תוספות רי"ד/קידושין/פרק ב
פרקים: א |
ב |
ג |
ד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
תוס' ר"י הזקן |
תוס' רי"ד |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
מהדורות תנינא תליתאה ורביעאה
עריכה
האיש מקדש שהשליח עושה שליח פירש שליח דבעל משוי שליח כדתנן בפרק ב' דגיטין עושה בית דין ומשלחו כו' אבל שליח דאשה לא מצי לשווי' שליח משום דמילי נינהו שלא מסרה לו האשה אל אדברים בעלמא התקבל לי גיטי וקיימי לן כרבי יוסי בפרק הואמר התקבל דאמר מילי לא תימסרן לשליח ואל דמי לשליח דבעל דמסר ליה חפצו ומצי לשווי' שליח כדפרישית בקונטרס התשובות:
אשכחן בגירושין בקדושין מנלן. פי' האי דילפינן בקידושין שיהא האיש מקדש על ידי שליח אבל לא שהשליח יעשה שליח משום דמילי נינהו שאמר לו צא וקדש לי אשה ואפילו אם מסר לו שום חפץ לא דמי לגט שהגט הוא דבר המגרש שאם נאבד הגט אין כח לשליח לגרשה אבל חפץ הקידושין שמסר לו אם נאבד יכול לקדשה לו משלו נמצא שעיקר השליחות מילי הוי והלכך לא ממסרן לשליח:
הואיל ואיתיה בתרוה דנפשיה נראה לי דוקא בדנפשיה שגדל בשדהו אבל אם קנה טבל מישראל אינו רשאי לתורמו הוא אלא ישראל הקונה ממנו:
תרומת נכי מדמעת כו' כיון דסבר ת"ק דאין קנין לעכו"ם בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר וסבירא ליה דדיגון עכו"ם חייב מדאורייתא כדדריש במנחות בפרק רבי ישמעאל (דף ס"ד ע"א.) מדגנך דגנך שני פעמים אין (אחר ריבוי אלא) מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות א"כ אסור לאכול מפירות ארץ ישראל בלא תרומה ומעשר ואע"ג דפליג עליה דת"ק רבי שמעון ומפרש בתוספתא דמאי דתנא קמא הוא רבי מאיר כיון דשנאה רבי בלשון חכמים הלכה כמותו כדאמרינן בפרק כיסוי הדם. (דף פ"ה ע"א.) ואע"ג דבתוספתא לא מיתניא בסתמא הא קיימא לן דסתם במתניתין ומחלוקת דברייתא הלכה כסתם מתניתין (ביבמות דף מ"ב ע"ב ואמנם בחי' הרשב"א. למש' ב"ק דף ק"ב כתב דהאי כללא ר' אבוהו בלחודא הוא דכייל ואמוראי אחרינא לית להו הכי ע"ש.) וכמה סתמא אחריני תנן דטיבלו של עכו"ם חייב במעשר כדכתיבנא בסוף מסכת גיטין. עיין בהלכה י"ב בספר הלקט:
אתם ולא שופין. אי קשיא והא תנן בפרק ג' דתרומות השותפין שתרמו בזה אחר זה ר"ע אומר תרומת שניהם תרומה כו' אלמא שותפין תורמין נראה לי לתרץ דשותפים דהתם מיירי שהיו שותפים בפירות ואוכלין אותן בשותפות ומשום הכי כל חד וחד ניחא ליה דניתרום חבריה וחבריה נמי שייך בגוויהו ולא הוי תורם שיאנו שלו אבל שותפין דהכא מיירי שהיו שותפין בזריעת השדה אבל הפירות כל אחד לוקח חלקו ומוליך ואכלן בביתו דומיא דאריסין ומשום הכי אינו הורס חלק חברו שאין לו שום זכות בחלקו. ומצאתי שהירושלמי מקשה אותה בפ"ק דתרומות ומתרץ בענין אחר דה"ג התם אתם פרט לשותפין והא תנינן שותפין שתרמו בזה אחר זה. אלא כאן לתרומה גדולה כאן לתרומת מעשר כלום למדו לתרומה גדולה אלא מתרומת מעשר אלא כן להלכה כן למעשה עיין בהלכה ח' בספר הלקט:
סבר לה כמאן דאמר אין שוחטין הפסח על היחיד. פי' ומאן דסבירא ליה שוחטין סבירא להי כרבי יהושע בן קרחא דאמי דמקשינן דילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה לא אקשינן אלא לרבי יונתן דאמר כל ישראל יוצאין בפסח אחד הלכך האי דכתב כל קהל כל מאן דשחט שותף הוא. אבל רבי יהושע בן קרחא דלית להי האי סברא דכל ישראל יוצאים בפסח אחד משום דאכילה מעכבא האי דכתב כל קהל דמשמע כל חד מן הקהל מצי למשחט בעל כרחין לאו אשותף קאי דהא כל הקהל לא מצי למיהוי שותפין בגויה דלא מטי כזית לכל חד וחד ואפילו הכי מצי למישחט אלמא שלוחו של אדם כמותו:
אלא לחוב על מנת לזכות. אי קשיא והא אמרינן בפרק הניזקין (דף נ"ב ע"א.) ואין אפוטרופסין רשאין לדון לחבו ולזכות בנכסי יתומים. ומתמה לזכות אמאי לא אלא לחוב על מנת לזכות. דאלמא אינו רשאי לחוב על מנת לזכו': והא הכא אמרינן דמעמידין להן אפיטרופסין רשאין לדון לחוב ולזכות בנכסי יתומים. ומתמה לזכות אמאי לא אלא לחוב על מנת לזכות. דאלמא אינו רשאי לחוב על מנת לזכו': והא הכא אמרינן דמעמידין להן אפיטרופסין לחוב על מנת לזכות. נראה לי לתרץ התם לדון קאמר שאם באו לטעון שום טענה בנס יתומים אין האפיטרופיס רשאי לדון עמהם אף על פי שמתכוונין להפך בזכותן (דאף אם יתחייבו אין חיובו וכו' כצ"ל.) אם נתחייבו אינן חייבן חיוב דאין נזקקין לנכסי יתומים עד שיגדילו אבל הכא שבאו לחלק קאמר שהן צריכין לחלק נכסיהן ומעמידין להם אפיטרופוס שכל אחרי (שעל אחד יהפך בזכות היתום שלו בכל כוחו כצ"ל.) הפך בזכות היתום שלו הכל כוחו ואם נתחייב או בשומא או ברוחות מה שעשה עשוי:
אמר רבא הא דאמרת פחות משתות נקנה מקח לא אמרן אלא דאל שוי' שליח אבל שווי' שליח מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי'. קשיא לי טובא דהכא אמר רבא שליח שטעה אפי' כל שהו חוזר ובכתובות בפ' אלמנה ניזונת אמרינן אבעיא להו שליח כמאן רבא אמר רב נחמן שליח כדיינין רב שמואל בר ביסנא אמר רב נחמן שליח כאלמנה. ודוחק נראה לי לומר דהכא מיירינן במטלטלי כדמוקמינן לה לקמן וההיא מיירי במקרקעי דאמי שנא בהא בין מקרקעי למטלטלי וההיא דשום הדיינין אפילו במטלטלי נמי איתה והנכון בעיני לומר דההיא דכתובות איפכא איתמר. אי נמי יש לומר דהדר בי הרבא מההיא והכי מסקי' נמי התם והלכתא שליח כאלמנה אי נמי יש לומר ההיא קאמר משמיה דרבא אבל משמיה דנפשיה סבר בכל שהוא כדמסיק הלכתא התם:
והא דאמר' שתות קנה ומחזיר אונאה לא אמרן אלא דלא אמרן ניפלוג כי שומא דבי דינא אבל אימור ליפלוג כי שומא דבי דינא לא דתנן שום הדיינין שפחת שתות או שהותיר שתות מקחן בטל.
והא דאמרת יותר משתות בטל מקח לא אמרן אלא במטלטלי אבל במקרקעי אין אונאה לקרקעות. כך האי כתוב הגרסא בספרים וכך גורס רבינו חננאל ושאר הפרשנים. והמרה היפך הגירסא משום דהוה קשיא ליה דבפרק הזהב אמרינן אונאה אין להן לקרקעות אבל ביטול מקח יש להן. ולא היא שהרי רבינו יצחק מפאס זצו"קל הבאי של הרבה ראיות דאע"ג דכולהו אמוראי אמרי התם דביטול מקח יש להם. רב נחמן אמר בדוכתא אחרינא דאפי ביטול מקח אין להן וקיימא לן כבר נחמן בדיני. והראיות שהבאי שם רבינו יצחק ההן הראיות שהבאי גם רבינו חננאל זצו"קל. וכך הוא העיקר. והמורה הוא נדחק לומר דרבא סבירא ליה כרבן גמליאל ופליג אדרב נחמן דפסק הילכתא כחכמים. ודוחק גדול הוא זה. והעיקר הוא כי מה שכתוב בספרים. ומה שכתב המורה דקיימא לן כרבן גמליאל דאמר מכרן קיים במסכת כתובות ולא סבירא ליה לרבא הא דאמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים אינו נראה לי דהתם בכתובות לא איפסקא הלכתא כרבן גמליאל אלא אמרינן התם דרבי עשה כדברי חכמים ואמר לפניו ר' אליעזר בן פרטא א"כ מה כח בית דין יפה והחזיר רבי את המעשה. ואין אנו סומכים על התנאים אלא על האמוראים שפוסקים הלכה והתם אמרינן אמר רב הונא בר חיננא אמר רב נחמן הלכה כדברי חכמים והכי הויא מסקנא דהילכתא התם כבר נחמן ולא כרבי והכי פסקי כולו רבוואתא:
שילח ביד פיקח הפיקח חייב ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו וליחייב המשלח. פי' ואע"ג דשליח לא מצי לאיפטורי כיון דהוא פיקח נפקא מינה דאי ליכא לאישתלומי מיניה מפרע מן המשלח:
שאני התם דאין שליח לדבר עבירה. יש מקשים א"כ לכל דבר מצוה יועיל השליח אמר אדם לחבירו שב בסוכה בעבורי הנח תפילין בעבורי. ולאו מילתא היא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטר הוא על ידי שלוחו והוא לא יעשה כלום בודאי בגירושין ובקדושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח שמה כתב בגט אלא פלוני פטרית פלונית וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו והאי אשתו וכן בתרומה הוא נותן התרומה מפירותיו וכן בפסח הוא אוכלו ועל שמו ישחט ויזרק הדם אבל בסוכה הכי נמי יכול לומר לשליחו עשה לי סוכה והוא יושב בה אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן לולב וציצית וכל המצות.
נימא אין שליח לדבר עבירה ולימעול שליח. פי' אע"ג דבשגגה היא ואין לורמ שם דברי מי שומעין כיון דאלו הוה מזיד לא היה חייב השולח כי אם השליח דאין שליח דלבר עבירה השתא נמי דהוי בשגגה לא למעול אלא שליח שהשגגה הולכת אחר המזיד דומיא דחייבי חטאות שכל שחייב על המזיד כרת חייב על השוגג חטאת והכא נמי מי שחייב על המזיד או לאו או מיתה בפלוגתא דרבי ורבנן בהזיד במעילה דחד אמר באזהרה וחד אמר במיתה בסנהדרין (דף פ"ג ודך מ"ד ע"ב.) הוא יתחייב על השוגג קרבן מעילה.
הני נוגעין בעדותן נינהו פי' ובקדושין דאמרן הן הן עדיו כגון שלא מסר כסף בידן אלא פטר או שאמר להן קדשו לי אשה משלכם אבל אם מסר כסף בידן נוגעין בעדותן הן ואינן עדים ואין האשה מקודשא על פיהן ואינה צריכה גט דהוה להו קדושין בלא עדים ואפילו שניהם מודים אינן קדושין כלל. וראיתי כתוב משם רבינו חננאל זצוק"ל שיש בירושלמי חלוקה בדבר זה אם הן נתמנים בכסף וא אם הן נוגעין.
מיגו דיכולין למימר אהדרינה ללוה יכולין למי למימר פרעניה ומלוה פי' ומלו מיפקע בעדותן ופטר לוה. ודוקא כשהן שני' אבל אם היה אחד והוא אומר נתתי המעות למלוה ומלוה אומר לא נתן לי כלום הוא פטור מפני שכופר בכל ומלוה בא ונפרע ממנו באל שבעוה מפני שאומר לו הרי אתה מודה כי הלויתיך ואתה לא פרעתני למה אתחייב שבועה בדבר זה שאור כי פרעני בדואי גבי חנוני על פנקסו דמשתבע חנוני והשתא דתקון נמי שבועת היסת דמשתבע השליח משתבע נמי אידך ושקיל כדי להפס דעתו של בעל. אבל הכא השליח מיפטר בולא כלום אינו דין שנשביע המלוה אלא גובה מן הלוה בלא שבועה ולוה הוא דאפסדי אנפשיה. ואע"ג דקיימא לן עד אחד מחייבו שבועה אינו נשבע דהוה ליה נשבע ונוטל בודאי בפקדון אם שלח פקדונו על ידי שליח והשומר כופר השליח הוא עד אחד ומחייבו שבועה דאורייתא וכן כתב רבינו יצחק מפאס משם הירושלמי אבל גבי מלוה אין לומר כן שהוא יש לגבות וכיון שזה מודה כי הלוהו אינו נפטר בדברי שלוחו ואינו יכול להשביעו אלא גובה ממנו בלא שבועה.
