קידושין נ א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
(ויקרא א, ג) יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כרחו תלמוד לומר לרצונו הא כיצד אכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואמאי הא בלביה לא ניחא ליה אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינן דברים ודילמא שאני התם דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה אלא מסיפא וכן אתה מוצא בבגיטי נשים גושחרורי עבדים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואמאי הא בלביה לא ניחא ליה אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינן דברים ודלמא שאני התם משום דמצוה לשמוע דברי חכמים אלא אמר רב יוסף מהכא המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לויה לויה ונמצאת כהנת ענייה והרי היא עשירה עשירה והרי היא ענייה מקודשת מפני שלא הטעתו ואמאי הא קאמר כסבור הייתי אלא משום דאמרינן דברים שבלב אינן דברים אמר ליה אביי דלמא שאני התם דלחומרא אלא אמר אביי מהכא בכולם אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו אעפ"כ אינה מקודשת ואמאי הא קאמרה בלבי היה ודלמא שאני התם דכיון דאתניה לאו כל כמינה דעקרא לה לתנאיה אלא אמר רב חייא בר אבין עובדא הוה בי רב חסדא ורב חסדא בי רב הונא ופשטוה מהא דהאומר לשלוחו הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא והביא לו אע"פ שאמר בעל הבית לא היה לי בלבי אלא על זה כיון שהביא לו מזה בעל הבית מעל ואמאי הא קאמר בלבי אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינן דברים ודלמא שאני התם דלמיפטר נפשיה מקרבן קאתי הוה ליה למימר מזיד הוה לא עביד איניש דמשוי נפשיה רשיעא הוה ליה לומר נזכרתי (דתנן) הנזכר בעל הבית ולא נזכר שליח שליח מעל וההוא גברא דזבנינהו לניכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל סליק ולא איתדר ליה אמר רבא כל דסליק אדעתא למידר הוא והא לא איתדר ליה איכא דאמרי אדעתא למיסק והא סליק ליה ההוא גברא דזבנינהו לניכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל לסוף לא סליק אמר רב אשי אי בעי סליק איכא דאמרי אי בעי לא סליק מאי בינייהו איכא בינייהו דאיתיליד אונסא באורחא:
מתני' זהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר אינה מקודשת הרי היא במקום פלוני וקדשה במקום אחר הרי זו מקודשת:
גמ' ותנן נמי גבי גיטין חהאומר תנו גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר פסול טהרי היא במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר כשר וצריכא דאי אשמעינן גבי קידושין במקום דלקורבה קאתי בהאי אתרא רחמו לי ולא ממלי מילי עלוי בהאי אתרא סנו לי ממלי מילי עלוי אבל גבי גיטין דלרחוקה קאתי אימר לא איכפת ליה ואי אשמועינן גבי גירושין בהאי אתרא ניחא ליה דניבזי בהאי אתרא לא ניחא ליה אבל גבי קידושין אימא לא איכפת ליה צריכא:
מתני' יהמקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת ככנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה לעל מנת שאין עליה מומין ונמצאו בה מומין אינה מקודשת (ל)כנסה סתם ונמצאו בה מומין תצא שלא בכתובה משכל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין בנשים:
גמ' ותנן נמי גבי כתובות כי האי גוונא הכא קידושין איצטריכא ליה תנא כתובות אטו קידושין התם כתובות איצטריכא ליה תנא קידושין אטו כתובות:
מתני' נהמקדש שתי נשים בשוה פרוטה או אשה אחת בפחות משוה פרוטה סאף על פי ששלח סבלונות לאחר מכאן
רש"י
עריכה
יקריב אותו - קרא יתירא הוא דהא כתיב ברישא דקרא זכר תמים יקריבנו:
שכופין אותו - לקיים דברי נדרו:
דמצוה לשמוע דברי חכמים - ואית לן לאחזוקיה בחזקת מקיים מצוה וגמר בלבו לקיים דברי בית דין:
שאני התם דלחומרא - כלומר איכא למימר דהא דתני מקודשת לחומרא קאמר שאינה מותרת לאחר בלא גט אבל קידושין גמורים לא הוו לבטל קידושין אחרים שלא יתפס בה שאם בא אחר וקדשה צריכה גט אף משני:
אינה מקודשת - והיינו קולא:
כיון דאתניה - שפירש תנאו בפיו לאו כל כמינה למיעקר תנאו בדברים שבלב הואיל ושמעה ולא מיחתה לומר אעפ"כ אני חפיצה בך קדש אותי בלא תנאי:
ורב חסדא הוה בי רב הונא - כלומר הלך לבי מדרשו של רב הונא לעיין בדבר:
הבא לי מן החלון - מעות והיו שם מעות של הקדש ושגג בעל הבית כסבור שהן חולין:
דלוסקמא - טסקא (טשק"א: שק) :
והביא לו - מאותו חלון:
לא היה בלבי - מכיס זה אלא מכיס זה:
בעה"ב מעל - שהרי עשה שליח שליחותו ותנן (מעילה דף כ.) השליח שעשה שליחותו הבעה"ב מעל:
והא לא היה בלבי קאמר - והוה ליה לא עשה שליחותו:
למיפטר נפשיה מקרבן קאמר - ושקורי קא משקר אבל האי גברא חזינן דטרח לעלות לארץ ישראל ונאנס:
לא עביד איניש כו' - קושיא היא כלומר דילמא האי דלא מיפטר משום דלא מהימן הוא ודקאמרת היה לו לפטור עצמו בענין אחר ולומר מזיד הייתי הא לא ניחא ליה למימר דמשוי נפשיה רשע:
נזכרתי - לאחר (שהלכתי) להוציאה בשוק בשליחותי נזכרתי שהם של הקדש קודם שהוצאת:
שליח מעל - ובעל הבית פטור דכיון שנזכר לא שגגה היא גביה ושליח חייב שהוציא מעות הקדש לחולין ואילו לא נזכר בעל הבית הוה רמיא מעילה עליה דאיתרבי שליח למעול שולחו על ידו בריש פירקין (לעיל דף מב:) אבל השתא דאיפטר בע"ה רמיא מעילה אשליח ככל התורה כולה דאין שליח לדבר עבירה והעושה הוא מתחייב:
דזבין לניכסיה אדעתא למיסק - ופריש ליה דאדעתא דהכי עביד:
ולא איתדר - ולא יכול לדור או משום חיסור מזונות או לא מצא דירה:
והא לא מיתדר ליה - והוה ליה כמאן דלא מצי למיסק והדר זביני:
אי בעי הוה סליק - ובדידיה קיימא מילתא ולא בטלה זביניה:
אי בעי לא סליק - בתמיה מי אנסו:
דאיתיליד ליה אונסא באורחא - שמע שהיו ליסטים בדרך ללישנא קמא לא הדרינן זביני דהכי קאמר דאי בעי למטרח ולאהדורי בתר שיירתא הוה סליק וללישנא בתרא דקא מתמה אתמוהי ומשמע שלא היה לו שום עיכוב אבל אם היה לו צד עיכוב הדרי זביני:
מתני' אינה מקודשת - דדוקא קאמר ליה מקום פלוני שיש לי שם אוהבים ואם בא אדם לומר דברים עלי בפניהם ימחו בידו:
הרי היא - שם תמצאנה ואין זו קפידא:
גמ' לא ממלי מילי עלי - לא יאמרו לה דבר גנאי עלי:
לא ניחא ליה דליבזי - שהמגרש את אשתו גנאי הוא לו:
מתני' תצא שלא בכתובה - דאמר אי אפשי באשה נדרנית אבל גיטא בעיא מדבריהם מספיקא כיון דלא פריש דלמא דעתיה נמי אנדרנית:
הפוסלין בכהנים - מפורשים בבכורות (פרק מומין אלו):
גמ' כהאי גוונא - משנה שנויה שם בהמדיר:
הכא לאשמועינן קידושין איצטריכא ליה - תנא דין כתובה אטו דין קידושין:
והתם - דקאי בדיני כתובות איצטריכא ליה משום כתובה ותנא המקדש אינה מקודשת אטו כתובה דבעי למיתני בסיפא כנסה סתם תצא בלא כתובה:
מתני' סבלונות - דורונות שדרך חתן לשלוח לארוסתו:
תוספות
עריכה
היה לו לומר מזיד הייתי. דנהי דאין אנו מאמינים אותו לומר בלבי היה כך מכל מקום מזיד הייתי הוי טענה מקובלת יותר ואין נראה כל כך רמאות והר"ם פי' ודאי מזיד הייתי אנו מאמינים לו יותר כי הא דאמרי' בפ"ק דב"מ (דף ג:) גבי אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי דחכמים פוטרים מטעם דאם ירצה לומר מזיד הייתי:
