פתיחת התפריט הראשי

טור אבן העזר קמא

טורעריכה

האשה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה.

במה דברים אמורים שעשתה שליח אחר לקבלו ממנו, אבל אם אמרה לשליח הבעל לפני עדים תהיה גם שלוחי לקבלה, הרי זו ספק מגורשת, ואם מת חולצת ולא מתייבמת. ובספר התרומה כתב שאינה יכולה לעשות שליח לקבלו מיד שליח בעלה, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.

[נערה וקטנה]

נערה המאורסה אף על פי שמתגרשת בקבלת גיטה לידה כמו בקבלת אביה, אינה יכולה לעשות שליח לקבלה, אבל אביה יכול לעשות שליח לקבלה. במה דברים אמורים כשיש לה אב, אבל אין לה אב או שנישאת, יכולה לעשות שליח לקבלה.

קטנה, אפילו אין לה אב או שנישאת, אינה יכולה לעשות שליח לקבלה, אבל היא בעצמה מקבלת אותו.

במה דברים אמורים שאין לה אב או שנישאת, אבל אם יש לה אב והיא ארוסה, בהא איכא פלוגתא, דרש"י פירש בתחילה דוקא אביה מקבל גיטה ולא היא, וכן פירשו רבינו האי והרי"ף, ושוב חזר בו רש"י ופירש שהיא בעצמה יכולה לקבלו, וכן פירש ר"י. וכתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי לנו להחמיר שלא תקבלנו אלא על ידי אביה.

והא דקטנה מתגרשת על ידי עצמה, כשיש בה דעת להבחין בין גיטה לחפץ אחר, כגון בת ו' ובת ז', דהיינו בפעוטות שמקחן מקח וממכרן ממכר ומפרשי ליה כבר ו' וכבר ז' כל חד וחד לפום חורפיה, אבל פחות מכאן אינה יודעת לשמור גיטה ואינה מתגרשת בו, ופירש רש"י אפילו בקבלת אביה, אבל רבינו חננאל פירש דוקא בקבלתה אינה מתגרשת אבל אם יש לה אב והיא עדיין ברשותו מתגרשת בקבלה, ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

וכל היכא שיש לקטנה יד לקבל גיטה יש לה תורת חצר לקבלו, שאם זרקו לתוכו מגורשת.

[עדות בשליח]

כשהיא עושה שליח לקבלה צריכה לעשותו בפני שני עדים. וצריך השליח לקבל הגט בפני שנים. אפילו אם השנים המעידים על השליחות הם המעידים על קבלת הגט, או אחד מעיד על השליחות ואחד מעיד על הקבלה ואחד מצטרף עם כל אחד להיות מעיד על זה ועל זה.

כתב בעל העיטור: מה שצריך שנים על הקבלה דוקא כשאין השליח כשר, אבל אם הוא כשר מצטרף עם עד אחד.

כתב הרמב"ם: במה דברים אמורים כשאבד הגט או נקרע, אבל אם יוצא מתחת יד שליח קבלה אין צריך עדים, אפילו נתנו לה הבעל בינו לבינה כשר, אף על פי שלכתחילה לא יתן לו[1] אלא בפני עדי מסירה. וכן כתב[2] בשליח הובאה שלכתחילה נותנו לה בפני שנים, עבר ונתנו לה בינו לבינה, יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים, ואם מת, הואיל והגט יוצא מתחת ידה מקויים בחותמיו הרי זה גט כשר. ולמאי דכתבינן לעיל דאף באשה עצמה אם לא נמסר לה בפני עדים פסול, אם כן הוא הדין נמי בשלוחה המקבל אותו.

ומיהו הא דבעינן שצריך שתביא שני עדים שנמסר לה בפניהם, מיירי כשאין מכירין חתימת העדים החתומים על הגט, אבל אם נתקיימו חתימת העדים שעל הגט, אין צריך שתביא עדי מסירה בפנינו, רק שיאמר השליח שקבלו בפני שנים, ומתירין אותה על פי הגט שחתום בעדים, שאנו תולין שבא לידו כראוי כדפירשתי לעיל.

ובשליח הובאה והולכה כתב הרמב"ם שאין צריך לעשותו בעדים, שאין מקום לעדים בשליחות זה אלא להודיע אמיתת הדבר, לפיכך אם הודו השליח והמשלח אין צריך עדים. אבל בירושלמי יש עשה שליח להוליך לה גט צריך להחזיקו בפני שנים ואין שליח משם השנים. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הביאו לפסק הלכה, ופירש אותו: "אין השליח משם השנים" שהרי הוא בא במקום הבעל עד כאן לשונו. וייראה מלשונו דאפילו במקום אחד אינו עולה, כיון שנתן טעם לדבר שהוא במקום הבעל. ונראה לי שעולה במקום אחד, שהירושלמי אינו אומר אלא שאינו במקום שנים אבל עולה במקום עד אחד, הלכך נראה שעולה במקום אחד, דהא קיימא לן (קדושין מג.) אמר לשנים גרשו את אשתי הן הן שלוחיו הן הן עדיו, הוא הדין נמי אמר לאחד עולה במקום אחד ואחד מצטרף עמו, וכן דייק לישנא דירושלמי דקאמר אינו עולה במקום שנים אבל במקום אחד עולה, וכן דקדק בעל העיטור לשון הירושלמי, וכן כתב הרמב"ם ז"ל שהשליח הוא עד אחד, הילכך נראה שהוא עד אחד, והשני שחתום עמו על השליחות צריך שיתקיים חתימתו קודם שיתן השליח גט לאשה.

במה דברים אמורים בארץ ישראל, אבל בחוצה לארץ אין צריך, כדלקמן.

[נוסח מינוי השליח]

כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: בין שליח האשה בין שליח האיש אין צריך שישמעו מפיהם שממנים אותו שליח, לפיכך בין האיש בין האשה יכולים לעשות בפני עדים שליח העומד במקום אחד[3] והעדים כותבין וחותמין שמינה לפלוני שליח.

בעל שעשה שליח להולכה צריך שיאמר לו "תן גט זה לאשתי", או שיאמר לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו גט ויתנו לאשתו, או לשון שמשמעו שיגרשנה כמו "גרשוה" או "שלחוה" או "שבקוה" או "תרכוה" או "כתבו אגרת ותנו לה".

אבל אם אמר "פטרוה", "פרנסוה", "עשו לה כדת", "עשו לה כנימוס", "עשו לה כראוי", אין כלום. ואם כתבו ונתנו לה, אינו כלום.

אמר להם "עזבוה", "הוציאוה", "התירוה", "הניחוה", "הועילו לה", הרי זה ספק אם משמעות מילות אלו הוא לשון גירושין או לשון דבר אחר, לפיכך לא יכתבו ויתנו, ואם כתבו ונתנו לה, הרי זו ספק מגורשת.

אבל אמר "כתבו גט לאשתי" ולא אמר "תנו", יכתבו ויתנוהו לידו אבל לא יתנוהו לידה שלא עשאם שלוחים אלא לכתוב ולא לגרש.

במה דברים אמורים בבריא. אבל בחולה לאחר ג' ימים, או תוך ג' ימים ונתחזק עליו החולי, אף על פי שלא אמר אלא "כתבו", כותבין ונותנין, שדעתו לומר "תנו" אלא שהוא בהול מחמת החולי. וכן הדין ביוצא בשיירא ומפרש בים וביוצא בקולר בין על עסקי ממון בין על עסקי נפשות שנותנין אף על פי שלא אמר אלא "כתבו".

בריא שאמר "כתבו" וכתבו ונתנו לה ואחר כך המית את עצמו, כגון שעלה לגג ונפל ומת, הרי זה גט, שדעתו לומר "תנו" אלא שהיה בהול. אבל אם עלה ודחפו הרוח ונפל ומת, אינו גט. ספק אם הרוח דחפו או מעצמו נפל, כתב הרמב"ם שהוא ספק גט עד שיודעים בודאי שהרוח דחפו, והראב"ד השיג עליו וכתב שהוא ודאי גט והכי איתא בירושלמי, וכך היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

וכן מי שהוא מושלך בבור ואומר "כל השומע קולו יכתוב גט לאשתי" ופירש שמו ושם אשתו ושם עירו ושם עירה, יכתבו ויתנו, אף על פי שהעלוהו ולא הכירוהו, שזהו שעת הסכנה שכותבין ונותנין אף על פי שאין מכירין. וכגון דחזו ליה בבואה דבבואה, הא לאו הכי, חיישינן שמא שד הוא ואין כותבין. והני מילי במושלך בבור או בשדה במקום ששדים מצויים, אבל אדם שאומר בלילה "כתבו גט לאשתי", לא חיישינן שמא שד הוא וכותבים ונותנים אף על גב דלא חזו ליה בבואה דבבואה.

כתב הרמב"ן שאם היו שם שלשה ואומר "כל השומע קולי" וכולי, אחד כותב ושנים חותמים, ואין צריך במעמד כולם אף על פי שאמר "כל" השומע, שלא כיון לרבות בעלים אלא ליתן רשות לכל שנים, איזה שירצה רשאי.

היו רבים עומדים ביחד ואמר "הוליכו גט לאשתי", איזה מהם שירצה יוליך אותו בשביל כולם. ואם אמר "שנים מכם יוליכוהו", יוליכוהו שנים, אפילו היה בכללם אב ובנו דעתו גם על הבן ונעשה הבן שליח במקום האב, והאב או הבן יצטרפו עם אחד מהם להיות שלוחים.

אמר לחבורה "כולכם הוליכוהו", אינו גט עד שיוליכוהו כולם. והאידנא תקון חכמים שהאומר במקום מעמד רבים "הוליכו גט לאשתי" שיפרש בהדיא הוליכוהו אחד מכם. ואפילו אמר סתם ולא פירש אחד מכם, סגי בחד כדפירשתי לעיל בכולכם כתובו.

[סדר שליחת גט]

מדברי הרב רבינו פרץ מה שכתב בתיקון שטרות שטר הרשאה בשולח גט ממקום למקום, נראה שאין צריך, אלא לפי שכתוב בה שנותן הבעל לשליח רשות לעשות כמה שלוחים ואפילו לא יחלה ולא יאנס. עד כאן בתשובה.

והורגלו עתה לעשות הרשאה לשולח גט וזה לשונה:

בפנינו עדים חתומי מטה, בכך וכך בשבת, בכך וכך לירח פלוני, בשנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מנין בו כאן במתא פלוני, מסר פב"פ[4] לפב"פ גט להוליך לאשתו פב"פ, וכך אמר לפנינו פב"פ לשליח פב"פ "הולך גט זה לאשתי פב"פ, ותהא ידך כידי ופיך כפי ועשייתך כעשייתי, ונותן אני לך רשות לעשות שליח ושליח שליח עד מאה ליתן גט זה לאשתי פב"פ כל מקום שתמצאנה אתה או שלוחך או שליח שלוחך", והגט שנעשה עליו פב"פ שליח להוליכו ככל הכתוב למעלה נכתב ונחתם בפלונית מתא בכך וכך בשבח בכך וכך לירח פלוני בשנת כך וכך לבריאת עולם, ועדיו החתומין בו פב"פ ופב"פ, ובפנינו בטל פב"פ הבעל כל מודעות שמסר על גט זה, וגם בפנינו קבל עליו פב"פ הבעל בחרם שלא לבטל את הגט ואת השליח, ומה שראינו ונעשה בפנינו כתבנו וחתמנו.

וימסרנו הבעל לשליח בפני עדים, ויקראוהו לפני מסירה ולאחר מסירה.

וכך יאמר הבעל לשליח "הולך גט זה לאשתי פלונית בת פלוני, ותהא ידך כידי ופיך כפי ועשייתך כעשייתי, ותהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם".

וקודם מסירתו לשליח יבטל כל מודעי דאית ליה, וגם יקבל עליו חרם שלא לעשות שום ביטול בגט.

והשליח אומר לאשה "הילך גט מפלוני בעלך המכונה פב"פ, והתקבלי גיטך והרי את מגורשת ממנו ומותרת לכל אדם".

ואם הבעל רך בשנים, טוב להצריך לדקדק אחריו אם הביא סימנים כשעושה שליח, שאין קטן עושה שליח. ומיהו אם יש לו זקן בפניו, אין לחוש.

שליח קבלה צריך שטר הרשאה. וזה לשונה:

זכרון עדות שהיתה בפנינו חתומי מטה, בכך וכך לירח פלוני, בשנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מנין כאן במתא פלונית דיתבא על נהר פלוני, המכונה פלונית בת פלוני העומדת היום במתא פלונית דיתבא על נהר פלוני מינתה בפנינו את פב"ב להיות שליח לקבל גיטה מיד פלוני בעלה המכונה פב"ב, ובפנינו אמרה לזה פב"ב שלוחה "התקבל לי גיטי מיד פב"ב בעלי, ותהא ידך כידי וקבלתך כקבלתי ותזכה לי בו ותקבלהו לי, ומיד כשיגיע הגט לידך אהיה מגורשת ממנו ומותרת לכל אדם", ומה שנעשה בפנינו ושמענו וראינו כתבנו וחתמנו לראיה על מינוי שליחות קבלת גיטה, והכל שריר וקיים.

ויחתמו בו שני עדים כשרים.

וצריך שיהיו בני אדם ידועים שתהיה חתימתן ניכרת במקום הנתינה. ואף אם יקיימוהו בהנפק צריך שתהיה חתימת הדיינין ניכרות וידועות לבני מקום הנתינה.

וגם צריך ליזהר ולדקדק שתהיה האשה שעושה שליח לקבלה גדולה בשנים ובסימנים, ואם אין השנים ידועות כי אם על פי האב, צריך ריבוי שערות שחורות וגדולות כדי לכוף ראשן לעיקרן.

ובשעת נתינת הגט ליד השליח יושיב הבעל בית דין כשרים, שאין קרובים זה לזה ולא לבעל ולא לאשה ולא לשליח קבלה, ויראו שטר ההרשאה אם החתימות ניכרות, ואחר שיכירו חתימות ההרשאה, יביא הבעל הגט ויראוהו קודם הנתינה ויחזירוה לו, ויבטל כל מודעא ויתנהו ליד השליח ויאמר לו "התקבל גט זה לפלונית אשתי המכונה פלונית בת פלוני, והרי היא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם", ולא יטיל בו שום תנאי, ויקראוהו אחר הנתינה.

והדיינים יכתבו עדותן וימסרנו ליד השליח. וזה לשונו:

בכך וכך בשבת, בכך וכך לירח פלוני, בשנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מנין בו כאן במתא פלוני דיתבא על נהר פלוני, אנו בית דין חתומי מטה במותב תלתא כחדא הוינא, ובא פלוני המכונה פלוני בן פלוני העומד היום בפלונית מתא דיתבא על נהר פלוני, וגירש לאשתו פלוני בת פלוני ה"פ (ולא יכתוב שם מקומה, כיון שאינה עומדת שם לקבל גיטה מפלוני בעלה) ונתן גיטה ליד פב"ב שעשאתו אשתו שלוחה לקבל גיטה מיד בעלה פלוני בן פלוני, ואמר לו "התקבל גט זה לאשתי פלונית מכונה פלונית בת פלוני, והרי היא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם", וקודם נתינתו ביטל לפנינו כל מודעי דהוה ליה, שאם מסר שום מודעא שתהא מבוטלת, ולא נתן לה שום תנאי בגירושין אלא גירשה גירושין גמורין, והגט קראנוהו וראינוהו כשר כדת וכהלכה, ומחמת שראינו גירושי פלונית בת פלוני מר' פלוני בן פלוני בעלה שנתן גט ליד שלוחה לקבלה, כתבנו לה שטר זה להיות בידה לראיה, והכל שריר וקיים.

פלוני בן פלוני דיין
פלוני בן פלוני דיין
פלוני בן פלוני דיין

וגם הבעל יכתוב תחת החתימות כך:

אני פלוני החתום מטה המכונה פלוני בן פלוני, העומד היום בפלונית מתא דיתבא על נהר פלוני, גירשתי אשתי פלונית בת פלוני, וגירשתיה בפלונית מתא דיתבא על נהר פלוני, ביד פב"ב שלוחה, בפני בית דין פלוני בן פלוני ופלוני בן פלוני ופלוני בן פלוני החתומים בשטר של מעלה, וגירשתיה גירושין גמורין בביטול כל מודעי ובלא שום תנאי ככל הכתוב למעלה, ושטרם וחתימתם היא אמיתי[5], ובעבור שהכל אמת כתבתי גם אני שטר זה להיות לה גט כתב ידי לראיה ולזכות, שלא יהא לי פתחון פה לערער על דבר זה, והכל שריר וקיים.

פלוני בן פלוני.

עד כאן מדברי הרב רבינו פרץ.

הנה הפליג להחמיר, ואחר כל זה כתב: הנה פירשנו דין שליח לקבלה, אבל נכון שלא תעשה אשה שליח לקבלה, שאין אדם יכול לצאת ידי חובתו נקי, כי ברוב הפעמים אינו מצוי שיהיו שלשה בני אדם ידועים וחתימתן ניכרת במקום כתיבת הגט, עדים שיכירו חתימת כל השלשה דיינים, וצריך שהשלשה דיינין שהן בשעת נתינה שיכירו החתימות שחתמו בשטר שעשתה אותו שליח קבלה, ולא סגי בחתימות שיקיימוהו מעיר לעיר, דשמא לא יכירו החתימות מכולם, וצריך לקיים כל שלשה בגט דקיום שטרות בשלשה, לכך נכון להחמיר שלא לעשות שליח לקבלה. עד כאן.

[הכשרים להיות שליח]

הכל כשרים לשליחות הגט בין לקבלה בין להולכה, אחד האיש ואחד האשה, חוץ מחרש שוטה וקטן עבד וגוי שהם פסולים לכל ענייני שליחות בין לקבלה בין להולכה.

והרב רבינו יוסף ן' מיגאש כתב דעבד אינו פסול אלא לקבלה, אבל להולכה שרי. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.

היה השליח קטן כשנתן לו והגדיל והביאו, או חרש ונתפקח, שוטה ונשתפה, עבד ונשתחרר, גוי ונתגייר, פסול. אבל אם ניתן לו הגט כשהוא פקח ונתחרש וחזר ונתפקח, שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה, כשר, כיון שתחילתו וסופו בכשרות.

כתב הרמב"ם: הקרובים כשרים לעדות זה, וכן הפסולים מדבריהם בעבירה כשרים לעדות זה, אבל הפסולים מדברי תורה פסולים להביא הגט, ואם הביאו הרי זה פסול. במה דברים אמורים כשנתקיים בחותמיו, אבל אם לא נסמך בו אלא על דברי הפסולים בעבירה מן התורה אינו גט כלל. ואין דעת אדוני אבי הרא"ש ז"ל כן שכתב: כל הפסולים מדברי סופרים יכולין להביא הגט אפילו בחוץ לארץ, ואם היו פסולים מדברי תורה פסולים להביאו. וכתב הרמ"ה שפסולים בין בארץ בין בחוץ לארץ. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שאין פסולים אלא בחוץ לארץ.

ואם היו פסולים כשנתמנו שלוחים וחזרו בתשובה קודם שנתנוהו לאשה, כתב הרמ"ה שכשרין. וכן מסתברא, דבני כריתות נינהו ואינן פסולים אלא דחשדינן להו דמחמת ממון קא מסהדי שיקרא, וכיון שעשו תשובה מהימני, דלא בעי תחלתן וסופן בכשרות. ואם הגט מקויים, אפילו לא עשו תשובה כשר, דבני כריתות נינהו ולשיקרא ליכא למיחש.

ועוד כתב אדוני אבי ז"ל על מה שכתבו הגאונים בגט שכרכוהו בבגד, ונתן הבגד לגוי ואמר לו "הולך בגד זה לישראל ויתננו לאשתי", שלא תינשא בגט זה, ואם ניסת לא תצא, אף על פי שלא מינה הגוי שליח לגירושין. וכתב הוא ז"ל: ודאי אם עשה הבעל את הגוי שליח ואמר לו שימנה הוא ישראל במקומו, הוי פסול דאין שליחות לגוי וגם לא הוי בר כריתות, אלא כיון שלא עשה הגוי אלא מעשה קוף בעלמא, ומינה הבעל בכתב שליח לישראל שבאותו מקום, למה יפסל הגט. וכן נוהגין באשכנז ובצרפת על פי רבינו תם לשלוח גט קידושין[6] על ידי גוי וממנה בכתבו ישראל שבאותו מקום שליח.

[שליח שנאנס]

השולח גט לאשתו ואין השליח מכירה, יתנהו לה על פי שנים שיעידו בפניו שהיא זאת אשתו.

אמר לשליח "הולך גט לאשתי" ואמר לו "איני מכירה" או כיוצא בזה שאמר לו "אני מתבייש ליתנו לה", ואמר "אם כן תנהו לפלוני שהוא מכירה ויתנהו לה", ראשון לא נעשה שליח לגירושין רק להוליך הגט לאותו פלוני, לפיכך אין יכול ליתן הגט לאשתו ולא לעשות שליח אחר להוליך הגט לאותו פלוני, ואותו פלוני הוא שליח לגרש ונותנו לה או משלחו לה ביד אחר אם נאנס או חולה[7].

אבל אם עשה שליח ליתן גט לאשתו לאחר ל' יום, ואירעו אונס שאינו יכול ליתנו לה לאחר ל' יום, יכול לעשות שליח בתוך ל' שיתנהו לה לאחר ל' יום, אף על פי שאינו עתה שליח לגירושין, כיון שלאחר ל' יום יהיה שליח לגירושין, ובלבד שיאמינה, שאפילו אם יאמר שביטל הגט תוך הזמן, שתהא נאמנת לומר שלא ביטלו, שכל מי שנותן גט כהאי גוונא לאחר זמן, אינו גט אלא אם כן יאמינה בכך כדלקמן.

וכתב הרמ"ה דוקא שלא יתן מיד הגט ליד שליח השני, אלא ימסור שליחותו לבית דין והם לא יעשו לשני שליח אלא עד לאחר ל' יום, אבל לא יתנו לשליח אף על פי שמתנה עליו שלא יתננו לה עד לאחר ל' יום, שמא לא ידקדק בשליחותו ויתנו לה קודם.

השולח גט על ידי שליח ואמר לו "אל יתנהו לה אחר אלא אתה", ונתנו לאחר ונתנו לה, פשיטא שאינו גט, שהרי פירש שלא יתנהו לה אחר. אלא אפילו אמר ליה "הולך לה" סתם, לא ישלח לה ביד אחר כל זמן שיכול להוליכו.

חלה או נאנס שאינו יכול להוליכו, ישלחנו ביד אחר. ואפילו אמר ליה "אתה הולך", כיון שלא פירש שלא יוליכנו אחר. ורבינו חננאל פירש דב"הולך" סתם יכול לשלחו על ידי אחר אף על פי שלא חלה, וב"אתה הולך" לא ישלחנו אלא אם כן חלה. ורב אלפס כתב כסברא ראשונה, וכן היא מסקנת אדוני אבי הרא"ש ז"ל.

והשליח שיעשה שליח, יכול גם כן לעשות שליח אחר אם אירע לו אונס, אפילו עד מאה. והרמ"ה כתב דשליח שני יכול לעשות שליח אפילו בלא אונס, דדוקא שליח ראשון דתלה בקפידא דבעל יש חילוק בין חלה ללא חלה, אבל בשליח שני אין חילוק. ורב אלפס כתב דוקא שאירעו אונס כמו הראשון.

ואין צריך לומר אם פירש שיעשה שליח אחר, שעושין כמה שלוחים אפילו עד מאה, אפילו שלא בפני בית דין אם הוא בארץ ישראל או הגט מקויים, רק שיעשו זה לזה שליח בפני עדים.

ואפילו מת השליח הראשון, לא נתבטל השליחות כל זמן שהבעל קיים. מת הבעל, בטלו כולם.

כתב הרמ"ה שאם מת השליח השני לא נתבטל בכך שליחות של ראשון, ויכול ליטלו מיורשיו של שני ויוליכנו לה או ישלחנו ביד אחר, ולא נאמר בזה כבר עשה שליח שליחותו כדאמרינן גבי עדים שחתמו בשטר ונאבד השטר, לפי שלא נגמרה שליחות זה עד שיגיע גט לידה.

שאלה לגאון. אשה עשתה שליח לקבלה וחלה השליח, אותו שליח עושה שליח אחר או לא עד דאמר[8] לו בפירוש שוי שליח בתר שליח. והיכא דשויתיה שליח להולכה ולא פירשו, מי מצי שוי שליח בתר שליח או לא. ואי נמי שויה שני שלוחים לקבלה ואמרה "איזה מכם שיגיע אצל הבעל תחילה, וכן אם הגיעו[9] ביחד איזה מכם שיתבענו יהא שליח לקבלה", יש מן הדין ליחד אחד מהם או לא. וכן אם עשתה שליח לקבלה וחששה שמא לא ימצאנו אותו שליח, ועשתה שליח אחר לקבלה, מי אמרינן נתבטל שליח הראשון או לא.

והסכימו דעתו עם חכמי הדור, נהי שידו כידה לענין קבלה, לענין שוי שליח לא מצי משוי עד דאמרה ליה בפירוש. ודוקא לקבלה, אבל להולכה מצי משוי, דשליח הולכה מכח בעל קא אתי וכאילו בעל בעצמו עשאו שליח.

ובעל העיטור כתב על דברי הגאון: ומסתברא דבמקום שהבעל עושה שליח ושליח שליח, גם האשה עושה שליח ושליח שליח. ואם שלחה ב' שלוחים או שליח אחר שליח, כיון שלא ביטלה בפירוש קבלת השליח, כיון שהגיע הגט ליד הראשון מגורשת.

והרמ"ה כתב: ושליח קבלה אינו יכול לעשות שליח, אפילו חלה, ואפילו אמרה לו "התקבל" סתמא שלא אמרה "התקבל אתה". ולא עוד, אלא אפילו נתנה לו רשות לעשות שליח אחר, אינו יכול, דלא מסרה לו אלא מילי ומילי לא מימסרן לשליח.

וכתב עוד: בין אם עשתה ב' שלוחים לקבלה בזה אחר זה, או שעשה הבעל ב' שלוחים להולכה זה אחר זה, ביטל שליחות הראשון בעשיית השני, אם לא שגילו דעתם כשעשאו השני שעדיין חפצים בראשון.

ואין דעת אדוני אבי ז"ל כן, שכתב בתשובה: אשה שמנתה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בכל מקום שימצאנו, וכאשר ארכו לה הימים עשתה שליח אחר גם כן לבקשו, ואחר כך בא שליח ראשון והביא הגט ואין ידוע אם הגיע לידו קודם מינוי השני אם לאו, ונסתפקת אם מינוי שליחות השני הוי ביטול שליחות הראשון. דע כי לא נתבטל שליחות הראשון בכך ושניהם שלוחים, ואיזה מהם שמביא הגט היא מגורשת בו. עד כאן.

וגם מה שכתב[10] שאפילו אם נתנה רשות לשליח קבלה לעשות אחר שאינו יכול לעשותו משום דמילי לא מימסרן לשליח, לא נהירא, דלא אמרינן מילי לא מימסרן לשליח אלא כשמוסר לו דבר לעשותו אינו יכול למוסרו לאחר, כגון מי שעשה שליח לחתום גט שאינו יכול לומר לאחר לחתמו, אבל כשאמר לו בהדיא לומר לאחר לחותמו יכול לעשותו, כדאמרינן לקמן באומר לשנים "אמרו לפלוני ויכתוב בו לפלוני ופלוני ויחתומו" דלא הוי מילי.

[שליח ששינה בשליחותו]

השליח ששינה בשליחותו ממה שאמר לו הוא או היא, אין הגט גט.

כיצד, אמר לו "תנהו לה במקום פלוני" ונתנו לה במקום אחר, "אל תתנהו לה אלא בעליה" ונתנו לה בבית או איפכא, "אל תתנהו לה אלא בימין" ונתן לה בשמאל או איפכא, אינו גט.

כתב הרמ"ה: "אל תגרשנה אלא בימינך", הוה ליה כאילו אמר לו "את הולך" ואינו יכול לעשות שליח שני אלא אם כן חלה. ונראה דאפילו חלה נמי אינו יכול לשלחו ביד אחר, דהויא ליה כאילו פירש "לא יגרשנה אחר אלא אתה". אבל אם אמר לו "תן גט זה לאשתי והרי היא במקום פלוני" ונתנו לה במקום אחר, הרי זה גט, שאין זה קפידא אלא מראה לו מקומה.

כתב הרמב"ם: אמר לו "תנהו לה ביום פלוני" ונתנה לה בתוך הזמן, אינו גט. "אל תתנהו לה אלא ביום פלוני" ונתנו לה בין מלפניו בין מלאחריו אינו גט שהרי הקפיד על עצמו של יום. ומשמע מדבריו אבל כשאומר לו "תנהו לה ביום פלוני", יכול לאחר ובלבד שלא יקדים.

וכך היא שאמרה לשליח "קבל גיטי במקום פלוני" וקבלו במקום אחר, אינו גט. אבל אם אמרה "הבא לי גיטי ממקום פלוני" והביאו ממקום אחר, הוי גט. אמרה לו "התקבל לי גיטי במקום פלוני ופעמים תמצאנו במקום אחר", בכל מקום שיקבלנה[11] הוי גט, ובלבד לכשיגיע למקום שאמרה היא.

אמר הבעל לשליח "טול ממנה חפץ פלוני", אם לא הקפיד שיטול ממנה החפץ תחילה, אפילו הגיע הגט לידה תחילה ואחר כך נטל החפץ הויא גט, לפיכך יכול השליח לשלחו ביד אחר. אבל אם הקפיד לומר שיטול החפץ תחילה, אינו גט אלא אם כן יגיע החפץ לידו תחילה, לפיכך לא ישלחנו ביד אחר, שאפילו אם תתן החפץ ליד השליח השני תחילה אינו גט, כיון שלא הגיע ליד השליח הראשון תחילה. ואפילו אם אחר שקבל השני החפץ ונתן לה הגט בא ליד השליח הראשון, אינו גט כיון שלא הגיע הגט לידה בתורת גירושין, אלא יקחנו הראשון מידה ויחזור ויתננו לה בתורת גירושין אחר שהגיע לידו החפץ.

כתב הרמ"ה: הוא הדין נמי בכל תנאי שהתנה הבעל עם השליח, כגון "אל תגרשנה אלא בבית", או בעלייה, שאינו יכול לשלחו ביד אחר, שמא לא ידקדק השני בשליחותו ויתבטל הגט.

והרמב"ם כתב שאם הגיע החפץ ליד השני קודם שנתן לה הגט, שהוא גט. וכן פירש רש"י.

וכתב עוד שאפילו אמר לו "תן לה הגט ואחר כך קבל החפץ", שלכתחילה לא ישלחנו ביד אחר, שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר, ואם שלחו ביד אחר הוי גט. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.

כתב הרמב"ם: אפילו לא אמר "קח החפץ תחילה ואחר כך תן הגט", אלא אמר "קח החפץ ותן הגט", הוי קפידא שיקח החפץ תחילה ואם שינה אינו גט. והרמ"ה כתב בזה שהיא ספק מגורשת ולא תנשא ואם נשאת לא תצא.

[גט שיצא עליו ערעור]

שליח המביא גט מארץ ישראל, נותנו לה ומתגרשת בו וניסת אף על פי שאין מכירין חתימת העדים, וגובה כתובתה מבני חרי אבל לא ממשעבדי. ואם בא עד אחד וערער לומר שהוא מזוייף, אין שומעין לו.

באו שנים וערערו, אפילו נשאת כבר תצא. בא הבעל וערער, יתקיים בחותמיו, ואם לא יתקיים תצא. אבד הגט, הרי זו ספק מגורשת.

לפיכך נשים שהן בחזקת ששונאות זו את זו, והן חמותה וצרתה ויבמתה ובת חמותה ובת בעלה, אינן נאמנות להביא גיטה בארץ ישראל, דשמא מזוייף הוא והן מכוונות לקלקלה שתינשא ותיאסר על בעלה. אבל בחוץ לארץ נאמנות כדלקמן.

וכתב הרמ"ה: ואם אומרת "בפני נכתב ובפני נחתם", אפילו לארץ[12] ישראל כשרות להביאו, שאז אין הבעל יכול לערער ונמצא שאין יכולה לקלקלה.

עשתה שליח לקבלה בעדים, והגט יוצא מתחת ידו והבעל אומר מזוייף הוא, יתקיים בחותמיו, וכיון שנתקיים בחותמיו או בעידי מסירה כשר.

ואם הוא מודה שכתבו אלא שאומר שלא נתנו לו בתורת גירושין אלא בתורת פקדון והשליח אומר שקבלו בשבילה שתתגרש בו, אם שלשתן בעיר אחת, הבעל נאמן, דאם איתא דבתורת גירושין יהביה לו, לדידה הוי יהיב לה. ודוקא כשטוען שלפקדון נתנו לו, אבל אם טוען שעשאו שליח להולכה ורצה לחזור בו קודם שיגיע לידה, אינו נאמן. ואם אינן בעיר אחת, השליח נאמן. ומיירי שאומר שמסרו לו בפני עדים. ועל כן טוב ליזהר שלא לגרש על ידי שליח כשהבעל והאשה שניהם בעיר, כיון דמצי מיפק מיניה חורבה, שאם יטעון שלא נתנו לו בגירושין שהוא נאמן.

והרמב"ם כתב שהשליח נאמן בכל ענין, אפילו אין הגט בידו רק שיש עדים שראוהו בידו. ואדוני אבי ז"ל כתב כסברא ראשונה.

ואם היא אומרת "בפני קבלו השליח לגירושין", נאמנת. ויש אומרים דוקא שהגט ביד האשה ואומרת שהשליח קבלו לגירושין ואחר כך נתנו לה, וכן כתב הרמב"ם. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב דאפילו אם הוא ביד השליח נאמנת.

נאבד הגט, והיא אומרת שקבלתו מיד השליח כראוי ונתגרשה בקבלתה, אף על פי שהבעל והשליח שניהם מודים שבא ליד השליח כדי שיתנו ליד האשה שתתגרש בו, אינו גט, כיון שאין עדים שראו הגט ביד האשה ואין כאן שני עדים אלא השליח לבד. ומכל מקום כיון שחזקה שליח עושה שליחותו הויא ספק מגורשת, ואם בעלה כהן אסורה לו, ולעלמא לא משתריא עד דיהיב לה גיטא אחרינא, ואם מת אסורה לכהן, ואם יש לה יבם חולצת ולא מתייבמת.

וכתב הרמב"ם: אפילו אמרה "בפני נתנה לשליח לגירושין ונתנו לה", הואיל והשליח והבעל מסייעים אותה אפשר שתעיז פניה ושמא עדיין לא נתגרשה.

כתב הרמב"ם: שליח קבלה שקבל הגט לאשה ושלחו לה בפני עדים, והגיע הגט לידה ואינה יודעת אם בעלה שלחו או שליח קבלה שלחו או שלוחו של בעל, הרי זו מגורשת. בא הבעל וערער שלא נתנו, הרי זה יתקיים בחותמיו שהרי עדים מעידים שהגט שנתנו לה יצא מתחת יד שלוחה שידו כידה, ואף על פי שהיא אינה יודעת הרי העדים יודעין, ואם לא יתקיים בחותמיו אינה מגורשת.

בעל שכתב גט לאשתו ואחר כך נתייחדת[13] עמו, דקיימא לן שלא תתגרש בו שזהו גט ישן כדלקמן, ואם נתגרשה בו תינשא לכתחילה, היינו דוקא כשהגט ביד הבעל ונתנו מידו לידה, אבל אם שלחו לה על ידי שליח ונתייחד עמה אחר שנתנו ליד השליח ונתנו לה השליח, לא תינשא בו ואם נישאת לא תצא.

[ביטול הגט]

כיון שהשולח גט לאשתו על ידי שליח אינו גט עד שיגיע גט לידה, הוא חייב במזונותיה ובכל תנאי כתובה עד שיגיע לידה. ואם מת קודם שיגיע לידה, לא יתנהו לה. ואם ביטלו קודם שיגיע לידה, הוי בטל. ואם בא גט לידה אחר שביטלו, אינו גט. ומשבא לידה, אינו יכול לבטלו אפילו חזר בו תוך כדי דיבור.

ולכתחילה אין לו לבטלו אלא בפני שליח ששלח או בפניה, אבל בדיעבד אפילו בטלו בפני שנים אחרים, הוא בטל ואין צריך לבטל בפני שלשה.

שלחו על ידי עשרה, יכול לכתחילה לבטל זה שלא בפני זה. ואפילו לא ביטל כל אחד ואחד בפני שנים מן השוק אלא שביטלו בפני שליח לבדו, מותר לכתחילה. ואותם שביטל, שליחותן בטל ואינם יכולין ליעשות שלוחים אלא אם כן יתמנו פעם אחרת.

ודוקא שלא יבטל שליחות כולן זה שלא בפני זה, דכיון דאפילו אם ביטל לכולן שלא בפניהם הוי בטל, נפיק מינה חורבה, דזימנין דבטיל לכולהו שלא בפניהם ולא ידעי ואזלי ויהבי לה גיטא ומנסבא בה. ומיהו אם עבר וביטל כולן, הוי בטל.

ולא שנא עשאם שלוחים לכתוב וליתן גט, ולא שנא עשאם שלוחים להולכה, אם ביטל מקצתם לא נתבטלו כולם. ולא שנא עדות ולא שנא שליחות שנתבטלו מקצתן לא נתבטלו כולם, אלא שכשעשאם שלוחים לכתוב וליתן הגט צריך שישאר שליחות של שנים קיים, דאי אפשר ליתנו לה בפחות משנים, אבל כשעשאם שלוחים להולכה אפילו לא נשאר קיים אלא שליחות של אחד מהם, יכול ליתנו לה אפילו עשאם כולם שלוחים ביחד, כל שכן אם עשאם שלוחים בזה אחר זה.

והרמב"ם כתב: כיון שבטל שליחות קצתם נתבטלו כולם. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה, וכן השיג עליו הראב"ד.

במה דברים אמורים שהוא בטל כשביטלו בפירוש, אבל גילה בדעתו שחפץ בביטולו, כגון שבא אליו השליח ואמר לו "לא נתתיו לה עדיין" ואמר לו "ברוך הטוב והמטיב", דגילה בדעתו שהוא חפץ במה שלא נתנו לה, וכיוצא בזה, אינו בטל. ולא עוד, אלא אפילו היה מחזר לרוץ אחר השליח לבטלו ולא הספיק להגיע אליו עד שנתנו לה, לא הוי בטל.

ובאיזה לשון מבטלו? אמר: "בטל הוא", "אי אפשי בו", "לא יועיל", "לא יתיר", "לא יעזיב", "לא ישלח", "לא יגרש", "יהא חרס", "הרי הוא כחרס", באחד מאלו הלשונות שאמר הרי הוא בטל.

אבל אם אומר: פסול הוא, אינו גט, אינו מועיל, אינו מתיר, אינו מעזיב, אינו משלח, אינו מגרש, חרס הוא, כחרס הוא - אינו לשון ביטול.

ואם אמר "בטל" ולא אמר "הוא", מיבעיא אי הוי לשון ביטול ולא אפשיטא, ואם נתגרשה בו הוי ספק מגורשת. והרמב"ם פירש דמיבעיא בביטול שמשמעותו פועל עבר.