והשתא דתקינו רבנן שבועת היסת מישבעי הני עדים דיהיבנ' להי פי' וה"ה אי הוה חד משתבע שבועת היסת דיהב ליה ונפטר מידי לוה כדין כל כופר בכל.
ומשתבע מלוה דלא שקיל ומשל' לוה למלוה פי' כיון דנתחייב השליח שבוע' אין המלוה נפרע אל אבשבוע' מן הלוה כדי להפיד דעתו כדאמרינן גבי חנוני דכיון דנשבע חנוני משביענין נמי לפועלין. ורבינו יצחק מפאס זצוק"ל כתב דאינהו מישתבע בשבועה היסת ומיפטרי מלוה. ומלוה מישתב' בגזר' כעין שבועת התורה דאל פרעו ליה מידי הנך שלוחים ופרע ליה לוה למלוה. ואינו נראה לי דמה צורך להשביע את המלוה כלל אי לאו להפיס דעתו של לוה ומפני שנשבע לו השליח כי פרעו. והלכך באותה שבועה שנשבע השליח כך הוא נשבע המלוה מה זה בשבועת היסת אף זה בשבועת היסת. ולא דמי לפועלין דהתם חנוני נשבע כעין דאורייתא כי לא ניתקנה שבועת היסת בימי התנאים. וגם הפועלין נמי נשבעין כעין דאורייתא. אבל הכא דאין השליח נשבע אלא היסת בימי התנאים היה פטור לגמרי וגם המלוה הי' נפרע בלא שום שבועה כדכתבית לעיל. והשתא דתקון היסת לשליח מלוה נמי לא משתבע אלא שבועה היסת כדי להפיס דעתו של לוה ומיפרע מיניה.
תנן התם נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה. פירש המורה נערה המאורסה והוא הדין לקטנה. והאי דפליגי בנערה להודיעך כוחו דרבי יהודה. וקשיא דידיה אדידיה דכאן פירוש דהוא הדין לקטנה שיש לה אב שהיא יכולה לקבל גיטה ולא בעינן עד דמטי גיטה לידה דאב ובגיטין בפ' האומר התקבל פי' עערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה. או היא או אבי ההיא יש לה יד דהא גדולה היא ואביה נמי זכאי לקבלו ומכל מקום יד דידה כדקיימא קיימי דהא גדולה היא ואם היתה יתומה היא מהוה עצמה והיא מקבלת גיטה והשתא נמי לא שנא. מוכח מדבריו דדוקא גדולה יש לה יד בחיי אביה אבל קטנה לא. ובמאי דאמרינן נמי התם בשלש מדות כו' וכנגדו בקטנה מתגרשהת בקידושי אביה פי' משהגיעה לימים הללו משלחה ואינה חוזרת קרינא בה ומתגרשת בקבלת עצמה אפי' קיבל בה אביה קידושין ומת. ומשמע דוקא אם מת אבל אם אביה בחיים אין לה יד דדוקא נערה תנן ולא קטנה. ובפרק בתרא דגיטין נמי בהלכתא הרי את מותרת אמרי' תניתוהו קטנה מתגרשת בקידושי אביה ופירש קטנה מתגרשת אם קבלה גיטה לאחר מיתת אביה. גם רבינו יצחק מפאס זצו"קל כתב בפ' האמ' וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה. פי' אחר מיתת אביה אבל בחיי אביה והיא ברשות אביה אביה מקבל גיטה ולא היא גם רבינו שלמה בן היתום זצוק"ל כתב משם גאון דוקא נער' מאורסה תנן אבל קטנה אין לה יד בחיי אבי' גם אני כתבתי בקונטרס' תשובותיו וכנגדו בקטנ' מתגרש' בגרושי אביה כגון שמת אביה אם היא ארוסה ואם נשאת כבר יצאה מרשות אביה והיא מקבלת גיטה אפילו אביה קיים וכפי מה שפירש המורה כאן נ"ל עיקרא חא דסברא היא דכיון דס"ל לרבנן דשתי ידים זוכות כאחת למה נרצה לחלק בין נערה לקטנה מכי יודעת לשמור את גיטה היא ראויה לקבלו ואין לחלק בין נערה לקטנה אלא גבי קדושין ומשום דבעינן דעת אשה בקדושין אבל בגירושין שהאשה יוצאה לרצונה ושלא לרצונה למה נרצה לחלק בין גדולה לקטנה מכי אית לה יד לשמור את גיטה היא ראויה לקבלו:
ותו דהתם בגיטין סתמא קאמר וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה. ומשמע בין ליתיה לאב בין אותיה לאב דאם איתה דיש חילוק ביניהם הוה ליה לפלוגי מילתא ודוקא אם אין לה אב אבל אם יש לה אב אינה מתגרשת בקבלתה עד שתהיה נערה מדלא קא מפלגי הכי ש"מ דאע"ג דיש לה אב האי מתגרשת בקבלתה. ותו דלקמן בהלכתין מוכח בפי' דקטנה מקבלת גיטה אפילו בחיי אביה כדבעינן לפרושי לקמן. וכך כתב בעל הלכות גדולות בהלכות מיאון שחיבר. וכנגדו בקטנה מתגרשת בקדושי אביה. בציר מהכי לא הוי גיטה ואל מגרשא עד שמקבל ליה אבוה לגיטה שכן אב מקבל גט לבתו הקטנה בעל כורחה. משמע מדבריו דוקא בבציר מהכא דלית לה יד בעינן שיקבלנו האב הא אם יש לה יד לא בעינן שיקבלנו האב אלא היא מקבלתו ואע"פ שיש לה אב וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש. עיין מה שכתבתי על דברי המורה בגיטין בפ' האומר התקבל.
ה"ג התם נמי מאמר בעל כרחה הוי ורבי היא קשיא לי אי הכי דרבי אפילו קטנה נמי יעשו בה מאמר שלא לדעת אביה לפי פירושין דאמרינן נערה והוא הדין לקטנה דהא מאמר דמי לגט. ויש לומר דהוה מי לאקשויי ליה הכי אלא דלבתר כן מסיק דרבי יוחנן נמי כרבנן מוקי לה דאין מאמר אלא מדעת משום הכי קטנה לא דומיא דקידושין דאין קנין לקטנה. ושאני מאמר הואיל וזקוקה ועומדת:
הכי נמי מסתברא כדקא מתרץ ר' יוחנן. פירש דההיא ברייתא דדתני והנערה בין מדעת אביה ובין מדעת עצמה רבי היא ולא רבנן. ומכאן מוכח דדוקא נערה ולא קטנה ואין לסמוך על מה שכתבתי לעיל שאם תאמר אפי' קטנה אדקאמר הכי נמי מסתברא אדרבה ליקשי להי אי הכי דרבי היא אפילו קטנה נמי והוי דחי למילתיה דלא תוקמה כרבי ומדלא אקשי ליה הכי אלא אמר הכי נמי מסתברא ש"מ דקים ליה לתלמוד דדוקא נערה ולא קטנה. ותדע דהכי הוא דאמאי נקט נערה להודיעך כוחו דרבי יהודה לישמעינן קטנה להודיעך כוחן דרבנן חדא דכחא דהיתרא עדיך ועוד דהלכה כרבנן. אלא ודאי דוקא נערה שהיא בת דעת אבל בקטנה גם רבנן מודים דאביה ולא היא. ומאי דאמרינן לקמן קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע לידה הא נערה הרי זה גט. והייתי סבור להוכיח משם דקטנה מכי אותה לה יד מקבלת גיטה בחיי אביה דהא קס"ד השתא דביש לה אב מיירי מתניתין ואפילו הכי קתני אינו גט עד שיגיע גט לידה אלמא מכי מטי גט לידה מיהת מיגרשאת ואי לית לה יד לקטנה בחיי אביה היכי ס"ד לאוקמה בשיש לה אב. אלא לאו ש"מ מילתא פשיטותא היא דקטנה מכי איית לה יד מקבלת גיטה בחיי אביה. והן כי דחי ליה הכא במאי עסקינן בשאין לה אב. אמאי אמר ליה כעין דחייה דמשמע דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי הכי הוה ליה למימר ותיסברא אי דאית לה אב כשהגיע גט לידה מי מגרשא אלא ודאי דלית לה אב. מדלא קאמר הכי ש"מ דקטנה נמי מקבלת גיטה בחיי אביה. ותו כי אמר חסורי מחסרא כו' ומפליג בין אית לה אב ללית לה אב לענין זה שאם יש לה אבל מצי לשווי שליח אף על פי שהיא קטנה. אמאי לא אפליג נמי ותנא במה דברים אמורים דאם הגיע גט לידה מיהת מגורשת בשאין לה אב אבל אם יש לה אב אפילו הגיע לידה אינה מגורשת עד שיגיע ליד האב. ואלא לאו ש"מ מכל הני מוכח דקטנה מכי אית לה יד מקבלת גיטה בחיי אביה. ואין זו הוכחה של כלום דמאן נימא לן דהאי לידה שלא מדעת אביה הוא דילמא מדעת אביה והאי דלא תנא עד שיגיע גט ליד אביה משום דמיירי שאמרה התקבל לי גיטי תנח נמי לידה אבל מיהו כי דיניה דהיינו לדעת אביה. ואין הדבר ברור שיהא שלא מדעת אביה שנסמוך עליו להתירו להכשיר יד הקטנה בחיי אביה וכדברי כל המפרשים מסתברא דמפרשי ודאי נערה ולא קטנה. ודברי בעל הלכות גדולות אינן מוכחים שהקטנה יש לה יד בחיי אביה אלא שהאב מקבל גט בתו אף על פי שהיא קטנה הרבה ואין לה יד אבל לעולם קטנה בחיי אביה מקבל גיטה ולא היא:
אתמר קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו מיאון אינה צריכה כו'. נראה לי דכי היכי דאמרינן בקטנה דפליגי רב ושמואל ועלא הם הכי נמי פליייגי בנערה שנתקדשה שלא לדעת אביה אליבא דרבי יוחנן דאמר מחלוקת בגירושין אבל בקידושין ד"ה אביה ולא היא. הואי דנקט קטנה משום דבקטנה שייך מיאון אבל בנערה לא שייך מימו דאין מיאון בנערה ואלו הוה מצרכינן להא מיאון נפיק מניה חורבא ליתומה שקדשוה אמה ואחיה לדעתה ויאמרו דאפילו משהביאה שתי שערות יכולה למאן הלכך אין לומר בנערה צריכה גט וצריכה מיאון אלא גט בלבד הוא דמצרכינן לה ולהכי נקט קטנה דשייך בה מיאון.