דאיתיליד ליה אונסא באורחא. ולעיל שהוצרך לומר דברים שבלב אינן דברים צריך לומר דללישנא דאי בעי לא סליק אתיליד ליה אונסא באורחא וללישנא דאי בעי סליק צריך לומר דאיתיליד אונס שאפילו ע"י תיור לא היה יכול לעלות:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/קידושין/פרק ב (עריכה)
קד א מיי' פי"ד מהל' מעשה הקרבנות הלכה ט"ז:
קה ב מיי' פ"ב מהל' גירושין הלכה כ', סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קל"ד סעיף ה':
קו ג מיי' פ"ז מהל' עבדים הלכה ז':
קז ד מיי' פ"ז מהל' מעילה הלכה א':
קח ה מיי' פ"ז מהל' מעילה הלכה ה':
קט ו מיי' פי"א מהל' מכירה הלכה ט', סמ"ג עשין פב, טור ושו"ע חו"מ סי' ר"ז סעיף ג':
קי ז מיי' פ"ז מהל' אישות הלכה כ"א, סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ה סעיף ז':
קיא ח מיי' פ"ט מהל' גירושין הלכה ל"ג, סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף מ"ה:
קיב ט מיי' פ"ט מהל' גירושין הלכה ל"ג, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"א סעיף מ"ז:
קיג י מיי' פ"ז מהל' אישות הלכה ו', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ט סעיף א':
קיד כ מיי' פכ"ה מהל' אישות הלכה א', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' קי"ז סעיף ג':
קטו ל מיי' פ"ז מהל' אישות הלכה ז', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ט סעיף ג':
(קטו) (ל) מיי' פכ"ה מהל' אישות הלכה ב', טור ושו"ע אה"ע סי' קי"ז סעיף ד':
קטז מ מיי' פ"ז מהל' אישות הלכה ז', סמ"ג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"ט סעיף ד':
קיז נ מיי' פ"ד מהל' אישות הלכה כ', סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' ל"א סעיף א':
קיח ס מיי' פ"ד מהל' אישות הלכה כ', טור ושו"ע אה"ע סי' ל"א סעיף ט':
ראשונים נוספים
הא דאמרינן אלא מסיפא וכן אתה אומר בגיטי נשים היו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ואמאי הא בלביה לא ניחא ליה. קשה לי אי משום דברי' שבלב אינן דברים אפי' שלא כדין נמי דהא קאמר בפיו רוצה אני ולא איכפת לן בלביה ואפשר שהיה יכול לומר וליטעמיך אפי' שלא כדין נמי ומסקנא כל דאונסין ליה בידוע דלא ניחא ליה ולאו דברים שבלב מיקרו. ועוד יש לתרץ דמעושה נמי כל שלא כדין לאו דברי' שבלב נינהו דאנן סהדי דלא ניחא ליה אבל בדין ניחוש דלמ' לא ניח' ליה קאמרינן דכל דאמרינן ליה עביד דינך לא אנסין ליה למיתב ולא מפסיד מדנפשיה כלום הלכך אנסי' לא מגלי לן דעתיה בבירור. והוא מתרץ דודאי ניחא ליה ולא משוי נפשיה רשע, ולא מחוור:
אמאי הא בלביה לא ניחא ליה. מאי דקשיא ליה לרבינו תם ז"ל הא דתנן בתרומות ואיתא נמי בפסחים דף ס"ג ע"א המתכוון לומר מעשר ואמר תרומה תרומה ואמר מעשר שלמים ואמר עולה עולה ואמר שלמים לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוין אלמא אמרינן בלביה לא ניחא ליה לאו קושיא היא דשאני טעות דאין דבורו דבור דלשניה הוא דאתקיל ליה אבל הכ' שהי' בלבו לומר רוצה אני ואמר רוצה אני אעפ"י שאין לבו רוצה דברי' שבלב הם ואינן דברים וכן באותו שמכר נכסיו בלבו היה למכור סתם ואמר סתם אעפ"י שהיה דעתו שלא יהא ממכרו ממכר אלא על מנת לעלות לארץ ישראל דברי' שבלב הם ואינן דברים וכן הא דאמרינן בשבועות דף כ"ו ע"ב גמר בלבו להוציא פת חטין והוציא פת שעורים לא אמר כלום משום האי טעמא הוא ודמי למאי דאמרינן האדם פרט לאנוס והכי נמי אנוס הן.
ומאי דאמרינן במסכת כלה (פ"א) במעשה דר' עקיב' שהיה מבטל בלבו, קשה הא דברי' שבלב הן ואינן דברים ובזה תירץ ר"ת ז"ל ואמר דשאני התם דאונס הוה דאמרו ליה לר' עקיבא היאך אתה מגיס דעתך לחלוק על דברי רבותיך ודמיא להא דאמרינן נודרין לחרמין ולהורגים וכו' ואוקימנא בגמרא בדוכתא דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של תרומה ואמר בלבו היום ואע"ג דאמרינן דברים שבלב אינן דברי' הכא משום אונס הוה ולי נר' במעשה דר"ע שהיה מיפר בלחש בפיו וכל שאינו משמיע לאזן קרי בלבו כענין שאמרו [ברכות ט"ו ע"א] לא יברך אדם ברכות המזון בלבו משום דהתם עוקר מה שמוציא בשפתיו לגמרי הוא ואפילו במקום אונסא לא היו דברים.
ואי קשה הא דתנן האומר אהא הרי הוא נזיר ואוקימנא בפ"ק דף ה' ע"ב כשהיה נזיר עובר לפניו ואמאי דברים שבלב הן אינו כן דהואיל ואמר אהא הרי הוא כמי שאמר כזה שזה הוא ידות הנדרים שרבתה אותן תורה והואיל והדבר מוכיח על מה אמר הרי הוא נדר גמור וכן הא דאמרינן גלויי דעתא בגיטא מלתא היא כגון דגלי דעתיה בדבור סתם בשעת מעשה אבל הכא ליכא גלויי דעתא בעידן זביני כלל דהא לא אמר כלום.
ואיכא למידק הא דתנן בנדרי' דף כ' ע"א נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבן של מלכים בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים דהוא מותר ואמאי הא דברים שבלב נינהו ודמיא להא דתנן צא והבא לי מן החלון ואמר לא היה בלבי אלא מזה פי' לא היה בלבי מאותו כיס שהביא אלא מאחר וקתני ב"ה מעל משום דברים שבלב הם ואינם דברים.
ואיכא למימר קרבן גבוה וקרבן שרים שני מינין ושני גופין הן אבל יש להם שם אחד וכשנדר סתם ופי' לא נדרתי אלא מאחד מהן אינו אלא פי' דבורו ואינו עוקר מה שאמר בפיו ולא מתנה עליו תנאים אחרים אבל האומר הביא לי מחלון פלוני מכל מה שיש בחלון אמר שהרי הכל בכלל וכשהוא אומר לא אמרתי אלא מכיס פלוני הוא מתנה תנאים אחרים שאינן במשמע שהרי מחלון זה אמר והוא מודה ומחלון זה הביאו לו ומה שמפרש לא היה בלבי אלא מזה כלו' מן הדלוסקמא ואמרתי חלון טועה הוא דאי הכי למעקר קא אתי והא אמרן דלאו כל כמיניה למעקר תנאיה אעפ"י שמחלק בין תנאי לדבר זה בדברי הבאי אין שומעין לו:
דברים שבלב אינן דברים. כתב הראב"ד ז"ל מהא שמעינן דלא בעינן תנאי כפול בדיני ממונות אלא בגטין וקדושין בלחוד דאמרינן דברים שבלב אינן דברים הא אם הוו דברים בטל מקח ואעפ"י שאין כאן תנאי כפול.
ואחרי' אמרו אי הוו דברים שבלב דברים כמי שכפל תנאו דמי שגלה דעתו שאם אינו יכול לעלות לא יהא מקח כלל אבל מי שלא כפל תנאו הואיל והתנה ולא כפל יש במשמע שבכל ענין יהא מעשה קיים וזה אינו נכון כלל.
ובתוספו' אמרו לאו לענין גיטין מצינו גנוי דעתא בגיט' מילת' היא בפרק השולח (גיטין דף ל"ד ע"א) ואע"ג דבעינן בהו תנאי כפול ואיני מבין דבריהם מה ענין גילוי דעת בביטול הגט ממש למתנה בו תנאה אפי' בדבור לא עקר מעשה עד שיכפול לר' מאיר.
אלא י"ל שאין דרך תנאים אלא במתנה על חבירו כגון תנאי בני גד ובני ראובן אבל מוכר על דעת מעשה של עצמו שדי מכורה לך אם אעלה לארץ ישראל אם לא עלה ודאי בטל מקח שאפי' בעלה קרוב לאסמכת' הוא על דעת כן עשה ולא גמר אלא בכך שהתולה תנאו על דעת אחרים י"ל כיון שגמר ונתן על ספק התנאי אינו רוצה בביטול מעשה שבו אבל זה שתלה תנאו בעצמו ולא גמר ונתן דאי לא תימ' הכי כל אסמכת' קניה עד שיכפול תנאי שבה.