כתב הרמ"ה: אמר "יהא פסול", הוא בטל, אף על פי שאינו יכול לפסול גוף הגט כיון שאמר "יהא" לשון להבא רוצה לומר יהא פסול לגרש בו, מידי דהוה א"יהא חרס" אף על גב דחזינן דלאו חרס הוא אמרינן כיון דמודה דלאו חרס הוא אמרינן יהא כחרס לענין גירושין קאמר, הכי נמי "יהא פסול" לגירושין קאמר. וכן כתב הרב רבי מאיר כהן ב"הרי הוא פסול" דמהני, מידי דהוה אה"רי הוא כחרס". ונראה לי דלא דמי, דשאני "יהא חרס" או "הרי הוא כחרס" דשם זה אי אפשר להתקיים על הגט כלל לפיכך צריכין לפרש דבריו שיהא כחרס לענין שלא להתגרש בו, וכיון שלהבא משמע דבריו קיימים, אבל "יהא פסול" או "הרי הוא פסול", כיון ששם זה יכול להתקיים על הגט, רוצה לומר שיהא פסול, וזה אינו פסול שאינו יכול לפוסלו מעתה, הלכך אינו כלום.

והא דאמרינן "פסול" שאינו מועיל, פירש רש"י שאינו מועיל לבטל הגט, אבל ערעור הוא לפוסלו, וצריך שיתקיים בחותמיו. וכן פירש הרמ"ה בכל הנך דלא הוי לשון ביטול שהוא ערעור לפוסלו וצריך לקיימו בחותמיו, ודאי אם גילה דעתו מעיקרא שרוצה לבטלו ואמר אחד מאלו הלשונות, אינו כלום שאינם לשון ביטול, אבל לא גילה דעתו מעיקרא שרוצה לבטלו ואמר אחד מאלו הלשונות, כיון שנוכל לפרש דבריו שרוצה לערער עליו, אם לא נתקיים בחותמיו הוא נאמן, ואם נתנו השליח אחר כך ליד האשה אינו כלום, אבל נתקיים בחותמיו כשר.

השולח גט וביטלו, יכול לחזור ולגרש בו. במה דברים אמורים בסתם, שאז לא בטל אלא השליחות, אבל אם מפרש שמבטל הגט או שמבטל גט שבידו, אינו יכול לחזור ולגרש בו.

כתב הרמב"ם: השולח גט ומבטלו בפני שנים אחרים, או המוסר מודעה על הגט, מכין אותו מכת מרדות שמרבה ממזרים בישראל שהיא לא תדע ותינשא ונמצא[14] בניה ממזרים.

השולח גט לאשתו, נותנין אותו בחזקת שלא ביטלו, ובחזקת שהוא קיים אפילו הניחו זקן או חולה. והרמ"ה כתב דוקא בזקן שהוא פחות מבן שמונים או מבן מאה שנה ולמעלה, אבל מבן פ' עד בן ק' לא. ואם נתנו לה תינשא לכתחילה. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה שאין חילוק. אבל הניחו גוסס, לא, שמא כבר מת, אבל כל זמן שהוא חי יכול לגרש כדפרישית לעיל, ואם נתנו לה הוי ספק מגורשת.

וכן עיר שהקיפוה חיל מאותו מלכות והיו במצור, וספינה המטורפת בים ,והיוצא לידון בדיני נפשות, הם בחזקת חיים. ואם גט של אחד מאלו ביד השליח, יתנהו לאשתו והיא בחזקת מגורשת.

אבל עיר שכבשוה כבר, או עיר שהקיפוה חיל ממלכות אחרת, וספינה שטבעה, ומי שגררתו חיה, או מי ששטפו נהר, והיוצא ליהרג בדיני ישראל אפילו יצא אחר פסק דין, או בדיני עכו"ם קודם שחתמו עליו פסק דין - הם ספק חיים, ואם גט של אחד מאלו ביד השליח לא יתנהו לאשתו, ואם נתנו הוי ספק מגורשת.

אבל היוצא ליהרג בדיני עכו"ם אחר פסק דין, חשוב כמת, ובלבד שעדי ישראל מעידים שיצא ליהרג. והרמ"ה כתב שגם ביוצא ליהרג בדיני עכו"ם חשוב כספק חי אפילו אחר פסק דין, ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב כסברא ראשונה.

שאלה[15] לאדוני אבי הרא"ש ז"ל. ששאלת, ראובן מינה שליח להוליך גט לאשתו בכל מקום שימצאנה, ואמר לשליח "אם תאבה האשה ללכת אחריך ולבא אלי לאשבילייא אקיימנה, ואם לא תאבה, פטור אותה בגט", והשליח הביאה עמו לאשבילייא והוא מקום שנמסר בו השליחות, ובבואם שמה השליח והאשה כבר הוחזק ראובן בדרך והאשה תובעת שיגרשנה בזה הגט, ונסתפקת אם יכול לגרשה.

תשובה. הגט כשר לגרש בו, כי לא ביטלו הבעל ולא נתבטל בשביל שבאה לאשביליא, כי התנה אם תבוא אלי אקיימנה והיא לא באתה אליו אלא לאשביליא, כי פנה משם טרם בואם. ואפילו אם היה עדיין ראובן באשביליא כשבאו שמה האשה והשליח ולא היה רוצה להתפייס עמה, היה יכול השליח ליתן הגט, כי לא הטיל תנאי במינוי השליחות שיתבטל אם תבוא האשה לאשביליא, אלא דברים בעלמא אמר אם תבוא עמך אקיימנה, וגילוי דעתא בגט לאו מילתא הוא.

וששאלת בענין השליח לאחר שנתן הגט ליד האשה ואמר "בפני נכתב ובפני נחתם", ועדי הגט לא היו בעיר, אם יכול לישאנה.

תשובה. לא ישאנה, אף על פי שנכתב הגט ונחתם באשביליא, כיון שלא היו העדים בעיר בשעת נתינת הגט ולא נתקיימה חתימתן, אם כן בית דין שהיו בשעת נתינת הגט לא יתנו אותו בלא קיום החתימות אם לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם, וכיון דאדיבורא דידה סמכינן אסורה לו. ואפילו אם היו העדים בעיר בשעת נתינת הגט, אם לא היו כמעמד נתינת הגט, צריך השליח לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואסורה לו. ואפילו אם ניסת כבר תצא, ואף על גב דקיימא לן בהא אם כנס לא תצא, הני מילי בדיעבד, אבל זה שהתרית בו ועבר על התראה וכנסה מפקינן מיניה ומכין אותו מכת מרדות.

וששאלת לשון מינוי השליחות "קנינא מר' יונה שנתן ד' אמות קרקע בחצרו לר' שלמה, ואגבן מינהו שליח להוליך גט לאשתו" וכו', אלא שאחר כן כתב זה הלשון "ויותר על זה ר' יונה זה מינה עוד שליח בעדו בגט הנזכר לסופר הנזכר הכותבו בענין שיתנהו בעדו לר' שלמה זה, ואמר ר' יונה לסופר תן בעדי הגט הנזכר מידך ליד ר' שלמה, ותיכף שיגיע מידך לידו תהיה מגורשת ממני ומותרת לכל אדם", מי אמרינן בטל שליחות הראשון או לא.

תשובה. אף על גב דלכאורה משמע שביטל שליחות ההולכה ועשאו שליח לקבלה, שהיה סבור שיש בידו למנות שליח לקבלה, ייראה לי שאין לתלות בזה שחזר בו משליחות ההולכה, אלא ודאי תלינן הענין בטעות הסופר שזה המגרש לא רצה להמתין עד שיכתוב הגט ומינה לר' שלמה שליח ליתנו, ומינה עוד לסופר שליח שיתננו בשליחותו לר' שלמה, בשביל שמינה שליח על שליח טעה ואמר "מיד לכשיגיע הגט ליד השליח תהיה מגורשת ממני", וכך היה לו לומר לסופר "תנהו לשליח שיתנהו לאשתי ומיד לכשיגיע לידה תהיה מגורשת ממני", והשמיט הבעל זה, או אמר והסופר השמיטו, הלכך לא תלינן שחזר בו ועשאו שליח לקבלה, דאדם יודע שאין בידו לעשות שליח לקבלה.

ואפילו אם תמצא לומר שהיה עם הארץ ולא ידע זה, למה יש לנו לתלות בחזרה, יש לנו לומר דליפות כחו נתכוון, אם הועיל שליחות הקבלה שתתגרש בו מיד, ואם לאו ישאר שליחות ההולכה במקומו, והלשון שכתב "ויותר על זה שר' יונה מינה עוד שליח" וכו' משמע שלתוספת נתכוון, ומימר אמר תתגרש כל היכי דמיגרשה, לכן הן אם נתלה הדבר בטעות הן אם נתלה בתוספת, אין כאן ביטול שליחות ההולכה.

[שאלה.] ראובן עשה לבנו שליח להוליך גט לאשתו, וכשבא לאמו לא רצה ליתנו לה אלא אם כן תתן לו כך וכך, אמר לו אחד מהזקנים "כלום אתה עושה זה אלא כדי שלא תינשא בלא דעתך, תמסור לנו הגט וכשתרצה לינשא נודיעך", ונתנו להם על פי הדברים האלה, לאחר זמן בא בעלה ועדיין היה הגט ביד הזקן וביטל הגט ונתייחד עמה, ואמר הזקן שהוא שליח לקבלה ונתגרשה בקבלתו ושני חביריו הזקנים עדים בדבר.

תשובה. אם יש עדים ששמעון בנה היה שליח של הבעל, ובעדים נתנו ליד הזקן, ושהיה הזקן שליח האשה לקבלה בעדים, הגט גט ואין ביטול הבעל מועיל אחר שבא ליד שליח לקבלה. ומה שנתייחד אחר כך עמה ודאי לא בעל לשם קידושין, כי היה סבור שהיה גט בטל ובעל אדעתא דקידושין הראשונים, הלכך מותרת לעלמא או יקיימנה.

בית יוסףעריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האשה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח הבעל בד"א שעשה שליח אחר לקבלו ממנו וכו' בפ' התקבל (סג:) אמר רב אין האשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שלוחו של בעלה ור' חנינא אמר אשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שלוחו של בעלה וכתב הרי"ף דאיכא מאן דפסק כרב ואיכא מאן דפסק כרבי חנינא והוא ז"ל הסכים לדברי מי שפסק כרבי חנינא וזה דעת רבינו האי ז"ל וכן דעת הרא"ש וכתב הרשב"א שכן דעת ר"ח וכן הסכים גם הוא וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות גירושין וכתב ה"ה שכן עיקר אבל בעל הלכות ורבינו שמואל בן חפני כתב הרשב"א שפסקו כרב וזה דעת בעל התרומה וכ"כ בקונדריסים בשם ר"ת וגם הר"ן כתב חיישי' לדרב אין האשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה ואם עשאת' חולצת ולא מתייבמת ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש מסכימים להכשיר ונלוו אליהם עוד רבינו האי והרשב"א וה"ה הכי נקיטינן. ומיהו היכא דאיפשר ראוי לחוש לדברי הנוטים לסברת רב מפני חומר אשת איש: וכתב הריב"ש בסי' נ"ה אי זה טוב יותר אם למנות אשה שליח שיקבל גיטה מיד שליח בעלה ולסמוך על הפוסקים כרבי חנינא או שישלחנו לה שליח הבעל על ידי עכו"ם כמו שכתב רבינו בסימן זה בשם הרא"ש שנהגו באשכנז ובצרפת והשיב שיותר ראוי לסמוך על הפוסקים כר' חנינא וכ"ש אם בשטר השליחות מזכיר שיתן הגט לידה או ליד שלוחה שכן נהגו בכל שטרי שליחות ולמאן דאית ליה טעם האיסור משום בזיון דבעל הכא איהו לא קפיד שהרי מזכירין שהיה לו כח מן הבעל במינוי שליח זה ואע"פ ששטר השליחות אינו מקויים כיון דקיום שטרות דרבנן פסקינן לקולא עכ"ל עיין בתשובת הרשב"א שאכתוב בסימן זה בסוף:


אבל אם אמרה לשליח הבעל לפני עדים תהיה גם שלוחי לקבלה ה"ז ספק מגורשת וכולי שם בפרק התקבל ההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו אשכחה דקא ליישא א"ל הא גיטיך א"ל ליהוי בידך ופירש"י ותהיה אתה שליח לקבלה אמר רב נחמן אם איתא לדרבי חנינא עבידנא בה עובדא א"ל רבא ואם איתא לדרבי חנינא עבדת בה עובדא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ופירש"י שליח שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לא ניתק משליחות הראשון עד שלא היה שהות לחזור אצל שלוחו ולומר לו עשיתי שליחותך ושליחות שאינה ראויה לחזור ולהגיד אינה שליחות ואסיקנא דספיקא הויא וחולצת ולא מתייבמת וכתב הר"ן אמר ליהוי פקדון בידך זו היא גירסת הרי"ף אבל בנוסחאות בגמרא כתוב א"ל ליהוי בידך כלומר ותהא את שלוחי לקבלה ובודאי דבהך נוסחא לי גרסי' אבל אמרה ליהוי בידך בלא לי לא מהני דלא משמע דאיהי עבדא ליה שליח קבלה והכי מוכח בירושלמי ובתוספתא וכן משמע במתני' וברייתא וליהוי פקדון בידך שגורס הרי"ף כיהא לי בידך דמי דבעלה לאו לפקדון יהביה ניהליה וכ"כ הרשב"א וכתב שזה גם כן דעת הרמב"ן וכן יראה מדברי הרמב"ם שכתב בפרק ו' הבעל ששלח גט לאשתו וכולי אמרה לו בפני עדים יהיה גט זה פקדון אצלך או שא"ל הרי את שליח לקבלו לי הרי דביהא פקדון לא כתב לי ובהרי אתה שליח לקבלו כתב לי וכ"ש באומרת יהא בידך שצריכה לומר לי ומ"מ במה שכתב לי בהרי אתה שליח לקבלו נראה שחלוקים עליו הרמב"ן והרשב"א שכתב הרשב"א עוד ומיהו התקבל סתם כתב הרמב"ן דנראה דמשמע לי ולא בעי לי ודבר פשוט שאמירה זו צריכה להיות בפני עדים וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל: נערה המאורסה אע"פ שמתגרשת בקבלת גיטה שנערה המאורסה מתגרשת בקבלת גיטה לידה או ליד אביה מבואר במשנה פרק התקבל (דף סד:) נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה רבי יהודה אומר אין שתי ידים זוכות כאחד אלא אביה מקבל את גיטה בלבד וידוע דהלכה כתנא קמא ופירש"י היא ואביה או היא או אביה ופשוט הוא. ומ"ש אינה יכולה לעשות שליח לקבלה פשוט בפרק האיש מקדש (מד:) בעא מיניה רבא מרב נחמן נערה מהו שתעשה שליח לקבל גיטה מיד בעלה א"ל אין עושה שליח ופירש"י מהו שתעשה שליח לקבל גיטה בחיי אביה וכ"כ הרי"ף והרא"ש בפרק התקבל וה"מ בחיי אביה אבל לאחר מיתת אביה כיון שהביאה ב' שערות עושה שליח לקבלה וכן פשוט שם בסוגיא פ' האיש מקדש וממילא משמע דכשנישאת דינה כמי שאין לה אב וכדתנן בפ' נערה (מח:) משנשאת אין לאביה בה רשות:


קטנה אפי' אין לה אב או שנישאת אינו יכולה לעשות שליח וכולי ג"ז משנה בפרק התקבל (סה.) קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה לפיכך אם רצה הבעל לחזור יחזור שאין הקטן עושה שליח אוקימנא בהאיש מקדש בשאין לה אב דאי בשיש לה אב אפי' נערה נמי אינה עושה שליח וכדפשט ליה רב נחמן לרבא וכבר כתבתי בסמוך דנשאת דינה כאין לה אב:


ומ"ש אבל היא בעצמה מקבלת אותו יתבאר בסמוך בס"ד:


בד"א שאין לה אב או שנישאת אבל אם יש לה אב והיא ארוסה בהא איכא פלוגתא וכו' בפרק התקבל (דף סד:) תנן נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה ופירש"י או היא או אביה היא יש לה יד דהא גדולה היא ואם היתה יתומה היא מהוה את עצמה והיא מקבלת את גיטה והשתא נמי ל"ש אלמא דסבירא ליה דוקא נערה אבל קטנה אינה מקבלת גיטה וכ"ד הרי"ף בהדיא בפרק התקבל גבי הא דאמר רבא ג' מדות בקטן וכתב הר"ן בהאיש מקדש שזה דעת רבינו האי ז"ל: ב"ה ונראה דבריו שכן דעת הרמב"ן וכתב דהכי משמע בירושלמי: וכן דעת הרמב"ם בפ"ב וכן דעת הראב"ד במסכת קידושין בפרק האיש מקדש (דף מג:) איתא להא מתני' ופירש"י נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה ה"ה לקטנה והא דנקט נערה להודיעך כחו דרבי יהודה וכתבו התוס' שכן עיקר דה"ה לקטנה וכתבו בפרק התקבל ראיה לדבר וכתב הר"ן וטעמא דמילתא דכיון דנערה נמי ברשות אביה היא אע"פ כן היא עצמה מקבלת את גיטה אף בקטנה יש לומר כל שיש לה דעת דמצי זכיא לנפשה כן דעת הרז"ה ז"ל וכן דעת בעל העיטור ז"ל (וגם הרא"ש כתב בפרק התקבל שכן עיקר ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב בשמו וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי לנו להחמיר וכולי לכך נראה לי שצריך להגיה ולכתוב וכן כתב א"א הרא"ש ז"ל דהשתא מה שכתב רבינו וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר וכולי דברי עצמו הן ולא דברי הרא"ש) (ב"ה כ"ז צריך למחוק ולכתוב במקומו ומ"ש רבינו בשם הרא"ש כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי לנו להחמיר כולי בפרק התקבל: ולענין הלכה כיון שהרי"ף והרמב"ם מסכימין לדעת א' וכמה רבוותא הכי ס"ל נקיטינן כוותייהו ומיהו כל היכא דאיפשר ראוי לחוש לדברי החולקים עליהם ב"ה ע"ז צריך להעביר הקולמוס : כתבו התוספות בפ"ק דקידושין (דף י.) גבי הא דאיבעיא לן ביאה נישואין עושה או אירוסין עושה ונראה לר"י שאין האב יכול לקבל גט לבתו קטנה משנשאת והביא ראיה לדבר מהירושלמי וכן כתב הר"ן בפרק התקבל: כתוב בתשובת הרשב"א (סימן תשפ"ט) מעשה באחד ששידך בתו קטנה וקבל קידושין כשהיא קטנה ולא נישאת ועכשיו רוצה להתגרש מן האירוסין ונסתפקו מי יקבל גיטה לפי שאין אנו יודעים אם היא עדיין קטנה ואביה ולא היא מקבל גיטה או אם נערה ובין היא ובין אביה מקבלין גיטה דהלכה כרבנן או גדולה ויצאה מרשות אביה והיא ולא אביה והעולה בידינו שתעשה היא שליח לקבלת אביה ויקבל גיטה על ענין זה שאם היא גדולה תהא מגורשת מתורת שליחות כדאיתא בירושלמי גבי משנת התקבל לי גיטי צריכה שני כיתי עדים הדא אמרה קרוב נעשה שליח ואם היא קטנה או נערה שאינן יכולות לעשות שליח תהא מגורשת מחמת שהיא ברשותה זאת ועוד אחרת שיאמר הארוס לסופר לכתוב שני גיטין ולעדים ולחתום ויתן אחד לה ואחד לאביה וממה נפשך מגורשת: תשובה כל מה שאמרת פה אמרת שאפשר לאביה לקבל גיטה בשליחותה וממ"נ מתגרשת או לכתוב שני גיטין אילו היה הענין צריך לכך אבל אין צורך לכל מה שאמרת שאני רואה שאתם סוברים כי קטנה שאינה יכולה לקבל גיטה היינו שאין לה יד כלל ואפי' קבלה גיטה מדעת אביה וזה אינו כלל ואינו צריך לפנים אלא אם קבלה גיטה מדעת אביה מתגרשת היא בלא ספק ולא נחלקו רבי יהודה וחכמים אלא בנערה שקבלה גיטה מדעת עצמה שלא מדעת אביה והיינו דאמר רבי יהודה אין שתי ידים זוכות כאחת ואילו לדעת האב אין כאן ב' ידים זוכות אלא יד האב שמדעתו היא מקבלתו ועוד דבפרק האיש מקדש נחלקו ר' יוחנן ור"ל אם כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת בקידושין אם לאו ורבי יוחנן סבר מחלוקת בגירושין אבל בקידושין ד"ה אביה ולא היא ואילו במקבלת מדעת אביה אפי' בקידושין ד"ה אפי' קטנה מקודשת וכדאיתא בהדיא בפ"ק דקידושין (יט.) ועוד ראיה דהא קא מפרש התם טעמיה דר"י דמחלק בין קידושין לגירושין ואמר גירושין דמכנסת עצמה לרשות אביה בין היא אביה קידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה אביה ולא היא כלומר אינה יכולה להפקיע עצמה מרשות אביה אלא מדעת אביה ואקשינן והרי מאמר דמפקעת עצמה מרשות אביה ותניא קטנה מן האירוסין אין עושין בה מאמר אלא מדעת אביה והנערה בין מדעת אביה בין מדעת עצמה הנה מבואר כי על ידה ועל יד אביה היינו מדעת עצמה בלא דעת אביה ועל דעת אביה שלא מדעתה ומעתה אין צריכים אתם לכל כך אלא נותן גיטה על ידה מדעת אביה מחשש קטנה ושפיר דמי: (ב"ה) אח"כ מצאתי לה"ר לוי ן' חביב ז"ל שכתב על תשובה זו כלשון הזה ראיתי להודיע למעיין בתשובה זו שלא יסמוך עליה לעשות מעשה לכתחילה שתקבל הקטנה גט ע"י עצמה אפי' מדעת אביה ואע"פ שדברי הרשב"א כתבם ג"כ הרמב"ן פ"ק דקידושין עם כל זה אין לעשות מעשה על פיהם באיסור א"א לכתחילה אפי' להר"ן וכתב שם דדוקא בקידושי כסף אומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושיך לא בקידושי שטר והביא ראיה לזה וא"כ לדעתו ה"ה בגט שלא תתגרש הקטנה ע"י קבלת הגט בעצמה אע"פ שיהיה לדעת האב ואפילו במאמרו שאמר לה צאי וקבלי גיטיך וכמו שאינה מתגרשת ע"י עצמה שלא לדעת אביה אם היא קטנה שאינה יודעת לשמור את גיטה לדעת כל הפוסקים או אפי' יודעת לשמור את גיטה לדעת הרי"ף והנמשכים אהריו כמו כן אינה מתגרשת ע"י עצמה אפילו ע"י אביה ואפילו כמאמרו ויותר מזה כתב נ"י בפרק הנזכר בהסכמת הראב"ד והריטב"א שאין קטנה מתגרשת על ידה אע"פ שאמר לה אביה צאי וקבלי גיטך עכ"ל ה"ר לוי ן' חביב ז"ל. כתב הר"ן בפ"ק דקידושין מהא דאמר רבא אמר רב נחמן כתב לו על הנייר או על החרס בתר מקודשת לי וכו' ולפ"ז אף הקטנה המתגרשת ע"י אביה צריך לכתוב בגט בתך פלונית זהו מה שאני חוכך בזה להחמיר עכ"ל ושמעתי כי בפני הרב ה"ר אליהו מזרחי ז"ל נתגרשה קטנה ע"י אביה וצוה להכתיב ב' גיטין א' בנוסח הפשוטה וא' שהנוסח שלו במדבר עם האב ותרוכית ית ברתך פלונית דהות ארוסתי מקדמת דנא וכדו פטרית ותרוכית יתה דתהוי רשאה ושלטאה בנפשאה למהך להתנסבא לכל גבר דתיצביין וכן כל שאר לשונות הגט בלשון נסתר לאשה בלשון נוכח לאב וכ"כ הרב רבי לוי ן' חביב ז"ל ששמע בשם הרב הנזכר וכל זה לכתחילה אבל בדיעבד אם לא כתב אלא נוסח של הגט הפשוט שריא וכ"כ מהר"ר איסרלן ז"ל בכתביו סי' מ"ו וכ"כ מהר"ל ן' חביב ז"ל בתשובה:


והא דקטנה מתגרשת על ידי עצמה כשיש בה דעת וכו' ג"ז משנה בפ' התקבל (שם) וכל שאינה יכולה לשמור את גיטה אינה יכולה להתגרש ומפרש בגמרא איזו היא קטנה שיודעת לשמור את גיטה כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר ואיתא תו בגמרא שם (דף סה.) אמר רבא שלש מדות בקטן צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים וכנגדן בקטנה מתקדשת למיאון הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר (במטלטלי) וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה הגיעו לעונת נדרים נדריהם נדר וכו' והרי"ף והרשב"א מחליפין הגירסא דבמדה ראשונה גורסין וכנגדו בקטנה מתגרשת בקידושי אביה ובמדה שנייה גורסים וכנגדו בקטנה מתקדשת למיאון וכתב הרא"ש דטפי מסתבר כגי' רש"י וכן דעת התוספות שכתבו כל שמבחנת בין גיטה לדבר אחר היינו בפעוטות כדאמרי' לקמן וכנגדן בקטנה מתגרשת: וכתב הר"ן שכן גורס הרז"ה והרמב"ם בפ"ב סתם דבריו וכתב אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר הרי זו מגורשת משיגיע הגט לידה ומ"מ נראה שדעתו נוטה לגי' רי"ף ומ"ה כתב דצרור וזורקו אגוז ונוטלו ואינו מבחין בין גיטה לד"א אחר אילו היה גורס כפירוש רש"י הו"ל לפרושי דהיינו כבת שש או בת שבע שהוא עונת הפעוטות וגם בפ' ד' מהלכות אישות גבי קטנה המתקדשת למיאון משמע שנוטה קצת לגרי"ף ואף על פי שגם שם דבריו סתומים ה"ה כתב לדעתו גירסת הרי"ף זכרונו לברכה ורבינו סתם דבריו כדעת הרא"ש ושיעור הפעוטות מפורש בסוף הניזקין מחוי רב יהודה כבר שית כבר שבע כבר תמני במתניתא תנא כבר ט' כבר עשר ולא פליגי כל חד וחד לפום חורפיה:


ופירש"י אפי' בקבלת אביה שם בפ' התקבל תנו רבנן קטנה שיודעת לשמור את גיטה מתגרשת ושאינה יודעת לשמור את גיטה אינה מתגרשת ופירש"י אינה מתגרשת דכתיב ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינה חוזרת הילכך אפילו בקבלת אביה אינה מתגרשת וכתבו התוס' ור"ת מפרש דעל ידי אביה מתגרשת והורה כך הלכה למעשה דהא לר' ינאי דדריש התם מונתן בידה וכו' וטעמא כיון שיש לה אב הוא שומרה מלחזור ובפרק חרש הסכים הרא"ש לדעת ר"ת וכתב הרשב"א שכן דעת רבינו האי ובה"ג וכן דעת הרמב"ם בפרק ב' מהלכות גירושין שכתב המקדש קטנה על ידי אביה וכולי אביה מקבל גיטה ולא חילק וכשמתגרשה על ידי עצמה חילק בין מבחנת בין גיטה לדבר אחר לאם אינה מבחנת :


וכל היכא שיש לקטנה יד לקבל גיטה וכו' פשוט בפ"ק דמציעא (דף י):


כשהיא עושה שליח לקבלה צריכה לעשותו בפני שני עדים כו' גם זה בפרק התקבל (דף סג:) משנה האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שני כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפנינו קבל וקרע אפי' הם הראשונים והם האחרונים או א' מהראשונים וא' מהאחרונים ואחד מצטרף עמהם: וכתב בעל העיטור לקמן בסמוך גבי גט שליח הולכה משמע מדברי הרא"ש שהוא חולק על בעל העיטור שפירש הירושלמי שאמר ואין השליח משם השנים שהרי הוא בא במקום בעל משמע דכל היכא שבא במקום בעל דבר אינו עולה לעד ואם כן שליח קבלה שבא במקום האשה אינו עולה לעד אבל להרמב"ם דסבירא ליה דשליח הולכה עולה במקום עד אחד איפשר לומר דהוא הדין לשליח קבלה:


כתב הרמב"ם בד"א כשאבד או נקרע וכו' בפ"ז מהלכות גירושין וכתב ה"ה דנפקא ליה ממה שאמרו בפ' התקבל (סד.)מי נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמני' ואע"פ שהסוגיא נאמרה לרב חסדא דאמר גבי בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין השליש נאמן ופליג אדרב הונא דאמר בעל נאמן דעת רבינו כדעת ההלכות שפסקו כרב חסדא כמ"ש בפי"ב ואף רב הונא פירשו ז"ל שלא אמרו אלא כשהאיש והאשה בעיר אחת ומ"מ יש מי שפסק כרב הונא ולדבריהם כל שהבעל ואשתו בעיר אחת צריך השליח שיביא עדים שקיבלו ואף ע"פ שהוא קיים בידו ובתשובות להרי"ף מבואר כדברי רבינו עכ"ל וכדברי הרב המגיד משמע מדברי הרשב"א דכי פריך מדתנן האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה שתי כיתי עדים ואמאי ליהמניה לשליש לא פריך אלא לרב חסדא וא"כ כי שני מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמניה כלומר שכבר הגט קרוע האי שינוייא ליתיה אלא לרב חסדא אבל לרב הונא אפי' בדנפיק גיטא מתותי ידיה צריך שני כיתי עדים אבל הרא"ש כתב דכי פריך וליהמניה לשליש פריך גם לרב הונא דאמר בעל נאמן דמכל מקום מתני' איירי בגט שהוא ביד שליש ואין בעל מכחישו ולפי זה כי שני מי נפיק גיטא מתותי ידיה אפי' לרב הונא איתיה ואיפשר דהרמב"ם מפרש כדברי הרא"ש ודבריו הם ככ"ע דכי נפיק גיטא מתותי ידיה שלם כל שאין הבעל מכחישו שליש נאמן אפילו לרב הונא: ודע שמה שכתב הרמב"ם שאם יוצא מתחת יד שליח קבלה אין צריכין עדים היינו דוקא עידי קבלה אבל לעולם צריך עידי אמירה וכן כתבו רש"י והתוספות בפרק התקבל וכן משמעות דברי הרמב"ם דבעידי קבלה דוקא הוא דאמר דאין צריך:


וכן כתב בשליח הובאה וכו' גם זה בפ"ו בין בשליח קבלה ובין בשליח הובאה אזדא לטעמיה שכתב בפ"א שאם עדים חתומים על הגט אפילו נתנו לה בינו לבינה כשר בדיעבד ושליח קבלה שהוחזק בעדים שא"ל קבל לי גיטי ידו כיד האשה דמי וכל שיוצא מתחת ידו חתום בחותמיו אפילו נודע לנו שנמסר שלא בעדים כשר בדיעבד. ובסימן קל"ג נתבאר דעתו ודעת חולקים עליו וזהו שכתב רבינו. ולמאי דכתוב לעיל דאף באשה עצמה אם לא נמסר לה בפני עדים פסול וכו' ומה שכתב רבינו רק שיאמר השליח שקיבלו בפנינו שיעורו כך רק שיאמר השליח בפנינו שקיבלו: (ב"ה) ומצאתינוסחא שכתוב בה רק שיאמר השליח שקיבלו בפני שנים ומ"ש רבינו ומיהו הא דבעינן שצריך שני עדים שנמסר לה בפניהם מיירי כשאין מכירים חתימת העדים החתומים על הגט אבל אם נתקיים חתימת העדים החתומים על הגט א"צ שתביא עידי מסירה בפנינו יש לתמוה עליו שהרי בסי' קמ"ב גבי האשה עצמה מביאה את גיטה ואומרת בפני נכתב ובפני נחתם וכו' כתב שאם לא התנה עליה כך אינה צריכה לומר דבר כיון שגיטה יוצא מתחת ידה ועדים חתומים עליו ומתירים אותה להנשא אע"פ שאין מכירים חתימת העדים שעדים החתומים על הגט כמו שנחקרה עדותם בב"ד דמי כל זמן שאין מערער וכ"כ הרמ"ה עכ"ל ואעפ"י שכתבתי שם שהראב"ד והרשב"א חלוקים בדבר מ"מ כיון שרבינו לא כתב שם חילוק לא הוה ליה לכתוב כאן סתם בהיפך ואע"ג דהתם לענין שאינה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם אתמר והכא לענין להחזיקו שנמסר בעידי מסירה אתמר שטעם כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי עולה לכאן ולכאן. ועוד יש לדקדק עליו שאין לשונו מכוין שכתב ומיהו הא דבעינן שצריך שתביא שני עדים שנמסר לה בפניהם מיירי בשאין מכירים חתימת העדים וכו' והא לא נזכר לעיל שצריך שתביא ב' עדים שנמסר לה בפניהם דהא לא איירי לעיל אלא בידוע שלא נמסר לה בעדים ולדעת החולקים על הרמב"ם פסול כשאין ידוע אם נמסר לה בעדים אם עדים חתומים בו מיחזי שנמסר בעידי מסירה וכיון דלעיל לא הזכיר שצריך שתביא ב' עדים שנמסר לה בפניהם היכי שייך לומר על זה ומיהו הא דבעי שצריך שתביא ב' עדים שנמסר לה בפניהם : ובשליח הולכה והובאה כתב הרמב"ם בפ"ו ואין שליח הולכה והובאה צריך עדים וטעמו דכיון דנפיק גיטא מתותי ידיה בדין הוא שיהא נאמן דהא הימניה בעל וכן כתב הר"ן בקידושין ריש האומר:


ומ"ש רבינו שאין מקום לעדים בשליחות זה וכו' הוא לשון הרמב"ם בפרק שלישי מהלכות אישות לענין קידושין. ועיין בתשובת הריב"ש שאכתוב בסי' זה: ודע דהא דלהרמב"ם אין שליח האיש צריך עדים דוקא כשמסר לו גט שחתומים עליו עדים אבל אין עדים חתומים בו והלך השליח ומסרו לה בפני עדים הרי זו ספק מגורשת וכמבואר בדברי הרמב"ם סוף פ"ט מהלכות גירושין וכתב הגהות מיימונית בפ"ג מהלכות אישות ואם המשלח כופר אחר נתינת הגט והקידושין הו"ל ספיקא ואזלינן לחומרא שהרי יצא ?שליחותו מתחת ידו ולראבי"ה נראה שאינן קידושין כלל כדאמרינן התם מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמניה עכ"ל:


אבל בירושלמי יש עשה וכו' בפרק השולח והרשב"א בריש השולח פירש שבמקום שצריך להתקיים בחותמיו עסקינן שצריך ליתנו לה בפני שנים והוא כדי שיהיו ב"ד ויתקיים בפניהם ואיצטריך לאשמועי' דאע"ג דבעידי קיום שטרות דעלמא בעינן שנים ובגט השליח עולה משום שנים לענין דייני קיום אינו כן אלא לעניין דייני קיום אין השליח עולה משום שנים אלא שנים מלבד השליח בעי' אבל כל היכא שאינו צריך ליתנו לה אלא בפני שנים לבד אז ודאי שליח עולה משום ב' דהא לכולהו עלמא שליח נעשה עד כדאי' בריש מכילתין (ה:)


ומ"ש וא"א ז"ל הביאו לפסק הלכה וכו' בריש פ' הנזכר ואע"ג דס"ל להרא"ש דכל שנאמן השליח לומר בפ"נ וכו' נאמן ג"כ לומר שהבעל עשאו שליח ואין צריך לא שטר ולא עדים וכמו"ש בפסקים בריש גיטין ובתשובה כלל מ"ה סימן י' וכתבו רבינו בסימן שלאחר זה וגם בסימן זה כתב כן משם הרי"ף מ"מ ס"ל שצריך לעשותו בעדים ונאמנות השליח הוא לומר שעשאו הבעל שליח בעדים אבל אומר שעשאו הבעל שליח בינו לבינה לאו כלום היא כדאמרי' בירושלמי וכן משמע מדברי רבינו בסימן שאחר זה שכתב וכמו שאין צריך לקיים עידי הגט כשאומר בפ"נ ובפ"נ כך אין צריך לקיים עידי השליחות וכו' אלא נאמן לומר שהבעל עשאו שליח בעדים וכתב עוד שם או אפי' אין לו שם שום עדות בשליחות אלא שאמר שהבעל עשאו שליח כראוי נאמן וכראוי היינו לומר שעשאו שליח בעדים והכי נמי משמע ממה שכתבו הגהות מיימון פ"ה בשם סמ"ק וז"ל דין שליח להולכה בעדים אך אין צריך להביא לא עדים ולא שטר שהבעל עשאו שליח להולכה וכן כתוב בסמ"ג בשם ר"י וז"ל אמת הדבר שאין שליח להולכה המביא גט לאשה צריך לא חתימת ב"ד ולא חתימת עדים להודיע שעשאו הבעל שליח להולכה שהרי גט שבידו מוכיח אבל צריך למנות שליח בפני שני עדים כשרים עכ"ל אבל רבי' ירוחם כתב בח"ג וז"ל וכתבו בתוס' דכמו שנאמן לומר בפ"נ ובפ"נ ואינו מועיל אח"כ ערעור הבעל לומר מזוייף הוא כך נאמן לומר עשאני שליח ואין צריך עדים לשליחות אפי' כופר הבעל שלא עשאו שליח ומ"מ מוכח מן הירושלמי דלכתחילה צריך להחזיקו בפני עדים כלומר לעשותו שליח בפני שנים ואחר כך כתב הירושלמי ופירשו שאין השליח ממנין העדים וכדברי הרא"ש ז"ל ותימה הוא שמפרש לשון צריך שר"ל לכתחילה ודע שבקצת ספרי רבינו יש כאן חסרון הניכר והא לך הגירסא האמיתית ונ"ל שעולה במקום אחד שהירושלמי אינו אומר אלא שאינו במקום שנים אבל עולה במקום עד אחד הלכך נראה שעולה במקום אחד דהא קי"ל אמר לשנים גירשו את אשתי הן הן שלוחיו הן הן עידיו הה"נ אמר לאחד עולה במקום אחד ואחר מצטרף עמו וכן דקדק בעל העיטור לשון הירושלמי וכ"כ הרמב"ם שהשליח הוא עד אחד והשני שחתם עמו על השליחות צריך שיתקיים חתימתו קודם שיתן השליח גט לאשה ע"כ:


ומ"ש וכן כתב הרמב"ם שהשליח הוא עד אחד דברי תימא הם דלפי זה הרמב"ם דבריו סותרים את דבריו שהרי כתב ששליח הולכה א"צ לעשותו בעדים והיאך יכתוב שהשליח הוא עד אחד דמשמע שצריך עדים וכיון דלפי דעת רבינו דברי הרמב"ם סתורים מיניה וביה לא הו"ל להביא ראיה מהם אדרבה היה לו לתמוה עליו לפום מאי דסבר איהו ביה אבל לפי האמת דברי הרמב"ם ישרים ונכוחים בלא סתירה כלל דלעולם סבר דשליח הולכה א"צ לעשותו בעדים. ומ"ש שהשליח הוא עד אחד לאו להחזיק השליח בשליחותו הוא אלא לענין עושה שנים שלוחים לקדש או לגרש אשה והלכו וקדשו אותה או גרשוה בינו לבינה ה"ז מקודשת או מגורשת ואינם צריכים לקדשה או לגרשה בפני עדים אחרים דהן הן שלוחיו הן הן עידיו וכן דבריו מפורשים בפ"ג מה' אישות וזו מסקנא דגמרא היא בפרק האיש מקדש וגם הרא"ש כתבה שם ומה ענין דין זה לדין החזקת השליח בשליחותו דהוי כנוגע בדבר שהרי הוא מעיד על עצמו ונראה שלזה נתכוין הרא"ש שכתב שהרי הוא בא במקום הבעל כלו' והו"ל בעל דבר ואינו נאמן על עצמו