עולא דאמר שאינה צריכה לא גט ולא מיאון הוא הדין דאמר בנערה דאינה צריכה גט שכיון שיאנה יכוהל לקבל קידושיה בלא דעת אביה כך האי הנערה כמו הקטנה. וכך כתב גם רב אחאי גאון משבחא בשאלתות בפרשת ואלה המשפטים דבנערה פליגי רב ושמולא ועולא רובינא. ונראין לי דבריו בזה שאמר דפליג רבינא אפילו בנערה. ופוטרה באל גט. אבל במה שאמר דרב ושמואל בנערה קא אמרי צריכה גט וצריכה מיאון אינו נראה לי דלא שייך מיאון בנערה כדפרישית דנפיק מינה חורבא. ובכל הספרים כתיב קטנה ולא נערה. עיין בשליהי הילכתא שפרשתי דוקא נערה:
אמר ליה הא רבי עיקיבא ובית דינו בכפרי. ראיתי כתוב ששמואל קרא את רבו רבי עקיבא מפני שהיה חכם גדול בדורו כרבי עקיבא בדורו:
איכא דאמרי אמר עולא קטנה שנתקדש שלא לדעת אביה אפילו מיאון אינה צריכה וע"ג דשדיכו. נראה לי דבהא פליגי דרב ושמואל סברי כיון דשידכו יש לחוש שמא נתרצ' האב כששמע וכיון דנתרצה כששמע אמרי' הוברר הדבר דבשעת קבלת הקידושין נמי כאלו נתרצה האב בפירוש דמי והוו קידושין למפרע וכך פירש המורה והוה להו קידושין למפרע. ועולא סבר אע"פ שנתרצה אביה עכשיו כששמע מה מועיל זה הרצון כיון שבשעת קבלת הקידושין לא ידע ואל היה רצונו שם ולא אמרינן הוברר הדבר למפרע שרצה האב אלא בעינן רצון האב באותה השעה וכיון שלא היה שם רצונו אפילו מיאון אינו צריכה. וכתב רבינו יצחק מפאס זצו"קל כולהו רבואתא קמאי הכין פסקו כגון רב אחאי משבחא ובעל הלכות גדולות ורבינו האיי גאון בתרובותיו הכי כולהו פסקא הילכתא כרבינא ודחו לה לדרב ושמולא בין בטקנה בין בנערה דהיכא דקידשה קטנה או נערה נפשה בלא דעתא דאבוה לא הוי קדושיה קדושין בין נתרצה האב בין לא נתרצה האב. ולא היא אלא היכא דשדיכו והדר איקדשה שלא לדעת אביה ונתרצה האב צריכה מיהא גט דאפילו רבינא לא אמר אלא דלא חיישינן שמא נתרצה אבל ודאי נתרצה לא אמר. ואינו נראה לי מה שאמר רבינו יצחק והנהו רבואתא נראה לי דאמרי' בין נתרצה בין לא נתרצה אינן קדושין. דאם איתה דהיכא דאיכא עדים שבאותה השעה ששמע נתרצה הוה קדושין היכי שרו מספיקא אשת איש לעלמא ואמרי' דלא חיישינן מסתמא שמא נתרצה כששמע אלא אמרינן לא נתרצה ואמאי והא כל ספק איסורא לחומרא והכי נמי ניזיל לחומרא ונימא שמא נתרצה. אטו קים לעולא שלעולם לא נתרצה האב בשומעו וירד לדיעות בני אדם שאינן מתרצין במה שעשו בנותיהן. לאו מילתא היא דהרבה בני אדם יש שמתרצין בשומען ועוד דשידנו ולא היה האב מוחה מתחילה. הלכך אני אומר שאע"פ שנתרצה האב בשומעו ויש עדים בדבר זה אפילו הכי לא הוי קידושי כיון שבשעת קבלת הקידושין לא ידע ולא היה רצונו שם:
האיש מקדש את בתו. צריכה גט שמא נתרצה האב בקידושיה. פי' ואע"פ שעכשיו אומר איני רוצה חיישנין שמא בעת ששמע רצה. וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקידושיה. ואע"פ שעכשיו אומר רוצה אני חיישינן שמא בעת ששמע לא רצה. וקתני דבעיא מיאון. פי' ושמואל מוקי לה במיאון עם גט אלא לעולא קשיא.
צריכה מיאון לא נתרצה האב לא בקידושי ראשון ולא בקידושי שני ויאמרו אין קדושין תופסין באחותה. פירש המורה שמא לא נתרצה אלא בשל ראשון ול אבשל שני ולא היתה צריכה לא גט ולא חליצה והרואה שהצרכנוה גט אומר שהקידושין גמורין הן ואין קידושין תופסין לו באחותה. וקשי אלי למה לי שמא נתרצה האב בקידושי ראשון אפילו נתרצה בשל ראשון אם לא נתרצה בשל שני אין זה גט. וכיון דאין כאן גט תפסי קדושין באחותה דקדושין תופסין באחות חלוצה כדלקמן. והרואה שהצרכנוה גט יאמר גט גמור הוא ואין קידושין תופסין באחותה והילכך צריכה מיאון ואומר אני שמא לא נתרצה בקידושי ראשון כדי נסבבה ואינם נראים לי דברי המורה כלל אלא תלמודא דוקא קאמר שמא לא נתרצה לא בקידושי ראשון ולא בקידדושי שני דבלאו הכי ליכא למיחש למידי. שאלו לתרצה בקדושי ראשון לא מיבעיא אם לא נתרצה בקידושי שני שאינן קידושין ואם חזר וקדש את אחותה הי אמקודשת. אלא אף על פי שנתרצה גם בקידושי שני אינן קידושין מדאורייתא שהרי היא יבמתו כיון שנתרצה בקידושי אחיו ואין קידושין תופסין ביבמה אלא מדרבנן ואם חזר זה השני וקדש את אחות יבמתו קדושין גמורין הן שאינה אחות אשתו אלא אחות יבמתו. ואלו הוה כן שנתרצה בקידושי ראשון והיא יבמתו לא היינו מצריכים את השני מיאון כי אם גט לבדו שאין טועין העולם בגט יבמה לומר דהוא גט גמור ואין קדושין תופסין באחותה דא"כ כל העושה מאמר ביבמתו יצריכוה מיאון שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה ואמאי אמר צריכה גט למאמרו וחליצה לזיקתו וצריכוה נמי מיאון. אלא ודאי הדבר ידוע לעולם שיבמה לאו בת קדושין היא וגט זה אינו אלא חומרא בעלמא וקידושין שקידש את אחותה קידושין הן. הילכך אין לומר שמא נתרצה האב בקידושי ראשון ולא נתרצה בקידושי שני שאם בקידושי ראשון נתרצה אפילו נתרצה נמי בקידושי שני אינן קידושין מפני שהיא יבמה וגם אין לומר ויאמרו אין קדושין תופסין באחותה שאין טועין העולם בקדושי יבמה. ומשום הכי נקט שמא יאמרו (שמא לא נתרצה כצ"ל.) לא נתרצה האב לא בקידושי ראשון ולא בקידושי שני והיא פנויה לגמרי וקידושין שחזר וקדש את אותה הן קידושין גמורין ולכשיראו שנותן לזו גט יהו סבורים שהן קדושין גמורים שיאמרו קידושי ראשון היו לדעת והן קדושין גמורין ולהכי נתן לה גט וא"כ אין קדושין תופסין באחותה. משום הכי הצריכוה מיאון להודדיע שאין גט זה אלא חומרא בעלמא. והחליצה אינה מבררת שקידושי ראשון היו קידושין מפני שאינה נעשית אלא לכשתגדיל ואם יקדש אחותה קודם שתגדיל זו יוציאוה בלא גט ונפיק מינה חורבא:
ודיטלמא ארצויי ארצי קמיה ושתיק פי' המורה ודילמא ארצויי ארצי בן קמי האב וגילה דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאליו וזכין לאדם שלא בפניו ואינו נראה לי שאין זה זכות שהרי אוסרו בקרובותיה ויש לפרשו קרצו י ארצי האב קמי בנו הודיעו שרוצה ליתן לו אותה לאשה ושתק הבן כששמע והוה לה קדושין למפרע כדאמרי' ברצה האב היכא דשידכו ואין לחלק בין רצון האב לרצון האב:
בפירוש אמר מר דלא סבר להא דרב ושמואל פי' דלא אמרי' איגלאי מילתא למפרע. לא ברצון האב ולא ברצון הבן וזה הרצון של עכשיו אינו מועיל כלום. כיון שלא היה בעת הקדושין.
נתקדשה שלא לדעת ונשאת שלא לדעת אביה כאן רב הונא אמר אוכלת כו'. אמר רבינו חננאל זצוק"ל וקיימא לן כרב הונא. ואינו נראה לי דהא רב הונא לא אתיא אלא אליבא דרב וכיון דפסקי רבואתה הילכתא כרבינא ואל כרב ממילא נמי דליתא לדרב הונא. ויש לומר שגם רבינא מודה בזו כיון דנשאת דאע"ג דקידושין לא אהני בה אהני בה נישואין דמוכחא מילתא דניחא ליה לאב בנישואין דידה וחופה קונה כל שכן שהיא עומדת בביתו בתורת אישות.
היא עצמה מנין ת"ל אם מאן ימאן. קשיא לי טובא והא אפילו לרב ושמולא דחיישינן שמא נתרצה האב אוקימנא דוקא כששידכו שיש לומר נתרצה למפרע והכא בבעולת המפתה לא היו שידוכין שאם שידך זכיה (שמא האב נתרצה ולמה כצ".) האב מתרצה למה יתחייב קנס אלא ודאי בלא שידוכין בא עליה וא"כ אליבא דכולי עלמא איינן קדושין. ונראה לי לפרש דעד כאן לא פליגי אלא בקטנה שאין לה דעת להתקדש ובעינן רצון דעת האב ובעינן שיהא הרצון בעת הקדושין ומשום הכי אוקמה רב נחמן והוא ששידכו. ועולא ורבינא לית להו איגלאי מילתא למפרע. אבל בנערה שהיא בת דעת אע"ג דאמר רבי יוחנן דברי הכל אביה ולא היא מכל מקום לכשירצה האב מקודשת ואע"פ שלא שידכו שאין לומר איגלאי מילת' למפרע דלא בעינן רצון האב בעת הקידושין אלא לבד שלא ימחה וכיון שרצה וולא מיחה הקדושין קיימין אע"פ שלא ידע באותה שעה ומודים בזה עולא ורבינא כיון שהיא בת דעת ובמקצת ספרים מצאתי כתוב נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה. ובהא פליגי דרב סבר כל זמן שלא שמע האב ונתרצה גם היא יכולה לעכב ואע"פ שישמע ויתרצה כיון (כיון שאין כצ"ל ותיבת שמיחת מיהת ע"פ.) שמיחת. מיהת שאין הקדושין מתקיימין אלא ברצון האב עד שלא ישמע יכולה לעכב. ורב אסי אמר אביה יכול לעכב ולא היא שכיון שהיא נתקדשה מרצונה והיא נערה שוב אינה יכולה למאן כי אם הדבר תלוי ברשות האב אם ירצה האב היא מקודשת ואע"פ שהיא נתחרטא אלב ודאי אם האב לא ירצה אז אינה מקודשת ואקשינן לרב אסי ממפתה דקס"ד שפיתה לשם קדושין ואמר רחמנא דגם היא יכולה למאן ואע"ג דהיא נערה דקרא בנערה מיירי. ותירץ רב נחמן דהאי מיאון לאו דלא בעיא גיטא אלא שמשלם קנס ומיהו בעיא גיטא והאי דאמר אביי צריכא קדושין לדעת אביה לא שצריך לקדשה קדושין אחרים שברצון לבד די לנו כיון שהיא נערה אלא זהו פירושו צריך לרצות האב בקידושין שיתרצה שאם לא יתרצה אין קידושיו קידושין:
אמר ליה רב יוסף אי הכי היינו דתניא כו' מה שפירש המורה דסייעתא היא אינו נראה לי דאי הכי לאו לשון סייעתא משמע אלא לשון קושיא והעיקר נראה לי כפי מה שפירשו שאר המפרשים דגרסי אלא אמר רב נחמן בר יצחק לומר שמשלם קנס במפותה כך ראיתי כתוב במקצת ספרים אלא: ומפרשי דרב נחמן מוקי לקרא כשפיתה לשם אישות ואפילו הכי לא קשיא לרב אסי דהאי דאמר קרא דיכולה למאן לאו למימר דלא בעיא גיטא אלא למימר שישלם קנס דאף על גב דנתרצה האב בקידושיה ולא מציא נפקא בלא גט אפילו הכי אי מרדה בה ואל בעיא ליה מיחייב למיתה קנס. והשתא מקשה רב יוסף לרב נחמן ואתי אי הכי שפיר. וכמו שתירץ רב נחמן כך יש לנו לתרץ בעל כורחין לר' יוחנן וריש לקיש דהאי קרא דאם מאן ימאן בין אי מפרשים ליה בפיתה לשם אישות בין אם מפרשים ליה שלא לשם אישות קשיא. אי פיתה שלא לשם אישות קשיא בין לרבי יוחנן בין לריש לקיש דרבי יוחנן קאמר אביה ולא היא והכא קאמר קרא דאפילו היא מציא למאן ואע"ג דאביה רוצה לקדשה היא ממאנת. וריש לקיש קאמרא שתי ידים זוכות בה או היא או אבי הוכל הקודם לקבל קידושין הויא מקודשת או היא אם קיבלה או האב אם קיבל והכא אמר קרא דתרוייהו מצו למאן. ואי בשפיתה לשם אישות לרבי יוחנן ניחא דבין היא בין אביה יכוליה למחות דכיון שלא ידע האב אין קדושיה קדושין הלכך תרוייהו מצו למאן. אלא לריש לקיש אביה אמאי מצי למאן כיון שהאי נתרצה ונבעלה לשם קדושין. אלא ודאי כך יש לנו לתרץ אין המיאון הזה מדבר לענין גט דלעול' לענין גט למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה והאי מיאון לא הויא אלא לשלם קנס דאע"ג דבעיא מיניה גיטא כל זמן שאחד מהן ממאן חייב ליתן קנס:
אמר ליה אביי צריכה ממנו קדושין לדעת אביה. פי' ואע"ג שנתרצה האב לאחר מכן לא אמרינן ליהוו קדושין למפרע ואל סבר אביי כרב. ולעיל דאמר אביי שארית ישרלא לא יעשו עולה דמשמע הא אם רצה האב מקודשת למפרע. העיקר הוא מש שפירש רבינו יצחק מפאס זצו"קל דהכי אמר אביי לא חיישינן שמא לדעת האב נתקדשה וקא משדר לה לקדושה בחשאי. ולעולם שלא לדעת האב אינה מקודשת ורבינו חננאל זצו"קל כתב ש"מ שהמקדש נערה בלא דעת אביה צריכה קדושין אחרים לדעת האב. וקשיא דידיה אדידיה דהכא פסק כאביי דפליג אדרב ולעיל פסק כרב הונא דאתיא מילתא אליבא דרב.