ומכל מקום אי כדברי רבי מאיר צריך היה לכפול, דר"מ לית ליה מכלל לאו הן בשום מקום לא לענין עצמו ולא לענין אחרים והכי נמי מוכח בפרק השולח (גיטין דף מ"ו ע"ב) בענין המוציא את אשתו משום שם רע דאפי' היכ' דלא בעינן תנאי גמור כתנאי בני גד ובני ראובן בעינן כפילה לרבי מאיר וכי לא כפל לאו כלום הוא וכאן כמי שכפל ואמר תחלה אינו מוכר אלא שדעתו לעלו' אע"ג דלא משמע לישנ' הכי אבל אנו קבלנו בשם רבינו הגדול ז"ל כדברי ה"ר אברהם ואכתוב סברתו לקמן ועוד מפורש במסכ' שבועות שעיקרו שם:
והא דאמרינן א"ל קום סליק ואי בעי סליק. דוקא דאמר שדי מכורה לך לפי שדעתו לעלות לא"י דעדין יש לי לעמוד באותו דעה אבל התנה בפי' על מנת שאעלה לארץ ישראל יכול לומר אין רצוני לעלות ובטל מקח אם לא יעלה וטעמ' דמלת' משום דתנאי לא עלה על דעת לקיים בלבד נאמר אלא על דעת לבטל מעש' משמע ואין לנו בתנאין כפיה לקיימן כמ"ש בפרקין לעיל (קידושין כ"ז ע"א):
התם כתובות איצטריכ' ליה, תנא קדושין אטו כתובות. איכ' דקשי' לי' א"ה לקדום וליתני [התם] כתובו' בריש' ולאו קושי' היא דקדושין קדמי לכתובו' ועוד כיון דאקדמה הכא אקדמה התם כדי שתהא משנה סדורה בפי הכל בלא שיבוש:
הא דאמרינן: ודלמא שאני התם דאנן סהדא דניחא ליה בכפרה כו'. ודלמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים, קשיא לי אמאי לא אמרינן ודילמא שאני התם דאגב אונסו גמר ומקני, דההוא טעמא דניחא ליה בכפרה ומצוה לשמוע דברי חכמים לא איתמרן התם בפרק חזקת (מח, א) אלא אליבא דמאן דלית ליה כרב הונא דאמר תליוה וזבין זביניה זביני, אבל לרב הונא משום דאגב אונסיה גמר ומקנה הוא, וכדמקשינן התם מגט המעושה בישראל כשר ובגוים פסול, ואמאי לימא נמי אגב אונסיה גמר ומקני, דאלמא לרב הונא אפילו בגוים דליכא משום מצוה לשמוע דברי חכמים היינו רוצין לומר דהוי גט, אלא שאין הלכה כן בגט, משום דכתיב (שמות כא, א) אשר תשים לפניהם ולא לפני גוים, ואנן הא קיימא לן כרב הונא. ויש לומר דמשום דהנהו טעמי אתמרן התם נקט להו הכי וחדא מתרי טעמי נקט, אי נמי טעמא דניחא ליה בכפרה, הוי עיקר. אפילו לרב הונא, דאי להו הכי אפילו לרב הונא לא קרי ביה לרצונו, דרב הונא תליוה וזבין קאמר, תליוה ויהיב לא קאמר, והתם לכאורה תליוה ויהיב הוא, אלא דחשבינן ליה כזביני, משום כפרה דאית ליה, והא דאמרינן התם מנא ליה לרב הונא הא אילימא מהא דתניא יקריב אותו כו', ודלמא שאני התם דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה, לאו למימרא דלרב הונא בלאו הכי כשר, אלא לומר דלרב הונא לא חשבינן נייח נפשא בכפרה טפי מבזביני, ודחי דלמא טפי עדיף טובא משום דאנן סהדי בהא (משום) דמניח ניחא ליה בכפרה ובגמר דעת קא מיית ליה, וכיון דלגבי קרבן נקט ליה לההוא טעמא דאתמר עליה התם, נקט נמי גבי גט טעמא נמי דאתמר התם כנ"ל.
ואכתי קשי לי אמאי לא יליף לה מתליוה וזבין דקיימא לן כרב הונא דאמר זביניה זביני, אלמא דברים שבלב אינן דברים, ורבא גופיה הוא דפסק התם בפרק חזקת הלכתא תליוה וזבין זביניה זביני, ויש לומר דהתם שאני דאגב אונסי וזוזי גמר ומקנה ולא שייכא בהא כלל. ותדע לך דהא רב הונא גופיה דהוא מרא דשמעתא לא תלי ליה בההוא טעמא, וכדאמרינן בסמוך עובדא הוי בי רב חסדא ורב חסדא בי רב הונא, ופשטוה מהא האומר לשלוחו הבא לי מן החלון כו' ולא תלו לה בההוא טעמא דזביני, משום דהתם אגב אונסיה וזוזי גמר ומקנה, ואף על גב דכי מסר מודעה חשבינן להו דברים, התם לאו דברים שבלב נינהו, אלא דברים מגולין הם לעדים אלא שהוא ירא מלגלותן בשעת מעשה מחמת אונסו, והיינו טעמא דאמרינן (ב"ב מח, ב) כל מודעא דלא כתיב בה ידעינן ביה באונסיה דפלניא לאו מודעא היא, משום דאף על גב דמסר מודעא, דברים שבלב נינהו, עד דידעינן באונסיה, דירא מלגלות בשעת מעשה, ואף על גב דהא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני הוה קרינן דברים שבלב אף על גב דידעינן באונסיה, התם משום דלא מסר מודעא, ומשום דניחא ליה בכפרה, דאפילו להא דאמרינן מעיקרא אילימא מהא דתניא מיפשט פשיטא להו דמשום נייח נפשא דכפרה הוא דאיכא לדמויי לדברים שבלב, דאי לאו הכי דברים מגולין הן דאונסיה מודע ליה, ודחינן דלמא שאני התם דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה, לומר דטענה זו חזקה לעקור לגמרי דברים שבלבו.
אמאי והאמר סבור הייתי: קשיא לי דהתם אפילו דברים שבלב ליכא דהא מעיקרא לא אמר מידי, ופשיטא דלא מהימן, ויש לומר דמקודשת משמע מקודשת ודאית, ואי אמרת דברים שבלב הוו דברים, ניחו שלה, ונפקא מינה שאם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם. וכן הדין בהא דבסמוך בכולן אף על פי שאמרה בלבי היה להתקדש לו אינה מקודשת, מדקתני אינה מקודשת, דמשמע אינה מקודשת כלל, ולא חיישינן לה, אלמא דברים שבלב אינן דברים, וההיא דהבא לי מן החלון, משום דמעל ומביא קרבן מעילה קאמר, ואי דברים שבלב הוו דברים לא מייתי קרבן, דדלמא קושטא קאמר וקא מעייל חולין לעזרה.
היה לו לומר מזיד הייתי לא עביד איניש דמשוי נפשיה רשע: כלומר ומגו כזה לא אמרינן. וקשיא לי דהא תנן בכריתות פרק אמרו לו (יא, ב) אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי ר' מאיר מחייב. אמר ר' מאיר אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל, אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי, ומפרש טעמא התם משום מגו דאי בעי אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד, ויש לומר דהתם דמעיז פניו בפני שנים ומכחישן ומשים עצמו רשע בטענתו לדעתם כדי לפטור עצמו מקרבן. יש לנו לומר מגו כזה דאם רצה פוטר עצמו בטענה כיוצא בה, דהכא והכא משוי נפשיה רשע לדעת עדים, אבל כאן שבטענה זו אין משים עצמו רשע כלל, אין לפוטרו משו מגו דטענה שמשים בה עצמו רשע, כנ"ל.
ואסיקנא דדברים שבלב אינן דברים. והקשה ר"ת ז"ל מהא דתנן במסכת תרומות פרק ג (משנה ח) נתכוון לומר עולה ואמר שלמים, שלמים ואמר עולה לא אמר ולא כלום. ותירץ דשאני התם משום דבעינן פיו ולבו שוין, וכדאמרינן (שבועות נו, ב) נתכוון להוציא פת חטין ואמר פת שעורין פת שעורין ואמר פת חטין פטור עד שיהיו פיו ולבו שוין, וטעמו משום דטעות הוא ואין דבורו דבור, דלישניה הוא דאתקיל ליה, ודומה לזה נדרי שגגות (נדרים כה, ב) קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל שלא היה סבור לידור ונדר, אבל הכא שאומר מה שבלבו לומר, אף על פי שאין לבו רוצה במה שגמר בלבו להוציא בפיו, דברים שבלב הן ואינן דברים, וכן במכר שדעתו למכור סתם ואמר סתם אף על פי שהיה בדעתו שאם לא יעלה לא יהא ממכרו ממכר, הרי אלו דברים שבלב ואינם דברים.
