טור אבן העזר קלד
<< | טור · אבן העזר · סימן קלד (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור
עריכהצריך שיבטל כל מודעה קודם שיתן הגט.
שאם מסר מודעה בפני שנים ואמר "גט זה שאני רוצה ליתן לאשתי דעו שאני אנוס ליתנו ולכן אני אומר בפניכם שיהא בטל", הרי הוא בטל, אף על פי שלא לקח בקנין, אף על פי שאין מכירין את אונסו, ואפילו אינו אומר אמת שאינו אנוס, כיון שביטלו אינו גט.
ואף על פי שנותנו אחר כך לא אמרינן שביטל המודעא שמסר, עד שיאמר בפירוש שמבטל המודעא, ואז היא בטילה ואין צריך קנין.
כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל: ואם מסר מודעא ואמר "אף אם אבטלנה לא תיבטל", אם ביטל מודעא ומודעא דמודעי עד סוף כל מודעי, הכל בטל. כשם שמועיל ביטולו על מודעא אחת, כך מועיל על כמה מודעות ועל כל תנאין שהתנה. וכן עמא דבר דלא כהרמב"ם שכתב: אמר "גט זה שאכתוב לאשתי בטל הוא וכל דבר שאבטל בו מודעא זו הרי זה בטל" וכתב אחרי כן גט ונתנו לה, אף על פי שביטל המודעא קודם שיכתוב הגט ויתנו לה הרי הגט בטל, אם כן מה תקנת דבר זה, שיאמרו העדים קודם כתיבת הגט אמור בפנינו שכל דברים שמסרת שגורמין כשיתקיימו אותן הדברים לבטל גט זה הרי הם בטלים והוא אומר כן, ואחר כך אומר להם לכתוב ולחתום וליתן לה, ולא יניחוהו לילך עד שיגיע הגט לידה כדי שלא יבוא לבטלו. ולא המוסר מודעא ולא המבטל מודעא צריך קנין. עד כאן[1]. והמגרש אשתו מרצונו אין כאן חשש אם לא יבטל מודעא, דכיון דמדעתו מגרש אינו חשוד לקלקלה בידי שמים. עד כאן לשון אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
ומכל מקום לכתחילה טוב הוא שיבטל מודעא ואפילו במגרש מרצונו.
והא דאינו גט כשהיה אנוס, דוקא כשאנסוהו שלא כדין, אבל אנסוהו כדין כגון שהוא חייב להוציא ואינו רוצה ואנסוהו בית דין עד שהוציאה, הוי גט, ומצוה על כל בית דין שבכל מקום ובכל זמן לכופו לגרשו. ואם מסר מודעא תחילה כדי לבטלו משמתינן ליה.
ואפילו אנסוהו שלא כדין שאינו גט להתירה, פוסלתה מיהא מן הכהונה.
ואם אנסוהו גויים לגרש, אפילו אנסוהו כדין שחייב להוציא, אינו גט להתירה אלא לפוסלה לכהונה. ואם אנסוהו שלא כדין, אפילו ריח הגט אין בו לפוסלה לכהונה.
אבל אם בית דין של ישראל כופין אותו על ידי גויים ואומרים לו "עשה מה שבית דין ישראל אומרים לך" וכופין אותו על כך, הוי גט. וכתב הרמ"ה: דוקא בזה הלשון, אבל אם גויים כופין אותו ואומרים לו "תן גט", אף על פי שישראל אומר להם לכופו, פסול. ולא נהירא לאדוני אבי הרא"ש ז"ל, דכיון שישראל אומר להם לכופו, אפילו אם הגויים אומרין ליתן גט, כשר.
בית יוסף
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
צריך שיבטל כל מודעא קודם שיתן הגט וכו' בערכין פרק האומר משקלי עלי (דף כא.) תנן בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ובגמרא א"ר ששת האי מאן דמסר מודעא אגיטא מודעיה מודעא פשיטא לא צריכא דעשייה וארצי מהו דתימא בטולי בטליה קמ"ל דא"כ לימא עד שיתן ומאי עד שיאמר עד דמבטל ליה למודעיה וכתבוה הרי"ף והרא"ש בהשולח:
ואע"פ שלא לקח בקנין כ"כ הרמב"ם בפ"ו שאין המוסר מודעא ולא המבטלה צריכין קנין וכתב ה"ה פשוט הוא שלא נזכר בהם קנין בכל התלמוד וכ"כ בעיטור בשם גאון וכ"כ רבי' האי ז"ל:
ואע"פ שאין מכירין את אונסו ואפי' אינו אומר אמת וכו' כ"כ הרא"ש בהשולח וז"ל ובפרק חזקת מפרש בגט ומתנה אין צריכים העדים להכיר אונסו דגלויי מילתא היא ואפילו אם האונס שאמר היה שקר מ"מ הרי אומר שאינו חפץ בגט וכן כתבו הרשב"א והר"ן בהשולח וכ"כ ג"כ ה"ה בשם המפרשים בפ"ז מהלכות גירושין וכ"כ רבינו ירוחם בח"א בשם רבינו יונה ז"ל וכתב הרמב"ן בפרק חזקת (מ:) הא דאקשינן בהאי שמעתא אי דגיטא ומתנתא גלויי מילתא בעלמא היא איכא למידק עלה ובגיטא ומתנתא למה לי מודעא דאונס והא קי"ל שאם אמר לשלוחו קודם שיגיע גט לידה גט שנתתי לאשתי בטל הוא בטל כדאמרינן בהשולח והר"ש כתב ודוקא מודעא שיש בה אונס אבל בלא אונס אמר גט שאעשה לא יהא גט אין זה ביטול דכיון דלא נאנס כלל אנן סהדי דגמר בלבו בשעת מעשה ולא מהני ביה ביטול קודם כתיבה אא"כ בטלו אחר כתיבה זה כתב הרב ז"ל ולפי דעתו יפה כיון שהאומר גט שאני כותב לאשתי בטל הוא למה יבטל אם נאמר בטל סופר ועדים והרי כשחזר ואמר להם כתובו חזר ועשאן שלוחים וקי"ל (גיטין לב:) אתי דבור ומבטל דבור וכ"ש דגבי כתיבה דגט לא בעינן שליחות ממש כדמוכח פ"ק דזבחים (ב:) ופ' המביא תנין (כב:) ואם נאמר בטל הגט עצמו שיהא כחרס והלא לאחר כתיבה נמי אינו יכול לבטל גט עצמו שלא יהא מגרש בו לעולם דאמרינן בהשולח נהי דבטליה מתורת שליח גיטא גופיה מי קא בטליה ומ"מ יש להחמיר באומר גט שאכתוב בטל הוא שבא לבטל שליחות סופר ועדים שיהא כאילו כתבוהו שלא כמצותו דלא הוי לשמה ופסול וכשחזר ואמר כתובו מדעתכם משמע עד שיאמר חוזרני בי בבטול ראשון והר"מ הספרדי ז"ל כתב שאם אמר כל גט שאכתוב מכאן ועד כ' שנה בטל הוא בטל וזו היא מסירת מודעא על הגט וזה ודאי איפשר דמסתמא נימא אנוס הוא אבל אם פירש שאינו אנוס ומבטל לפי שיטתו כשר כדברי הר"ש ז"ל. ועוד יש לחלק ולומר שאם אמר בטל הוא מבוטל אבל אנוס אני בו אלמלא שנאמן הוא בכך היה הגט כשר שהרי לא בטלו בפיו ואפי' חשבת ליה גלויי מילתא בעלמא הא קי"ל דלאו מילתא היא וכו' הילכך אין פסולו של גט אלא בשביל שהוא נאמן באונסו עכ"ל והר"ן כתב שם וז"ל נקיטינן השתא דבגיטין ומתנתא אע"ג דלא ידעינן באונסיה כתבינן וכן נמי אם תלה מודעתו בדבר שאינו אונס אפ"ה מבטל גיטיה ומתנתיה ואע"פ שנראה מדברי הרמב"ן וז"ל דכל שתלה מודעתו בדבר שאין בו אונס אין בדבריו כלום מה שכתבנו נראה עיקר וכך מכוון דברי הרמב"ם ז"ל וכמ"ש וכן נמי כל היכא דידעינן באונסיה אף ע"ג דלא מסר מודעא גיטו ומתנתו בטלים עכ"ל. והריב"ש בתשובה האריך בדיני מודעא וביטול הגט וכתבתיה בסי' קמ"א:
כתב א"א ז"ל ואם מסר מודעא ואמר אף אם אבטלנה לא תבטל וכו' דברי הרא"ש הם בפ' השולח וכתב עוד שם על דברי הרמב"ם וז"ל ולדבריו לא הבנתי תקנתו שמא מתחלה מסר מודעא למודעא ואולי שכך פירש דבריו מתחלה כתב אף ע"פ שביטל המודעא שהגט בטל היינו שביטל המודעא בסתם אז מודעא דמודעי קיימא לפיכך אין ביטולו מועיל אבל כשא"ל אמור בפנינו שכל דברים שמסרת שגורמין כשיתקיימו אותם הדברי' לבטל זה הגט הרי הן בטלים ואמר הן אז ביטל כל מודעי דמודעי ומועיל הביטול עכ"ל. ועיין דבריו בתשובה כלל נ"ב בסי' ח' בסוף דיני יבמים.
ונ"י כתב בפרק חזקת כתב ה"ר יונה אם אנסוהו עד שביטל המודעא שמסר מכרו קיים וכן הדין בגט ומתנה ואם המוכר מוסר מודעא על המכר ועל הביטול שיבטל המודעא באונס כיון שאנסוהו לבטל כל המודעות הרי נתבטלו ביטולו ואגב אונסו גמר וביטלה ואין כח מסירת המודעא על הביטול יתר מכח מסירת מודעא על המכר שאנו דנין בו ואומרים כשמבטל מודעא מתוך האונס גמר בלבו והקנה וכן דעת רבותי ולענין גט יש לחוש בדבר ולהחמיר עכ"ל ודברי תימה הם היאך עלה על דעת לומר כן הדין בגט ומתנה דהא תליוה ויהיב או גירש לאו כלום הוא.
והרשב"א בהשולח כתב דברי הרמב"ם וכתב עליהם ול"נ שאם מסירת מודעא על ביטול מודעא מבטלת ביטול מודעא גם כשיאמר לשון זה הועיל דדילמא אף הוא מסר מודעא אף על ביטול כזה וא"ת כיון שהוא מבטל עכשיו כל מה שיגרום לבטל גט זה אף הוא מבטל כל מודעא שקדמה לו בלב שלם אף אנו נאמר דאפי' כשיאמר הריני מבטל כל מודעא שמסרתי יועיל שהרי מבטל עכשיו בלב שלם כל מודעא שמסר ואני אומר להוציא מיד כל ספק שיבטל כל מודעא ועוד שיפסול כל עד שיעיד שמסר מודעא לפניו וא"ת מה יועיל לענין איסורא אם יעידו עדים כבר העידו אני אומר כל שהוא פוסל עדיו אף הוא מבטל כל מודעא לגמרי וכאותה שאמרו (גיטין עו:) באומר נאמנת עלי לומר שלא באתי באומר נאמנת עלי לומר שלא פייסתי אלמא כל שהוא מאמינה אינו טורח לבא ולא לפייס וטעמא דמילתא דכיון שאינו יכול לקלקלה בב"ד אינו מצוי לקלקלה בידי שמים וכדאיתא בירושלמי וה"נ כיון שהוא פוסל עדיו אינו יכול לקלקלה בב"ד אף הוא גומר בלבו ומבטל כל המודעות שקדמו לו שאינו מצוי לקלקלה בידי שמים כנ"ל עכ"ל. וכתב ה"ה בפ"ו על דברי הרשב"א ודע שקושייתו על דברי רבינו אינה מוכרחת ולא מכרעת לפי שאחר דבריו האחרון אנו הולכים וכיון שהוא כולל כל מה שקדם כל מה שאמר נכלל בדבריו האחרונים והכל בטל גם הר"ן כתב שבמה שהזכיר הרמב"ם נראה שהוא מספיק לכל מודעות שמסר ומ"מ כתב ה"ה נהגו בארצותינו לפסול עדים כמו שכתב הרשב"א וז"ל תיקון הגט להרשב"א שכתוב בסוף גיטין להר"ן וצריך שיבטל הבעל קודם כתיבת הגט כל מודעי שמסר על הגט ויאמר כן הריני מבטל כל מודעא שמסרתי על גט זה וכן אני מבטל כל דבר שגורם כשיתקיימו אותם דברים ביטול לגט זה וכן אני מעיד על עצמי שלא מסרתי שום דבר על הגט שיבטל הגט מחמתו והרי אני פוסל כל עדים שיעידו שמסרתי או שאמרתי שום דבר שיבוטל מחמתו גט זה או שיורע כחו של גט זה מחמת אותה מודעא או אותו דבר ויכתבו העדים בשטר בפני עצמו להעיד שהוא ביטל בפניהם בענין זה כל מודעא או דיבור שאמר או שמסר על הגט שכתב לאשתו פלונית עכ"ל. והר"ן כתב בפרק חזקת על דברי הרשב"א דתקנת ביטול מסירת מודעא לענין מכירה הוא דפוסל עידי ביטול ואני אומר שאם מסר מודעא אף על פיסול עדים זה אכתי לא מהני שאם פיסול זה מחמת אונסו הוא שפוסל וכבר קדם ומסר מודעא עליו לפיכך נראה לי דכל דידעינן באונסיה ומסר מודעא על המכר ועל כל הביטולין שיעשה ואף על פיסול עדים הרי המכר בטל ואין לו תקנה עכ"ל וכן כתב נימוקי יוסף בשמו: והריב"ש בתשובה בסימן תפ"ב כתב על דברי הרמב"ם שהם אמת ונכון ואחר כך כתב דברי הרשב"א ואח"כ כתב ובנדון זה כבר פסל כל עדים שיעידו על מסירת מודעא וא"כ המודעא בטלה אם לא היתה בלשון כולל ואף אם הביטול לא היה בלשון כולל ואם המודעא היתה בלשון כולל אם הביטול היה ג"כ בלשון כולל המודעא בטלה ג"כ והחליצה קיימת וכשרה וכ"ש שפסל עדים שאין כאן בית מיחוש לדברי הכל אמנם אם המודעא היתה בלשון כולל שמוסר מודעא על כל ביטול והביטול אינו במאמר כולל שיכלל בכללו ביטול כל מ"ש קודם אז המודעא קיימת והביטול אינו מועיל ונמשך מזה שהחליצה פסולה וכל זה במי שלא ידענו שהוא אנוס אבל אם ידענו שהוא אנוס חליצתו פסולה ואף ע"פ שביטל המודעא והמודעא כאילו אינה כיון שביטל מ"מ האונס במקומו עומד ופוסל החליצה עכ"ל ועיין עוד בתשובותיו סימן שנ"ח: והר"ן בתשובה סימן מ"ח כתב על דברי הרשב"א שראייתו מדתנן בפרק מי שאחזו ה"ז גיטך כל זמן שאעבור מכנגד פניך ל' יום ואקשינן ליחוש שמא פייס ומתרץ באומר נאמנת עלי שלא פייסתי וזו הראיה אפשר למי שגורס בה כל זמן אבל למי שגורס בה ע"מ והוא גירסת הגאונים יש לדון הרבה אחר ראיה זו וכו' וידעתי שלא הודו לו כל סייעתו ואף חכמי הדור שלפנינו לא סמכו עליו עד כאן לשונו:
ועל מ"ש הרמב"ם ולא יניחוהו לילך עד שיגיע גט לידה כדי שלא יצאו ויבטלו והזכירו רבינו בסמוך כתב ה"ה והטעם לפי שאם יבטלנו אפי' אחר אמירת דברים אלו בטל הוא שהכל הולך אחר דבריו האחרונים וזה פשוט וה"ה אפי' אם פסל עדים כדברי הרשב"א ואחר כך בטלו בטל הוא ומ"מ לכתחילה טוב הוא שיבטל מודעא ואפי' בהמגרש מרצונו כ"כ ג"כ המרדכי בהשולח וגם ה"ה בספ"ו על מ"ש הרמב"ם שהכותב לאשתו גט ונתנו לה אין אומרים שמא מסר מודעא על גט זה אלא הרי הוא בחזקת כשרות ותינשא בו כתב ומ"מ נהגו להצריך ביטול כל מודעות לכתחלה מפני קלקול הדור ומפני הרמאין וכן ראוי לעשות ואף מדברי הגאון נראה שהיו נוהגין כן עכ"ל עיין בתשובת הרשב"א סי' תקע"ג:
והא דאינו גט כשהוא אנוס דוקא כשאנסוהו שלא כדין וכו' בס"פ המגרש (שם) תנן גט המעושה בעכו"ם פסול ובישראל כשר מפרש בגמרא (דף פח:) דהא דבישראל כשר היינו דוקא כשאנסוהו כדין אבל אנסוהו שלא כדין פסול ולשון רבינו שכתב והא דאינו גט כשהוא אנוס אינו מיושב דמשמע דקאי אמאי דקאמר לעיל שאם מסר מודעא ואמר דעו שאני אנוס אינו גט ואהא קאמר דהיינו כשאנסוהו שלא כדין אבל אנסוהו כדין הוי גט אע"פ שלא ביטל המודעא והא ליתא דאפילו אנסוהו כדין צריך שיבטל המודעא בפירוש כדתנן בערכין בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני והיינו ודאי באותן שכופין כדין ומפרש רב ששת דעד שיאמר רוצה אני היינו שיבטל המודעא בפירוש אלמא דאפילו אנסוהו כדין כל שלא ביטל מודעתו בפי' אינו גט לכן יש לפרש דברי רבינו דלפי שהזכיר לעיל שאם אמר גט זה שאני נותן דעו שאני אנוס בו ולכן אני אומר בפניכם שיהא בטל הרי זה בטל דמשמע שאם נאנס עליו אינו גט כתב דהיינו דוקא באנסוהו שלא כדין ואפי' אמר רוצה אני אבל אנסוהו כדין עד שיאמר רוצה אני ואם מסר מודעא אנסוהו עד שביטל הוי גט אחר כן מצאתי להר"ש בר צמח בסי' א' שכתב בתשובה שלשון זה שכתב רבינו הוא מסודר שלא על נכון דמשמע מדבריו שכל מ"ש למעלה היינו בלא ביטל לא הוי גט ובביטל הוי גט איירי במי שאנסוהו שלא כדין וליתא שאם אנסוהו שלא כדין אפי' ביטל מתוך האונס לא הוי גט כשר דהוי גט מעושה בישראל שלא כדין ועוד דמשמע מדבריו דכדין אפי' לא ביטל הוי גט וזה טעות ג"כ דכדין בעינן דמבטל למודעא ואע"ג דארצי והכי ה"ל למיכתב ה"מ כי מסר מודעא אבל בדלא מסר מודעא אם אנסוהו שלא כדין פסול וכדין כשר ומצוה לכופו וכו' סוף דבר סידור ענינים אלו בזה המקום אינו נכון כלל וטעות סופרים הוא ואין ללמוד ממנו עכ"ל:
ומצוה על כל בית דין שבכל מקום וכו' בס"פ המגרש (שם) אביי אשכחיה לרב יוסף דהוה מעשה אגיטי א"ל והא אנן הדיוטות אנן כלומר שאין מומחין אלא סמוכים דמיקרו אלהים ודיינים ואין סמוכין בח"ל א"ל שליחותייהו דבני א"י עבדינן וכתב הר"ן ואפי' בזמן שאין מומחין בארץ ישראל מסתמא שליחותא דקמאי עבדינן:
ואם מסר מודעא תחלה כדי לבטלו משמתינן ליה בפ"ק דקידושין (יב:) וביבמות בפרק ר"ג (דף נב.) דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה וכו' ואמאן דמסר מודעא אגיטא וכתבו התוס' בפרק ר"ג דמסר מודעא אגיטא אפי' היה מבטל כל מודעות מ"מ היה מלקה אותו משום מוציא לעז על הגט דאיכא דשמע במודעא ולא שמע בביטול ורש"י פי' בפרק ר"ג דמסר מודעא כגון גט המעושה בישראל ומוציא לעז על בניה וכתב ה"ה בפ"ו שלא ידע למה הוצרך לכך שהרי מודעא אפי' בלא אונס הוא ונ"ל דלרבותא נקט רש"י גט המעושה דהא ודאי כפוהו עד שביטל המודעא בפירוש דלא הועילו מעשיו ואפ"ה מנגדינן ליה מטעם שכתבו התוס' וכ"ש בגט שאינו מעושה דמסתמא לא א"ל שיבטל המודעא דאהנו מעשיו והגט בטל דפשיטא דמנגדינן ליה א"נ אורחא דמילתא נקט דכל שמגרש מרצונו א"צ למסור מודעא ומהאי טעמא נמי כתב רבינו דין זה גבי גט מעושה אע"ג דבכל ענין שמסר מודעא מנגדינן ליה מיהו תמיהא לי למה כתב רבינו משמתינן ליה ובגמרא לא אמרינן אלא מנגדינן ליה וכ"כ הרמב"ם בפ"ו וידוע דשמתא חמירא מנגידא כדאיתא בפרק מקום שנהגו (נב.) ועוד שכ' הרא"ש שם דהאידנא נהוג עלמא כנהרדעי דאמרי לא מנגיד רב אלא אמאן דמקדש בביאה ובשל סופרים הלך אחר המיקל ולמה רבינו סתם כאן דבריו דלא כהרא"ש היפך מנהגו וגם על רבינו ירוחם יש לתמוה שכתב בהא שהסכימו כל הפוסקים דמנגדינן ליה כרב ולא כנהרדעי מצאתי בתשובת הרא"ש כלל נ"ג על אחד שנדוהו ב"ד על שמסר מודעא על החליצה והשיב יפה ויפה עשו לו ב"ד שנדוהו על שהוציא לעז על החליצה שלא כדין כדאמרינן דרב מנגיד אמאן דמסר מודעא אגיטא ואם אנסו אדם שלא כדין לתת גט ומסר מודעא בכה"ג לא הוה רב מנגיד ליה כי יפה עשה שמסר מודעא לבטל הגט כיון שאנוס היה אלא מיירי בגט מעושה כדין והלך ומסר מודעא ובשעת נתינת הגט בטל כל מודעא אותו היה רב מנגיד משום דילמא איכא איניש דידע במודעא ומוציא לעז על הגט וכן בנדון זה כיון דידע שהוצרך לבטל כל המודעות שעשה לא ה"ל למסור מודעא תחלה ולא עוד אלא שהוסיף על חטאתו פשע והחביא עצמו ושלח כתב ידו לב"ד וידע שאינה כלום כיון שביטל כל המודעות שעשה אלא שכיון להוציא לעז על החליצה שלא כדין ויפה עשו לו ב"ד בנידוי ובהכרזה ובכל מה שיכלו להחמיר עליו עכ"ל ואולי כי על תשובה זו סמך רבינו ואין משם ראיה דמשמע מינה שדרך קנס וחומרא כתב כן להחזיק ביד הדיינים שנידוהו אבל שורת הדין אינו חייב לרב אלא נגידא ולא שמתא וללישנא דנהרדעי אינו חייב לא זה ולא אותו:
ואפילו אנסוהו שלא כדין שאינו גט להתירה וכו' בסוף פרק המגרש (דף פח.) תנן גט המעושה בעכו"ם פסול ובישראל כשר ובעכו"ם חובטים אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך ובגמרא אמר רב נחמן אמר שמואל גט מעושה בישראל כדין כשר שלא כדין פסול ופוסל ובעכו"ם כדין פסול ופוסל שלא כדין אפי' ריח הגט אין בו ופירש"י פסול. להתירה לינשא ופוסל מן הכהונה משום ריח גט: ושלא כדין. בישראל דאמרינן פסול היינו כשאמר רוצה אני וגם שביטל המודעא או לא מסרה דאי מסרה ולא בטל אפילו כדין אינו גט כלל כמו שכתבתי בסמוך וכן בעכו"ם למ"ד פסול מדרבנן כמו שיתבאר בסמוך היינו נמי כשאמר רוצה אני וגם ביטל המודעא או לא מסרה דאי מסרה ולא בטל גט בטל הוא אפי' בישראל. וגרסינן תו בגמרא (שם) מה נפשך אי עכו"ם בני עשוי נינהו ליתכשר אי לאו בני עשוי נינהו מיפסל נמי לא ליפסל אמר רב משרשיא דבר תורה גט מעושה בעכו"ם כשר ומ"ט אמרו פסול שלא תהא כל אחד תולה עצמה בעכו"ם ומפקעת עצמה מיד בעלה אי הכי שלא כדין נמי אפי' ריח הגט אין בו וניהוי שלא כדין דישראל ולפסול אלא הא דרב משרשיא בדותא הוא וטעמא מאי כדין בכדין דישראל מיחלף שלא כדין בכדין דישראל לא מיחלף פירש"י בדותא הוא דודאי לאו בני עשוי נינהו: כדין. דעכו"ם עכו"ם שעישוהו ובדין תורה אע"ג דלאו גיטא הוא גזור ביה רבנן לפסול בכהונה משום דמיחלף בכדין דישראל ואתו למימר ישראל שעישוהו כדין לא פסיל וההוא גיטא מעליא הוא עכ"ל משמע בהדיא דכדין דעכו"ם מדאורייתא נמי מיפסל ולישנא דרב נחמן נמי הכי דייק דקאמר פסול ופוסל דמשמע דלית ביה שום צד גט אלא שפוסל בכהונה ולפיכך יש לתמוה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ב דכדין בעכו"ם פסול הוא ולא בטל ואיפשר דס"ל דאע"ג דאמרינן הכא דהא דרב משרשיא בדותא היא כיון דחזינן דבפרק חזקת (מח:) פריך תלמודא ממתניתין דגט המעושה ומשני הא איתמר עלה אמר רב משרשיא דבר תורה אפי' בעכו"ם כשר וכו' קי"ל כותיה ומ"מ קשה דאמאי דאיתמר הכא בדוכתא דבדותא הוא אית לן למסמך טפי ואפי' איבעיא למיחש לההיא דפרק חזקת הויא לה ספק מגורשת ולמה כתב פסול דהיינו פסול דרבנן ואם נישאת לא תצא כדין פסול הנזכר באותם הלכות כמבואר בדבריו בפ"י ואמאי דתנן ובעכו"ם חובטין ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך כתב הרא"ש פר"ת האי דקאמר ובעכו"ם חובטין אותו קאי אהא דקאמר ובעכו"ם פסול לאשמועינן דאפי' בכהאי גוונא פסול דלאו בני עשוי נינהו ושוב חזר בו ופירש בעכו"ם כיצד יעשו שיהיה כשר חובטין אותו ואומרים לו עשה מה שישראל אומרים לך דלפניהם ולא לפני עכו"ם היינו כשהעישוי ע"פ דייני עכו"ם אבל אם העישוי ע"פ דייני ישראל אפי' אם עכו"ם כפוהו לא מיקרי לפני עכו"ם וכן פי' בה"ג וכן נראה עכ"ל וכ"כ התוס' והרשב"א דכיון שהעכו"ם אינם חובטין אותו אלא ע"פ ישראל כשר וכן משמע בירושלמי וכן פי' רשב"ם בפרק חזקת וכן דעת הרמב"ם בפ"ב מהלכות גירושין. מי הם אותם שכופין להוציא יתבאר בסי' קנ"ד: בענין לשון מסירת מודעא כתב הרמב"ם בפ"ו מהל' גירושין מי שאמר לשנים גט שאני כותב לאשתי בטל הוא וכתב אחר כן גט ונתנו לה בפני שנים אחרים הרי זה בטלו וזו היא מסירת המודעא על הגט וכן אם אומר להם כל גט שיכתוב לי פלוני בטל או כל גט שאכתוב בב"ד פלוני ה"ז בטל או כל גט שאכתוב מכאן ועד עשרים שנה בטל הרי זה גט בטל עכ"ל: כתב הר"ן בריש הכותב שמה שכותבין בשטרות בביטול כל מודעות אע"ג דכתב עד עולם לא סגי וצריך למיכתב בביטול כל מודעי ומודעי דמודעי עד עולם דאי לא מפרשינן דעד עולם לא קאי אלא אביטול מודעי אבל לא אמודעי דמודעי ואי מסר מודעא על ביטול מודעא עדיין לא נתבטלה עכ"ל ויש ללמוד מכאן לגיטין לדעת הרא"ש אבל לדעת הרמב"ם והרשב"א אע"פ שלא ביטל מודעי דמודעי לית לן בה שכיון שביטל כל הדברים הגורמים לבטל הגט להרמב"ם או פסל עדים להרשב"א שוב אינו צריך להזכיר מודעי דמודעי כנ"ל : כתוב בסמ"ג בהשולח שנינו שהשליח שנטל הגט להוליך לאשה שיכול הבעל לבטל עד שיגיע ליד האשה ואף לאחר שבטלו קי"ל כרב נחמן דאמר חוזר ומגרש בו כשירצה ומפרש שם הטעם נהי דבטליה לשליחותיה דשליח גט גופיה מי בטיל לפי לשון התלמוד שאומר כן משמע שאין כח לבעל לבטל גוף הגט עצמו ובקידושין פרק האומר כתוב שם בכל הספרים בטעמו של ר"ן נהי דבטליה מתורת שליח מתורת גט לא בטליה משמע אבל אם בטל הגט בפירוש מודה רב נחמן שבטל וגירסא זו תפס הרמב"ם עיקר בפ"ו ויש לדקדק לפי זה מה מועיל ביטול מודעא שנוהגין עתה לעשות בשעת נתינה והלא יש לחוש שביטל גוף הגט ומודה רב נחמן שאינו יכול לחזור לגרש בו וכתב הרמב"ם וז"ל שיאמרו לו העדים קודם כתיבת הגט אמור בפנינו שכל הדברים שמסרת וכו' ואח"כ אומר להם לכתוב ולחתום וליתן לה ולא יניחוהו לילך עד שיגיע הגט לידה כדי שלא יצא ויבטלנו ובספר התרומה כתב ר"ב שלאחר שאמר לסופר ולעדים לכתוב ולחתום אינו יכול לבטלו שלא בפניהם כיון שצוה להם לעשות מעשה וכן משמע בהשולח לפיכך אם קודם שנגמר הגט או לאחר שנגמר בטלו הבעל לפניהם אז אין מועיל ביטול מודעא עכ"ל ודבריו מבוארים דלהרמב"ם מש"ה קאמר שלא יניחוהו לילך עד שיגיע הגט לידה כדי שלא יצא ויבטלנו כלומר ואם יבטלנו שוב לא יוכל לגרש בו אפי' אם יבטל המודעות דאיכא למיחש שמא ביטל גוף הגט ושוב אינו כשר לגרש בו ומטעם זה לא הזכיר הרמב"ם ביטול מודעות בשעת נתינה ובתיקון הגט להרשב"א שבסוף גיטין להר"ן כתוב כדברי הרמב"ם ובספר התרומה כתב דבביטול דשעת נתינה סגי ומ"מ נראה דיותר עיקר הוא מביטול דשעת כתיבה וגם סמ"ג בסדר הגט לא כתב ביטול אלא בשעת נתינה גם בהגהות פ"ב כתוב ולכך ראוי לבטל מודעא בשעת נתינה והתוס' בערכין פרק האומר משקלי עלי (כא: ד"ה האי) כתבו שנהגו העולם לבטל כל מודעי בשעת כתיבת הגט ובשעת נתינתו וכן כתוב בקונדריסין שהוא הנהיג לבטל מודעות קודם כתיבה וקודם נתינה ונראה לי דאפי' לדבריהם כל שמבטל מודעא קודם כתיבה ולא יצא מלפנינו עד שיגיע לידה אינו צריך לחזור ולבטל בשעת נתינה ואיפשר דאפי' בלא יצא מצרכינן ביטול נמי בשעת נתינה גזירה אטו היכא דיצא והראשון נראה יותר: כתוב בקונדריסין וטוב להשביע הבעל בשבועה ובחרם שלא ביטל הגט בשום ענין ושלא מסר שום מודעא ושלא אמר שום דבר שיגרום שום ביטול בגט וזה יעשה סמוך למסירת הגט בשעת ביטול המודעות עכ"ל ואיני יודע מה תועלת יש בשבועה זו כיון דאפי' יתברר שמסר מודעא כשיבטל עכשיו סגי מיהו לדעת הרמב"ם אם יצא בין כתיבה לנתינה שייך להשביעו שלא ביטל גוף הגט דאם איתא שביטלו אינו יכול לגרש בו וצריך להכתיב גט אחר . אם מסר מודעא על הגט ונתנו לה ואח"כ ביטל המודעא ואמר לה תתגרשי בגט שנתתי לך כתבו רבינו בסימן קל"ח. כתב ה"ר מיימון נואר שנשאל על ראובן שקנס עצמו במאה זהובים לאדון העיר אם יחזיר את אשתו ולא יגרשנה ואח"כ גרשה בביטול כל מודעי והשיב לא אמרינן גט מעושה אלא כשכפוהו שלא מדעתו בדבר שאינו רוצה לעשות וכפוהו עד שעשה או הפחידוהו להפסידו אם לא יגרש אבל בנדון זה שהוא חייב עצמו במה שהוא רוצה לעשות אין זו כפייה שכל זמן שהוא מגרש ברצונו מגרש ואע"פ שאין בידו להחזירה אם לא יפסיד לא הוה ליה אונס שזהו רצונו היה מתחלה לגרש וברצונו הוא מגרש והקנס שעשה ברצונו עשאו לחזק עצמו לגרש ולא ה"ל אונס וגבי מוציא אשתו משום שם רע אמרינן (גיטין מו:) באומר יאסרו כל פירות העולם עלי אם איני מגרשך היעלה על הדעת כשיגרשנה שנאמר שהיה אנוס בעבור הקונם אין לנו לומר כן כיון שברצונו נדר כ"ש בנדון זה שכל זמן שאינו מגרש (מחזירה) לא נתחייב בקנס לא יחזירנה ואם יגרש לא יפרע ואמרינן בפרק מי שאחזו (עד.) ע"מ שתתני לי ק"ק זוז הרי מגורשת ותתן ופסקו המפרשים אפי' לקח המעות בע"כ אין זה אנוס שכבר נתרצה בזה כ"ש בנדון זה ומ"ש רבותינו הצרפתים שאם נשבע ליתן גט צריך שיתירו לו קודם שלא יהיה דומה לאונס סבירא ליה דמתני' דקונם כיון שתלה נדרו בדבר אחר שאמר כל פירות העולם וכו' אין בזה אונס כלל כשגירש אבל בנשבע לגרש דומה לאנוס שתלה הגט בשבועתו ובנדון זה נמי תלה גיטו בדבר אחר ואין אונס ועוד אמרינן בפ"ק דכתובות (ב:) דאין אונס בגיטין משמע דכל שיתחייב ברצונו אין כאן אונס עכ"ל . ועיין בתשובת הריטב"א שאכתוב בסוף סי' קנ"ד ועיין ברבינו ירוחם נכ"ד ח"א . בתשובת הרשב"א שאלת ראובן בעל לאה וקרובי לאה היו בהסכמה שיגרש ראובן את לאה אשתו ונאותו זה לזה בקנס אלף דינר ושיגרש לזמן קבוע ואח"כ נתחרט ראובו ומיאן בדבר והללו מתרין בו מצד הקנס עד שהלך לגזבר להתפשר עמו ולא קבל ומחמת יראה זו גירש ראובן זה אלא שלא היה בקי למסור מודעא אם נדון גט זה כגט מעושה. תשובה נ"ל שגט זה מעושה ופסול כל שיודעין באונסו אע"פ שלא מסר מודעא שאין מסירת מודעא אלא היכא דשקל זוזי משום דסתמא דמילתא אגב אונסא וזוזי גמר ומקני כל שלא מסר מודעא אבל תליוה ויהיב לאו כלום הוא וא"צ מודעא כל דידעינן באונסיה ותליוה וגירש אינם גירושין דהא ליכא זוזי ואם נפשך לומר כתליוה וזבין הוא זה דכיון שקיבל על עצמו מדעתו קנס אלף דינרין ובנתינת הגט הרויח ממון זה הוי כמקבל ממון דעלמא לא היא שאין זה כמקבל ממון אלא כניצול מהפסד ממון וגריע טובא דהפקעת שאר וכסות כדמוכח בגמ' בהדיא דהפקעת דברים אלו דמיפטר מינייהו ע"י הגט לא חשבינן להו כקבלת ממון עוד לו שאלת על נתינת הגט שבטלו הבעל קודם שיכתבנו ואחר שכתבו מסר מודעא עליו ועל ביטולו אם יבטל כל מודעא ומסר מודעות אלו בפני עידי הגט והם הלכו עמו ונתנו לה ויש אחרים שמכחישים אותם ואומרים שהם היו שם וראו שבטל כל מודעא והעדים הראשונים שהם עידי הגט מעידים שהם היו שם בשעת מסירה ולא בטל כלל ועוד מעידים שאותן עדים המעידים שבטל לא היו שם. תשובה יראה ודאי דבין כך וכך אינה יכולה לינשא ולא עדיפא משנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה דקי"ל בפ"ב דכתובות (כב:) לא תינשא ומ"מ אני רואה שערעורה בעדים החתומים על הגט שחתמו והסכימו לעשות עולה ויותר ראוי לענשם מן הבעל שאין להם יתרון בזה כבעל הלשון ובאמת הדבר מכוער כתב הר"ש בר צמח בתשובה בסימן א' נראה ברור שמה שעכבו האב מלצאת מהעיר אינה כפייה לגבי הבן חדא שאפי' היו חובטים לאב עד שיגרש בנו לא מיקרי עשוי שאפי' היה בנו שרחמי האב על הבן לא מיקרי עישוי ועוד שאפי' עכבו המגרש עצמו כדרך שעכבו אביו לא מיקרי עישוי כיון שלא חבשו אותו ולא הכוהו והיה הולך ובא ברצונו בתוך העירונית חוץ לעיר ובלבד שלא יעמיק דירתו ועוד שנראה שדירתו באותו מקום היתה עריבה עליו וכל עיקר לא היה מעתיק דירתו משם אלא כדי לעגן אותה אשה והעיכוב לא היה אלא כדי שיעמוד בנו לדין ואין זה אונס כלל וכתב עוד דאונסין שהם אונסא דמנפשיה אינן פוסלין בגט וראיה מדאמרינן בפרק חזקת (מז:) גבי תליוה וזבין ודילמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני וכתב עוד שאם מי שהוא חייב בכבודו הזקיקו לגרש גיטו גט מפני ב' דברים הא' שלא אנסו בהכאות והב' שאפי' אנסוהו אחרים ע"פ אביו וא"ל אל תסתיר דברי אביך הוי גט משום מצוה לשמוע דברי אביו כיון שלא היו דבריו לעבור על ד"ת והיו כדי להסתלק מן המריבה: וכתב עוד שם יש אונס אחר שאע"פ שהוא אנסו בגופו אינו אונסו לגרש אלא שהוא אונסו לעשות דבר א' והוא מעצמו כדי להנצל מאותו אונס מגרש מעצמו וזה אינו קרוי כפייה כיון שלא כפו אותו ממש להוציא וראיה מדאמרינן בירושלמי פרק אלמנה ניזונת אמר שמואל אין מעשין אלא לפסולות וכו' שמענו שמוציא שמענו שכופין פירוש שמענו שכופין בתמיה דיוציא לחוד וכופין לחוד דכופין ר"ל שהכו אותו ממש לגרש ויוציא ור"ל שכופין אותו לפרוע כתובתה ואם מתוך כפייה זו רוצה לגרש יגרש וכן פירש הרמב"ן בפרק אע"פ והא דשמואל דאמר אין מעשין אלא לפסולות היינו עישוי בגופו ממש לגרש דהיינו לישנא דעישוי הגט וכן נמי הא דתנן גט מעושה שלא כדין פסול דכוותה היא שמעשים אותו בגופו לגרש אבל אם עישו אותו בדברים אחרים שהיה הדין לכופו בהן כגון פריעת כתובה דפריעת ב"ח מצוה ומכין אותו עד שיאמר רוצה אני כדאיתא בפרק הכותב (פו:) להציל עצמו מאותו עישוי נתרצה לגרש לא הוי גט מעושה ומיהו מסתברא דה"מ כשכפוהו כדין באותם דברים אחרים כגון הכא שהדין נותן לפרוע כתובתה ובדין כפוהו בפריעתה אבל אם כפוהו שלא כדין בדבר אחר ומתוך אותה כפייה גירש איפשר דהוי גט מעושה האי דנקטיה בכובסיה דלשבקיה לגלימיה הוי וצ"ע עכ"ל וכתב עוד ויש אונס אחר אע"פ שהוא אונסא דאחריני אינו אונס בגופו כגון שגזלה אשתו ממנו ממון ואינה רוצה להחזירו עד שיגרשנה ואינו יכול לכופה בדין להחזירו אליו או מפחידתו להפסידו ממון ולא מסר מודעא אני מסתפק אי ידיע מילתא דמחמת אותו עישוי גירש הוי גט מעושה וקרוב אני לומר דכיון דלא מסר מודעא לא הוי גט מעושה ואגב אונסיה גמר ומגרש וכ"נ דעת ר"פ שכתב שאם נתן ערבון וגירש שאין זה אונס ואע"ג דאמרי' בפ' חזקת (מ:) ההוא גברא דאזל לקדושי איתתא וכו' משמע דבמתנה דבגלויי מילתא סגי ומתבטלת המתנה משום הוכחה לבד וא"כ כ"ש בגיטין באונס ממון דהויא הוכחה לבטולי גיטא הא לא מוכחא דהכא משום דמתנה טמירתא קדמה למתנת האשה הוא דסגי הוכחה והוי כמודעא דבמתנה אפי' נאנס מתנתו מתנה כל שלא מסר מודעא א"כ אמאי אמרינן התם דלא קנתה איהי אלא דמתנה טמירתא היכא דמוכחא מילתא דמשום אונס הוא הויא כמודעא אבל אי לא מתנה טמירתא הויא מתנתו מתנה ה"ה באונס ממון בגט כל שלא מסר מודעה הוי גט זה היה נ"ל אבל קושטא דמילתא דתליוה ויהיב לא הויא מתנה וא"צ מודעא וכתב עוד יש אונס אחר ולא מצינו דומה לו בגמ' והוא שאנסו אחרים או כדין או שלא כדי בגוף או בממון ואומרים בפירוש שאונס זה לא יסלקוהו עד שיגרש פלוני אפילו אותו פלוני לא היה דינו לגרש אני אומר שאין זה בכלל אונסין אפי' הוציאו להריגה בנו שרחמיו עליו אם הוא לא יגרש אשתו וגירשה להציל בנו כיון שלא מסר מודעא אין זה גט מעושה כלל שאין העישוי אלא בגופו ועור בעד עור (איוב ב) וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו. ומעתה נשוב לנדון שלפנינו ותמה על עצמך היאך יקרא זה המגרש אנוס מפני שלא הרשו לאביו לצאת מאותו מקום חדא שלא עכבוהו עד שיגרש בנו אלא עד שיעמוד בנו לדין ועיכוב זה בדין היה שכן הדין נותן למי שרוצה לעגן בנות ישראל או לגרום עיגונן לעכבו עד שיגיעו עצומיהם לפני דיינים ועוד שאפילו היה עיכוב זה שלא כדין לא מיקרי אונס כלל שאין זה חבטה ולא הכאה שתקרא אונס ואפילו אונס ממון לא הוי כ"כ וכבר אמרנו שאין כל זה בכלל האונסין ועוד שאפי' היה אונס כיון שלא עישו אותו בגופו ממש אלא באחרים לא הוי אונס כלל ועוד שאפי' נעשה האונס בגופו ואח"כ נתרצה בזה ע"י פדיון אין לך הוכחה גדולה מזה שאין כאן אונס ועוד שכיון שנבררו הדיינים כבר נסתלק אותו אונס. וכ"ע בתשובה הנזכר שהיה דודו של המגרש בוכה שהיה קשה בעיניו הדבר וא"ל המגרש מה צורך לבכות אני נותן בכח זה הגט ור' יצחק א"ל מה ר"ל בכח שאמרת פרש לי והשיב רצוני לומר כי מאחר שאינה רוצה אותי איני רוצה אותה זה הל' אינו גורם קלקול כלל בגט ולא במסירתו מפני ב' דברים האחד שאפי' אמר בפי' לדודו הריני אנוס בגט זה ואי אפשי בו או שאר לשונות הפוסלים בגט אפ"ה אין גט זה בטל מפני אותם הדברים כיון שלא היו דבריו לעדים כמוסר מודעא אליהם דבמודעא בעינן שימסור ובעינן נמי שיהיו ב' ושלא בפני עדים לא הויא מודעא אע"פ שהלה מודה לו שמסר מודעא בפניו ואפי' מסר מודעא בפניו ובפני עד אחד מפקפק הרמב"ן בפ' חזקת וכיון שכן צריך שתהיה מסירת המודעא כמוסר דבריו לעדים אבל אם אמר דבריו לאחרים שאינם ראוים לעדות מפני קורבה או מפני פסול אחד אע"פ ששמעוהו אחרים מספר אותם דברים לאחרים אין זו מודעא כלל שאם היה רצונו לבטל הגט מפני אותם דברים למה לא מסרן לאותן עדים שהיו שם וספר דרך סיפור וכיון דמודעא בעינן בפני ב' עדים צריך שיהיו דבריו עם הב' וליכא בין מסירה לגט בהא מידי והכי מוכח לישנא דגמרא דאמרינן האי מאן דמסר מודעא אגיטא משמע דבעינן שימסור דבריו לעדים שזהו לשון מסירה דשמא משטה בדודו היה או דוחהו בדברים שאילו לא היתה דעתו מפוייסת עליו במסירת הגט לעדיו היה אומר כן וכיון שלא מסר כן לעדים השומעים אותם הדברים בודאי דרך שיחה בעלמא היה אומרן ולא דרך מסירת עדות. ועוד שהוא לא אמרן מעצמו אלא אחר שראה דודו בוכה ומצטער על הגירושין ולפייסו אמר כן אדרבא נראה שהיה חפץ בגירושין כיון שהוא היה משתדל לפייסו וכל המחברים כתבו בנוסח מסירת מודעא שצריך שיאמר כן לעדים ונראה דאפי' רבא דס"ל דגילוי דעתא בגיטא מילתא היא מודה הכא דאפי' גילוי דעתא לא הוי דלא אשכחן ליה דאמר גילוי דעתא מילתא היא אלא כשאמר אותן דברים לשליח כי ההיא דגידל בר רעילאי (בגיטין לד.) א"נ כשהוא מבטל הגט בפני עדים והם אינם שומעין אותו אלא שיודעים בודאי מגילוי דעתו שהוא מבטל אותו כגון ההיא (שם) דאותיבו קרי באודנייכו וקא רהיט אבתרייהו וס"ל לרבא דכיון שעם העדים עצמם היה מגלה דעתו בטל גיטא משום גלויי דעתא וכן נמי (שם) ההוא דאמר אי לא נסיבנא ר"ח אדר ליהוי גיטא ואמר אנא ר"ח דניסן אמרי שהרי עם עדיו היה מדבר אבל דברים שאמר לאחרים כגון זה שהיה מדבר עם דודו אע"פ ששומעים הדברים כיון שלא היה דברו עמהם אפי' גילוי דעתא לא הוי וכ"ש לדידן דקי"ל כנחמני דגילוי דעתא לאו מילתא היא שאין כאן בית מיחוש. השני שאפי' אמר כן לעדים לא הוי ביטול גיטא מפני אותן דברים שה"ר יצחק א"ל פרש דבריך מה ר"ל בכח אני נותן זה הגט והשיב ר"ל מאחר שהיא אינה רוצה אותי אני איני רוצה אותה ופי' ענין זה הוא שזה הלשון הוא סתום שאיפשר שיהיה רצונו בכח אני נותן אותו לפי שאני אנוס בו ואין דעתי נכונה בנתינתי ולא נתרציתי כלל אלא בכח ליתנו ולפי זה המשמעות היה הגט בטל ואיפשר ג"כ שיהיה רצונו חובה הוא עלי לצאת ידי שמים מכיון שא"א להתקיים הזיווג בינינו לגרש כי כן ראוי לכל בעל ברית שלא לעגן בנות ישראל א"נ לצאת ידי הבריות שנכנסו מפשרים ופייסוני לגרש וגנאי הדבר אם לא אעמוד בדבורי או כיוצא בזה ולפ"ז המשמעות אין הגט בטל ולפי שהיה הלשון סתום רצה ה"ר יצחק שיפרש לו כוונתו ופירשה לטוב שבלשונות לקיום הגט וכיון שהוא פירש דעתו במה שאמר שאינו רוצה בביטול הגט אלא בקיומו לא נתבטל הגט כלל וכעין ראיה יש לזה דתנן בפ"ב דנדרים (ח:) סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל וכו' וכיון שכן הרי הוא נאמן במה שפי' אותו דבור שר"ל שאם היא אינה רוצה אותו שהוא ג"כ אינו רוצה אותה והרי הן כבעל התל ובעל החריץ (עיין מגילה). ועוד שאפי' בלא פירש אין במשמע דבריו מסירת מודעא שלא אמר אלא לשון שמשמעו כעין גילוי הדעת שאינו חפץ בו אבל לא הזכיר בגט שום ביטול אלא שאיפשר שמתוך דבריו יהא נלמד וכיון שלא אמר כן בפי' הוי גילוי דעתא בגיטא ולאו מילתא היא וגדולה מזו אני אומר שאפי' היה במשמע דבריו מסירת מודעא ממש כיון שחזר בו ופירשה על ענין אחר שאין משמעות מודעא מהני מדין ביטול מודעא והפה שאסר הוא הפה שהתיר אלא שאין אנו צריכים לזה עכ"ל. והריב"ש בתשובה סי' קכ"ז כתב והאריך בדיני מודעא בכמה חילוקים עיין עליו. ומ"ש שאפילו הוציאו בנו להריגה אם לא יגרשנה אין זה גט מעושה תמהני עליו שהיאך יעלה על הדעת שממון יהא חמיר מחיי בנו כתב מהר"י קולין שורש ס"ג על דבר הגט שמתחלה נאסר הבעל ולבסוף הותר וגירש בביטול מודעות לפי דעתי באנו למחלוקת שני גדולי הדור בימים שעברו וכו' והיכא שהאנס מאנס לעשות ד"א ושוב מתיר מאותו אונס ולמחר מבקש ממנו לעשות אותו מעשה עצמו אשר עליו אנס אותו מתחלה מאן לימא לן דלא חשיב אונס כיון שבידו לחזור ולאנס אותו כבתחלה וכל שכן באיסור א"א החמור ואמנם שמעתי שיצא הדבר בהיתר ע"פ רוב חכמי אשכנז אשר היו בימים ההם ובאולי לא היה מעשה כזה ממש כי אני בעניותי לא ראיתי לפום ריהטא ראיה ברורה שיוכלו לסמוך עליה על מעשה כזה להתיר איסור כזה וזה שהתיר בודאי שלבו גס בהוראה מאד: כתב ע"ש אם הוא השליש ממון ביד שליש לכך ואין השליש רוצה ליתן לו המעות עד שיגרש לא מיקרי אונס דלא מיקרי אונס אלא הבא לאדם מחמת אחרים ולא כשהביא הוא האונס עליו: וכתב עוד אשר שאלת היכא שאנסו לאחד ליתן גט ויהיה מאותם שאין כופין להוציא ואח"כ נתפייס ליתן גט אם מחמת ממון אם מחמת יראה ומכירין אנו שמגרש לאונסו במה יודע שנסתלק האונס נ"ל דודאי עומד הוא בחזקתו הראשונה עד שיתברר לנו שנשתנה הענין כלומר שאין ביד האנס לאנסו כבתחלה דאז אין לתלות ולומר מחמת אונס הראשון עשה כיון שנשתנה הענין חשוב כדברים שבלב אם באנו לתלות ולומר שעוד ירא פן יאנסו פעם אחרת כיון שסבה ראשונה הלכה לה ואע"ג דאפשר לומר שעדין יש כח ביד האנס לאנסו מ"מ כיון שתשש כחו בקצת אין לנו לבדות מלבנו אונס אחר כדי לבטל המעשה הנעשה בפנינו דחשיב כדברים שבלב וכתב ע"ש ואשר דקדקת מלשון רבינו משה בעניין כפיית המומרים לגרש לפי הנלע"ד יפה דקדקת ולכאורה אין תקנה לאשת מומר לפי דבריו ואולי דכה"ג סבר רבינו משה דאפקעינהו רבנן לקידושי מיניה ע"י גט זה שנותן המומר בכפייה דמשום עיגונא חשו רבנן טובא עכ"ל ובסוף ה"א כתבו הגהות מיי' בשם הר"מ דעובר על דת ואפילו מומר אין כופין אותו להוציא דטב למיתב טן דו אבל אם עבר על חרם שהוא כלפי דידה כגון שקיבל עליו בחרם שלא להכותה או שלא להקניטה וכה"ג ועבר כופין אותו להוציא וגרסינן בירושלמי אין מעשין אלא לפסולות וכו' משם ראיה שאין כופין אלא במקום שאומרין כופין בהדיא אבל אומרים לו חכמים חייבוך להוציא ואם תעבור יקראוך עבריין סמ"ג עכ"ל: (ב"ה) ובפ"ב מהלכות גירושין כתבו אותן המומרים ואותן שכופין להוציא בפ' המדיר מותר להכריח ע"י עכו"ם עד שיתרצה ליתן גט כדברי דייני ישראל וצריכים לבסוף שיאמר רוצה אני. ובא"ח כתב מומר מכריחין אותו ע"י עכו"ם לעשות מה שיאמר הישראל :
כתב מהרי"ק בשורש ק"כ על יבם המסרב לחלוץ איני רואה שיהא בידינו לכופו אלא ע"ד שכתב בסמ"ק לשום חרם להבדל ממנו עד שיחלוץ דבכהאי גוונא שרי אפילו לדברי האומרים דאין כופין לחלוץ וראיה לדבר שהרי ידוע הוא שר"ת הפליג לדבר ולאסור לכוף הבעל לגרש בטענת מאיס עלי וכתב כל המעשה בטענה זו טועה גמור ומרבה ממזרים בישראל ואפ"ה בתשובה אשר שם האריך לאסור הכפייה בטענה זו כתב וז"ל אך כל רבותי שוו בדבר דגזרו באלה חמורה על כל איש ואשה שלא יהיו רשאים לדבר עמו ולישא וליתן ולהרויחו ולהאכילו ולהשקותו וללוותו ולבקרו בחליו ועוד יוסיפו חומר כרצונם על כל אדם אם לא יגרש אותו האיש ויתיר את הילדה הזאת שבזה אין כפייה עליו שאם ירצה ימצא לו מקום והוא לא ילקה בגופו מתוך נידויו זה אך אנו נתפרש מעליו עכ"ל הרי לך בהדיא דאפילו טוענת מאיס עלי דס"ל אין כופין וחשיב גט המעושה שלא כדין לפי דבריו אפ"ה כתב שיכולין לגזור ולהבדל ממנו ולהרחיקו בכל מיני ריחוק שאין זה קרוי כפייה כ"ש וכ"ש בנדון דידן שהוא מותר לכ"ע אפי' לדברי האומר שאין כופין לחלוץ עכ"ל. כתב הר"ן בתשובה בסי' מ"ג עמדתי על עניני ערעור שעירער ואמר הבעל על שליחות הגט וראיתי שערער ואמר שביטל שליחות הגט במקומות רבים אך לא הוכיח דבריו בעדים ולא בשטר וכיוצא בזה הדבר ברור שאין לחוש לדבריו וערעורו בטל מדאמרינן בפרק חזקת (מ:) אמרי נהרדעי כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסיה דפלניא לאו מודעא הוא ופרכינן מודעא דמאי אלימא דגיטא ומתנה גלויי מילתא בעלמא היא כלומר אנן סהדי דודאי קושטא קאמר שאל"כ מי הכריחו לגרש ולמסור מודעא אי לא ניחא ליה לגרש לא יגרש אלא ודאי קושטא קאמר אלמא דוקא משום דגלויי מילתא בעלמא ואנן סהדי דאנוס משום דמה לו לשקר הא לאו הכי לא מהימנינן ליה והא ודאי לאחר נתינת הגט ליכא למימר גלויי מילתא בעלמא היא שהרי אין הדבר בידו וכיון שכן הדבר ברור שאין לו נאמנות על מודעתו ולא על ביטוליו כל היכא דלא ידעינן בהו ועוד ראיה מדאמר בירושלמי דגיטין וחש לומר שמא חתמו בעדים פסולים אינו עשוי לקלקלה בידי שמים בב"ד הוא חשוד לקלקלה שמתוך שהוא יודע שאם בא וערער ערעורו בטל אף הוא מחתימו בעדים כשרים ואם איתא שלאחר נתינת הגט הבעל יכול לערער כלומר ושיצטרך ליתן לו זמן לברר דבריו היכי אמרינן שמתוך שהוא יודע שאם בא וערער ערעורו בטל אף הוא מחתימו בעדים כשרים אדרבא מתוך שהוא יודע שאם בא וערער ב"ד חוששין לערעורו ומחמירין הדבר מחתימו בעדים פסולים אלא ש"מ שלאחר נתינת הגט אין חוששין לערעור הבעל כלל. ועוד ראיה מדתנן בפרק השולח (לב:) ואם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטל ואמרינן עלה בגמרא פשיטא ומשני לא צריכא דקא מהדר עליה מעיקרא לבטוליה מ"ד איגלי מילתא למפרע דבטולי בטליה קמ"ל.
וכתב הרשב"א בפרק המביא תנין דודאי משמע דבעל מערער ואמר דבטליה כלומר דבטליה לשליחותיה של שליח שלא בפניו דאי לא מאי קאמר איגלי מילתא למפרע דבטולי בטליה דהא אמר דלא בטליה והיכי אמרינן אנן איגלי מילתא דבטליה אלא ודאי כשערער עסקינן ואפ"ה לא חיישינן ומנסבינן לה והרי זו ראיה מן הנדון שלפנינו ממש ואע"פ שהוא ז"ל הקשה כיון דקא מהדר עליה מעיקרא לבטולי למה אינו נאמן אחר כן כשאומר שביטל השליחות שלא בפנינו כיון דאיכא רגלים לדבר כבר תירץ הוא ז"ל דהיכא דאין כאן ידים מוכיחות שדעתו לבטלו דאיכא למימר כיון דרהיט בתריה דשליח חזקה לא בטליה דא"כ תרתי למה לי לבטוליה דלאו באפיה דשליח והדר למהדר בתריה לבטוליה וכיון שכן ליכא רגלים לדבר ומ"מ הרי אנו רואים דכל היכא דליכא רגלים לדבר אע"ג דאמר בעל אני ביטלתי השליחות אין משגיחין בדבריו כלל דכי חיישינן שמא פייס כדאיתא פרק מי שאחזו ובדוכתי טובא מגיטין ה"מ היכא דאיכא רגלים לדבר כגון באומר כל זמן שאעבור מנגד פניך ל' יום וכן באומר אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש וכן נמי היכא דא"ל לשליח לא תיתביה ניהלה עד ל' יום שבכל כיוצא בזה הדבר מוכיח שלא גמר בדעתו לגרש מש"ה חוששין שמא פייס אבל כל היכא דליכא ידים מוכיחות בכולהו גיטין הבאין ממ"ה לא חיישינן וכ"כ גדולי המפרשים במקומות רבים ולא תימא כי לא חיישינן אלא היכא דאיכא רגלים לדבר ה"מ בסתמא אבל היכא דאתי בעל ומערער אפילו ליכא רגלים לדבר משגיחים ביה דליתא דכי חיישינן היכא דאיכא רגלים לדבר משום דאתי בעל ומערער הוא דחיישינן וכן פירש"י בפרק מי שאחזו שמא פייס כשהיה בא אצלה פייס קטטה שביניהם ונתייחד עמה ולאחר זמן אתי בעל ומערער ואמר פייסתי וכו' ומינה היכא דליכא רגלים אפי' אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה והכא ליכא רגלים אדרבה חזקה שלא מעל בחרם ובשבועה ולא ביטל וכי אמר הכי לא משגחינן ביה ולאו כל הימנו לשוויי נפשיה רשע כדברי מורינו הרב הכהן הגדול נר"ו וכמדומה לי שזה אינו צריך לא שאלה ולא תשובה שהדבר ברור שלאחר נתינת הגט אין בדבריו כלום אא"כ יברר אותה בהדיא דהא מכיון שנתגרשה הרי היא בחזקת פנויה ואין דבר שבערוה פחות משנים ואפי' זמן אין נותנין לה לברר דבריו ואפי' יצא קול בעיר דאיכא סהדי במ"ה שיודעים אמיתת הדבר וכדאמרינן בפ"ק דקידושין (יב:) אמרי ליה רבנן לרב חסדא אמרי איכא סהדי באידית וכו' עידיה בצד אסתן ותאסר ולפיכך הדבר ברור לכל יודעי דת ודין שאשה זו מותרת להנשא וכיוצא בזה ראוי לכל גיבורי כח מחזיקי הדת לרדות במקל וברצועה להדיח הרע בראש כל עושי רשעה ולחוש ולחוס על בנות ישראל שלא יהיו כהפקר עכ"ל.
ואח"כ כתב לה"ר פרץ הכהן על זה מה שמיראני ומבהלני הוא כי האיש הזה קל ברגליו ועובר ארחות ימים וירא אנכי מאד פן ילך ויביא שטר מהביטול הן שיהיה בדרך אמת או בשקר כי בעונותינו שכיחי פריצי ורמאי אף כי באיים הרחוקים ואם חס ושלום יעשה כן דעת תלמידכם נוטה שתהא אסורה על בעלה ותצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה ואע"פ שכתב מורינו שאפי' יביא ראיה שבטלו בבית דין אין בדבריו כלום ואין ביטולו ביטול שהרי ביטל כל מודעא שמסר ושעתיד למסור ואם כן ביטל כל הביטולים שיעשה כנגד השליחות וכיון דבשעת נתינת הגט לשליח בטלם בטלים כדרך כל שאר מודעי שנעשו שבטלים בביטול מודעי אע"פ שמסר מודעות כנגד הביטולים בביטול המודעות כולם בטלים והיינו ביטול מודעי דמודעי דכותבין וכמו כן כשמבטל לעתיד כל מודעי או ביטול שימסור נגד הגט ובמבטל כל ביטול שיבטל ביטול המודעי וביטול הגט הרי כולם בטלים והגט קיים ע"כ ואני ידעתי שפה קדוש לא אמר דבר זה אלא כנושא ונותן ולחסום פיהם של פועלי און דכיון דקי"ל אתי דיבור ומבטל דיבור הדיבור האחרון הוא עיקר ומבטל כל הדברים הקודמין אליו ומה שכתב כיון דמהני ביטול האחרון למסור ביטול ומודעא על הביטולים ה"נ ביטול ראשון לכל הביטולים שיעשה לאחר מכאן כולם בטלים והגט קיים אדרבה משם יש ללמוד ההיפך דאם איתא שאדם יכול לבטל כל מה שיאמר לאחר מכאן א"כ מי שימסור מודעא על כל הביטולים שיעשה לאחר מכאן שוב אין לו תקנה בשום ביטול וכיון שאנו סומכין על הביטול האחרון לבטל כל המודעות והביטולים שנעשו בתחלה לפי שאנו אומרים שזה הביטול האחרון מבטל כל מה שאמר בתחלה אע"פ שכבר מסר מודעי עליו וביטל אותו כל שכן שיש לנו להחמיר שביטול השליחות האחרון מבטל כל הדברים הראשונים ועוד שאיני מוצא בשום מקום בשום ענין בעולם שיוכל אדם לבטל בענין שלא יוכל אח"כ לבטל שליחותו שזה הביטול הנעשה מתחלה אין לו ידים ולא רגלים ואינו דומה לביטול המודעות כלל וכו' והיינו דא"ל רב יהודה לסהדי דגיטא דחתניה דרבי ירמיה ביראה דאשקליה בע"כ דלותיבו קרי באודנייהו כדי שלא ישמעו הביטול ואם איתא יבטל כל ביטול שיעשה ולא היו צריכים לאותובי מידי באודנייהו ומה שכתב מורינו שהיה מתיירא פן יחזור בו בתוך כדי דיבור דאמרינן תוך כדי דיבור כדיבור דמי תמהני וכי רב יהודה שהיה מעשהו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ושיבטל כל מודעא וכי לא היה יכול לעמוד על גביו שיעור כדי דיבור כדי שלא יהא זקוק להצריך אח"כ לאותובי קרי באודנייהו ועוד שקרוב אני לומר דאם איתא דלאחר כדי דיבור אין ביטולו מועיל אף תוך כדי דיבור אינו יכול לבטל דהא אסיקנא בפ' בתרא דנדרים (פז:) דתוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ועובד כו"ם ומקדש ומגרש ואע"פ שרשב"ם פי' בפ' יש נוחלין (קל.) שאם קידש את האשה וחזר בו תוך כדי דיבור מקודשת ואינה מקודשת אין לשון הגמרא מוכיח כן ואף דברי הראשונים אינו כן שהרי הרמב"ם כתב בפרק ז' מהלכות אישות המקדש את האשה וחזר בו הוא או היא אע"פ שחזרו תוך כדי דיבור אין חזרתם כלום והרי היא מקודשת אלמא בין לקולא ובין לחומרא אמרו דתוך כדי דיבור דקידושין וגירושין לאו כדיבור דמי ואינו נראה לחלק בין גירושין גמורים לשליחות דגירושין בדין תוך כדי דיבור אלא ודאי אין שום תקנה בעולם שלא יוכל הבעל לבטל לאחר מכאן שליח להולכה שלו ולפיכך כתבו הראשונים להשביעו בכך כמו שכתוב בספר התרומה ולא מצאו תקנה אחרת לדבר עכ"ל :
בית חדש (ב"ח)
עריכהדף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
צריך ליבטל כל מודעא וכולי פירוש כל מי שבא ליתן גט לאשתו ולא ידעינן אם מגרש מרצונו או מחמת אונס חיישינן דילמא אנוס הוא ומסר מודעא בפני ב' והגט בטל והולד ממזר ולכן מן הסתם צריך שיבטל כל מודעא קודם שיתן הגט דאילו היה נודע שמגרש מרצונו א"צ לבטל מודעא דאינו חשוד שמסר מודעא שיקלקלה בידי שמים כמו שכתב בסמוך ע"ש הרא"ש והא דכתב רבינו דצריך שיבטל מודעא מן הסתם לא אשכחן לה מפורש בתלמודא ולא באלפסי ובאשיר"י וברמב"ם אבל ה' המגיד כתב בסוף פ"ו וז"ל ומ"מ נהגו להצריך ביטול כל מודעות לכתחלה מפני קלקול הדור ומפני הרמאין וכן ראוי לעשות ואף מדברי הגאונים נראה שהיו נוהגין כן עכ"ל לפי זה משמע דאף במגרש מרצונו צריך שיבטל כל מודעות דלא כהרא"ש:
ומ"ש אעפ"י שלא לקח בקנין כ"כ הרמב"ם בפ"ו וכתב ה"ה פשוט הוא שלא נזכר בהן קנין בכל התלמוד ולא שייך בהו עכ"ל ומ"מ קצת ק' מהיכא תיתי שצריך קנין עד שהוצרכו לפרש דלא צריך קנין ולפעד"נ דלפי דבקידושין ר"פ האומר קא מקשה ר' יוחנן לריש לקיש דקאמר במקדש אשה בתוך ל' יום וחזרה בה דאינה חוזרת משום דנתינת מעות ליד האשה כמעשה דמי ולא אתי דבור ומבטל מעשה דהא תנן השולח גט לאשתו והגיע בשליח וכולי והא נתינת גט ליד השליח לכי נתינת מעות ליד האשה דמי וקתני ה"ז בטל ומשני התם נמי כל כמה דלא מטא גיטא לידה דיבור ודיבור הוא אתי דיבור ומבטל דיבור ואי איתא דביטול גט או מסירת מודעא צריך קנין לא הוי מקשה מידי דשפיר אתי ביטול הגט או השליח בקנין דכמעשה דמי ומבטל נתינת הגט ליד השליח דדמי נמי למעשה אלמא דאין בביטול הגט ומסירת מודעא כי אם דיבור ואתי דיבור ומבטל דיבור ומש"ה נמי ביטול מודעא נמי א"צ קנין דאתי דיבור ומבטל דיבור:
ומ"ש אעפ"י שאין מכירין את אונסו ואפי' אינו אומר אמת וכולי בפרק חזקת (דף מ) אמרי נהרדעא כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן ביה באונסא דפלניא לאו מודעא היא ופריך מודעא דמאי אי דגיטא ודמתנתא גילויא מילתא בעלמא היא וקשיא עלה דמשמע הכא דגלויי מילתא בעלמא מבטל לגיטא והא ודאי ליתא דקיימא לן כאביי בפרק השולח דגילוי דעת בגיטין לאו מילתא היא וכן ברפ"ק דכתובות אין טענת אונס בגיטין ותיקן רשב"ם דה"ק הא אין צריך שיהיו העדים יודעים באונסו אלא כיון שגילה להם שהוא אנוס סגי בהכי והגט בטל דאי לא היה אנוס למה כותב מודעא בחנם לא יתן גט ולא יכתוב מודעא אלא ודאי אנוס הוא וכן כתב הרא"ש לשם ובפרק השולח וכך הם דברי רבינו ואי לאו פירושם הייתי מפרש כפשוטו דאעפ"י דגילוי דעת לאו מילתא בגיטין כאביי היינו גילוי דעת לאחר מעשה כתיבת הגט דאין כח בגילוי דעת לבטל מעשה דאפילו דיבור אינו מבטל מעשה כ"ש גילוי דעת אבל קודם מעשה כתיבת הגט מהני אפילו גילוי מילתא בעלמא דמגלה שיהא עושה מעשה כתיבת הגט באונס כ"ש כשהוא מוסר מודעא בפירוש מקמי מעשה כתיבת הגט דמועיל לבטל הגט אף ע"ג דלא ידעינן באונסו ולפי זה הפירוש שהוא פשוט דאפילו לא מסר מודעא אלא גילה בדעתו שיהא עושה מעשה כתיבתו באונס בטל גיטא צריך לבטל גם גילוי דעת זה בתוך ביטול המודעא וכך נוהגין ליזהר שיבטל כל מה שהוא גורם שיהא ביטול הגט מחמתו שבזה כולל אף גילוי הדעת שגילה מקמי כתיבת הגט שיהא עושה הכל לפי שהוא אנוס דגם את זה מבטל:
ומ"ש ואעפ"י שנתנו אחר כך וכולי פירוש שנתנו אח"כ מעצמו ומרצונו הטוב אין זה אלא מחשבה דאין מחשבה מבטל הדיבור שדיבר שכל מה שיעשה בכתיבת הגט ונתינתו הוא עושה מאונס אלא צריך שיאמר בפירוש שמבטל המודעא דאתי דיבור האחרון ומבטל דיבור הראשון וזהו שכתב הרא"ש ואם מסר מודעא וכו' עד ועל כל התנאים שהתנה דהכל הולך אחר דיבורו האחרון וזהו נמי דעת הרמב"ם שסובר דאם דיבורו האחרון הוא וכל דבר שאבטל בו מודעא זו ה"ז בטל וכתב אח"כ הגט ונתנו לה וכולי הרי הגט בטל אבל אם דיבורו האחרון קודם כתיבת הגט שמבטל כל הדברים שגורמין ביטול הגט ואח"כ כותב הגט וחותמו ונותן הגט לידה ה"ז גט כשר ולא יניחוהו לצאת כי שמא יחזור מדעתו ויבטל כל הבטולים ואתי דיבור האחרון ויבטל הראשון ולא יהא גיטו גט כלל ולא ידעתי למה כתב הרא"ש דלא כהרמב"ם דלפע"ד אין כאן מחלוקת כלל בין הפוסקים וכך פירש המגיד לדעת הרמב"ם שאחר דברי האחרון אנו הולכים וכולי אלא דקשה לפי זה הא דמשמע מדברי הרמב"ם דמחלק בין שהיה ביטול המודעא בלשון פרט ובין שהיה בלשון כלל ואם אחר דברי האחרון אנו הולכים מה לנו בין שהוא בלשון פרט ובין שהוא בלשון כלל וגם הרשב"א לא נתיישב לו חילוק זה שמחלק הרמב"ם בין לשון כלל ללשון פרט ומביאו בית יוסף ולכן נראה דשני חילוקים נינהו דבזה ודאי התיישב על נכון והוא דפשיטא דאין חילוק בין לשון כלל ללשון פרט לעולם אנו הולכין אחר דברי האחרון ומיהו אין זה אלא היכא דהמודעא ביטל המודעא ומסירת המודעא על הביטול וכשחוזר ומבטל המודעא על הביטול עד סוף כל מודעי דמודעי הכל הוא בלשון פרט או הכל הוא בלשון כלל התם הוא דהכל הולך אחר דיבורו האחרון דאתי דיבור האחרון ומבטל דיבור הראשון אבל כשהמודעא בלשון כלל והביטול בלשון פרט ה"ז גט בטל ואם המודעא בלשון פרט והביטול בלשון כלל הגט כשר ובזו אין הולכין אחר האחרון אלא אחר לשון כלל וכך הבין הריב"ש כמ"ש בתשובה סי' תפ"ב ומביאו ב"י:
ומ"ש לכתחילה טוב הוא וכו' נראה דה"ק דאף על פי דאין צריך לבטל מודעא דאין חוששין כשמגרש מרצונו שיקלקלה בידי שמים אפ"ה טוב הוא דשמא אנוס הוא ואיכא אינשי דידעי באונסיה וכל היכא דאנסי ליה אע"ג דלא מסר מודעא ואנן נמי לא ידעינן באונסיה הגט בטל וכדכתב הר"ן בפרק חזקת ומביאו ב"י ולפיכך טוב הוא שיבטל מודעי לכתחלה אפי' במגרש מרצונו אעפ"י שאינו צריך וכבר כתבתי בסוף סעיף א' דלה' המגיד לעולם צריך לבטל לכתחלה אפילו במגרש מרצונו:
והא דאינו גט כשהוא אנוס דוקא כשאנסוהו שלא כדין וכולי כתב ב"י דלשון רבינו אינו מיושב דמשמע דקאי אמאי דקאמר לעיל וכולי עד סוף הדיבור אבל למאי דפרישית בסמוך הוא מיושב ומסודר על נכון והוא דאמאי דכתב דלכתחלה טוב הוא שיבטל מודעי ואפילו במגרש מרצונו משום דיש לחוש דילמא אנוס הוא ואף ע"ג דלא מסר מודעא הגט בטל על זה אמר והא דאינו גט כשהוא אנוס אפי' לא מסר מודעא דוקא כשאנסוהו שלא כדין אבל אנסוהו כדין הוי גט דכיון דלא מסר מודעא אין צריך ביטול מודעא וכיון שאנסוהו כדין אין כאן בית מיחוש:
ואם מסר מודעא תחלה כדי לבטלו משמתינן ליה תמה ב"י למה כתב רבינו משמתינן ליה דהא בגמרא לא קאמר אלא דמנגדינן ליה ותו דלעיל בסימן כ"ו כתב ע"ש הרא"ש דאין מלקין אלא על המקדש בביאה ולא באינך וכיון שאין מלקין כל שכן שאין משמתין דחמירא מנגידא ועוד לקמן בסימן קמ"א כתב על שם הרמב"ם דמכין אותו מכת מרדות ונראה דרבינו לאו מדין התלמוד קאמר דמשמתינן דפשיטא דפטור אפילו ממלקות אלא מפני קלקול ופריצות הדור קאמר דיש להחמיר עליו ומשמתינן ליה וכמו שכתב הרא"ש בתשובה ומביאו ב"י:
דרכי משה
עריכה(א) סי' תקע"ב וע"ש שהאריך בזה כתב הריב"ש סי' רל"ב מסירת מודעה מהני בעדות מיוחדת דהיינו שמוסר מודעא לפני אחד ואח"כ מוסר מודעא לפני שני אבל לא מהני ערות זו לענין ביטול גט עד שיהיו העדים ביחד וע"ש בדינים אלו ולקמן ס"ס זה עוד מדיני מסירת מודעא ובאיזהו לשון מסירת מודעא הוא עיין בדברי הרמב"ם פ"ו מהלכות גירושין:
(ב) אבל אנו נוהגין בדברי הרא"ש וצריך עיון למה הביא רבינו בעל הטור דברי הרא"ש והרמב"ם כאילו היתה מחלוקת ביניהן דהרי הרא"ש פרק השולח פירש דברי הרמב"ם דס"ל כותיה ועיין בדיני מסירת מודעא בח"ה הלכות מכירה:
(ג) מצאתי כתוב בשם מהרי"ל פעם אחת שכח לבטל המודעא ואמר אח"כ מה בכך ידעתי שזה הגט ניתן ברצון:
(ד) ועיין בתשובת הריב"ש סימן תפ"ב וסימן שכ"ח אם מסר מודעא תחלה ואחר כך בטלו איזה לשון כולל לבטל הפעולה שעשה ואימת אינן בטלין וחלוקים שם בזה:
(ה) וכן הוא במרדכי דף תר"ט וכן הוא בסדר גיטין שלנו דחיישינן שמא מסר מודעא בין כתיבה לנתינה אף ע"ג שאין מניחין אותו לילך כדברי הרמב"ם מכל מקום לכתחלה עבדינן תרווייהו:
(ו) ואין נוהגין בשבועה זו חדא דלא שבקינן לצאת בין כתיבה לנתינה ואף אם יצא אפשר דלא חיישינן כדעת ספר התרומה דס"ל דלא יוכל לבטל הגט שלא בפני העדים והסופר:
(ז) וכן משמע בפסקי מהרא"י סי' קע"ג דאם קבל קנין לגרש אשתו הוי אונס אבל אם שיעבד עצמו בקנס לגרש חייב בקנם אבל אם עשה הכל בקנין אחד הכל בטל הואיל ואין הקנין חל לענין גירושין אינו חל גם כן לענין קנס עכ"ל וע"ש וכך כתב מהרי"ק שורש ס"ג כדברי ה"ר מיימון דכל ששיעבד עצמו בקנס לא מיקרי אונס הואיל ועשה מרצון נפשו וכן הוא בתשובת הריטב"א שאכתוב בסמוך אבל ב"י כתב בשם הרשב"א בתשובה שמי ששיעבד עצמו בקנס לגרש וידעינן ביה שאינו מגרש ברצונו אלא שמתיירא מפני הקנס הוי גט באונס ופסול אע"פ שלא מסר מודעא:
(ח) בסדר גיטין סי' נ"ז ומ"ג כתב דיש לשאול למגרש קודם הכתיבה אם נשבע או נדר לגרש שיתירו לו נדרו:
(ט) עיין בזה בתשובה ובהגהות מרדכי דגיטין דף תרי"ז:
(י) כב"י לקמן סי' קמ"א בשם הרשב"א על אחד שמסר מודעא בשליח קבלה ואמר כל הגט שאתן ביד השליח קבלה יהא בטל וכשצוה לכתוב ביטל כל מודעא בסתם תשובה אילו מסר זה מודעא על שליחותו ואמר כל שמוסרים ליד שליח קבלה הריני מבטל אותו שליחות או אותו נתינה בבירור לא יועיל ביטול מודעא אח"כ שהרי מסר מודעא על השליחות ולא על הגט אבל זה שאומר שמסר מודעא על הגט שמסר ליד השליח כל מודעא שמסר לבטל הגט הכל בטל שהרי בטל כל מודעי שמסר בביטולו של הגט וביטול הגט תולה בשליחות עכ"ל:
(יא) ועיין תשובה ארוכה בריב"ש סי' קכ"ז בדין מסירת מודעא גם שם סי' רל"ב הרבה דינים מדין מסירת מודעא ועיין שם לקמן סימן קכ"ד בסדר הגט:
- ^ לשון הרמב"ם. וממשיך עם לשון הרא"ש.