והא מלוה היא. ראיתי מקשים מהתקדשי לי לאחר שלשים יום ונתאכלו מעות דאמרינן בפירקא דלקמן דהוה קדושין ולא אמרינן מלוה נינהו וגם ממאי דאמר רבי אליעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר הרי זו מקודשת וישלים שיהא אותו הדינר מלוה. ולא קשיא דהתם כל הקדושין נתן לה אלא שלא נגמר התנאי לכשיתקיים הן קדושין גמורים אבל הכא דלא גמרו הקדושין עד תמרה האחרונה הוו קדמייתא הלואה, ואפילו כשאומר באלו לא גמרו הקדושין עד שיתן לה תמהר אחרונה אלא משום דאמר באלו וכללן בדבור אחד אמרינן דכולן הן בתורת קדושין ולא בתות הלואה:
אמר רבי יוחנן הרי שולחן והרי בשר והרי סכין ואין לנו פה לאכול פירש המשנה נראית לכאורה שאדם מכינה כשלחן ערוך שכשאמר התקדשי בכל אחת הוה פרטי ואינן מצטרפין וכשאמר בזו ובזו ובזו הן כללא ומצטרפות וכשהיתה אוכלת ראשונה ראשונה האכילה מפרדת אותן שלא יצטרפו וכשאדם מדקדק בה נמצא שאינו יודע בה כלום כאדם שהכל מוכן לפניו וקהו שיניו ואינו יכול לאכול:
עד שיהא באחרונה שוה פרוטה תנאי נמי הכי בפרק ב' דתוספתא קידושין היתה אוכלת ראשונה ראשונה אם נתשייר בידה שוה פרוטה מקודשת. עיין לקמן בהלכתין דמחלק ביניהם.
ושמע מינה בעלמא מעות חוזרין מיכן מוכח דלאו באחותו בלחוד פליגי רב ושמואל אבל בכל מידי דליכא למימר אדם יודע מודה שמואל דמעות חוזרין דאם כן הוה ליה למימר לעולם בלמא מעות מתנה ושאני הכא דאפילו שמואל מודה דחוזרין שאי לומר אדם יודע אלא ודאי בכולהו קאמר שמואל דהו מתנה:
ושמואל אמר מעות מתנה קשה לי כיון דאמר שמואל מעות מתנ' אמאי אוקי להא דתני היתה אוכלת ראשונה ארישא והא בסיפא מיתוקמה סשפיר ואפ'י בקמייתא דהא רב אסי דאמר עד שתהא באחרונה אוקימנא דסבר מעות חוזרין הא אלו הוה סבר מעות מתנה הוה אמר אפילו בקמייתא. וי"ל דשמוא דאוקמה ארישא לאו למימר דלא מיתוקמה אסיפא אלא רבותא קאמר דאפילו ארישא נמי מי תוקמא ואל תידוק הא מנחת לא. ואין זה כלום דהא לקמן אמרינן בברייתא דליכא התם פרטי דקשאי לשמואל ואם איתה למא שמואל דאף בכללא נמי קאי אאל ודאי לשמואל דאמר מעות מתנה מצטרפי ובכולהו מיקדש' דהאי מתתנה לשם קדושין יהיב לה כדפירש המורה ואמאי תתני אם יש באחת מהן אלא ודיא לא מיתוקמא אלא אפרטי דהתקדשי התקדשי ורבה דאית ליה מעות חוזרין כרב אסי קמחי לא חוקמא מבזו ובזו כוותיה. יש לומר דקשיא ליה לפרושי האי דתני באחת מהן תאחרונה דהא סתם קאמר בכל אחת מהן משום הכי מוקמה ארישא.
רב אמר אדם יודע כו' פי' שמואל בעל כרחין צריך לומר אדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשום מתנה אב רב אע"פ שאין אדם יודע וטועה בזה שסובר שקדושין תופסין באחותו כיון שנמצאו שאינן תופסין דין הוא שיחזרו לו והאי דקאמר רב אדם יודע משום שמואל נקט ליה דתלי טעמא בהכי דאדם ידוע שאינן קדושין והלכך גמר ונתן לשום מתנה וענה לו רב דאפי אם תמצא לומר דאדם יודע שאינן קדושין לא לשם מתנה נתנן אלא לשם פקדון.
המפריש חלתו קמח אינה חלה. אי קשיא מאי שנא חלה דכתיב בעריותיכם וקמח עדיין לא הוטבל והא גבי מעשר נמי כתיב מעשר דגנך וקודם דאידגן לא הוטבל שהרי מותר לאכול עראי עד שימרח ואם הקדימו בשבלים אמאי חייל עלייהו שם מעשר דרחמנא אמר דגנך והאי עדיין לא אידגן. ויש לתרץ דכתיב קרא אחרינא עשר תעשר את כל תבואת זרעך ואע"ג דלא אידגן איקרי תבואה וזרע ומשום הכי הוה מעשר אבל גבי חלה לא כתב כי אם עריסותיכם.
אדם יודע ראיתי מקשים דפי' יודע דהא עריסותיכם כתיב והשתא תימא דאם יודע עריסותיכם א"כ מהיכא תיתי ליה ליתן טעם לקרא דתלי בטרחא דכהן ואם אינו יודע אם כן מהיכא תיתי ליה דמקמח לא. ותו כי אמרינן וליהוי תרומה ולא תיאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשות. ואם קרא לא ידע תקנתא ידע: ואין זה פירושו של אדם יודע אלא מפני שרואה שכל העולם אין מפרישין חלה אלא עיסה ולא קמח זו היא ידיעתו ושמא יטעה ויתן טעם לדבר מפני טורח הכהנים עושין כן וכי אמרת ליה תקנתא ציית.
זימנין דאית ליה לכהן פחות מה' רבעים קמח פי' הוה מצי למימר זימנין דהוי בההוא קמח חמשת רבעים ואכיל ליה כהן בטיבליה אלא רבותא נקט דאפי' אם הוא דבר מיעט שאין אדם נותן חלה חמשת רבעים אפילו הכי חיישינן דילמא אתי לצרופיה עם קמח אחרינא.
ותהוי תרומה ואל תיאכל עד שיוציא עליה כו'. פירש לשמואל מקשה דבשלמא לרב לא קשיא מתניתין דחלה עם מתניתין דעציץ דמתניתין דחלה לא מצינו לעולם חלה מקמח והלכך כד דחזו דהדר ההוא קמח לחולין לא נפיק מיניה חורבא אבל עציץ שאינו נקוב שכל העולם רגילין להפריש ממנו תרומה כד חזו השתא דהדרא תרומה לחולין אתי לזלזולי בכל תרומה דעלמא משום הכי אמרינן דהוי תרומה ואל הדרה לחולין אל אלשמואל דאמר גבי קמח. נמי מן הדין היה שיהא של כהן אל אמשו' חורבא דכהן תיקנו שיחזרוהו לישראל איכא לאקשויי הכי דאמאי גזל ביד כהן משום האי טעמא נעשה תקנה לכהן כמו שעשינו גבי ענין שאינו נקוב.
וקא סבר דבעל הבית נתקנה עיסתו וחתו למיכלה בטבלה. פי' ולגבי עציץ שאינו נקוב ליכא למיחש הכי דאפילו אם יאכלנו בעל הבית. בלא הפרשת תרומה אחרת אין בכך כלום דעציץ שאינו נקוב אינו אסור מדאורייתא ואפילו אם תאמר דאסור מדרבנן הא מפריש עליה ממקום אחר דנהי דאל חל עליו שם תרומה שיהא הוא מותר לכהן אבללהתיר את שאינו נקוב ממה נפשך פוטרו.
ותיהוי תרומה ויחזור ויתרום. גם זה אינו מקשה אלא לשמואל דאלו לרב לא קשיא נמי האי מתניתין אמתניתין דתנא כדפרישית לעיל. עיין בבכורות בפרק עד כמה יש בקונטרסי במהדר' תניינא.
אבל (תיבת לא באלו ע"ש.) לא באלו אמר לה באלו כו' פי' אע"פ שלא נתנה אלא באחת אחת והיא נוטלת ואוכלת ראשונה ראשונה הן מצטרפות ולא הוו מלוה אצלה כיון שאמר לה התקדשי לי באלו וכלל את כלן בדיבור אחד. ומכאן מוכח דטעם הדבר כשאמר בזו ובזו ובזו והיתה אוכלת ראשונה ראשונה דחשיבנן להו מלוה לאו משום דמציא למיהדר בה עד תמרה אחרונה דהא כשאמר לה באלו (באלו והיה וכו' נמי מן הדין וכו' כצ"ל.) נמי והיה נותנם לה באחת אחת מן הדין הוא שהיה יכולה לחזור בה עד שלא יתן לה כולן דמה לי אם אמר לאשה התקדשי לי במנה זה מה לי אם אמר התקדשי לי באלו המעות שאין דעתה של אשה להתקדש אלא בכולן ואם חיסר ועיכב בידו קצת ולא נתן לה הכל יכולה לחזור בה וה"ה ה"נ הכל בתמרים. אע"פ שיכולה לחזור בה אמרי' דאכי' אוכלת ראשונה ראשונה הן מצטרפות ולא הוו מלוה אלא טעם הדבר הוא שכשאמר בזו ובזו שאל כללם בדיבור אחד נראה שתליה כל עיקר הקידושין בתמרה אחרונה שינן נגמרין אלא בנתינת תמרה אחרונה והלכך אם מונחות כון לפניה מצטרפות ואם היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינן מצטרפות אל אהן חשובות מלוה אצלה עד שתקבל התמרה האחרונה. אבל כשאמר באלו שכללן בדיבור אחד הקדושין תלה בכולן וכל התמרות שוות בדבר והלכך אפי' בראשונה שאכלה חלו הקדושין שאם יש בה שוה פרוטה היא מקודשת מיד והוא שישלים לה את הכל ואם אין בה שוה פרוטה היא מצטרפות עם האחרונות להשלים. ובספרים כתב אבל אם אמר לה באלו אפי' מקמייתא נמי מקודשת ונראה לי שלא שיבש המורה גירסת הספרים אלא משום דמשמע דלא חילק רבא אלא בדברי רבי אמי דדאמר דבעינן שוה פרוטה באחרונה שאם אמר באלו אפילו בראשונה נמי אם יש בה שוה פרוטה מקודשת ולא הויא מלוה ולעולם באחת מהן בעינן ולא מצטרפי להכי גרס אפי' אוכלת נמי מקודשת למימר' דמיצטרפי. ואמתני קאי רבא ולאו אמילתא דר' אמי. אבל נראה לי שגם לשון הספרים יתכן לפרשו דהאי דקאמר אפילו מקמייתא נמי מקודשת לאו לחומרא דבעינן שיהא בה שוה פרוטה אלא למימרא דגם הראשונה שייכא בתורת קדושין בשעל כל התמרות חל שם הקדושין ולא הוו הראשונות מלוה ואם יש בה שוה פרוטה מתקדשת מיד ואם לאו מצטרפות עם האחרונות:
ועוד בזו ועוד בזו. פי' או ועוד בזו והכי קאמר בין אם אמר בזו ובזו בין אם אמר בזו ועוד בזו והיתה אוכלת ראשונה דין אחד יש להן שאינה מקודשת עד שיהא באחת מןה שוה פרוטה: ולרבי אמי מי ניחא כו' המורה לא גריס ליה: ובספרים הוא כתב. ונראה לי שיש ליישבו. וה"ג ולרבי אמי מי ניחא הכא כללי קא חשיב פרטי לא חשיב אלא אמר רבא הא מני רבי היא: והכין פירושא כי היכי דמקשית לרב ושמואל דלא מצי לתרוצי אליבייהו משום דאין כאן פרט אלא כלל ה"ה הכי נמי איכא לאקשויי לרבי אמי דמפרש האי אוכלת דקאי אכללי אטו הכא בברייתא כללי קח חשיב ופרטי לא קא חשיב בתימא והא פרטי וכללי קא חשיב דקא תני בזו נטלתו ואכלתו בזו נטלתן ואכלתו באל זו דהוי פרטי ותו תנא ועוד בזו ועוד בזו דהוי כללא ואתרויהו תנא אם יש באחת מןה. והיכי מיתוקם פירושא דרבי אמי דאמר מאי באחת מהן דקתני באחרונה אכללא ופרטא. אלא אמר רבא הא מני רבי היא ולעולם כרב ושמואל ניחא וכל סיפא הוי פרטא לא שנא בזו בזו באל זו לא שנא ועוד בזו ועוד בזו ותנא אוכלת והוא הדין למונחות ורבותא נקט אוכלת כדאמרי' לעיל. ורבי אמי כי היכי דלא תיקשי ליה מצי למימר תני בזו ובזו עם זו. לא שנא בזו בזו ואל שנא אמר בזו ובזו פרטא הוי ואף על גב דתניא עוד בזו ועוד בזו אפ"ה הוי פרטא וכאלו אמר ועוד התקדשי בזו ועו' התקדשי בזו.
אמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת. פי' הכא הויא עיקרא דשמעתא ובפרק קמא דאמרינן משמיה דאביי לאו על מלוה איצטרך אלא על הנאת מלוה והכי קאמר אביי אף על גב דאמרינן המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה האי מקודשת.
דמלוה להוצאה ניתנה: פירש האי טעמא לא איצטרך אלא על מלוה דאיתה בעין דאי ליתה בעין תיפוק ליה משום דליתה מאי איצטרך להאי טעמא למימר מלוה להוצאה ניתנה אלא ודאי אף על גב דאיתה בעין קאמר דלהוצאה ניתנה ואשתכח דלא קא יהיב לה מידי.
ומר סבר מלוה לאו להוצאה ניתנה. מה שפירש המורה שלא ניתנה להוציאה בהונאה אלא להעמידה בעיסקא שתהא מצויה בעל עת שתתבענו אינה נראה לי שדבר זה רחוק הוא מן הדעת והנכון בעיני לפרש כך ומר סבר לא אמרינן מלוה להוצאה ניתנה ואף על פי שהוא בעין אינה שלו ונמצא שלא נתן לה כלום אלא כיון שהיא בעין ומחלה לה אין לך נתינת כסף גדולה מזו.
אלא אמר רב נחמן גריסנן.
אם נשתייר ממנו שוה פרוטה מקודשת. כתב בהלכות גדולות וכי נתשייר ממנו שוה פרוטה קידושין תופסין בה מעכשיו ופקדשון בעי למלויי ניהלה וכדר' אליעזר דאמר ר' אליעזר האומר לאשה התקדשי לי במנה ונתן לה דינר אחד הרי זה מקודשת וישלים. וקיימא לן הלכה כרבי אליעזר. ואינו נראה לי' שלמה רוצה הבעל להשלים לה הפקדון וכי הוא חייב באחריותו או נתחייב ליתן לה כי אם הפקדון ולא דמי לקידשה במנה שנתחייב ליתן לה מנה. והנכון בעיני כגון שגילתה דעתה דניחא לה להתקדש בכל דהו דאי לאו הכי לא הוה מקדשה שהיא סמכה על מנה של פקדון להתקדש ולא נמצא.
במלוה ברשות בעלים לחזרה כו' פי' ודוקא אם כולה בעין אבל אם התחיל הלוה להוציא ממנה שכבר אין המלוה יכול לחזור בו דכולי עלמא אינה מקודשת ואע"פ שנשתייר ממנה הרבה משום דמלוה להונאה ניתנה כרב. והאי דתני בברייתא ובמלוה אע"פ שנשתייר בה אינה מקודשת לאו כגון שהוניאה האשה ממנה קצת ונשתייר בה קצת דא"כ אל הוה פליג עליה ר' שמעון אלא כגון שנאבדה ונשתייר ממנה דאכתי לא החזיקה בבה האשה ואיידי דתנא גבי פקדון שיור תנא נמי גבי הלואה שיור אבל אם האשה הוציאה ממנה קצת לכולי עלמא אינה מקודשת דמלוה להוצאה ניתנה.
לא ביקע בו לא קנא. בפ' השואל אמרינן ופליגא דרבי אליעזר דאמר ר"א כדרך שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו משיכה בשומרין. ותניא כוותיה דרבי אליעזר למימרא דהכי הילכתא. במלוה על פה במאי פליגי כדרב הונא אמר רב כו' פי' דוקא בענין זה במעמד שלשתן אדם יכול להקנות מלוה שבעל פה לחברו אבל בענין אחר או בקנין או ע"י קרקע לא מפני שאינה בעין כדפרישית בפרק מרובה במהדור' בתרא.
וחזר ומחלו מחול. עיין בפרק הכותב במהדורא תניינא כגון שקדשה בשטר שאין עליו עדים. ראיתי למפרש אחד שפירש בשטר חוב שיש לו על אחרים ואין עליו עדים אלא שהלוה מסרו למלוה בפני עידי מסירה: ולא יתכן זה הפי' כלל שאם יש לו למלוה עידי מסירה שמסר לו הלוה השטר בפניהם והודה לו שהוא חייב לו מה צריך רבי מאיר לעידי חתימה הרי פין כמאה עדים ולא אמר רבי מאיר עידי חתימה כרתי אל אבגט ובשטר אירוסין דלא מהניא הודאת פיו ולא בשטר חוב. אלא ודאי בשטר אירוסין מיירינן כדפריש המורה:
ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והויא לה מלוה. אי קשיא התינח פרוטות הראשונות הויין מלוה התקדשה מיהת בפרוטה אחרונה דאתיא עם גמר כלי דליכא למימר דחצי פרוטה הראשון שבפרוטה האחרונה הוי נילוה ולא נשאר פרוטה עם גמר כלי דכל פחות מפרוטה לא חשיב לאקרוי מלוה ולעולם בפרוטה אחרונה תתקדש.
תשובה גם פרוטה האחרונה הויא מלוה גבה עד שיגיע כלי לידה דאע"ג דלא יהיב לה כלי מכי גמרה אתחייבא ליה בההיא פרוטה כי היכי דאיחייבא בפרוטות הראשונות ואע"פ שהכלי בידה. אבל למאן דאמר אינה לשכירות אלא לבסוף אע"פ שגמר כל הכלי אינה מתחייבת לו כלום עד שיתן לה הכלי והלכך לאו מלוה היא.
בשכר שאעשה עמך מקודשת פי' אין אל הדברי הבעל דמה מועיל אם אמר לה הרי את מקודשת לי בכסף שאתן לך ולא נתן לה עכשיו כלום אפי' אם יתן לה לאחר מיכן אז האי מקודשת ואז בשעת מתן מעות צריך לומר לה הרי את מוקדשת לי דדיבורו הראשון אינו כלום כיהיכי דלגבי גט אם אמר אדם לאשתו הרי את מגורשת ממני בגט שאני עתיד ליתן לך שאין זה הדיבור כלום עד שיאמר לה בעת נתינת הגט הרי זה גיטך. אלא דברי התנא הם ובשעה שנותן הכלי צריך לומר הרי את מקודשת לי בשכר כלי זה.
תנא חדא בו ובמה שבתוכו כו' פי' כל אלה החלוקים משמ כשאמר התקדשי לי בכסוף זה סתם אבל כשאמר בכוס זה של יין או של דבש או של שמן זה הלשון מוכח במה שבתוכו ולא בו:
הכא נמי איכא דניחא לה בכספא ולא ניחא לה בדהבא קשיא לי (תיבת לא באלו ע"ש.) מה ליין זה לדי חומץ יין חומץ שני מינין הם ויש שצריך לחומץ ואינו צריך ליין אבל גבי טיבעא מי איכא למימר דאיכא דניחא ליה בדינר של כסף ולא ניחא ליה בדינר של זהב והלא בכל מקום יכולה להוציא דניר של זהב במקום דינר כסף ויחזירו לה (באלו יהיה וכו' נמי מן הדין וכו' כצ"ל.) מאה דינר כסף וי"ל אע"פ שיכולה להוציא דינר זהב בדינר כסף ותרויח בו מכל מקום שני מינין הן ודמי ליין וחומץ שאע"פ שיוכל להחליף חומץ ביין וירויח בו הוי מקח טעות משום האי טענה דאמר ליה חומץ אני רוצה ולא יין ולא דמי (מה ענין זה לדין כצ"ל. ) ליין יפה ונמצא רע שהן מין אחד דכיון דיין רצה לא כל הימנו לומר רע רציתי ולא יפה:
הלויני דינר של כסף כו' אי לאו דדחו ליה להאי תירוצא מכח לשון המשנה היינו יכולין להקשות לו דאדרבה איפכא מסתבר' שהוא אומ' לו קדשה לי בדינר זהב והוא קש בדינ' כסף שהרויחו ובזה ראוי שיחלוקו ת"ק ור"ש שהרוי' השלי' את הבעל אבל עכשיו ודאי קפידא דאי שהוא אומר לא רציתי לקדשה ביותר מדינר כסף ולמה נתת לה דינר זהב ואפילו עשיר קופד בזה כל שכן אם היה עני אל אדעדיפפא מינה אקשי ליה מתוך לשון המשנה.
ומאי נמצא דקא צייר בבליתא. פי' ורבותא אשמעינן לא מיבעיא אם לא הטעה השליח ונתן לה דינר זהב מתחילה שהיא מקודשת ולא חיישינן לשינוי השליחות אלא אפי' אם הטעה השליח נמי מקודשת היא שאינה דומה טעות השליח לטעות האשה עצמה.
דיקא נמי דכתב לבנות לה בית ש"מ נראה דלה רפי בלא מפיק ה"י דריש דמשמע לא כדכתב המורה ויקרא לה נבח בשמו מפי רבי משה הדרשן זצוק"ל:
אמר רבה הוי דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים. פירש אף על פי דמוכחא מילתא לעלמא דדלמיסק לארעא דישרלא זבין כגון שידעו בו שכיניו שהיה בדעתו לעלות כיון שלא פירש בפיו בעת המכירה כי הוא רוצה לעלות אמרינן דברים שבלב אינן דברים. דאי בדלא מוכחא להמ לי למימר אינן דברים תיפוק לי' דלא מהימן דלא כל הימנו לומר כך היה בלבי ולבטל המכר. ותו דבעי תלמוד' מנא לי הלרבה הא ואי דלא הוה מוכחא מילתא אמאי בעי מנא להי והא סברא קאמר אלא ודאי אע"ג דמוכחא מילתא שכך היתה דעתי חפ"ה אמר דברים שבלב אינן דברים מש"ה בעי מנ"ל הא דהא הקנה לו בכל לב ואמאי אמרינן דברי' שבלב אינן דברים. גם המורה הכי פי' לקמן בהילכתן גבי ודילמא שאני התם דלמפטר נפשיה מקרבן קא אתי. אבל האי גברא דתינן ליה שטורח לעלות לא"י. אלמא אע"ג דמוכחא מילתא (תיבת מאה היא ע"ש וצ"ל כמה דינרי וכו'.) אמר רבה דברים שבלב אינן דברים. וראיתי שנוטים אחרי רבינו חננאל זצוק"ל. דאמר דהיכא דמוכחא מילתא דאדעתא דהכי זבין ולא אתקיים הדרי זביני ומשום דין זה לדין המברחת בפ' האשה שנפלו לה נכסים דמשום דידעי מילתא דבעבור שרוצה להינשא קא עבדא אנן סהדי ואמרינן דעתה דלאו בכל לב יהבא ומבטלי' להאי מתנה וכן נמי בשכיב מרע כשכתב כל נכסיו לאחרים אמרי' דעתיה דסבור למות ומשום הכי נותן ואם עמד חוזר וכן נמי מאי דאמרי' התם (ול"ד ליין רע ונמצא יפה כצ"ל.) מי ששמע שמת בנו וכת' נכסיו לאחרי' ושמע שהוא חי במתנו בטילה דאזלינן בתר אומדנא. וכן נמי מאי דאמרן בפ' אלמנה ניזונית דזבני אפדינהו משום בצורתא דהדרי זביני משום דאזלינן בתר אומדנא ואין הדבר כן שאם לא היה ידוע שהוא רוצה לעלות בא"י אמאי איצטרך רבה למימר דברים שבלב אינן דברים ואע"פ שהן דברים מאן מוכח שכך היה בלבו הא גבי מעילה דליכא הוכחה אמרי' ודילמא למיפטר נפשיה מקרבן קאמר הכי כ"ש הכא דאיכא למימ' דילמא לאהדורי זביני אמר הכי ועולם דברים שבלב דברים אלא ודאי הדבר ברור כשמש דבהכי עסקינן כגון שהיה ידוע לכל שכיניו כי הוה רוצה לעלות אלא מפני שלא הודעי דבר זה בעת המכר אמר רבא דדברים שבלב אינם דברים כדפירש המורה וכדכתב בספרים ובעידנ' דזבין לא אמר וההיא דזבני אפדיניהו כגון דאמר בההיא שתעתא כדפרישי' התם. וההיא דמברחת דמבטלינן למתנה ולא אמרי' דברי' שבלב אינן דברים ואזלינן בתר אומדנא משום דהיא מתנה ולא שביק איניש נפשיה ויהיב לאחריני אבל אם מכרה נכסיה אף על פי שהדבר ידוע שהיא רוצה להינשא מכרה קיים וכן נמי שכיב מרע אם מכר כל נכסיו לא אמרינן כסבור למות הוא שאם כן למה קבל מעות ודוקא כשנתן וחילוק יש בין מכר ובין מתנה. והכי אמרינן בפ' מי שצית איבעיא להו מכר כל נכסיו מהו זימנין אמר רב יהודה אמר רב אם עמד חוזר וזימנין אמר רב יהודה אמר רב עם עמד אינו חוזר ואל פליגי הא דאיתנהו בעיניהו והא דפרעינהו בחובו. פי' אי איתנהו בעיניהו מכרו קיים דאין סבור למות אלמא חילוק יש בין מכר ובין מתנה. וכן נמי בההיא דבעיא למיסק לארץ ישראל אם לא מכר אל אחילק קרקעותיו לקרוביו בעבור שהיה סבור לעלות והיו יודעים העולם כי הוא רוצה לעלות ולא עלה אין מתנתו ומתנה ואע"פ שבעת המתנה לא אמר כלום דאיכא אומדנא ואנן סהדי דאדעתא דהכי עבד ואין המתנה דומה למכר ומה שאומר בסוף דהלכה בההוא דאתא לקרמיה דרבא ולקמיה דרב אשי כגון שפירש בעת המכירה בעבור שהוא רוצה לעלות כדפירש המורה ומשום הכי היו רוצים לבטל המכר.