והא דתנן נודרין לחרמין ולהרגין, ומפרש התם באומר יאסרו כל פירות שבעולם עליו אם אינן של תרומה, ואומר בלבו היום, דאלמא דברים שבלב הוו דברים. שאני התם דאנוס הוא, ואנן סהדי דהוא נשבע לזמן קצר ביותר שהוא יכול, וכיון שלא הזכיר זמן אלא סתם, לא הוו דברים שבלב, דבכלל לשונו הוא. ובספר יראים (סי' ז) ראיתי דטעמא דהרגין משום דסתמן כפירושן, שדרכן של בני אדם המדברים עם ההרגין לומר כך, ולא שינה זה לשונו מלשון שאר בני אדם, ואין קורין דברים שבלב אלא כשהוא סותם דבריו ומוסרן למחשבת לבו במה שדרכן של בני אדם שיהיו מפרשין לשונם ואינם סותמין דבריהם כמו שסותמין זה. והא דתנן בפרק קמא (נזיר ב א) האומר אהא הרי זה נזיר, ואוקימנא בפרק קמא דנזיר בשהיה נזיר עובר לפניו ואף על גב דלא פירש, דאלמא דברים שבלב הוו דברים, התם כיון דאמר אהא ונזיר עובר לפניו כאילו פירש אהא כמוהו, שאלו הן ידות נזירות, שרבתה אותן התורה.
והאי תירוצא לא מחוור לי, דמכל מקום דברים שבלב הן, דהא אפשר דאהא בתענית קאמר, וכדאקשינן עלה התם, ואפילו לשמואל דמוקי לה בשהיה תופס בשערו, מכל מקום לו דברים מפורשין אלא דברים המסורים ללב הן ואפילו תמצא לומר שהתורה רבתה אותן, מכל מקום ליליף מינה, דהא מדכיוצא בזו אתיא למפשטה, וכדאתינן למיפשטא מיקריב אותו אפילו בעל כרחו, ולא אמרינן שאני התם דרבייה קרא. ועוד קשיא לי נידוק מתרומה דקיימא לן דניטלת במחשבה, כלומר שיתן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר, אלמא דברים שבלב ישנן דברים, וליכא למימר נמי שאני התם דרחמנא רבייה מדכתיב (במדבר יח, כז) ונחשב לכם תרומתכם וכדאמרן, דאם כן היכי אתי למפשט מיקריב אותו, אלא דכל כי היא לא דייקו כלל לדברים שבלב, דכי אמרינן דברים שבלב אינן דברים היינו שאינן דברים לבטל מה שאמר בפיו, כההוא דזבין והיה בלבו תנאי שיעלה לירושלים, ובאומר סבור הייתי שהיא כהנת וכן כולם, אבל כל שהדברים שבלבו אינן מבטלין מעשיו אלא מקיימין, כנזיר שאמר בלבי היה להיות כזה שהיה עובר, או מחשב בתרומה שאין דברי לבו מבטלין שום דבר הוו דברים, ואין זה בכלל דברי רבא כלל, כנ"ל. והא נמי דאמר רבא בפרק השולח (לד, א) גלויי מלתא בגיטא מלתא היא קסבר כיון שגלה דעתו אף על פי שאמר בדברים סתומים, מכל מקום לא הוו כדברים שבלב כזה [ש]לא אמר כלום, ומיהו קיימא לן דלאו מלתא היא [עד] שיפרש ממש.
והא דתנן בנדרים (כ, א) נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים, נדר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של הים, התם נמי לא הווי דברים שבלב שיש במשמעות הלשון שאמר קרבנות מלכים וחרמו של ים, וכיון שאמר שלכך נתכוון דברים מפורשים יש ולא דברים שבלב. וכן נמי הא דתנן התם (יח, ב?) הרי הוא עלי כתרומה בגליל מותר, שאין אנשי גליל מכירים בתרומת הלשכה, ביהודה אסור, לאו למימרא שיהא אסור לעולם ביהודה, אלא בשוכח מה היה בלבו, אבל אם אמר שלא נתכוון אלא לתרומת דגן ודאי אפילו ביהודה מותר, שהרי יש בלשון, לשון תרומת דגן ולא דברים שבלב נינהו.
אבל יש לדקדק בהא דאמרינן בפרק ג דנדררים (כד, ב) ודלמא שושמני חזא ואסיק להו עולי מצרים, ובשבועו פרק שבועות שתים בתרא (כט, א) ודלמא צפורתא רבא חזא ואסיק שמיה גמלא. ואמרינן נמי (שם בשבועות ובנדרים) דכי משבעינן על דעת בית דין מהאי טעמא הוא כדי שלא יאמר בלבי היה, וכדאמרינן התם דלמא איסקונדרי פרעיה ואסיק שמייהו זוזי. וליתא דאדרבה מהתם משמע דדברים שבלב אינן דברים. דתנן התם בפרק שבועות שתים בתרא [שם] אם לא ראיתי גמל פורח באויר, ואמרינן עלה בגמרא אמר ליה רבינא לרב אשי ודלמא האי גברא צפורא רבא חזא ואסיק שמיה גמלא דכי קא משתבע אדעתי דידיה קא משתבע, וכי תימא לא אזלינן בתר דעתיה, והתניא כשמשביעין אותו אומר לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך כו', מאי טעמא לאו משום דאמרינן דלמא איסקונדרי יהיב להו ואסיק להו זוזי דכי קמשתבע כו' ודחינן לה התם משום קנין דרבא, והכי נמי איתא בנדרים (כד, א) אלמא אי לאו משום דרבא לא הוו צריכין לאשבועי על דעת בית דין, משום מחשבת לבו, דדברים שבלב אינן דברים, וכן משמע בספר יראים. ועל כרחין הכין הוא, דהא מתניתין דאם לא ראיתי גמל פורח באויר ואם לא ראיתי כעולי מצרים, לאו בבית דין קא משתבע ולא על דעת בית דין, ואפילו הכי לא אזלינן בתר דעתיה דידיה אלא בתר דעתא דידן.
הא דאמרינן: הוה ליה למימר מזיד הייתי, הוה ליה למימר נזכרתי. הקשו בתוס' ולמה יש לנו להאמינו יותר בטענות אלו. ותירצו לא שיהא נאמן בכך אלא לומר שאם בא לפטור עצמו מקרבן הוה ליה למימר טענה קרובה יותר שלא היה נראה כמשקר כל כך, כמו בטענת לא היה בלבי. ויפה תירצו דיש לנו מגו כזה וכאותה ששנינו בפרק קמא דכתובות (יב, ב) היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדהו והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות. רבן גמליאל ור' אליעזר אומרים נאמנת, ואמרינן עלה בגמרא עד כאן לא קאמר רבן גמליאל התם אלא דאיכא מגו ומפרש לה בריש פרק האשה שנתאלמנה (טז, א) מגו דאי בעיא אמרה מוכת עץ אני דלא קפסלה נפשה מכהונה מהימנה, והתם לאו למימרא דאי אמרה מוכת עץ אני תהא נאמנת טפי דההיא גופא פלוגתא דרבן גמליאל ור' יהושע היא, ור' יהושע אף במוכת עץ לא הימנה, אלא מגו דמוכת עץ היתה לה טענה יפה יותר ולא אמרה, וקא אמרה טענה שאינה יפה לה כל כך, חזקה לא משקרא, דאי לו הוה לה למימר הטענה שהוא יפה לה יותר,ומגו כזה מגו הוא, ומיהו דוקא בדליכא הכחשה, כי הכא דליכא הכחשה, דאילו אמר מזיד הייתי מאן מכחיש ליה. ואי נמי בטוען נזכרתי, וכן נמי בההיא דהנושא את האשה דברי ושמא הוא, דאיהי ברי ואיהו שמא, ומגו מסייע לברי שלה, הלכך חשיב ליה ר' גמליאל מגו, אבל בברי וברי לא חשבינן מגו אלא טענה שאם טען כך היה נאמן, וזהו שחלק ר' יהושע בזה ואמר שאף בברי ושמא אינו מגו דאין שור שחוט לפניך.
