הואי במשכן באילים מאדמים ותחש וחלזון:

אף משום צביעה - ונפקא מינה לחיוביה תרתי:

מילתא דאמרי אימא כו' - דבר תימה אמרתי להזכיר צביעה בשחיטה צריך אני לומר בו דבר טעם דלא ליתו דרי בתראי השומעים וליחכו עלי:

צובע בשר במאי ניחא ליה - להאי שוחט בצביעת הבשר היינו חוכא ואני אומר בו טעם:

ניחא ליה דלתווס בית השחיטה בדמא - שיהא צבוע בדם:

כי היכי דניחזייה אינשי - שנשחטה היום וניתו ונזבנו:

היינו מולח היינו מעבד - אטו מליחה לאו צורך עיבוד הוא:

ועייל שירטוט - לפי שדרך הרצענין כשהוא בא לחתכו משרטטו תחלה כפי מה שהוא רוצה להאריך ולהרחיב ולקצר החיתוך ואחר כך מעביר הסכין דרך השירטוט וכן בעורות המשכן כשחתכום:

דקבעי ליה לאורחא - שמולחה הרבה:

השף בין העמודים - כגון עמודי אכסדראות שעשוים חלונות חלונות ונסמכין בחלונות בין עמוד לעמוד והשף שם בקרקעית הבנין שנשענין עליו כדי שיהא חלק חייב משום ממחק:

המגרר ראשי כלונסות - שיהיו ראשיהן שוין וחדין:

ממרח רטיה - מחליק תחבושת על המכה:

מסתת את האבן - לאחר שנעקרה מן ההר ונחצבה מחליקה:

משום מכה בפטיש - שהוא גמר מלאכה:

הצר בכלי צורה - בכלי שעומד לכך לנאותו:

מנפח בכלי זכוכית - כשהותך נעשה על ידי נפוח:

דשקיל אקופי - ראשי חוטין התלויין ביריעה במקום קשורין כשניתק בה חוט וקשרוהו וכן קשין וקסמים דקין שנארגו בה בלא מתכוין ונוטלין אותם ממנה לאחר אריגה גמר מלאכה הוא וחייב משום מכה בפטיש:

כתב אות אחת גדולה כו' פטור - שבקרשי המשכן שתים היו כותבים אחת בזו ואחת בזו כדי לזווגן כשסותרים אותן:

מחק אות אחת כו' חייב - שאין מלאכת מחיקה חשובה אלא ע"מ לכתוב והרי יש מקום לשתי אותיות:

אמר רבי מנחם ברבי יוסי - הא קמ"ל מאן תנא קמא ר' מנחם ברבי יוסי:

לאפוקי מדרבי אליעזר - דהא אמרן דלא נמנו כאן אלא להודיענו מנין חטאות של העלם אחד ותנא הרי אלו למעוטי שאם עשה תולדותיהם עמהן דאינו מביא עליהן חטאת ודלא כרבי אליעזר דמחייב אתולדה עם האב בכריתות:

שובט - משוה השתי בכרכר שקורין ריו"ל (רייו"ל: כרכר (או כרכד) (הוא אחד מחלקי נול האורגים. משמעות המלה הצרפתית לפי גזרונה: סרגלון)) :

מדקדק - כשמותח חוט הערב מכה בכרכר עליו במקומות מקומות ליישבו שלא יהא מתוח יותר מדאי שהמתיחה מעכבתו מהתחבר יפה עם הארג:

שובט הרי הוא בכלל מיסך - דהיינו מיסך ממש שמסדר חוטי השתי:

הרי הוא אורג - דהיינו אורג ממש ולא דמי לזורה ובורר ומרקד דזה בקשין וזה בצרורות וזה בקמח:

מתני' כל הכשר להצניע - שהוא מין העשוי לצורך האדם:

ומצניעין כמוהו - כמות זה כלומר שיש בו שיעור הראוי להצניעו:

אין חיוב אלא למצניעו - אם נעשה חביב לאדם א' והצניעו חייב על הוצאתו אם חזר והוציאו אבל אדם אחר אינו חייב עליו דלגביה לאו מלאכה הוא:

גמ' מ"ד דם נדה - אינו כשר להצניע כ"ש עצי אשרה דאיסורי הנאה נינהו ומאיסי וצריך לאבדן:

כיון דחלשא - המאכיל דם האדם לחתול נעשה חלש אותו אדם:

הא - דתנא כל הכשר להצניע ויש בו שיעור שרוב ב"א עשויין להצניע כשיעור הזה חייב כל אדם על הוצאתו ואפילו אדם עשיר שאין שיעור זה חשוב לו:

דלא כר' שמעון - לקמן בהמוציא:



א"ר אלעזר הא - דקתני מתניתין דאינו כשר להצניע והצניעו אחר . הוא מתחייב על הוצאתו וכל אדם פטורין. דלא כר' שמעון בן אלעזר:

מתני' עצה - מפרש בגמרא:

כמלא פי גמל - נפיש שיעורא מפי פרה אבל כמלא פי פרה לא מיחייב דהא לא חזו לפרה:

עמיר - קשין של שבלין:

פי טלה - נפיש מפי גדי הלכך עמיר דלא חזי לגדי לא מיחייב כמלא פי גדי עד דאיכא מלא פי טלה אבל עשבים הואיל וחזו בין לטלה בין לגדי מיחייב אפי' כמלא פי גדי:

לחין - הראויין לאדם כגרוגרת דזה שיעור לכל מאכל אדם לשבת אבל כמלא פי גדי לא דלחים לא חזו לגדי:

גמ' המוציא תבן כמלא פי פרה - והוציאו להאכילו לגמל שפי גמל גדול מפי פרה:

דהא חזי לפי פרה - הלכך שיעור חשוב הוא ולכל מי שיוציאנו לא פקע שיעוריה בהכי:

דחייב - דהאיכא שיעורא דחזי לפרה הלכך כשר להצניע הוא ומצניעין כמוהו:

עצה - לא חזיא לפרה אלא ע"י הדחק אלא לגמל הוא דחזי וזה הוציאו לפרה:

רבי יוחנן אמר פטור - דהא לגמל דחזי ליה ליכא שיעורא ואי משום דלצורך פרה הוציאו ולגבה איכא שיעור אכילה ע"י הדחק לאו אכילה היא הלכך לא משערי' ליה בפרה:

אין מצטרפין לחמור שבהם - מי ששיעורו גדול הוי קל ואינו מצטרף להשלים שיעורו של חמור דהא לא חשיב כי ההוא אבל החשוב משלים את הקל לכשיעור תבן מצטרף עם עצה להשלי' פי גמל ועצה אין מצטרף עם התבן להשלים מלא פי פרה:

מי מצטרפין - אפילו להשלים חמור את הקל:

ג' על ג' - לטומאת מדרס הזב ליעשות אב הטומאה:

הבגד והשק מצטרפין - שהבגד משלים שיעור השק שק עשוי מנוצה של עזים:

ואמר ר' שמעון מה טעם - מצטרפין:

הואיל וראויין ליטמא מושב - אם צירף משנים יחד לטלאי מרדעת של חמור כשיעורו לענין מושב הזב אם קצע משנים מהן ותקן טפח על טפח לישב עליו מיטמא ליה אב הטומאה במושב הזב דתניא המקצע מכולן טפח על טפח טמא מושב ואמרינן טעמא בפ"ק דסוכה הואיל וראוי לטלות על גבי חמור שאינו מקפיד אם הוא משני מינין:



הכא נמי חזי - ביחד:

לדוגמא - מי שיש לו למכור צובר מכולן ונותן לפני חלונו להראות שיש לו למכור מכולן וניחא ליה שיהו מחוברין יחד דאיידי דזוטרי כל חד וחד הרוח מפזרתו:

מתני' אוכלים כו' - למאכל אדם:

ומצטרפין - כל אוכלי אדם זה עם זה:

חוץ מקליפיהן - שאינן אוכל ואין משלימין השיעור:

ועוקציהן - זנב הפרי דהוא עץ בעלמא:

וסובן - קליפת חטין הנושרת מחמת כתישה:

ומורסנן - הנשאר בנפה:

ר' יהודה אומר - כל הקליפין אין מצטרפין . כדאמרן חוץ מקליפי עדשים שמצרפות אותן:

שמתבשלות עמהן - לאפוקי קליפה חיצונה שהן גדלות בתוכה הנושרות בגורן:

גמ' בלוסה - מעורבת בסובנה ובמורסנה הלכך לחם הארץ קרינן ביה ומיהו לענין שבת מידי דחשיב בעינן וסתמייהו דהני לאו אוכל נינהו:

פולין חדתי - קליפתן מצטרפין:

כזבובין - לפי שהן שחורות:

פרק שמיני - המוציא יין


מתני' המוציא יין - חי:

כדי מזיגת הכוס - כשיעור שנותנין יין חי לתוך כוס להוסיף עליו מים כהלכתו ולמזוג אותו בהן ובגמרא מפרש באיזה כוס משערו:

כתית - שבגבי הסוסים והגמלים מחמת המשאות רדוי"ש (רידוישידור"א: קיהיון, פגימוּת) בלע"ז והכי אמר בהמפקיד בבבא מציעא (דף לח.) דבש והדביש למאי חזי לכתותא דגמלי אבל רבותי פירשו כתית מכה שעל גב היד ושע"ג הרגל:

לשוף - לשפשף ולהמחות בהן:

קילור - שנותנין על העין לודיי"א (לוזי"א: משחה לעין חולה) בלע"ז:

ברביעית - ביצה ומחצה רביעית הלוג:

שופכים - מים סרוחים ובגמרא מפרש למאי חזו:

כולן ברביעית - אף היין והחלב והדבש:

ולא נאמרו - שיעורין שבמשנה אלא למצניעיהן לבד וחזר המצניע והוציאו חייב אבל שאר כל אדם שהוציאו אינו חייב וסבירא לי' לר"ש דמצניע עצמו בעי שיעורא זוטא ובבציר מהא שיעורא לא מיחייב כדאמרינן בפרקין דלעיל (דף עה:) דלית ליה לר"ש כל שאין כשר להצניע ואין מצניעים כמוהו שיתחייב עליו מצניעו:

גמ' תנא - בתוספתא המוציא יין כדי מזיגת כוס יפה פירוש לכוס דמתני':

כוס של ברכה - ברכת המזון שהצריכו חכמים ליפותו כדאמרי' בברכות (דף נא.) עיטור ועיטוף הדחה ושטיפה חי ומלא: אמר רב נחמן גרסי' ולא גרסי' דאמר:

שיעור כוס של ברכה צריך שיהא בו - יין חי רובע של רביעית הלוג:

כדי שימזגנו - במים שלשה חלקים מים ואחד יין:

ויעמוד על רביעי' - הלוג:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/שבת/פרק_ז&oldid=2792075"