כתב א"א ז"ל בין שליח האיש בין שליח האשה אין צריך שישמעו מפיהם וכו' בס"פ התקבל וכן כתבו הרשב"א והר"ן בפ' הנזכר בשם הרמב"ן ובה"ג ז"ל: (ב"ה) ובגמרא פרק כל הגט (ל.) פשטינן דמצי משוי שליח שלא בפניו וכתבו הרמב"ם בפ"ו וכתב ה"ה בשם בה"ג דאפי' שליח קבלה מצי משוי שלא בפניו ושכן הוא דעת הרמב"ם :


בעל שעשה שליח להולכה וכו' או לשון שמשמעו שיגרשנה כמו גרשוה או שלחוה וכו' עד אינו כלום משנה פ' התקבל (דף סה:) ומשמע מדברי רש"י דכי תנן לא אמר כלום היינו לומר שאין כותבין גט על פי אותם הדברים אבל אם כתבו ונתנו לה ה"ז ספק מגורשת דהנך לישני משמעם נמי לגט כמו לדברי' אחרים אבל הרמב"ם כתב שאם כתבו ונתנו לה הרי זה גט בטל והם הם דברי רבינו ובגמרא מפליג ר' נתן בין פטרוה לפטרוה כלומר בין פ"א בחירק או בפתח א"נ בין פ"א בדגש או ברפי ותנא דידן דבר ארץ ישראל לא מפליג בהכי ואע"ג דאנן בתר בני בבל גרירן השמיטוה הרי"ף והרא"ש והרמב"ם משום דבלשון קדש ליכא פלוגתא בינייהו ואנן השתא לא משתעינן בלשון ארמי הרי אנו לענין זה כבני ארץ ישראל:


אמר להם עזבוה הוציאוה וכו' שם בפרק התקבל בעיא ולא איפשיטא:


אבל אמר כתבו גט לאשתי ולא אמר תנו וכו' בד"א בבריא אבל בחולה וכו' ג"ז שם בפ' התקבל משנה בראשונה היו אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו חזרו לומר אף היוצא בשיירא והמפרש בים ר' שמעון שזורי אומר אף המסוכן וכתבו הרי"ף והרא"ש והלכה כרבי שמעון שזורי כדאיתא בפרק בהמה המקשה (עה:) וכן פסק הרמב"ם בפ"ב ופירש"י יכתבו ויתנו דאגב פחדיה עביד ולא פירש וביוצא בקולר כתב הרמב"ם דאפי' ביוצא על עסקי ממון וכתבו הרא"ש והרשב"א דהכי איתא בירושלמי ולא סוף דבר בקולר של סעה אלא אפי' בקולר של ממון שכל קולר בחזקת סכנה ויוצא בשיירא פירש"י למדברות ומשמע מדבריו שאם אינו יוצא למדברות אלא הולך מעיר לעיר שלא בדרך המדבר לא טריד. והמסוכן פירש"י חולה והרמב"ם בפ"ב כתב שהוא אדם שקפץ עליו החולי במהרה והכביד חליו מיד וכתב הר"ן דהכי איתא בירושלמי והרא"ש כתב לשון הירושלמי מה בין חולה למסוכן חולה בדרך ארץ מסוכן כל שקפץ עליו החולי דרך ארץ הקרובים נכנסים לו מיד הרחוקים לאחר ג' ימים ואם קפץ עליו החולי אלו ואלו נכנסים מיד משמע מהכא דחולה אחר ג' ימים ואם קפץ עליו החולי ביום ראשון שוה וזהו שכתב רבינו אבל בחולה לאחר ג' ימים או תוך שלשה ימים ונתחזק עליו החולי :


בריא שאמר כתבו וכתבו ונתנו לה וכו' ג"ז משנה בפרק התקבל (דף סו:) בריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה מעשה בבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל ומת אמר רשב"ג אם מעצמו נפל הרי זה גט ואם דחפו הרוח אינו גט ובגמרא (שם) מעשה לסתור חסורי מיחסרא והכי קתני אם הוכיח סופו על תחלתו ה"ז גט ומעשה בבריא נמי שאמר כתבו גט לאשתי וכו' וכתב הר"ן דרשב"ג לאו לאיפלוגי אתא ופשוט הוא ובתוספתא הבריא שאמר כתבו גט לאשתי ועלה לראש הגג ונפל כותבין ונותנין כל זמן שיש בו נשמה רשב"ג אומר אם מעצמו נפל הרי זה גט וכו' וכתבו הרשב"א והרא"ש והרמב"ם בפ"ב משמע דמפרש למתני' בשכתבו קודם שנפל ואיפשר דמתניתין כללא קתני דכל שנפל מעצמו הו"ל כאומר כתבו ותנו ואם כתבו ונתנו קודם שנפל ה"ז גט ואם לא כתבו עד שנפל כותבין ונותנין אחר נפילה כל זמן שיש בו נשמה:


ספק אם הרוח דחפו וכו' הרשב"א והר"ן כתבו תוספתא ז"ל ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפו אם לאלתר נפל כותבין ונותנין שאני אומר מעצמו נפל ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ונותנין שמא הרוח דחפתו וכתב עוד הרא"ש ירוש' ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו מהו נשמעינן לה מן הדא דרשב"ג אומר אם על אתר נפל ה"ז גט ואם לאחר זמן נפל אינו גט וההוא על אתר לאו ספק הוא הדא אמרה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו ה"ז גט והרמב"ם כתב בפ"ב ספק מעצמו נפל ספק דחפתו הרוח ה"ז ספק עד שיודע בודאי שהרוח דחפתו והגיה עליו הראב"ד ואני אומר זה הספק להקל ע"פ הירושלמי שהבאתי עכ"ל ובספרים דידן כתוב בהרמב"ם ה"ז גט וכן היה גורס הרשב"א ותמה עליו היאך פסק היפך התוספתא ועוד ספק איסורא היא ולחומרא ושמא טעות ידי סופר בחיבורו של רבינו וחסר ממנו אם מיד נפל ה"ז גט כדברי התוספתא אח"כ מצאתי בהגהות הראב"ד שהגיה עליו כך ואמר זה הספק להקל בירושלמי מצאתי אומר אם על אתר נפל ה"ז גט ואם לאחר זמן נפל אינו גט ע"כ וכך הוא לשון הירושלמי ספק מעצמו נפל וכו' נשמעינה מן הדא רשב"ג אומר אם על אתר נפל וכו' ונ"ל דכשמצא הרשב"א דברי הראב"ד נתיישבה דעתו לומר דאין כאן טעות סופר ומה שהגיה עליו הראב"ד הוא לומר דנהי דבירושלמי מיקל ואמר דספק מעצמו נפל וכו' ה"ז גט מיהו ה"מ כשנפל על אתר דוקא וזה כעין השגתו של הרשב"א שתמה עליו שפסק היפך התוס' והרמב"ם כתב סתם ה"ז גט ולא חילק בין נפל על אתר לנפל לאחר זמן ואפשר לומר דהראב"ד לא לחלוק על הרמב"ם בא אלא להחזיק דבריו לומר דאע"ג דספיק' דאורייתא לחומרא הכא שפיר עבד הרמב"ם שפסק להקל דהכי איתא בירושלמי אבל לא משמע כן מדברי הרשב"א שהרי כתב מצאתי בהגהת הראב"ד שהגיה עליו כך ומ"מ בין כך ובין כך נ"ל שהגירסא האמיתית בדברי הרמב"ם ה"ז גט ודוקא לאלתר הוא מכשיר כדברי התוספתא והירושלמי ואהורג עצמו מיד דנקט ברישא קסמיך ואפי' למאן דגריס הרי זה ספק גט יש לפרש ע"ד זו דכי קאמר ה"ז ספק גט היינו כשלא נפל מיד אלא לאחר זמן דמה שאמרו בתוס' ואם לאחר זמן נפל אין כותבין ונותנין היינו משום דמספקא לן וכדקתני סיפא שאני אומר שמא הרוח דחפתו אבל כשנפל מיד בכל גווני הוי גט ונשאר לנו לבאר דברי הירושלמי ונ"ל דה"פ והדין על אתר לאו ספק הוא כלומר ע"כ אית לן למימר דעל אתר דאמרינן היינו בדמספקא לן אי מעצמו נפל דאי בדידעי' שמעצמו נפל מאי איריא על אתר אפי' לאחר זמן הרי זה גט א"כ תפשוט דספק מעצמו נפל ספק דחפתו הרוח ה"ז גט כל שנפל על אתר כנ"ל ואם רבינו היה מפרש הירושלמי כך לא ה"ל לסתום דבריו ולכתוב והראב"ד השיג עליו וכתב שהוא ודאי גט דכיון דהראב"ד לא חילק בין לאלתר לאחר זמן קשה על רבינו שמביא ראיה מהירושלמי והלא הירושלמי מביא ראיה מדפלגינן בין לאלתר לאחר זמן והוא עצמו פליג עליה ומסיק דכל ספק אפי' לאחר זמן הרי זה גט וכן יקשה על הראב"ד למה סתם ולא חילק בין לאלתר ובין לאחר זמן כדמפליג בירושלמי שהוא סומך עליו לכך נראה שכן מפרש הראב"ד הירושלמי ואחריו נמשך רבינו דרשב"ג לחודיה הוא דמפליג בין על אתר ובין לאחר זמן ורבנן לא מפלגי בהכי ומ"מ יליף מדרשב"ג לרבנן דכיון דאפי' נפל על אתר לאו ודאי הוא שמעצמו נפל אלא ספק ואפ"ה קאמר דעל אתר הרי זה גט דכיון דמתוך בוריו אמר כתבו גט לאשתי רגלים לדבר שהיה רוצה להפיל עצמו וכיון דעל אתר נפל הוי גט ודאי מדרשב"ג נשמע לרבנן דלאחר זמן לרבנן כמו על אתר לרשב"ג דטעמא דכיון דמתוך בוריו אמר כתבו גט לאשתי אלים להו למימר דמעצמו נפל אפילו נפל לאחר זמן והלכתא כוותייהו :


וכן מי שהושלך בבור וכו' ג"ז משנה בפרק התקבל (ד' סז. ) מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ובגמרא וליחוש שמא שד הוא א"ר יהודה כשראו לו דמות אדם אינהו נמי אידמויי אידמו בדחזו ליה בבואה דבבואה ודילמא צרה היא כלומר שמתכוונת לקלקלה שתינשא בגט זה ותיאסר על בעלה תנא דבי ר' ישמעאל כותבין ונותנין בשעת הסכנה אע"פ שאין מכירין ופירש"י בשעת הסכנה. כגון זה שמסוכן למות ואם לא עכשיו אימתי ובסוף יבמות (קכב.) אמתני' דמעשה באחד שעמד על ראש ההר וכו' איתא נמי להאי סוגיא דוליחוש שמא שד הוא עד כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין וכתבו הרי"ף והרא"ש שם וליחוש שמא שד הוא אמר רב יהודה אמר שמואל שראו לו דמות אדם וחזו ליה נמי בבואה דבבואה ולא חיישינן דילמא צרה היא דתנא דבי ר' ישמעאל בשעת הסכנה כותבין ונותנין אף על פי שאין מכירין משמע דס"ל דהא דמייתי לתנא דבי ר' ישמעאל לאו למדחייה לדרב יהודה דלעולם לאפוקי מחששת שד בעינן דחזו ליה דמות אדם ובבואה דבבואה אבל לחששת דצרה דלא שכיחא סמכינן אתנא דבי רבי ישמעאל וכ"כ הרשב"א בפרק התקבל וכ"כ גם הר"ן בפרק התקבל בשם ר"ח אבל מדברי הרמב"ם בפ"ב מה' גירושין נראה דבתר דמייתי הא דתנא דבי רבי ישמעאל לא צריכי לבבואה כלל אלא כי היכי דלא חיישינן לצרה ה"נ לא חיישינן לשד וכ"כ בנמ"י בסוף יבמות שכתב הריטב"א בשם רבו וז"ל ורבינו סתם הדברים כדעת הרי"ף והרא"ש וסייעתא ואע"פ שלא כתב דחזו ליה דמות אדם נ"ל שבכלל דחזו ליה בבואה דבבואה הוא דכשרואים בבואה דבבואה תחילה רואים אם יש לו דמות אדם ואיפשר לומר דס"ל דכיון דחזינן בבואה דבבואה תו לא צריכים לדמות אדם אלא שקשה דלא משמע הכי מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו שראו לו דמות אדם וחזו ליה נמי בבואה דבבואה:


ומ"ש רבינו אף על פי שהעלוהו ולא הכירוהו כן כתב הרמב"ם בפרק שני מהלכות גירושין ונראה דיליף מדתנן בסוף יבמות מעשה בצלמון באחד שאמר אני איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני נשכני נחש והריני מת והלכו ולא הכירוהו והשיאו את אשתו וכתבו התוספות והרשב"א והר"ן בפרק התקבל דלא חיישינן דילמא שד הוא אלא דוקא בבור או בשדה מפני שהשדים מצויים בשדות ובבורות אבל בעיר שלא בבור לא והכי איתא בירושלמי וכ"כ הרא"ש בסוף יבמות ולא ידעתי למה השמיטו רבינו: (ב"ה) אח"כ מצאתי בספר מוגה שכתוב בו כן :


כתב הרמב"ן שאם היו ג' ואמר כל השומע קולי וכו' כ"כ הרשב"א והר"ן בשם הרמב"ן כלומר דאע"ג דאמר כל לא הוה כאומר כולכם כתובו דצריך לכתוב במעמד כולכם כמו שנתבאר בסימן ק"כ:


היו רבים עומדים ביחד וכו' ברייתא בס"פ התקבל (דף סז:) ואם אמר שנים מכם יוליכוהו אפילו היו בכללם אב ובנו וכולי בס"פ התקבל ההוא גברא דעאל לבי כנישתא אשכח מקרי ינוקא ובריה דיתבי ויתיב איניש אחרינא גבייהו א"ל בי תרי מינייהו נכתוב גיטך לדביתהו לסוף שכיב מקרי ינוקא מי משוי איניש ברא שליחא במקום אבא או לא ואסיקנא דמשוי איניש שליחא לברא במקום אבא ופירש"י דלא מקפיד בהי מינייהו ומעיקרא להאי ברא נמי שוייה שליח וכיון דאסיקנא דמשוי איניש שליח לברא במקום אבא אפילו לא מת האב יכול הבן להיות שליח מיהו אם עשאם שלוחים לכתוב האב או הבן יצטרפו עם העד האחר דאב ובנו פסולים להעיד ביחד אבל אם עשאם שלוחים להוליך אב ובנו יכולין להוליכו והתימה על רבינו שכתב מעשה זה לענין הולכה ובגמרא כתוב לענין כתיבה : ב"ה ואע"ג דאיפשר לומר דלמד מדין כתיבה לדין הולכה מ"מ לא הו"ל להשמט מלכותבו בדין כתיבה : ועוד שכתב שהאב או הבן יצטרפו עם אחד ואילו לענין הולכה אפילו אב ובנו מצטרפין:


והאידנא תיקון חכמים שהאומר במקום מעמד רבים הוליכו גט לאשתי וכו' ג"ז בס"פ התקבל ונתבאר בסימן ק"כ:


מדברי הר"ף מה שכתוב בתיקון שטרות שטר הרשאה בשולח גטממקום למקום נראה דא"צ כן כ' הרא"ש בריש גיטין ובתשובותיו כלל מ"ה סימן י' וכן כתב סמ"ג וסמ"ק והגהות מיימון פ"ה ובפרק ו' והמרדכי בפ' התקבל והגהות מרדכי בסוף גיטין וכן נראה בהדיא מדברי הרשב"א בתשובה וגם בסי' שאחר זה כתב רבי' דברי הרא"ש וכתב שם שהרמ"ה כתב שאף בא"י שאין צ"ל בפ"נ ובפ"נ נאמן על השליחות לומר שהבעל עשאו שליח וק"ל שכתב הרא"ש בתשובה וכתבה רבינו בס"ס זה ראובן עשה לבנו שליח וכו' תשובה אם יש עדים ששמעון בנו היה שליח של הבעל וכו' ולמה לי עדים שהיה שליח הרי נאמן בכך ואיפשר דה"ק אם עשאו שליח בעדים דאם עשאו שליח שלא בעדים אע"פ שהשליח והמשלח מודים בשליחות לא מהני מידי לדעת הרא"ש וכמו שכתב רבי' לעיל בסימן זה אי נמי דהרא"ש פליג אהרמ"ה וס"ל דכל היכא שאין אנו סומכים על דברי השליח שאומר בפני נכתב ובפני נחתם כגון בא"י או בח"ל ולא נכתב ונחתם בפניו והוא מתקיים בחותמיו אינו נאמן לומר שהוא שליח הגט וקצת הוכחה יש לזה בדברי הרא"ש בריש גיטין ומש"ה כתב באותה תשובה אם יש עדים ששמעון בנה היה שליח של הבעל לומר דאפי' לא נכתב בפניו אלא שמתקיים בחותמיו לא יועיל ביטול הבעל. כל דברי הר"ף שכתב כאן רבי' עד לכך נכון להחמיר שלא לעשות שליח קבלה הכל כתוב בסמ"ק ובכלבו ובהגהות מיימון פ"ה ובפ"ו וקצת דברים אלו הם ג"כ בהל' הגט דמרדכי ודע דבספרי דפוס יש טעיות הרבה בספרי רבי' והגהתים ע"פ ספרים כתובים באצבע וז"ל א"ח הגיה הר"פ רבינו ברוך כתב דלענין שליח קבלה צריך להושיב ג' שיכירו חתימות העדים החתומים בשטר קבלה וכן נראה דהא קיום שטרות בג' ואף ע"ג דאמרינן בפרק התקבל (סג:) במתני' דלא צריך כי אם ב' שיאמרו בפנינו קיבל ה"מ כשהעדים הראשונים שאמרה בפניהם התקבלי לי גיטי הם עומדים שם בשעת נתינת הגט ליד השליח אבל על ידי שטר צריך קיום ג' הילכך קודם שיקבל הגט השליח קבלה יושיבו ג' שיכירו החתומים וטוב שיהיו האנשים ידועים כי הם יעידו בכתב ידם על נתינת הגט והגירושין לשלוח למקום האשה להודיע לה מכאן נראה שאין לסמוך ע"פ שלוחים דקני לה שרגילים לעשות קיום חותמיו מעיר לעיר לפי שאין רגילות להיות באותו קיום ג' בני אדם ידועים וניכרים במקום הנתינה שיכירו עידי השטר לקבלה כי כן צריך לשלשתן יחד כדפי' וטוב לחזור אחר שליח הניכר שהוא גדול ע"י בנים או ע"י זקן בין לקבלה בין להולכה שאל"כ אפילו מוחזק בשנים היה נראה שצריך לבדקו לכל הפחות ע"י עד א' מכל שכן דחליצה ומיהו בעידי חתימה אין להקפיד כיון שהוא מוחזק בשנים דקי"ל דעידי מסירה כרתי ובשעת נתינת הגט יש כמה עדים גדולים שהרי רגילות ליתנו במנין עכ"ל הר"ף ובהגהות גיטין דמרדכי כתוב בשם רבינו יחיאל נוסח הרשאה שליח הולכה בפנינו ח"מ וכולי א"ל הולך גט זה לאשתי פב"פ ואם עשה תנאי יפרש התנאי יפה ותהא ידך כידי וכו' ונותן אני לך רשות לעשות שליח ושליח שליח אפילו עד ק' אפילו בלא אונס וליתן גט לאשתי ובשעת נתינתו לשליח יקראוהו תחלה לפני עדים ויאמר לו בפניהם הולך גט זה לפלונית אשתי בת פלוני ואם יש תנאי יפרשנו ויאמר תהא מגורשת ממני משעה שיגיע גט זה לידה בתנאי כך וכך ואם לא יהא כך וכך לא תהא מגורשת ותהיה ידך כידי וכו' ושלוחך כשלוחי ואני נותן לך רשות לעשות שליח ושליח שליח עד ק' ואפילו בלא אונס ותהא היא מגורשת ממני וכו' זה הגט מרצון נפשי אני נותנו לה ואני מבטל כל מודעות על הגט זה והנני מקבל עלי בתוקף חרם שלא אבטל לא את הגט ולא את השליח ויקראוהו ויחזירוהו לשליח והשליח יאמר לאשה ה"ז גיטיך וכו' וגט זה בפ"נ ובפ"נ ויפרש התנאי אם יש תנאי וישבו ג' דיינים לקבל עדות השליח ויקראו הגט קודם נתינתו בידה ואח"כ יתננו לה אחר תשלום כל דבריו עכ"ל וקצת דברים אלו כלולים בדברי רבינו ומ"מ טוב ויפה לפרשה כנוסח רבינו יחיאל בפרט מ"ש ונותן אני לך רשות לעשות שליח וכו' אפילו בלא אונס ודאי שצריך לפרשו שאל"כ לא יכול לעשות שליח כל שלא נאנס וכמ"ש רבינו לקמן בסי' זה וגם רבינו כתב בסמוך בשם הר"ף שאין צריך לכתוב שטר שליחות אלא לפי שכתוב בה שנותן הבעל רשות לשליח לעשות כמה שלוחים ואפי' לא יחלה ולא יאנס ע"כ ואם כן תימא היאך לא כתב כן בנוסח שטר השליחות ואיפשר דכיון דע"י חולי או אונס מצי משוי שליח מן הסתם כל שפירש בשליחות שנותן לו רשות לעשות שליח ושליח שליח עד ק' דרשינן לישנא יתירא לומר דאפילו בלא אונס מרשיהו למנות שליח וכן משמע מדברי ה"ה בפ"ז שהוא דעת הרמב"ם ומ"מ יותר טוב לפרש ולכתוב ואפי' בלא אונס כמו בנוסח רבינו יחיאל: ודע דתמיה לי מילתא טובא שחסר בלשון ושטר שליחות זה וכיון שיגיע גט זה ליד אשתי פב"ב מידך או מיד שלוחך או שליח שלוחך כנזכר תהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם והגט שנעשה עליו פב"ב וכו' ומצאתי למהר"ר ישראל בס"י שתמה עליו חכם אחד על שכתב ממש לשון סמ"ק ולא כ' וכשיגיע גט זה לידה והשיב דאין לומר דכל סמ"ק שנתפשט בגולה נפל בהם טעות ובחיבור הרב הגדול מהרר"י מולן נוסח ההרשאה כסמ"ק ועל דא אני סומך טפי מעל מנהגכם וסדורכם ונראה טעם וסברא דכל מה שנוכל למעט ההרשאה טפי עדיף משום דאיכא למיחש שמא יארע קלקול מרוב הכתיבה ומתבטל השליחות והכי אמרינן בריש גיטין (ג:) אתי למיגזי' ומה בכך אי גזייה ומתבטל השליחות אלא משום עיגונא חשו להכי עכ"ל. ולע"ד נראה הטעם שלא נכתב בסמ"ק הוא לפי שאם נתנה על תנאי צריך להוסיף בו דברים ולכן הניחו חלק כדי שכל אחד יכתוב כפי מה שיזדמן לו אם בתנאו ואם בלא תנאי וראיה מה' גט דמרדכי שכתב ויאמר לו בפניהם הולך גט זה וכו' ואם יש תנאי יפרשנו ויאמר תהא מגורשת ממני משעה שיגיע גט זה לידה וכו' הרי שהבעל צריך שיאמר כן לשליח ושטר שליחות סיפור דברי הבעל הם. ומ"ש שכל מה שנוכל למעט בהרשאה טפי עדיף משום דאיכא למיחש משום שמא יארע קלקול מרוב הכתיבה ומתבטל השליחות אומר אני דלגבי דבר זה שהוא עיקר השליחות לא אמרינן הכי וההיא דריש גיטין אין ענינה לכאן דהתם דתקנת חכמים הוא מה שיאמר השליח ואם חיסר ה"ל משנה ממטבע חכמים והולד ממזר לפיכך קצרו הדיבור אבל שטר שליחות לא תקנוהו חכמי התלמוד אלא מסרוהו לכל אחד שיסדרנה כפי צחות לשונו וכל שיכתוב עיקר השליחות בין בדרך ארוכה בין בדרך קצרה שפיר דמי ולא נפיק מיניה חורבה כלל ולפיכך נ"ל שצריך לכתוב ונותן אני לך רשות לעשות שליח וכו' עד ק' וליתן גט לאשתי פב"פ וכו' או שליח שלוחך ותיכף שיגיע גט לידה מידך או מיד שלוחך או מיד שליח שלוחך תהא פב"פ מגורשת ממני ומותרת לכל אדם והגט שנעשה עליו פלוני בר פלוני שליח וכו' וכל שלא כתב כן קרוב אני לומר שעיקר השליחות חסר מן הספר: בנוסח שטר שליח קבלה יש בהל' הגט במרדכי נסחאות אחרות ולא ראיתי לכתבם לפי שנוסח זה שכתב רבינו בשם הר"פ עולה על כולם זולתי שצריך להוסיף בו בין בלשון שאומר בשעת נתינה בין בלשון השטר והרי את מגורשת ממני ומותרת לכל אדם גם צריך להוסיף בשטר ונתן גיטה ליד פב"פ שעשאתו אשתו שליח בעדים כי כן כתוב בהגהות מיימון פרק ו' ובא"ח: וכתוב בעיטור אות שי"ן בהרשאת שליח קבלה איך פלונית אמרה לנא הוו עלי סהדי וקנו מינאי וכתובו וחתומו וכו' וקנינא מפלונית לפלוני שליחות ככל מאי דכתוב ומפורש לעיל וכתב עוד שיש מי שכתב בשליחות אגב ד' אמות קרקע כשופרא דשטרא ומסתברא דלא שייך ביה עד כאן לשונו והרמב"ם כתב בפ"ה מהל' מכירה שנהגו להקנות לעושה שליח ונשאר דברים כיוצא בזה להודיע שאינו אומר דברים אלו כמשחק וכמהתל אלא שגמר בלבו ואח"כ אמר לפיכך אם אמר בלב שלם אני אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה אינו צריך דבר אחר עכ"ל: כתוב עוד בעיטור בשטר שליח קבלה ויהא ליה רשותא לשויי שליחא ושליחא שליחא אחרינא עד דתתקבל לי גיטי ותיתי ותמטי לידא דפלוני שליחא דידי דאנא פלונית מניתיה וארשיתיה דידיה בהרמנותא דידי וקבילית יתיה עלי כחומר כל שטרי אחלטתא והימנותא דנהיגין בישראל דלא כאסמכתא וכולי משמע מדבריו שיכולה היא להרשות לשליח קבלה שיעשה שליח לקבל הגט מיד הבעל אבל אין האשה מגורשת עד שיגיע הגט ליד שלוחה דידה דשליח זה שהוא יכול לעשות אינו אלא כעין שליח הובאה ועוד אכתוב בדין זה גבי שאלה לגאון שכתב רבינו לקמן בסימן זה: (ב"ה) על מ"ש הר"ף שהב"ד לא יהיה קרוב לשליח אין לו טעם ששליח אינו נוגע בדבר כדי שיפסל ב"ד הקרוב לו ואפשר שהטעם מפני ששליח קבלה הוא במקום האשה חשש בדבר לכתחילה: ועל מ"ש הר"ף כשמגרש על ידי שליח קבלה לא יטיל תנאי בגט תמהני אמאי דמ"ש מכשמגרש לאשה עצמה ואיפשר דחיישינן דילמא איכא עדים דידעי שקבל הגט ולא ידעי בתנאי ואזלי ומסהדי שהגיע גט ליד שלוחה ואזלא ומינסבא אפומייהו ונמצא גט בטל ובניה ממזרים:


ועל מ"ש בסוף דבריו וצריך לקיים כל ג' בגט דקיום שטרות בג' יש לתמוה שנראה מדבריו שהוא מפרש קיום שטרות בג' שג' עדים החתומים בשטר צריך לקיימם ומעולם לא ראינו מי שפי' כן אלא ה"פ קיום שטרות צריך להיות בפני ג' שהם ב"ד. ועוד שהדין ג"כ אינו כן דג' החתומים בשטר כשיקיים ב' מהם סגי דנהי דעד ודיין אין מצטרפין כדאיתא בפרק ב' דכתובות (כא.) מ"מ בקיום ב' עדים או שני דיינים סגי גם מלת בג' שכתב איני יודע לקשרה עם הענין : כתוב בא"ח זהו לשון שליחות שטר הולכה כשהבעל עצמו מוליך גט לאשתו בעיר אחרת הנה פב"ב מוליך גט לאשתו פב"פ ונכתב ונחתם כהלכתו לדעתנו ואין כותבין בו מקום כלל לפי שלא היתה האשה במקום כתיבת הגט והוא נכתב ונחתם כהלכתו בפני הבעל כדי שיוכל לומר בפ"נ ובפ"נ כיון שהבעל עצמו מביאו כדאמרינן בפ"ק דגיטין הבעל עצמו וכו' כי בעונותינו אין אנו בני תורה כמו הראשונים וזה הל' שיאמר הבעל בשעת הנתינה קודם שיתן הגט לאשתו התקבלי גיטיך זה ממני והרי את מגורשת ממני ומותרת לכל אדם וגט זה בפ"נ ובפ"נ ויתנהו לה בפני ג' ויבטל כל המודעות ויקראוהו קודם נתינה ואחר נתינה ויקבל חרם שלא יוציא לעז על הגט ועל החתימות וכל החתימות שבגט ידועות לנו עכ"ל ומ"ש בסוף דבריו וכל החתימות שבגט ידועות לנו לא ידענא מאי קאמר דכיון שאומר בפ"נ ובפ"נ א"צ שיהיו החתימות ידועות לנו. הר"ש בר צמח בתשובה כתב שהיה נראה לומר דאין דיין יכול לעשות מעשה ב"ד להתיר אשה על פי עדות קרובו שהוא אחד מעידי מסירה אלא שבירושלמי שהביא בעל העיטור והפוסקים אחרים משמע דמצטרף ומ"ש הר"פ שצריך שיהיו העדים רחוקים לשליח קבלה לכתחלה הוא :


הכל כשרים לשליחות הגט וכו' אחד האיש ואחד האשה כך פשוט בר"פ התקבל (סב:):


חוץ מחש"ו עבד ועכו"ם ספ"ב דגיטין (דף כג.) תנן הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש"ו סומא ועכו"ם ורבינו לא הזכיר סומא בסי' זה ופירש דינו בסימן קמ"ב ובגמרא א"ר אסי אמר רבי יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקידושין וכן א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן ודעת רש"י דדין הולכה והובאה כדין קבלה שאין חילוק טעם ביניהם וא"כ כי היכי דלרבי יוחנן מיפסל לקבלה מיפסל נמי להולכה והובאה כן דעת התוספות והרא"ש וכתב הרשב"א שכן דעת הרי"ף וכן דעת הרמב"ם בפ"ו וכתב הר"ן דהכי מוכח בירושלמי וכתבו הרשב"א והר"ן שהר"י ן' מיגאש חולק ואומר שלא פסלו עבד אלא לקבלה אבל להובאה כשר כדמוכח דיוקא דמתניתין ומ"מ כתב הרשב"א דלענין פסק הלכה כרש"י והרי"ף עבדינן ולחומרא משמע דספוקי מספקא ליה וא"כ אם עבר והביא והיא אשת כהן נפסלה מן הכהונה מספיקא וכן אם פשטה וקבלה קידושין חוששין לקידושין: ואם הביא הגט אחד מאלו אע"פ שנתקיים הגט בחותמיו אינו כלום דהא פיסולייהו משום דלאו בני שליחות נינהו:


היה השליח קטן כשניתן לו והגדיל וכו' עד כיון שתחילתו וסופו בכשרות משנה שם:


כתב הרמב"ם בפ"ו הנשים והקרובים כשרים ואפילו הפסולים מדברי סופרים כשרים לשליחות הגט אבל הפסולים בעבירה מן התורה וכו' ורבינו כתב עדות במקום שליחות אולי היה כן בנוסחתו:


ואין דעת א"א ז"ל כן שכתב בפ"ב דגיטין וכל הפסולים מדברי סופרים כשרים להביא את הגט ואפילו בח"ל כמו שכשרים לעדות אשה ואם היו פסולים מן התורה פסולים להביא את הגט בח"ל ואם היה מקויים אפי' לא עשו תשובה כשר דבני כריתות נינהו ולשיקרא ליכא למיחש ודלא כמ"ש הרמב"ם ז"ל הפסולים בעבירה מדברי תורה פסולים להביא הגט וכו' והראב"ד השיג עליו בזה עכ"ל כלו' דבמאי דפסל הרמב"ם ז"ל גט שהביאו פסולים מן התורה ונתקיים בחותמיו חלוקים עליו הראב"ד והרא"ש דכיון דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אמאי מיפסיל בהבאתו דהא בר דעה הוא ושייך בגירושין וכך יש לפרש דברי רבינו שמ"ש ואין דעת א"א הרא"ש כן לא קאי אלא אהביאוהו פסולים מן התורה ונתקיים בחותמיו שפסל הרמב"ם וא"א הרא"ש כתב שאין פסולים אלא בחוצה לארץ שצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם אבל בארץ ישראל שאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכן בחוצה לארץ אם נתקיים בחותמיו כשר ודעת הרמ"ה נראה שהוא כדעת הרמב"ם ז"ל והיינו דפסל אפי' בארץ כלומר דבארץ אין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם ואם יש בו שום ערעור יתקיים בחותמיו והכי קאמר פסולים בין בארץ שאין סומכין עליו אלא על קיום חותמין בין בחוצה לארץ שסומכים על עדותו שמעיד בפני נכתב ובפני נחתם וזו ואצ"ל זו קתני וא"כ יש עירבוב בדברי רבינו דאחר דברי הרמב"ם הוה ליה לכתוב וכ"כ הרמ"ה ומ"מ כוונת דבריו הוא כמו שכתבתי ודע שכשם שהראב"ד והרא"ש חלוקין על הרמב"ם בדין זה כן כתב ה"ה שהרבה מהמפרשים חלוקים עליו ושלא ידע טעם לדבריו וגם הרשב"א תמה עליו בריש גיטין והר"ן תמה עליו בסוף פרק ב' דגיטין. ועל מה שכתב עוד הרמב"ם אבל אם לא נסמוך בו אלא על דברי פסול בעבירה מן התורה אינו גט. כתב ה"ה שאין סומכין בעדות הגט על דברי פסול בעבירה מן התורה ברור הוא שהרי אפי' בעדות אשה שמת בעלה אינו נאמן וכן נראה מן הגמרא קצת וכ"כ הרשב"א בריש גיטין מיהו תמהו עליו הראב"ד והרשב"א הגט למה יבטל דילמא כשר הוא ויתקיים למחר ע"פ חותמיו וכתב ה"ה דאה"נ שאם נתקיים בחותמיו כשר גם לדעת הרמב"ם ולא כתב שהוא בטל אלא אם אין בגט עדות אחרת:


ואם היו פסולים כשנתמנו שלוחים וכולי עד ולשיקרא ליכא למיחש הוא לשון הרא"ש בסוף פ"ב דגיטין ודבר פשוט הוא ומה שכתב בסוף דבריו ואם הגט מקויים אפי' לא עשו תשובה כשר הוא דעת הרא"ש ולא דעת הרמ"ה שהרי לעיל בסמוך כתב בשמו שפסולין בין בארץ בין בח"ל ובארץ היינו לומר אפי' נתקיים בחותמיו וכמו שכתבתי לעיל:


ועוד כתב א"א ז"ל על מה שכתבו הגאונים וכו' ה"ה בפ"ו והרשב"א והר"ן בספ"ב דגיטין כתבוה וז"ל כתוב בה"ג בעי רבנן קמי' מר רב חנינא גאון בבל רבתי דעכו"ם לא הוי שליח לקבל את הגט ולהוליך את הגט מהו למכרכיה לגיטא בחד מנא ומימר לעכו"ם אמטי האי מנא לישראל פלוני וליתביה לאתתי ואמר להו לרבנן לא ונתן בידה או ביד שלוחה ישראל אבל עכו"ם לא דבעינן דכי נפיק גיטא מידא דבעל לידא דאיתתא או לידא דשליח ישראל דקאי במקום בעל או לידא דשליח קבלה דשויתיה אתתא גופה דקאי במקום אתתא גופא אבל ביד עכו"ם לא ורבנן דהשתא אמרי אע"ג דאתיא עכו"ם לגיטא אי יהביה לישראל וההוא ישראל יהביה לאתתא בעידי מסירה לכתחילה לא מנסבינן לה משום דעכו"ם לאו בן ברית הוא ואי אינסיבא לא מפקינן לה משום דר"ש דתנן ר"ש אומר כולם כשרים ואמר ר' זירא ירד ר"ש לשיטתו של רבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי וקי"ל כרבי אלעזר עכ"ל וכתב הר"ן ולא ידעתי מאי שייטא דר' אלעזר הכא וה"ה אחרי שכתב דברי ה"ג בפ"ו כתב בעיטור כתוב ואנן דכתבינן דרבי אלעזר מכשיר אפי' לכתחלה מסתבר הכא נמי אם נתגרשה תנשא לכתחלה בעידי מסירה עכ"ל. וגם הרא"ש בסוף פ"ב דגיטין כתב דברי ה"ג וכתב עליהם ודבריו תימא דודאי אם עשה הבעל את העכו"ם שליח ואמר ליה שימנה הוא את הישראל במקומו הוי פסול דאין שליחות לעכו"ם וגם אינו בר כריתה אבל הכא כיון דלא עשה העכו"ם אלא מעשה קוף בעלמא ומינה הבעל בכתבו את ישראל שבאותו מקום שליח למה יפסל הגט וכן נוהגים באשכנז וכו':


השולח גט לאשתו ואין השליח מכירה וכו' כ"כ הרשב"א והרא"ש והמרדכי בסוף פרק כל הגט גבי עובדא שאכתוב בסמוך וכ"כ התוספות והר"ן בסוף פ"ב דגיטין וה"ה פ"ז גבי סומא וכ"כ בסמ"ג ובהגהות מיימון פ"ט ורבינו ירוחם בח"ג והחילוק שבין סומא לפקח בדין זה כתבו רבינו בסי' קמ"ב:


אמר לשליח הולך גט לאשתי וא"ל איני מכירה וכו' בס"פ כל הגט (דף כט:) ההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו אמר שליח לא ידענא לה אמר ליה זיל יהביה לאבא בר מניומי דאיהו ידע לה וליזיל ליתביה ניהלה אתא ולא אשכח לאבא בר מניומי אשכחיה לרבי אבהו ורבי חנינא בר פפא ור' יצחק נפחא א"ל מסור מילך קמן דכי ייתי אבא בר מניומי ניתביניה ניהליה וליזיל וליתביניה לה ופירש"י מסור מילך קמן אמור דברי שליחותך בפנינו ותן לנו הגט ואמר בפני נכתב ובפני נחתם ואנו נמסרנו לו ויהיה שליח ב"ד א"ר ספרא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא אכסיף ופירש"י השליח הזה לא נעשה שליח לגרשה אלא למוסרו לאבא בר מניומי הילכך לאו במקום בעל קאי למוסרו ביד אחר אמר רבא קפחינהו רב ספרא לג' רבנן סמוכו א"ר אשי במאי קפחינהו מי קא"ל אבא בר מניומי ולא את איכא דאמרי אמר רבא קפחינהו רב ספרא לג' סבי בטעותא א"ר אשי מאי טעותא מאי קאמר ליה אבא בר מניומי ולא את ופירש"י איכא דאמרי דרבא אמר שאינה תשובה אלא בטעות קפחם ואמר ליה רב אשי מאי טעותא שפיר קפחינהו מאי קאמר ליה בעל אבא בר מניומי יגרשנה ולא את מאחר שאינה מכירה הוא יהא שליח מעתה ולא את בלישנא קמא גרסינן מי א"ל בלישנא בתרא גרסינן מאי קאמר ליה ולפי זה קיימא לן כרב אשי וכלישנא בתרא וכן דעת הרי"ף והרא"ש שלא כתבו אלא לישנא בתרא וכן דעת הרמב"ם בפ"ט אבל הרשב"א והר"ן בשם ר"ח והתוס' בשם ר"ת כתבו דבכולהו לישני גרסינן מי קאמר ליה ורב אשי בין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא ס"ל בטעותא קפחינהו ושליח שניתן לגירושין הוא דמי קא"ל אבא בר מניומי ולא את ואיכא דאמרי אמימריה דרבא קאי ולא אדרב אשי ורב אשי כיון דקם ליה בכולהו לישני בחדא שיטתא דשליח שניתן לגירושין הוא קיימא לן דיכול למנות שליח והוא עצמו יכול ליתנו לה ומ"מ העלו הרשב"א והר"ן דאנן כחומרי הגירסאות נקטינן הוא עצמו אינו מגרשה וכ"ש שאינו עושה שליח אחר תחתיו ומיהו אם גרשה הוא או שלוחו הוה ליה ספק מגורשת:


אבל אם עשה שליח ליתן גט לאשתו לאחר ל' יום ואירעו אונס וכו' גם זה בס"פ כל הגט ההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו א"ל לשליח לא תיתביה ניהלה עד ל' יום איתניס בגו ל' יום אתא לקמיה דרבא אמר ליה מסור מילך קמן דלבתר ל' יום משוינא שליח ויהיב ליה ניהלה א"ל רבנן לרבא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא ופירש"י שליח שלא ניתן לגירושין. בתוך ל' יום א"ל כיון דלבתר ל' יום מצי מגרש כשליח שניתן לגירושין הוא וליחוש שמא פייס מי לא תנן מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש וכו' והוינא בה וניחוש שמא פייס ואמר רבה בר רב הונא באומר נאמנת עלי שלא פייסתי אכסיף לסוף איגלאי מילתא דארוסה הואי אמר רבא אם אמרו בנשואה יאמרו בארוסה ופי' רש"י וליחוש שמא פייס. שמא בא בעל אצלה בתוך ל' יום ונתייחד עמה ופייסה ובעל והוי גט ישן ופרטי דיני חששא שמא פייס כתבם רבינו בסי' קמ"ד:


וכתב הרמ"ה דוקא שלא יתן מיד הגט וכו' נ"ל שדקדק כן מדאמר רבא דלבתר ל' יום משוינן שליח ולא אמר ליה דלישוי שליח מיד:


השולח גט ע"י שליח וא"ל אל יתנהו לה אחר וכו' אלא אפי' א"ל הולך סתם וכו' בפרק כל הגט (דף כט.) תנן המביא גט בא"י וחלה ה"ז משלחו ביד אחר ותו תנן המביא גט ממ"ה וחלה עושה ב"ד שליח ומשלחו וא"ר כהנא דמתני' דקתני חלה בדוקא קתני הא לאו הכי לא ישלחנו ביד אחר היכי דמי אי דא"ל הולך אע"ג דלא חלה נמי ואי דא"ל את הולך אפי' חלה נמי לא ואי רשב"ג אפי' חלה נמי לא דתניא הולך גט זה לאשתי הרי זה משלחו ביד אחר את הולך גט זה לאשתי ה"ז לא ישלחנו ביד אחר רשב"ג אומר בין כך ובין כך אין השליח עושה שליח אבע"א הולך והוא דחלה ואבע"א את הולך וחלה שאני ואבע"א רשב"ג הוא וחלה שאני וכתב הרי"ף שיש פוסקים כלישנא מציעאה דאתי כרבנן דברייתא ויש פוסקים כלישנא בתרא וכן הדעת נוטה כלומר משום דמתני' סתמא קתני ואיירי בין בהולך בין באת הולך וכן דעת הרא"ש וכן פסק הרמב"ם בפ"ט וכתב ה"ה שכ"ד הרמב"ן והרשב"א ולזה נוטה דעת הר"ן ור"ח פוסק כלישנא מציעא וכתב הר"ן שכך דעת הראב"ד שכתב דהא דבהולך לא בעינן חלה דוקא בארץ ישראל אבל בח"ל אפי' הולך דוקא חלה דכיון דצריך לעשות שליח בב"ד איפשר דבעל קפיד אא"כ חלה:


והשליח שיעשה שליח יכול ג"כ לעשות שליח אחר וכו' כך פשוט בפרק כל הגט מדתנא אין השליח האחרון צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם מכלל דשליח משוי שליח וכתבו הרי"ף והרא"ש דדוקא חלה הא לאו הכי לא דלא עדיף משליח ראשון שזה בא מכחו וכן דעת הרמב"ם בפ"ז והר"ן כתב דהיה אפשר לומר דבשליח שליח כיון שאין הבעל יודע בהם לא איכפת ליה בין שני לג' וכדברי הרמ"ה אלא שהרי"ף החמיר וכתב דוקא חלה:


ואצ"ל אם פירש שיעשה שליח אחר וכו' ארישא דמילתיה קאי שכתב והשליח שיעשה שליח יכול לעשות ג"כ שליח אחר ואין צ"ל אם פירש וכו':


אפי' שלא בפני ב"ד אם הוא בא"י בפ' כל הגט (שם:) אמר רבה שליח בא"י עושה כמה שלוחים כלומר ראשון לשני ושני לשלישי וכן לעולם ופירש"י והרי"ף ואין צריך ב"ד הואיל ואין הראשון צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם האחרון נמי אין צ"ל שליח ב"ד אני וכתב הר"ן ומינה נמי דכל שנתקיים בחותמיו כיון שאין צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם אינו צריך ב"ד וכ"כ הרמב"ם בפרק ז' וכתב הרב המגיד שכן הסכים הרשב"א וכן כתב הרא"ש בריש גיטין גבי הא דתניא כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה וכו' וכן כתב רבינו ירוחם בח"ג. וכתב הרא"ש בפרק כל הגט ובלבד שיעשנו בפני עדים דאין דבר שבערוה פחות משנים (ולכן כתב הטור דיעשו זה לזה בעדים):


ואפי' מת השליח הראשון וכו' ג"ז בפרק כל הגט אמר רב אשי אם מת ראשון בטלו כולם ונחלק עליו מר בר רב אשי ואמר אילו מת בעל מידי מששא אית בהו כולהו מכח בעל קאתו איתיה לבעל איתנהו לכולהו ליתיה לבעל ליתנהו לכולהו אבל ראשון לא איכפת לן בין מית ללא מית וכתבו הרי"ף והרא"ש דהלכה כמר בר רב אשי וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות גירושין:


כתב הרמ"ה שאם מת השליח השני לא נתבטל בכך שליחות של ראשון ויכול ליטול מיורשיו של שני וכו': כתב בתשובת הריב"ש סימן נ"ג תקנת אחת היא שכמו שהשליח הראשון נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם ונתקיים הגט ע"פ ונאמן לומר שליח לגירושין אני בלא עדים ובלא שטר כך השליח הב' שהגט בידו נאמן לומר נתקיים הגט הזה בפני ב"ד ע"י שליח הראשון שאמר בפני נכתב ובפני נחתם ואני שלוחו ושמינה אותי בפני ב"ד אמנם אין צ"ל ולהאריך רק שליח ב"ד אני וממילא ידעינן שכך הוא ואין צריך לשטר שליחות ולא לעדים וכ"ש כשבידו שטר שליחות לא בעי קיום אלא מדרבנן וכן יראה מפשטא דמתני' דתנן אין השליח האחרון צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא אומר שליח ב"ד אני וכן נראה מדברי הרמב"ם ואם נתקיים הגט בחותמיו אף ע"פ שנתנו שליח לשליח אחר בינם לבין עצמם עד שהגיע גט לידה הרי זה גט כשר ע"כ ומכאן נראה בהדיא שאם שליח ראשון מינה שליח שני ולא נמצא שליח שני בפני ב"ד בשעה שאמר שליח ראשון בפני נכתב ובפני נחתם צריך לקיים שטר שליחותו אף ע"פ שהגט יוצא מתחת ידו אלא א"כ נתקיים הגט בחותמיו :


שאלה לגאון אשה שעשתה שליח לקבלה וכו' בעיטור אות שי"ן וצ"ל שמה שמתיר העיטור לשליח קבלה למנות שליח אחר היינו שיהא שליח להביאו לידו של שליח ראשון אבל לשתתגרש בקבלתו של ב' לא ודייקינן לה מדכתב באות הנזכר בשטר שליח קבלה ויהא עליה רשותא לשוויי שליחא ושליח שליחא אחרינא עד דתתקבל לי גיטא ותיתי ותמטי לידא דפלוני שליחא דידי. ואם איתא ה"ל למימר וכיון דימטי גיטא ליד שלוחיה או שליח שלוחיה אהא מגורשת מפלוני בעלי אלא שאם כן דבריו כאן סתומים ביותר. ומ"ש אם שלחה שני שלוחים או שליח אחר שליח וכו' כיון שהגיע הגט ליד הראשון מגורשת נראה דלרבותא נקט ליד הראשון לומר דלא נתבטל שליחות הראשון מחמת שליחות השני אבל אם הגיע ליד השני פשיטא דמגורשת ואף ע"פ שאין תיבת כיון מכוונת לפי זה ע"כ לפרש כן:


ומה שכתב רבינו ואין דעת א"א הרא"ש כן כלומר על מה שכתב בסוף דבריו דמסתמא ביטל שליחו' הראשון בעשיית השני הרא"ש חלוק עליו שכתב בתשובה כלל מ"ה סימן ה' :


וגם מה שכתב שאפי' נתנה רשות לשליח לקבלה לעשות אחר אינו יכול משום דהוה ליה מילי ולא מימסרן לשליח ולא נהירא לי דלא אמרינן מילי לא מימסרן לשליח וכו' ומביא ראיה דאומר לשליח שיוכל לעשות שליח לא הוי מילי מדאמרינן באומר לפלוני ויכתוב וכו' לא הוו מילי: (ב"ה) לשון זה קשה מאוד שהרי רבינו כתב בסי' ק"ד שאפי' אמר להם הבעל אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו לא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפיו והיאך כתב כאן אבל כשאמר לו בהדיא לומר לאחר לחתמו יכול לעשותו שזה הפך מה שקדם ומה שחתם דבריו כדאמרינן לקמן באומר לשנים אמרו לפלוני וכו' דלא הוו מילי לשון זה לא נמצא כלל לא לקמן ולא לקמיה דלקמן והרב ה"ר דוד הכהן ז"ל נדחק מאד ליישב זה וחילק בין כתיבה לחתימה לענין אומר אמרו וכתב שכדאמרינן לקמן שכתב רבינו הוא בטור ח"מ סי' רמ"ד האומר לשנים כתבו וחתמו ותנו לפלוני שטר מתנה שאני נותן לו וכו' עד והרמב"ן כתב דלא אמרינן מתנה הרי הוא כגט וכו' אבל באומר אמרו לכתוב ולחתום כשר לכ"ע במתנה והכי מסתברא עכ"ל וה"ר משה אלשקר ז"ל השיגו דאין בדברי רבינו בסימן הנזכר חילוק בין כתיבה לחתימה כלל וגם בעיני יפלא לפרש כדאמרינן לקמן ושירמוז אל טור אחר זולת הטור שהוא עסוק בו ולי נראה שתיבת לקמן צריך למחוק והכי קאמר יד כדאמרינן בגמרא בס"פ התקבל דאע"ג דר"י סבר מילי לא מימסרן לשליח מודה באומר אמרו משמע דאומר אמרו לא הוי מילי: ודעת הרשב"א בתשובה כדעת הרא"ש שכתב וז"ל אם עשתה שליח וחזרה ועשתה שליח ואפי' עשרה זה אחר זה או שעשתה עשרה בבת אחת כל שהגיע הגט ליד אחד מהם מגורשת דלא שייך בכי הא ברירה אבל איפשר שאם אמרה כל מי מכם שירצו הבעל ליתנו לו יהא שלוחו לקבלה שנאמר בזה אין ברירה כענין לאיזו שארצה אגרש בו דאין ברירה עכ"ל. ולענין למנות שליח קבלה שליח אחר דעת הרשב"א בסוף פרק התקבל שאם נתנה לו רשות לעשות שליח אחר שיכול שכתב וז"ל אבל שליח קבלה אינו עושה שליח לקבלה אלא א"כ אמרה בפי' שימנה שליח אחר תחתיו דמילי נינהו ולא מימסרן לשליח אבל הר"ן כתב ג"כ בס"פ התקבל וז"ל ומיהו מסתברא שאין שליח קבלה עושה שליח דה"ל מילי ולא מימסרן לשליח אלא באומר אמרו מנתו היא שליח שלא בפניו דהתם טעמא אחרינא הוא כדפרישית עכ"ל: (ב"ה) וכ"כ ה"ה בפ"ז בשם הרמב"ן: עיין בתשובת הר"ש בן הר"ש בר צמח שאכתוב לקמן בסימן זה:


השליח ששינה בשליחות וכו' בפרק התקבל (דף סה.) תנן תן גט זה לאשתי במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר פסול האשה שאמרה התקבל לי גיטי במקום פלוני וקבלו לה במקום אחר פסול ובפרק כל הגט (כט.) גמ' ואם א"ל טול לי הימנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר וכו' אמר ר"ל כאן שנה רבי אין השואל רשאי להשאיל וכו' אלא זימנין דגיטא נמי לא הוי דנעשה כמי שא"ל אל תגרשנה אלא בבית וגירשה בעליה אל תגרשנה אלא בימין וגירשה בשמאל: (ב"ה) כתב הרמ"ה אל תגרשנה אלא בימינך וכו' טעמו משום דסבירא ליה כר"ט דבאתה הולך לא ישלחנו ביד אחר אא"כ חלה ומ"ש רבינו דאפי' חלה לא ישלחנו ביד אחר דברי טעם הם קצת:


אבל אמר לו תן גט זה לאשתי והרי היא במקום פלוני וכו' משנה בפ' התקבל:


כתב הרמב"ם אמר ליה תנהו לה ביום פלוני וכו' בפ"ט וכתב הרב המגיד שהיא תוספתא:


וכך היא שאמרה לשליח קבל גיטי במקום פלוני עד הוי גט משנה בפרק התקבל וכתב הרב המגיד בפ"ט ופשוט הוא שאף באשה אם א"ל הרי הוא במקום פלוני שאינה אלא מראה מקום לו וכן בבעל וכתב עוד בדין הבא לי במשנה ובספרים שלפנינו כתב הבא לי גיטי ממקום פלוני ורבי' גורס למקום פלוני ושני הדברים אמת:


אמרה לו התקבל לי גיטי במקום פלוני ופעמים תמצאנו במקום אחר וכו' שם בפרק התקבל משנה התקבל לי גיטי במקום פלוני אוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום ופריך בגמ' וגיטא מיהא הוי והאמרת רישא לא הוי גיטא לא צריכא דאמרה ליה התקבל לי גיטי במתא מחסיא וזימנין דמשכחת ליה בבבל והכי קאמרה ליה מישקל כל היכא דמשכחת ליה שקיל מיניה גיטא לא הוי עד דמטית למתא מחסיא ופירש"י דהכי קאמר לא תהא שלוחי לקבלה להתגרש אני על ידך עד דמטית התם וכתבו התוס' וא"ת ואם אינה רוצה שיהא גט עד מתא מחסיא גם כשיגיע למתא מחסיא לא יהא גט דהא אינו מקבלו שם מיד הבעל והוי כמו טלי גיטך מע"ג קרקע ואי מיירי כשהבעל עושהו שליח להולכה עד מתא מחסיא ושם הוי שליח לקבלה והא לא חזרה שליחות אצל הבעל וי"ל דמיירי דא"ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח להולכה וקבליה (כו' אי) נמי מבבל ועד מתא מחסיא הוי הכא שליח לקבלה והוי כאומר לאשה הרי זו גיטיך ולא תתגרשי בו אלא לאחר ל' יום. והר"ן כתב התירוץ הב' לבד וכתב עוד שלדעת האומרים שהאשה עושה שליח להולכה ולקבלה אתי שפיר שמשעה ראשונה נעשה שליח להבאה מחמת האשה וכי מטי מתא מחסיא הוי שליח (קבלה שלה) ורבי' סתם הדברים סתם ולא פי' כדברי תירוץ ראשון אי משום דס"ל כתירוץ ב' שמתיישב יותר ואי משום דסבירא ליה שהאשה עושה שליח להבאה כמבואר בסי' ק"מ:


אמר הבעל טול ממנה חפץ פלוני אם לא הקפיד שיטול ממנה החפץ תחלה וכו' בפרק כל הגט (דף כט.) תנן המביא גט וחלה הרי זה משלחו ביד אחר אם אמר ליה טול לי ממנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ואמרינן בגמרא דכולי עלמא היכא דנפקה לאפיה ויהבה ליה חפץ והדר שקלה מיניה גיטא כ"ע לא פליגי דגיטא מעליא הוא כי פליגי היכא דאמר ליה שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא ואזל איהו ויהיב לה גיטא והדר שקל חפץ רבי יוחנן פוסל בו וכל שכן בשלוחו וריש לקיש מכשיר בשלוחו וכל שכן בו ופירש רש"י ויהבה ליה חפץ. לההוא שליח שני: דכולי עלמא לא פליגי. דהוי גיטא דאף ע"ג דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר שליחותא דגיטא לא בטל ככל שלוחי גיטין שיכולין לעשות שליח דאגט לא קפיד בעל לדבר זה דגט אינו תלוי בחפץ דאיפשר שילך ויטול החפץ וישלח הגט ביד אחר הילכך אפי' שינה בחפץ אין זה שינוי בגט שהרי קבל החפץ ואח"כ נתן: ואזל איהו ויהיב לה גיטא ברישא. דכי א"ל שקול חפץ ברישא קפיד איהו שהיה בדעתו לעכב הגט אם לא תתן לו החפץ ולרדותה בעיגונא עד שתתן הילכך הגט תלה בחפץ בדבר זה וזה אם שינה נעשה כמי שא"ל אל תגרשנה אלא בבית וגירשה בעלייה הילכך רבי יוחנן פוסל בו בשליח ראשון וכ"ש בשלוחו הילכך תנא במתני' לא ישלחנו ביד אחר שמא כשימסור ראשון שליחות לשני לא ימסור לו דברים כהוייתן או השני לא יהיה מדקדק בהם ויהא משנה ומיפסל גיטא ור"ל אכשר וכו' קסבר לאו קפידא היא אלא אורחא דמילתא קא"ל עכ"ל גם הרי"ף כן פי' דכ"ע היכא דאמר ליה טול לי ממנה חפץ פלוני ותן לה גט זה ושלח השליח גט ביד אחר והלך אותו האחר ונפק אתתא לאפי' ויהבה ליה חפץ והדר שקלה מיניה גיטא כ"ע לא פליגי דגיטא מעליא הוא וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ט דאין חילוק בינו ובין שלוחו דאף שלוחו אם נטל החפץ תחלה ואח"כ נתן לה הגט כשר והתוס' הקשו על פי' זה והעלו שנראה לריב"א דכשאמר שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא שתולה שליחות הגט בחפץ פוסל רבי יוחנן נמי כשמשלח ביד אחר אפי' אם לא שינה שליח השני מדעת הבעל ונטל ממנה החפץ קודם נתינת הגט דכיון שתולה נתינת הגט בחפץ כל מה שמשנה מדעת הבעל בחפץ נפסל הגט וה"פ ר' יוחנן פוסל בו בשליח ראשון כששינה וכ"ש בשלוחו ואפי' בלא שינוי ולא ישלחנו ביד אחר אפי' לא ישנה דקפיד הבעל שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר פי' ביד השליח השני וגם הרא"ש הקשה על פירש"י והעלה כפי' ריב"א והרחיב ביאור הדברים יותר שכתב וז"ל ופי' ריצב"א היכא דנפקה לאפיה של שליח ראשון ויהבה ליה חפץ והדר שקלה גיטא משליח שני ולכך יצתה לקראת הראשון ונתנה לו החפץ כדי שלא יעכב השני מלתת הגט עד שתתן לו החפץ ואז יבטל הגט דכ"ע לא פליגי דגיטא הוי כי פליגי כלומר בין בו ובין בשלוחו היכא דא"ל שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא אם שינה ונתנה הגט תחלה רבי יוחנן פוסל בו וכ"ש בשלוחו ומתני' איירי כגון דשקיל מינה חפץ והדר יהיב לה גיטא בו כשר ובשלוחו פסול לפי שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ונמצא שלא נתקיים שליחות החפץ עד שיגיע החפץ ליד השליח הראשון ובההיא שעתא כבר הגט בידה ואינו גט כיון שלא היתה מגורשת כשהגיע הגט לידה ויקחנו מידה ויחזור ויתננו לה אחר שהגיע החפץ ליד השליח הראשון עכ"ל וכתב עוד הרמב"ם בפ"ט שאפי' א"ל תן לה וקבל ממנה חפץ פלוני לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ורבינו הוסיף בדברי הרמב"ם ואח"כ קבל ממנה החפץ לפי שכיון שהטעם שלא ישלחנו לכתחלה ביד אחר הוא כדי שלא יהא פקדון ביד אחר אפי' באומר בפי' ואח"כ קבל ממנה החפץ היא ופשוט הוא:


ומ"ש רבינו ואדוני אבי ז"ל כתב כסברא ראשונה חוזר על סברא שכתב תחלה דכי יהבה חפץ לשלוחו אע"פ שלא שינה אינו גט אבל לענין מ"ש בשם הרמב"ם שאפי' א"ל תן לה הגט ואח"כ קבל החפץ שלכתחלה לא ישלחנו ביד אחר אין הוכחה ברורה בדברי הרא"ש שחולק על זה אלא מדלא פי' כן בדבריו אלא כתב ומתני' איירי כגון דשקיל מינה חפץ והדר יהיב לה גיטא משמע ליה דמתני' דקתני לא ישלחנו ביד אחר דוקא בדא"ל שקול חפצא והב גיטא הוא הא אילו אמר ליה הב גיטא ושקול חפצא הרשות בידו לשלחו ביד אחר: ב"ה ומ"ש רבינו בשם הרמ"ה ה"ה בכל תנאי שהתנה הבעל אם השליח וכו' כן נלמד ממ"ש רש"י : כתב הריב"ש בתשובה סי' ש"ו שנשאל על שטר שליחות שכתוב בו שהבעל צוה לשלוחו שלא יתן הגט לאשה אלא אחר שתמחול לו כל זכות שיש לה אצלו מחיוב כתובתה ולפי פי' הרמ"ה והרא"ש היה איפשר לומר שלא היה יכול שליח הבעל לעשות שליח אחר עם שלפי פירש"י והרי"ף והרמב"ם אין חשש בדבר וגם לדברי הרמ"ה והרא"ש יש לחלק והחילוק נראה לעינים לפי שבנדון זה הרי ביאר ונתן רשות לשלוחו לעשות שליח ושליח שליח עד כמה והשיב יש אתי פרטי דברים דפריט הרמ"ה במסכת גיטין ובביאור כתב דכל שהקפיד הבעל ואמר טול ממנה והדר הב לה גיטא לא ישלחנו ביד אחר שמא ישנה אותו שני ואם שלח ביד אחר ולא שינה השני הוי גיטא והיינו דאמרינן לגמרא היכא דנפקה לאפיה וכולי דכולי עלמא לא פליגי דגיטא מעליא הוא ופי' הוא ז"ל לאפיה דשליח שני כפירש"י וכתב עוד וכן הדין באל תגרשנה אלא בימין דאי שוי שליח ואזל שליח שני ויהיב בימין כקפידיה דבעל הוי גיטא אמנם בנדון זה אין אנו צריכין לזה כיון שהבעל נתן רשות לשליח למנות כמה שלוחים דכיון דאיהו לא קפיד אנן לא קפדינן כמו שכתבתי ואין כאן בית מיחוש ומטעם זה לא היה צורך לחלה ולא לאונס אחר ואפי' עד כמה שלוחים דכולהו מכח בעל קא אתו וכן אף אם השליח הראשון לא צוה לשני בביאור לבלתי תת הגט עד ישיג מחילת הכתובה כמו שצוה הבעל אין בכך כלום שהרי הוא ממנה אותו מכח שטר שליחותו של בעל המזכיר מחילת הכתובה והרי הוא כאילו הזכיר לו כן השליח הראשון לשני ועוד שכיון שהבעל לא הקפיד להתנות בזה ר"ל שיצוה כן השליח הראשון לשליח השני שימנה תחתיו אלא נתן לו רשות סתם למנות שליח שני גיטא מעליא הוא כל שהשליח הב' קיים קפידתו דבעל ונראה שאף במי שלא נתן רשות בפי' לשליח למנות אחר כדינא דמתני' וא"ל שקול מינה חפץ והב גיטא שאין לו למנות שליח לכתחלה שמא לא יזכור לצוות כן השליח הראשון לב' וכן שמא ישנה השליח הב' מ"מ אם מינה השליח הראשון שליח וא"ל הב לה גיטא ואת דבר החפץ לא הגיד לו או שהגיד לו והחליף וא"ל הב גיטא ושקול חפץ עכ"ז גיטא מעליא הוי כל שהשליח השני נטל החפץ ואח"כ נתן הגט וזהו לשון הגמרא היכא דנפקה לאפיה ויהבה ליה חפץ ה"ל למימר היכא דשקיל מינה חפץ אלא שהכוונה היא שאפי' אם השליח השני לא ידע כלל מענין החפץ לפי שהשליח הראשון לא הגיד לו דבר ממנו או שהחליף והקדים בין מוקדם ומאוחר אלא שהאשה מעצמה נתנה לו החפץ ראשונה מיראתה פן הקפיד הבעל בזה גיטא מעליא הוא שהרי נתקיימה קפידתו של בעל מ"מ עכ"ל: וכתב עוד שם בסי' שי"ז מה ששאלת אם יש בכלל הכתובה מתנה לחוד ואם תקרע הכתובה אם יקיים רצון הבעל תשובה הלא ידע מחלוקת המפרשים במה שאמרו בר"פ אע"פ (נד.) תנאי כתובה ככתובה דמי ובנדון זה נראה שהנדוניא בכלל אפי' לדעת הרמב"ם אף ע"פ שדעתו שאפי' במוחלת כתובתה אין הנדוניא בכלל אלא התוספת לפי שבנדון זה האריך לומר כל זכות שיש לה אצלו מחמת חיוב כתובתה וכוונת לשון זה כל מה שנתחייב לה בשטר כתובתה אבל מתנתה אינו כלל בענין זה כמו שאין נכסי מלוג בכלל לשון זה ואפי' היה חוב שחייב לה הבעל מנכסי מלוג זה נ"ל ברור בדין שבין האשה והבעל לענין ממון אבל לענין הגט להוציא מידי כל ערעור טוב שתמחול האשה קודם קבלת הגט באותו לשון בעצמו הכתוב בשטר השליחות ושיעשה מזה שטר לראיה ויזכירו כן במעשה ב"ד מהתרת האשה וכן אני נוהג לעולם בתנאי כאלו לקיימם ככתבם וכלשונם ואחר נתינת הגט תוכל האשה לתבוע מתנתה על נכסי בעלה ומה ששאלתם אם יתקיים רצון הבעל בקריעת הכתובה נ"ל דלא נתקיים רצון הבעל מב' טעמים האחד שאף ע"פ שתקרע הכתובה קרע ב"ד כיון שלא מחלה אותו עדיין תוכל לתובעו בגט כדין מלוה ע"פ ואף ע"פ שבמקום שכותבין כתובה לא תגבה בגט ואין עמה כתובה זהו מפני שיכול לטעון פרעתי ובכאן אינו יכול לטעון כן אא"כ ירצה לשקר ועוד שהיא יכולה להשביעו על זה שבועת היסת והב' שאף אם נאמר שנמחלה הכתובה בקריעה מ"מ עדיין ישאר לה זכות עליו מחמת חיוב מזונות מכל אותם שנים שעמד במ"ה אם פסקו לה מזונות ולוותה ואכלה שיש לו לפרוע חובה ומחמת תנאו שהתנה שתמחול כל זכות שיש לה עליו מחמת חיוב כתובה צריכה למחול הכל שהרי מה שנתחייב לה בכתובה הוא חיוב זה עכ"ל:


כתב הרמב"ם אפי' לא אמר קח החפץ ואח"כ תן הגט אלא אמר קח החפץ ותן הגט הוי קפידא וכו' ואם שינה אינו גט כך מצאתי בגירסא ישנה ואע"פ שלא כתב הרמב"ם בלשון הזה ממש מ"מ מאחר שכתב דבקח החפץ ותן הגט אם שינה אינו גט תפס רבינו כוונתו כתוב ובגירסאות דידן כתב הרמב"ם אפי' לא אמר קח החפץ ותן הגט הוי קפידא וכו' כלומר אפי' אמר תחלה תן גט וקח החפץ כל שהזכיר לו החפץ דעתו שיקח החפץ תחלה אא"כ א"ל בהדיא ואח"כ טול החפץ דומיא דהב זוזי ושקול שטרא דפרק הכותב (כה.) ולפי זה אין לגרוס הרמב"ם דהא איפכא כתב בפ"ט דכל שהזכיר נתינת הגט תחלה ה"ל כאילו אמר ואחר כך שקול חפצא אלא הרמב"ן בנון גרסינן שסברא זו כתב בשמו הר"ן בפרק כל הגט וה"ה בפ"ט מה' גירושין אף ע"פ שאין דברי הר"ן מבוררים שם וכמדומה שטעות סופר יש שם מ"מ משמע מתוך דבריו שסברת הרמב"ן הוא דאפי' הב לה גיטא ושקול חפצא הויא קפידא אבל דעת התוס' בפרק כל הגט דבאומר הב גיטא ושקול חפצא ליכא קפידא כיון שהזכיר נתינת הגט תחלה וכך הם דברי הרמב"ם בפ"ט מהלכות גירושין דלא הויא קפידא לעכב אלא דוקא באומר שקול חפצא והב לה גיטא ומדברי הר"ן בפרק כל הגט משמע דאפי' בא"ל שקול חפצא והב לה גיטא לא הוי קפידא עד שיאמר והדר הב לה גיטא ודייק כן מדאמרינן בגמרא והדר הב לה גיטא:


שליח המביא גט מא"י נותנו לה ומתגרשת בו וכו' משנה פ"ק דגיטין (דף ב.) המביא גט בא"י אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו ופירש"י אם יש עליו עוררים שהבעל מערער שהוא מזוייף ואם אין עליו עוררים מסתמא כשר ובגמ' ערער כמה אילימא ערער חד והא א"ר יוחנן אין ערער פחות מב' ואלא ערער תרי תרי ותרי נינהו מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני כלומר ואפי' נתקיים בחותמיו מאי הוי הא תרי ותרי נינהו ואוקי אתתא בחזקת נשואה אלא ערער דבעל וכתבו התוספות וה"ה ערער דלקוחות שבאה לטרוף כתובה מהם כדאיתא בירושלמי ומשמע מדברי הרא"ש שאין ערעור דלקוחות האומרים מזוייף הוא מעכבה מלישא שכתב שם בפ"ק דגיטין וז"ל וה"ה ערער דלקוחות אם באת לטרוף כתובה מהם כדאיתא בירושלמי ומיהו בשביל ערעור דלקוחות לא אסרינן לה להנשא אבל בערעור דבעל אסורה לינשא עד שיתקיים בחותמיו אבל בלא ערעור דבעל מותרת לינשא ולא חיישינן לזיופא לפי שהבעל אינו חשוד לקלקלה בידי שמים והיא עצמה לא תזייף לקלקל עצמה אבל להוציא ממון מיתומים ולקוחות חיישינן לזיופא אבל לענין פרעון כתובה נחתינן לנכסי' דכיון דשרי לינשא גבי נמי כתובתה מבני חרי דמספר כתובתה נלמד לכשתנשאי לאחר תיטלי מ"ש ליכי עכ"ל ומשמע לרבינו דכיון שכתב הרא"ש דלהוציא מעות מיתומים ולקוחות חיישינן לזיופא משמע דאפי' לא ערערו לקוחות אנן טענינן להו וליתמי דילמא מזוייף הוא ולכן סתם רבי' דבריו וכ' אבל לא ממשעבדי וכן דעת הר"ן דאנן טענינן ללקוחות וליתמי אפי' אם אינם עוררים. כתב הרמב"ם בפ"ז בא הבעל ואמר לא גרשתי מעולם וגט שהובא לה מזוייף הוא יתקיים בחותמיו ואם לא נתקיים ולא נודעו עידיו כלל תצא והולד ממזר שהרי אינה מגורשת אבד הגט ה"ז ספק מגורשת וכתב ה"ה משמע דכשלא נתקיים מחזיקה הרב כא"א גמורה והולד ממזר גמור מן התורה ונראה שהוא סבור דאע"ג דקיום שטרות דרבנן הכא שהבעל מערער וטוען בברי מזוייף והיא אינה יודעת בזה דבר וחתימת העדים אינה מצויה העמידנה על חזקתה שהיא א"א אבל כשאבד הויא ספק מגורשת דדילמא אי הוה גט קיים היה מתקיים בחותמיו ויש מי שכתב דבכל גוונא דיינין לה בספק מגורשת עכ"ל ונ"ל דכשלא נתקיים אין דעת הרמב"ם שיהיה בטל לגמרי דא"כ ה"ל לכתוב סתם ה"ז בטל אלא כוונתו לומר שהוא קרוב לודאי בטל כיון שחזרנו על קיומו ולא נודעו עידיו כלל ומ"מ כיון שאיפשר שיתקיימו עידיו אינה ודאי א"א ונ"מ לאם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר דחיישינן לה:


לפיכך נשים שהם בחזקת ששונאות וכו' בפ"ב דגיטין (כג.) תנן שנשים הללו נאמנות להביא את גיטה ופריך בגמרא והתניא אינן נאמנות ושני אביי כאן בא"י כאן בח"ל בארץ דאי אתי בעל ומערער משגחינן ביה דאיכא למימר לקלקולא קא מיכווני לא מהימני בח"ל דאי אתי בעל לא משגחינן ביה מהימני ואע"ג דרב יוסף פליג התם ואמר איפכא כאביי קי"ל דתניא כוותיה ורב אשי נמי אמר דמתני' כוותיה דיקא וכן פסקו הפוסקים: כתב הרמב"ם בפ"ז וצרתה אפי' היתה צרתה נשואה לאחר וכתב ה"ה שכן נלמד ממתני' דהאשה שלום וכתב עוד הרמב"ם ויבמתה אפי' היתה אחותה וכתב ה"ה דהכי איתא בירושלמי:


וכתב הרמ"ה ואם אומרת בפני נכתב ובפני נחתם וכו' הר"ן בספ"ג כתב שדעת הרמב"ן כדעת הרמ"ה ושהרשב"א חלוק עליו דאיהי לאו דינא גמירא וכיון דכולהו כי אתו בארץ לא קפדינן בין אמר ללא אמר וכי אתי בעל משגחינן ביה אף זו סבורה שאע"פ שאמרה בפני נכתב וכו' אין בכך כלום ואי אתי בעל ומערער אכתי משגחינן ביה וסבורה לקלקולא הילכך בין כך ובין כך לא מהימנא וה"ה כתב ג"כ שתי הסברות בפ"ז ולא הכריע:


עשתה שליח לקבלה בעדים והגט יוצא מתחת ידו וכו' כך כתב הרמב"ם בפי"ב וכתב ה"ה שכן נמצא להרי"ף בתשובה שאין השליח נאמן אלא כשמודה הבעל שכתבו אלא שבתורת פקדון נתנו לה אבל כפר בגט ואמר לא כתבתיו אין מתקיים אלא בעידי חתימה שהקבלן ידו כיד האשה וכשם שהאשה אינה נאמנת בלא עידי חתימה ומסירה אם טען הבעל מזוייף הוא כך שליח אינו נאמן וכ"כ הרשב"א ג"כ בפרק התקבל:


ואם הוא מודה שכתבו אלא שאומר שלא נתנו לו בתורת גירושין וכו' בפרק התקבל (סד.) איתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין מי נאמן רב הונא אמר בעל נאמן ורב חסדא אמר שליש נאמן רב הונא אמר בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב ליה ורב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה ומודה רב הונא דאי אמרה קמי דידי יהביה ניהליה לגירושין מהימנא מגו דאי בעיא אמרה לדידה יהביה ניהלה בעל ופירש"י בעל אומר לפקדון. גט שנתון ביד שליש ובעל אומר לפקדון הפקדתי בידך ושליש אומר לגירושין נתתו לי שהייתי שלוחה לקבלה ונתגרשה בקבלתי כתב הרשב"א ואין כוונת הרב לומר שהוא נאמן לומר שליח קבלה אני דע"כ שנים שיאמרו בפנינו אמרה צריכא אלא כוונת הרב לומר דרב הונא ורב חסדא בשהגט יוצא מתחת ידו ובשליח קבלה ושליח אומר שליח קבלה אני ואלו עידי ולגירושין קבלתי והר"ן נראה שתפס דברי רש"י כפשטן דבאין עדים שהוא שליח קבלה מיירי ולפיכך כתב שהקשו עליו ופירשו דאפי' רב חסדא לא קאמר אלא בדאיכא סהדי שהוא שליח קבלה וכ"כ התוספות והרא"ש דמיירי בשיש שנים שמעידים דשויתיה האשה שליח קבלה וכן משמע מדברי רבינו דביש עדים שהוא שליח קבלה עסקינן שמ"ש ואם הוא מודה שכתבו וכו' ארישא דמילתא קאי דהיינו עשתה שליח לקבלה בעדים וכ"כ רבינו ירוחם בפ"ג ונסתפק הר"ן לרב חסדא דאמר שליש נאמן דהא הימניה אם הוא לומר שתהא מגורשת בקבלתו משעה שידענו שהאשה היתה עמו מתוך שבידו ליתנו לה אבל לענין שתתגרש משעה ראשונה ואע"פ שאין האשה עמו ודאי לא דהא לא הימניה אלא מה שבידו או שמא אין הבעל מדקדק בשעות אלא כיון שהוא יודע שבידו ליתנו לה כשימצאנה אף מעכשיו גומר ונותן שאם הוא שליח קבלה שתתגרש מעתה וכתב עוד וכן לדברי רש"י יש לי לומר שכיון שבשעה שבאו לב"ד קודם שאמר הבעל לפקדון היה יכול ליתנהו לאשה והאישה היתה מקבלתו מידו נאמן לומר שליח קבלה הייתי ולקבלה נתתו לי ונאמן בכך להתגרש משעה זו אבל משעה ראשונה ודאי לא עכ"ל ופירש"י דהב"ע כשהאיש והאשה יחד בעיר וכ"כ התוספות והרא"ש והרשב"א משום דאי לא תימא הכי לרב הונא דאמר בעל נאמן א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן במביא גט ממ"ה דצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם משום דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה אכתי יערער שיאמר לפקדון נתתיו אלא ודאי הכא בשהאיש והאשה יחד בעיר ומ"ה אמר רב הונא בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה יהיב לה ואפי' בכי הא אמר רב חסדא דשליש נאמן וכתבו עוד דרבא ורב ששת דמצרכי לומר בפני נכתב ובפני נתתם מערסא לערסא או משכונא לשכונא ס"ל כרב חסדא דאמר שליש נאמן אפי' בעיר אחת א"נ התם איירי כשהבעל אומר כתבו ותנו והלך לדרכו דליכא למימר דלדידה הוה יהיב לה והר"ן ג"כ כתב כדבריהם דכשהאיש והאשה בעיר אחת עסקינן וכתב עוד א"נ דכי אמר רב הונא בעל נאמן דוקא בשליח קבלה דאיכא ריעותא דכיון שידו כידה לדידה הוה מסר אבל בשליח הולכה ליכא ריעותא שלא רצה למסור לה שתתגרש מיד א"נ דכי קאמר רב הונא בעל נאמן דוקא שהוא עדיין ביד שליח אבל משהגיע הגט לידה שוב אין הבעל נאמן אע"פ שאינה טוענת ברי עכ"ל וחילוק אחרון שכתב הר"ן לחלק בין כשהוא עדיין ביד שליש לכשהגיע לידה הזכירו הרשב"א וכתב שאינו מחוור בעיניו ולפי דבריו משמע דפלוגתא דרב הונא ורב חסדא בין בטוען שליש שהוא שליח קבלה בין בטוען שהוא שליח הולכה הוא וק"ל שכתב הר"ן אבל נמצא להרי"ף בתשובה שפירש שמועתינו בשליח הולכה ובשהגט יוצא מתחת יד האשה ואפ"ה לרב הונא בעל נאמן ומאי קמ"ל הר"ן לדעת הרי"ף הא כל שאר מפרשים נמי הכי ס"ל ואיפשר דלהרי"ף בתשובה פלוגתייהו בשליח הולכה אבל בשליח קבלה לכ"ע שליש נאמן ולשאר מפרשים פליגי בתרוייהו וכ"כ רבי' ירוחם דאיפשר דלדברי הרי"ף בתשובה בשליח קבלה מודה רב הונא ועי"ל דמשום דהר"ן מתרץ באחד מהתירוצים דרב הונא לא פליג עליה אלא בשליח קבלה אבל בשליח הולכה מודה לרב חסדא וכמו שכתבתי בסמוך מש"ה כתב דהרי"ף בתשובה כתב דבשליח הולכה פליגי ואמאי דאמר רב חסדא שליש נאמן דהא הימניה פירש"י דנאמן משום דאי בעי עביד ביה מאי דקאמר שיכול למוסרו לאשה והתוס' והרא"ש חלקו עליו וכתבו דאפי' בדליכא מגו הימנו רבנן לשליח ואפי' אומר הבעל שנתנו לו בפני עדים מ"מ סמך עליו דזימנין דמייתי עדים או אזלי למדינת הים ומשמע מדברי הרשב"א שלדברי התוס' אפי' עדים מעידים דלפקדון יהביה ניהליה שליש נאמן דכיון שהיה יכול שליש למסרו לה ותלך ותנשא בו הוא מאמינו אפי' במקום עדים וכאילו אמר נאמן עלי באומר לגירושין מסרתיו יותר מק' עדים ופסל העדים לגבי דידיה כל זמן שאמר הוא לגירושין קודם שבאו העדים וכ"כ הוא ז"ל בהדיא בתשובה דשליש נאמן אפי' במקום עדים דהא הימניה וגם רבינו ירוחם בח"ג כתב בשם התוספות דאפי' יש עדים דלפקדון נתנו לו נאמן שליש וכ"כ בתוס' והרא"ש ומיהו כתב דמילתא דתמיה הוא אי מהימן אפי' במקום עדים ואמאי דאמרינן בעל אומר לפקדון כתבוה התוספות הא דלא נקט בעל אומר להולכה ושליש אומר לקבלה משום דלא שייך האי טעמא דקאמר דאם איתא דלגירושין לדידה הוה יהיב לה אלא כשאומר הבעל לפקדון משמע מדבריהם דבהא אפי' רב הונא מודה דשליש נאמן כיון דלא שייך טעמא דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב לה וזהו שכתב רבינו ודוקא כשטוען דלפקדון נתנו לה אבל אם טוען שעשאו שליח להולכה ורצה לחזור בו וכו' ובעיקר מחלוקת רב חסדא ורב הונא פסק הרי"ף כרב חסדא וכן דעת הרמב"ם בפרק י"ב [דהשליש] נאמן בין גט יוצא מיד שליש בין שהוא יוצא מיד האשה וכתב הרא"ש שאין נ"ל ראיית הרי"ף ושכך הקשה עליו רבינו אפרים ומשמע לרבינו דהרא"ש ורבינו אפרים ס"ל דהלכה כרב הונא ועוד שכתבו הרשב"א והרא"ש שהרמב"ן העיד שראה בנוסחא ראשון של הרי"ף מכתיבת ידו שהלכה כרב הונא שכיון שלא נתגלה לנו טעמו של הרי"ף ראוי להחמיר כדבריו הראשונים וכמו שפסק ר"ת ולפיכך סתם רבינו הדברים כדעת רב הונא: ב"ה ומ"ש רבינו שלכן טוב ליזהר שלא לגרש ע"י שליח כשהבעל והאשה שניהם בעיר וכו' מתבאר מדברי התוס' והרא"ש והרשב"א שכתבתי דבשליח הולכה נמי טוב ליזהר :


ומ"ש רבינו דלהרמב"ם שליח נאמן אפי' אין הגט בידו לא מצאתי לו שכתב כן בהדיא ואעפ"י שכתב בפי"ב שליח קבלה שקבל הגט לאשה ושלחו לה בפני עדים וכו' בא הבעל וערער שלא נתנו יתקיים בחותמיו שהרי עדים מעידים שהגט שנתנו לה יוצא מתחת יד שלוחה וכו' וכתבו רבינו בסמוך איפשר דשאני התם שהוא טוען מזוייף הוא או שלא נתנו אבל אם היה טוען לפקדון נתתיו מנ"ל דסבר הרמב"ם דשליח נאמן אע"פ שה"ה כתב על לשון זה דהיינו כרב חסדא וכיון שיש עדים שהיה הגט בידו אין בו חשש כלום אבל לרב הונא איכא למיחש שלא יאמר הבעל לפקדון מסרתי בידו מ"מ אינו מוכרח ולפי האמת לדעתי לא היה צריך רבינו לכתוב דלהרמב"ם שליח נאמן אפי' אין הגט בידו רק שיש עדים שראוהו בידו כיון דשליח נאמן כך לי גט יוצא מתחת ידו כמו עדים שראוהו: ומ"ש עוד רבינו וי"א דוקא שהגט ביד האשה וכו' כ"כ הרא"ש שם בפרק התקבל וטעמא משום דאם אינו בידה ליכא מגו ואי משום שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת כיון דאיכא שליש דמסייע לה מעיזה והקשה הרא"ש על פירוש זה וכתב ואיפשר דאפי' הגט ביד שליש מהימנא דכיון דלא מסייע לה אלא שליש לחודיה אינה מעיזה והאי דקאמר מגו דאי בעיא אמרה לדידי יהביה ניהלי ה"ק נתנו לי והפקדתיו ביד שליש ואע"פ שהרא"ש כתב פי' שני בלשון איפשר מאחר שראה רבינו שהקשה על פי' ראשון משמע ליה דסבר דפי' שני עיקר אבל רבינו ירוחם בח"ג כתב דפי' ראשון עיקר:


נאבד הגט והיא אומרת שקבלתו מיד השליח כראוי וכו' גז"ש בפרק התקבל בעל אומר לגירושין ושליש אומר לגירושין והיא אומרת נתן לי ואבד הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות מב' אמאי וליהמניה לשליש מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמניה וליהמניה לבעל דא"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן בעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן מי קאמר גירשתי ולימא חזקה שליח עושה שליחותו כי אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו לחומרא אבל לקולא לא וליהמנה מדרב המנונא דאמר האשה שאמרה לבעלה גירשתני נאמנת ה"מ היכא דליכא דמסייע לה אבל היכא דמסייע לה מעיזה ומעיזה ופירש"י דבשליח להולכה עסקינן וע"כ צ"ל כן דאי בשליח קבלה מאי משני מי קאמר גירשתי הא כיון דאמר דמסרו לשליח קבלה הרי הוא אומר גרשתי ועוד מאי פריך ולימא חזקה שליח עושה שליחותו ורבינו ירוחם שכתב בח"ג פי' ויש עדים ששליח הוא השליח לקבלה לא דק ואע"פ שקבלתו מיד השליח כראוי הוא כעידי מסירה לדעת התוס' והרא"ש כמבואר בסי' קל"ג צ"ל לדעתם שעידי מסירה הלכו למ"ה או מתו שאם לא כן ובאו ויעידו: ב"ה ומ"ש רבינו כיון שאין עדים שראו הגט ביד האשה כלומר דא"כ כי אבד מאי הוי כיון שיש עדים שראו אותו בידו


ומ"ש עוד רבינו דהוי ספק מגורשת ואם בעלה כהן אסורה לו וכו' כ"כ שם הרי"ף והרא"ש מדאמרינן דחזקה שליח עושה שליחותו לחומרא וכתב הרמב"ם אפי' אמרה בפני נתנו לשליח לגירושין וכו' בפרק י"ב ופשוט הוא: ב"ה והוא נלמד מדאמרינן וליהימנה מדרב המנונא ובו' ה"מ היכא דליכא דמסייע לה:


כתב הרמב"ם שליח קבלה שקבל הגט לאשה ושלחו לה וכו' ג"ז בפי"ב ומדברי ה"ה נראה דהרמב"ם לטעמיה דפסק כרב חסדא דאילו לדברי הפוסקים כרב הונא אם שלשתן בעיר אחת איכא למיחש שמא יאמר הבעל לפקדון נתתיו לו בתשובות הרשב"א סי' אלף רכ"ח שאלתם באשה שעשתה שליח קבלה והגיע לידה ע"י אחר שהעיד שבפניו נכתב ונחתם לשמה ובא ליד אותו שליח קבלה והביא שטר חתום בב' עדים שבא הגט ליד שליח קבלה ושהשליח קבלה מסרו לזה להגיעו לידה אבל אין אנו מכירין עידי השטר אבל הגט נתקיים בפנינו על פי שליח זה ועד א' שעמו שהעיד על חתימת עידי הגט תשובה מסתברא שהגט כשר ומותרת לינשא בו דלשמא לא נתנו הבעל לגירושין לא חיישינן דכל שמסור ליד זה והוא אומר לגירושין ניתן לי הוא נאמן לכ"ע ולא עוד אלא אפי' בא הבעל וערער ואמר לא מסרתיו אלא לפקדון זה שהגט בידו נאמן דקי"ל כרב חסדא דאמר שליש נאמן ולשמא לא נכתב ונחתם לשמה לא חיישינן דאין אדם עשוי לקלקל את אשתו בידי שמים וכדאיתא בירושלמי פ"ק דגיטין וכיון שכן למה נחוש לקיום לא חיישינן דהא איכא תרי דמקיימי ליה בחותמיו לשמה לא חיישינן לפקדון לא חיישינן ואילו הביאו שליח קבלה היה נאמן לומר לגירושין נתנו לי כמו שאמרה היא ואע"פ שלא הביאו השליח קבלה זה נאמן דלא גרע משליח הולכה שאילו רוצה לומר שליח הולכה אני נאמן להתירה השתא נמי נאמן לומר השליח קבלה נתנו לי להביאו לידה ועוד שמעיד ואומר בפני נכתב ובפני נחתם ונמסר ליד השליח קבלה שהוא נאמן משום האי מגו וכענין שאמרו בריש גיטין (ה.) בעא שמואל מרב הונא ב' שהביאו גט וכו' א"ל אין צריכין מה אלו אמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני וה"פ אף אנו נאמר כן אילו רצה זה לומר הבעל מסרו לי ובפני נכתב ונחתם מי לא מהימנא ואע"פ שאינו אומר שהבעל מסרו לו שליח הקבלה כאן לענין זה כבעל שהרי זה מעיד שנמסר לידו מיד מי שהיה בידו להחזיקה גרושה עכ"ל כתב ה"ר שלמה בן הר"ש בר צמח ז"ל בתשובה על אשה שמינתה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בארץ רחוקה והשליח עשה שליח וקבל וקרע ושלח שטר עדות ליד האשה וחתימו ביה דייני איך קבל וקרע אלא שלא נתקיים השטר לנו בחותמיו דעתי שאין הקיום מעכב בשטר זה משום דקיום שטרות דרבנן הוא ומחלוקת ראשונים היא אי מעשה ב"ד צריך קיום וכיון שבמחלוקת היא תלויה והירושלמי אומר דמעשה ב"ד לא צריך קיום אע"פ שקצתם דחו ירושלמי זה מפני שהוא חולק על גמרתינו מההיא דעד ודיין אין מצטרפין כיון שהרי"ף והרמב"ם מפרשים אותה באופן שלא תקשה על הירושלמי על פי דרכם למדנו שאין מעשה ב"ד צריך קיום ונוספו עליהם רבוותא אחרים שסוברים כמותם ומחזרים לתרץ הירושלמי וגמרתינו כמו שתמצא בתשובות להרשב"א בחדושי קצת תלמידיו בפ"ב דכתובות אע"פ שמגדולי הראשונים סוברים דמעשה ב"ד צריך קיום כגון ר"ח והרמב"ן והרשב"א תלמידו בשעת הדחק כזו כדאי הם הרי"ף והרמב"ם ז"ל ובפרק קמא דנדה כתבו רוב המפרשים דכל בדרבנן ואיכא פלוגתא דרבוותא אמרי' מעשה ב"ד אין צריך קיום ומקילין עלה משום עיגונא ואע"פ שבחשן משפט כתוב שקיום ב"ד צריך קיום ההוא לענין ממונא איתמר דה"ל קולא לנתבע ואע"פ שהר"ף כתב שבשליחות שהאשה עושה לקבל גיטה מיד בעלה שצריך לקיים השטר והפליג להחמיר אף אנו נודה שלכתחלה ולרווחא דמילתא טוב הוא להתקיים אם איפשר אבל היכא דלא איפשר לא מעגנינן אשה מש"ה ובזה איפשר לקיים מה שכתב א"א ז"ל אלא שלפי זה שכתבתי דוקא במעשה ב"ד ולפי מה שכתב אדוני אבי ז"ל אף בשטר שאין בו מעשה ב"ד ולענין מעשה הייתי מניח סברתי וסומך על סברתו שכבר הורה זקן ומה שהשליח מינה שליח כתב הגאון שאין השליח יכול לעשות שליח אלא אם כן ניתן לו רשות כן כתבו תלמידי הרשב"א בפ"ב דקידושין עוד הוסיף הגאון דבשליח קבלה אפי' נתנה לו רשות אינו ממנה שליח וכ"כ הרמ"ה דשליח קבלה אינו יכול למנות שליח ואפי' נתנה לו רשות דמילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח אבל הרמב"ם כתב בפ"ז מהלכות גירושין דשליח ממנה שליח ולא פירש ולא חילק כלל בין שליח האשה לשליח האיש והרב העיטור באות שי"ן ג"כ חולק על הגאון וכתב דכמו דשליח הבעל ממנה שליח אף שליח האשה ממנה שליח אפי' עד כמה ואף גדולי האחרונים חלקו על טעמו של הרמ"ה וכתבו דלא אמרינן מילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח אלא כגון שא"ל לחתום בגט שאינו יכול לומר לאחר לחתום אבל למנות השליח שליח אחר לא אמרינן הכי ולע"ד אני אומר דלא גרע אשה שאמרה התקבל לי גיטי מאשה שאמרה התקבל לי קידושי מיד פלוני וכשם שהיא יכולה למנות שליח לקבל קדושיה והשליח שליח מדרשת ושלח ושלחה כדאיתא בפ"ב דקידושין (מא:) הכי נמי יכולה למנות שליח לקבל גיטה והשליח שליח דכולהו מדרשת דחד קרא נפקי ואיתקש הויה ליציאה כדאיתא התם ומאחר שהרמב"ם והעיטור והאחרונים מסכימים להתיר ראוי לסמוך עליהם אפי' לא היתה לנו ראיה כל שכן שראיה מבוארת היא לסמוך עליה. ואע"פ שכתוב בשטר שנמסר הגט ביד השליח והוא לא נמסר אלא ביד שליח השליח אין לפוסלו בזה כדאיתא בפר' כל הגט (כט:) כולהו מכח בעל קא אתו ה"נ אמרינן כולהו מכח אשה קא אתו שאילו בטלה האשה שליחות משליח הראשון אין שליחותו של שני כלום והא דמצרכינן בשליח דשליח הבעל שיתמנה בב"ד מהשליח הראשון התם היינו טעמא משום דצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אבל בנדון שלפנינו שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אין צריך למנותו בב"ד ואע"ג דבשליח דבעל תנן דאינו ממנה שליח אא"כ חלה בנדון זה אע"ג דלא חלה היה יכול למנות שליח דבשליח דבעל הוא דמצרכינן הכי משום דחיישינן לקפידא דבעל משום דאיכא אינשי דקפדי ואי שמעי מבטלינן שליחותייהו אבל הכא אנן סהדי דניחא לה שיקבלהו כל מי שירצה ובכל מילי דבעל חיישינן לקפידא משום דאמרינן בעי לצערה וכדאמרינן בפרק מי שאחזו (עד:) גבי מעשה דצידון אבל באשה כזו שהיא עגונה ומבקשת לימלט כצפור מפח אין לחוש לקפידתה בזה והרשב"א כתב בפרק התקבל דבענין שליחות האשה היכא דקי"ל שהיא רוצה בדבר לא בעינן שמיעת קולה והביא ראיה לדבריו ואע"פ שכתוב בשטר הלשון בלשון עדים וחתמו דיינין לא מיחזי כשיקרא שהרי בפ' השולח (לה:) גבי בפני כמה מבטלו אמרינן לא שנא כתוב בלשון דיינים וחתמי עדים ל"ש כתוב בלשון עדים וחתמי דיינים וא"א ז"ל כתב בתשובה דאף בדיינים שייך לשון עדות מההוא דאמרינן בפ"ב דכתובות (כא:) מאי דמסהיד סהדא לא מסהיד דיינא עוד ראיתי אחד מהגדולים נסתפק בגט כזה שכתב הב"ד שנמסר ביד שליח האשה שמא העדים עצמם שחתמו בגט צרפו ג' עמהם וחתמו במעשה ב"ד וחשש לזה שאין עד נעשה דיין ושאל על זה את פי הר"ן ולא זכינו לתשובתו אבל לע"ד נראה דלא שייך בזה עד נעשה דיין לפי שבמעשה הזה א"צ ב"ד ולא אמרינן הכי אלא בקידוש החדש דבעי ב"ד אבל בנדון זה א"צ ב"ד כלל אלא הודעת עדים שקבל ונקרע וכל היכא דלא צריכי לב"ד לא חיישינן לעד נעשה דיין ואחר כך מצאתי א"א שהאריך בתשובה להראות פנים שאפי' במקום שצריך ב"ד אין חוששין בנדון כזה לעד נעשה דיין ועוד אני אומר שאפי' היה בדבר חשש כל עוד שלא יודע לנו בפירוש שכן עשו אין בודקין אחריהם דב"ד בתר בי דינא לא דייקי והריב"ש כתב בתשובה סי' שפ"ח שפ"ט ש"ץ על מעשה ב"ד שהובא לפניו על שליח קבלה שקבל הגט בפניהם וקרעוהו והתירוה לינשא ויש בשטר טעיות מדקדוק הלשון מודה שאין הב"ד יודעים בטיב גיטין וקידושין ונסתפק שמא הדיינים היו עידי מסירת הגט כנראה מפשט לשונו ואין עד נעשה דיין ושטר מעשה ב"ד זה כאילו אינו ואין למדין ממנו כלל וכתב ע"ז להר"ן ז"ל והשיב לו דבכי הא אפי' לדברי המחמירים יכולים להיות דיינים דהא אמרינן בפי"נ (קיג:) ג' שנכנסו לבקר את החולה רצו עושים דין ולמ"ד דבדיני ממונות בעינן הגדה הכא ע"כ היינו טעמא דכיון שהבעל דין מזכה בפניהם מעשה הבעל דין עצמו חשוב כהגדה ואף כאן כיון שהבעל גירש בפניהם הגדה מיקרי ויכולין הב"ד מעצמם לדון עליה ומה שאמרת שאע"פי כן יש לחוש שמא נמסר בלילה שהוא שעה שאינו ראוי לדון ואם אינם נעשים דיינים לב"ד טועין לא חיישינן אבל דעתו שהביא לחוש מפני שאיפשר שהדיינין מוחזקים שאינן יודעין בטיב גיטין וקידושין כראוי וכמו שכתבתי שלשונם מוכיח עליהם ובכגון זה יפה חששת שלא לראותו בלילה בלבד יש לחוש אלא לכמה פיסולים שאיפשר להזדמן בגט ואני לא אתיר אשה ע"פ מעשה ב"ד כזה שהיאך אסמוך על בני אדם שאינן יודעין בטיב גיטין מפני שהם כותבין שנתברר להם שכל עניני הגירושין נעשו כהוגן וכתיקון חכמים להתיר אשה העומדת בחזקת איסור ואנחנו היודעים ועדים שאינם כדאי שהיו הענינים הצריכים בגט מתבררים להן ע"כ:


בעל שכתב גט לאשתו ואח"כ נתיחדה עמו וכו' כדלקמן סי' קמ"ח:


אבל אם שלחו לה על ידי שליח ונתייחד עמה וכו':


כיון שהשולח גט ע"י שליח וכו' הוא חייב במזונותיה וכו' כן כתב הרמב"ם בסוף פ"ו ופשוט הוא בפ' אלמנה ניזונית (צז:) ומי שאחזו (עד.):


ואם מת קודם שיגיע לידה לא יתנהו לה זה פשוט בכמה מקומות דאין גט לאחר מיתה ואחד מהם בס"פ מי שאחזו (דף עו.) בטלו קודם שיגיע לידה הוי בטל פשוט במשנה בפרק השולח (דף לב.) נוסח ביטול שליחות גט כתב רבינו ירוחם בנכ"ד ח"ג:


ומשבא לידה אינו יכול לבטלו ג"ז משנה שם ומ"ש אפי' חזר בו תוך כדי דיבור הוא ממאי דאסיקנא בפרק יש נוחלין (דף קכט:) דבכל התורה כולה תוך כדי דיבור כדיבור דמי בר ממגדף ומקדש ומגרש וכ"כ הרשב"א בריש השולח והרמב"ם בפ"ו:


ולכתחלה אין לו לבטלו אלא בפני שליח וכו' משנה בפרק השולח בראשונה היה עושה בית דין במקום אחר ומבטלו התקין ר"ג הזקן שלא יהיו עושים כן מפני תיקון העולם כלומר שהשליח שאינו יודע בביטולו מוליכו והיא ניסת בו:


אבל בדיעבד אפי' בטלו בפני שנים אחרים הוא בטל ג"ז שם בברייתא (לג:) פלוגתא דרבי ורשב"ג ואמר רבא אמר ר"נ דהלכה כרבי ואסיקנא דהלכתא כרב נחמן:


וא"צ לבטלו בפני ג' ג"ז שם בפני כמה מבטלו רב נחמן אמר בפני שנים ורב ששת אמר בפני ג' וכתבו התוס' והרשב"א והר"ן דנ"מ לדידן דקי"ל כרבי דאם בטלו מבוטל וכתבו הרי"ף והרא"ש דקי"ל כרב נחמן וכ"פ הרמב"ם בפ"ו וכן דעת הרשב"א ז"ל. ומשמע מהכא שאם בטלו בפני א' שאינו מבוטל וכן כתבו התוס' והרשב"א וכן משמע גם מדברי הרמב"ם בפ"ו מיהו ה"מ במבטל בפני אחרים אבל במבטל בפני השליח בין על ידי עצמו בין ע"י שליח או במבטל בפני האשה מבוטל הוא אפי' אין שם שום עד כן משמע מדברי הרמב"ם בפ"ו וכ"כ רבינו בסמוך וכ"כ התוס' שם לחד תירוצא גבי רבי סבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה וצ"ל דהיינו כשהשליח או האשה מודים שבטלו הא לאו הכי פשיטא דאין בעל נאמן אבל רבינו ירוחם כתב בח"ג שאם הלך השליח לבטל שליחות הגט צריך לבטל בפני ב' אחרים כי השליח הוא במקום בעל משמע דס"ל דבין כשמבטל בפני השליח בין כשמבטל שלא בפניו לעולם צריך לבטל בפני שנים ובירושלמי בריש השולח הלך השליח לבטל הגט צריך לבטלו בפני ב' והשליח עולה משם השנים וזה שלא כדמשמע מדברי הרמב"ם ודוחק לפרש דבשהלך השליח לבטל וביטלו שלא בפני האשה ושלא בפני שליח הגט:


שלחו ע"י עשרה יכול לכתחלה לבטל זה שלא בפני זה וכו' ג"ז שם בפרק השולח (שם) ת"ר אמר ליה כתבו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי רבי רשב"ג אומר אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה. ואיתא תו התם ברייתא אחריתא אמר לשנים תנו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי רבי רשב"ג אומר אינו יכול ואוקמה רב אשי בעידי הולכה ואמר רבא א"ר נחמן הלכה כרבי בשתיהן ואסיקנא דהלכה כרב נחמן ופירש"י יכול. מותר לבטל ולומר לשנים מהם אל תכתבוהו ואינו עובר על תקנת ר"ג משום דכיון דלא אמר כולכם אחד כותב ושנים חותמים וכשאותם שלא בטלם יכתבו ויתנו גט שפיר דמי ואמרינן בגמרא במאי קא מיפלגי בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה רבי סבר לא בטלה כולה ואי אזלי הנך כתבי ויהבי לה ליכתבו וליתבו ורשב"ג סבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והנך לא ידעי וכתבי ויהבי ושרו א"א לעלמא וכ"כ התוס' והרשב"א והר"ן והרא"ש דיכול לבטל זה שלא בפני זה אפי' לכתחלה ואינו עובר על תקנת ר"ג כי לא נמנה לתקן על זה לפי שאין הדבר יכול לבא לידי קלקול אבל להרמב"ם בפ"ו שכתב אמר ליה כתבו גט ותנו לאשתי יכול לבטל גט זה שלא בפני זה ואפי' בפני שנים אחרים צ"ל דלאו לכתחלה קאמר אלא לומר שאם בטלו מבוטל מדכתב ואפי' בפני ב' אחרים והא ודאי אינו מותר לבטלו בפני שנים אחרים ופלא בפני השליח: ב"ה ומיהו הרמב"ם כתב עוד שם שלח הגט ביד שנים ה"ז יכול לבטל זה שלא בפני זה ופשט לשון זה משמע דלכתחלה יכול לבטלו וכתב עוד הרמב"ם אפי' י' היו משביטלו בפני אחד מהם בטל הגט: ופירש"י דברייתא דאמר לשנים תנו גט לאשתי פליגי נמי בשליחות שבטלה מקצתה אם בטלה כולה וכ"כ הר"ן:


ואפי' לא בטל כל אחד ואחד בפני שנים מן השוק אלא שבטלו בפני שליח לבדו מותר לכתחלה כבר כתבתי בסמוך שכך הוא דעת התוס' לחד תירוצא ושכן נראה מדברי הרמב"ם בפ"ו ושרבינו ירוחם חולק על זה וסובר דאפי' בטלו בפני השליח עצמו אינו יכול לבטלו לכתחלה אלא בפני שנים אחרים:


אותן שבטל שליחותן בטל וכו' פשוט הוא:


ודוקא שלא יבטל שליחות כולן זה שלא בפני זה וכו' נפיק מיניה חורבא דזמנין דבטיל לכולהו שלא בפניהן וכו' לשון זה קשה בעיני דמאי איריא לבטל את כולן שלא בפניהם אפי' אחד מהם שלא בפניו אסור לכתחלה משום דנפיק מיניה חורבא ואין לפרש דהב"ע בשא"ל כולכם כתובו ומאי שלא יבטל שליחות כולם דקאמר שלא יבטל שליחות דכולכם דא"כ מאי דכיון דאפי' אם בטל לכולן כו' וזימנין דבטל לכולהו כו' ומיהו אם עבר וביטל כולן דקאמר למה לי ביטול כולן הא בביטול אחד מהם נתבטלו כולם:


ול"ש עשאן שלוחים לכתוב וליתן הגט וכו' כבר כתבתי בסמוך דאיפסקא הלכתא בגמ' בהדיא כר' בא"נ כתבו גט לאשתי דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וס"ל לרבי' דה"ה לפלוגתא דשליחות שבטלה מקצתה דמאי שנא וזה דעת הראב"ד בהשגות ודעת הרמב"ם שכתב דכיון שבטלה שליחות קצתם נתבטלו כולם הוא לומר דאע"ג דבעדות שבטלה מקצתם קי"לכרבי בשליחות שבטלה מקצתה לא קי"ל כוותיה דכיון דאפשר לאיפלוגי בין עדות לשליחות כיון שהוצרכו רבי ורשב"ג לחלוק בשניהם לא נקטינן כר' במקום רשב"ג אלא היכא דאיתמר כך כתב הר"ן:


ומ"ש רבינו אפילו עשאם כולם שלוחים ביחד מפורש שם בברייתא דכשעשאם שלוחים זה אחר זה אפי' לרשב"ג יכול לבטל זה שלא בפני זה וא"כ לא פליגי אלא בעשאן שלוחין ביחד וקי"ל כר':


וא"א ז"ל כתב כסברא ראשונה לא כ"כ בהדיא שהרי לא כתב פלוגתא דרבי ורשב"ג באומר לשנים תנו גט לאשתי וגם לא כתב פלוגתא דעדות שבטלה מקצתה אלא רבינו דייק מדשתק דאם איתא דשאני ליה בין עדות שבטלה מקצתה לשליחות שבטלה ה"ל לפרושי בהדיא:


בד"א שהוא בטל כשבטלו בפירוש אבל גילה דעתו שחפץ בביטולו וכו' שם בפרק השולח (דף לד.) פלוגתא דאביי ורבא ואסיקנא דהלכתא כאביי דאמר גילוי דעתא בגיטא לאו כלום הוא:


ומ"ש ולא עוד אלא אפי' היה מחזר לרוץ אחר השליח וכו' פשוט שם בראש הפרק (לב.) דתנן אם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו פריך בגמרא פשיטא ומשני לא צריכא דמהדר עליה מעיקרא לבטולי מהו דתימא איגלאי מילתא למפרע דבטולי בטליה קמ"ל. כתב הר"ן בתשובה סי' מ"ג על בעל המגרש ע"י שליח ושלח כתב לאביו שלא יתן הגט והיה בלשון הכתב שלא תצא לצמיתות ושזה הכתב ראה אותו קרישקאש שלמא וברורי העבירות ושהיה מחלה פני קרישקאש שלמא שלא יתן רשות שינתן הגט וכדומה לפי דברי כתבו שר"ל שזה הכתב נראה לנזכר קודם נתינת הגט וא"כ הוא יש לחוש בגט זה דודאי ביטול השליחות מתוך הכתב מהני והאריך בדבר ובסוף דבריו כתב וכיון שכן זה הלשון שבא בכתבו שלא תהא לצמיתות לא ידעתי במה נקשר כי קרוב הדבר לפרשו ולומר דה"ק שאם תהא אשתי מגורשת שלא תהא מגורשת לעולם וה"ל כהיום אי את אשתי ולמחר את אשתי דאע"ג דאסיקנא בפרק המגרש (פד.) כיון דפסקא פסקא הא אמרינן בתר הכי (פה:) אתקין רב בגיטין מן יומא דנן ולעלם לאפוקי מהאי בעיא ונחלקו בה המפרשים שהרמב"ם כתב שאינה מגורשת כלל ויש מי שכתב שחולצת ולא מתייבמת עכ"ל:


ובאיזה לשון מבטלו אמר בטל הוא וכו' הכל פשוט שם בר"פ השולח (דף לב.) וכלל הדברים הם שלבטל הגט צריך שיאמר לשון שמשמעו להבא וגם שמשמעו שהוא מבטלו ולא לישתמע שהוא מעצמו פסול או כחרס או אינו מועיל:


ואם אמר בטל ולא אמר הוא ג"ז שם בטל מהו תיקו ופירש"י דמי אמרינן כיון שלא אמר הוא לשעבר משמע ואינו מבוטל והרמב"ם כתב בפ"ו אמר גט זה בטל שמשמעו פועל שעבר כגון (ש"ה ה) חמק עבר ה"ז ספק. כתב הרא"ש שאם אמר גט זה חרס לא אמר כלום:


והא דאמרינן פסול שאינו מועיל פירש"י שאינו מועיל לבטל הגט וכו' גבי אינו מועיל כתב כן ואפשר דה"ה לאומר פסול הוא ורבינו משמע ליה דה"ה לכל אינך לישני:


השולח גט ובטלו יכול לחזור ולגרש בו וכולי שם בריש השולח (לב:) אסיקנא דהלכתא כרב נחמן דאמר דאע"פ שביטל הגט חוזר ומגרש בו ואקשינן דהא קי"ל כוותיה דרבי יוחנן דאמר גבי קידושין חוזר ומשני הכי השתא התם אתי דיבור ומבטל דיבור הכא דבטליה לשליחותא גיטא גופיה מי קא בטיל וכתבו התוס' דמתוך הלשון משמע שאפי' ביטלו בפירוש אינו מבוטל אבל בקידושין בריש האומר (נט:) כתוב בכל הספרים נהי דבטליה מתורת שליחות מתורת גט לא בטליה משמע דאם בטלו בפירוש מודה רב נחמן דבטל וכן נ"ל דגט לא חשיב מעשה כל זמן שלא הגיע ליד האשה דאי לאו הכי תקשי לרב ששת כדפירשנו לעיל ובריש האומר כתבו שצ"ל מתורת גט לא בטליה דה"ק אתה סבור שהגט יכול ליפסל בביטול ולא היא דמאחר שהגט כתב כהלכתו אינו יכול לבטלו ודעת הר"ן והרשב"א שאינו יכול לבטלו וכתב הרשב"א וכן דעת רבותינו הצרפתים אלא שחשו ואמרו דלמעשה אין להקל בדבר אלא חוששין לו ולכתחלה לא יגרש בו. גם הרא"ש כתב בפרק השולח ויש להשוות פי' השתי גירסאות דה"ק מתורת גט מי בטליה כלומר אין בו כח לבטלו מתורת גט דכתיבת הגט לשמה חשיב מעשה מיהו אין לסמוך על זה לעשות הלכה למעשה אלא אזלינן ביה לחומרא וכתב ה"ה בפ"ו שגם הרמב"ן סבור שאינו יכול לבטלו ושמ"מ יש לחוש בדבר והרמב"ם בפ"ו כתב וז"ל השולח גט ביד השליח וביטל הגט הרי זה חוזר ומגרש בו כשירצה שלא בטלו מתורת גט אלא מתורת שליחות לפיכך אם היה הגט ביד הבעל ובטלו כגון אמר גט זה בטל הוא אינו מגרש בו לעולם והרי הוא כחרס ואם גירש בו אינה מגורשת וכן אם פירש בעת שבטלו והוא ביד השליח ואמר גט ששלחתי הרי הוא בטל מלהיות גט אינו מגרש בו לעולם עכ"ל וכיון דפלוגתא דרבוותא הוא דלשאר מפרשים חוזר ומגרש בו אלא שחשו לה להחמיר אם נתגרשה בו ה"ל ספק מגורשת והריב"ש כתב בדינים אלו בתשובה סי' תפ"ב וכתב עוד בסי' רל"ב על מי שקדש במרמה ותפשוהו על שעבר על הסכמת הקהל שלא לקדש אלא בעשרה והסכים לגרש ולא ביטל מודעות ונמצא שאמר בפני שנים זה שלא בפני זה קודם נתינת הגט תהיה עד שאני מוכרח בתפיסה עד שאגרש ואני מבטלו מעכשיו והשיב מודעא זו מורכבת משני דברים האחד מ"ש שהוא אנוס ומוכרח בתפיסה עד שיגרש וזו היא מסירת מודעא על הגט דאע"ג דלא ידעינן באנסיה הרי הוא נאמן שנאנס על זה כדאמרינן בפרק חזקת (מט.) והשני הוא מה שאמר שהיא מבטל מעכשיו שאף אם אינו אנוס מ"מ כיון שביטלו בפירוש אינה מגורשת אלא שבזה הדרך השני רבו הסברות כי יש מי שאומר שאינו יכול לבטלו קודם הכתיבה דאין ביטול בדבר העתיד אלא בטענת אונס משום דאי מבטל שליחות סופר ועדים הרי כשחזר אח"כ ואמר להם כתובו חזר ועשאן שלוחים וקי"ל דאתי דיבור ומבטל דיבור אבל לאחר כתיבה יכול לבטל הגט שנכתב דאע"ג דקי"ל כרב נחמן דאמר חוזר ומגרש בו היינו בההיא דהתם שהגט ביד השליח דאמרי' דלא ביטל אלא שליחות השליח אבל אם הגט בידה ובטלו דהשתא על כרחו דעתו על הגט עצמו או אף אם הוא ביד שליח וביטלו בפירוש מתורת גט אינו מגרש בו לעולם וגרסינן התם נהי דבטליה לשליחותא דשליח גיטא גופיה לא בטליה והרמב"ם סובר שאף קודם כתיבה יכול לבטל ואם אמר כל גט שאכתוב מכאן ועד עשרים שנה בטל הוא הרי זה בטל וזו היא מסירת מודעא על הגט נראה שדעת הרב ז"ל שכל דיבור הבא לבטל הדבר העתיד קרוי מסירת מודעא ואפי' בלא טענת אונס והרמב"ן והרשב"א סוברים דאחר כתיבה אינו יכול לבטל הגט עצמו וגרסינן התם גיטא מי קא בטיל וכ"ש קודם כתיבה שאינו יכול לבטל שלא בטענת אונס משום דשליחות סופר ועדים אין יכול לבטל קודם כתיבה דכשחזר ועשאן שלוחים אתי דיבור ומבטל דיבור ואם נאמר שמבטל הגט עצמו מעכשיו ולאחר שיכתוב והלא אפי' אחר שיכתוב אין יכול לבטל לפי סברתם וכן נמי אין יכול לבטל נתינת הגט העתידה משום דכשנותן אח"כ הרי הנתינה מבטלת הדיבור אא"כ תלה באונס אמנם גם הרמב"ן והרשב"א כתבו שיש לחוש בדבר למעשה בביטול הגט עצמו אחר כתיבה מלגרש בו לעולם לכתחלה וכן כתב חכמי הצרפתים וכן חזר והודה הרמב"ן בפרק השולח לסברת הרמב"ם דכל המבטל בעתיד מודעא היא עד דמבטל למודעיה וא"כ בנדון זה שיש שני דברים ר"ל שני מיני מודעא שאמר שהוא אנוס וכן שאמר קודם כתיבה שהוא מבטלו אם באנו לדון עליו מכח הביטול לבד היה אפשר לומר שאין כאן ביטול כיון שלא ביטל בפני שנים זה בפני זה מדתנן בפרק השולח היה עושה ב"ד ומבטלו ואע"ג דקיימא לן כרב נחמן דאמר בפני שנים מ"מ כיון דקרי להו ב"ד משמע דבעינן זה בפני זה דלא שייך לאכשורי זה שלא בפני זה אלא גבי עדות וכרבי יהושע בן קרחה אבל אם נדון עליו מכח מה שאמר שהוא אנוס ומוכרח בתפיסה אין צריך כלל ב"ד אלא כל שיש עדות שאמר כן סגי וא"כ לא בעינן זה בפני זה דהא קי"ל כרבי יהושע בן קרחה דלא בעינן שיראו שניהם כא' כדאיתא בפ' זה בורר (ל.) ובפ' השולח (לג:) מדמי גיטין לדיני ממונות לגבי הא דר' יהושע בן קרחה דמאן דאית ליה הא דר' יהושע מכשר בעידי כתיבה לומר לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו שיחתמו בגט וא"כ המודעא שעשה בטענת אונס אפי' זה שלא בפני זה מהניא וכ"ת הרי האונס שתלה בו מודעתו אינו אמת שהרי הרב אומר שלא צוה לתפסו כי אם על שפרץ הגדר וכיון דטעמא דמודעא דגיטא אע"ג דלא ידעינן באונסיה משום דמהימנינן ליה השתא דידעינן דלאו קושטא הוא ליכא להימניה יש להשיב שאף אם הדין יהיה שלא להאמינו היכא שאנו יודעים בבירור שאינו אנוס מ"מ בנידון זה שא"א לדעת זה אלא מפי הרב מה היתה כוונתו הנה הבעל נאמן יותר כיון שהאמינוהו חכמים ועוד שהרי זה היה תפוס לעינינו ויודע שכשיגרש יתירוהו ממאסרו א"כ הרי הוא כאילו נאנס לגרש כיון שמסר מודעה קודם לכן מחמת זה האונס ואע"פ שאין אונס זה מספיק לבד לבטל הגט מדין גט מעושה היכא שלא מסר מודעא מתחלה כיון שלא נתפס עד שיגרש מכל מקום כשמסר מודעא מתחלה אף אם נאמר שאין מסירת מודעה מועלת אלא ע"י אונס אפ"ה קצת אונס מועיל להחשיב המודעא אע"פ שאינו אונס גמור מצד עצמו וראיה לדבר מדאמרינן בפ' חזקת (מ:) גבי מתנה טמירתא וכו' אצ"ל שהרבה מהמחברים כתבו דאפי' נמצא האונס שתלה בו מודעתו אינו אמת אפ"ה המודעא קיימת דגלויי מילתא בעלמא הוא כיון שיכול לבטלו אפי' בלא אונס כדעת הר"ם דכל המבטל לעתיד בגט ומתנה די לו כשיגלה דעתו שאינו חפץ בדבר ההוא וכ"נ לבעל העיטור ובספר אבן העזר. ואפי' מצד הביטול יש לומר דלא בעינן שנים זה בפני זה דע"כ לא אדכרו ב"ד במתני' דהשולח אלא דמי שבטל שליחות השליח שנעשה כבר ומבטל שלא בפניו אבל דמי שמבטל הגט קודם כתיבה או אחר כתיבה שמבטל מלגרש בו לעתיד הרי זה כמוסר מודעא כמו שכתב הרמב"ם ולא מצינו במודעא לשון ב"ד כי אם לשון עדות דבעינן בפני ב' דומיא דקנין וכיון שכן אפי' זה שלא בפני זה מצטרפים עכ"ל:


כתב הרמב"ם השולח גט ומבטלו בפני שנים אחרים וכו' בפ"ו והיינו דאמרינן בפ"ק דקידושין (דף יב:) דרב מנגיד אמאן דמבטל גיטא ואמאן דמסר מודעא אגיטא ופירש"י אפי' למי שמבטלו בפני השליח מנגיד דשמא יתנו לה השליח אחר שבטלו והקשו התוס' דאטו ברשיעי עסקינן אלא במבטל שלא בפניו הוא דמנגיד וכדברי הרמב"ם והרא"ש כתב דהאידנא נהוג עלמא כלישנא דנהרדעי דאמרי דלא מנגיד רב אלא אמאן דמקדש בביאה:


השולח גט לאשתו נותנין אותו בחזקת שלא בטלו כן כתב הרמב"ם בפ"ו ופשוט הוא דאל"כ א"א ליתן שום גט על ידי שליח דניחוש שמא ביטלו:


ומ"ש ובחזקת שהוא קיים משנה פ' כל הגט (דף כח.) המביא גט והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים ובגמרא (שם) אמר רבה לא שנו אלא זקן שלא הגיע לגבורות וחולה שרוב חולים לחיים אבל זקן שהגיע לגבורות וגוסס שרוב גוססין למיתה לא ופירש"י לגבורות פ' שנה איתיביה אביי המביא גט והניחו זקן אפי' בן ק' שנה נותן לה בחזקת שהוא קיים תיובתא ואי בעית אימא כיון דאיפליג איפליג ופירש"י כיון דאיפליג משאר דרך כל הארץ שהאריך שנים עד ק' שנה איפליג ואינו כשאר האדם להיות קרוב למות אבל בן פ' ואחד או יותר עד צ' קרוב למות הוא וכתב הרשב"א וקי"ל כאביי וכסתמא דמתניתין ומתניתא ואע"ג דאמרינן ואי בעית אימא כיון דפליג פליג שינוייא הוא ולא סמכינן עלה וכן נראה מדברי הרי"ף והרא"ש שלא הביאו מדברי רבה אלא ל"ש אלא חולה אבל גוסס לא ושיירו להגיע לגבורות וכתב הרשב"א שכן נראה מהירושלמי וכן דעת הרמב"ם בפ"ז והרמ"ה רצה לחוש לכתחלה למימרא דרבה וכשינוייא דאיבעית אימא ומפרש בן פ' ובן ק' כפשטא ושלא כדברי רש"י והגהות בפ"ה כתבו שראב"ד כתב להחמיר כרבה אבל כל זמן שהוא חי יכול לגרש כדפי' לעיל סי' קכ"א ואם נתנו לה הוי ספק מגורשת כ"כ הרמב"ם פ"ו:


וכן עיר שהקיפוה חיל מאותו מלכות וכו' משנה בפרק כל הגט (שם) ג' דברים אמר רבי אלעזר בן פרטא לפני חכמים וקיימו את דבריו על עיר שהקיפוה כרקום ועל ספינה המטורפת בים ועל היוצא לדון שהם בחזקת קיימים אבל עיר שכבשוה כרקום וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג נותנין עליהם חומרי חיים וחומרי מתים ומה שחילק רבינו בין כרקום של אותה מלכות לשל מלכות אחרת הוא מהירושלמי שכתבו הרשב"א והרא"ש אמתני' ובלבד כרקום של אותה מלכות אבל של מלכות אחרת כליסטים הם ונ"ל דה"פ דבכרקום של אותה מלכות כ"ז שלא בכבשה יושביה בחזקת קיימים דאין לחוש שמא עשו תחבולות כדי להשחית העיר ויושביה כגון להפיל עליהם פתאום החומה וכיוצא בעניינים אלו לפי שהם חסים על העיר שהיא שלהם אבל כשהכרקום של מלכות אחרת הרי הם כליסטים שאינם באים אלא לבוז בז ולהחריב העיר וחומותיה דכיון שאינם שלהם אינם חסים על חומותיה ומש"ה חיישינן שמא יפלו החומה פתאום על יושבי העיר לפיכך אף ע"פ שלא נכבשה נותנין עליהם חומרי מתים ותמהני על הרי"ף והרמב"ם שלא הזכירו הירושלמי הזה: ומ"ש ומי שגררתו חיה וכו' ירושל' כתבוהו הרשב"א והרא"ש על המשנה הנזכר הוסיפו עליהם את שגררתו חיה וששטפו נהר ואת שנפלה עליו מפולת וכתבו הרמב"ם בפ"ז וחסר בלשון רבי' מי שנפל עליו מפולת אולי ט"ס הוא:


ועל היוצא ליהרג איתא בגמרא (שם) אמר רב יוסף ל"ש אלא בב"ד של ישראל אבל בב"ד של עכו"ם כיון דגמרי דינא לקטלא מיקטל קטלי ליה כלומר ואין נותנין עליו חומרי חיים א"ל אביי והא מקבלי שוחדא א"ל בתר דחתום פורסי שמנג לא שקלי ופירש"י פורסי שמנג פסק דין ור"ח פי' דיין גדול שלהם איכא דאמרי אמר רב יוסף ל"ש אלא בב"ד של עכו"ם אבל בב"ד של ישראל כיון דנפק ליה דינא לקטלא קטלי ליה והרי"ף לא כתב שום מימרא וכתב ברייתא דתני בה שמע מב"ד של ישראל איש פלוני מת איש פלוני נהרג ישיאו את אשתו וכתב עליו הרא"ש ויראה דס"ל דבב"ד של ישראל הלכה כלישנא קמא לחומרא דנותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים דברייתא מסייע ליה דמשמע שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג אבל יוצא ליהרג לא הילכך פסיק כלישנא קמא ובב"ד של עכו"ם איפשר דלא פליגי הני תרי לישני לישנא בתרא בדלא חתים פורסי שמנג ואף אם פליגי הלכה כלישנא קמא לקולא כיון דתניא כוותיה בבית דין של ישראל ובלבד שיהא ישראל מעיד שיוצא ליהרג עד כאן לשונו ומה שהצריך שיהא ישראל מעיד עליו אף על גב דעכו"ם נאמן לעדות אשה במסיח לפי תומו הוא מדתניא שם בפרק כל הגט (כח.) שמע מקומנטריסים של עכו"ם איש פלוני נהרג לא ישיאו את אשתו ופריך ואמאי לא הא קיימא לן מסיח לפי תומו מהימני ומשני ה"מ במילתא דלא שייכי בה אבל במילתא דשייכי בה עבידי לאחזוקי שקרייהו ופירש"י דשייכי בה. כי הכא שמתפארים שהרגו כדין עבידי לשקר ולומר נהרג אע"פ שלא ראוהו אלא יוצא לידון אבל הרשב"א כתב דכיון דלא איפסיקא הלכתא נקטינן לחומרא ובין בב"ד של ישראל ובין בב"ד של עכו"ם נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים ואפי' חתום פורסי שמנג דהא ללישנא בתרא לא שאני לן בין חתים פורסי שמנג ללא חתים והרמב"ם נראה שפסק כלישנא בתרא דדוקא בב"ד של עכו"ם אבל בב"ד של ישראל לא דכיון דנגמר הדין לא חיישינן דילמא חזו ליה זכותא דמילתא דלא שכיחא היא שכ"כ בפ"ו והיוצא ליהרג מב"ד של עכו"ם נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים ודעת הרמ"ה כדעת הרשב"א:


ששאלת ראובן מינה שליח וכו' עד וגילוי דעתא לאו מילתא היא כלל מ"ה:


וששאלת בענין השליח וכו' כלל ל"ב וכתב עוד בסוף דבריו המתירים לא יפה כיונו דאף אם יאמר לא עברתי על התראת ב"ד לאו כל כמיניה חדא שהדבר ידוע שאין באישביליא ובכל פרובינצא אדם שיוכל [לחלוק] על הוראתם אף כי היית אתה מיקל והם מחמירים היה לו לשמוע להם כ"ש שהם מקילים לא היה לו לזלזל בהוראותם וראוי לנזיפה ומוציאין אותה ממנו עכ"ל ועיין בירושלמי שכתבתי בסוף סי' י"ח בשם תשובת הרשב"א ודברי ה"ה שכתבתי בס"ס י':


לשון מינוי שליחות וכו' עד סוף הסימן כלל מ"ה כתב הר"ש בן הר"ש בר צמח שליחות גט שנכתב בלשון צוואה כשר מצאתי כתוב מעשה באחד שבא עם גט בידו ואמר שהוא שליח להולכה והשטר שהוציא מידו לאמת דבריו היה שטר מעשה ב"ד שהיה כתוב בו אנו ב"ד ח"מ במותב תלתא הוינא יתבי ובא פלוני וגירש לאשתו פלונית וא"ל התקבל גט זה לאשתו פלוני וה"ה מותרת לכל אדם ובא זה השליח לפני הה"ר אליהו מזרחי וכשראה דבריו שהיה אומר שהוא שליח להולכה והשטר של מעשה ב"ד מוכיח שהיה שליח לקבלה שעשאו הבעל מעצמו בלי רשות האשה רצה בתחילה להתיר מאותה תשובה שהביא הטור בסוף סימן קמ"א שמתחלה לשום מינוי שליחות קנינא מרבי יונה וכו' וכך היה נראה לומר בנדון זה שאותו ב"ד עמי הארץ היו וחשבו שיש בידו של בעל למנות שליח לקבלה וליפות כח האשה נתכוונו אם תועיל שליחות הקבלה שתתגרש בו מיד ואם לאו ישאר שליחות ההולכה במקומו אחר כן התבונן בענין וראה שאין הנדון דומה לראיה מכמה אנפי חדא שאותו השטר של ר' יונה היה כתוב בו ויתר על זה ר' יונה זה מינה וכו' והלשון הזה מוכיח שרבי יונה זה לתוס' נתכוין ולא לבטל ועוד ששם באותו שטר עצמו שהיה כתוב שליחות ההולכה היה כתוב גם הלשון המורה על שליחות הקבלה וכדי שלא יסתור קצתו לקצתו יש לנו לדחוק ולפרש הדברים שלא יסתרו זה לזה אבל בנדון דידן שדברי מביא הגט סותרים דברי השטר שהביא נהי שהוא נאמן על שליחותו היכא שאין עדים מכחישים אותו היכא שהעדים מכחישים אותו מי מהימן אחר כך אמר שאם השליח הזה יקיים גם דברי השטר כשיאמר שעשו המעשה הכתוב בשטר שבידו וגם אמר ליה הבעל אחר המעשה ההוא תהיה שליח להולכה להוליך גט זה לאשתי יש לנו לומר שליפוי כח האשה נתכוונה שתתגרש ממה נפשך שאם לא יועיל המעשה ההוא יועיל השליחות להולכה כמו באותו מעשה של ר' יונה אז קרא לשליח ושאל לו מזה וא"ל שלהד"מ רק מסר לו הבעל הגט שיהיה שליח להולכה ואז הרב הנזכר פסל שליחותו מטעם שהעדים מכחישים אותו גם פסל הגט עצמו מכיון שהיו עמי הארצות שלא ידעו אם יכול הבעל למנות שליח לקבלה אם לאו דכל כה"ג אין לסמוך על גיטיהם ויש לחוש דכמה מיני פיסולים שנעשו בו כדכתב הר"ן והריב"ש שפסלו גט מפני שראה לשון השטר ב"ד שהיה לשון הדיוטות כ"ש בכה"ג שטעו בהדיא בדין השליחות ואין זה צריך לפנים עכ"ל כתב הרשב"א בתשובה על אחד ששלח גט לאשתו וביטל השליחות שלא בפניו ואח"כ נמלך לבטל הביטול ושיהיה שליח לגרש כמו שהיה איפשר לומר שאם הגיע הגט מיד שליח זה ליד שליח האשה ה"ז מגורשת שכל מקום שצריך שליח לדעת המשלח אינו יכול לייחד שליח אלא כל שאמר סתם כל מי שישמע קולי יכתוב ויתן כל מי שכתב ונתן הרי זה מגורשת וכיון שכן זה שעשאו שליח לחבירו אע"פ שביטל שליחותו זה אילו אמר כל הרוצה יטול ויתן לה ועמד אחר ונתנו לה ה"ז גט א"כ אף זה בשעת נתינתו כבר חזר בו המשלח ונתרצה שיתנו לה ואם נפשך לומר שאינו גט שצריך שישמעו מפיו הא לא אמרינן אלא בכתיבת הגט וחתימתו וזה קרוב בעיני אלא שראוי להחמיר עכ"ל . עוד השיב וז"ל עוד כתבת אם הבעל מסר מודעא בשליח קבלה ואמר כל גט שאתן ביד שליח קבלה יהא בטל וכשצוה לכתוב ביטל כל מודעי בסתם וכל הדברים הגורמים לבטל ואח"כ נתן הגט ליד שליח קבלה אם יועיל אותו הביטול למסירת מודעא על השליח. תשובה אילו מסר זה מודעא על השליחות ואמר כל שאמסור ליד שליח קבלה הריני מבטל אותו שליחות או אותה נתינה בבירור לא יועיל ביטול מודעא זו שהרי הוא מוסר מודעא על השליחות ולא על הגט וכשביטל לא ביטל אלא מודעא שמסר לביטולו של גט לא על השליחות אבל זה שמסר מודעא לבטל הגט כל שימסרנו ליד שליח כל שמבטל כל מודעא שמסר לבטל הגט הכל בטל שהרי ביטל כל מודעא שמסר בביטולו של גט וביטול הגט תלה בשליחות כתב הרשב"א בסי' אלף ור"ז שאלת האשה שעשתה שליח לקבל גיטה מיד בעלה ואמר הבעל לסופר כתוב ולעדים חתומו ואחר שנכתב אמר הבעל לעדים תנוהו לשליח קבלה זה מה ספק במסירה זו מפני שראינו חוששין שמא האשה עשאתו שליח לקבלו מיד הבעל ממש ולא מיד שלוחו וקפידא הוי תשובה רואה אני את דברי החושש באומרת התקבל לי גיטי מיד בעלי שמא מקפדת בדבר זה ודוקא באומרת התקבל לי גיטי מיד בעלי אבל לא באומרת התקבל לי גיטי מבעלי וכן האיש שעשה שליח הולכה ואמר תן גט זה לאשתי ואפי' לרבי חנינא ולא נחלקו הם אלא בהולך גט זה לאשתי ואע"פ שלא פירשו כן בשום מקום שמא לפי שאינו צריך דלא כרוכלא לימני וליזול דהא תנן הקפדה בין בגיטין בין בקידושין ומתנה דכל שאומר בין הוא בין היא מיד בעלה או ליד אשתי דילמא בהקפדה אמרי ועוד דלכשת"ל דהלכה כרב ומשום ביזיון דבעל דילמא אף כאן משום ביזיון דידה כאילו הבעל מבזה אותה שלא ליתנו אלא ע"י שליח ולא ע"י עצמו וא"ת אחר שאני חושש לדבר זה מפני מה חילקתי בין התקבל לי מבעלי להתקבל לי מיד בעלי וכן בבעל בין תן גט זה לאשתי להולך גט זה לאשתי לפי שע"כ יש לנו לומר דבהולך גט זה לאשתי לאו בהקפדה אמר דהא לרבי חנינא הועיל ולרב נמי לא הוי טעמא לחד מלישניה אלא משום גזירת חצרה הבאה לאחר מכאן ואם קדמה איהי ושוייה שליח אפי' לרב הועיל אלא שאני אומר דהתם בשלא אמר תן גט זה ליד אשתי אלא הולך גט זה לאשתי וקרוב אני בעיני שאם אמר תן גט זה ליד אשתי דהוי קפידא ודאי וה"ה לאשה שאמרה התקבל לי מיד בעלי אבל אם אמרה התקבל לי לא הוי קפידא לכשת"ל הלכה כר' חנינא או אפי' כרב ללישנא דגזירה משום חצרה הבאה לאחר מכאן מ"מ איפשר לומר בנדון שאמרה שהיה הבעל במעמד וצוה לסופר לכתוב ולעדים לחתום והיה שם שליח קבלה ואמר לעדים אחר שחתמו תנו לו שזה כאילו קבלו מיד הבעל ועם כל זה טוב ליזהר עכ"ל:

בית חדש (ב"ח)עריכה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

האשה יכולה לעשות שליח וכו' פלוגתא דרב ורבי חנינא בפרק התקבל סוף (דף ס"ג) ופסקו רוב פוסקים כר' חנינא דאשה עושה שליח לקבל לה גיטה מיד שליח בעלה וסה"ת פסק כרב דאין האשה עושה שליח לקבל לה גיטה מיד שליח בעלה מ"ט דרב א"א משום בזיון דבעל קסבר קלותי בעיניה שאינה מקבלתו בעצמה דאילו כי עבדה שליח לקבל מיד הבעל אין כאן חשש בזיון דהא ידע ולא קפיד א"א משום חצרה הבא לאחר מכאן לאחר שנתן לה הבעל הגט בחצר של אחרים קנאתו דההוא לאו גיטא הוא דבעינן ונתן בידה או בחצרה וזה בשעה שנתן לא היה החצר שלה וגזרינן שלא יקח שליח האשה מיד שליח בעלה דדמי להא שקדם הבעל ומסרו ליד שליח ואח"כ עשתה היא שליח לקבלו ואתו נמי למימר חצר הוי שליח הבעל וכשקנאתו היא נעשה החצר עצמו שלוחה מאי בינייהו דקדמה איהי ושויא שליח מעיקרא קודם שמסר הבעל הגט ליד שלוחו דהשתא לא דמי לחצרה הבא לאחר מכן עכ"ל וכתבו התוס' המ"ל דאיכא בינייהו היכא דלא קפיד הבעל וכ"כ הרשב"א וכתב עוד היכא דקדמה איהי ושווייה שליח מעיקרא משום חצרה הבאה לאחר מכאן ליכא משום בזיון דבעל איכא ואע"ג דאיהי לא איכוונא לבזותו דהא מעיקרא שויא ליה איהי שליח מ"מ בשעה שמסרו בעל לשליח מיקפד קפיד דלא לימסריה שליח אלא לידה ולא ליד שלוחה משום בזיון. והיכא דשמע הבעל ולא קפיד משום חצרה הבאה לאחר מכאן איכא ומשום בזיון ליכא דהא שמע ולא קפיד ואיפשר דלמ"ד משום בזיון הוי גט בטל דאורייתא דבקפידא דבעל תליא מילתא ואנן סהדי דקפיד וכיון דקא קפיד ה"ז גט בטל ומתייבמת אבל למ"ד משום חצרה הבאה לאחר מכאן ד"ת כשר והוי גט פסול מדבריהם וחולצת ולא מתייבמת עכ"ל ורבינו דכתב בשם סה"ת בסתם שאינה יכולה לעשות שליח לקבלו ולא כתב הני חלוקי דינים נראה דטעמו משום דאזלינן לחומרי הכא והכא משום דלא נודע לנו איזה טעם עיקר אליבא דרב וכך כתב הגהות מיימונית פרק ו' והכי נקטינן לחומרא באיסור א"א והויא ספק מגורשת:

נערה המאורסה וכולי משנה פרק התקבל (דף ס"ד) פליגי בה ת"ק ור"י והלכה כת"ק דהיא או אביה מקבלין את גיטה ומה שכתב שאינה יכולה לעשות שליח וכולי פשוט פרק האיש מקדש:

קטנה אפי' אין לה אב וכולי משנה פרק התקבל (דף ס"ה) שאין קטן עושה שליח ואוקימנא בהאיש מקדש בשאין לה אב דאי ביש לה אב מאי איריא קטנה אפי' נערה נמי אינה יכולה לעשות שליח:

ומ"ש אבל היא בעצמה מקבלת אותו בד"א שאין לה אב וכולי הא דכתב דבאין לה אב או שנישאת דמקבלת את גיטה בעצמה לד"ה הוא פשוט במשנה קטנה שאמרה התקבל לי גיטי אינו גט עד שיגיע גט לידה דאף למאי דמשני בפרק האיש מקדש כשאין לה אב שמעינן דאם הגיע גט לידה מגורשת אלא דביש לה אב איכא פלוגתא כמו שכתב רבינו וכתב ב"י וגם הרא"ש כתב בפרק התקבל שכן עיקר כפירש"י בתר חזרה ולפיכך יש לתמוה על רבינו שכתב בשמו וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר וכולי לכך נ"ל שצ"ל ולכתוב וכ"כ א"א הרא"ש דהשתא מ"ש רבינו וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר וכולי דברי עצמו הן ולא דברי הרא"ש עכ"ל ותימה גדולה הלא הרא"ש עצמו כתב במסקנתו וכיון דפליגי בה רבוותא ראוי להחמיר וצ"ל שהב"י הבין כיון דכתב הרא"ש תחילה שכן עיקר כפירש"י א"כ בע"כ הא דכתב בסוף דבריו וכיון דפליגי בה רבוותא ראוי להחמיר מדברי ר"י ב"ר מאיר הוא דלאחר שהביא ראייה לפי' רש"י כתב וכיון דפליגי בה וכולי וליתא דא"כ אמאי כתב רבינו האי כיון דפליגי בה וכולי ע"ש עצמו הו"ל לכתבו ע"ש ריב"ם אלא האי וכיון דפליגי וכולי הוא מסקנת הרא"ש עצמו ומ"ש תחילה שכן עיקר כפר"י אין זה אלא לשון התוס' שהעתיק הרא"ש וז"ל מוכח מתוך פירש"י וכולי עד נותן לה יד האב שכל זה כתבו התוספות בד"ה נערה המאורסה וכולי שכתבו שכן עיקר כפירש"י לבתר חזרה ור"י ב"ר מאיר הביא ראיה וכולי ואחר כך כתב הרא"ש מסקנתו וכיון דפליגי בה רבוותא ראוי להחמיר וכ"ז נלפע"ד אמת דלא כפי' ב"י ופסקו והכי נקטינן להחמיר כהרא"ש והרמב"ן כתב טעם הגון לחלק בין נערה לקטנה בזה דבנערה הויא כאילו היא שליח האב דירדה תורה לסוף דעתו של אב שהוא רוצה שתכניס עצמה לרשותו ואין לו קפידא בגירושין כיון שהן בע"כ שלא מדעתו משא"כ בקטנה דאין שליחות לקטן ע"כ:

והא דקטנה מתגרשת ע"י עצמה וכו' בפרק התקבל (דף ס"ד וס"ה) וע"פ גירסת רש"י והתוס' שהסכים אליהם הרא"ש דלא כגי' האלפסי דגורס איפכא משום דלהפקיע קידושי דאורייתא ע"י גט בעינן דעתא רבתא בת ו' ובת ז' כלומר אבל לענין שתהא מתקדשת למיאון אפילו פחותה מבת ו' כגון צרור וזורקו אגוז ונוטלו נמי מתקדשת וצריכה מיאון כדלעיל בסימן מ"ג דכיון דקידושין מדרבנן נינהו לא בעינן דעתא רבתא. ומ"ש כגון בת ו' ובת ז' בסוף הניזקין קאמר במתניתא תנא כבר תשע כבר עשר ולא פליגי כל חד וחד לפום חורפיה ורבינו לא הביא אלא כבר ו' כבר ז' לאורויי דבפחות מכן אפי' חריפא ביותר אינה יודעת לשמור גט ואינה מתגרשת ופי' רש"י אפי' בקבלת אביה שם משום דכתיב ושלחה מביתו מי שמשלחה ואינו חוזרת וזו כיון שחוזרת הלכך אפי' בקבלת אביה אינה מתגרשת אבל ר"ת מפרש דכיון דיש לה אב הוא שומרה מלחזור:

וכשהיא עושה שליח לקבלה וכולי משנה שם סוף (דף ס"ג) וכתבו וא"ת מאי אפילו אדרבה הכי עדיף טפי דלא הוי חצי דבר וי"ל משום דבכת אחת דומה לשקר דהיכי מתרמי שהיו בשעת אמירה ובשעת קבלה וכולי ועוד האריכו ע"ש בד"ה אפילו גם הרשב"א כתב שלשה יישובים בקושיא זו ע"ש:

כתב הרמב"ם בד"א כשאבד הגט או נקרע וכולי ברפ"ז מה"ג כ"כ והכי משמע במשנה שם דתני בה צריכה ב' כיתי עדים ב' יאמרו בפנינו אמרה וב' שיאמרו בפנינו קיבל וקרע וכולי אלמא דדוקא בקרעו בעינן ב' עדים על הקבלה והכי משמע בגמרא דמשני הא דצריכה ב' עדים על הקבלה היינו דוקא בקרעו דאעפ"י דהקרעים בידו בפנינו אין נקרא שליש דליהמניה אא"כ שהשלישות בידו דמיגו אי בעי הוה עביד ביה מאי דקאמר נאמן נמי על אמירתו אבל זה שקרעו אין בידו למוסרו בידה כמו שפירש רש"י אבל בדלא קרעו אלא יוצא שלם מתחת יד השליח ואין הבעל מכחישו אף רב הונא מודה דהשליח נאמן ואין צריך עדים על הקבלה והתוספות כתבו וז"ל דהנך קרעים שבידו שמא מצאו באשפה דדוקא כשהגט שלם בידו דהימני' הבעל ומסרו לו נאמן עכ"ל וזאת היא דעת רבינו דלקמן בסעיף ל"ג פסק כרב הונא דהבעל נאמן כשמכחישו לשליח וכאן הביא דברי הרמב"ם דביוצא שלם מתחת יד שליח קבלה א"צ עדים על הקבלה אלא ודאי דהכא דקאמר הרמב"ם כשאין הבעל מכחישו אף רב הונא מודה דאין צריך עדים על הקבלה וכמ"ש הרא"ש להדיא לשם ועל זה נתכוין ב"י במ"ש וז"ל ואיפשר דהרמב"ם מפרש כהרא"ש ודבריו הם ככ"ע וכולי כלומר דדברי הרמב"ם הללו שהביא רבינו כאן דבלא נקרע אין צריך עדים על הקבלה אפשר לקיימם גם לשיטת הרא"ש דפסק כרב הונא דמודה כשאין הבעל מכחישו דהשליש נאמן כשיוצא שלם מתחת ידו אבל הרמב"ם גופיה פסק כרב חסדא דאפילו הבעל מכחישו השליש נאמן כמה שכתב להדיא בפרק י"ב ונראה דלהרא"ש ורבינו אע"ג דפוסקים כרב הונא אפ"ה בקרעו לא בעינן אלא שיעידו ב' עדים לפני ב"ד שבפנינו קבל וקרע אף על פי שאין מעידים שנתנו לו לגירושין דאף רב הונא מודה דהשליש נאמן כשאין הבעל מכחישו כדפי' וכתבו התוס' הא דקאמר בגמרא דצריכה ב' עדים על הקבלה משום דקי"ל כר"א דעידי מסירה כרתי מיירי שאין עדים חתומים על הגט אבל אם עדים חתומים בו כשר אם ראוהו בידו שלם דמסתמא נמסר בפני עדים ונעשה כדין וכולי וכמו שכתב רבינו בסמוך דלא בעינן עידי מסירה אלא כשאין מכירין חתימת העדים החתומים על הגט דחשבינן ליה כאילו אין עדים חתומים בו וכיון דאין השליש נאמן אלא מטעם מגו שהיה יכול למוסרו לאשה וכשאין מכירין העדים החתומים בו אפילו היה ביד האשה לא הוי גט בלא עידי מסירה וכמ"ש הרשב"א ולפ"ז הא דכתב הרמב"ם דכשהגט שלם ביד השליח א"צ עדים על הקבלה היינו דוקא כשמכירין חתימת העדים החתומים בו וע"ל בסימן קל"ג כתבתי דהאי פסול דקאמר רבינו לאו דוקא אלא ר"ל אינו גט גם כאן לשון פסול לאו דוקא הוא אלא אינו גט כלל:

ובשליח הובאה והולכה וכולי מבואר ברמב"ם רפ"ו דכשהבעל עושה שליח להוליך גט לאשתו זהו הנקרא שליח הולכה וכשהאשה שולחת שליח להביא לה גט מיד בעלה זהו הנקרא שליח הובאה ובשניהם אינה מתגרשת עד שמגיע גט לידה ועיין במ"ש ה"ה דמביא ראיה שאשה יכולה לעשות שליח הובאה:

אבל בירושלמי יש עשה להוליך לה גט צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח משם השנים וצריך השליח ליתנו לה בפני שנים ואין השליח משם השנים וא"א הרא"ש הביאו לפסק הלכה וכולי כך הוא הנוסחא בספרי רבינו המדוייקים ומבואר באשיר"י ר"פ השולח דעל מ"ש בירושלמי דהשליח צריך ליתנו לה בפני שנים קמפרש דהא דאין השליח משם השנים ה"ט שהרי הוא עומד במקום הבעל ועל כן השיג עליו רבינו מדקי"ל אמר לשנים גירשו את אשתי הן הן שלוחיו הן הן עדיו דלמה יגרע שליח אחד ואחר עמו שלא יהיו כשרים להעיד שניתן הגט לידה אעפ"י שאין שניהם שלוחים ועל זה הביא ראיה ממ"ש הרמב"ם פ"ג דאישות דמשוה שליח שהביא קידושין לאשה לשליח שהביא גט לאשה דשליח נעשה עד אלמא משמע מדבריו דבין בקידושין בין בגירושין בשליח ואחר מצטרף עמו הן הן עדיו שניתנו הקידושין או הגט ליד האשה וא"צ שנים מלבד השליח:

ומ"ש רבינו עוד הלכך נראה שהוא עד אחד ועם השני שחתום בו עמו על השליחות סגי וצריך וכולי כצ"ל ונראה דכאן בפסק דכתב רבינו בסתם הלכך נראה שהוא עד א' אתא לומר דאף להחזיקו בשליחות דבעינן ב' עדים לפי שיטתו דהלכה כירושלמי ג"כ א"צ שנים אחרים אלא השליח עולה במקום אחד ואחר מצטרף עמו דלשון הירושלמי שאמר ואין השליח משם השנים לא ישתנה פירושו דבין ברישא ובין בסיפא ר"ל שאינו במקום שנים אבל עולה במקום אחד והלכך אפי' אם השני שחתם בו בכתב השליחות הוא עמו בלבד סגי והרב ב"י הבין שמ"ש רבינו מתחילה ויראה מלשונו דאפי' במקום א' אינו עולה וכו' ועד סופו לא קמיירי אלא היכא דבא להחזיקו לשליח בשליחותו ולכן תמה על רבינו היאך מביא ע"ז ראיה מדברי הרמב"ם שהלא הרמב"ם כתב דשליח הולכה אין צריך לעשותו בעדים. ועוד שדברי הרמב"ם בפרק ג' מפורשים דלא קאמר דהשליח הוא ע"א אלא בעושה שליח לקדש או לגרש דאין צריך שנים אחרים מלבד השליח אלא הן הן שלוחיו הן הן עדיו ואין ענין דין זה לדין החזקת השליח בשליחותו וכולי גרם לו זה חסרון הספר שלא היה כתוב לפניו בבא זו דאיתא בירושלמי וצריך השליח ליתנו בפני שנים ואין השליח משם השנים שהביאו הרא"ש ועל בבא זו סובבין דברי רבינו בתחילה שכתב ויראה דאפילו במקום א' אינו עולה דכיון דהשליח הוא במקום בעל ליתן גט לאשה הו"ל בעל דבר ואינו נאמן על עצמו להעיד שנתן גט לאשה וכדפרישית אלא דסוף דברי רבינו בפסק חוזרים גם על דין החזקת שליח בשליחותו דעפ"י זה יבואו דברי רבינו על נכון במה שהביא ראיה ממ"ש הרמב"ם בעושה שליח לגרש אשתו דעולה במקום אחד מיהו איכא לתמוה טובא על השגת רבינו אדברי הרא"ש דנראה עיקר פשט לשון ואין השליח משם השנים היינו דאינו מכלל השנים כל עיקר דאפילו במקום אחד אינו עולה ותו דאי איתא דעולה במקום אחד אלא שאינו עולה במקום שנים לא היה צ"ל ואין השליח משם השנים דפשיטא היא דמאחר שאמר תחילה דצריך ליתנו לה בפני שנים אלמא דשנים בעינן אין השליח שהוא אחד עולה לבדו במקום שנים וכן ברישא דצריך להחזיקו בפני שנים בודאי בשנים מלבד השליח קאמר דצריך להחזיקו לשליח בפני שנים ואין השליח מכלל השנים ודכוותה בסיפא צריך השליח ליתנו לה לאשה בפני שנים ואין השליח מכלל השנים אלא צריך שנים בלא השליח דלהכי איצטריך הך בבא דאין השליח מכלל השנים לאורויי דאינו כלל מכלל השנים דאף במקום אחד אינו עולה לפי שהוא במקום הבעל וכיון שהוא במקום הבעל החמירו חכמים דצריך ב' עדים אחרים ואינו דומה לשנים שלוחים שהן עדיו דכיון דהן שנים מוכח טובא שהן עדיו ולא אתו למיטעי מה שאין כן בשליח אחד שהוא במקום הבעל דאתו למיטעי ולמימר דבעל יכול ליתן גט בפני עד אחד הלכך בעינן ב' אחרים ודברי הרא"ש מיושרים ופירושו ברור ופשוט בירושלמי וכך הוא פסק הלכה וכ"פ הרמב"ם בפ"ו וכתב ה"ה שפסק כך ע"פ אותו הירושלמי דצריך ליתן לה בפני שנים ומשמע שאין השליח עולה משם השנים כלל שאפילו במקום א' אינו עולה ואין לזוז כלל מדברי הרא"ש והרמב"ם שהביאו הירושלמי לפסק הלכה ושיתן השליח הגט לאשה בפני שנים אחרים מלבד השליח וחלילה להקל כדברי רבינו גם במה שמיקל הרמב"ם שאין שליח הולכה והובאה צריך עדים וטעמו מדלא הזכירו במשנה ובגמרא שצריך ב' כיתי עדים אלא בשליח קבלה בפרק התקבל אלמא שא"צ עדים בשליח הולכה והובאה והך ירושלמי דמצריך שנים להחזיקו בשליח איירי במקום שצריך להתקיים בחותמיו כמו שפירש הרשב"א ומביאו ב"י לא קי"ל הכי אלא צריך להחזיקו בפני שנים אחרים מלבד השליח כפשט הירושלמי מיהו כבר כתב הרא"ש ריש גיטין דאעפ"י שצריך לעשותו שליח בעדים מ"מ נאמן השליח לומר שהבעל עשאו שליח בעדים וא"צ לקיים כתב השליחות וכמ"ש ב"י ודלא כה"ר ירוחם בשם התוס' דהירושלמי לא קאמר אלא דלכתחילה צריך לעשותו בפני ב' אבל בדיעבד אפילו בינו לבינו סגי כשהודו השליח והמשלח והיינו כדעת הרמב"ם גם לא כמה שכתב רבינו בסמוך דההיא ירושלמי דוקא בא"י שא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ אבל בח"ל כי היכי דנאמן בקיום הגט נאמן לומר שליח כראוי אני אלא אין חילוק דאף בא"י נאמן לומר שהבעל עשאו שליח בעדים או שעשאו שליח כראוי וכמ"ש רבינו בשם הרמ"ה בסימן קמ"ב. ועיין בתשובת הרא"ש כלל מ"ה דין עשירי מיהו נוהגים להצריך הרשאה ועדים על הרשאה שנעשה שליח וגם מצריכין דייני קיום שמקיימין חתימת עדים שחתמו על ההרשאה:

ומ"ש וצריך שיקיים חתימתו קודם שיתן השליח גט לאשה תימה אמאי לא מהני קיום לאחר חתימת הגט והכי מוכחא כולה סוגיא דגיטין דמקיימין החתימות אחר נתינת הגט כגון בנשתתק דלקמן בסימן קמ"ב ונראה דהאי וצריך שיקיים וכולי שכתב רבינו אינו אלא לכתחילה משום חשש לעז שיאמרו שהשיאוה בלא קיום עידי שליחות וכ"כ המרדכי ר"פ התקבל על שם מוהר"ם גבי שליח לקבלה שיש להחמיר להצריך לברר שליחותו בעדים קודם נתינת הגט מיד הבעל לשליח משום חשש לעז ומשם למד רבינו דה"ה נמי דצריך להחמיר גבי שליח לקבלה:

בד"א בא"י וכולי נראה דרבינו כתב כך ע"פ דברי הרא"ש בריש גיטין דבח"ל דהאמינוהו כשאומר בפ"נ ובפ"נ נאמן נמי לומר שהבעל עשאו שליח וא"צ לקיים כתב השליחות וממילא משמע דבא"י דלא האמינוהו לומר בפ"נ ובפ"נ כיון דעדים מצויין לקיימו גם כן אינו נאמן לומר שהבעל עשאו שליח אלא צריך לקיים כתב השליחות ולכן אמר רבינו בד"א דצריך לקיים כתב השליחות בא"י אבל בח"ל א"צ מיהו משמע דרבינו חזר בו בסימן קמ"ב ומסקנתו כהרמ"ה דאף בא"י נאמן שהבעל עשאו שליח בעדים וכמ"ש בסמוך סוף ס"י:

כתב א"א הרא"ש בין שליח האשה וכולי כלומר אעפ"י דכשהבעל מצוה לסופר לכתוב גט ולעדים לחתום אין כותבין וחותמין עד שישמעו קולו כדלעיל בסימן ק"כ אפ"ה גבי מינוי שליחות א"צ שישמעו קולו כמו שנתבאר לשם הטעם:

בעל שעשה שליח להולכה וכולי משנה שם (דף פ"ה) וכתב ב"י דמשמע מפירש"י דכי תנן לא אמר כלום היינו משום דלא ידעינן אי צורכי גט הוא שלא תהא זקוקה ליבם או צורכי מלבוש וכסות הוא וא"כ לפ"ז אם כתב ונתנו לה ה"ז ספק מגורשת אבל הרמב"ם כתב דהגט בטל וכך הוא דעת רבינו שאמר אינו כלום ואם כתבו ונתנו לה אינו כלום דאתא לאורויי דאף אם כתבו ונתנו לה אינה ספק מגורשת אלא ודאי אינו כלום ואפשר דאף רש"י דעתו כך דכיון דהנך לישני נמי משמע לדברים אחרים בודאי דנתכוין לדברים אחרים דאי נתכוין לגט היה מפרש דבריו אבל עזבוה וכו' כיון דבגמרא בעיא דלא איפשיטא הוא הויא ספק מגורשת וע"ש בפירוש רש"י דקא יהיב טעמא להני לשונות דהוי גט ודלא הוי גט:

בריא שאמר כתבו וכו' משנה שם (דף סו) ומפרש בגמרא דאם מעצמו נפל הרי זה גט משום דדעתו מתחילה היה לכך וסופו הוכיח על תחלתו והוה ליה כמפרש לים ומסוכן ונראה דאף לרבנן פרק יש נוחלין (דף קלה) דלא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו וכך הוא דעת הרא"ש כמ"ש בח"מ סוף סימן רמ"ה וכן להרמב"ם בפ"ד דה' זכייה דפסק דספק הוי מ"מ הכא כ"ע מודה דאמרינן הוכיח סופו על תחלתו דכיון דאמר ברישא כתבו איכא קצת הוכחה בתחילה ונפילתו גילויי מילתא בעלמא הוא דהאי דאמר ברישא כתבו ע"מ ליתן קאמר וה"א בגמרא פ"ב דחולין (דף לט) וכ"כ הרשב"א להדיא (דף צד) בד"ה רשב"ג ועיין בי"ד סי' ד' ובמ"ש לשם.

ומ"ש ספק אם הרוח דחפו או מעצמו נפל כתב הרמב"ם שהוא ספק גט והראב"ד השיג עליו וכולי וכ"כ הרא"ש אלא שלא כתב והראב"ד השיג עליו אלא כתב והראב"ד הגיה עליו וכולי ואפשר לפרש שהראב"ד לא בא לחלוק אלא להגיה דזה הספק להקל הוא בחד צד לדעת ירושלמי דהיינו באם מיד נפל ה"ז גט וא"כ מ"ש הרמב"ם דה"ז ספק גט אינו אלא היכא דלא ידעינן אם מיד נפל אבל בודאי דמיד נפל אעפ"י שהוא ספק תלינן דמעצמו נפל והוי גט כיון דאיכא הוכחה מתחילה דאמר כתובו כדפי' בסמוך וז"ל הירושלמי ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו מהו נשמעינה מן הדא רשב"ג אומר אם על אתר נפל ה"ז גט ואם לאחר זמן נפל אינו גט וההוא על אתר לאו ספק הוא הדא אמרה ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו ה"ז גט פי' פשטינן דספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו ה"ז גט דכי היכי דאם נפל מיד ג"כ ספק הוא ואפ"ה הוי גט דרגלים לדבר כיון דמתוך בוריו אמר כתובו דהיה רוצה להפיל את עצמו ה"נ בספק נפל מעצמו ספק הרוח דחפתו אעפ"י שלא נפל מיד כל שאינו לאחר זמן נמי הוי גט ודוקא לאחר זמן מרובה לא הוי גט כיון דליכא רגלים לדבר ומ"ש ב"י לפרש בירוש' דה"ק וההוא על אתר על כרחך בדמספקא לן אי מעצמו נפל דאי בידעינן שמעצמו נפל מאי איריא על אתר וכו' נלפע"ד דליתיה ואין להאריך בזה:

וכן מי שהוא מושלך בבור וכולי משנה שם (דף סז) וכתבו התוס' שמא דוקא באומר כל השומע קולי דיחודי יחדיה לאותו ששומע קולו והוי שלוחו אבל אם אמר כל הרוצה לכתוב גט לאשתו יכתוב לא הוי שלוחו כיון דלא יחדיה ע"ש.

ומ"ש וכגון דחזו ליה בבואה דבבואה וכו' שם בגמרא ולעיל בסימן י"ז ס"ה הארכתי בדין זה בס"ד ע"ש:

כתב רמב"ן שאם היו שם ג' וכולי פי' אעפ"י דאמר כל לא הוי כאומר כולכם כתובו וצריך לכתוב במעמד כולכם כמו שנתבאר בסימן ק"כ וכ"כ ב"י ופשוט הוא. במקצת ספרי רבינו חסר כאן בבא שלימה וכן מי שהורה וכולי ובסוף סימן קכ"א כתבו ג"כ רבינו ע"ש:

היו רבים עומדים ביחד וכולי בס"פ התקבל ת"ר אמר לעשרה כתבו גט ותנו לאשתי אחד כותב על ידי כולם כולכם כתובו אחד כותב במעמד כולם הוליכו גט לאשתי אחד מוליך ע"י כולם כולכם הוליכו אחד מוליך במעמד כולם ולעיל בסימן ק"ך סעיף ז' גבי דיני כתיבת הגט הביא רבינו רישא דברייתא כאן גבי דיני הולכת הגט כתב סיפא דברייתא והך בבא דאם אמר שנים מכם יוליכוהו יוליכו שנים אפי' היה בכללם אב ובנו וכולי ואיתא בגמרא גבי דין כתיבה בעובדא דההוא גברא דעל לבי כנישתא וכולי דאסיקנא אמר רבה הילכתא משוי איניש ברא שליחא במקום אבא והקשה ב"י דאמאי שינה רבינו וכתב מעשה זה כאן לענין הולכה ולא כתב לעיל בסימן ק"ך לענין כתיבה כדאיתא בגמרא וע"ק דבעשאם שלוחים לכתוב ודאי צריך שהאב או הבן יצטרפו עם העד האחר דאב ובנו פסולין להעיד ביחד אבל אם עשאן שלוחים להוליך אב ובנו יכולין להוליכו עכ"ל ואיפשר דמיירי הכא באומר שנים מכם יוליכוהו והן הן שלוחיו והן הן עדיו דהתם אין האב והבן יכולין להיות שלוחין והם עדים ולכן צריך לצרף עד כשר עם האב או הבן ומהרש"ל כתב וז"ל דאעפ"י דהאב ובנו כשרים לשליחות היינו כשעושה אותם שלוחים בפירוש אבל כשהיו רבים ביחד ואמר שנים מכם יוליכוהו לא אמרינן מן הסתם שהיה דעתו על אב ובנו כאחד מאחר דאיכא אחר בהדייהו ובהא איכא ליישב נמי הקושיא הראשונה דבגמרא איתא הך עובדא לענין כתיבה ורבינו כתבו לענין שליחות די"ל דמ"ה כתבו לענין שליחות לאורויי דאף בשליחות לא יהיו שלוחים אב ובן ביחד מן הסתם אלא האב או הבן יצטרפו עם א' מהם:

מדברי הר"פ וכולי ואפי' לא יחלה ולא יאנס ונהגו העולם בלא שום שטר הרשאה אמנם הורגלו וכו' כן צריך להיות ותהא מגורשת בו ממנו וכו' הילך גט זה מפלוני וכולי והתקבל גיטך זה וכו' כן צריך להיות: ואם הבעל רך בשנים וכולי כתב מהרש"ל וז"ל ותימה מה צריך לדקדק אחריו דאם קטן הוא א"כ אין קידושיו קידושין ואין נישואיו נישואין אפי' מדרבנן אינו כלום ואין צריכה הימנו גט עד שיגדיל ויבעול או מתייחד עמה כדלעיל בסי' מ"ג וצריך עיון עכ"ל. אבל למאי דפרישית לעיל בסי' א' ס"ג לחלק בין נושא אשה לדעתו דאין נשואיו נישואין כלל כיון שהוא קטן ובין כשהאב משיא לבנו תוך י"ג דמצות חכמים הוא להשיאן סמוך לפרקן מתורצת קושיא זו דבקטן שהשיאו אביו תוך י"ג קאמר דצריך לדקדק אחריו אם הביא סימנים דכיון דנישואיו נישואין מדרבנן אע"פ שהוא קטן א"כ אינו עושה שליח ועוד יש לומר דמיירי הכא בביאת קטן ביבמה דהוי כמאמר בגדול וצריכה גט וחליצה וכדלקמן ריש סי' קס"ז וקאמר דאינו עושה שליח להוליך לה גט דאין קטן עושה שליח:

ולא יטיל בו שום תנאי הקשה ב"י ומ"ש ממגרש לאשה עצמה ומה שתירץ על זה אינו מתקבל לע"ד והנכון דכיון שעשתה אותו שליח לקבלה בסתם מציא אמרה אם הייתי מעלה על דעתי שבעלי יהא מתנה תנאי כזה בגט לא הייתי עושה שליח קבלה ולפ"ז אם האשה תפרש שיהא שלוחה לקבלה בין יתן גט סתם בין יתנה איזה תנאי השתא ודאי רשאי להטיל בו תנאי כפי רצונו:

וצריך לקיים כל שלשה בגט דקיום שטרות בשלשה וכולי כתב ב"י איכא לתמוה דנראה שהוא מפרש קיום שטרות בג' שג' עדים החתומים בשטר צריך לקיים ומעולם לא ראינו מי שפי' כן וכו' עכ"ל. ושרי ליה מאריה דגם הר"פ מפרש קיום שטרות צריך להיות בפני ג' שהם בית דין ולא אמר אלא שאותן שלשה דיינים שמקיימין לחתימת העדים צריך שיכירו חתימות כל הג' דיינים שאם לא יכירו אלא שנים מהם אם כן אין כאן קיום בג' דאע"ג דאפילו בשאין מכירין אלא שנים מהם סגי היינו דוקא דיעבד ובדבר שבממון אבל בגט ראוי להחמיר טובא דצריך להכיר כל הג' חתימות של דיינים דאם לא כן לא הוי קיום בשלשה ופשוט הוא:

הכל כשרים וכולי משנה בפרק ב' (דף כג) ובגמרא חש"ו דלאו בני דעה נינהו ופי' רש"י וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפקא לן מויקחו להם איש שה לבית אבות אחד לוקח לכולן עכ"ל ומ"ש בין לקבלה בין להולכה כך פירש"י אבל דעת אבן מגא"ש מדתנן דעכו"ם פסול להולכה מכלל דעבד כשר להולכה דאי לא ליתני עבד וכ"ש עכו"ם דלא שייך במצות כעבד אלא ודאי עבד אינו פסול אלא לקבלה כיון דבקבלה האשה מגורשת מיד דאתי הגט מיד בעלה ליד שליח קבלה שייך למיפסלה בעבד משום דליתיה בתורת גיטין וקידושין דהא עבד לאו בני גירושין נינהו אבל להולכה דלא מיגרשא עד דמטא גיטא לידה לא שייך למיפסליה כולי האי משום דליתיה בתורת גיטין וקידושין דהא בשליחות איתנהו כ"כ הרשב"א בשם הרמב"ן לדעת אבן מגא"ש וא"ת לפירש"י ודעימיה קשיא מתני' ליתני עבד דפסול וכ"ש עכו"ם כבר כתבו התוספות לשם בד"ה אין העבד דר"ת פי' דנקט עכו"ם לאשמועינן עכו"ם ונתגייר פסול אע"פ שבאותה שעה היתה דעתו להתגייר דהוי בעכו"ם רבותא טפי מבעבד שאין בידו להשתחרר עד כאן לשונו וכ"כ הרא"ש לשם:

כתב הרמב"ם הקרובים כשרים לעדות זה וכולי אין זה לשון הרמב"ם אלא כ"כ רפ"ו הכל כשרים לשליחות הגט חוץ מן החמשה העכו"ם וכו' אבל הנשים והקרובים כשרים ואפילו הפסולים וכו' אלא כיון שרבינו התחיל במ"ש הרמב"ם הקרובים כשרים הוצרך לשנות לשונו ואמר כשרים לעדות זה כלומר לעדות שאומר השליח בפ"נ ובפ"נ בח"ל וכן הפסולים כו' ומ"ש אבל הפסולים מד"ת וכו' עד ה"ז פסול פי' ואם נישאת לא תצא ומ"ש אינו גט כלל ואפי' אם נישאת תצא ומ"ש ואין דעת א"א הרא"ש כן שכתב כל הפסולים וכולי עד ולשיקרא ליכא למיחש כלומר אלמא דחולק על הרמב"ם במ"ש דהפסול מד"ת שהביא הגט ונתקיים בחותמיו הגט פסול אלא הגט כשר לדעת הרא"ש אלא שהכניס רבינו דברי הרמ"ה בתוך דברי הרא"ש במקום שחולק עם הרא"ש ובמקום שהסכים עמו וז"ש רבינו שכתב הרא"ש כל הפסולים מד"ס יכולין להביא הגט אפילו בח"ל אפילו שמעידים בפ"נ ובפ"נ כמו שכשרים לעדות אשה ואם היו פסולין מן התורה פסולים להביאו וכתב הרמ"ה דפסולים אף בא"י אע"פ שאין מעידים בפני נכתב ובפ"נ כל היכא דלא נתקיים בחותמיו בדלא אתא בעל ומערער וחולק עליו הרא"ש דאין פסולין אלא בח"ל שמעידים בפ"נ ובפ"נ כי היכי דפסולין לעדות אשה אבל בארץ דאין מעידין כלום כשר בכל ענין דאם לא אתא בעל ומערער אף ע"פ שלא נתקיים בחותמיו כשר הוא דהא מודה בעל דהעדים שחתמו על הגט כשרים הם מדלא קא מערער ואם אתא בעל ומערער ויתקיים בחותמיו נמי כשר הוא אע"פ שהביאו הפסול מן התורה דבני כריתות נינהו ולשיקרא ליכא למיחש כיון דמקויים בחותמיו א"נ עשו תשובה דבזה הסכים הרא"ש עם הרמ"ה וחולק על הרמב"ם וכמ"ש הרא"ש להדיא בפ"ב (דף ק"ב ריש ע"ב) ואין דברי רבינו כמעורבבים אלא ישרים וצהובים דלא כמ"ש בית יוסף דהרמ"ה סובר כהרמב"ם דליתא אלא כדפי' ומ"ש הרמ"ה וכיון שעשו תשובה מהימני דלא בעינן תחילתו וסופו בכשרות ה"א התם דפיתח ונסתמא אע"פ שלא חזר ונתפתח כשר דלא בעינן תחלתו וסופו בכשרות וה"ה בפסולים מחמת עבירה דדמיא לסומא אלא דהוי איפכא דתחילתו בפסול וסופו בכשרות:

ועוד כתב א"א הרא"ש על מ"ש הגאונים וכולי וכתב ב"י על שם הרשב"א והר"ן דרבנן דהשתא קאמרי דאי אינסבא לא מפקינן לה דקיימא לן כר"א דעידי מסירה כרתי וכתב הר"ן ולא ידעתי מאי שייטא דר"א הכא עכ"ל ואיפשר דהכי קאמר דכשהישראל מסר לעכו"ם הבגד עם הגט בפני עדים שיודעים שהגט כרוך בתוכו הם מעידים שהבעל עשאו לישראל שליח ליתן הגט שבתוך הבגד לאשתו וה"ל עדי מסירה וכרתי לר"א:

השולח גט לאשתו וכו' כ"כ המפרשים סוף פרק כל הגט אבל כשהשליח סומא לא מהני כששנים אומרים לו שהיא אשתו וכתבו התוס' בפרק ב' דגיטין (דף כ"ג) בד"ה מאי נוטלו דהטעם כיון דבסומא יכול להטעותו יש לחוש יותר שמא יטעוהו עכ"ל וכ"כ המרדכי לשם:

אמר לשליח הולך גט זה לאשתי וא"ל איני מכירה וכולי עובדא דההוא גברא ס"פ כל הגט (סוף דף כ"ט) ופסק כלישנא בתרא ע"פ פירש"י וכן פסק הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפ"ט דלא כפי' התוס' דראשון נמי הוי שליח לגירושין והרשב"א כתב דנקטינן לחומרא דספק מגורשת הוי. ומ"ש רבינו או כיוצא בזה וכולי נראה דטעמו משום דבעובדא דבתר הכי דאמר לשליח לא תיתביה ניהלה עד ל' יומין וכתב רבינו בסמוך פריך בגמרא נמי והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא בתוך שלשים יום ומשנינן כיון דלבתר תלתין יומין מצי למיגרש כשליח שניתן לגירושין הוא אלמא כל היכא דלא מצי לגרש לא ניתן לגירושין הוא ולאו דוקא באין שליח מכירה אלא ה"ה כיוצא בו:

השולח גט וכולי שם במשנה ותלתא אוקימתא איכא בגמרא ורב אלפס פוסק אוקימתא דאפי' בהולך סתם והוא דחלה משום דלפעמים קפדי אינשי שלא ישלח ביד אחר וכי שמא בעל מבטל שליחותיה מה שאין כן בחולה ושאר אונס דלא קפיד שום אדם בעולם ור"ח פסק כאידך אוקימתא לקולא דבדאמר סתם ישלח ביד אחר לא קפיד דאי הוה קפיד הוה אמר אתה הולך:

והשליח שיעשה שליח וכולי והכי אסיקנא התם וכל שליח צריך שיהא נעשה בב"ד של ג' לפי שהן כעין דיינים לקבל עדות השליח ראשון שאומר בפ"נ ובפ"נ כל אחד שאומר שליח ב"ד אני וכשבא האחרון ליתן הגט לאשה אומר גם כן שליח ב"ד אני:

ומ"ש אפי' שלא ב"ד אם הוא בא"י או הגט מקויים רק שיעשו זה לזה שליח בפני עדים וכולי כן צריך להיות וה"א התם הואיל דבא"י אין הראשון צ"ל בפ"נ ובפ"נ וכן בח"ל אם הגט מקויים האחרון נמי אין צ"ל שליח ב"ד אני וכתב הרא"ש לשם דמ"מ צריך שיעשה זה לזה שליח בפני עדים דאין דבר שבערוה פחות משנים הב"י הביא מ"ש הריב"ש דשליח שני כשבא ואמר שליח ב"ד אני ג"כ אין צריך לשטר שליחות ולא לעדים ואם יש בידו שטר שליחות אין צריך לקיימו ואם נתקיים בחותמיו אפי' לא נתנו זה לזה גט בפני בית דין אלא בינם לבין עצמם עד שהגיע גט לידה הרי זה גט כשר ע"כ. וכתב ב"י מכאן נראה דאם לא נמנה שליח שני בפני ב"ד צריך לקיים שטר שליחותו או יתקיים הגט בחותמיו עכ"ל. מיהו כשנמנה בבית דין אף על פי שנתמנה שלא בפניו אמרינן דנעשה בהכשרו דהראשון אמר בפני בית דין בפ"נ ובפ"נ והשני אומר שליח בית דין אני וכשר:

שאלה לגאון וכולי והיכא דשויתיה שליח להולכה ולא פירשה מי מצי וכו' כלומר דהאשה שויתיה שליח להובאה שתאמר לו הבא לי גיטי דדין זה כדין שליח להולכה של הבעל שאינו גט עד שיגיע לידה כדלעיל בסימן ק"מ ומ"ש רבינו וגם מ"ש שאפי' אם נתנה רשות לשליח קבלה וכולי עד כדאמרי' לקמן באומר לשנים אמרו לפלוני ויכתבו ולפלוני ופלוני ויחתמו דלא הוי מילי תמה מאי מביא ראיה מהך דאמרו לפלוני וכולי דהתם מינהו לפלוני שליח בפירוש ואע"פ שמינהו שלא בפניו כשר אבל הכא שלא ייחדה לפלוני אלא נתנה רשות לשליח לעשות שליח אחר מדעתו ולא מנתה היא לאותו פלוני שיהיה שליח ה"ל מילי וכ"כ הר"ן ע"ש הרמב"ן חילוק זה בפרק התקבל ודלא כרבינו דאינו מחלק ומביא ראיה מזה לזה ועיין בב"י הביא דברי הר"ן וז"ל מהרש"ל הא דאמר רבינו אבל כשיאמר לו בריא וכולי כדאמרינן לקמן וכולי לא מצאנו בספרו זה לקמן כ"א בח"מ כתב לענין מתנה בסימן רמ"ח ולא כתב לשם אמרו לפלוני וכו' אלא אפי' בסתם אומר אמרו דכשר במתנה מ"מ ש"מ דאומר אמרו לא מיקרי מילי ומשום הכי כשר במתנה והיא דעת הרמב"ן דכיון דאומר אמרו לא הוי מילי לפיכך דוקא בגט הוא דפסול מטעמא אחרינא דכיון דלא שמעו מפי הבעל לא הויין במקום הבעל ואינו מקויים וכתב לה אבל רבינו לא ס"ל כהרמב"ן אלא בגט פסול מטעם אחר דמשום חששא דכיסופא דסופר מחתמי ליה כדלעיל בסימן ק"כ ומש"ה כשר במתנה בכל ענין א"נ יש לפרש דס"ל לרבינו כהרמב"ן לפסול גבי גט בכל ענין: ומ"ש רבי' אבל כשאמר לו בהדיא וכו' ה"ק יכול לעשותו ולא הוי מילי אלא שפסול גבי גט משום טעם אחר דבעינן וכתבו לה וכולי אבל דוחק הוא עכ"ל:

השליח ששינה בשליחותו וכו' משנה פרק התקבל (דף ס"ה) כיצד תנהו לה במקום וכו' פירש רש"י דאין רצונו שילעיזו עליו שם וקפידא היא עכ"ל ולפיכך אפי' לא א"ל אל תתן לה אלא במקום פלוני הויא קפידא אבל גבי עלייה ובימין אם אמר סתם בעלייה יכול ליתנו בבית דליכא קפידא בסתמא אלא מראה מקום הוא לו וכן תנהו לה בימין אא"כ בדא"ל אל תתנהו אלא בעלייה אלא בימין שכל שהוא מקפיד אפי' בדברי הבאי קפידותיה קפידא כדאיתא בפ' כ"ה (דף כט):

כתב הרמ"ה אל תגרשנה אלא בימינך וכו' פי' דאם לא נתכוין אלא שלא לגרשנה בשמאל ה"ל לומר אל תגרשנה אלא בימין מדקאמר בימינך משמע נמי ולא בימין אחר ולהא לחוד לא נתכוין דא"כ הל"ל אלא בידך אלא ש"מ תרתי ומיהו בחלה ודאי לא קפיד ורבינו חולק דבחלה נמי קפיד דה"ל כאילו פירש לא יגרשנה אחר אלא אתה:

וכך היא שאמרה וכו' פלוגתא דת"ק ור"א במשנה שם ופסק כת"ק דאף בשליח קבלה נמי האשה מקפדת ולא עשאתו שליח קבלה אלא לקבלו במקום פלוני דלא כר"א דקאמר איהי דבע"כ מתגרשת מראה מקום היא לו:

כתב הרמב"ם א"ל תנהו לה ביום פלוני וכולי ומשמע מדבריו וכולי וטעמא דמסתמא קפיד שלא יקדים דעדיין חשק בה שתהא אשתו עד אותו זמן שקבע ולאח"כ לא תהא אשתו אלא יגרשנה ולכן יכול לאחר אבל לא להקדים שהרי גילה דעתו שמאותו זמן והלאה יגרשנה ולא קודם:

אבל אם אמר הבא לי גיטי וכו' כ"כ הרמב"ם בפ"ט והכי תנן בפ' התקבל וכתב ה"ה בפ"ו שהטעם לפי שהאשה מתגרשת בהגעת גט לידה אפי' בע"כ וכיון שהיא מקבלתו אפי' הביאו ממקום אחר כשר עכ"ל ר"ל אע"פ שלא ידעה האשה בשעת הגעת הגט לידה שהביאו ממקום אחר אפ"ה כיון שקבלתו הויא מגורשת דלא גרע טעותה ממי שמגרש את אשתו בע"כ דמגורשת בהגיע גט לידה וה"נ דכוותה שהרי דין שליח הובאה כדין שליח להולכה ולא דמי לשליח קבלה דמתגרשת בקבלת השליח ולא ניחא לה דילעיזו עליה במקום אחר הלכך הגט פסול אם קבלתו במקום אחר כיון דמקפדת שלא יקבל אלא במקום פלוני:

אמרה לו התקבל לי גיטי ממקום פלוני ופעמים וכולי שם אוקימתא דתלמודא פי' ואע"פ שהזכירה ג"כ המקום האחר כגון התקבל לי גיטא במתא מחסיא וזימנין דמשכחת ליה בבבל וה"א התם והתוס' הקשו דאף כשיגיע למקום שאמרה היא למה יהא גט הלא ה"ל טלי גיטך מע"ג קרקע דאינו רוצה שיהא גט עד שיגיע למקום שאמר היא ואינו מקבלו שם מיד הבעל וי"ל דמיירי דא"ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח להולכה וקבליה כדאמר בפ' ב' (דף כד) עכ"ל פי' כי מטית התם תמנה שליח אחר להולכה ואח"כ תקבלה מיד האחר שאז תהא שליח קבלה שלי אבל רבינו ודאי לא ס"ל תירוץ זה דא"כ ה"ל לפרש שכך אמרה האשה לשליח אלא ס"ל כתי' השני דתוס' דמ"מ שיקבלנו עד שיגיע למקום שאמרה היא הוי הכל שליח לקבלה:

אמר הבעל לשליח טול ממנה חפץ פלוני וכולי משנה וגמרא פרק כל הגט (דף כט) וע"פ פי' התוס' והרא"ש דלא כפירש"י דמיקל דאפי' הקפיד הבעל ואמר שיטול החפץ תחלה אם שלח הגט ביד אחר ונטל החפץ תחלה ואח"כ נתן הגט כשר ומביאו רבי' בסמוך דליתא ומה שקשה דכאן מחלק תלמודא בין הזכיר החפץ תחלה והדר הב לה גיטא ובין הזכיר הגט תחלה ובפ' הכותב ריש (דף פ"ה) מסיק בין כך ובין כך משלם דא"ל לתקוני שדרתיך ולא לעוותי תירצו התוס' בפ' כל הגט דשאני התם שפרעון המעות תלויין בשטר ובהזכרת לקיחת השטר גלי דעתיה שירא שלא יאמרו סיטראי נינהו עכ"ל והר"ן ע"ש הרמב"ן כתב תירוץ אחר ע"ש כתב הרמ"ה ה"ה נמי בכל תנאי וכו' משמע מלשונו שאם לא שינה השליח השני הגט כשר וכן פירש"י לגבי טול חפץ הימנה ומ"מ קשה דאי איתא דהרמ"ה מפרש כפירש"י ה"ל לרבינו להביא דבריו לאחר שהביא דברי הרמב"ם ופירש"י אלא צ"ל דלגבי חפץ תופס הרמ"ה כפי' התוס' והרא"ש אלא לגבי שאר התנאים דלא שייך לומר בהו אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ס"ל להרמ"ה דאם לא שינה השליח השני הגט כשר אלא דלכתחילה לא ישלחנו ביד אחר שמא לא ידקדק השני וכו' ס"ל לרבינו דבחומרא זו מודים גם התוס' והרא"ש אכן בתשובת הריב"ש שהביא ב"י מפורש דהרמ"ה מפרש כפירש"י וצ"ע:

וא"א הרא"ש ז"ל כתב כסברא הראשונה כתב ב"י דמדברי הרא"ש משמע דס"ל דמתני' דקתני לא ישלחנו ביד אחר דוקא בדא"ל שקול חפצא והב גיטא היא הא אילו א"ל הב גיטא ושקול חפצא הרשות בידו לשלחו ביד אחר עכ"ל ותימה הלא אמרו בגמרא זו תינוקות של בית רבן יודעין דאין השואל רשאי להשאיל וכו' וכ"כ הרא"ש פ' המפקיד ובח"מ סי' רצ"א דלכתחלה אסור להשאיל ואיפשר דאע"פ דבסתמא אסור להשאיל לכתחילה הכא דאמר הב גיטא ושקול חפצא גלי דעתיה דלא קפיד אחפץ שיהא ביד האשה לאחר נתינת הגט לידה וה"ה דלא קפיד אם יהא ביד השליח השני ודוחק אלא נראה דהרא"ש אינו חולק בדין זה אדברי הרמב"ם אלא במאי דס"ל להרמב"ם כפירש"י חולק עליו הרא"ש וע"ז בלבד אמר רבינו וא"א הרא"ש כתב כסברא הראשונה דהוא דעת התוס' ודלא כהרמב"ם ופירש"י:

שליח המביא גט מא"י וכו' ה"א בפ"ק דגיטין (דף ט') וע"פ דברי הרא"ש לשם (דף צ"ז ע"ד) ומביאו ב"י ומ"ש לפיכך נשים וכולי ספ"ב דגיטין סוף (דף כ"ג) כאביי דתניא כוותיה ולא כרב יוסף דאמר איפכא אבל לא ממשעבדי דהימנוהו לגבי נכסי דבעל אבל לא לגבי לקוחות: ומ"ש וכתב הרמ"ה ואם אומרת בפ"נ ובפ"נ כו' פי' דאם אותן ה' נשים מביאים גיטא בא"י ואומרות בפ"נ ובפ"נ דשוב אינה יכולה לקלקלה כשרות להביאו וס"ל להרמ"ה דהא דאמר אביי דבא"י אינן נאמנות דוקא כשאין אומרת בפ"נ ובפ"נ ועיין בחידושי הרשב"א מ"ש ע"ז דנ"ל דאפי' אמרה בפ"נ ובפ"נ לא מהימנא וכ"כ הר"ן על שמו ומביאו ב"י:

עשתה שליח לקבלה בעדים בפרק התקבל ריש (דף סד) איתמר בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין וכו' מי נאמן רב הונא אמר בעל נאמן דאם איתא דלגירושין יהביה ניהליה לדידה הוה יהיב ליה ניהלה רב חסדא אמר שליש נאמן דהא הימניה ופירש"י דשליח אומר דשליח קבלה אני נראה דס"ל דאם אמר שליח הולכה אני מודה רב הונא דהשליח נאמן דהא הימניה דליכא למימר הכא דלדידה הוה יהיב לה שהרי לא רצה למסור לה שתתגרש מיד כ"כ הר"ן ומביאו ב"י ולפ"ז קשה הא דכתב רבינו שאם הבעל טוען שעשאו שליח להולכה ורצה לחזור בו קודם שיגיע לידה אינו נאמן דאמאי אינו נאמן הלא כאן נמי איכא למימר אי איתא דשליח קבלה הוי לדידה הוי יהיב לה וצ"ל דה"ט דאין הבעל נאמן לומר כן משום דאמרינן דהא הימניה ונאמן השליח לומר שליח קבלה אני כיון דאיכא עדים דבפנינו אמרה ובפנינו קבל לגירושין כדתנן סוף (דף סג) אלא דלא ידעי סהדי אם קבלו בתורת שליח קבלה או בתורת שליח הולכה ואמרי' בודאי סמך על השליש במה שאומר וכ"כ התוספות אפילו אומר הבעל שנתן לו בפני עדים מ"מ סמך עליו דזימנין דמייתי עדים או אזלי למ"ה עכ"ל. וכגון דלא ידעי סהדי אם קבלו בתורת שליח קבלה כולי כדפי' אבל ידעי סהדי פשיטא דאין השליח נאמן להכחיש העדים כנ"ל ועיין בב"י האריך בזה מיהו קשה על זה הפי' הא דכתבו התוס' סוף (דף סג) בד"ה בעל אומר לפקדון הא דלא נקט בעל אומר להולכה ושליש אומר לקבלה משום דלא שייך האי טעמא דקאמר דאם איתא דלגירושין לדידה הוה יהיב לה אלא כשהבעל אומר לפקדון עכ"ל אלמא דלא ס"ל לתוספות הא דכתב הר"ן דבשליח להולכה ליכא ריעותא שלא רצה למסור לה שתתגרש מיד אלא כיון דמודה דלגירושין נתנו לו להולכה תו ליכא למימר הבעל נאמן מטעמא דאי איתא דלקבלה לדידה הוי יהיב לה דהא סוף סוף לגירושין יהיב לה וז"ש רבינו בסמוך דבטוען שעשאו שליח להולכה ורצה לחזור בו קודם שיגיע לידה אינו נאמן והיינו כדברי התוס' ומה שהקשה למה לא פירש"י ושליש אומר לגירושין דשליח הולכה אני יש ליישב בטוב טעם דא"כ לא הוה פליג רב הונא ואמר בעל נאמן משום דאי איתא דלקבלה לדידה הוי יהיב לה כיון דאיכא למימר בשליח להולכה אפילו בשלשתן בעיר אחת דמשום כיסופא דמגרשה בע"כ לא יהיב לדידה אלא ע"י שליח להולכה זאת היא דעת רבינו ודלא כהר"ן ועיין בסמוך סעיף ל"ו. ומ"ש רבינו עשתה שליח לקבלה בעדים ה"ט דאינו נאמן לומר שליח קבלה אני כשאין עדים שמעידים בפנינו אמרה וכמו ששנינו במשנתינו וכ"כ הרשב"א ומביאו ב"י ומ"ש לחלק בין מודה שכתבו לטוען מזוייף הוא כ"כ הרמב"ם בפי"ב וא"ת יהא הבעל נאמן במודה שכתבו דלפקדון נתנו אפילו אינו בעיר אחת במגו דאי בעי אמר מזוייף וי"ל דהאי לאו מגו הוא דאפשר דלא מצי טעין מזוייף כגון דמצי לקיימו בחותמיו א"נ איכא עדי מסירה וע"ל בסימן קנ"ב:

ומ"ש אם שלשתן בעיר אחת הבעל נאמן וכו' משמע דנאמן לגמרי ואם מת שרי לכהן וע"ל בסימן קנ"ב ומ"ש דאם איתא דבתורת גירושין יהביה ליה לדידה הוה יהיב לה יש להקשות דכי היכי דבאמרה קמאי דידי לגירושין יהביה ניהליה מהימנא במגו דאי בעיא אמרה לדידה יהביה ניהלה בעל ולא חיישינן להך סברא דאם איתא וכולי במקום מגו הכי נמי הכא איכא מגו דאי בעי יהיב לה שליש לגיטא ליד האשה ותירצו התוס' דלא חשיב מגו דהא אין ביד שליח למוסרו לאשה דשמא האשה לא תתרצה לקבל הגט כיון דבעלה אומר לפקדון עכ"ל:

ומ"ש דאם איתא דבתורת גירושין יהביה ליה לדידה הוה יהיב ליה ואם תאמר דילמא משום כיסופא הוא דלא יהיב לה לדידה כדאמר בהניזקין ריש (דף נה) י"ל דהכא שעשתה שליח לקבלה ורצתה להתגרש ליכא כיסופא הרשב"א פי' דבהניזקין דמגרש לה בע"כ איכא כיסופא ולהכי קאמר לה כנסי ש"ח זה והרי היא מגורשת אבל במגרש לה מדעתה ליכא כיסופא ואע"ג דלגבי ממונא שליש נאמן אפילו בעיר אחת ולא אמרינן הך סברא דאם איתא וכו' שאני ממון דניתן למחילה וכיון דהאמינו לשליש ומסרו בידו אמרינן דהימניה על כל מה שיאמר אעפ"י שיפסיד ממון דמחיל ליה משא"כ באיסורא כגון בגירושין חיישינן להך סברא דאם איתא וכו':

ומיירי שאומר שמסרו לו בפני עדים כ"כ הרא"ש (דף ק"י ע"ד) דבעדים חתומים עליו כשהשליח אומר הבעל נתן לי בפני עדי מסירה מתירין האשה לינשא ועיין במ"ש הר"ן ע"ז:

והרמב"ם כתב שהשליח נאמן בכל ענין פי' אפילו שלשתן בעיר אחת נמי השליח נאמן דפסק כרב חסדא דלא ס"ל הא דר"ה קאמר בעיר אחת הבעל נאמן משום דאם איתא דלגירושין יהביה לדידה הוה יהיב לה ומ"ש אפי' אין הגט בידו וכו' כ"כ בפרק י"ב שליח קבלה שקיבל גט לאשה ושלחו לה בפני שני עדים והגיע הגט לידה ונטלתו והרי הגט יוצא מתחת ידה והיא אינה יודעת אם בעלה שלחו לה או שליח קבלה שלה או שלוחו של בעלה הרי זו מגורשת עכ"ל אלמא היכא דשלחו לה בפני עדים דראוהו יוצא מתחת יד השליח קבלה אעפ"י שאינה יודעת אם בעלה שלחה לה וכו' מהני נאמנות השליש אפי' אין הגט ביד השליח קבלה וכולי ה"ה לשם וב"י כתב מה שכתב ולא נהירא:

ומ"ש וא"א הרא"ש כתב כסברא הראשונה פי' דפסק כרב הונא דאין השליח נאמן אלא כשאינן בעיר אחד דלא כהרמב"ם דהשליח נאמן בכל ענין אבל במאי דס"ל להרמב"ם דנאמן השליח אפילו אין הגט בידו רק שיש עדים שראוהו בידו ע"ז לא נחלק הרא"ש ולכן הביא רבינו בסמוך דברי הרמב"ם הללו לפסק הלכה ולא כתב שהרא"ש נחלק עליהם ומ"ש ואם היא אומרת בפני קבלו וכולי בגמ' (דף ס"ד) וי"א דוקא שהגט ביד האשה וכולי וא"א הרא"ש כתב דאפי' הוא ביד השליח עיין באשיר"י לשם האריך בזה:

נאבד הגט וכולי שם מימרא כר' יוחנן (דף ס"ד) ואוקימתא דגמרא וע"פ פירש"י דבשליח להולכה מיירי ואומרת שקבלתו מיד השליח כראוי בפני עדי מסירה והלכו למ"ה ונתגרשה עתה ע"י קבלתו שקבל השליח גט להולכה והויא ספק מגורשת משום דלא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אלא לחומרא אבל לא לקולא כדאיתא בגמרא וע"ל בסימן קנ"ב: וכתב ב"י דרבינו ירוחם כתב דין זה בשליח לקבלה ולא דק עכ"ל ואפשר ליישב דאע"ג דבסוגיא משמע דתלמודא איירי הכא בשליח להולכה מ"מ מבחוץ איכא למימך דלמסקנא ה"ה בשליח לקבלה נמי ה"ל ספק מגורשת דכיון דחזקה דשליח עושה שליחותו להולכה ה"ה בשליח קבלה אעפ"י שאין בידו שהבעל יכתוב גט לאשתו וימסור לו מ"מ עושה שליח מאי דאפשר ומשדלו לבעל בדברים של טעם למסור גט בידו ולפוטרה דלמה יחזיק באשתו בעל כרחה כיון ששונאתו וכיוצא בזה צריך לפרש הא דמייתי תלמודא דא"ר יצחק האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם ומת שלוחו אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שליח עושה שליחותו ואף על גב דאינה בידו להתקדש שמא לא תתרצה דאין אשה מתקדשת אלא לרצונה וכ"כ התוס' לשם בד"ה אסור בכל הנשים אלא בע"כ דעל מה שישתדל לו אשה לפתותה בדברים קאמר חזקה שליח עושה שליחותו ה"נ גבי שליח לקבלה ולפיכך הויא ספק מגורשת וה"נ:

בעל שכתב גט לאשתו ואח"כ נתייחדת עמו כו' משנה פרח הזורק (ד' ע"ט) פלוגתא דב"ש וב"ה והלכה כלישנא בתרא דאם נתגרשה ותינשא לכתחלה וע"ל ריש סימן קמ"ח ובאשירי (דף קי"ב ע"ג) כיון שהשולח וכולי והוא חייב במזונותיה וכו' אם מת וכולי כצ"ל וכל זה מבואר ר"פ השולח במשנה ובגמרא: ומ"ש אבל בדיעבד אפי' בטלו בפני שנים אחרים הוא בטל וא"צ לבטלו בפני שלשה פי' דבדיעבד בטל הוא אפילו בפני ב' וא"צ ב"ד של ג' דליהוי ליה קלא אבל בפני אחד מן השוק אינו בטל אפי' בדיעבד ומיהו אינו יכול לבטלו לכתחלה אפי' בפני ג' דאית להו קלא דביטלו בפניהם ולא מינסבא אפ"ה אסור והיינו טעמא דאצרכוה רבנן לבעל לילך בעצמו אחר השליח או לשלוח שליח והוא לא יטרח בכל אלה כדי לבטלו ונמצא שתהא מגורשת ולא תתעגן וז"ש בגמרא משום תקנת עגונות:

שלחו ע"י עשרה וכולי שם ברייתא פלוגתא דרבי ורשב"ג והלכה כרבי דיכול לבטל זה שלא בפני זה ואינו עובר על תקנת ר"ג הזקן שלא לבטלו לכתחלה מפני תיקון העולם דהא הכא לא נפיק מיניה חורבא דזה שביטל בפניו לא יהיב לה גיטא וזה שלא ביטלו אם יהיב לה גיטא ומינסבא שפיר אינסבא וליכא איסורא:

ומ"ש ודוקא שלא יבטל שליחות כולן כו' פירוש כשבטל שליחות כולן אע"ג דלא נפיק מיניה חורבא דאזלי הנך דלא ידעי וכתבי גיטא ויהבי לה שהרי בשביל שליחות כולן זה שלא בפני זה כולן ידעי דלא הוה גיטא אפ"ה כיון דהיכא דבטל לכולהו שלא בפניהם אלא בפני שנים מן השוק דהוה בטל ונפיק מיניה חורבא וכולי יש לאסור אף בבטל שליחות כולן זה שלא בפני זה אע"פ דלא נפיק מיניה חורבא גזירה הא אטו הא:

ומ"ש ומיהו אם עבר ובטל כולן הוי בטל חוזר אבטל כולן זה שלא בפני זה דאף ע"פ דלכתחלה אסור דגזרינן אטו בטל כולן שלא בפניהם מ"מ בדיעבד הוא בטל אבל כשלא בטל אלא מקצתן זה שלא בפני זה אע"פ דאיכא למיגזר נמי אטו כשבטל מקצתן שלא בפניהם דהתם זימנין דאיכא נמי חורבא מאותן שבטל שלא בפניהם מ"מ כיון דליכא חורבא כלל ממקצתן שלא בטל שלא בפניהם לא חששו לגזור בשביל אותן מקצתן דאיכא בהו חששא דחורבא כיון דליכא חששא דחורבא מכולן ולמד רבי' להורות כך ממ"ש הרא"ש ר"פ השולח והוא מדברי התוס' לפי פי' רש"י וז"ל והא דקאמר יכול לבטל זה שלא בפני זה היינו אפילו לכתחלה ואינו עובר על תקנת ר"ג כי לא נמנה לתקן ע"ז לפי שאין הדבר יכול לבא לידי קלקול דקסבר רבי עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ואי אזלי הני וכתבי ויהבי ליתבו עכ"ל משמע דאינו מותר לכתחלה אלא כשבטל מקצתן זה שלא בפני זה אבל אין לבטל כולן זה שלא בפני זה ואף על גב דבהא נמי ליכא חששא דחורבא אפילו הכי אסור לכתחלה ובע"כ דה"ט דכיון דבטלה כולה איכא למיגזר אטו בטל כולן שלא בפניהם בפני שנים מן השוק כדפירש' ודו"ק והב"י כתב ודוקא שלא יבטל וכו' לשון זה קשה בעיני וכו' ולמאי דפי' ל"ק ולא מידי:

ול"ש עשאם שלוחים וכולי זאת היא דעת הראב"ד בהשגות פ"ו דכיון דקי"ל כר' דאמר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ה"ה שליחות להאי הוא דבטיל לאחריני לא בטיל ומביאו רבינו בסמוך אבל דעת הרמב"ם לשם דאיכא לחלק בין עדות לשליחות כ"כ ה"ה והר"ן ורבינו. מיהו בלשון הרמב"ם לא משמע הכי שכתב וז"ל שלח הגט ביד שנים ה"ז יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפילו היו עשרה משבטלו בפני א' מהם בטל הגט עכ"ל ואי איתא דר"ל משבטל א' מהשלוחים בטל את כולם ה"ל לומר משבטל אחד מהם בטל את כולן אבל מדכתב משבטלו בפני אחד מהם בטל הגט משמע להדיא דה"ק ואפילו היו עשרה משבטלו לגט בפני אחד מהם בטל הגט ולא צריך לבטלו בפני כולם או בפני מקצתם אלא אפי' משבטלו בפני אחד מהם נמי הגט בטל אבל כשבטל מקצת השלוחים מודה הרמב"ם דלא בטל את כולן שאין לחלק בין עדות לשליחות דלא כמו שהבינו רבינו והר"ן וה"ה מדברי רבינו והכי נקטינן להלכה אבל למעשה יש לחוש להחמיר וכן משמע בש"ע:

ובאיזה לשון מבטלו אמר בטל הוא וכולי פי' קמץ תחת בי"ת וציר"י תחת הטי"ת ואמרינן בגמרא בטל הוא שתי לשונות במשמע גבי גט לישנא דמהני ביה קאמר דליבטיל גבי מתנה לישנא דמהני ביה קאמר דבטל כבר בטילה היתה מקמי דקבלתיה וקמיבעיא ליה בטל מהו תיקו ופירש"י ולא אמר הוא אלא בטל בלא הוא אבל בטל לא קמיבעיא ליה דפשיטא דלשעבר משמע אין זה ביטול בין אמר הוא בין לא אמר הוא. אבל הרמב"ם דמפרש דקמיבעיא ליה בטל מהו בין אמר הוא ובין לא אמר הוא ה"ל ספק מגורשת אבל בטל בלא הוא לא קמיבעיא ליה דפשיטא דמשמע דליבטיל ונקטינן לחומרא כב' הפי':

כתב הרמ"ה אמר יהא פסול וכו' ונ"ל דלא דמי וכו' נראה דרבינו לא אתא אלא לדחויי לדברי הרמ"ה דס"ל דהגט בטל דליתא דכיון דלא דמי ליהא כחרס וכו' איכא למימר דאין הביטול כלום מיהו אע"ג דלא דמי ממש ליהא כחרס אכתי ספק מגורשת היא. והא דאמר פסול שאינו מועיל פירש רש"י וכו' כצ"ל וז"ל הרשב"א פסול הוא אינו גט לא אמר כלום דאינו אלא באומר שאין זה גט ואנו רואין אותו שהוא גט ושהוא פסול שאינו נכתב כתיקונו באותיות ובלשונות ואנו רואין אותו כתוב כהוגן ואינו אלא כמשנה את הידוע וק"ל דילמא פסול שנכתב במחובר או שלא לשמה או שהוא מזוייף קאמר דמהימן במגו דאי בעי מבטל ליה וי"ל דאי להכי נתכוין פרושי הוה מפרש ואמר פסול משום כך ומשום כך:

השולח גט לאשתו נותנים אותו וכולי משנה פרק כל הגט: ומ"ש אבל הניחו גוסס וכו' שם רוב גוססין למיתה ותימה על מ"ש רבינו לעיל סוף סימן קכ"א ע"ש רש"י ור"ח דגוסס חשוב כמת ואינו מוציא את אשתו דהא הכא משמע שרוב גוססין סופן למות אלמא דבעוד שהוא גוסס חי נקרא ויכול לגרש ואפשר שהם מחלקים דבשעה שהוא גוסס אינו מוציא את אשתו ע"י רמיזה אבל הגט שנתן לשליח בחליו קודם שהיה גוסס שאז היה מדבר יכול השליח ליתנו בשעה שהוא גוסס דחי הוא ואין זה גט לאחר מיתה ועיין במ"ש לשם. והרשב"א בשם ה"ר יואל מבונא ז"ל כתב דגוסס כמת הוא חשוב והך דפ' כל הגט ה"פ אם נתנו לשליח קודם שהיה גוסס ולא הספיק שליח ללכת עד שהניח גוסס אינו יכול ליתן בחזקת שנתרפא משום דאין רוב גוססין לרפואה ולחיים אלא למיתה ולא נתרפא ועדיין גוסס הוא או מת עכ"ל:

שאלות וכולי עד סוף הסימן בכלל מ"ה ובכלל ל"ב ולבא אלי לאשביליא אקיימנה וכו' כן הוא בספרי המדוייקים. תשובה לא ישאנה אעפ"י וכו' כנ"ל ואפי' אם היו העדים בעיר וכו' הקשה מהרש"ל תימה כיון שלבסוף אתו העדים א"כ איגלאי מילתא למפרע דליכא חשד עכ"ל וי"ל דלא פלוג רבנן וכיון דבשעה שהיה השליח צריך לקיים הגט ולומר בפ"נ ובפ"נ אסורה עליו לא חזרה ומותרת לו:

ומ"ש אבל זה שהתרית בו ועבר וכו' ע"ל ריש סימן קע"ו כתב רבינו גם כן כיוצא בזה:

ומ"ש דאדם יודע שאין בידו לעשות שליח קבלה ה"א ר"פ התקבל גט זה לאשתי אם רצה לחזור יחזור דמפרש בגמרא דאצטריך לאשמועינן אע"ג דלא שויתה איהי שליח לקבלה ובעל נמי לאו בר שוייה שליח לקבלה הוא אלא להולכה ואיהי לא אמר הולך וסד"א דלא ליהוי גיטא אפי' כי מטא גיטא לידה דהא לאו להולכה שווייה שליח קמ"ל דהתקבל דקאמר לה התקבל והולך קאמר דאדם יודע שאין בידו לעשות שליח קבלה כו' וכמ"ש לעיל סי' ק"מ ס"ו:

ומ"ש ואפי' את"ל שהיה ע"ה וכו' כלומר אעפ"י דאיכא למימר דוקא בסתם אדם שאינו ע"ה אמרי' ודאי אדם יודע וכו' אבל במי שהוא ע"ה ודאי לא אמרינן שהיה אדם יודע וכו' שהרי יודע שאינו יודע אי נמי היכא דליכא הוכחה אמרינן בסתמא אדם יודע וכו' אבל הכא מעשיו מוכיחין דע"ה הוא ואינו יודע:

דרכי משהעריכה

(א) ונראה מדברי ב"י דנקטינן לחומרא וכן נראה מדברי המרדכי פרק האיש מקדש ע"ד ובהגהות מרדכי דף תרי"ו ע"ג וכ"נ מדברי הר"ן פרק האיש מקדש דף תר"מ ותרמ"א ופרק התקבל דף תקפ"ד ע"ב ובמרדכי פרק התקבל ע"ג משמע להקל ?וכב"ו דיש להחמיר לכתחילה מיהו במקום דאי אפשר יש לסמוך אדברי המקילין:

(ב) ועיין בתשובותיו סי' תשפ"ט וכן הוא בתשובת מוהר"ם פדוו"ה סימן ג' וע"ש:

(ג) וכ"פ בהגה"מ דגיטין דף תרי"ז ובמרדכי פרק התקבל דף תקפ"ז כתב בשם ר"ת שעשה הלכה למעשה כדבריו ובהגהות שם וגדולי הדור לא סמכו על הוראתו והצריכו לה גט אחר כשהיה גדולה עכ"ל. כתב הר"ן פ"ק דקידושין דף תרכ"ה ע"ב דכשמגרש קטנה ע"י אביה צריך לכתוב בגט בתך פלונית וע"ש אבל מהרא"י כתב בפסקיו סי' מ"ו דכותבין כמו בשאר גט המערער על זה הוי בחרם ר"ת שמוציא לעז על גיטין כו' וכ"כ מוהר"ם פדו"ה סי' ג' וע"ש ובסי' א' שם. ובב"י בש"ע שלו דיש ליתן ב' גיטין וכן נ"ל כי מהרא"י ומהר"ם לא ראו דברי ר"ן כמבואר בתשובותיהן. וכתב מהר"ם סימן א' דיש לגרש הקטנה בדעת אביה ואז אין צריך לשנות בנוסח הגט:

(ד) ובהג"מ פ"ה דה"ה דיש לה ג"כ ד"א כמו גדולה:

(ה) כתב המרדבי ריש התקבל בשם תשובת מוהר"ם אע"ג דצריכה עדים מ"מ הבעל יכול ליתן הגט לשליח אע"ג דלא ידע אי הוי שלוחה ולא חיישינן לב"ד טועין שישיאוה בלא עדים שעשאתו שליח לקבלה ומיהו משום חשש לעז יש להחמיר להצריך לברר שליחתן קודם נתינת הגט לידו עכ"ל הר"מ וע"ל בסימן זה שצריך הרשאה:

(ו) וכן הוא במרדכי ריש התקבל ובסדר גיטין שלנו פסק דאנו נוהגין שצריך הרשאה ועדים על הרשאה שנתמנה שליח:

(ז) אמנם במרדכי סוף התקבל ע"א מסתפק בדבר אי דינו שוה לחולה אחר ג' וכתב הר"ן ד' תקפ"ו שם דכל מצוה מחמת מיתה דינו כמסוכן:

(ח) אמנם בהר"ן פרק התקבל משמע דב"ל כרשב"ג:

(ט) וע"ל סימן ק"ך מדין שלוחי כתיבה וחתימה שם מקצת דינים אלו:

(י) במרדכי סוף התקבל כתב דאפשר דדוקא שאמר כל השומע קולי דיחודי יחדיה לכל מי ששומע קולו אבל אם אמר כל הרוצה לכתוב יכתוב אפשר דלא מהני דבכה"ג לא מיקרי שלוחו עכ"ל אמנם בהר"ן שם דף תקפ"ו ע"ב דחה סברא זו:

(יא) כתב מהרי"ק שורש ק"ו דאם אבד שטר הרשאה והוא שעת הדחק ויש לחוש לעגון האשה הגט כשר עכ"ל ועיין בתשובת מוהר"ם פדוה סי' ד' בדין הרשאת הנמצא פסולה. כתוב בתיקון מהר"י מינץ שמהרא"י פסל הרשאה שהיה כתוב בה זנביל בב' כי בגט היה כתוב בו' כי צריך לכתבו כמ"ש בגט וצוה לכתוב חתומי מטה ופסל הרשאה א' שהיה כתוב בה ח"מ ר"ת כי לא טוב לכתוב ר"ת ולא נקודות רק תיבות שלימות עכ"ל ונראה דאין לפסול בכה"ג אלא קודם שהלך השליח (רטוב) לכתוב אחרת אבל אם הביא השליח הרשאה שכתובה כה"ג אין לפסול דהרי כתבתי למעלה דאף בגט יש להכשיר אם נכתב ר"ת במקום שאין לטעות וע"ל: מצאתי בתיקון ישן דאם היא ארוסה יכתוב בהרשאה הבעל ששלח מדאמרינן פרק המדיר והיה ביום ההוא תקראני אישי ולא בעלי א"ר יוחנן ככלה בבית חמיה ולא ככלה בבית אביה עכ"ל וכן ראיתי מעשה וכ"ע שם כשהשליח נותן הגט ליד הארוסה יאמר ה"ז גיטיך ששלח בעליך כו' והרב כשישאול לשליח ישאלנו בשם ארוס ר"ל יאמר לו אם זה גט הוא ששלח הארוס כו' וכל זה תמוה בעיני כי מי יכריחנו לדוחקים האלו הלא מוטב לכתוב כהרשאה ולומר לה לשון הפשוט המורגל בפי כל דהיינו ארוס ואפשר דכותבין כן כדי שלא לשנות משאר גיטין דעלמא:

(יב) תיקון גיטין שיכתוב ג"כ הנהרות כמו בגט וכ"ע שם דצריך הכנויים אצל השמות של איש ואשה כמו בגט וכ"ה בהגהות מרדכי דגיטין דף תר"ח ע"א וכן הוא בפסקי מהרא"י סי' י"ו וי"ז דצריך לכתוב בהרשאה כינוי האיש ואשה אבל לא כינוי השליח ובסדר גיטין סי' פ' כתב דמהרי"ק היה רגיל לכתוב אף כינוי השליח. ותהא ידך כידי בהגהות מרדכי דגיטין דף תרי"ח ע"א ואם היה תנאי בגט יכתוב התנאי בהרשאה בכאן קודם שיכתוב ותהא ידך כידי כו' עוד שם שיכתוב ג"כ דיבורך כדיבורי:

(יג) בתיקון גיטין שלנו לעשות שליח בחריקך ושלוחך שליח ושליח שליח עד ק' ונראה דיש ליזהר שלא יכתוב סתם ואני נותן לך רשות לעשות שליח עד ק' שלוחים כי אז היה משמע הכל על שליח הראשון שיכול לעשות ק' שלוחים ולא היה משמע שליח עושה שליח עד ק'. וכענין זה כתב הר"ן בכתובות ר"פ הכותב וכתבתי דבריו לעיל סי' קל"ג לענין מודעי:

(יד) ובסדר הגט כתב גם כאן עד ק' שלוחים וכ"ע כאן ומיד שיגיע הגט לידה תהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם וכ"כ ב"י:

(טו) ובתיקון ויכתוב כאן ג"כ הכינויין:

(טז) בתיקון גט כתב בחרם ובשבועה דאורייתא ואם המגרש מומר יכתוב ג"כ בחלק לעוה"ב:

(יז) בסדר גט סימן ע"ג ועירי הרשאה לא יהיו קרובים זה לזה ולא לאיש ולא לאשה וכתב שם סי' פ"ב דפעם אחר לא היו עידי הרשאה כשרים והיו פסולים זה לזה ופסלו הגט והשליחות והוצרכו גט אחר ונראה דדוקא כשאירע פסול בעדים אז כל השליחות בטל משום דעידי הרשאה הם עידי השליחות ר"ל שבעל ממנה השליח בפניהם ולכן כל השליחות בטל אבל אם אירע פסול אחר ההרשאה אין השליחות בטל משום זה אלא הוי כמי שאין לו הרשאה שכבר נתבאר דינו למעלה וכן הביא בבנימין זאב סימן ק"ז מעשה בזה. וכ"ע בסדר גיטין סי' פ"ב פעם אחד עשה מהרי"ק מעשה בעדים שחתמו הגט וחתמו ג"כ על הרשאה והצריך לכתוב אחר ועדים אחרים על ההרשאה כי לא רצה לשנות ל' ההרשאה עכ"ל. וכ"ע בסדר גיטין סי' ע"ז יש נוהגין לקיים ההרשאה בג' אף ע"פ שאין ניכר אלא חתימת האחר ויש נוהגין שאין מקיים אלא הרב המסדרו וכתב בסי' צ"ז אם נמצא ההנפק פסול אם יש עדים אחרים כשרים המכירים חתימת העדים ההרשאה כשרה ופשוט הוא. וכ"ע בסדר גיטין סי' פ' דמהרי"ק היה רגיל לכתוב להרב שהגט יהא ניתן לפניו כתב מלבד ההרשאה והוא כותב לו כל שינוי הגט אם נהגו בדברים אחרים באותו העיר כגון ימחא בא' או כיוצא בזה כדי שלא יהא נדחה נתינת הגט וכ"ע שם סי' ק"א דאם עידי הגט ועידי ההרשאה קרובים זה לזה השליחות בטל וצריך לחקור אחר זה:

(יח) בסדר גיטין ועידי ההרשאה יהיו עידי מסירה שמעידים בהרשאה שראו מסירת הגט והם עדים על הגט ועל העדים החתומים בו ולפי מה שנוהגים שעידי חתימה הם עידי מסירה א"א שיהיו הם עידי הרשאה כמו שנתבאר בסמוך. עוד שם בשעה שהשליח מקבל הגט צריך לקבלו כמו האשה בעצמה וכך יאמר לו הבעל בשעת מסירה אתה פב"פ המכונה פלוני הולך גט זה לאשתי פב"פ המכונה פלוני ותהא ידך כידי ועשייתך כעשייתי ופיך כפי ודבורך כדבורי ואני נותן לך רשות לעשות שליח ושלוחך שליח עד ק' שלוחים ותן גט זה לידה בכ"מ שתמצאנה אתה או שלוחך ושליח שלוחך אפי' עד ק' שלוחים ובו תהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם עכ"ל ובהגהת מרדכי דגיטין דף תרי"ח דגבי דבורך כדבורי יאמר ג"כ ושלוחך כשלוחי. ועוד שם דיפרש שיוכל השליח לעשות שליח בלא אונס ובן השליח הב' לג'. ועוד שם ואם היה תנאי בגט יפרש בשעת מסירה על תנאי כך וכך ובסדר גיטין לאחר המסירה יחזור ויקרא הגט וכופלו כאגרת ונותנו לשליח ואח"כ יכתוב ההרשאה אבל לא קודם לכן משום דמחזי כשיקרא אם יכתוב תחלה בפנינו מסר כו':

(יט) בסדר גיטין סי' ע"ג כתב ימנה הבעל לשליח קודם כל דבר אפי' קודם שיצוה לסופר לכתוב כדי שיהא שליח בשעת כתיבה וחתימה ויוכל לומר בפני נכתב ובפני נחתם בשליחות הבעל דשליח מהימן ולא אחר וכך יאמר הבעל לשליח לפני העדים הנני פב"פ המכונה פלוני ממנה אותך פב"פ ה"פ להיות שלוחי להוליך גט לאשתי פב"פ ה"פ אתה או שלוחך או שליח שלוחך ושליח אחר שליח עד ק' שלוחים ותהא ידך כידי ועשייתך כעשייתי ופיך כפי ודבורך כדבורי ובו תהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם ואח"כ מצוה הבעל לסופר לכתוב ולעדים לחתום ומבטלין מודעות ושבועות קודם הכתיבה כאילו היתה האשה בעצמה בכאן וע"ל סי' קנ"ד:

(כ) לעיל כתבתי דכותבין בהרשאה ג"כ ש"ד ואם מומר כותבין בחלק לע"ה לכן יש לעשות ולקבלה עליו כזה:

(כא) וע"ל סי' קמ"ב סדר נתינתו ליד האשה. ובהגהות מרדכי דף תרי"ח ע"ב דצריך לפרש התנאי בשעת הנתינה אם היה שם תנאי ושם דהב"ד שנותן לאשה גט בפניהם צריכין למקרייה קודם הנתינה וכן הוא לעיל סי' ק"ס דכל דין איש עם האשה יש לשליח עם האשה וע"ל סימן קמ"ב:

(כב) ושמעתי יש מקשים דמאי אנו צריבין דקדוק אם הבעל הוא גדול דהא אם הוא קטן א"צ ליתן גט כלל כמו שנתבאר לעיל סי' מ"ג ואם הוא גדול יכול לעשות שליח וי"ל דלפעמים קטן קונה כגון הבא על יבמתו כדלקמן סי' קס"ז לכן צריכין לדקדק אחריו ועוד איכא למיחש שמא יגדיל קודם הנתינה ויתייחד עם אשתו דצריכה ממנו גט כדאיתא לעיל סי' מ"ג ולכן צריכין לדקדק דהוי גדול בשעת עשיית השליחות דלמא השליח יתן לה גט אחר היחוד ואע"ג דלא תינשא בגט כזה לכתחלה משום דהוי גט ישן כדלקמן סי' זה מ"מ מאחר דאם נשאת בו לא תצא איכא למיחש לקלקולא אם קטן היה בשעת השליחות דאז אינו גט כלל ולכן צריכין דקדוק כנ"ל:

(כג) ויחזור ויכתוב התנאי אם היה התנאי בגט הגהות מרדכי דגיטין:

(כד) ובמרדכי פ' התקבל דאין לכתוב וקנינא בהרשאה:

(כה) מיהו אם הטיל בו תנאי ונתקיים הגט גט ועיין בתשובת ריב"ש סי' רמ"ו שהאריך בזה:

(כו) וע"ל ס"ב זה מה שכתב ב"י בשם הרשב"ץ:

(כז) כתב ריב"ש סי' ש"ץ העדים שנמסר הגט לפניהם יכולין להיות דיינים בדבר ולא אמרינן בכה"ג אין עד נעשה דיין וע"ש עוד שם אם חיישינן לב"ד טועין:

(כח) מצאתי כתוב בהגהת אלפסי פ"ב דגיטין ד' תקס"ה דמומר יכול להביא גט שהרי יכול לגרש אשתו ולא דמי לעכו"ם שאינו בתורת גיטין וקידושין ונ"ל דמיירי בא"י או בח"ל ונתקיים הגט בחותמיו אבל בלא"ה אינו נאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם דלא גרע משאר פסולי עדות מיהו אם הביאו בלא קיום ואפשר לקיימו אח"כ הגט כשר וכ"כ המ"מ פ"י דגירושין לענין פסולי עדות כתוב בסדר גיטין סי' ע"ג דבר זה חדשו האחרונים דבמקום שאיפשר לכתחלה לא יהא השליח קרוב לא לאשה ולא לאיש ובסי' פ"ו כתב דיש ליזהר שלא יהא קרוב לדיינים שניתן הגט לפניהם וע"ל סימן קמ"ב דהשליח גופא יכול להיות אחד מן הדיינים:

(כט) וכ"ה במרדכי פ"ב דגיטין ע"א ומשמע שם דאפי' לא ידענו בודאי שמינה ישראל לשליח ולא מינה עכו"ם אפ"ה כשר דמסתמא כך הוא דהכל יודעין דאין שליחות לעכו"ם ובודאי לא היה כוונתו לעכו"ם אלא על הישראל ובמרדכי פרק כל הגט ע"ד דאף למ"ד דעכו"ם פסול להביא גט יב מ"מ שליח ב"ד שאמר השליח הראשון לפניהם בפני נכתב ובפני נחתם יכול להיות למוסרו ליד ישראל והישראל ימסרה לאשה וע"ש וכן הוא בא"ז דאינו פסול אלא להביאו וליתנו בידה אבל בכה"ג שרי וע"ל סי' זה כתבתי דיש סוברין דאין למנות שליח ע"י כתב:

(ל) ונראה דכל זה לא מיירי אלא כשא"ל סתם הולך אבל כשנותן לו רשות למנות שליח אחר כמו שכותבים בהרשאה פשיטא דמותר למנות אחר בלא אונס כלל וכמ"ש הרי"ף לעיל דאין צריך בהרשאה אלא לוה ודלא כמ"ש בסדר גיטין סי' ע"ו דאין לעשות שליח אא"כ חלה או נאנס עוד כתב בסדר גיטין וז"ל כך יאמר השליח ראשון לשליח הב' הנני שליח של בעל פלוני בן פלוני ה"פ ממנה אותך פב"פ להיות שליח במקומי ובחריקאי וידך כידי ועשייתך כעשייתי ופיך כפי ודבורך כדבורי ומיד שתגיע אתה או שלוחך גט זה ליד פב"פ ה"פ אשתו של פב"פ ה"פ תהא מגורשת בו ממני ומותרת כו' ואני נותן לך רשות לעשות שליח ושליח שליח עד ק' שלוחים ליתן גט זה ליד פב"פ ה"פ אשת פב"פ ה"פ בכ"מ שתמצאנה אתה או שלוחך או שליח שלוחך עכ"ל:

(לא) ונראה דמאחר שנוהגין לכתוב הרשאה בשליח הבעל ה"ה דיש לנהוג כן בשליח ב"ד וכן המנהג וז"ל סדר הגט סימן ע"ח נוסח ההרשאה משליח ראשון לשליח שני בכך בשבת לירח פ' שנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במתא פלונית דיתבא על נהר פלוני ופלוני ועל מי מעינות במותב ג' כחדא הוינא ואתא לקדמנא פב"פ ובידו גט נכתב ונחתם בכך וכך בשבת בכך וכך לבריאת עולם וחתום עליו פב"פ עד ופב"פ עד וכך אמר בפנינו פב"פ הנ"ל גט זה מסר בידי פב"פ ה"פ ועשאני שליח להולכה להוליך גט זה לאשתו פב"פ ה"פ הנזכרת כפי הנזכר בהרשאה חתומה ומקויימת בהנפק ב"ד חתומים עליה שהם פב"פ ופב"פ אשר ראינו ביד פב"פ נכתב ונחתם במתא פלונית בכך בשבת שנת כך לבריאת עולם וחתום עליה פב"פ ופב"פ ומכח הרשאה הנזכרת מינה השליח פב"פ הנזכר את פב"פ להיות שליח במקומו להוליך גט ששלח הבעל פב"פ ה"פ ליד אשתו פב"פ ה"פ ופב"פ השליח מסר הגט אשר שלח הבעל פב"פ ביד פב"פ לגרש בו אשתו פב"פ ליד פב"פ ובתוך כדי דיבור אמר בפני נכתב ובפני נחתם ושאלנו אותו אם נכתב לשם פב"פ הבעל ולשם אשתו פב"פ ואמר הן וכך אמר השליח פב"פ לפב"פ הנ"ל הולך גט זה לפב"פ ה"פ ותניהו לה בכ"מ שתמצאנה ותהא ידך כידי ועשייתך כעשייתי ופיך כפי ומיד שתגיע אתה או שלוחך או שליח שלוחך הגט ליד פב"פ אשתו של פב"פ תהא בו מגורשת ומותרת לכל אדם ואני נותן לך רשות לעשות שליח ושלוחך שליח עד ק' שלוחים ליתן גט זה ליד פב"פ הנ"ל אשת פב"פ הנ"ל בב"מ שתמצאנה אתה או שלוחך ושליח שלוחך ובפנינו קבל פב"פ הנ"ל בה"ח שלא לבטל השליח ומה שנעשה בפנינו ושמענו וראינו כתבנו וחתמנו והכל שריר וקיים עכ"ל:

(לב) והרא"ש בסדר גיטין וז"ל הרשאה משליח שני לשליח ג'. בפנינו הדיינים הח"מ כך וכך בשבת כך וכך לירח פ' שנת כך וכך לבריאת עולם למנין שאנו מונין כאן במתא פלונית דיתבא על נהר פלוני ופלוני ועל מי מעינות בא פב"פ ובידו גט ששלה פב"פ לגרש בו אשתו פב"פ והביא לפנינו הרשאה מתוקנת כתיקון חכמים שנתמנה שליח ע"פ ב"ד ולפני ב"ד להוליך גט זה לפב"פ אשתו של פב"פ ה"פ במקומו של פב"פ שעשאתו פב"פ שליח בעדים להוליך גט זה לאשתו פב"פ ה"פ ופב"פ מינה על פינו ולפנינו לפב"פ להיות שליח במקומו ובפנינו מסר הגט ליד פב"פ הנ"ל להוליך אותו ליד פב"פ אשתו של פב"פ ה"פ הנ"ל ובתוך כדי דיבור אמר שליח ב"ד אני וכך אמר בפנינו ח"מ פב"פ לפב"פ הנ"ל הולך גט זה לפב"פ ה"פ אשתו של פב"פ ה"פ ותהא ידך כידי ופיך כפי ועשייתך כעשייתי ואני נותן לך רשות לעשות שליח ושליח שליח עד ק' שלוחים ליתן גט זה ליד פב"פ אשת פב"פ בכל מקום שתמצאנה אתה או שלוחך או שליח שלוחך ומיד שתגיע אתה או שלוחך או שליח שלוחך הגט לידה תהא מגורשת בו ממנו ומותרת לכל אדם והגט שנעשה עליו פב"פ שליח ב"ד להולכה ככל הכתוב למעלה נכתב ונחתם בפ' מתא בכך וכך בשבת וכך וכך לירח פ' שנת כך וכך לבריאת עולם ועדיו החתומים בו פב"פ ופב"פ ובפנינו קבל פב"פ שליח ב"ד הנ"ל בח"ח ושד"א שלא לבטל השליח ומה שראינו ושמענו כתבנו וחתמנו והכל שריר וקיים פב"פ דיין פב"פ דיין פב"פ דיין: ונראה שלא לכתוב בהרשאה מתחלה ח"מ דהוי לשון עדות רק במותב תלתא וכן מצאתי בשם מהר"ט מיהו בדיעבד כשר אפי' בכה"ג כמו שכתבתי לעיל בשם ריב"ש וכ"כ ב"י לקמן בשם תשובת הר"ש בן הרשב"ץ:

(לג) ונראה דה"ה משליח ב' לשליח ג' אפי' לא נתקיים בחותמיו דלגבי שליח שני דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אין לחלק ונראה דסברת הריב"ש הוא לדברי הרמב"ם דסבירא ליה דאין צריך למנות שליח בעדים כמו שנתבאר לעיל ריש סימן זה אבל דעת החולקים על הרמב"ם צריך עדים ועיין בריב"ש:

(לד) וכן הוא במרדכי ריש השולח תשובת רש"י עוד כתוב במרדכי ריש השולח דאפי' אם הביא שליח שני גט פסול ואחר כך חזר הראשון והביא גט כשר הרי היא מגורשת וע"ש:

(לה) פי' דלא הוי מילי ומצד זה יכול לעשותו אבל מכל מקום אומר אמרו פסול מטעם אחר דהיינו משום גזירת חתם סופר ועד כדאיתא בגמרא פרק התקבל ובאשר"י פרק המגרש ולכן פסק לעיל סי' ק"ך ?האומר אמרו אינו גט כלל:

(לו) ובתשובות הריב"ש סי' נ"ג משמע כדברי הר"ן וע"ש דה"ה כשאומר שליח ב"ד אני:

(לז) בב"י לקמן סי' קמ"ב ב' א"ח אע"ג שכתבו התוס' דיש גיטין דבזמן הזה דאין אנן קבועין במקום אחד אפי' המביא גט באותו העיר הוי כמביא מעיר לעיר היינו דוקא לחומרא להצריכו לומר בפני נכתב בפני נחתם אבל לא להקל ולכן אף בזמן הזה יש ליזהר שלא ליתן גט ע"י שליח אם הבעל בעיר. כתב מהר"ם פדווא סי' ג' בתשובות דעכשיו דנוהגים שהשליח יש לו הרשאה מן הבעל אין קפידא אם הבעל בעיר וע"ש ולי נראה עוד יש להקל בזמן הזה דהרי עכשיו אין עושין רק שליח להולכה ולא לקבלה וכבר נתבאר דבשליח הולכה ליכא למיחש כולי האי ומיהו לדעת הרי"ף והרשב"א אין לחלק וכמו שכתבתי:

(לח) משמע מדברי הטור דס"ל דלדברי הרא"ש אין השליח נאמן אלא בעוד הגט בידו ולא מהני מה שראו אותו בידו ודלא כדברי הרמב"ם וכן משמע לקמן בח"ה סימן נ"ו דאין שליש נאמן אלא בעוד שלישותו בידו ושלא כדברי ב"י שכתב דאין חלוק בדבר:

(לט) וכן כתב הר"ן סוף פרק כל הגט וסוף פרק התקבל:

(מ) וכ"כ בהגהות אשר"י ומרדכי ריש השולח:

(מא) אבל בפני שנים מן השוק שלא בפני השליח אסור לבטל אפי' לבטל רק מקצת השלוחים דמאחר דיכול לבטל זה בלא זה ויש לחוש דאותן המקצת שלא ביטל לא שמעו מן הביטול ויתנו הגט לאשה מיהו אם בטלן בדיעבד הוי ביטול אפילו בפני שנים מן השוק ולכן כתב ב"י בסמוך דלשון הטור שכתב למטה דאם ביטל לכולן שלא בפניהם הוי חורבא כו' דלשון זה קשה עליו דמאי איריא כולן אפילו מקצתן נמי אם בטלן השלוחים יש לחוש לחורבא:

(מב) במרדכי ריש התקבל ע"א אם אמר יתנו לי גט זה ואני נותן גט אחר דלא הוי אלא גילוי דעת ולא אמרינן ביטל גט הראשון:

(מג) וע"ל סי' קל"ד מדינים אלו:

(מד) מצאתי כתוב בהגהות אלפסי דף תקפ"ח ע"א דוקא חולה בידי שמים אבל אם הוכה ונעשה טריפה חיישינן שמא מת וע"ש:

(מה) קצת יש לתמוה אדברים אלו דמשמע דאם השליח היה אומר דנעשה ג"כ שליח לקבלה היה ההרשאה כשירה והגט כשר דהיינו אומרים דלייפות כח השליח עשאו ג"כ שליח לקבלה וא"כ אמאי נחזיק הב"ד החתומים על הרשאה לטועים כשהשליח מכחישן הלא אין דבריו של אחד במקום שנים והיה לנו להחזיק הב"ד לכשרים והשליח למשקר ונאמר דודאי עשאו שליח לקבלה ולהולכה והשליח משקר והגט היה להיות כשר אע"ג דהשליח משקר:

(מו) כתב בהגהות מרדכי דגיטין דף תרי"ז ע"ב על גט מומר ע"י שליח והיו יראין שהמומר יבטל השליח וצוה לומר לשליח זכה גט זה לאשתי ותו לא מצי הדר ביה עכ"ל ובתשובות מהרי"ו סימן קכ"ו דמהרי"ל אוסר לעשות שליח להולכה ממומר. אמנם מהרא"י כתב בתרומת הדשן סימן רל"ז ובפסקיו סימן מ"ב דיש לעשות שליח להולכה והיה משביע המומר בקללות הכתובות בתורה אם יבטל הגט וקודם שעשאו שליח להולכה היה מזכה לה לאותה אשה הגט על ידי אותו שליח ואומר המומר לשליח זכה בגט זה לאשתי פלונית ובו תהא מגורשת ממני כו' ואח"כ נוטל ממנו ואומר הילך גט זה כו' אבל איפכא שיעשנו תחלה שליח להולכה ואחר כך לקבלה לא עכ"ל ובסדר גיטין האריך בדבר זה:

  1. ^ אולי צ"ל "לה".
  2. ^ הרמב"ם.
  3. ^ אולי צ"ל "אחר".
  4. ^ "פלוני בן פלוני".
  5. ^ אולי צ"ל "אמיתית". (ואולי צ"ל "ושטרם וחתימתם הם אמיתיים").
  6. ^ אולי צ"ל "גירושין".
  7. ^ אולי צ"ל "חלה".
  8. ^ אולי צ"ל "דאמרה".
  9. ^ אולי צ"ל "תגיעו".
  10. ^ הרמ"ה.
  11. ^ אולי צ"ל "שיקבלנו".
  12. ^ אולי צ"ל "בארץ".
  13. ^ אולי צ"ל "נתייחדה".
  14. ^ אולי צ"ל "ונמצאו".
  15. ^ אולי צ"ל "שאלות".