ומהא דאמרינן דברים שבלב אינן דברים. דקדק הראב"ד דלא בעינן תנאי כפול בדיני ממונות אלא בגיטין וקדושין בלבד, דטעמא דדברים שבלב אינן דברים הא אי הוו דברים, היה המקח בטל אף על פי שאין כאן תנאי כפול, ויש אמרים דגלויי הדעת עדיף טפי מתנאי מפורש שאינו כפול, דכיון שפירש תנאו ולא כפל גילה דעתו שאינו מקפיד בקיומו של תנאי. ובתוס' הביאו ראיה דאפילו לענין גיטין אשכחן דמנהי בהו גילוי הדעת, כדאמר התם רבא במסכת גיטין בפרק השולח (לד, א) גלוי דעתא בגיטא מלתא היא, ואף על גב דלא קיימא לן כותיה, מכל מקום לרבא תקשי ליה היכי מהני, ולגבי שבועה ונדר אזלינן בתר אומדנא, כדאמרינן בפרק (מרובה) [האשה] (כתובות כב, א) גבי קפצה ונשבעה כל מי שיבא עלי איני מחזירתו ואמרו חכמים לא נתכוונה זו אלא להגון לה. והרמב"ן נר"ו תפס לו דרך הראב"ד, וגם (רש"י) [רשב"ם] כן כתב בפירושי בבא בתרא שלו (קלז, ב) אלא שכתב הרמב"ן נר"ו בזו שאין דרך התנאים אלא במתנה על חברו כגון בני גד ובני ראובן, אבל מוכר על דעת מעשה של עצמו שדי מכורה לך אם אעלה לארץ ישראל, אם לא עלה ודאי בטל מקח, שאפילו בעלה קרוב לאסמכתא הוא, על דעת כן ולא גמר אלא בכך, שהתולה תנאו בדעת אחרים יש לומר כיון שגמר ונתן על ספק התנאי, אינו רוצה בביטול מעשה שבו, אבל זה שתלה תנאי בעצמו, לא גמר ונתן, דאי לא תימא הכי כל אסמכתא קניא עד שיכפול תנאי שבה, ומכל מקום אם כדברי ר"מ? צריך היה לכפול, דר"מ? לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן בשום מקום לא לענין עצמו ולא לענין אחרים, והכי נמי מוכח פרק השולח (מו, ב) בענין המוציא אשתו משום שם רע דאפילו היכא דלא בעינן תנאי גמור כתנאי בני גד, בעינן כפילא לר"מ?, וכי לא כפל לאו כלום הוא, וכאן שכפל ואמר תחלה איני מוכר לך אלא משום שדעתי לעלות, אף על גב דלא משמע לישנא הכי, ע"כ.
הא דאמרינן: אמרינן ליה קום סליק ואי בעית סלקת. דוקא בגלוי הדעת לבד שאמר שדי מכורה לך, לפי שדעתו לעלות לארץ ישראל, שלא התנה בפירוש על מנת שתעלה לארץ ישראל, ולפיכך אומר לו עדיין אתה יכול לעמוד באותו דעת ולגמור מחשבתך, אבל במתנה בפירוש על מנת לעלות יכול הוא לומר איני רוצה לעלות כדי שיתבטל המקח, ואם לא יעלה בטל המקח, משום דתנאי לא על דעת לקיים התנאי בלבד נאמר, אלא אף על דעת לבטל המעשה ואין כופין על קיום תנאו כדי שלא יתבטל המעשה בשום מקום, ותנן (גיטין עד, ב) הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז, ובעינן למימר התם דנתינה בעל כרחו לא שמה נתינה, ויוכל לומר שלא יקבלם ולבטל התנאי כדי לבטל המעשה בכך.
ונראה ליה במוכר אדעתא למיסק לארץ ישראל, לוקח אסור לאכול פירותיו עד שעה שיעלה ויגמר המקח, שמא לא יעלה ונמצא מקח בטל מחמת התנאי, וכי קא אכיל שכר מעותיו הוא דקא אכיל, ואפילו התנה להחזיר הפירות אם יתבטל המקח, הרי זה אסור, דהוה כרבית על מנת להחזיר ואסור. אלא משלשין את הפירות כאותה שאמרו בפרק איזהו נשך (ב"מ סה, ב) בריבית דר' חייא וכבר כתבתיה בארוכה במגילה בפרק בני העיר (כז, ב) בס"ד.
מתני': המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת: ואתמר עלה בכתובות פרק המדיר (עב, ב) אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין. וכתב רבינו אלפסי כאן בהלכות דדוקא בהני דקפדי בהו אינשי, אבל מילי אחריני דלא קפדי בהו אינשי, אף על גב דאמר איהו קפידנא, לא הויא קפידא, והויא מקודשת. ושמא לא במקפיד בפירוש בשעת קדושכין כתב כן, אלא במקדש סתם על מנת שאין עליה נדרים, ולבסוף אמר דדעתיה אכל נדר, אבל במפרש שאין לעיה שום נדר תנאה הוא, ובין קפדי בהו אינשי ובין לא קפדי בה אינשי תנאיה תנאי.
אבל במקצת נוסחאות יש שם בפרק המדיר באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר כו', הוי בה רב פפא אהייא, אילימא ארישא, כיו דקפיד אפילו כל מילי נמי כו', רבא אשי אמר לעולם ארישא, ומאי דקפדי אינשי הוי קפידיה קפידא מידי דלא קפדי בה אינשי לא הוי קפידיה קפידא, ולפי גירסא זו אפילו קפיד והתנה תנאו בטל, דקפידתו אינה קפידא. ואין זה נכון. ומצאתי כאן בירושלמי (ה"ד) באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר כו' אמר ר' יוסי מתניתין בשאמר לה על מנת שאין עליך נדרים, אבל אם אמר לה על מנת שאין עליך כל נדר אפילו נדרה שלא לאכול חרובין נדר הוא, אלמא בכל דבר שהוא מקפיד ומתנה הוי קפידיה קפידא.
כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא שלא בכתובה: פירוש, ארישא קאי, דהכי אוקימנא לה אליבא דרב דאמר בפרק המדיר (שם, ב) המקדש על תנאי וכנסה סתם צריכה ממנו גט, לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומוחל הוא על תנאו, ואף על גב דפליג עליה שמואל, קיימא לן כרב באיסורי, ומיהו כתובה לית לה, דלגבי איסורא לחומרא ולגבי ממונא לקולא, ולשמואל מוקמינן לה בשכנסה סתם, ואפילו הכי תצא שלא בכתובה, דאמר לה איני רוצה באשה נדרנית.
על מנת שאין עליה מומין ונמצא עליה מומין אינה מקודשת: ותניא בפרק המדיר (עד, ב) הלכה אצל חכם והתירה מקודשת, לפי שחכם עוקר את הנדר מעיקרא, אצל רופא ורפא אותה אינה מקודשת, דהשתא הוא דאיבריאת, אבל הוא שהלך אצל רופא ורפאו מקודשת, דאיהי בכל דהו ניחא לה, כדר' שמעון בן לקיש דאמר טב למיתב טנדו מלמיתב ארמלו. ומשם הרב ר' שלמה בר אברהם דמונטפשליר ראיתי בכתובות דהלכה אצל חכם והתירה דמקודשת, דוקא בשהלכה קודם שידע הבעל, דכשידע איגלאי מילתא שאין עליה שום נדר, אבל אם ידע הבעל קודם שהלכה אצל חכם, הרי זה מקח טעות, ואינה יכולה לומר אלך אצל חכם להתיר נדרי.
ולא נהיר, דכל כי הא לא שתיק גמרא מיניה. ועוד דגרסינן בירושלמי (פ"ב, ה"ד) גבי נמצאו עליה נדרים אינה מקודשת, אית תנאי תני מותרת לינשא בלא גט, כלומר ובשלא כנסה, ואית תנאי תנו אסורה לינשא בלא גט כו', מן דאמר מותרת לינשא בלא גט שמתוך שהיא יודעת שאם הולכת אצל הזקן והוא מתיר לה את נדריה והיא אינה הולכת, לפום כן מותרת לינשא בלא גט, מן דמר אסורה לינשא בלא גט שלא תלך אצל זקן ויתיר לה את נדרה וקדושין חלין עליה למפרע, ונמצאו בניה באין לידי ממזרות, ולפום כן אסורה לינשא בלא גט, אלמא אף על פי שהכיר בה הבעל עד שגרשה אם הלכה אצל חכם והתירה קדושין חלין למפרע, והרי זו כמי שלא היו עליה נדרים כלל, דחכם עוקר את הנדר מעיקרו כנ"ל. ולענין מחלוקתן של בני מערבא במגרא דילן בפרק המדיר, משמע כאידך תנא דאמר מותרת לינשא בלא גט, דכל שהיא צריכה גט לא קתני אינה מקודשת, אלא תצא שלא בכתובה, וכדקתני בסיפא כנסה סתם תצא שלא בכתובה, ודייקינן עליה התם כתובה הוא דלית לה הא גיטא בעיא.
גמרא: ותנן נמי גבי כתובות כי האי גוונא: ואף על גב דהתם כתובה עיקר, תני לה כי הכא ואקדים קדושין ברישא, כי היכי דלא לישתבשו בה, ותהא משנה סדורה בפי הכל.