אמאי יהא בלביה לא ניחא ליה פי' והא מוכחא מילת דבלביה לא ניחא ליה ולהמ אנו הולכי' אחר פיו שאמר רוצה אני שהרי בלבו אינו רוצה אלא לאו משום דאמרינן דברים שבלב אינן דברים. ודאי ודילמא שאני התם דאנן סהדי דניחא ליה בכפרה פי' אע"ג דעד השתא לא היה בלבי להביא עכשיו נתרצה בכל לב וביטל מחשבתו הראשונה אבל התם דלא ביטל מחשבתו נלך אחרי מחשבה ולא יהיה מכר. וכן יש לפרש בגיטי נשים. וכן נמי בתלוה וזבין אפילו למאן דאמר אגב אונסיה גמר ומקני איכא למימר דביטל מחשבתו הראשונה אלב התם דלא ביטל מחשבתו אכתי נימא דניזיל בתר מחשבתו:
שאני התם דמצוה לשמוע דברי חכמים פירש אבל עישוהו עכו"ם דאין מצוה לשמוע דבריהם לעולם אימא לך דברים שבלב דברים. ואי קשיא א"כ נקשה (וברא דחזינן כצ"ל.) אמאי דנתן גט מעושה בעכו"ם פסול לרבה דאלמא דברים שבלב דברים לא קשיא אאמר לך רבה שאני התם דמה שאמר רוצה אני בעישוי אמר ואפילו דיבור בפה אין כאן ומשום הכי לא הוי גיטא אבל הכא מי הכריחו למכור. אבל מכפיות בין דין אתיא ליה סייעתא דאע"ג דבעישוי אמר רוצה אמרי' דהוי רצון ואל אזלינן בתר לבו וכל שכן היכא דליכא עישוי אי לאו דאינה מצוה דאמרינן בכל לב אמר ואין כאן דברים שבלב. ובתלוה וזבין אמרינן האי דאמר רוצה אני בכל לב אמר שהזוזים ריצוהו אבל תלוה ויהב מתנה אניה מתנה שלא בכל לב נתרצה ואפילו דיבורו אינו כלום כיון שעל ידי עישוי אמר.
אמאי והא אמר סבור הייתי פי לא מקשה הכי למימרא דלא ליהוו קידושי כלל ותפטר לעלמא בלא גט דהא לא מוכחא מילתא דכך הוה סבר בדעתו ואל כל הימנו לפוטרה בלא גט (ב"ב דף קל"ב ע"א ודף קמ"ו ע"ב.) אפילו הכי מקשה אמאי אמר תנא מקודשת דמשמע שגם בא אחר וקדשה אין קודשי השני קדושין ומותרת לראשון והא ראשון אמר סברו הייתי ונהי דלא מהימן לעלמא לאיצטרוכי גט משני אם הוא יפטרנו בגט לעצמו יהא נאמן דהא שויה נפשיה חתיכא דאיסורה ותהא אסורה לו אלא משום דאמרינן דברים שבלב אינם דברים ואפילו אם היה כדבריו קידושי השני אינן כלום. אמר ליה אביי ודלמא שאני התם דלחומרא לאצרוכי גיטא מיניה. פי' מאי דתנא מקודשת לאצרוכה גיטא מיניה ואל מהימן למימר ססבור הייתי אבל לא סרא אנפשיה הכי נמי דמהימן ודברים שבלב דברים הן ואניה מותרת לו בלא גט משני אבל מיהו אם נתן לה גט היא אינה צריכה גט משני דלא כל הימנו לאוסרה ואל מהימן אלא אנפשיה ולאו אאחריני אבל המורה פי' אבל קדושין גמורין לא הוי לבטל קדושין אחרים שאל יתפסו בה ואם בא אחר וקדשה צריכה גט אף משני ואינו נראה לי דלאו כל כמיניה למיסרה אעלמא.
אמאי והא קאמרת בלבי היה פי' ותהא מהימנא על עצמו דשויתה אנפשיה חתיכא דאיסורא.
אמאי והאמר לא היה בלבי פירש ואע"ג דלא מוכחא מילתא אנפשיה יהא נאמן ולא יביא חולין לעזרה.
ודלמא שאני התם דלמיפטר נפשיה מקרבן קא אתי. פירש ואף על גב דכי אמר נזכרתי מהימנינן ליה התם דליכא שום אמתלא דמוכחא דמשקר. אבל הכא איכ אקצת המחלק שאם היה בלבו לקפוד על הכיס למה לא פירש לו כפי מה שפירש לו מן החלון או מן הדלוסקמא. הוה לי למימר נזכרתי והלכך אי דברי' שבלב הוי דברים יהא נאמן לומר בלבי היה על ידי מגו אל אלאו ש"מ דברים שבלב אינם דברים ואף על פי שלא היה בלבו מכיס זה כיון שלא פירש לו בפיו לא שינה שליחותו ותפשוט מהכא דדברים שבלב אינם דברים ואע"ג דמוכחא מילתא דדעתיה הוה למיסק. ורבינו חננאל זצוק"ל כתב וקיי"ל דכל היכא דמוכחא מילתא דאדעתא דהכי זבי ולא אתקיים הדרי זביני. ואינו נראה לי אלא אף על גב דמוכחא מילתא דדעתיה למיסק כל זמן שלא הוציא בפיו המכירה אינו כלום ולא הדרי זביני כדאוכחות לעיל דדברים שבלב אינן דברים. אלב אם פירש בפיו כי רוצה לעלות אף על פי שלא מכר לו על תנאי אלא סתם אי לא מצי למיסק הדרי זביני עיין בפרק אלמנה ניזונות בפסקיי:
איכא בינייהו דאיתיליד אונסא באורחא. פירש אונסא הכי משמע דלא מצי למיסק השתא כלל. ללישנא קאמ דאמרינן אי בעי (נקשה מהא דתנן כצ"ל.) יסק השתא הא לא מצי סליק השתא ואע"ג דבעידינא דזבין הוה מצי למיסק כיון דהשתא לא מצי סליק הדרי זביני. ולהך לישנא דאמר איבעי לא הוי סליק בתמי' כיון דהוי מצי למיסק ולא סליק עד דאיתיליד אונסא לא הדרי זביני. כך פירש רבינו חננאל זצוק"ל ופתר המורה לא נראה לי.
הא מר לשלוחו צא וקדש לי אשה וכו'. אי קשיא אמאי לא פליג רבי אליעזר הכא בשליחות לקבלה של אשה ומכשיר כדמפליג התם גבי גט משום דקבלת הגט הוי בעל כרחה משום הכי הויא מראה מקום אבל קבלת הקדושין אינה אלא מדעתה הלכך כך היא קפידא באשה כמו באיש ותנאי איש והוא הדין אשה. והכי נמי אמרינן התם ורבי אליעזר מאי שנא רישא דלא פליג ומאי שנא סיפא דפליג.
איש דמדעתו מגרש קפודא קפיד אשה דבין מדעתה בין בעל כרחה מגרש מראה מקום הוא לו.
על מנת שאין בה מומין כו' עיין מה שהקשיתי עליה בפ' המדיר.
לא צריכא דמיעוטא מקדשא והדר מסבלי ורובא מסבלי והדר מקדשא מהו דתימא לא ניחש למיעוטא קמ"ל. כך מצאתי כתוב במקצת ספרים כון נראה לי עיקר.
כל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו. ראיתי מקשים בזה והרי איסורין דאמרינן אין איסור חל על איסור ואיתנהו בבת אחת דבאיסור בת אחת חייב שתים. ואין זו קושיא של כלום דבודאי במה שאדם אוסר בפיו ככגון קדושי האחיות והמעשרות בי ןמעשר דגם בין מעשר בהמה ולחמי תודה יש לומר זו הסברא דהאי דאין איסור חל על איסור מפני שכבר הוא מוזהר ועומד כגון אשת אח ואחר כך נעשית אח אשה או אחות אשה ואחר כן נעשית אשת אח. אבל כשבאים ביחד כגון אשת איש ואשת אח חייב שהתים דהי מנייהו מפקית וא"ת כל שאינו בזה אחר זה אינו בבת אחת אם כן לא יחול אחד מןה ויהי הפטור אלו הם דברי בדות.
הכל מודים היכ אדאמר מיקדשו ארבעים מתוך שמנים דקדשי. ראיתי מקשים והא ר' יוחנן סובר בכל מקום דאין ברירה ואלה הם דברי הכל וכי כשאנו אומרים דקדשו ארבעים מתוך שמנים משום ברירה הוא זה דומה למקדש אחת מחמש נשים ולא פירש איזה קידש שכולן צריכות גט גם כאן כל חלה וחלה יש לומר זו קידש ומשום הכי כולן קדושת מספק ויאכלו כאומר לחמי תודה. בודאי אם היה אומר יברור ארבעים מהם ויאמר אלו יהיו קודש והשא יהיו חולין אז הוה שייך לומר יש ברירה אבל זה אין לומר אפילו למאן דאית ליה ברירה שנוניא הקדש לחולין על ידי ברירה שאין לבר דבר זה שכיון שלא סימן איזה קידש כולן הן בספק מקודשת וגם בחמש נשים נמי אין לסמוך על הברירה. ולומר זו אני רוצה והוברר הדבר שזו קדש שכיון שבעת הקידושין היה ספק מה ברירה יש לומר שלא ידע איזו קידש בודאי אם הי האומר איזו שארצה היום או מחר וכן נמי בלחמי תודה בזה היה יכול לסמוך על הברירה כיון שתלה ברצונו אבל זה שקידש מתחלה בספק שלא בירר איזה קידש אין לומר שם ברירה.
את וחמור לא קנה ראיתי מקשים והא רב נחמן דהילכתא כוותיה בדיני אמר בריש מי שמת קנה מקצת והכי נמי יחולו קדושין על הראויות ומתרצים הבלים. והנכון בעיני דהכי קא דייק רבא אי ממתניתין שמעינן הכי נקשה מינה לאן דאמר לא קנה והתם נמי מייתי קושיא ממתניתין למאן דאמר לא קנה ומתרץ התם כדמתרץ אביי הכ אבאומר הראויה מכם לביאה תתקדש לי.
ני את וחמור הוא פי' אף על פי שאין כאן שני קונים הוא והחמור אלא שני נקנים הנכריות והאחיות מכל מקום מינה ילפינן כמו שאן האדם קונה עם החמור כך אין דבר נקנה עם מי שאינו נקרה כגון אם אמר אדם לחבירו פירות דקל זה שהן בו קנויים לך על פירות העתידין להתגדל בשנה הבאה כמו שלא קנהב פירות של שנה הבאה כך לא קנה פירות של שנה זו אע"פ שאלו כבר באו לעולם אי נמי גם שני קונים יש שהקנה הקדושין לנכריות ולאחיות וכמו שלא קנו אותם האחיות כך לא יקנו הנכריות מכילתא.
והלכתא כאביי קשיא לי כיון דאיתותב רבא מה צורך לפסוק הלכה כאביי. וי"ל מתוך שהיה יכול לתרץ על ידי הדחק אחת מבנותיך פלוני' מקודשת לאחד מבני פלוני ולעולם בשהוכרו ולבסוף נתערבו.
לית דחש לה להא דרבי שמעון. נאה לי דהוא הדין לגנבה דלא אמרינן סתם גנבה ייוש בעלים היא דהא בחדא תני להו בגזל ובגנבה למימרא דדינן שוה. ואל סומכינן אההיא דנתן בפ' ך"ו דכלים לא כר"פ ולא כתנא קמא:
מאן אחלך. פי' וכיון שלא היה לו כח לחלוק בלא דעת בעל הבית נמצא דההוא מוזא בשותפות הוה. ואי אמרת תתקדש מיהא בפלגא דאית ליה בגויה. כיון דכוהל יהב הל לא סמכא דעתה לאיקדושי אל אבכוהל והוה ליה במנה זה ונמצא מנה חסר דינר שאינה מקודשת:
והני מילי במוזא אבל כישא מצי אמר לי כו'. פי' והכי אמרינן בפ' איזהו נשך כהנהו תרי כותאי דעבוד עיסקא בהדרי ופליג חד מנייהו בלא דעתא דחבריה דהיכי דפליג זוזי דלא בעי שומא אמר רב פפא דשפיר עבד דזוזי כמןא דפליגי דמו. והיכא דפליג חמרא דבעי שומא אמר ליה מאן פליג לך. ואין לו תקנה עד שיחלוק בפני שלשה ששמו הדבר בשמי' כדאמרינן בפ' אלו מציאות באסור ורב ספרא דעבדו עסקא בהדי הדדי ופליג רב ספרא בלא דעתיה דחבריה ואמר ליה רבא ז"ל אייתי תלתא דפליגית קמייהו כו'.
לא אמרו נלך אכל יפות כו' ראיתי מתמיהם ואפילו לענין תרומה לא אמור אלא בעשאו שליח אבל לא עשאו שליח אפילו לענין תרומה הוי ריתחא ואני מתמיה על המתמיהין לא ראו מאי דתנאי וחרס שלא ברשות אלמא בשלא עשה שליח מיירי.
אשה בעזרה מנין כתב המורה דנשים אין נכנסות לה כדתנן באבות הטומאות בפ"ק דכלים. ולא היא דלא תנא התם איסורא גבי נשים כלל חלא סברא היא דמה טיבן של נשים בעזרה והי לאו בני סביכה נינהו.
ת"ל וכל מנחה אשר תאפה בתנור לכל בני אהרן תהיה. פירש אף על גב דקרא כתב לכהן המקריב אותה לו תהיה. כבר הוא דורש בסיפרא יכול לכהן המקריב בלבד ת"ל לכל בני אהרן תהיה אי לכל בני אהרן יכול לכולן ת"ל לכהן המקריב אותה הא כיצד לכהנים של אותו בית אב אלמא האי דכתב בסופו לכל בני אהרן תהיה אכולהו קאי. וסמיך ליה וזאת תורת זבח השלמים. פי' אין זה סמוכים ממש דהא רבי יהודא לא דריש סמוכין כדאמרינן בריש יבמות לא הקישי' הוא דלכהי סמכינהו רחמנא לאקושיניהו.
שמעית מיניה דרבי יוחנן תרתי כו' פי' לפי דברי רבי יוחנן בהא פליגי רבי מאיר ורבי יהודה דלגבי מעשר שני קסבר רבי מאיר ממון לגבוה הוא. הלכך בין במזיד בין בשוגג לא קידש ורבי יהודה סבר ממון בעלים הלכך במזיד קידש אלב בשוג גלא קידש מפני שהן קדושי טעות. וגבי הקדש רבי מאיר סבר הקדש מתחלל בין במזיד בין בשוגג הלכך במזיד קידש ובשוגג לא קידש מפני שהן קדושי טעות. ורבי יהודה סבר אין הקדש מתחלל אלא בשוגג אבל במזיד לא והקדש כל היכא דאיתיה בקדושתיה קאי הלכך במזיד לא קידש מפני שלא נתן לה כלום שהרי אינה רשאי ליהנות ממנו ובשוגג קידש מפני שיצא הקדש לחולין והיא רשאי ליהנות ממנו. ושגגה דהקדש לא חשיבא ליה לרבי יהודה קדושי טעות כי היכי דחשיבא ליה שגגת מעשר דשגגת מעשר חשיבא ליה טעות מפני שאינה יכולה ליהנות ממנו חוץ מירושו' אבל הקדש שהיא רשאי ליהנות ממנו אף על פי שנתחלל על ידה אניה חוששת בכך ומקודשת היא ורבי מאיר סבר חוששת היא על כך ואינה מוקדשת:
אמר ליה אף במכר לא קנה פירש ופליגא דרב חסדא אדרבי יוחנן דאלו רב חסדא סבר אין הקדש מתחלל לרבי מאיר בשוגג ולא מעל אלא אם כן ביערו מן העולם. ורבי יוחנן סבר מתחלל מדאיצטרך למיתלי טעמיה דרבי מאיר משום קדושי טעות.
אמר רב חזרנו על כל צדדים כו' פי' רב סבירא ליה כר' יוחנן דהקדש בשוגג מתחלל לרבי מאיר אבל לטעמא דרבי יוחנן לא סבירא ליה דאלו ר' יוחנן תלי טעמא דמתניתין משום קדושי טעות ואלו רב מפרש מתניתין בכתנות כהונה הא במעות הקדש מקודשת ולא חיישינן לקידושי טעות ודברי המורה מוכיחים דר' יוחנן סבירא ליה דאין הקדש מתחלל בשוגג כרב חסדא ואינו נראה לי:
ומשנתינו בכתנות כהונה שבלו. פי' וקסבר רבי מאיר בשוגג לא קידש הואיל ונתנו ליהנות בהן בשגגה אבל במזיד קידש שלא ניתנו ליהנות המן מזיד. ורבי יהודה סבר בשוגג קידש כדין כל הקדש שמתחלל בשוגג שאע"פ שנתנו להנות בהן בדבר אחד שאר ההנאות אסורות הן ויש בןה דין מעילה אבל במזיד לא קידש שאין הקדש מתחלל בזיד. ואתא ר"מ לאפלוגי על רבי יהודה בתרתי פיג עליה במזיד ואמר קידש ופלי געליה נמי בשוגג דיש שוגג שלא קידש כגון כתנות כהונה. וכי מקשינן לקמן לר"מ משירי הלשכה שהרי ניתנה להנות מחמות העיר ומגדולתיה הכי מקשה דאף במזיד הותרה הנאתן שהרי יושבין עליהן ולא דמי לכתנות כהונה שאל נתנו ליהנו אל אבשוגג ואל במזיד ומשום הכי מקשינן מינה לרב דאי לא ניתנה ליהנות אלא בשוגג הוה ליה לתרוצי הא דקאמר רבי מאיר מועלין בשירי הלישכה במזיד הוא וכדאמר נמי במתניתין גבי כתנות כהונה אלא משום דאמרינן דחומת העיר ומגדולתיהן נתנו ליהנות אפילו במזיד והמורה פי' הנאת חוממת ומגדולתיה בשגגה ואינו נראה לי. ואל היא שלא הזכי רהמרוה שגגה אלא אצל המעילה שאין מעילה במזיד אבל הנאת החומה אפילו במזיד שריא:
מאי לאו אפילו אלא בלו פירש והאי דנקט בלו משום רבותא דאף על גב דבלו עדיין קדושתן עליהן.
תנאי נינהו אליבא דרבי יהודה. פי' יש תנא שאמר דסבר רבי יהודה כי ירושלים לא נבנית משירי הלשכה הלכך לא קדשה: (תיבת ההיא אתתא עד תיבת יקדש בו את האשה שייכם לעיל קידושין דף נ"ב ע"ב.) (ההיא איתתא דהוה משום כרעא כו' קשיא לי מה צורך לספק לנו זה כי אם ההוא גברא דחטף סלע מחבריה וקידש בו את האשה).
כגון דיהב לה כשהוא סמדר והלא כרבי יוסי פי' ואין לומר דיהב ליה קודם סמדר שעדיין לא בא לעולם ואין לומר כגון דיהב לי ההגפנים גופיהו דא"כ היינו בין שהוא משלו.
ורבי מאיר היא דאמר מהקדש במזיד מתחלל קשיא לי אמאי איקי לה כבי מאיר ולא כרבי יהודה נהי דאמר רבי יהוד הדאין הקדש מתחלל במזיד כשמוציאו לצרכו אבל לצורך הקדש אינו מתחלל בתימא והא אם צריך למכור שום חפץ של הקדש מוכרו ויוצא לחולי' וכן אם צריך לקנות שום חפץ להקדש קונין בדמי הקדש ויוציאן לחולין והכי נמי לצורך הקדש הוא שמחלל בדמי' ומביא ןבהן עולה ושלמים. ושי לומר דלהכי נקט ורבי מאיר היא משום דהפרזה גדולה קאמר רב אושיעא שיהו חמימין נפדין ומשום הכי קאמר ורבי מאיר היא דכי היכי דאשכחן דהפריז רבי מאיר בקדשי בדק הבית לומר הקדש במזיד מתחלל שאע"פ שלא מעל ונמצא שאין מעשהו כלום ואפילו הכי אמר דיצא לחולין ה"ה הכי יש לומר שהפריז גם בקדשי מזבח:
אין מועיל לאחר מועיל במוקדשים פירש שאם רכב על חמור של מוקדשין ונהנה ממנו שהו פרוט יצא לחולין וחייב לשלם כל קרן החמור וחומשו שכבר הוא שלו הלכך חבירו לא מעל.
ההיא רבי יהודה הוא פירש דאי לר"מ כך היא בהמת בדק הבית כמו בהמת מזבח שכיון שאין הקדש מתחלל בשוגג כל הנהנין ממנה בשגגה מעלו.
וכי אומרים לא לאדם עמוד וחטא כו' פירש נהי דקסבר ר' מאיר הקדש במזיד מתחלל ואפילו קדשי מזבח מיהו הני מילי דיעבד אבל לכתחלה אסור לחללו.
אומר דשמעת ליה לרבי מאיר בקדשי קדשים פי' שיש בהן מעיהל דומיא דבדק הבית אבל קדשים אין בהם מעילה.
פסח בזמנו מוזהר זהירי ביה. פירש ואף על גב דקיימא לן שהשוח את הפסח קודם זמנו לשם שלמים כשר אסור לעשותן לכתחילה אלא צריך לשומרו לשם פסח אבל שלא בזמנו סתמיה קאי לשלמים שלא בזמנו שלמים הוי. אי קשיא וכיון דבזמנו זהיר בו כיצד יש לספק לשלא בזמנו יש לומר כגון שאמר לשלוחו קנה לי טלה לפסח וקנה גם הוא שהראשון לפסח והשני לשלמים או שהקריב את פסחו ומת.
נקבות זבחי שלמים ודילמא תודה היא דמייתי נמי תודה פירוש לא שיביא היא ואחרת עמה. דהא בעיא סמיכה אל אנראה לי דאלחוב בדמיהן קאי ותרעה עד שתומם ומבאי שתי בהמות אחת זבחי שלמים ואחת תודה. ודילמא חטאת היא חדא דאין חטאת זכר אל שעירי רגלים וראשי חדשים ושעירי ע"ז וזה שנמצא כגון שהי הכבש. ואי נמי הוה שעי רקרבן ציבור מיזהר זהירי ביה.
אשתכח בת שנתה מאי קשיא ואי אשתכח נמי איל בן שתי שנים מאי ניעביד אם תאמר ירעה עד שיסתאב ויבאי בדמיו עוהל אי אפשר דודאי אשם שנתכפרו בעליו הוי מותרת עולה אבל אם לא נתכפרו בעלי וחייב ויביא בדמיו אשם ולהביא אשם לא אפשר שאינו יכול להתנות עליודלאו בר מינדב הוא. ואפילו כפרו בעליו נמי דקאי לעולה לאו לעולת יחיד אל אלקיי המזבח שהיא עולת ציבור. כנוסה לכיפה. פרוש כך שלא תתערב באחרים ותאסור את כולן אפילו הן אלף. כונסה לכיפה. והוא הדין לאיל בן שתי שנים.
המקדש בערלה ובכלאי הכרם כו' פירש האי דלא תנא יין נסך וע"ז ועורות לבובין כדקתני בפרק בתרא דע"ז משום דלא מצי למיתני בהו מכרן וקידש בדמיהן הרי זו מקודשת דע"ז תופסת את דמיה כדלקמן. המקדש בערלה. קשיא לי אמאי לא תנא חמץ בפסח דבשלמא רובע ונרבע ושלל עיר הנדחת לא תנא דהיינו שור הנסקל שנגמר דינו בבית דין.