הא דאמרי' גט מעושה דאמרי' ודילמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים פירוש ופיו ולבו שוין. תמיהא מילתא בשלמא להאי אוקימתא אתי שפיר דגט מעושה שלא כדין אי נמי בעכו"ם אפילו בדין פסול דליכא מצוה אבל למאי דס"ד מעיקרא דטעמא משום דאע"ג דבליביה לא ניחא ליה דברים שבלב אינן דברים מאי אריא גט המעושה בישראל כדין אפי' בעכו"ם או בישראל שלא כדין נמי. וי"א דבדין היא דמצי למימר ולטעמיך אפילו בעכו"ם ושלא כדין אלא דלא חש תלמודא ותירץ קושטא דמלתא כדאשכחן דכותה טובא. ומסתברא לי דבשלמא כדין הוה דברים שבלבו דהא איפשר דכיון דאניס כדין דגמר ומגרש ואי לא גמר בליביה דברים שבלבו הם ואינם דברים אבל כשהוא מעושה בעכו"ם א"נ בישראל שלא כדין אנן סהדי שהוא אנוס מתחלה ועד סוף והוה להו דברים שבלבו ובלב כל אדם דהוה דברים כדאמרינן גבי מברחת דלא קנה אע"ג דלא גליא דעתה כדאיתא בכתובות ובפרק מי שמת וכדאמרינן במי ששמע שמת בנו ונתן כל נכסיו ואח"כ בא בנו שבטלה מתנתו אע"פ שלא אמר כלים בשעת המתנה כדאיתא ביש נוחלין וכדקי"ל דמצוה מחמת מיתה שנתן כל נכסיו שאע"פ שדתב וזיכה וקנה מידו מעכשיו אם עמד חוזר משום דהני דברים שבלב כל אדם שעל דעת כן נתן וכדפרשו רבותינו ז"ל והכא נמי להא דמיא:
והא דאמרי' דבגט המעושה בישראל כדין אם אמר רוצה אני כשר אם מסר מודעה אגיטא לא מהני גיטא עד דמבטל ליה למודעה וכי אנסי ליה לבטולא כיון דאמר רוצה אני כשר כדמוכח בערכין מה שאין כן במעושה שלא כדין שאע"פ שאמר רוצה אני כיון שהוא אנוס מתחלתו או בגופו או בממונו או בשבועה פסול ואפילו נתנו לו ממון גדול עד שאמר רוצה אני ולא אמרי' דאגב דארצוי זוזי גמר ומגרש ואפילו בטל כל מודעא שמסר לא מהני עד שיבטלם ברצון נפשו ולא אשתמודענא ביה שום אונסא וכן קבלתי מפי מורי רבינו נר"ו:
אלא אמר רב יוסף מהכא המקדש את האשה סתם ואמר אח"כ כסבור כו' ואמאי והא קאמר כסבור הייתי אלא לאו משום דאמרי' דברים שבלב אינן דברים. קשיא לי ודלמא משום דלא מהימנינן ליה שכך היה בדעתו הא אלו ידעו שכך היה בדעתו אינה מקודשת דדברים שבלב הוה דברים. וא"ל דמתני' קשיתיה דקתני מקודש' לגמרי בין לקולא בין לחומר' ואם קדשה אחר אינה צריכה גט הימנו ואי משום דלא מהימן הוה לן למיחש לדבריו לחומרא להצריכה גט משני ומדלא חיישינן להכי שמעינן שאע"פ שהיה כן בדעתו לא מהני דדברים שבלב אינם דברים והיינו דדילמא הא דאמרינן מקודשת לחומרא הוא להצריכה גט משום דלא מהימן וצריכא גט נמי משני דלמא קושטא קאמר והרי זה נכון.
ודילמא שאני התם דעקרא לתנאה. פירוש וסותר בדברים שבלבו מה שהתנה בפיו דהוה לבו סותר את דברי פיו מה שאין כן בהאי דזבין נכסי סתם שאינו סותר דברי פיו ממש אלא שמוסיף עליהם. ושמעינן מהכא דדברים שבלבו ובלב כל אדם דהיה דברים אם הוא עוקר מה שהתנה עליו בפירוש לא מהני ליה דברים ותנאו קיים.
ופשטוה מהא האומר לשלוחו הביא לי מן החלון כו'. ב"ה מעל דהוה להו דברים שבלבו ואינם דברים. קשיא לן הא דתנן במסכת נדרים נדר בקרבן ואמר לא אמרתי אלא בקרבן של מלכים נדר בחרם ואמר לא נתכונתי אלא בחרמה של ים מותר ואמאי טמא דברים שבלב הם ואינם דברים כדאמרי' באומר לו הביא לי מן החלון והביא לו המעות שבצד אחר שאם אמר לא אמרתי בלבי אלא במעות שהיו בצד השני לא אמר כלום. תירץ רבינו הגדול הרמב"ן זצ"ל. דשאני התם דקרבן מלכי' וקרבן גבוה ב' עניני' וב' מינים חלוקי' לגמרי כל א' עומד לעצמו אין א' מהם תחת חבירו ובכללו וכל חד מנייהו שמיה קרבן ואין בלשון קרבן משמעות לשניהם ביחד ולא לזה יותר מזה ולפיכך כשאמר לזה נתכונתי ופיו ולבו שדן הם לקרבן נתכוין וקרבן הוציא מפיו ואם אינו אומר אמת הקולר תלוי בצוארו אבל הכא כשאמר הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמ' יש במשמעות לשונו מכל מה שיש בחלון או בדלוסקמא וכאלו הכל דבר אחד וגוף א' ולפיכך כשנטל מפיהו ואמר לא הי' בלבו אלא משוליה יש בלבו מה שאין במשמעות לשונו והוה דברים שבלב ואינם דברים:
וקמה לה הא דרבא דדברים שבלב אינם דברים. וקשיא ליה לר"ת ז"ל הא דתנן בתרומות ואיתא נמי בפסחים המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר מעשר ואמר תרומה שלמים אמר עולה עולה ואמר שלמים לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוין ואמרינן נמי בשבועות נתכוין להוציא פת חיטים והוצי' פת שעורים פת שעורים ואמר פת חיטים לא אמר כלום עד שיהו פיו ולבו שוין אלמא אין מה שהוציא מפיו מועיל כיון שלא היה כן בלבו דדברים שבלב דברים. ואיכא למימר דכי אמרי' דדברים שבלב אינם דברים ה"מ כשנתכוין בלבו להוציא מה שהוציא בשפתיו ככל הני דשמעתין אלא שאע"פ שאמר דברים שבפיו בכונה בלבו היו דברים אחרים אבל בהני דתרומות ושבועות לא נתכוין בלבו להוציא דברים בשפתיו אלא דאיתקיל ליה לישניה וכיון שכן הוה כטועה גמורו כאנוס ולא מהני דבעינן האדם בשבועה פרט לאנוס תדע שהרי הוא מותר אף במה שנתכוין בלבו להוציא משום דהוה דברים שבלב ואינם דברים כיון שלא הוציאן בפיו וליכא ביטוי שפתים:
תו קשיא ליה לר"ת ז"ל הא דאמרינן במסכת כלה במעשה דרבי עקיבא שהיה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו אלמא דברים שבלב דברים ותי' הוא ז"ל דשאני התם דהוה אנוס שאמרו לו לר' עקיבא האיך אתה מגיס דעתך לחלוק על דברי רבותך ודמי' להא דאמרי' נודרין להרגין ולחמרין כו' ואוקימנא בדוכתיה בנודר יאסרו פירות שבעולם עלי אם אינן של תרומ' או של בית המלך ואומר בלבו היום ואע"ג דדברים שבלב אינם דברים אגב אונסיה אי אפשר דלא עוקר נדריה כלומר שכיון שהוא אנוס ומחמת האונס נודר הדברים מוכיחים שמערים לישבע להם ואינו נודר אלא לכל זמן פחות שאפשר לו ולא הוה דברים שבלב והא נמי דכותה. ורבינו הגדול ז"ל תירץ דבמעשה דר' עקיבא לא היה מבטל בלבו ממש אלא היה מוציא בשפתיו ולפי שלא היה משמיע לאזנו קרי ליה בלבו כדתנן לא יברך אדם ברכת המזון בלבו ואם בירך יצא וזה מבואר. ודאתיא לידן ההוא דנודרין להורגין שמעינן מינה דאי לאו דאמרי בלבו היום נדריה נדרא ואע"ג דמחמת האונס נדר והוא הדין אפי' באונס נפשות כל זמן שעקרו ממנו דכיון דנתכוין לנדר זה וידע אותי בשעת נדרו ואינה טועה בו האדם בשבועה קרינן ביה אף על גב דאנוס ולאפוקי היכא דאנסיה ליביה וטועה בעצמו דסבר שהוא כן כדבריו דלא קרינא ביה האדם בשבועה כדאיתא בשבועות וכן בנודר ואח"כ נולד לו אונס המעכבו לקיים נדרו או שבועתי מיפטר דאדעתא דהכי לא נדר ואפילו היכא דקא הוה אונס דשכיח. מפי מורי נר"ו:
תו קשיא לן לשמעתין הא דתנן בנזיר האומר אהא הרי זה נזיר ואוקימנ' כשהיה נזיר עובר לפניו ואמאי והא הוה להו דברי' שבלב. ואיכא למימר דכיון דנזיר עובר לפניו ואמר אהא הרי הוא כאומר אהא כזה ואלו הן ידות נדרים שרבתה אותן התורה שכל זמן שיש הוכחה על מה שנדר שיהא כנדר גמור וכן לא דמיא הא דשמעתין דזבין סתם למאי דאמרי' דגלוי דעתא בגיטין מהני לבטל הגט דהתם גט דעתיה בדבור סתום מה שאין כן בזו שלא אמר ולא גילה כלום בדעתו בשעת מעשה והרי זה מבואר ונכון:
ההוא גברא דזבין לנכסי אדעתא למיסק לארץ ישראל. פי' וגילה בדעתו כן בעידן זביני ולא היו דברים שבלב סליק ולא איתדר ליה אמר רבא כל דסליק אדעתא למידר הוא פי' כל דסליק כי האי גוונא דזבין נכסה והרי הוא כאלו גילה דעתיה בפירוש דלמידר היה סליק ואיכא דאמרי אדעתא למיסק הוה והא סליק ליה. פי' אע"ג דמסתמא למידר היה משמע כיון שגילה דעתו ולא פי' אלא למיסק לחוד אין לנו אלא מה שהוציא בשפתיו דלהאי איכוין מדלא גילה דעתי' טפי כטל. והלכתא כלישנא בתרא:
ההוא גברא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל. פירוש ופירוש כן בשעת המכר לסוף לא סליק אמר רב אשי אמרינן ליה קום סליק איכא דאמרי אמר רב אשי אי בעי לא הוה סליק. פירש אתמהא מאי בינייהו דאתילד אונסא באורחא: יש שפור' דללישנא קמא אע"ג דאתילד אונסא אמרי' ליה קום סליק כיון דמקמי דאתילד הוה יכול לעלות והמכר קיים וללישנא בתרא דאמרינן בתמי' אי בעי לא סליק דוקא דמצי סליק השתא אבל איתילד אונסא דלא מצי סליק השתא הדר זביני'. ומדברי רבינו אלפסי ז"ל נראה בהפך דללישנא קמא היכי דאתילד אונסא הדרי זביני אבל ללישנא בתרא אע"ג דאתיליד אונסא השתא אמרינן ליה אי בעי הוה סליק מקמי הכי וכן נראה יותר והלכתא כלישנא בתרא:
ואגב אורחין שמעינן מהכא דלית הלכתא כר' מאיר דבעי תנאי כפול ושאר דקדוקי תנאים דהא הכא לא כפל תנאו שאלו כפל תנאו כראוי היכי אמרינן ליה קום סליק היכן מצינו עושה מעשה על תנאו שנכוף לבעל התנאי לקיים תנאו כדי שיתקיים המעשה אדרבא יזיד לבטל התנאי כדי שלא יתקיים המעשה אלא ודאי דהכא לא כפל תנאו ואלו לרבי מאיר כיון דלית ליה מכלל הן אתה שומע לאו לא הוה מהני אע"ג דתולה בדעת עצמו דלא חשיב תנאה אלא אסמכתא כדמוכח בגיטין גבי המוציא את אשתו משום נדר או משום שם רע דבעי ר' מאיר תנאי כפול ואע"ג דהנהו מילי לאו מילי דתנאה ממש הן כשאומר על מנת שאין בך כך וכך כדכתיבנא התם וכן מוכח ממברחת ומעשה מי שהלך בנו למדינת הים דלית הלכתא כר"מ דהתם אפי' גילוי דעתא לא הוה וליכא למימר דאומדנא דמוכח בלא שום ביטוי בשפתים עדיף לר"מ ממתנה בפירוש שלא כפל תנאו שזה אין הדעת סובלתו דמברחת שנתנה ע"מ שתחזיר בה כשתתאלמן או תתגרש קנה מקבל ולא מהני תנאה וכשנתן לו סתם בלא שום תנאי לא קנה ואמאי לא עבדינן אומדנא במקצת דבריו שלא פירש כדעבדינן בכל דברי לבו כשלא אמר כלום אלא ודאי דהני כולהו דלא כרבי מאיר ומשום דלית הלכתא כוותיה ודין הוא דהא יחידא' הוא דרבנן פליגי עליה וכיון דבדיני ממונות לית הלכתא כותיה ולא גמרי' מתנאי ב"ג ובני ראובן כל שכן בגיטין ובקידושין דמהכא גמרי לה ושלא כדברי רבינו אלפסי ז"ל והתם דאתקין שמואל בגיטא דשכיב מרע אם מתי ואם לא מתי לא דמדינא לא מהני בלאו הכי אלא לרווחא דמילתא אתקין הכא דילמא איכא דיינא דחייש לר"מ ומבטל תנאה ודאין לה כמגורש' ושרי לה לשוק ודכותה אשכחן דרב פסיק כרבי יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו ואפ"ה אתקין בגיטא דשכיב מרע מיומא דנן לאפוקי מדרבי יוסי והיינו לרווחא דמילתא דדילמא איכא מאן דלא חייש לדרבי יוסי טעי למימר שאינה מגורשת ואין קדושין תופסין בה ואם נתקדשה לא מצריך לה גיטא ושרי אשת איש לעלמא אבל מדינא כרבי יוסי קיימא לן מיהו אע"ג דלית הלכתא כרבי מאיר בדקדוקי תנאים איכא חדא דמודו ליה רבנן דהויא הלכתא דתנאי שאי אפשר לקיים המעשה ע"י שליח כדאמרי' שאין תנאי מועיל בחליצה ואע"ג שלא נתקיים התנאי החליצה קיימת מכיון שאי אפשר לחליצ' ע"י שליח כדאיפסקא הלכתא ביבמות ומודו רבנן בהא משום שדינא שמעש' שהוא כל כך אלים וחזק שאינו נעשה ע"י שליח שלא יבטלנו תנאי והוי כמפליג בדברים הא בשאר דקדוקי תנאים לא מודו רבנן ואפילו בתנאי קודם למעשה כדכתיבנא בפרק השוכר ושם הארכתי בביאור הדברים האלו גם במס' גיטין בס"ד. מפי מורי נר"ו:
הא דתנן המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצא עליה נדרים אינה מקודשת אמרינן עלה בפרק המדיר באלו נדרי' אמרו בנדרים שיש בהם עינוי נפש שלא תאכל בשר או שלא תשתה יין ולא תתקשט בבגדי צבעונים ולאפוקי שלא תאכל פירות וכיוצא בזה ואמרו בירושלמי הדה דתימר כשאין עליה נדרים אבל אמר ע"מ שאין עליך כל נדר אפי' לא נדר' אלא מחרובין א"מ ובכול' אם הלכה אצל חכם והתיר' מקודשת דחכם עיקר הנדר מעיקרו דקי"ל הנודר מככר אפי' אכלה כולה נשאל עליה מה שאין כן במומין שאף על פי שהלכה אצל רופא ורפאה אינה מקודשת שאין רופא מרפא אלא מכאן ולהבא וכדאיתא בפרק המדיר כנסה סתם ולא ידעינן אם עקר תנאו או כנס על דעת כן תצא שלא בכתיבה שהמוציא מחבירו עליו הראיה ומצרכינן לה גיטא לחומרא בגמרא דהתם איכא שקלא וטריא טובא עלה:
ותנן נמי בכתובות כה"ג כו'. עד התם כתובות איצטריכא ליה תנא קידושין אטו כתובות איכא דקשיא ליה אם כן ליתני התם כתובה ברישא דהוה עיקר התם ולאו מילתא היא ושתי תשובות בדבר חדא דהא דהכא קתני תנא מעיקרא והוא שגורה בפי התלמידים ולא בעי התם לשבושה ומשנה לא זזה מלשונה. ותו דכיון שהקדושין קודמין לעולם לכתובה במעשה ראוי להקדימם גם כן בדיבור ותו לא מידי:
מתניתין המקדש שתי נשים בפרוטה וכו' עד וכן קטן שקידש בגמרא עביד לה צריכותא ומפרש לה שפיר:
מהדורות תנינא, תליתאה ורביעאה:
מתוך: תוספות רי"ד/קידושין/פרק ב (עריכה)
אמאי יהא בלביה לא ניחא ליה פי' והא מוכחא מילת דבלביה לא ניחא ליה ולהמ אנו הולכי' אחר פיו שאמר רוצה אני שהרי בלבו אינו רוצה אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינן דברים. ודאי ודילמא שאני התם דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה פי' אע"ג דעד השתא לא היה בלבי להביא עכשיו נתרצה בכל לב וביטל מחשבתו הראשונה אבל התם דלא ביטל מחשבתו נלך אחרי מחשבה ולא יהיה מכר. וכן יש לפרש בגיטי נשים. וכן נמי בתלוה וזבין אפילו למאן דאמר אגב אונסיה גמר ומקני איכא למימר דביטל מחשבתו הראשונה אלב התם דלא ביטל מחשבתו אכתי נימא דניזיל בתר מחשבתו:
שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים פירש אבל עישוהו עכו"ם דאין מצוה לשמוע דבריהם לעולם אימא לך דברים שבלב דברים. ואי קשיא א"כ נקשה (וברא דחזינן כצ"ל.) אמאי דנתן גט מעושה בעכו"ם פסול לרבה דאלמא דברים שבלב דברים לא קשיא אאמר לך רבה שאני התם דמה שאמר רוצה אני בעישוי אמר ואפילו דיבור בפה אין כאן ומשום הכי לא הוי גיטא אבל הכא מי הכריחו למכור. אבל מכפיות בין דין אתיא ליה סייעתא דאע"ג דבעישוי אמר רוצה אמרי' דהוי רצון ואל אזלינן בתר לבו וכל שכן היכא דליכא עישוי אי לאו דאינה מצוה דאמרינן בכל לב אמר ואין כאן דברים שבלב. ובתלוה וזבין אמרינן האי דאמר רוצה אני בכל לב אמר שהזוזים ריצוהו אבל תלוה ויהב מתנה אניה מתנה שלא בכל לב נתרצה ואפילו דיבורו אינו כלום כיון שעל ידי עישוי אמר.