ממשמע שנאמר סקול יסקל השור אינו יודע שהיא נבילה ונבילה אסורה באכילה כו' שמעתי שמקשים כאן ואימא דהאי ולא יאכל אתא לכן פקועה דלא בעינן שחיטה ולא נפיק מסקול יסקל ולעולם מנא לך דאתא לרבוי היכא דשחטו לאחר שנגמר דינו. ואין זו קושיא של כלום שהתנא מחזיר לדרוש מקרא יתירא דלא יאכל היכא דשחטו לאחר שנגמר דינו אלב אם שחטו קודם שנגמר דניו מותר דדוק' האי אתא מדברי מקרא יתירא ותו לא. ואם (כאן הלשון מגומגם יותר יתכן לגרוס ואם אתה מרבה בן פקיעה כ"ש שהוספת על דברי התנא שאם זה שהי' שחוט קודם שנגח אסור כ"ש שאם שחטו קודם שנגמר דינו והתנא לא מרבה מקרא יתירה אלא שחטו לאחר שנגמר דינו אבל שחטו קודם וכו'.) אתה מרבה בן פקועה הוה ליה שחטו קודם שנגמר דינו דשרי כל שכן שהיה שחוט קודם שנגח והוא מותר ואם תרבה לאיסור כל שכן שהוספתה על דברי התנא שאם זה אסור כל שכן שאם שחט לאחר שנגמר דינו אלא ודאי התנא לא מרבה מקרא יתירא אלא שחטו לאחר שנגמר דינו אבל שחטו קודם שנגמר דינו לא וכל שכן בן פקועה דהוה ליה שחוט קודם שנגח שאין בשרו נאסר. ובודאי בן פקועה שנגח והמית ממיתין אותו כדי לסלק הנזק מן העולם אבל בשרו אינו אסור דכבישרא בדיקולא דמי ודמי לשור ששחטו בו שנים או רוב שנים והמית את האדם שאין בשרו נאסר כיון שהוא שחוט כדרך שפרט לך הכתוב בנבלה לגר בנתינה ולעכו"ם במכירה יש להעמיד הגירסא ולא לשבלשה דלאו לדברים ככתבן אתיא חלא הזכיר היתר הנאה שהתיר' הבורא בין ליתן אותה מתנה בין למוכרה:
לחצי כפר ולדמי וולדות. מאן דדריש נקי מדמי וולדות סבירא ליה דמועד חייב בדמי וולדות ומשום הכי איצטרך למעוטי תם דאי מועד פטור כל שכן תם והכי מוכח בפרקר שור שנגח ד' וה' שוורים כדפרישית במהדר' תליתאה והשתא דנפקא ליה איסור אכילה ואיסור הנאה מלא יאכל כו' ראיתי מקשים כיון דלא יאכל לכלולי עלמא גם איסור הנאה במשמע אם כן גבי כיסוי הדם דכתב אשר יאכל נפרש אשר נהנה ונרבה גם חיה ועוף טמאים לכיסוי. ולאו מילתא היא דהא חמרינן היכא דנפקי איסור הנאה ואיסו' אכילה מקרא חדא אמרינן דלא יהנה הוא והכא אי מרבית טמאים אם כן האי לא יאכל הנאה משמע ולא אכיהל והיכי עקריה קרא מפשטיה דכתב לשון אכילה ומפרשים הנאה ולא אכילה הילכך ליכא למימר הכי. ותו אם גם הטמאים טעונין כסוי לשתוק קרא מינה ולכתוב חיה ועוף סתם והוה המינא הכל במשמע אפילו טמאים אשר יאכל למה לי אלא ודאי אכילה דוקא קאמר.
כפרה כתיב בה כקדשים עיין בפ"ק דבכורות במהד' תניינא.
ובציפרי מצורע פי' בשתיהן דאע,ג דחיה מותרת בהנאה דוקא לאחר שנגמר מצותה ושילחה הא מקמי הכי אסירא בין לריש לקיש בין לרבי יוחנן דאע"ג דאמר משעת שחיטה עד שלא יעשה מנותה ויזה בה אסורה היא. והכי תנן בפרק בתרא דנגעים נשפך הדם תמות המשתלחת אלמא זריקת הדם מתרת אותה הא קודם זריקה אסורה:
ר"י אמר משעת שחיטה פי' ואיסור הנאה לרבי יוחנן נמי מדתנא דבי רבי ישמעאל נפקא ליה חלא רבי יוחנן סבר דעגלה ערופה לא נאסרה אלא לאחר עריפה והכי מוכח בפרק אותו ואת בנו. וריש לקיש סבר כרבי ינאי ואמר גבול יש לה:
בעגלה ערופה מנ"ל דאסורא בהנאה אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים ובמסכת (מש"ר ומס' זבחים הוא ע"ש ודשם דף ע' ע"ב אמרי' ג"כ כפרה כתיב בי' וצ"ל במס' כריתות דף ט"ו ע"א וה"ג התם וערפו שם שם תהי' קבורתו כצ"ל שם ולרבינו הי' שם גירס' אחרת) זבחים מייתי לה מדגמרינן שם שם ממרים מה מת אסור בהנאה אף עגלה ערופה אסורה בהנאה ואפשר דפליגי אהא דהכא א"נ דהא לאייתסורי מחיים וההיא לאיתסורי לאחר עריפה דלא אתיא עריפה ומכשרי לה דומיא דשחיטה בקדשים כדאמרינן בסמוך ובמסכת ע"ז ובדוכתי אחריני אמרינן איפכא דגמרינן למת שאסור בהנאה מעגלה ערופה בג"ש דשם שם וזה מן הסוגיות המתחלפו' בתלמוד. וא"ת אמאי לא פרכינן הכא דא"כ יהא תופס דמים כקדשים. י"ל דלא פרכינן הכי אל אהיכי דקרייה קרא קדש אבל הכא לא דמיא אלא לכפרה בלחיד. ויש מתרצים דהאי היקש הוא ואין משיבין על ההיקש ואינו נכון דמשום האי עירכא לא מיפרך היקש שלא תהא כקדשים.
והתם מאימת כו' עד הכא לית ליה גבול אחרינא פי' דכיון דגמרי' דעגלה ערופה אסורה מחיים ואית ליה מחיים תרי גבולי קיחה וירידה לנחל איתן אית לן לאוקמי איסורא בבציר דיכיילנן מסתמא דתפשת מועט תפשת אבל הכא דלית ליה גבוהל אחרינא מחיים אלא קיחה ע"כ נוקמה אקיחה. וליכא למימר דנימא דליתסרו משעת הבאה שהרי אין לנו אלא גבול שפי' בה כתוב כגון קיחה דהכא או קיחה וירידה דהתם אבל הבאה שלא נתפרשה בכתוב בכאן לא.
השתא מחיים אסורה לאחר שחיטה מבעיא. פי' שהרי איסורה מחיים מפני שהוא קודש מכשיר וכיון שאף לאחר שחיטה שמו עליו איסור שבו להיכן הלך שאין זה דומה לבעלי חיים הניתרי' באכילה בשחיטה שיצאו משום אבר מן החי.
שחטה ונמצאת טריפה יקח זוג לשנויי והראשונה מותרת בהנאה יש מפרשים ונמצאת טרפה דקס"ד טרפה דאית לאחר קיחה כגון שנקב בוושט או הפסיד וקלקל בשחיטה והיינו דמקשי דבשלמא אי אמרת דאיסורא משעת שחיטה הכא שאירע פסול בשחיטתה אפילו רבנן מודו דלא שמה שחיטה ולהכי שריא אלא אי אמרת משעת קיחה אסרה כי נמצאת טריפה מחי איכפת לן דהא מקמי הכי חייל איסורא עלה ואח"כ נטרפה ופרקינן. כגון שנמצאת טריפה בבני מעים בענין שהיתה טריפה קודם קיחה דלא חייל עלה איסרו אכל. ולא נהירא דלמאי דקס"ד דמעיקרא שאירע לה פסול (פסול בשחיטה נבילה הוי.) בשחיטת נבלה והוה ליה למימר ונתנבלה בידו. אלא ה"פ דמעיקרא קס"ד דמיירי בטרפות דאפשר דהוי אחר קיחה כגון שנמצא נקיבת קרום של מוח וכיוצא בו ולהכי קאמר אא"כ דלא מיחסרא עד שעת שחיטה השתא דנמצאת טרפה מותרת בהנאה דסבר לה כר"ש דאמר שחוטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה דהא ודאי קודם שחיטה נטרפה אלא לדידך דאמרת משעת קיחה מיתסרא כי נמצאת טריפה אמאי מותרת בהנאה ניחוש דילמא בתר קיחה נטרפה דספקא דאורייתא הוא ופרקינן דהב"ע כגון שנמצאת טריפה בבני מעיים כלומר שנמצאת יותרת בבני מעים דהשתא ודאי בשעת יצירתה נטרפה שאין יותרת נוצר לאחר יצירה כדפרישת במסכת חולין. והא דלא פריש בהדיא שנמצאת יותר משום דאיכא יותרת דלא פסול כגון במקום שאם ניטל כשרה. ותו דבר מיותרת נמי איכא ארפות אחר כגון שנמצאת מחט בבני מעים והוגלד פי המכה דבידוע שהוא ג' ימים קודם שחיטה ולקח לזו תוך ג' ימים דקים לן דמקמי לקיחה נטרפה:
הרי מוקצה ונעבד מוקצה פי' לא שהקצה לע"ז דהא קי"ל האומר בית זה לע"ז שור זה לע"ז לא אמר כלום שאין הקדש לע"ז אלא פירושו שנתנו לכומרים והאכילוהו ככרשיני ע"ז בדור שלהם והכי מפ' בתמורה.
כי אסירי לגבוה לקרבן אבל להדיוט שרו כדאמרינן התם דכיון דאיצטרך רחמנא למיסרינהו לגבוה כמכלל דלהדיוט שרי.
ובפטר חמור. פי' אע"פ שהאשה יכולה לפדותו בשה ולהיות מותרת בו מכינו הכי כל זמן שלא פדאתו הוי איסורא הנאה ונמצא שלא נתן לה כלום והוא הדין בהקדש דאמר רבי יהודה במזיד לא קידש מפני שאל נתחלל והקדש כדקא קאי ואף על פי שהאשה יכולה לחללו על שוה פרוטה כדקיימא לן (לעיל קידושין דף י"א ע"ב והובא בש"ס בדוכתא טובא.) הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל אפילו הכי כל זמן שלא חיללן אינה מקודשת דבשעת קדושין לא מדי יהב לה וה"ה הכי נמי הכא. עיין בקונרטרסי בפרק השותפין שנדרו הנאה. שפירשתי בענין אחר יצא בחר ונכנסו דגים. דוקא בשביעית אמרינן הכי משום דכתב בה קדש תהיה ויש דין קודש בחליפה ותהיה כפירות גופן אבל בע"ז דכתיב והיתה כל מה שאתה תהיה ממנה אפילו אלף כולן אסורין:
הניחא למ"ד אין מלמדין: ה"ה דהוה מצי להקשוי דלוא כאחד באין אלא מצריך צריכי דהא לא דמו מהדדי.
ומר סבר טובת הנאה ממון. פירש ואם יאמר לו אני אתן לך כפי טובת הנאה שבהן אין שומעין לו שכיון דבר תשלומין נינהו חייב ליתן לו הפירות כאשר היו.
לא דכולי עלמא טובת הנאה אינו ממון והכא במתנות שלא הורמו קא מיפלגי. פי' אינו ממון והכא במתנות שלא הורמו קא מיפלגי. פי' וטיבלו משדהו הוא אלא שעדיין לא הורמו ואינן חלקו של כהן עדיין דלאו כמי שהרומו דמיין הילכך משלם דמי כולו שהוא אומר לו אני הייתי רוצה למכור טיבלי לאחרים ומר סבר כמי שהורמו דמיין והילכך אין לו לתובעו דטובת הנאה אינו ממון.
חטה אחת פוטרת את הכרי. ראיתי מקשים והא תתן לו כתיב ובעינן כדי נתינה כדדשי גבי ראשית הגז. ונראה לי לתרץ דבודאי מצוה ליתן לו דבר חשוב כדתנן בפ' ראשית הגז וכמה הוא נותן לו משקל ה סלעים שנאמר תתן לו שיהא בו כדי נתינה. והכי נמי תנן בשלהי פיאה אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חיטים וקב שעורי' כו' עד מדה זו חמורה בכהנים ובלוים בישראל. פי' גם כשמחלק תרומה בגורן לכהנים או מעשר ראשון ללוים לא יפחות לכל אחד מחצי קב שיהא בו כדי נתינה. אבל מיהו אע"פ שמנותו בכך אם אינו רוצה לקיים מצוה זו ותרם חטה אחת מכל הכרי נותנן ויצא מידי טבלו אלא שלא קיים מצות נתינה. וה"נ תנן בפ"ב דתרומות אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם תרם שוגג תרומתו תרומה מזיד לא עשה כלום ומייתי' לה במסכת פסחים בפרק כל טעה וביבמות בפ' האשה פי' אין תורמין מן הטמא על הטהור דאמר קרא תתן (תתן לו ולא לאורו כצ"ל.) ולא לחורו ואע"פ שמצותו בכך אם תרם ניתקן טובא ואע"פ שאוסר מצוה. והא דקתני במזיד לא עשה כלום פליגי בה בהאשה רבה רב חסדא אמר לא עשה כלום דאפילו ההוא גרידא הדר לטבליה. (תיבת ור"ז ע"ש וצ"ל או רבה או ר' נתן ב"ר אושעי' דחולק שם עם ר"ח.) ורב זבי אמר לא עשה כלום (תיבת דאפי' ההוא ע"ש.) דאפילו ההוא לתקן את השירים אבל תרומה הוי וכל זה משום קנסא אבל תרומתו מן דינא תרומה היא אע"פ שחיסר מצוה.