אמאי והא אמר סבור הייתי פי לא מקשה הכי למימרא דלא ליהוו קידושי כלל ותפטר לעלמא בלא גט דהא לא מוכחא מילתא דכך הוה סבר בדעתו ואל כל הימנו לפוטרה בלא גט (ב"ב דף קל"ב ע"א ודף קמ"ו ע"ב.) אפילו הכי מקשה אמאי אמר תנא מקודשת דמשמע שגם בא אחר וקדשה אין קודשי השני קדושין ומותרת לראשון והא ראשון אמר סברו הייתי ונהי דלא מהימן לעלמא לאיצטרוכי גט משני אם הוא יפטרנו בגט לעצמו יהא נאמן דהא שויה נפשיה חתיכא דאיסורה ותהא אסורה לו אלא משום דאמרינן דברים שבלב אינם דברים ואפילו אם היה כדבריו קידושי השני אינן כלום. אמר ליה אביי ודלמא שאני התם דלחומרא לאצרוכי גיטא מיניה. פי' מאי דתנא מקודשת לאצרוכה גיטא מיניה ואל מהימן למימר ססבור הייתי אבל לא סרא אנפשיה הכי נמי דמהימן ודברים שבלב דברים הן ואניה מותרת לו בלא גט משני אבל מיהו אם נתן לה גט היא אינה צריכה גט משני דלא כל הימנו לאוסרה ואל מהימן אלא אנפשיה ולאו אאחריני אבל המורה פי' אבל קדושין גמורין לא הוי לבטל קדושין אחרים שאל יתפסו בה ואם בא אחר וקדשה צריכה גט אף משני ואינו נראה לי דלאו כל כמיניה למיסרה אעלמא.
אמאי והא קאמרת בלבי היה פי' ותהא מהימנא על עצמו דשויתה אנפשיה חתיכא דאיסורא.
אמאי והאמר לא היה בלבי פירש ואע"ג דלא מוכחא מילתא אנפשיה יהא נאמן ולא יביא חולין לעזרה.
ודלמא שאני התם דלמיפטר נפשיה מקרבן קא אתי. פירש ואף על גב דכי אמר נזכרתי מהימנינן ליה התם דליכא שום אמתלא דמוכחא דמשקר. אבל הכא איכ אקצת המחלק שאם היה בלבו לקפוד על הכיס למה לא פירש לו כפי מה שפירש לו מן החלון או מן הדלוסקמא. הוה לי למימר נזכרתי והלכך אי דברי' שבלב הוי דברים יהא נאמן לומר בלבי היה על ידי מגו אל אלאו ש"מ דברים שבלב אינם דברים ואף על פי שלא היה בלבו מכיס זה כיון שלא פירש לו בפיו לא שינה שליחותו ותפשוט מהכא דדברים שבלב אינם דברים ואע"ג דמוכחא מילתא דדעתיה הוה למיסק. ורבינו חננאל זצוק"ל כתב וקיי"ל דכל היכא דמוכחא מילתא דאדעתא דהכי זבי ולא אתקיים הדרי זביני. ואינו נראה לי אלא אף על גב דמוכחא מילתא דדעתיה למיסק כל זמן שלא הוציא בפיו המכירה אינו כלום ולא הדרי זביני כדאוכחות לעיל דדברים שבלב אינן דברים. אלב אם פירש בפיו כי רוצה לעלות אף על פי שלא מכר לו על תנאי אלא סתם אי לא מצי למיסק הדרי זביני עיין בפרק אלמנה ניזונות בפסקיי:
איכא בינייהו דאיתיליד אונסא באורחא. פירש אונסא הכי משמע דלא מצי למיסק השתא כלל. ללישנא קאמ דאמרינן אי בעי (נקשה מהא דתנן כצ"ל.) יסק השתא הא לא מצי סליק השתא ואע"ג דבעידינא דזבין הוה מצי למיסק כיון דהשתא לא מצי סליק הדרי זביני. ולהך לישנא דאמר איבעי לא הוי סליק בתמי' כיון דהוי מצי למיסק ולא סליק עד דאיתיליד אונסא לא הדרי זביני. כך פירש רבינו חננאל זצוק"ל ופתר המורה לא נראה לי.
הא מר לשלוחו צא וקדש לי אשה וכו'. אי קשיא אמאי לא פליג רבי אליעזר הכא בשליחות לקבלה של אשה ומכשיר כדמפליג התם גבי גט משום דקבלת הגט הוי בעל כרחה משום הכי הויא מראה מקום אבל קבלת הקדושין אינה אלא מדעתה הלכך כך היא קפידא באשה כמו באיש ותנאי איש והוא הדין אשה. והכי נמי אמרינן התם ורבי אליעזר מאי שנא רישא דלא פליג ומאי שנא סיפא דפליג.
איש דמדעתו מגרש קפודא קפיד אשה דבין מדעתה בין בעל כרחה מגרש מראה מקום הוא לו.
על מנת שאין בה מומין כו' עיין מה שהקשיתי עליה בפ' המדיר.
לא צריכא דמיעוטא מקדשא והדר מסבלי ורובא מסבלי והדר מקדשא מהו דתימא לא ניחש למיעוטא קמ"ל. כך מצאתי כתוב במקצת ספרים כון נראה לי עיקר.
מתוך: תוספות ר"י הזקן/קידושין/פרק ב (עריכה)
אדעתא [למיסק] שהודיע זה בשעת המכר. ולא אתדר לא מצא מקום לדור שם או מחמת חוסר מזונות:
אדעתא שידור. והואיל והזכיר אדעתא למיסק הו"ל כאילו אמר בבירור לדור. ומסתברא דקי"ל דהלכתא כלישנא בתרא והואיל וסליק המקח קיים:
איבעי סליק. בניחותא:
לא סליק. בתמיהא:
אונסא. שנשתבשו הדרכים מפני ליסטים ללישנא קמא המקח קיים דאי בעי סליק ויחזור אחר שיירא. ללישנא בתרא דקא מתמה איבעי לא סליק כלומר מי עכבו ואיזה אונס מנעו מלעלות הא איכא אונס חוזר מקח וקי"ל דהלכתא כלישנא בתרא והביא זה הר"ם במכירה פי"א. והא דאמרינן בפ' אלמנה ניזונת זבין ולא איצטריכו ליה זוזי הדר זביניה התם שנולד לו דבר מחודש שלא (לצורך מעות) [הוצרך למעות] כי הנהו עובדי דהתם. אבל הכא שמוכר לעלות ונהפכה דעתו שלא רצה לעלות לא"י לאו כל כמיניה שאין זה אלא שמתחרט מן המכר:
במקום פלוני. קפידא הוי כלומר לא יקדשה במקום אחר:
הרי היא. מראה מקום הוא לו כלומר אינו רחוק יותר מדאי:
שאין עליה נדרים. אוקימנא בפרקין דהא דאמרי' אינה מקודשת באלו נדרים אמרו שלא תאכל בשר ולא תשתה יין ולא תתקשט בבגדי צבעונים דוקא במילתא דלא קפדי אינשי ואם יש עליה נדרים אחרים מקודשת. ובירושלמי א"ר יוסי מתני' בשאמר לה על מנת שאין עליך נדר אבל אמר על מנת שאין עליך כל נדר אפי' נדרה שלא תאכל חרובין נדר הוא. ירושלמי כלי פשתן הדקים הבאים מבית שאן ככלי צבעונים הן:
שכל המומין אבל מום אחר אע"ג דאמר מקפיד אני לאו כלום הוא ומקודשת והטעם דלא מקרי מום. ומסתברא אפי' אמר כל מום [מ"מ מומין] שאינו פוסל בכהנים לא מקרי מום. ועיקר ביאור זאת המשנה בפרק המדיר:
סבלונות. דורונות שדרך לשלוח ארוס לארוסתו סבלונות:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה